אוֹעָה
הילדה השתופפה לצד השיח. היא חיבקה את הילקוט שלה ועצרה את נשימתה. הסוודר הירוק שלבשה התמזג עם צבע העלים. האישה עמדה על השביל, מפשפשת בתיקה. נעליה השחוקות היו אפורות כהות כמו העבים שהתקבצו בשמיים. כשהשחר עלה העננים היו בהירים כאילו רופרפו בעיפרון, אבל מישהו לחץ על העיפרון יותר ויותר חזק, ועכשיו היה להם ברק מאיים של עופרת. הילדה הציצה בם בחשש. נדמה היה לה שהם משחירים. מן הגרביונים השקופים של האישה בלט קשקוש כחול של ורידים. סוף־סוף מצאה את צרור המפתחות ונבלעה בכניסה החשוכה.
הילדה נשמה לרווחה. גם הפעם לא התגלתה, אבל כמה זמן תוכל להמשיך כך, בלי מעיל ובלי אוכל וכמעט בלי שינה? עד כה היה לה מזל. איש לא הבחין בהיעדרה. בחדשות לא אמרו "והרי הודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושים אחרי נועה לביא בת עשר ורבע שיצאה לפני ארבעה ימים מבית סבהּ בתל אביב. והנה תיאורה: מבנה גופה רזה, עיניה חומות, שערה חום מתולתל, אסוף לקוּקוּ קצר. לבשה מכנסיים חומים, סוודר ירוק ומעיל אדום מרופד בפרווה סינתטית..." הם לא ידעו שהמעיל אבד. הם לא ידעו שום דבר.
בימים הראשונים היא אפילו הלכה לבית ספר. היא קצת חששה בהתחלה מהחושים הבלשיים של המורה ניצה. ("אם הייתי אינדיאנית היו קוראים לי עין הנץ", התפארה. "תמיד רציתי להיות שוטרת. נהייתי מורה בגלל השעות הנוחות, אבל לא הזנחתי את הכישרון שלי. שילבתי אותו בפעילות החינוכית. ילדים הם פושעים טבעיים, יש להם מוח פלילי. הם מחכים לרגע של חולשה. אבל אני עשויה מברזל. שיבואו אליי כל הבלשים־שְׁמָלָשים, אני אעשה להם בית ספר".)
זה היום הרביעי של נועה ברחוב, והראשון להיעדרותה מבית הספר. מעולם לא היו לה חברות, אבל אתמול חלה הרעה במצב. אביבית בר־לב שישבה לידה בכיתה, נצמדה בהפגנתיות לקצה הרחוק של השולחן, וכל היום התעסקה במחק הריחני שלה והחזיקה אותו ליד האף. נועה הבינה את הרמז. היא התחילה להסריח. לא היו לה בגדים להחלפה, וגם לא יהיו לה בזמן הקרוב. היא כל כך פחדה להיחשף שלא חזרה לבית ספר. לא טוב שהיא מפסידה את המבחן הגדול בחשבון. המורה ניצה הזהירה מראש: "מי שלא יגיע יצטרך לתת דין וחשבון. ברור?" שאלה, והסיעה את עיניה הקטנות מילד לילד.
זה לא היה הדבר היחיד שיצא מכלל שליטה: אתמול אחר הצהריים נגמר לה הכסף. נועה הייתה רעבה כמו מוכרת הגפרורים הקטנה. הבטן שלה השמיעה קולות מוזרים. היו לה הזיות על עופות צלויים. ואם לא די בכך התקדרו השמיים. איפה תמצא עכשיו מחסה מן הגשם? הגיע הזמן לספר למישהו. אבל למי? ומה יקרה אחר כך? מרגע שהמבוגרים יֵדעו, לא תהיה דרך חזרה.
בדל סיגריה בוער קיפץ על השביל השבור. זוג רגליים חזקות בנעליים אופנתיות השיגו את הבדל. הימנית רמסה אותו בתנועות חדות ומיהרה להדביק את חברתה ושתיהן כאחת נעלמו בפתח הבניין. נועה שחררה את הנשימה שכלאה. עוד סכנה חלפה. איך הסתבכה ככה, היא שאלה את עצמה. כדי להשיב על זה נצטרך להתחיל מהתחלה.
נועה לביא נולדה בשנת ...198 בבית חולים בתל אביב. לא היה לה אבא. ככה אימא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא הייתה לה דרך לגלות את השאר. בשנים הראשונות הן היו תמיד יחד. אימא שלה לקחה אותה לכל מקום — לפגישות פרטיות ולחוגי תיאטרון ותולדות הקולנוע בשעות הערב המאוחרות. לא רק בגלל שלא היה לה סידור. זה עניין של בחירה, לא מוכרחים להתמסד, אמרה. היא עדיין צעירה, היא מגדלת לעצמה חבֵרה קטנה. אלא שנועה שיבּשה את התוכניות. היא לא הבינה את המילים הארוכות של המרצים ולא הצליחה לעקוב אחרי המשפטים המפותלים. מתישהו הייתה נרדמת בפינה ואימא שלה הייתה צריכה לקחת מונית ולשאת אותה הביתה במדרגות. ויום אחד היא נהייתה כבדה מדי בשביל הסידור הזה. ככה אימא שלה אמרה. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא הייתה לה דרך לגלות את כל השאר. וכך או אחרת היא הפכה ל"ילדת מפתח". ביום היא דווקא הסתדרה וגם בלילה היא הייתה מסתדרת לולא פחדה מהחושך. כמה שהסבירו לה שאין חושך בעיר, לא חושך אמיתי, שחור, תמיד יש אור מפנס רחוב, ממכונית חולפת, מהמרפסת של השכנים — נועה סירבה להבין. היא הייתה מדליקה את כל האורות, ואימא שלה הייתה צריכה לעבוד כפליים כדי לשלם את חשבון החשמל.
ויום אחד היא נסעה לאמריקה והשאירה את נועה מאחור. לא רק בגלל החשמל. היא הייתה חייבת את זה לעצמה, לנסות לפחות, ללכת אחרי החלום שלה. ובלילה, כשהטלפון צלצל, היא הרחיבה את זה קצת ואמרה שֶׁמה היא צריכה ילדה שתלשין על הגיל שלה, היא עדיין צעירה, כל עתידה לפניה.
נועה עברה לגור עם סבא שלה במרכז תל אביב. הוא גר בקומה השלישית של בניין מתקלף. חלון חדר השינה שלו נשקף אל גג רעפים של וילה מתפוררת. גרוטאות ובגדים ישנים נערמו סביבה, מתחת למעטה נצחי של עלים יבשים. בין הבתים הִפרידה גדר לבֵנים ומעבר לה, בצד של הווילה, צמח עץ אגס.
גננים מוסמכים אומרים לי שזה לא יכול להיות. עצי אגס זקוקים לאקלים קר יותר ויבש. ועל זאת אני יכולה להגיד רק: עובדה. למציאות יש כל מיני הפתעות בשרוולהּ, ואחת מהן צומחת עד היום בחצר מוזנחת בתל אביב. איש לא נטע את העץ הזה. הוא נבט מעצמו, מחרצן תועה, וגם אחרי שגדל לא טיפלו בו. איש לא דילל את הפרחים, ויום אחד, כשהפכו לפירות, העץ לא עמד בעומס. הוא נבקע לשניים. חלק מן הגזע נותר זקוף וחלק התמוטט אל הגדר. הענפים הציצו לחצר של סבא כמו שכן סקרני. והפלא היה שהעץ נשאר בחיים; על אף הקרע הגדול שנפער בתוך הגזע, המשיכו שני החלקים להשיר עלים ולהצמיח פרחים ולהניב פירות צהובים.
מן הרחוב נראתה הווילה נטושה. החלונות היו סתומים בבלוקים ומסומרים בקרשים, אבל מאחור הייתה כניסה נוספת לחדר לא גדול שבו התגוררו אישה וילדה. ימים אחדים אחרי שנועה עברה לגור עם סבהּ, היא ירדה לחצר הבניין וראתה את הילדה רוכבת על הגדר בין שני הבתים. הילדה הייתה בערך בגילה של נועה, אולי קצת יותר מבוגרת. כפות רגליה הגדולות היו יחפות, שמלתה הייתה מופשלת על ירכיה והיא הייתה שקועה כל כולה בזלילת אגסים. נועה התרחקה בלאט לפני שהילדה תבחין בה. ואחרי זמן קצר סבא ירד לחצר.
"נועה?" הוא קרא בשקט כדי לא להפריע לשכנים.
והילדה חזרה אחריו כמו הד: "אוֹעָה? אוֹעָה?"
סבא אמר שזאת ילדה מסכנה, והתכוון למפגרת ומוזנחת וקצת משוגעת. הוא דחק בנועה לעלות לפני שהחביתה תתקרר. מאותו יום, בכל אופן, הילדה זיהתה את נועה. בכל פעם שראתה אותה היא הייתה צועקת "אוֹעָה..." בקולה העבה וצוחקת בהנאה.
לנועה לא היו חברות. תמיד הייתה בודדה. כשבאה לגור עם סבא שלה בתל אביב היא סיפרה לילדות בכיתה שהיא גרה אצלו רק בינתיים, כי אבא שלה הגיבור מת במלחמה ואימא שלה שחקנית מפורסמת בניו יורק ובקרוב היא תשלח מטוס להביא אותה. כל פרט בסיפור היה מחושב: אהבת המולדת תפְתח את ליבן של הילדות, האם היפה תוסיף לה נקודות של קנאה והמטוס יאפוף אותה בזוהר עצוב של פרֵדה. זה לא הצליח משום מה. הן קראו לה שוויצרית ושקרנית והתרחקו מחֶברתה. רק הילדה המפגרת דבקה בה. נועה שנאה אותה בגלל זה, וגם קצת ריחמה עליה כי ככה היא נולדה. היא לא רצתה שום קשר עם הילדה. אפילו את שמה לא ידעה. ואם במקרה חשבה עליה הייתה קוראת לה אוֹעָה בליבה.
השנים חלפו. אימא שלה נתקעה בניו יורק. הייתה איזו בעיה עם הוויזה שלה. היא פחדה שאם תעזוב הם לא ייתנו לה לחזור. נועה חשדה שזה רק חלק מהאמת, אבל לא הייתה דרך לגלות את כל השאר. סבא לא רצה לדבר על זה. נועה חשדה שהוא רב עם אימה והתכנס כהרגלו בשתיקה של עלבון וגאווה. היא למדה להכיר אותו במשך השנים. זה נתן לה תחושת ביטחון. ולפני ארבעה ימים גם הפרק הזה נגמר.
הם ישבו מול הטלוויזיה, כפי שעשו בכל ערב. סבא שתה את התה שלו עם התרופות. ואחרי שבלע את הכדור הראשון הוא לפת את חזהו והשמיע גניחה משונה. נועה נבהלה. "מה קרה? מה כואב לך?" שאלה, והוא ענה: "יהיה בסדר, נועָנְקינד" (כך הוא קרא לה לפעמים), "סבא פשוט עייף. תהיי ילדה טובה ותעזרי לו להגיע למיטה..."
נועה נחרדה. מה פתאום הוא מבקש עזרה? זה היה עניין של גאווה אצלו, לעשות הכול לבד; כל שנה בתחילת הקיץ הוא היה מסיר את חלונות חדר השינה שלו (השמיים נראו כמו תמונה בתוך המסגרת הריקה של המשקוף), ולקראת הסתיו היה מרכיב אותם בחזרה. החלונות היו די כבדים ונועה קצת דאגה לו ורצתה לבקש עזרה. בבניין התגוררו גם שכנים צעירים; בקומה ב' גרה משפחה חרדית עם שלושה ילדים קטנים, ובקומת הקרקע גר זוג סטודנטים. לבחור קראו אבי. פעם הוא הראה לה איך מניפים דלי מים מעל לראש בלי שאף טיפה תישפך. לפעמים הייתה שומעת אותו שורק בחדר המדרגות. נועה הייתה בטוחה שיסכים לעזור, אבל סבא אסר עליה לפנות אליו או אל כל שכן אחר. וכששאלה אותו למה, היה עונה: "סבא שונא להטריח". ופתאום הוא אוהב להטריח? היא ניגשה לכורסה.
סבא לא היה גבוה, ובשנים האחרונות גם רזָה מאוד, אבל באותו ערב הוא היה כבד כל כך שרגליה רעדו מהמאמץ, וגם סבא שם לב לזה. הוא קרץ לה ואמר: "את יודעת מה, נועָנְקינד... נעשה תחנת ביניים בספה".
איכשהו הצליחו להשכיב אותו בכוחות משותפים. נועה חלצה את נעליו. היא כיסתה אותו בשמיכה הרזרבית והפשילה את הקצה בזהירות, שלא ילחץ לו על הבהונות. סבא חייך בתודה ואחר כך סוכך על עיניו כאילו האור מכאיב לו. נועה מיהרה אל המפסק. "את האור במסדרון תשאירי לך", הוא אמר, ושוב ניסה לחייך. שפתיו נמתחו על שיניו הצהובות. "יהיה בסדר, מַיין גולד" (שפירושו זהב שלי — גם בשם הזה הוא קרא לה). "סבא קצת חולה. מחר בבוקר הוא יהיה כמו חדש..."
נועה הִנהנה והלכה לחדר האמבטיה. היא צִחצחה שיניים ולבשה פיג'מה. אחר כך כיוונה את השעון המעורר כמו שעשתה בכל ערב. היא נשכבה במיטה ואחרי כמה דקות קמה וחזרה לסלון. היא נגעה בכפות הרגליים הקרות שהשתרבבו מן השמיכה ומן הספה הקצרה. מצחו של סבא היה מכוסה בטיפות קטנות של זיעה. היא ניסתה להעיר אותו בעדינות, והוא בכלל לא זז ולא חייך אליה מתוך שינה. היא בכתה קצת וכלום לא השתנה. צריך להודיע למישהו, אבל למי? אולי לאחד השכנים, לגברת ליליינבלום מקומה א', או אפילו —
היא חטפה את פנקס הטלפונים. המספר של אימא שלה, באמריקה, השתרע על פני שורה שלמה. פעמיים התבלבלה והתחילה מחדש וכשסוף־סוף הצליחה השתרר שקט ארוך. היא כמעט התייאשה ופתאום שמעה את הקול המוּכּר והאהוב. היא התחילה לספר לו ולבכות, אבל הקול המשיך לדבר כאילו לא שמע. זו הייתה הודעה מוקלטת באנגלית. עד שההודעה הסתיימה נועה השתתקה. היא לא ידעה מה לומר והניחה את השפופרת על כנה. ושוב לא ידעה מה לעשות. היא יצאה לחדר המדרגות וירדה לקומה הראשונה. שעה ארוכה עמדה מאחורי הדלת הסגורה עם החור החשוך של המנעול. שלוש פעמים הדליקה את האור ושלוש פעמים הוא כבה. היא שלחה את ידה לפעמון ושמטה אותה כי סבא שונא להטריח; והייתה גם סיבה נוספת שנגעה רק לנועה עצמה: מרגע שהמבוגרים יֵדעו לא תהיה דרך חזרה. הם עלולים ל... לא משנה מה הם עלולים, סבא זקוק לעזרה. היא הדביקה את אצבעה לכפתור הפעמון ולחצה. הפעמון זִמזם כמו צִרעה לכודה, והדלת לא נפתחה. גברת ליליינבלום נסעה לרעננה, להכיר את נכדתה החדשה.
נועה חזרה הביתה בריצה וחייגה למגן דוד אדום. לקח לה כמה דקות לשכנע אותם שהיא לא פרחחית משועממת. הם אמרו שיבואו מיד. נועה הניחה את השפופרת והביטה בשעון. השעה הייתה כמעט חצות. אם לא יבואו תוך רבע שעה, היא תחזור ותתקשר. ובינתיים ניגבה את מצחו של סבא והרטיבה אותו מחדש בדמעות. אחר כך פשטה את הפיג'מה ולבשה בגדי יום־יום, וכשקשרה את שרוכי הנעליים מישהו דפק בדלת, והיא הציצה בעינית ושאלה: "מי זה?" והאיש אמר: "מגן דוד. פה זה הזקן שהתעלף?" הם לא רצו לקחת אותה, אבל נועה התעקשה. לפני שנעלה את הדלת היא חזרה לדירה, גרפה את כל הכסף שהיה בצנצנת שעל המזנון ותחבה אותו לכיסה.
הם הפעילו את הצופר בדרך, וכשהגיעו לבית החולים מישהו הציץ לתוך עיניו של סבא ודחף אותו הלאה על מיטת הגלגלים. "כאן אנחנו נפרדים", פסק. נועה נותרה במקומה עד שמישהו גער בה: "אסור לעמוד פה, את חוסמת את המעבר". בפינה עמד כיסא. נועה התביישה לשבת אף שרגליה כאבו. היא הביטה בשעון התלוי על הקיר. מחוג השניות שלו התקדם בניתורים. זה עשה לה כאב ראש. היא החליטה לא להסתכל אבל עיניה התגנבו מעצמן. אחד הרופאים הבחין בה ואמר: "מה את עושה פה, ילדה? את צריכה להיות בבית, מתחת לשמיכה".
"אני מחכה לסבא שלי", אמרה והצביעה על הדלת שמאחוריה נעלם.
"ואיפה אימא ואבא?" הוא שאל.
נועה הסמיקה.
הוא הנמיך את קולו ושאל: "את פה לבד? אין לך איפה לישון?"
"ההורים שלי לא בארץ", אמרה נועה, והתאמצה לגבור על הרעד בקולה. "יש לי כסף למונית. גברת ליליינבלום השכנה מחכה לי. היא גרה בקומה ראשונה. היא לא יכלה לבוא, כי..." וכאן נתקעה. היא לא ידעה איך להמשיך.
הרופא הסתכל עליה בפקפוק ואז קראו לו ברמקול. הוא הצביע על נועה וציווה: "את לא תהיי פה כשאחזור".
נעלי ההתעמלות שלו התרחקו בחריקה. נועה לא הספיקה לשאול אותו איפה יש טקסי. אבל דווקא הבעיה הזאת נפתרה מעצמה. בפתח חדר המיון המתינה מונית עם נהג מנומנם. היא התיישבה בספסל האחורי ואמרה את הכתובת. "מה זה?" שאל הנהג, ונועה חזרה על הכתובת בקול רם יותר, וכשהמונית עצרה שילמה בכסף שלקחה מהצנצנת וספרה את העודף. היא לא הייתה בטוחה אם זה הסכום הנכון אבל לא היה לה נעים לעכב את הנהג. היא הודתה לו ונכנסה לחדר המדרגות. מזל שהשאירה אור במסדרון. היא עשתה סיבוב בבית והדליקה את שאר האורות. אחר כך פתחה את כל הארונות, הציצה מתחת למיטות ומתחת לשולחנות, הגיפה את התריסים ונעלה את החלונות. היא חזרה ובדקה את הבליטה הקטנה של השעון (אסור לה לאחר לבית הספר, אסור לה בכלל לשגות), ובלי לפשוט את בגדיה השתרעה על המיטה.
איך שנרדמה צִלצל השעון. היא חידשה את הקוּקוּ שלה אבל לא צִחצחה שיניים, לא אכלה ארוחת בוקר ולא לקחה שום חטיף או פרי. אחרי שסידרה את הילקוט נכנסה לחדר של סבא. זה היה הקטן בשני חדרי השינה, ובבוקר הזה היה נקי ומסודר כמו חדר בבית מלון. על השידה הייתה תמונה של נועה התינוקת בזרועות אימה. לרגלי התמונה הייתה מפית מלבנית עם תרופות. נועה הניחה את הילקוט על השטיח והתיישבה על המיטה, ליד ארונית הלילה. בהיסוס מסוים פתחה את המגירה, ושם, בתוך ריח חריף של פוליטורה וסיגרים ועוד משהו לא מוגדר, נח לו הספר של סבא.
בדרך כלל היה סבא קורא במיטה, וכיוון שכבר לא היה צעיר ולא היה לו כוח להחזיק ספרים כבדים באוויר, הוא הסתפק בחוברות בלשיות או רומנטיות שקנה בקיוסק של עמירם. אחרי שגמר לקרוא היה מוכר לו אותן בחזרה. הספר במגירה היה שונה. הוא היה ברשותו של סבא עוד לפני שאימא של נועה נולדה. כריכתו הייתה עבה וקשה. דפיו הכמעט־חומים היו מחוספסים ומכוסים באותיות מוזרות, צפופות ומחודדות. פה ושם הושארו שטחים ריקים ובתוכם הודבקו ריבועי נייר חֲלָקים עם ציורים צבעוניים נפלאים. זה היה הספר היחיד שסבא קרא בכורסה.
בדרך כלל נאסר על נועה לגעת בספר. סבא אמר שהדפים כבר לא גמישים, הם עלולים להישבר, ונועה צחקה, כי דפים הם לא חלונות, הם לא יכולים להישבר, רק להיקרע. וגם את התוכן הוא לא רצה לגלות. הוא אמר שהיא צעירה מדי. נועה רצתה לדעת מתי, מתי היא תהיה גדולה מספיק בשביל הספר, וסבא חשב קצת ואמר: "כשתהיי בת אחת עשרה". ובזאת הסתיים הדיון. נועה הייתה אז בת שמונה בערך. גיל אחת עשרה נראה לה רחוק ונשגב, ועכשיו שכמעט הגיעה אליו, התמלאה ספקות: אולי היא רק דִמיינה את השיחה, אולי הוא סתם התבדח, והיא, בתמימות של בת שמונה, האמינה לכל מילה? היא תִּכננה להעלות את זה ביום הולדתה (אם אימא שוב לא תגיע הוא יתקשה לסרב). ובינתיים הסתכלה בתמונות. לא בכל יום. סבא לא הרשה. רק לפעמים, כשהייתה סיבה מיוחדת — תעודה טובה, או צורך דחוף בנחמה, וגם סתם כך בשבת שטופת שמש — הוא היה ניגש למגירה, מוציא את הספר והופך דף אחרי דף עד שהגיע לתמונה.
בציור הראשון ראו דרקון ירוק שוכב לפני פתח אפל של מערה. ראשו הכבד והמכוער היה מונח על ברכיה של ילדה לבושה בשמלה אדומה ארוכה. עיניה של הילדה היו עצומות. ידיה הקטנות נגעו בקשׂקשׂים כמלטפות. המערה הייתה על אי קטן בלב בִּיצה עם קני סוף גבוהים. מעֵבר לַבּיצה היו שדות וכרמים. איכר זעיר ניצב בין הגפנים, סל נצרים תלוי על שכמו, וכובע גדול חבוש לראשו. מאחורי האיכר התנשאו בתים צהובים של עיר וצריחים ורדרדים של טירה. נהר מתפתל חצה את העיר, וממש בקצה התמונה נראו נמל קטן ופיסת ים אפורה־ירוקה. מי שסרק את הציור בשבע עיניים (כמו נועה) הבחין בילדה נוספת חבויה בין קני הסוף. היה איזה מסתורין בתמונה, של חלום רע וגם של משהו טוב. הילדה השנייה, שהציצה בדרקון בהשתאות, הייתה לבושה בשמלה אדומה, זהה לשמלתה של הילדה הראשונה. נועה חיפשה עוד ילדות בתמונה, ולא מצאה. היא ניסתה לתאר לעצמה מה קרה לפני או אחרי. סבא סירב לגלות לה אפילו את שם הסיפור, והיא קראה לו (לפי התמונה) "בנות הדרקון".
נועה משכה את הספר מהמגירה ועלעלה בו במהירות. היא הכירה היטב כל אחת מן התמונות. הן היו כמו נופים מוכּרים־מוזרים שחולפים בחלון של רכבת. כשהגיעה לכריכה האחורית קרה משהו מפתיע. בִּמקום להחזיר את הספר למגירה היא החליקה אותו לילקוטה, ובאותה נשימה התרוממה, מתחה את כיסוי המיטה, ויצאה מן הדירה בטריקת דלת. והכי מוזר שהיא בכלל לא התחרטה. להפך. היא הרגישה הקלה מוזרה כאילו עשתה בדיוק את הצעד הנכון.
ההקלה ארכה בערך ארבע שניות, עד שגילתה ששכחה את המפתח. היא ננעלה מחוץ לדירה! לשווא הפכה את ילקוטה ורוקנה את כיסי המכנסיים והמעיל. היא עלתה במדרגות בריצה וטלטלה את הידית; המפתח נשאר בפנים, על השולחן הקטן ליד הטלפון. היא בעטה בדלת וכלום לא השתנה; היא הייתה בחדר המדרגות והמפתח היה בתוך הדירה. סבא גר בקומה השלישית. לא הייתה שום דרך להגיע לחלון. עובדה: בכל הלילות שבהם ישן בלי חלונות, מעולם לא פרצו לדירה. לבסוף לקחה את הילקוט שלה והלכה לבית הספר.
אחרי הלימודים נסעה לבית החולים. סבא היה עדיין בטיפול נמרץ. הם לא נתנו לה להיכנס. היא שוטטה במסדרונות עד הערב, ואחרי שיצאה בדקה את כל תחנות האוטובוס בסביבה. היא לא הכירה שום מספר. המוניות נגסו בתקציבה. היא התפללה שירד עליה מָן מִן השמיים, כמו שלמדו בתנ"ך. ובינתיים אכלה בעיקר שוקולד כי זה נותן המון אנרגייה (וגם טעים), ושתתה מהברז בחצר. הלילות היו קרים ומפחידים. נועה התנמנמה בעיניים פקוחות. היא התגעגעה לחריקת הקפיצים במיטתו של סבא, לדשדוש המרגיע של נעלי הבית שלו, לריח הטלק והסיגרים של חלוקו. מאז שעברה לדירתו הם נפרדו רק פעם אחת, בחופש הגדול. סבא אמר שזה לא בריא לראות רק אנשים עם שערות לבנות (כמוהו וכמו גברת ליליינבלום) ורשם אותה לקייטנה. ביום השני לקייטנה נועה כתבה לו מכתב. לא אֶת כל האמת. היא פחדה שיתאכזב. אחרי כמה ימים הגיעה התשובה. היא קראה אותה שוב ושוב עד שיכלה לדקלם אותה בעל פה. "נועה'לה, מותק שלי", הוא כתב. "קיבלתי את המכתב ששלחת לי ביום שישי, והיום יום ראשון אני משיב עליו. את מכירה אותי. אני לא אוהב להיות חייב. אצלי הכול כרגיל. רוזה — " (זה היה שמה הפרטי של גברת ליליינבלום) "מבקרת אצלי מדי פעם, לבדוק אם אני עדיין בחיים. יפה מצידה. זה בכל זאת קומה שלישית והברכיים שלה כבר לא צעירות. ביום שישי היא נשארה עד 7:30. ראינו את הסרט הערבי ב —"
בין העלים הירוקים של ההיביסקוס הופיעו פנים מגחכים ומתחתם צצה יד עם אגס.
נועה החניקה צווחה. "הבהלתְּ אותי. לא תודה", לחשה. "אני לא אוהבת אגסים". היא המחישה את המילים בתנועות כדי לא להותיר ספק.
אוֹעָה לא הבינה. היא קירבה אצבע חשאית לפיה, אבל המשיכה לגחך ולהושיט לה את האגס.
"נו, לכי מִפֹּה, בגללך יגלו אותי!" אמרה נועה והדפה את היד. האגס נשמט והתגלגל לאדמה.
אוֹעָה ייללה.
"ששש..." אמרה נועה מיואשת. היא פחדה ממהומות, אבל אוֹעָה פשוט קמה והתרחקה מן השיח, כפופה ואבֵלה. נועה התחרטה אבל לא העזה לקרוא לה, ואף שאיחרה את המועד בכל זאת הרימה את האגס. הוא נראה בדיוק כמו הפירות שצמחו על העץ. אלא שביום החורפי הזה של חודש ינואר היו הענפים חשופים. נועה שאלה את עצמה מניין צץ ואיך התגלגל לידיים השרוטות של אוֹעָה. היא אימצה את מוחה ולא הגיעה לשום מסקנה. טיפות ראשונות של גשם תופפו על עלי ההיביסקוס מעל לראשה. מקומת הקרקע בקע צפצוף של חדשות: "ראש הממשלה שב מביקור... בתאונת דרכים על כביש אשדוד... מחר תחול התקררות נוספת..." נקודות כהות הופיעו על אריחי הבטון של השביל. הנקודות התפשטו והתחברו לכתמים...
בבית הספר מתחיל עכשיו המבחן הגדול בחשבון. נועה דִמיינה את הילדים כפופים מעל דפי השאלון, כוססים את קצות עפרונותיהם, כותבים משהו ומוחקים אותו בבהילות, מביטים בעננים האפורים שזורמים מעֵבר לחלון. המורה ניצה נשענת אל הקיר האחורי. עיניה הקטנות בולשות אחרי כל תנועה חשודה, כל סימן של חוסר ריכוז. "כשאת עומדת מאחור", נהגה לומר, "את רואה ואינך נראית. התלמידים המסכנים, הם לא יכולים להתחבא. ומי שמסובב את הראש, זה החשוד המיידי". נועה נאנחה. היא כמעט הרגישה את עיניה הקטנות של המורה מתרוצצות על עורפה כמו שתי נמלים עקצניות. לא שהעתיקה אי־פעם. לא היה לה ממי. אביבית בר־לב תמיד הרחיקה את דפי המבחן לקצה השולחן וסוככה על הכתוב בידה הלבנה השמנמנה עם טבעת הכסף העדינה. כתב ידה היה גדול ומקומר. היא ציירה עיגולים קטנים במקום נקודות. נועה הצטמררה פתאום מזֵכֶר הסְפָרוֹת השמנות. אפילו ל-4 ול-7 שלה היו קשתות.
בחוץ, מעל לשיח, גבר הגשם. הרוח הטתה את עלי ההיביסקוס ושפכה מים קרים על עורפה של נועה. רעד חלף בגֵווה. היא חשדה שחוּמהּ עולה. כמעט בלי משים שלחה את ידה לילקוט. היד גיששה ומצאה את הספר האסור. הוא נפתח כמעט מעצמו בדף של בנות הדרקון. באותו רגע התעצמה הרוח. חופנים שקופים של מים הוטחו בחלונות הבניין. העננים דהרו בטירוף. ופתאום נקרע השחור המאיים של השמיים. פתח כחול נגלה. קרן שמש ישרה זהובה נורתה מתוכו. היא פילחה את העלים ונפרשה כמו מניפה מפינת הדף אל תוך הנמל. טיפות הגשם העירו את הים המצויר. ובזמן שהגלים הירקרקים התמלאו חיים, אנחנו מניחים לה לנועה, ופונים אל חלק אחר של הסיפור.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
