נחום גוטמן פינת ביאליק

מבוא

הצייר נחום גוטמן (1898-1980) שיתף פעולה עם הסופר חיים נחמן ביאליק (1873-1934) ואייר את כתביו בשנות ה־20 ובראשית שנות ה־30 של המאה ה־20. פעילות זו הניבה יצירות אומנות אשר במרכזן עומדים תכנים מהמקרא, מהאגדה ומהילדות. זאת הייתה תקופה שבה מרכז הספרות העברית עבר מאירופה לארץ ישראל, והיא אופיינה בשינויים בזהות היהודית. יצירתו הספרותית של ביאליק ספוגה בביטויים ובהתייחסויות רבות למקרא, לאגדה, לתלמוד ולפיוט. לעומתו, גוטמן היה שותף פעיל בקבוצת הציירים "הארצישראליים" "המודרניסטיים" שמרדו בתכנים היהודיים "הגלותיים". לכן הוא מצטייר בדרך כלל בתולדות אומנות ארץ ישראל כאומן חילוני המזוהה עם ההוויה הארצישראלית העברית שאינו עוסק בתכנים "יהודיים". אולם העובדות מעידות שלגוטמן ישנו מגוון יצירות בעלות תכנים יהודיים מסורתיים הקשורים למקרא ולאגדה. הדמויות המקראיות ליוו אותו לאורך כל שנותיו כאומן. גם בעבודותיו שאינן מתרכזות בתכנים אלה באופן ישיר ניתן להבחין במוטיבים מקראיים ואגדיים. כמו כן, ניתן להבחין בזיקות בין גוטמן לביאליק במוטיבים שאינם מקראיים או שאולים מהאגדה, למשל דמות האישה, דימויי הציפורים והפרדס.

הנושאים השאובים מהתנ"ך ומהאגדה עניינו את גוטמן במידה רבה מראשית דרכו האמנותית עד לשנותיו האחרונות. ייתכן שאין זה מפתיע לגבי התנ"ך, אך לעומת זאת היחס לתורה שבעל־פה אינו צפוי - שכן בעקבות תנועת ההשכלה, האידיאולוגיה הציונית ו"שלילת הגלות" עלה מעמדו של התנ"ך ונדחק מקומה של התורה שבעל־פה.¹

הזיקה של גוטמן לתכנים מהמקרא ומהאגדה התפתחה עוד בבית אביו באודסה. שם הכיר גוטמן, אז ילד בן חמש, את ביאליק. אביו של נחום, שמחה אלתר גוטמן, הידוע בשמו הספרותי שמחה בן ציון, עבד יחד עם ביאליק, עם יהושע חנא רבניצקי ועם אלחנן לוינסקי על עריכת "סיפורי המקרא". באותן שנים החל ביאליק לכנס את האגדות התלמודיות ולהתקין אותן לילדים, מפעל שהתרחב והיה לששת כרכי ספר האגדה.²

בשנים 1920-1926 ערך גוטמן מסע לימודים באירופה, ובשנים 1922-1923 נפגשו גוטמן וביאליק שוב והחלה עבודתם המשותפת. לאחר שגוטמן שב ארצה בשנת 1926 העמיק שיתוף הפעולה בין גוטמן לביאליק. ביאליק ביקש מגוטמן לאייר את דברי האגדה שכתב.³ באותן שנים פרסם גוטמן את יצירותיו בסגנון הארצישראלי - סגנון חדש, אשר לדעת יוצריו ביטא את הזהות העברית החדשה. בשנת 1930 הזמין ביאליק את גוטמן לאייר את המהדורה הארץ ישראלית של סיפורי המקרא.⁴ 79 שירים ופזמונים שנכתבו ועובדו על ידי ביאליק אוירו על ידי גוטמן והתפרסמו בספר שירים ופזמונות⁵ בשנת 1933. בשנות ה־30 התחיל גוטמן לכתוב ולאייר את ספריו, והרושם המסתמן הוא שרק עם מותו של אביו ומותו של ביאליק העז גוטמן לכתוב כתיבה ספרותית ולא לאמץ את סגנונו של ביאליק.

ספר זה עוסק בהשפעת יצירתו ואישיותו של ביאליק על גוטמן, ובדרכים שבהן באה לידי ביטוי השפעה זו בעבודתם המשותפת ובעבודתו של גוטמן. הספר בוחן אילו תכנים חדרו מיצירותיו הספרותיות של ביאליק ליצירותיו של גוטמן, הוא מבקש לאתר זיקות ומוטיבים משותפים, לשאול כיצד אפשר לדון בהקבלה בין יצירתו של גוטמן לפועלו הספרותי של ביאליק ולנתח את היצירה של גוטמן לאור יצירתו של ביאליק ככלל וכפרשנות למקרא ולאגדה בפרט. כמו כן, נבחן את אופיו וטיבו של שיתוף הפעולה בין הצייר והמשורר הן בהקשרים הפסיכולוגיים־אישיים והן בהקשרים רחבים יותר - אמנותיים, לאומיים, אידיאולוגיים וחברתיים.

היצירות ינותחו בהקשרים בין־תחומיים - בין תמונות לבין טקסטים, ובהקשרים אינטר־טקסטואליים - בין הסתמכותו של גוטמן על המקרא ועל האגדה לבין השפעתם של עיבודים ושל פרשנויות של ביאליק לטקסטים אלה. מאמרים אחדים כבר נכתבו בנושא הנדון. במאמרו על אודות רישומי גוטמן המאיירים את דברי האגדה של ביאליק מדגיש יגאל צלמונה את חשיבותו המיוחדת של גוטמן בין כל מאיירי יצירותיו של ביאליק, וממקם את העבודה המשותפת של השניים ב"שטח הפקר" שבין תרבות השפה העברית של העבר לבין עולם ההקשרים התרבותיים של שנות ה־20 בארץ ישראל. לטענת צלמונה, גוטמן, שגדל ברוסיה, למד אומנות באירופה וגיבש את תפיסתו האומנותית בארץ, היה האיש המתאים לנהל דו־שיח עם ביאליק, שהיה שייך לדור הוריו והיה קשור יותר לאומני בצלאל השמרנים. בסדרת רישומי הדיו של גוטמן משנות העשרים המאיירים את אגדותיו של ביאליק רואה צלמונה ביטוי למאמציו של האומן ליצור תחביר ארצישראלי מקורי. צלמונה מעניק פרשנות פסיכואנליטית לרישומיו של גוטמן לדברי האגדה וטוען שהניגודים העזים ביצירות האלה מצביעים על מתחים, על סתירות ועל גישות דו־ערכיות שקשורים לתחושת חוסר אונים מול דמויות אב ועל תסביך סירוס אדיפלי.⁶

גדעון עפרת דן בביאליק ובגוטמן בעניין "מרד" הציירים המודרניסטיים בבצלאל הישן, אשר אף הם הושפעו לדבריו משירתו של ביאליק. את המרד של הציירים המודרניסטיים בבצלאל הישן (גוטמן וקבוצת הציירים הארצישראליים) הוא קושר למרידת המשוררים והסופרים המודרניים, אברהם שלונסקי ואביגדור המאירי בביאליק ובבני דורו. עפרת טוען שעל אף המרידה המודרניסטית של האמנים הארצישראליים באומני בצלאל הישן בשנות ה־20, נמשכה הזיקה היהודית לספר ולסופרים, והיא הוסיפה למצוא את ביטויה בקשר העמוק של ציירים לסופרים ובדימויים המופיעים שוב ושוב של סופרים ושל משוררים.⁷

צלמונה רואה גם את הדמיון בין שתי הקבוצות: המזרח נתפס על ידי אנשי בצלאל הישן אך גם על ידי האומנים המודרניסטיים כמחוז של גן עדן עלי אדמות.⁸ גוטמן מתאר את ארץ ישראל כהיפוכה של העיירה היהודית המזרח־אירופית העכורה, המדכאה והאפלה. זהו לדעתו גם עולמם של דברי האגדה של ביאליק. בכך אפשר, על־פי צלמונה, להבחין בקרבה רעיונית של בני דורם של ביאליק ושל גוטמן כאחד ליוצרי ספרות ההשכלה כגון אברהם מאפו, בשעה שגישתם של סופרים ושל משוררים בני דורו של גוטמן, כמו אברהם שלונסקי ואביגדור המאירי, הייתה אקספרסיוניסטית ורדיקלית מזו של הציירים.

פער הגילים בין ביאליק לגוטמן זימן פרשנות פסיכואנליטית בכיוון של מרד פרוידיאני אדיפלי. גדעון עפרת כותב על "הקשר היהודי", כלומר על קשריו של גוטמן עם חוג היוצרים המבוגרים ממנו, שעימם נמנו אביו של גוטמן, הסופר ש' בן ציון, בוריס ש"ץ, מנהל בצלאל הישן, וביאליק, שתמך בגוטמן הצעיר וסלל את דרכו לכל אורך שהותו באירופה. את פנייתו של גוטמן לציירים המודרניסטיים בשנת 1926 מפרש עפרת במונחים פרוידיאניים כ"רצח אב".⁹ הפנייה למודרניזם של גוטמן בשנות ה־20 מתפרשת כשינוי רדיקלי של תכנים ושל צורות הנחשבות אקדמיות ושמרניות, כמו ריאליזם ונטורליזם, המתחברות לגישתו השמרנית של ביאליק לאומנות המודרנית.¹⁰

עם זאת, טוען עפרת, ה"ניתוק הציוני" מחבל הטבור היהודי מעולם לא היה נתק של ממש, ותכנים יהודים מובהקים זורמים אף באומנות הישראלית החילונית הקוסמופוליטית. שיטת הניתוח ההשוואתי של עפרת נסמכת על הבחנה בדימויי יסוד או דימויים ארכיטיפים בטקסטים ובתמונות, כגון דימויי אדמה, פרדס, ציפור ועוד. הוא רואה זיקה מתמשכת בין סדרת העבודות של גוטמן העוסקות בנושא הפרדסים לבין שיריו של ביאליק העוסקים בפרדס. הוא מקשר בין הציפור, אחד מדימויי הגאולה הנושאים את בשורת הארץ וסמל האהובה בפרדס אצל ביאליק, לציפורי הפלא בעבודותיו של גוטמן משנות ה־20. לדעתו השפעתו של ביאליק על גוטמן באה לידי ביטוי בהטענתם של דימויים ושל תכנים.¹¹

גוטמן עסק בדמויות המקראיות איוב ויונה במשך כל חייו במגוון דרכים. עפרת מנסה לעמוד על השקפת העולם התיאולוגית האישית של גוטמן באמצעות פרשנות והשוואה ויזואלית בין דימויים. התיאולוגיה האישית של גוטמן, ביחס להגותו וליצירתו של ביאליק, היא כר פורה למחשבה נוספת. דליה מנור כותבת על חיפוש אחר זהות יהודית מודרנית בארץ ישראל בשנות ה־20. חיפוש זה בא לידי ביטוי בהתעניינות בהיבטים העממיים והרוחניים בתרבות היהודית, המתחברת להגותו של יוהן גוטפריד הרדר (Herder). על פי הרדר, רוח העם באה לידי ביטוי בסיפורי אגדות ופולקלור. הגות זו נפוצה באירופה והתממשה באיסוף סיפורי עם ואגדות בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20. היא השפיעה על יוצרים ועל מכנסי אנתולוגיות כמו מיכה יוסף ברדצ'יבסקי, ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה. רוח זו השפיעה גם על דמויות החסידים הרוקדים בציוריו של ראובן רובין, על דמויות של יהודים וערבים בערים הקדושות בציורים של גוטמן, ועל הצלחת העלאתו של המחזה הדיבוק בתיאטרון הבימה.¹²

עם זאת, עבודותיו של גוטמן מתפרשות כאוריינטליסטיות בעיקר על ידי עפרת וצלמונה. בחקר תולדות האומנות התייחס המושג אוריינטליזם ליצירות של אומנים צרפתיים שתיארו את ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. במובן הביקורתי שהעניק למונח זה אדוארד סעיד הוא שם דגש על יחסו המתנשא של המערב על תרבות המזרח, כפי שעוצב על ידי האימפריאליזם. לדבריו, בספרו אוריינטליזם (1978), מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון שימשה הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ושל מדינות אירופה.¹³

אכן, יצירתו הספרותית של גוטמן נקשרה לספרות המתקראת ילידית, כלומר ספרות הנכתבת על ידי ילידי הארץ או על ידי אלה שילדותם התעצבה בה. זו ספרות הקשורה לנופי ארץ ישראל הפיזיים והאנושיים ולהיסטוריה שמקרינה על ההווה ועל העתיד שלה, והיא יכולה להיווצר רק בחיק תבנית נוף מולדת ממשית וייחודית. חוקרת ספרות הילדים יעל דר כותבת על שיתוף הפעולה בין ביאליק לגוטמן בסוף שנות ה־20 ובתחילת שנות ה־30 מנקודת מבט של תרבות הגמונית ושל שוליים, כדרך להנחלת האידיאולוגיה של תנועת הפועלים לילדי ישראל. גוטמן הוא דמות מתווכת בין האידיאולוגיה הרצינית והנוקשה לבין נקודת המבט של הילד. עם זאת כותבת דר על אימוצו המאוחר של ביאליק לחיק הקונצנזוס של ספרות הילדים, כמי שייצג את הגלות.¹⁴ בתוך כך היא מציינת שסוד קסמה של אסופת שיריו של ביאליק שירים ופזמונות לילדים טמון דווקא באחרוּת, במתח הפנימי ובתנודתיות בין קטבים.¹⁵

גם המאמרים בספר זולו, שנערך על ידי טלי תמיר, נכתבו ברובם ברוח הביקורת הפוסט־קולוניאליסטית. המסע ל"ארץ לובנגולו" מתפרש ברוח ספרות המסעות הקולוניאליסטית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.¹⁶ האיורים לאגדות "ויהי היום" והיצירות הארצישראליות נקשרו על ידי צלמונה לתנועה ה"כנענית" שניצבה בקוטב הרדיקלי של שלילת הגלות. תנועת הכנענים (שנות ה־40 וה־50) ראתה בעברי הארץ־ישראלי אדם חדש וגאה המחובר למזרח התיכון, ובינו לבין היהודי הגלותי פעורה תהום לשונית ואידיאולוגית. אף על פי שהתנועה הייתה קטנה, השפעתה על המחשבה הפוליטית, על האומנות והספרות ועל חיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל הייתה ניכרת, במיוחד אצל יוצרים השייכים ל"דור בארץ" כגון ס' יזהר, משה שמיר, חנוך ברטוב ובנימין תמוז, "הכנעני" שבהם.

החיבור שלפנינו עוסק בעיון השוואתי בין יצירות טקסטואליות וחזותיות באמצעות גישות סטרוקטורליסטיות ופוסט־סטרוקטורליסטיות. כך למשל, בספרו הנאת הטקסט¹⁷ מערער בארת על הגבולות בין הכתב לתמונה; הוא טוען שבראשיתם המשותפת של הכתב והציור היה מקצב, תווי סדיר, פיסוק טהור של חיתוכים נטולי משמעות חוזרים ונשנים: הסימנים (הריקים) היו מקצבים ולא צורות. בהמשך לכך נשאל: האם ישנם מקצבים וכללי קומפוזיציה דומים בבסיס עבודתם המשותפת של גוטמן וביאליק?

מקור נוסף שישמש אותנו הוא תפיסתו הדיאלוגיסטית של חוקר הספרות מיכאיל בחטין (Bakhtin) שראה בטקסט הספרותי ובדימוי כמרכיבים של תהליך מתמשך של בחינת זהות ויצירת משמעות אין־סופית. על פי תפיסתו, היצירה האומנותית מתהווה תוך כדי דיאלוג ובהתייחסות לזולת, והממד הדיאלוגי מתקיים כל העת בטקסט. הדיאלוג נוכח בטקסט על רבדיו השונים והוא מכוון לדורות הקודמים ולקבוצת ההתייחסות הדורית. נמצא גם דיאלוג שנוצר בין היחיד לבין עצמו. בניתוח המשווה של דימוי מול טקסט נסתמך על שיטתו של בחטין העוסקת בצורות זמן ומרחב בתרבות. לצורות אלה הוא קורא "כרונוטופים": צורות זמן ומרחב אופיינית לתקופה. הכרונוטופ בא לידי ביטוי באופן ספרותי, ומביע תפיסות חברתיות ופוליטיות של אותה עת.¹⁸ צורות הזמן והמרחב ויחסי הגומלין ביניהן ביצירתם הנפרדת והמשותפת של ביאליק וגוטמן ייבחנו כאן מהפרספקטיבה הזאת.

בחטין כותב על מוטיב "הדרך", שיש בו יציאה מהבית, הליכה, נדודים ושיבה. אלה באים לידי ביטוי בסיפורי החיים של ביאליק וגוטמן המתארים יתמות, מעברים, הגירה והיאחזות בארץ חדשה. לכן ישמש כרונוטופ "הדרך" ציר מרכזי שבאמצעותו ניתן להשוות את יצירתם הנפרדת והמשותפת. לכרונוטופ זה נלווים דימויים ומוטיבים אופייניים: פגישה, חניכה, הצטלבות דרכים, היוולדות מחדש, חיפוש אחר דמות האישה, ייסוד עיר ושיבה. תפיסתו תלויית ההקשר החברתי־היסטורי של בחטין נקשרת בגישתו של קרל יונג (Jung)¹⁹ שראה בארכיטיפ דימוי נפשי על־זמני, והיא נקשרת בין השאר בתיאוריה המטפורולוגית של האנס בלומברג (Bloomberg) שמתעכב על הבנת ההקשרים ההיסטוריים והמשמעויות הפילוסופיות של פעילות ההדמיה והמטפוריזציה.²⁰

בספריו הדיבר ברומן²¹ וכתבים מאוחרים²² כותב בחטין על טקסט כמערכת של התבטאויות שמשיבות להתבטאויות קודמות, וצוברות משמעויות חדשות במפגש עם טקסטים ועם קוראים נוספים לאורך הדורות. בחטין שם דגש על הדיאלוגיות הפנימית והחיצונית של הטקסט, ומאפיין תופעות טקסטואליות המעידות על דיאלוגיות במובן החזק. לשיטתו, "האני" נוצר מתוך דיאלוג עם הזולת ובהתייחסות לדמויות משמעותיות בעבר ובהווה. אנתח את יצירתו הכוללת של גוטמן בהתייחסות לקווים המאפיינים של הכתיבה הדיאלוגית והאינטר־טקסטואלית על פי בחטין, כתיבה שיש בה התבטאויות שמשיבות לדורות קודמים וכאלה שהן בין הכותב לבין עצמו.

מערכת היחסים האישית והיצירתית בין גוטמן לביאליק התפרשה עד כה במונחים פרוידיאניים. התרומה העיקרית של ספר זה היא השימוש בשיטות הבוחנות את היחס בין קביעת הזהות העצמית על ידי האיש עצמו לבין השפעתו עליו מצד אישיות קרובה ודומיננטית, בדמותו של ביאליק. בניגוד להשפעה הפרודיאנית, בחטין מציע דיאלוג פתוח ונרחב בהתהוות היצירה והאישיות. עבודתם היצירתית המשותפת על תכנים מהמקרא, האגדה והילדות עשויה להעיד על רצון להדדיות ולהמשכיות. לפיכך תיבחן עבודתם הנפרדת והמשותפת לאור תיאוריות פסיכואנליטיות בין־התייחסותיות, למשל של ויניקוט (Winnicott), קוהוט (Kohut) וסטיבן מיטשל (Mitchell). תיאוריות אלה מתבססות על היווצרות זהות מתוך דיאלוג עם "אחר" משמעותי.

את תגובתו של גוטמן להשפעות חיצוניות אבחן לאור השיטות הפסיכואנליטיות המציבות במרכז את השאיפה של הסובייקט לעצמיות, ואת המרחב הבין־סובייקטיבי כמקום המאפשר את כינונו של הסובייקט ואת זהותו, כגון שיטות המחקר של ויניקוט וקוהוט. גישות אלה נסמכות על המושגים "עצמיות", "מרחב פוטנציאלי" ו"זולת עצמי", והדגש הוא על מערכת היחסים בין הסובייקטים ועל "מרחב הביניים הפוטנציאלי" המאפשר את בחינתה ויצירתה של הזהות. גישות אלה בנויות על מערכות יחסים שבהן "היות האני" מתאפשר על ידי "האחר". קוהוט מדגיש את תפקידו וחשיבותו של "הזולת עצמי" בהתפתחות האני, שבה יש לו תפקיד מרכזי כמשקף ומנכיח.

בניגוד לגישה הפרוידיאנית, החזרה לעבר לא נועדה לפתור בעיות ילדות, אלא היא דרך לכונן את רציפות העצמי שלכידותו בהווה התערערה. קוהוט אף מרחיב את תפיסתו על הסובייקט היחיד לגישת ה"פסיכו־היסטוריה", ורואה בחתירה לעצמיות ולזהות מוטיב מרכזי בהיסטוריה של העמים. יש לתפיסה היסטורית־פסיכולוגית זו משמעות מיוחדת כשמדובר במקרא ובאגדה, בטקסטים קנוניים ובכתבי קודש.

אם כן, הספר שלפנינו מתאר את התפתחות הקשר ושיתוף הפעולה היצירתי בין ביאליק לגוטמן החל מפגישתם הראשונה באודסה בתחילת המאה ה־20, עת גוטמן היה בן חמש בלבד וביאליק סופר ומשורר צעיר בתחילת דרכו, ועד סוף שנות ה־70, שעה שגוטמן היה מבוגר מביאליק במותו ומדינת ישראל הייתה לעובדה קיימת (לאחר מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים).