לעבור את הגבול

׀ פרק ראשון ׀
שבו אנו שואלים שאלות על עולמנו

נעים להכיר

מספרים שהרבי מקוצק אמר פעם לחסידיו: יש יהודים שקמים בבוקר, אומרים 'מודה אני לפניך' וממשיכים בסדר יומם. אבל יהודי אמיתי, ראוי שיהרהר קמעה מי הוא 'אני' ומי הוא 'לפניך'.

לא פשוט לשוחח על ריבונו של עולם. מיליארדי אנשים ברחבי כדור הארץ מתייחסים אליו כאל מרכז חייהם. אנחנו מדברים עליו, מתפללים אליו ומרגישים שהוא היחיד שבאמת יודע מי אנחנו. ואף על פי כן, אנחנו רחוקים ממנו לאין שיעור.

נקודת המוצא של הלימוד על הקב"ה היא שאיננו יודעים כלום. אנחנו קטנים ונמוכים עד כדי כך שאיננו ראויים אפילו לנסות להבין אותו. אבל ההתייחסות שלנו אל הקב"ה נובעת מכך שהוא יצר אתנו קשר. הוא זה שהחליט להתגלות לאבותינו במדבר סיני ואמר להם לאהוב אותו. אנחנו מנסים להבין מהו ומיהו הקב"ה למרות שניסיון זה נועד לכישלון, מפני שהוא עצמו ציווה אותנו לדבוק בו. כנראה שלא נוכל לדעת את מהותו, אך מאחר שהוא התייחס אלינו בהתגלותו, קיבלנו את היכולת לצמצם את הפער שבינינו ולהתקרב אליו.

הלמידה על הקב"ה מתחילה קודם כול בהכרת השם שלו. כפי ששמות של חפצים ואובייקטים אמורים לשקף במידה רבה ככל האפשר את מהותם, כך, להבדיל, גם שמותיו של הקב"ה. כדי שהרעיונות המובאים בספר יובנו בבהירות, נכיר את משמעותם של שניים מכינוייו: י־הוה וא־להים, שמפאת כבודם מכונים בלשון החסידות הוי"ה ואלוקים.

שני שמותיו אלה של הקב"ה מסמלים שתי מידות שונות שלו: שם הוי"ה הוא סמל למידת הרחמים ושם אלוקים הוא סמל למידת הדין. בהקשר הנוכחי, ניתן לומר שהשמות הללו מבטאים שני כוחות שבהם הקב"ה פועל במציאות. שם הוי"ה מסמל את הרצון, הנתינה והשפע האינסופיים של הקב"ה. שם אלוקים, לעומת זאת, מסמל את ההכרח ואת יכולת ההגבלה והצמצום.

החלוקה הזו קשורה גם למשמעות המילולית של השמות. משמעות שם הוי"ה היא - היה, הווה ויהיה, כלומר: הבלתי־מוגדר, זה שקיים מעל הזמן ומעל הטבע. מנגד, שם אלוקים מציין סמכות וכוח, והוא מבטא את היות הקב"ה מנהיגם של כוחות הטבע.

אז מה השאלה?

בשביל להבין מה מלמד אותנו החיבור בין יציאת מצרים והכניסה לארץ לפסוק "וידעת היום", יש לעמוד תחילה על משמעותו של הפסוק כיחידה עצמאית.

כך נאמר בספר הזוהר:

מצווה... לדעת שהוי"ה הוא האלוקים, כמו שנאמר: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", ולכלול את שם אלוקים בשם הוי"ה, לדעת שהם אחד ואין בהם פירוד.

הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שאלוקי ישראל הוא אלוקי העולם, ולא אל אחר. על פי הזוהר, ישנו רובד נוסף ועמוק: משמעות המילים "ה' הוא האלוקים" היא ששני השמות של הקב"ה - הוי"ה ואלוקים - הם אחד. בלשון הרש"ב: "הוי"ה ואלוקים כולא חד [הכול אחד]".

הרש"ב תוהה על הצורה שבה מבין ספר הזוהר את הפסוק: מה פשר הקביעה שהוי"ה ואלוקים הם אחד? והרי מדובר בשני שמות שכל אחד מהם מבטא צד אחר בהתגלות האלוקית! לא זו בלבד, אלא ששני השמות הללו אף מבטאים כוחות הפוכים אחד מהשני, כפי שנראה בהמשך.

הזכרנו קודם ששם הוי"ה מסמל את ההשפעה הבלתי מוגבלת של הקב"ה, ובמילים אחרות: שם הוי"ה מגלה את הקב"ה. נסביר:

המצב הפשוט הוא האַיִן, שבו שום דבר לא קיים. אם לא נארגן לחבר מסיבת יום הולדת, לא תהיה לו מסיבת יום הולדת. כדי שדבר מה יתקיים, צריך כוח שיהווה אותו. אחד החידושים של היהדות הוא שהעולם איננו שולחן שפעם נגר בנה והיום הוא שכח ממנו, אלא דומה יותר לאש, לסנה בוער. כשם שהאש דולקת רק כשמקור האנרגיה חי ומבעיר אותה בכל רגע, כך קיום העולם מתאפשר הודות לכך שהקב"ה מהווה אותו תמיד. החיים שהקב"ה מעניק לעולם הם גילוי שלו, שכן כל השפעה היא ביטוי מסוים של המשפיע. בעצם, כל עלה וכל בית שקיימים מעידים על הימצאותו של הקב"ה בעולם, שכן רק בידיו ישנו הכוח לתת חיים, לברוא ולהוות. אם העלה והבית אכן קיימים, הרי זה משום שהקב"ה מקיים אותם ברגעים אלו ממש.

מנגד, שם אלוקים מבטא את חוסר הימצאותו של הקב"ה בעולם. הואיל והקב"ה הוא הרבה מעבר למושגי היקום הקטן והחומרי שלנו, אין אפשרות שהוא יתגלה בו במלוא הדרו. הקב"ה, כביכול, גדול מכדי להיכנס אל גדרי העולם, ולכן צריך כוח שיקטין את ההתגלות שלו ויאפשר לחוקי הטבע לנהל את המציאות. הכוח שמצמצם את הימצאותו של הקב"ה בעולם מכונה שם אלוקים.

מכאן נובע, שעל כל דבר שקיים בעולם אפשר לומר שהקב"ה נמצא בו ואפשר לומר שהקב"ה לא נמצא בו.

קחו לכם קרמבו בטעם מוקה. בכל רגע נתון הקב"ה מהווה את הקרמבו, ולפיכך אפשר לומר שהקב"ה ממש מתגלה בו. מצד שני, זהו קרמבו פשוט ובהרבה מובנים הקב"ה גם לא מתגלה בו, כי לקב"ה יש כוח להוות גם ג'ירפה, למשל, והקרמבו הרי איננו ג'ירפה. כמו שבקרמבו הקב"ה נוכח ואינו נוכח בעת ובעונה אחת, כך בכל פרטי המציאות ובעולם כולו הוא מתגלה ומסתתר במקביל.

עוד תרקוד עם פרפרים

מלבד השימוש במושגים גילוי וצמצום כמתארים את מבנה העולם מבחינת הנוכחות האלוקית, הגילוי והצמצום משמשים גם לתיאור תחושותינו כלפי אותה נוכחות אלוקית. קורה שאנחנו מתהלכים בעולם בתחושה של צמצום, בהרגשה שהקב"ה לא ממש חלק מהעלילה שמתרחשת כאן. עם זאת, לפעמים זוכים גם לראות איך הקב"ה שותף מלא בכל התרחשות בעולם, רואים אותו מחייך אלינו מכל קרן שמש. כשנעסוק במושגים אלו לאורך הספר, כדאי לחשוב על המקומות שבהם הקב"ה יותר נגיש לנו ועל המקומות שבהם אנחנו מרגישים חסומים כלפיו, ולשבץ את התחושות בתוך מושגי הגילוי והצמצום הכלליים.

אם אנחנו מסתובבים כל היום עם משקפי שמש, ההשלכה ההכרחית לכך תהיה שנרגיש שהחיים אפרוריים. האמירה שהוי"ה ואלוקים הם אחד תוביל בסופו של דבר להבנה שיש לנו אפשרות להסיר את משקפי השמש מהעיניים, להביט במציאות הצבעונית ולהתחיל לרקוד עם פרפרים.

אך עד שנבין את האמירה הזו צפויה לנו עוד כברת דרך. לכאורה נראה ששני הכוחות הללו, הגילוי והצמצום, פועלים בשתי צורות מנוגדות: אפשר לחשוב על הגילוי כעל אנרגיה שרוצה להתפרץ לכל עבר, ועל הצמצום ככוח העוטף אותה ומונע ממנה להפוך את כל הפרטים לאינסוף אחד גדול.

למרות זאת, מבאר הזוהר שהוי"ה ואלוקים אינם נפרדים, אלא מהות אחת. מסתבר ששני הכוחות הללו, שנראים כאילו הם נלחמים אחד בשני, הם דבר אחד שלם.

בשלושת הפרקים הבאים הרש"ב יסביר בכמה דרכים מה מסתתר מאחורי ההבנה הזו, ויעמיק את הבנתנו במשמעות הפסוק "וידעת היום... כי ה' הוא האלוקים". לאחר מכן, נוכל לפנות להבנת הקשר בין הפסוק ובין יציאת מצרים והכניסה לארץ ישראל.