הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח
מכר
אלפי
עותקים
הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח
מכר
אלפי
עותקים

הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח

4.5 כוכבים (214 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

שלומית ויונתן החליטו לעשות את זה ולשים את עצמם במקום הראשון. הם יסתדרו ויהיה בסדר. כל כך הרבה עוד מחכה להתגשם להם יחד: ארוחות ערב קטנות, נסיעות למשתלה בשבת, חופשות בסיני, פרקי אצבעות שילטפו גב חשוף מוקדם בבוקר במיטה. העתיד שלהם פתוח ויהיו להם חיים חדשים.

כששלומית הכירה את יונתן היא מכרה ספרים והוא כתב אותם. החיים הזוגיים שלה הלכו והתמעטו, אף על פי שעומר בעלה הוא בחור חמוד, טוב לכלבים ולחתולים, חבר טוב לחברים שלו, חרוץ ועובד קשה. החיים המשפחתיים של יונתן היו נינוחים, יציבים ומקסימים כמו אשתו אורנת. 

אבל עכשיו הם טווים לעצמם סיפור חדש. משהו משלהם. שייקח אותם מהחיים הרגילים שלהם. עכשיו נדמה גם שהחרדות הכי איומות מסוגלות להתגשם, ושהכישלונות הכי גדולים נמצאים בהישג יד. המתנה המופלאה, החד-פעמית, שהיא החיים, ממתינה שהם יעשו איתה משהו, והם מנסים. 

הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח הוא סיפור אהבה מתוק ומר, הכתוב במיומנות וברגישות, בחמלה ובהומור, על אהבה של אמצע החיים, אפשרית ובד בבד בלתי־מושגת. זהו סיפור על אנשים שעושים כמיטב יכולתם באומץ ובצעד כושל, בתשוקה ובטמטום, כדי לגעת או להיקשר. 

זוהי יצירת הביכורים בפרוזה של לילך וולך, פובליציסטית ועיתונאית, ילידת 1977, המתגוררת בתל אביב. 

פרק ראשון

כולם רוצים להיות טובים יותר ממה שהם. אולי לא ממש להיות, כי זה כבר דורש מחויבות, אבל לפחות להיחשב. זה בסך הכול אנושי, ותמיד עדיף על האופציה השנייה, הסוציופתית. כמו הרבה אנשים שדומים להם, גם הם אמרו לעצמם שלא היתה ברירה, "כבר לא נשארה ברירה," הם אמרו וטלטלו את הראש בתנועה הזאת שנועדה לשכנע את עצמם לא פחות מאשר את הקהל. למרות שוודאי שהיתה, מה אתם דרמה. כולנו הרי חיינו לפני הרגע הזה, עכשיו, כולנו קראנו ספרים, צפינו בסרטים, ויותר משני אלה, ראינו בטלוויזיה. אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו.
אבל עכשיו הם טווים לעצמם איזה סיפור יחד, משהו משלהם. איך יספרו את עצמם לעצמם בהמשך החיים? הם יאמרו במין אנחה קטנה, שיש בה גם התפארות, במנגינה של משהו שכבר ערכו עליו חזרות ואמרו וסיפרו הרבה פעמים: "היו דרכים יותר קלות. בטוח שכן. אבל החלטנו לעשות את זה יחד, אז עזבנו יחד. באותו היום ובאותה השעה, כדי שמאותו הרגע לא נהיה יותר אף פעם לבד." והם יחייכו, והם ישלבו אצבעות, היד שלו השזופה הגדולה על היד שלה הקטנה הבהירה. הם יהיו יפים ורכים מאופטימיות, לאיזה זמן שאול של נוגה פנימי הם ייראו לסביבתם צעירים יותר. אפילו יהיו זוג שמקנאים בו. אפילו היא, שאף אחד אף פעם לא קינא בה קודם.
הם חשבו קודם על עצמם, ורק אז על כל היתר. והם אמרו לעצמם, "פעם אחת בחיים, פעם אחת אני אשים את עצמי במקום הראשון." למרות שזה לא היה נכון, כמובן. אנשים שמים את עצמם במקום הראשון כל הזמן, כל הזמן, ואז הם מספרים על זה סיפור פתלתל ומתחטא כאילו במקרה זה קרה, רק פעם אחת, נשבעים, ובדיוק אז הם נתפסו.

חלק א' 
יום חמישי

שלומית עולה לאוטובוס. חם, היא נושפת למעלה אל השיער שנדבק למצח. היא יצאה מוקדם מדי מהבית וחיכתה יותר מחצי שעה בתחנה שהצל מתעקש לא לכסות אפילו לשנייה אחת ביום. עכשיו גם כרטיס הנסיעה עושה עניינים, היא אף פעם לא באמת התרגלה אליו והוא כנקמה לא מצפצף. הנהג המיוזע מביט בה כאילו מי יודע מה כבר עשתה לו, רצחה את סבא שלו, היא עומדת בפיתוי לחייך כדי להתחנף את הסיטואציה ומצמידה שוב את הכרטיס לקורא המגנטי. המכונה מצפצפת והאור משתנה לירוק. שעשית לי ישועות קטנות עלובות.
היא מושכת אחריה שתי מזוודות כבדות בצבע אדום צעצוע. הן הכי גדולות שהיו לה בבית, אבל עכשיו כל האדום הזה מרגיש לה כאילו הקרקס הגיע העירה וכולם מסתכלים. בואו, בואו, גבירות, אדונים וטף, לחזות בפלא - אישה רגילה לגמרי נוסעת מהחיים הרגילים לגמרי שלה. האוטובוס נופח וזז. היא גוררת אחריה בקושי את המזוודות במעבר שבין הכיסאות. הן באמת איומות, אבל יש בתוכן את כל מה שיש לה, כל מה שתצטרך. ומה שלא, זין על זה. היא תסתדר, והיא תהיה בסדר. הם יהיו בסדר. הם מוכרחים להיות.
שלומית אוהבת לחלק את הדברים למשימות קטנות, פיסות בגודל שאפשר לגלגל ולבלוע בלי להיחנק עליהן. אז כרגע היא רק צריכה להצליח להגיע אל אמצע האוטובוס, איפה שתוכל לעמוד לרגע, ולמחות את הזיעה מהפנים, ולאסוף מחדש את השיער. זאת משימה אחת. יופי, שלומית, יופי, מיצקי, כל הכבוד. היא משתדלת לזכור לדבר לעצמה יפה, לעשות מעקף סביב הקול הפנימי המתרשע. אחרי זה היא תשלח ליונתן הודעה. אימוג'י אוטובוס, אימוג'י מזוודה, אימוג'י מזוודה, אימוג'י חץ, אימוג'י בית, אימוג'י לב. הוא יבין, הם לא צריכים יותר מזה. היא מתבוננת במסך עד ששני ה-V נהפכים לכחולים ומחייכת לעצמה.
הרבה פעמים קודם לכן חשבה לעצמה - נו מה אבל, הרי זה איפה שאנשים מטומטמים, כשהם חושבים שהם מעל למקריות, כשהם חושבים שדווקא הם מוגנים תחת גלימת המיוחדות שלהם. למה, זאת בעיה גדולה להציץ בפלאפון שלהם? של שניהם, כל אחד מהם? איפה שהם מחליפים הודעות וחיוכים ולבבות, סתומים וברורים כמו טינאייג'רים. אלף פעם השאירה את הפלאפון גלוי מדי, למרות הסיסמה. לא שמרה על עצמה, לא שמרה על יונתן, לא שמרה על שניהם, הדבר השלישי הגדול יותר שהוא שניהם. אם יש משהו שהחיים לימדו אותה, זה שנקודת המוצא לכל מה שאנחנו עושים צריכה להיות שהכול מתגלה בסוף, כולם נתפסים, תמיד. אבל זה כבר לא משנה עכשיו, היא מרגיעה את עצמה, אף אחד לא ממציא כלום, כולם עושים את אותם הדברים וחושבים שהם משהו אקסטרה־אורדינר. בסוף אנחנו אותה החיה, מאותו הסוג. את שומעת, שלומית? - היא משוחחת עם עצמה שיחה ערנית בראשה - כמו גרבילים לגרבילים, רקונים לרקונים, אותה חיה עם אותן צרות. מסריחים באותו אופן, הכול בסדר. תכף זה נגמר. תכף זה מתחיל.
היא מביטה קדימה, ישר אל הדלת האחורית. לא מסכימה לעצמה ליצור קשר עין עם אף אחד על האוטובוס, בשום פנים ואופן. רק זה מה שחסר לך באמת, היא חושבת לעצמה, איזו סימה מהמכולת שבמקרה גם כן - איזה קטע - נוסעת לבקר את גיסתה שבמרכז ועכשיו אתן חברות הכי טובות לשעה וחצי הקרובות. ממש לא. וכל מי שעכשיו, בשעה 10:22, נמצא על קו 978, הוא עד לחיים שלה, והיא לא צריכה שום סימה כעדה. מישהי שתלך אחר כך בכל המדרחוב ותלחש בקול רם שתראי מה זה, רק אתמול פגשה את שלומית מהחנות ספרים על האוטובוס שיצא מהמושבה. ועוד עם מזוודות אדומות, לא פחות. ומיד היא הבינה, מיד, למה שאותה לא עשו באצבע.
מחר הסודיות הגדולה סביבם כבר תתפוגג, אפילו תיראה מגוחכת. היא לא תהיה חלק מההווה שלהם, לא חלק מהעתיד שלהם, היא תהיה רק אנקדוטה אחת מתוך הרבה אחרות, בחיים החדשים האלה, של שלומית ויונתן, שמי יודע מה יהיה איתם, מה יהיה בהם. חופשות בסיני אולי, הלוואי. נסיעות למשתלות בשבת בבוקר. סדינים לחים מהבל סקס. אולי איזו מריבה אחת איומה ונוראה שממנה כבר לא מתאוששים אותו הדבר. פרקי אצבעות שמלטפים גב חשוף מוקדם בבוקר במיטה. ארוחות ערב קטנות של מקושקשת וסלט וקוטג'. פתאום היא קולטת שאף פעם עוד לא אכלו אפילו ארוחת ערב יחד. יש עוד כל כך הרבה שמחכה להתגשם בסוף הנסיעה של קו 978. איזה אושר, איזה פחד אלוהים.
היא פוכרת את כפות הידיים, הן עדיין כואבות מהאחיזה בידיות. לפתע היא קולטת קצת מההשתקפות שלה במראה העגולה שבצד, מעל לדלת, והיא קצת מצטמררת, מי האישה שנהייתי? שיער שאין בו כלום, סתם חום כלום, לא לפה ולא לשם. ונראית רדופה, העיניים קרועות לרווחה. כל הפחד שבעולם מהבהב בהן, מכפיף אותה, מזקין אותה. בניסיון לשלוט במה שאפשר היא כמעט מְחַקה את התנועה ההיסטרית של אמא שלה, להרטיב אצבע ברוק וליישר שוונץ. טוב, חאלס, תכף תוציאי פינצטה, תסדרי גבות באוטובוס, היא נוזפת בעצמה.
היא קשה עם עצמה. סוהרת שגוררת את האלה באיום על הסורגים גם כשהאסירות משחקות קלפים בנחת. אבל היא לא טועה עקרונית, אפשר לראות עליה את הפחד, זה כן. תמיד נראית כאילו נלכדה. כאילו המהלך הבא היחיד זה לכרסם לעצמה את הגפה כדי להיחלץ משיני המלכודת. וחוץ מכל אלה, היא חמודה. לא בהכרח יפה, אין דבר, רובנו לא בהכרח יפים. היא טיפוס כזה שיגידו עליו חמודה - ויצדקו. יש לה חיוך מתוק כשהיא מחייכת מכל הלב, העיניים שלה לפעמים זוהרות בעליצות ששוכחת להסתייג מעצמה, ולפעמים אפשר לראות בה את הילדה שהיתה פעם מזמן. היא מנומשת בנמשים קטנטנים שכאילו פוזרו אקראית בקצה דקיק של עט כתום. זה מותק. מאז שנפגשו, היא ויונתן, לפעמים היא רואה חלקים מזה. לפעמים היא מצליחה להביט דרך העיניים הרכות שלו ולהזכיר לעצמה לדבר לעצמה יפה.
"תשבי, נו, למה את לא יושבת."
"אני בסדר. תודה ר-"
"איך בסדר? זה עוד הרבה לבני ברק. את לבני ברק?"
"לא."
"לרמת גן?"
"כן."
"איך ניחשתי? את לא נראית של בני ברק. אפילו לא מאלה שאוף דה דרך."
"אולי אני על הדרך."
"כולם על איזה דרך, נו. זה לא אומר איזה סוג זה. בואי תשבי לידי."
"טוב לי לעמוד, זה בסדר."
"הנה, קחי אחד משמש, הבאתי הרבה מהעץ."
"תודה, אני לא אוהבת."
"אלרגית? אני יודעת על אלרגיות."
"לא אלרגית, סתם."
"את מהמפונקות, את. בת כמה? שלושים וחמש? עוד יותר?"
"ארבעים."
"לא נראית, קַיין עין הרע. ילדים אין?"
"אין."
"בגלל זה לא נראית. בינינו, כל ילד שמגיע לוקח איתו כוח של שנה ומביא עשרה קמטים. בעזרת השם בקרוב אצלך."
"כמה לך יש?"
"שבעה שיהיו בריאים. הייתי מביאה עוד אפילו, אבל הגוף לא רצה."
"שיהיו בריאים."
"בעזרת השם. ואת עוברת דירה, את? ככה לבד, את ומזוודות, בלי בעל? יש בעל בכלל?"
"יש."
"ברוך השם. גם הרחם תיפתח בעזרת השם. אני אתפלל עלייך."
"בסדר. אני אשמע עכשיו מוזיקה, בסדר?"
"תשמעי לך המוזיקה. אני אתפלל עלייך, איך את אומרת שקוראים לך?"
"אין צורך."
"מהמפונקות את. תשמעי לך המוזיקה שלך ושאלוהים יעזור לך."

•••

שלומית יורדת מהאוטובוס. הוא מפליט עליה עוד נשיפה לא מרוצה ומתרחק מהר לכיוון בני ברק. היא עומדת לרגע קפואה, כאילו שכחה משהו חשוב על האוטובוס, מנסה למצוא בנוף הלא מוכר אחיזה, כמו נחתה במדבר ולא מול כיכר תנועה רגילה מנופחת בכריות פרחים. נער עם תרמיל זוהר טס מילימטר מהאף שלה על קורקינט, צועק לתוך הפנים שלה, "הלו! בוקר!" ומנער אותה בחזרה לממשות.
קדימה, הלאה. עוד קצת הליכה. היא עומדת בפיתוי לעצור מונית בשביל לסיים עם זה כבר, אין לה כסף מיותר. אין להם כסף מיותר. זאת בסך הכול הרפתקה, מיצקי, היא אומרת לעצמה, תזכרי את הכול טוב, תספרי לו עוד מעט כל מה שקרה, החום והאוטובוס והמזוודות והדתייה המלחיצה. תתחבקו ותתנשקו ותצחקו ותעברו הלאה, לא ביג דיל. לא ביג דיל, שלומית, תהיי כבר נורמלית, זה בסך הכול נקרא לחיות. הבטן שלה מכווצת; לא הצליחה להכניס שום דבר לפה למרות שהיא ערה רשמית כבר מחמש בבוקר. גם קודם היתה ערה, לא הצליחה באמת לישון. רוב הלילה שכבה במיטה והביטה למעלה על חיפוי התקרה, מתבוננת בפרצופים שבתבניות קורות העץ. הנה שלוש עיניים שנראות כמו צ'יוואווה ולידן עיני עץ שנראות כמו גורבצ'וב עצוב. העיניים שלה עצמה סירבו להיעצם והיא לא נתנה לשינה לחטוף אותה מעצמה.
משימות קטנות, משימות קטנות, היא מזכירה לעצמה. הקו הבא לבית הוא איזה 30 ו-? 33? 34? היא נעמדת עם המזוודות ועם הבגדים הלא עירניקיים שלה ליד להק נערות שזופות ירכיים, שארוזות כולן במכנסונים, עם חזיות בגד ים שמבצבצות מתחת לגופיות גזורות, כמו תלבושת אחידה מחוץ ללימודים. היא לא רוצה לקנא בהן ומזכירה לעצמה שנעורים זה חרא. שזה רק נראה יפה מבחוץ. אבל היא גם זוכרת שאצלה זה לא היה נראה עד כדי כך יפה מבחוץ. והיא מחביאה את הציפורניים הלא עשויות שלה בכף היד, כדי שלא יראו את ציפורני הג'ל המושלמות של הנערות המקסימות שמבריזות מבית הספר כדי לנסוע לים.
האוטובוס השני מהיר יותר, וחדש יותר, הכרטיס שלה עובר בלי בעיה, הנהג לא מרים את המבט מהעיתון שפרוש לו על הברכיים בזמן שעולים הנוסעים, והיא ביניהם. המזגן משיב אוויר צונן על העורף שלה, ואף אחד מהנוסעים האחרים לא מביט בה ובמטען שלה במבט סקרני או בכל מבט שהוא. אולי אנשים ברמת גן רגילים להסתובב עם כל הבית על הראס שלהם. בכל מקרה, על האוטובוס הזה היא לא תפגוש שום סימה מהמדרחוב, וכבר החליטה שלא תיתן לאף זרה חטטנית נוספת לפתוח איתה בשיחה ולמשוך ממנה מילים שלא התכוונה לומר היום. זה אמור להיות יום שמח, זה אמור להיות יום חגיגי וחשוב וההתחלה של החיים החדשים שלה. מה חשובות עכשיו נשים זרות או נערות יפהפיות. בחייאת, היא בכלל מסוגלת ליהנות מאיזה גביע יין בלי לקלקל אותו לעצמה עם טיפת חומץ? היא מנסה למצוא בקרקעית הבטן הריקה שלה איזו חתיכת שמחה לתפוס ולנפנף בה גבוה, שיראו, שהיא תראה. היא מתפשרת עם עצמה על "מתרגשת", היא מתרגשת. יש עוד כל כך הרבה שעדיין טובל בלא נודע, אנשים צריכים להיות משוגעים לגמרי אם זה לא מלחיץ אותם, הקיום בכלל, החיים כחיה שהיא אדם. מהר משציפתה מגיעה התחנה שלה.
המזוודות מתכסות אבק חצץ גירי, והיא עולה איתן באטיות ברחוב, כאילו הולכת נגד כיוון התנועה של דרגנוע, הכתפיים שלה מתפוקקות והאוויר שורף. היא מחזיקה את המפתח ביד עוד מהאוטובוס, כמו שעשתה כילדה, הולכת לבדה בדרך חזרה מהחוג לבלט בחושך המוקדם. לופתת את המפתח ביד לחה, הציפורניים נעוצות בבשר כף היד, נכונה לשרוט את מי שיתקיף אותה. אף אחד לא מתקיף אותה, כמובן, איזה שטויות. היא שוכחת לפעמים שהיא כבר אישה מבוגרת, כמעט שקופה לסביבה. אישה שכבר נלכדה בקורי העכביש של שערות לבנות, של מה שנקרא בחיבה מגעילה "קמטוטים". אישה שכבר חיה בגוף שזה לא משנה איך הוא נראה, הוא לא אמור להיראות כמו כלום מיוחד. רק בקצוות של הדבר זה עניין - רזה מדי, שמנה מדי, חולה. כל השאר בטל קורבנו. היא עוצרת לרגע לנשום ולמחות את העורף. וואי, וואי, פתאום היא קולטת, היא בורחת מהבית. פתאום זה נוחת עליה, והיא צוחקת. ועולות לה דמעות, כמו בדרך כלל אצלה ליד הצחוק. היא בורחת מהבית. אל בית אחר. פעם נולד בו יונתן, וההורים שלו גידלו אותו שם, ועכשיו זה יהיה הבית שלהם.
היא כבר היתה שם, כמובן, בבית הזה שהיא תכף מגיעה אליו, בבית שיונתן שמר, אולי תמיד זה היה עבורם בעצם. נגעה שם במדבקות ישנות שהודבקו פעם אל משקופים, שרק קו מתאר דביק נשאר לזכרן. היא כבר מכירה את הספה החומה, את הווילונות העבים מדי לישראל, את המסיכות האפריקאיות המלחיצות על הקירות. בית שנשאר קפוא בשנות השבעים. כל הווג'ראס של הז'אנר מככב שם - כיסויי מיטה מבד ברוקד מאובק. דג קריסטל בגודל קרפיון בוגר על מדף ויטרינה. אפילו זר קוצים וחרשופים יבשים בוואזה. בית קטנטן עם גג משולש כמו הבית של מיץ פטל, עומד קצת עקום בתוך גינת חמציצים פרועים ועץ לימון אחד מיובש. הכול נשאר כמו שהיה, ככה בדיוק גרו בו פעם יונתן ואחותו ואחיו וההורים שלהם. הם מתו, ההורים שלו, היא יודעת ממה, היא יודעת מתי, זה לא היה כל כך מזמן אבל הוא לא נראה ממש עצוב כשדיבר עליהם, אז היא הניחה לזה, יהיה זמן לדבר עוד על הכול. את הבית הם הורישו לו, הבן היחיד שנשאר בארץ (שנשאר רק כי "קשר לעצמו את העברית לקרסוליים כמו משקולת אסירי עולם"), והוא הניח לו ככה בינתיים, מוזיאון של מי שהוא היה. הוא מגיע לכאן לכתוב, בתקופות שהוא כותב רציני הוא אפילו ישן בבית הזה לילה או שניים, "בן שבע־עשרה ובן ארבעים בו בזמן," ככה הוא אמר לה. והיא אהבה את המילים שלו והעבירה אצבע על קו הלסת היפה שלו כשדיבר, קו לסת מצופה זהרורי זיפים כסופים. עכשיו היא בדרך לשם, בלעדיו. פורצת משונה עם מפתח ביד.
כל דבר פתאום נדמה לשלומית כמו מבחן. מרצפת בולטת גבוהה שמתקילה אותה במדרכה, השביל שמתפצפץ מתרמילים יבשים של כליל החורש, שער הברזל המיילל במחאה. בלי לשים לב היא ממלמלת להפרעות, "ששששש, ששששששש", כאילו לילה, כאילו יש את מי להעיר, כאילו אסור שהשכנים יֵדעו. פתאום היא מתמלאת דווקאיות נוסכת אומץ - פאק זה, שכל השכנים ידעו, שישמעו וגם שיספרו לחברים שלהם מצדה. היא הגיעה, היא כבר כאן והיא לא הולכת לשום מקום.
לבית של ההורים המתים של יונתן יש ריח של סגור. היא מנסה לפתוח את החלונות, מסתבכת עם הסוגרים הישנים מכורסמי הלחות, עם מסגרות העץ שחורקות במסילות שלהן. היא מסיטה את הווילונות הכבדים, מצטמררת מקור עכביש שמחליק על לחייה. מה מטהר יותר מאור הפאקינג שמש, אה? היא חושבת לעצמה עליצה מדי, וולגרית מדי, בניסיון לדחוף למטה בחזרה את ההתרגשות או את החרדה. היא בודקת את הסלולרי, ההודעה האחרונה מיונתן היא עדיין אימוג'י מכונית. בסדר גמור, בסדר גמור אם כן. מה עושים כשעוברים דירה, שלומית, את הרי יודעת, כבר עברת דירות בחיים שלך. היא מחפשת דלי מתחת לכיור, פותחת ברז מתעטש חלודה, יש סמרטוט קרוש על ראש מגב בחדר הכביסה, יש בקבוק פנטסטיק שמשקשק שאריות נוזל כשמנערים אותו. את יודעת מה עושים, קדימה.
הבית מצוחצח. אפילו אצלה היא לא מנקה ככה. זה ה"אצלה" החדש? האם כבר לחשוב על המקום הזה, הזר לגמרי, כעל הבית שלה? היא מנערת את הראש, לנער גם את המחשבות. אין מה להכריח את הרצון, דברים יבואו כמו שהם יבואו, בקצב שיבואו. בכל זאת היא פורקת את המזוודות, מניחה את הבגדים שלה על מדפים בארונות. מעמידה שלושה ספרים בצד שהוא תמיד שלה במיטה. הם גם עוד לא ישנו לילה שלם יחד, היא מסמנת לעצמה ברשימת העוד־לא. היא אפילו לא בטוחה מה הצד שלו בכלל. אם יונתן ירצה, הם יחליפו. לא אכפת לה, היא אוהבת אותו. היא מחייכת בחום, הפנים שלה נהיות יפות יותר משהן בדרך כלל. מה זה בשבילה לישון בצד השני ממה שישנה בשמונה־עשרה השנים האחרונות.
היא מסתכלת על הארונות, מרוצה. הבגדים שלה, המקופלים יפה, מרגישים בנוח, אפילו כוהנות סדר היו מסכימות. הברכיים כואבות, הגב כואב, היא מפוקקת את הצוואר מצד לצד. בקרוב תחפש בסביבה איזה חוג טוב של פילאטיס או יוגה או משהו, עוד איזה שבוע־שבועיים ככה. הם אפילו ילכו יחד, יונתן והיא. יחייכו חיוכים פרטיים מצדדים שונים של הסטודיו בזמן תרגיל קשה, יגלגלו עיניים יחד על איזה משפט מצחיק שמישהו יאמר. דברים זעירים של ביחד שעוד לא היו להם, דברים שהם מסמרים קטנים ממשיים לקבע בעולם את היותם זוג. בסוף השיעור, כשיצאו, הם יחזיקו ידיים, מאחוריהם שאר המתאמנים בסטודיו יחייכו על האהבה הצעירה שלהם, שהיא נוגעת ללב, שהיא עדיין אפרוחית. שלומית מתבוננת בידיים שיוחזקו בקרוב בגלוי, ברחוב איפה שכולם רואים. כרגע הן צרובות מחומרי ניקוי, גם הרגליים היחפות שלה מלוכלכות. תכף תתקלח. קודם תצא רגע אל המרפסת הקטנה, תגלגל לעצמה ג'וינט קטן של ניצחון ותשב כמה דקות רגל על רגל. איפה יונתן?
היא מתרוממת לאט, היא כבר בגיל שמוציאים "אוחח" כשקמים מכיסא, זה מגיע מהר יותר משמדמיינים. מוצתת באופטימיות הניקיון ובתנופת הגראס היא מחליטה לעשות עוד משהו לפני המקלחת, דוחה אותה כדי להתענג עליה לכשתהפוך לפרס. ליד טלפון אלחוטי, שפעם היה מה שנקרא חדיש, היא מוצאת עט ודפים קטנים שדהו באור השמש ועורכת רשימת קניות.
חלב
לחם פרוס (חלה?)
גבינה לבנה
גבינה צהובה
חמאה
מלפפונים
עגבניות
בצל ירוק
ביצים
איקרה? מטיאס?
הוא אוהב את המליחות הדגית הזאת. הוא אומר, "שלומיצי, פודיז אמיתיים לא נגעלים מכלום." היא לא פודיז אמיתיים, היא נגעלת מחלקלק רירי דגיגי, אבל לא אכפת לה לקנות רק בשבילו. היא שמחה לזכור משהו שרק הוא אוהב. מסמרים קטנים לקבע בהם את הזוגיות. היא מציצה שוב בפלאפון לראות אם שלח משהו ובמקרה לא שמעה את הצפצוף. עדיין רק אימוג'י מכונית. למכולת, אם כן. היא תגשש את הדרך למכולת הקרובה, היא עושה קניות הביתה.
שלומית מתחמקת ממבטו העוקבני של המוכר המשופם שבבירור מנסֶה לדוג אותה, מנסָה לאותת בכל מאודה, "מסתדרת לבד, אני מסתדרת לבד". אבל כשהיא מגיעה עם הסלסילה המלאה אל הקופה כבר לא נשארת לה ברירה אלא לצעוד אל הרשת. "של מי את?" שואל השפם בעליצות. מה? מה זה פה, קיבוץ? אבל היא עדיין קצת מסוחררת מהג'וינט, ומהחיים החדשים האלה, ומעצמה החדשה הזאת. היא מחייכת במתיקות, "אני של יונתן." השפם מבולבל, הוא הרי מכיר פה את כל היונתנים, אין פה יונתן בשביל הבחורה הזאת שלבושה, במה היא לבושה בכלל? זאת שמלה? זה נקרא שמלה? הוא מחייך בחזרה. חושב לעצמו שיניח לזה הפעם, היא לא נראית לו ככה, איך אומרים, מבושלת עד הסוף. שלומית אורזת את המצרכים שלה בשק בד גדול ומנופפת לשלום למוכר. אז אנחנו מנופפות עכשיו, היא חושבת לעצמה בתמיהה, תראי אותך, מי זו פה הזורמת הזאת.
שלומית מתקלחת בבית החדש שלה כמו שמתקלחים בצבא, לא בשלווה, לא מוצאת פרטיות. במקלחת יש חלון שפונה אל השכנים, אל מי שיהיו השכנים החדשים שלה, שלהם, והיא שומעת אותם מתנהלים כאילו אין להם עדים, כמו שוודאי הם רגילים להתנהל. השכנה דרסה בטעות את הכלב שקנו רק לפני שבוע לילדים. היא בוכה והיא נסערת והיא כועסת על עצמה ועל הכלב ועל בעלה ששכנע אותה שיקנו את הכלב הטיפשי. "ומה בסוף קרה, אה?" השכנה שואלת במה שברור שהוא פעלול רטורי. "מי היחידה שיצאה איתו והחזירה אותו כשהוא ברח? אה? שהאכילה אותו וניקתה אחריו? כאילו, מה חשבתי בכלל. מטומטמת, פשוט מטומטמת, מה חשבתי שאני יכולה לסמוך עליכם. אני היחידה פה, רק אני עושה כאן," והיא בוכה ובוכה, והלב של שלומית דופק חזק וכואב, בשבילה, בשביל שתיהן, בשביל הכלב האומלל. היא מתקלחת כמו אדם שמתחבא, כמו שאנה פרנק התקלחה, מניחה את השמפו בדממה, נחרדת כשנופל לה בקבוק הסבון הנוזלי. היא מחכה מתחת למים הזורמים לרגע של הפוגה מהשכנה הבוכה־צועקת, לרגע של פיוס. לבסוף נסגרת איזו דלת או שיורד תריס וקולות הבכי מתעמעמים. שלומית יוצאת מהמקלחת, מנגבת את הפנים ומציצה מיד במסך הסלולרי שלה. עדיין כלום.
היא חושבת לעצמה, בסדר, נו, הכול בטח בסדר, אל תהיי דרמה. יש כל מיני אפשרויות. היא עושה עם עצמה ועם אלוהים, שבו היא לא מאמינה, עסקאות. כמו שנהגה לעשות כשהיתה קטנה - אם יתבטל הבוחן בלשון, היא תעשה את השיעורים עוד לפני ארוחת הערב; אם ייקח לה אלוהים את כאב הבטן, היא תסכים לכאב ברכיים; אם יונתן יגיע עכשיו, היא לא תתלונן יותר, לא בזמן הקרוב לפחות. היא תזכור להכיר תודה, היא תזכור שבעצם, בסוף היא התברכה. היא מבורכת אפילו. שבסוף הם נפגשו, ובסוף הם מתחילים פה מחדש, והם יהיו מאושרים, הם כבר מאושרים, היא כבר מאושרת. הלוואי שהיתה זוכרת את זה יותר. הלוואי שהיתה מסוגלת להוריד מעליה את המועקה הקבועה ומַכְפִּיפַת הכתפיים שהיא לא זוכרת מתי בחרה בה בכלל. אבל די, היא אומרת לעצמה, די, תהיי נורמלית עכשיו. ותאכלי משהו, המחשבות שלך חלשות מרעב, את חלשה.
היא מנהלת את הגוף שלה אל המטבח, זה קצת מרגיע לתת לאוטומט לתפוס שליטה, היא פותחת את שקית הלחם, נושמת את הריח העמום המוסדי והמנחם של לחם אחיד פרוס. לדלת המקרר יש את צליל התלישה של מגנט בציפוי גומי ישן. היא מוציאה ממנו בקבוק שוופס חצי מלא במים וגביע קוטג'. הכול במטבח מוכר כאילו הוא תמצית הישראליות כולה. סוכר לבן שהתאבן בצנצנת ריבה לשעבר, צלחות שרוטות עם הדפס חרצית לבנה, כוסות זכוכית כמו של מורות בחדר מורים שכשהן מתנפצות הן נשברות לעשרות ריבועים קטנים. היא מנסה לתת לדימויים המאלחשים האלה לחדור את זמזום החרדה שמתקרב אליה כמו נחיל דבורים.
שלומית צובטת מפנים פרוסות הלחם וטובלת בגביע הקוטג', שותה תה ואוכלת במהירות בלי לחוש בטעם האוכל. היא מתקשרת ליונתן. ממש מתקשרת אליו וממתינה לצלילים שמעבירים את הזמן עד שעונים בצד השני. מעולם לא התקשרה אליו. כל כך משונה, לא? והוא לא התקשר אליה, אף פעם. כל התקשורת ביניהם תמיד היתה רק בהודעות עד עכשיו. היא אפילו לא יודעת אם דיברו על זה, היה ברור שזה כך ושכך זה חייב להיות. היא היתה מעדיפה שהשיחה הראשונה שלהם לא תהיה ספוגה בחרדה, ובכעס; לא נייפה את הדברים - יש בה כל כך הרבה חרדה, שחלק ממנה זלג והתקרש לכדי כעס. הוא לא עונה. יחד עם הכישלון שבהשגת המטרה היא חשה גם הקלה, שזאת לא היתה שיחת הטלפון הראשונה שלהם אחרי הכול, כאילו זה היה סימן לא טוב לתחילת היחסים האמיתיים שלהם.
מהמרפסת שבה יושבת שלומית דרוכה, עם הגב זקוף מאוד, על קצה כיסא הפלסטיק, ומאזינה לרחשי הרחוב, רואים את השמש מתחילה את הכתום המתנמך שלה. היא מודאגת, כבר בצדק, זאת כבר לא ההטיה הרגילה שלה לכיוון החרדה. היא התקשרה שוב, שלוש־עשרה פעמים התקשרה, המכשיר ספר. וגם שלחה הודעות. לא יודעת כמה. לא משנה עכשיו. למה הוא לא פה. מה אם הוא בעצם לא עזב בכלל. פתאום היא יודעת, כמו בעיטה בסרעפת, היא מרגישה את זה בגוף שלה. שהוא יושב עכשיו בבית, הילדים משחקים על שטיח לידו, הוא מחזיק בידיים של אורנת, בשתיהן. הוא מתנצל? הוא מתנצל בפניה. הוא לא עזב אותה בכלל. זה מה שהיא חושבת. חתיכת בן זונה. חתיכת בן של זונה. מתוודה על חשבוני כדי לעשות יו־טרן מכשכש בחזרה אל אורנת. משתמש בי, משתמש בנו, כחומר סיכוך ליחסים היבשים שלו איתה. היא רועדת. היא הולכת למטבח של אמא שלו, האמא המזוינת שלו, ומוזגת לעצמה כוס מים משתקשקת, לבלוע חלק מהאימה יחד עם מים.
לא, זה לא נכון. זה לא נכון. שלומית נשענת בשתי הידיים על השיש, להסדיר את הנשימה. היא מכירה אותו היא אוהבת אותו הוא יונתן שלה. גם אמא שלו בטח היתה בסדר גמור, מקסימה אפילו, איזה פה מטונף יש לך, שלומית, איזה מוח מעוות. היא לא היתה צריכה את הג'וינט הזה, לא לפני שהיום הזה נגמר, לא לפני שיונתן מגיע ואפשר באמת להירגע. עכשיו הראש שלה מזמזם מחשבות עקומות לא שלה. הדמונים המרושעים שמגיעים לפעמים עם הגראס ומטילים לך ביצים במוח, מחכים שלא תשימי לב לרגע ומדברים לך פחד באוזן.
למה הוא לא עונה, למה הוא לא מתקשר, למה הוא לא שולח ווטסאפ, למה הוא לא מגיע פשוט. פשוט תגיע רגע. פשוט בוא. היא ממלמלת את ההברות, שברי צלילים נמלטים מבין השפתיים היבשות שזזות, כמו אצל אדם שמתפלל לעצמו. פשוט בוא כבר, יונתן, בבקשה בוא, בוא רק רגע, שהכול יהיה כבר בסדר בבקשה יונתן בבקשה תגיע אני מתחננת בבקשה. מה אם קרה משהו? מה יהיה יותר גרוע, היא משחקת עם עצמה משחק רע - שקרה משהו או שהוא בכלל לא עזב? מה מבין שניהם יהיה באמת־באמת אבל באמת הכי נורא ואיום? בלתי־נסבלת. את בלתי־נסבלת, שלומית, היא נוזפת בעצמה. את שארית המים שבכוס היא מתיזה לעצמה על הפנים, כאילו זרקה אותם בכעס ובהתגוננות על אדם אחר, גם מתיזה וגם נרעשת מזה, מגיעה כל כך מרחוק אל עצמה, שהיא לא מבינה בכלל את התנועה הזאת שעשתה.
שלומית פוסעת בכל חדרי הבית הקטן כמו על לוח משחק שעשוי ממרצפות ישנות, הולכת עם הסלולרי ביד, מביטה בו שוב ושוב לראות אם משהו משתנה בו. אם יש קליטה, אם יש אינטרנט, אם לא כבה. מדי פעם מקפיצים אותה צלילים, אחרים, לא חשובים, שלא אומרים כלום. אחותה חיפשה אותה, שלושה שבועות אין לה מה לומר לה, אז ברור שדווקא עכשיו דחוף. אמא שלה שלחה תמונות שצפצפו בזו אחר זו ברצף מעצבן: הוורדים פורחים בגינה, הגיע יונק דבש לביקור, חתול מהזבל שבר את צמח האראוקריה. למי אכפת, למי אכפת לעזאזל. תסתמו את הפה, אל תתפסו את הקו. זאת בכלל לא מחשבה הגיונית, זה לא עובד ככה. היא יודעת שזה לא עובד ככה, ובכל זאת. תסתמו את הפה, אל תפריעו, פנו את הדרך לאיזשהו סימן, לאות חיים מיונתן.
כל המחשבות המחורבנות עולות אחת על השנייה, מתפתלות - אורנת תפסה אותו בדלת. אולי עוד קודם, היא ראתה אותו אורז תיק. או שאחד הילדים חלה, התקשרו אליו מהגן והוא חזר הביתה, וכבר נשאר. פשוט נשאר כי זה היה קל יותר. או שאולי הוא חטף שבץ. אנשים חוטפים שבץ, גם צעירים, זה יכול לקרות. היא מכירה מישהו, והוא אפילו היה צעיר מיונתן. אללה יסתר שלא נדע. אפילו אל תחשבי על זה. אבל המחשבות נשפכות ממנה כבר, חמות וסמיכות כמו דם. אולי הוא עשה תאונה. ושבר את הרגליים, את שתיהן. אבל אולי הוא פשוט איבד את הפלאפון. רק איבד את הפלאפון. שלומית מנסה לנשום בלי הצלחה לתוך הצלעות המכווצות שלה, מורידה את החזייה הכלובית שעליה ומשליכה על הספה שמעלה אד אבק לתוך קרן שמש אלכסונית כמעט אחרונה. אוויר. קצת אוויר.
היא ניגשת אל חלון ונאבקת שם עם הזגוגית, פוערת אותה ונושמת נשימה אחת עמוקה, נשימה שמגיעה עד לתחתית הבטן כמו שצריך לנשום. ועוד אחת. די, שלומית. די. הוא נתקע עם הרכב המחורבן הזה בכביש. זהו. והוא קרא לגרר, ונגמרה לו הסוללה. זה מה שקרה. זה מה שקרה. זה כל מה שקרה. זה. הוא נתקע, ומחכה לגרר, ונגמרה לו הסוללה. זהו. ולא שום דבר נורא יותר מזה, רק קצת לחץ בשבילה, בטח גם בשבילו. מסכן, הוא חושב עליה, הוא מנסה להגיע אליה, הוא יודע שהיא לחוצה. הוא ייכנס כל רגע עכשיו בדלת, ויחבק אותה, ויהיה לו ריח מלוח של כביש וזיעה, והיא תבכה את כל הפחד לתוך החולצה שלו, והוא ינגב לה את הלחיים, וינשק אותה. וזה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר. היא מנסה לחייך. היא מוכרחה לחייך, הוא תכף בדלת, שלא יראה אותה בוכה כבר כשהוא מגיע, שזה לא יהיה הדבר הראשון שהוא רואה כשהוא בא, הוא תכף.
השמש נעלמה לגמרי. שלומית בוכה. בחוץ צרצרים מרעישים חזק כאילו הם איפשהו בקמפינג, בעצם היא, רק היא עכשיו בקמפינג התלוש הזה, בעיר הלא־עיר. הסלולרי לא מצלצל, ולא מהבהב יותר, אף אחד כבר לא מחפש אותה. לא אמא שלה, לא אחותה, לא יונתן. הבית נקי, המצרכים במקרר, היא התקלחה והיא מחכה. כמו מטומטמת. מחכה בחלון כמו אפסה. היא שומעת משהו מהשביל מכוסה העלים היבשים, רצה אל הדלת ופוערת אותה בבת אחת, כל המילים עומדות להתגלץ' החוצה אל יונתן שמאחר אבל סוף־סוף הגיע. כעס והקלה ושמחה ופחד מזמזמים בחלל הראש שלה, מרעישים כמו צרצרי קמפינג. זה לא יונתן. זאת איזו אישה אחת, עם כלב מדובלל אחד, שנעצרו לרחרח את העץ הגדול שליד השער. שניהם סקרנים, שניהם ארוכי שיער אפור.
"ערב טוב."
"שלום."
"אני מקווה שלא הבהלנו, ג'ינסי אוהב את הפיקוס הזה במיוחד."
"אוקיי."
"את מבקרת?"
"לא, אני -"
"של מי את בעצם?"
שלומית סוגרת את הדלת. פתאום מתביישת שיצאה החוצה בטישרט בלי חזייה. איזו מחשבה נשית קטנה, ובכל זאת זה מה שצף למעלה. של מי את בעצם. מה השעה בכלל. מאוחר מדי. זה כבר לא סיפור על איחור, זה לא סיפור על גרר ולא על סוללה. הידיים שלה רועדות, הנשימה חפוזה, כבר לא מגיעה אפילו מתחת לעצמות הבריח. איפה יונתן. איפה יונתן לעזאזל. איך הוא יכול לא להתקשר? גם אם התחרט פתאום, גם אם ככה הוא עוזב אותה, בהכי מכוער, בהכי משפיל, איך הוא לא מתקשר אליה?
היא מדליקה את הטלוויזיה. מתמקחת עם הזמן שעובר שלא יהיה כל כך עובר, זורקת מבטים החוצה אל החושך הכמעט מוחלט. כל תרמיל יבש שמתפצפץ מִדריכה בשביל שעובר ליד הבית מקפיץ אותה. אולי הוא תכף, זה עדיין אפשרי, זה עדיין יכול להיות. היא הרי תמיד מגזימה כל כך. תמיד חושבת את הרע מכול כדי שבסוף תופתע לטובה. אולי. מבהילה את עצמה בצ'יזבטים כמו אחות גדולה קצת רעה.
תמיד היתה כזאת. רעודה. מהחיים בכלל, גם ממה שטוב בהם, בטח בפתחה של כל תנועה גדולה ותאוותנית קדימה. אין טיסה שעלו עליה שלא הפחידה את עצמה באופן יסודי שתתרסק, כל יציאה לחופש התחילה כסיוט. פעם הפליגה בקרוז של טחונים ובקושי הסכימה לעלות לסיפון לראות את הלווייתנים. כולם נהנו וחזרו אדומי אפים וצלופי רוח וצוחקים, והיא בעיקר ישבה בתא וקראה וחשבה על קרחונים ועל טביעות איומות. כמה נורא זה למות במים. כמה נורא הוא חומר שלא רואים את סופו. איפה יונתן?
הפנים החמורות תמידית של מגישת החדשות בטלוויזיה מכווצות בעווית בוז כשהיא מדברת על נשיא ארצות הברית. שלומית מוחה את העורף מהזיעה הקרה שמצפה אותה כאילו היתה צדפה מקולקלת. תכף הוא בא. תכף הוא בא. בינתיים היא מתמקדת בנחיריים הרושפים של המגישה שממש לא אוהבת את טראמפ. לנשום עמוק, שלומית, הכול בסדר, אני מבטיחה, הכול בסדר, מאמינקה שלי, רק להתרכז בלנשום שתיים־שלוש־ארבע ולנשוף שתיים־שלוש־ארבע, מצוין, את מצוינת, לנשום שתיים־שלוש־ארבע, לנשוף. הפנים של המגישה מתרככות קצת. "וכעת לדיווח על הקטל בכבישים: מוקדם יותר הבוקר במחלף עין תות התנגש רכב פרטי בעוצמה רבה בדופן המנהרה ועלה באש. הקורבן היחיד בתאונה הוא נהג הרכב שנהרג במקום, גבר בן ארבעים וארבע, תושב זכרון יעקב, נסיבות התאונה עדיין אינן ברורות. הודעה נמסרה למשפחה." המגישה נושמת רגע תיאטרלית, ליצור פאוזה ראויה וארוכה מספיק להחלפת נושא, ומתחייכת אל אדם בלתי־נראה שעומד במסך הבא - "ועכשיו לתחזית מזג האוויר."
שלומית גולשת מן הספה אל הרצפה. הרקות שלה הולמות בתיפוף בלתי־נסבל, שקופית החסות שמעבירה לתחזית נהפכת מול עיניה לרכב פרטי שעולה באש. רכב פרטי של גבר, בן ארבעים וארבע, עולה באש. תושב זכרון יעקב, עולה באש. גבר, בן ארבעים וארבע, עולה באש. עולה באש. לא. לא יונתן. היא יודעת שכן יונתן אבל לא יונתן. בבקשה. בבקשה. שלומית מתחננת. לא יונתן. אלוהים, היא מוכנה לאבד את כל השיער, גם יד, אבל לא את יונתן. היא מסכימה שאפילו אמא שלה תמות, אבל לא יונתן. בבקשה, בבקשה, כל דבר אחר. כל דבר אחר. בבקשה. לא זה, רק לא זה. בבקשה לא יונתן. לא יונתן שלה. בבקשה שייכנס בדלת. בבקשה תיכנס בדלת עכשיו. לא יונתן. הפנים שלה סמוכות עכשיו אל השטיח, קור דק של רוק נמתח מהפה הפעור שלה אל סיבי האריג. היא גם עצמה וגם אגרופים קפוצים רחוקים של מישהי אחרת, ציפורניים נעוצות בבשר, היא גוף חובט ברצפה. האמות שלה משתפשפות משריטות שטיח, פרקי האצבעות מדממים. היא יודעת את זה, חלק ממנה רואה את זה מבחוץ אבל לא מרגיש שכואב. הגוף שלה מתכווץ בעוויתות כאילו מנסה להקיא מתוכו את ההכרה החדשה שמרעילה אותו. לא יונתן, רק לא יונתן. בבקשהבבקשהבבקשהבבקשה.

•••

מתישהו אחרי חצות היא מבינה שאיכשהו בהיסח הדעת כיבתה את הטלוויזיה והיא יושבת בחושך, על הרצפה, כבר כמה שעות רצוף. הישבן שלה קר וקשה, הגוף שלה מאובן והזרועות שרוטות. יש לה פיפי. תודה לאל על דברים מציקים שמקימים אותנו מרצפות קרות. היא מועדת בגפיים רדומות אל השירותים, פותחת דלת לא נכונה בדרך. לא מוצאת את מתג האור. היא לא בבית. היא לא בשום מקום בעצם, היא מבינה לפתע. זה הבית של ההורים של יונתן, והיא עכשיו פשוט פורצת. היא לא אמורה להיות שם עכשיו. אף אחד חי לא יודע שהיא כאן. היא לא יכולה להישאר כאן עכשיו. יונתן לא מגיע. הוא לא מגיע לכאן להפוך בנוכחותו את הבית הזה לשלהם. היא מספרת למוח שלה שמסרב להבין - יונתן לא בא. הוא עשה תאונה. הוא נהג לתוך המחלף הזה של התות ועלה באש. זה מה שאמרו בחדשות, זה מה שהיא אמרה. נכון? נכון שהיא אמרה? היא לא חלמה את כל זה. ואולי בכל זאת כן, אולי היא כן רק נרדמה וחלמה. היא לא היתה צריכה לעשן את הג'וינט הזה, נכון, זאת היתה טעות מצדה, אבל אולי היא פשוט התמסטלה ונרדמה וחלמה חלום נורא ואמיתי, זה הרגיש כל כך אמיתי, פאק. והוא תכף מצלצל בדלת ואומר, איזה פקקים היו בדרך, את לא מאמינה איזה דבר, אנשים נוהגים כמו חיות ונגמרה לי הסוללה, את בסדר, אהבה שלי בלב? את דאגת נורא? אני מצטער, מיצקי שלי, אני מצטער שדאגת, בואי לפה לחיבוק. והיא תבוא והיא באה. והיא עוצמת עיניים והיא מרשה לעצמה עוד רגע רק עוד רגע עוד טיפי לפני שאי־אפשר יותר למתוח את האפשרות שלא. ואז בבת אחת היא יודעת את זה סופית. שיונתן נהג לתוך קיר ועכשיו הוא מת והוא לא בא.
המונית מצפצפת מבחוץ. שלומית גוררת אל מחוץ לבית של ההורים של יונתן שתי מזוודות אדומות ליצן. היא נועלת במפתח ששכפל בשבילה יונתן ונתן לה בצחוק בקופסה של תכשיט לפני שבוע, ועשה לה את כל הרוטינה של "אישה יפה" וסגר את הקופסה על קצות האצבעות שלה כשהושיטה יד לקחת את המפתח, זה מה שהוא עשה לה והיא צחקה.
היא סוגרת את השער הקצת חורק, מתחת לרגליים שלה מתפצפצים עלים יבשים. הנהג מציץ עליה מהמראה אחרי שאפסן את שתי המזוודות בבגאז'. "חוזרת מחופשה?" הוא שואל. "התאווררת קצת מהילדים והבעל?" "כן," היא עונה. הוא מבין שאין לו נוסעת כיפית הלילה, הצרודה הזאת, מהמראה הוא רואה שהיא אולי בכתה או מצוננת. אז הם ייסעו בשתיקה. מה אכפת לו, יש לו את התוכנית שלו ברדיו שתכף מתחילה.

סקירות וביקורות

"הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" חומק ממלכודות שאורבות לספרים המתארים בגידה צליל אברהם הארץ 03/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
צוללים קדימה רן בן-נון ביקורת העורך 14/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
עוד סיפור אחד של אהבה דור בביוף Mako 07/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח" חומק ממלכודות שאורבות לספרים המתארים בגידה צליל אברהם הארץ 03/10/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
צוללים קדימה רן בן-נון ביקורת העורך 14/09/2022 לקריאת הביקורת המלאה >
עוד סיפור אחד של אהבה דור בביוף Mako 07/09/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח לילך וולך

כולם רוצים להיות טובים יותר ממה שהם. אולי לא ממש להיות, כי זה כבר דורש מחויבות, אבל לפחות להיחשב. זה בסך הכול אנושי, ותמיד עדיף על האופציה השנייה, הסוציופתית. כמו הרבה אנשים שדומים להם, גם הם אמרו לעצמם שלא היתה ברירה, "כבר לא נשארה ברירה," הם אמרו וטלטלו את הראש בתנועה הזאת שנועדה לשכנע את עצמם לא פחות מאשר את הקהל. למרות שוודאי שהיתה, מה אתם דרמה. כולנו הרי חיינו לפני הרגע הזה, עכשיו, כולנו קראנו ספרים, צפינו בסרטים, ויותר משני אלה, ראינו בטלוויזיה. אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו.
אבל עכשיו הם טווים לעצמם איזה סיפור יחד, משהו משלהם. איך יספרו את עצמם לעצמם בהמשך החיים? הם יאמרו במין אנחה קטנה, שיש בה גם התפארות, במנגינה של משהו שכבר ערכו עליו חזרות ואמרו וסיפרו הרבה פעמים: "היו דרכים יותר קלות. בטוח שכן. אבל החלטנו לעשות את זה יחד, אז עזבנו יחד. באותו היום ובאותה השעה, כדי שמאותו הרגע לא נהיה יותר אף פעם לבד." והם יחייכו, והם ישלבו אצבעות, היד שלו השזופה הגדולה על היד שלה הקטנה הבהירה. הם יהיו יפים ורכים מאופטימיות, לאיזה זמן שאול של נוגה פנימי הם ייראו לסביבתם צעירים יותר. אפילו יהיו זוג שמקנאים בו. אפילו היא, שאף אחד אף פעם לא קינא בה קודם.
הם חשבו קודם על עצמם, ורק אז על כל היתר. והם אמרו לעצמם, "פעם אחת בחיים, פעם אחת אני אשים את עצמי במקום הראשון." למרות שזה לא היה נכון, כמובן. אנשים שמים את עצמם במקום הראשון כל הזמן, כל הזמן, ואז הם מספרים על זה סיפור פתלתל ומתחטא כאילו במקרה זה קרה, רק פעם אחת, נשבעים, ובדיוק אז הם נתפסו.

חלק א' 
יום חמישי

שלומית עולה לאוטובוס. חם, היא נושפת למעלה אל השיער שנדבק למצח. היא יצאה מוקדם מדי מהבית וחיכתה יותר מחצי שעה בתחנה שהצל מתעקש לא לכסות אפילו לשנייה אחת ביום. עכשיו גם כרטיס הנסיעה עושה עניינים, היא אף פעם לא באמת התרגלה אליו והוא כנקמה לא מצפצף. הנהג המיוזע מביט בה כאילו מי יודע מה כבר עשתה לו, רצחה את סבא שלו, היא עומדת בפיתוי לחייך כדי להתחנף את הסיטואציה ומצמידה שוב את הכרטיס לקורא המגנטי. המכונה מצפצפת והאור משתנה לירוק. שעשית לי ישועות קטנות עלובות.
היא מושכת אחריה שתי מזוודות כבדות בצבע אדום צעצוע. הן הכי גדולות שהיו לה בבית, אבל עכשיו כל האדום הזה מרגיש לה כאילו הקרקס הגיע העירה וכולם מסתכלים. בואו, בואו, גבירות, אדונים וטף, לחזות בפלא - אישה רגילה לגמרי נוסעת מהחיים הרגילים לגמרי שלה. האוטובוס נופח וזז. היא גוררת אחריה בקושי את המזוודות במעבר שבין הכיסאות. הן באמת איומות, אבל יש בתוכן את כל מה שיש לה, כל מה שתצטרך. ומה שלא, זין על זה. היא תסתדר, והיא תהיה בסדר. הם יהיו בסדר. הם מוכרחים להיות.
שלומית אוהבת לחלק את הדברים למשימות קטנות, פיסות בגודל שאפשר לגלגל ולבלוע בלי להיחנק עליהן. אז כרגע היא רק צריכה להצליח להגיע אל אמצע האוטובוס, איפה שתוכל לעמוד לרגע, ולמחות את הזיעה מהפנים, ולאסוף מחדש את השיער. זאת משימה אחת. יופי, שלומית, יופי, מיצקי, כל הכבוד. היא משתדלת לזכור לדבר לעצמה יפה, לעשות מעקף סביב הקול הפנימי המתרשע. אחרי זה היא תשלח ליונתן הודעה. אימוג'י אוטובוס, אימוג'י מזוודה, אימוג'י מזוודה, אימוג'י חץ, אימוג'י בית, אימוג'י לב. הוא יבין, הם לא צריכים יותר מזה. היא מתבוננת במסך עד ששני ה-V נהפכים לכחולים ומחייכת לעצמה.
הרבה פעמים קודם לכן חשבה לעצמה - נו מה אבל, הרי זה איפה שאנשים מטומטמים, כשהם חושבים שהם מעל למקריות, כשהם חושבים שדווקא הם מוגנים תחת גלימת המיוחדות שלהם. למה, זאת בעיה גדולה להציץ בפלאפון שלהם? של שניהם, כל אחד מהם? איפה שהם מחליפים הודעות וחיוכים ולבבות, סתומים וברורים כמו טינאייג'רים. אלף פעם השאירה את הפלאפון גלוי מדי, למרות הסיסמה. לא שמרה על עצמה, לא שמרה על יונתן, לא שמרה על שניהם, הדבר השלישי הגדול יותר שהוא שניהם. אם יש משהו שהחיים לימדו אותה, זה שנקודת המוצא לכל מה שאנחנו עושים צריכה להיות שהכול מתגלה בסוף, כולם נתפסים, תמיד. אבל זה כבר לא משנה עכשיו, היא מרגיעה את עצמה, אף אחד לא ממציא כלום, כולם עושים את אותם הדברים וחושבים שהם משהו אקסטרה־אורדינר. בסוף אנחנו אותה החיה, מאותו הסוג. את שומעת, שלומית? - היא משוחחת עם עצמה שיחה ערנית בראשה - כמו גרבילים לגרבילים, רקונים לרקונים, אותה חיה עם אותן צרות. מסריחים באותו אופן, הכול בסדר. תכף זה נגמר. תכף זה מתחיל.
היא מביטה קדימה, ישר אל הדלת האחורית. לא מסכימה לעצמה ליצור קשר עין עם אף אחד על האוטובוס, בשום פנים ואופן. רק זה מה שחסר לך באמת, היא חושבת לעצמה, איזו סימה מהמכולת שבמקרה גם כן - איזה קטע - נוסעת לבקר את גיסתה שבמרכז ועכשיו אתן חברות הכי טובות לשעה וחצי הקרובות. ממש לא. וכל מי שעכשיו, בשעה 10:22, נמצא על קו 978, הוא עד לחיים שלה, והיא לא צריכה שום סימה כעדה. מישהי שתלך אחר כך בכל המדרחוב ותלחש בקול רם שתראי מה זה, רק אתמול פגשה את שלומית מהחנות ספרים על האוטובוס שיצא מהמושבה. ועוד עם מזוודות אדומות, לא פחות. ומיד היא הבינה, מיד, למה שאותה לא עשו באצבע.
מחר הסודיות הגדולה סביבם כבר תתפוגג, אפילו תיראה מגוחכת. היא לא תהיה חלק מההווה שלהם, לא חלק מהעתיד שלהם, היא תהיה רק אנקדוטה אחת מתוך הרבה אחרות, בחיים החדשים האלה, של שלומית ויונתן, שמי יודע מה יהיה איתם, מה יהיה בהם. חופשות בסיני אולי, הלוואי. נסיעות למשתלות בשבת בבוקר. סדינים לחים מהבל סקס. אולי איזו מריבה אחת איומה ונוראה שממנה כבר לא מתאוששים אותו הדבר. פרקי אצבעות שמלטפים גב חשוף מוקדם בבוקר במיטה. ארוחות ערב קטנות של מקושקשת וסלט וקוטג'. פתאום היא קולטת שאף פעם עוד לא אכלו אפילו ארוחת ערב יחד. יש עוד כל כך הרבה שמחכה להתגשם בסוף הנסיעה של קו 978. איזה אושר, איזה פחד אלוהים.
היא פוכרת את כפות הידיים, הן עדיין כואבות מהאחיזה בידיות. לפתע היא קולטת קצת מההשתקפות שלה במראה העגולה שבצד, מעל לדלת, והיא קצת מצטמררת, מי האישה שנהייתי? שיער שאין בו כלום, סתם חום כלום, לא לפה ולא לשם. ונראית רדופה, העיניים קרועות לרווחה. כל הפחד שבעולם מהבהב בהן, מכפיף אותה, מזקין אותה. בניסיון לשלוט במה שאפשר היא כמעט מְחַקה את התנועה ההיסטרית של אמא שלה, להרטיב אצבע ברוק וליישר שוונץ. טוב, חאלס, תכף תוציאי פינצטה, תסדרי גבות באוטובוס, היא נוזפת בעצמה.
היא קשה עם עצמה. סוהרת שגוררת את האלה באיום על הסורגים גם כשהאסירות משחקות קלפים בנחת. אבל היא לא טועה עקרונית, אפשר לראות עליה את הפחד, זה כן. תמיד נראית כאילו נלכדה. כאילו המהלך הבא היחיד זה לכרסם לעצמה את הגפה כדי להיחלץ משיני המלכודת. וחוץ מכל אלה, היא חמודה. לא בהכרח יפה, אין דבר, רובנו לא בהכרח יפים. היא טיפוס כזה שיגידו עליו חמודה - ויצדקו. יש לה חיוך מתוק כשהיא מחייכת מכל הלב, העיניים שלה לפעמים זוהרות בעליצות ששוכחת להסתייג מעצמה, ולפעמים אפשר לראות בה את הילדה שהיתה פעם מזמן. היא מנומשת בנמשים קטנטנים שכאילו פוזרו אקראית בקצה דקיק של עט כתום. זה מותק. מאז שנפגשו, היא ויונתן, לפעמים היא רואה חלקים מזה. לפעמים היא מצליחה להביט דרך העיניים הרכות שלו ולהזכיר לעצמה לדבר לעצמה יפה.
"תשבי, נו, למה את לא יושבת."
"אני בסדר. תודה ר-"
"איך בסדר? זה עוד הרבה לבני ברק. את לבני ברק?"
"לא."
"לרמת גן?"
"כן."
"איך ניחשתי? את לא נראית של בני ברק. אפילו לא מאלה שאוף דה דרך."
"אולי אני על הדרך."
"כולם על איזה דרך, נו. זה לא אומר איזה סוג זה. בואי תשבי לידי."
"טוב לי לעמוד, זה בסדר."
"הנה, קחי אחד משמש, הבאתי הרבה מהעץ."
"תודה, אני לא אוהבת."
"אלרגית? אני יודעת על אלרגיות."
"לא אלרגית, סתם."
"את מהמפונקות, את. בת כמה? שלושים וחמש? עוד יותר?"
"ארבעים."
"לא נראית, קַיין עין הרע. ילדים אין?"
"אין."
"בגלל זה לא נראית. בינינו, כל ילד שמגיע לוקח איתו כוח של שנה ומביא עשרה קמטים. בעזרת השם בקרוב אצלך."
"כמה לך יש?"
"שבעה שיהיו בריאים. הייתי מביאה עוד אפילו, אבל הגוף לא רצה."
"שיהיו בריאים."
"בעזרת השם. ואת עוברת דירה, את? ככה לבד, את ומזוודות, בלי בעל? יש בעל בכלל?"
"יש."
"ברוך השם. גם הרחם תיפתח בעזרת השם. אני אתפלל עלייך."
"בסדר. אני אשמע עכשיו מוזיקה, בסדר?"
"תשמעי לך המוזיקה. אני אתפלל עלייך, איך את אומרת שקוראים לך?"
"אין צורך."
"מהמפונקות את. תשמעי לך המוזיקה שלך ושאלוהים יעזור לך."

•••

שלומית יורדת מהאוטובוס. הוא מפליט עליה עוד נשיפה לא מרוצה ומתרחק מהר לכיוון בני ברק. היא עומדת לרגע קפואה, כאילו שכחה משהו חשוב על האוטובוס, מנסה למצוא בנוף הלא מוכר אחיזה, כמו נחתה במדבר ולא מול כיכר תנועה רגילה מנופחת בכריות פרחים. נער עם תרמיל זוהר טס מילימטר מהאף שלה על קורקינט, צועק לתוך הפנים שלה, "הלו! בוקר!" ומנער אותה בחזרה לממשות.
קדימה, הלאה. עוד קצת הליכה. היא עומדת בפיתוי לעצור מונית בשביל לסיים עם זה כבר, אין לה כסף מיותר. אין להם כסף מיותר. זאת בסך הכול הרפתקה, מיצקי, היא אומרת לעצמה, תזכרי את הכול טוב, תספרי לו עוד מעט כל מה שקרה, החום והאוטובוס והמזוודות והדתייה המלחיצה. תתחבקו ותתנשקו ותצחקו ותעברו הלאה, לא ביג דיל. לא ביג דיל, שלומית, תהיי כבר נורמלית, זה בסך הכול נקרא לחיות. הבטן שלה מכווצת; לא הצליחה להכניס שום דבר לפה למרות שהיא ערה רשמית כבר מחמש בבוקר. גם קודם היתה ערה, לא הצליחה באמת לישון. רוב הלילה שכבה במיטה והביטה למעלה על חיפוי התקרה, מתבוננת בפרצופים שבתבניות קורות העץ. הנה שלוש עיניים שנראות כמו צ'יוואווה ולידן עיני עץ שנראות כמו גורבצ'וב עצוב. העיניים שלה עצמה סירבו להיעצם והיא לא נתנה לשינה לחטוף אותה מעצמה.
משימות קטנות, משימות קטנות, היא מזכירה לעצמה. הקו הבא לבית הוא איזה 30 ו-? 33? 34? היא נעמדת עם המזוודות ועם הבגדים הלא עירניקיים שלה ליד להק נערות שזופות ירכיים, שארוזות כולן במכנסונים, עם חזיות בגד ים שמבצבצות מתחת לגופיות גזורות, כמו תלבושת אחידה מחוץ ללימודים. היא לא רוצה לקנא בהן ומזכירה לעצמה שנעורים זה חרא. שזה רק נראה יפה מבחוץ. אבל היא גם זוכרת שאצלה זה לא היה נראה עד כדי כך יפה מבחוץ. והיא מחביאה את הציפורניים הלא עשויות שלה בכף היד, כדי שלא יראו את ציפורני הג'ל המושלמות של הנערות המקסימות שמבריזות מבית הספר כדי לנסוע לים.
האוטובוס השני מהיר יותר, וחדש יותר, הכרטיס שלה עובר בלי בעיה, הנהג לא מרים את המבט מהעיתון שפרוש לו על הברכיים בזמן שעולים הנוסעים, והיא ביניהם. המזגן משיב אוויר צונן על העורף שלה, ואף אחד מהנוסעים האחרים לא מביט בה ובמטען שלה במבט סקרני או בכל מבט שהוא. אולי אנשים ברמת גן רגילים להסתובב עם כל הבית על הראס שלהם. בכל מקרה, על האוטובוס הזה היא לא תפגוש שום סימה מהמדרחוב, וכבר החליטה שלא תיתן לאף זרה חטטנית נוספת לפתוח איתה בשיחה ולמשוך ממנה מילים שלא התכוונה לומר היום. זה אמור להיות יום שמח, זה אמור להיות יום חגיגי וחשוב וההתחלה של החיים החדשים שלה. מה חשובות עכשיו נשים זרות או נערות יפהפיות. בחייאת, היא בכלל מסוגלת ליהנות מאיזה גביע יין בלי לקלקל אותו לעצמה עם טיפת חומץ? היא מנסה למצוא בקרקעית הבטן הריקה שלה איזו חתיכת שמחה לתפוס ולנפנף בה גבוה, שיראו, שהיא תראה. היא מתפשרת עם עצמה על "מתרגשת", היא מתרגשת. יש עוד כל כך הרבה שעדיין טובל בלא נודע, אנשים צריכים להיות משוגעים לגמרי אם זה לא מלחיץ אותם, הקיום בכלל, החיים כחיה שהיא אדם. מהר משציפתה מגיעה התחנה שלה.
המזוודות מתכסות אבק חצץ גירי, והיא עולה איתן באטיות ברחוב, כאילו הולכת נגד כיוון התנועה של דרגנוע, הכתפיים שלה מתפוקקות והאוויר שורף. היא מחזיקה את המפתח ביד עוד מהאוטובוס, כמו שעשתה כילדה, הולכת לבדה בדרך חזרה מהחוג לבלט בחושך המוקדם. לופתת את המפתח ביד לחה, הציפורניים נעוצות בבשר כף היד, נכונה לשרוט את מי שיתקיף אותה. אף אחד לא מתקיף אותה, כמובן, איזה שטויות. היא שוכחת לפעמים שהיא כבר אישה מבוגרת, כמעט שקופה לסביבה. אישה שכבר נלכדה בקורי העכביש של שערות לבנות, של מה שנקרא בחיבה מגעילה "קמטוטים". אישה שכבר חיה בגוף שזה לא משנה איך הוא נראה, הוא לא אמור להיראות כמו כלום מיוחד. רק בקצוות של הדבר זה עניין - רזה מדי, שמנה מדי, חולה. כל השאר בטל קורבנו. היא עוצרת לרגע לנשום ולמחות את העורף. וואי, וואי, פתאום היא קולטת, היא בורחת מהבית. פתאום זה נוחת עליה, והיא צוחקת. ועולות לה דמעות, כמו בדרך כלל אצלה ליד הצחוק. היא בורחת מהבית. אל בית אחר. פעם נולד בו יונתן, וההורים שלו גידלו אותו שם, ועכשיו זה יהיה הבית שלהם.
היא כבר היתה שם, כמובן, בבית הזה שהיא תכף מגיעה אליו, בבית שיונתן שמר, אולי תמיד זה היה עבורם בעצם. נגעה שם במדבקות ישנות שהודבקו פעם אל משקופים, שרק קו מתאר דביק נשאר לזכרן. היא כבר מכירה את הספה החומה, את הווילונות העבים מדי לישראל, את המסיכות האפריקאיות המלחיצות על הקירות. בית שנשאר קפוא בשנות השבעים. כל הווג'ראס של הז'אנר מככב שם - כיסויי מיטה מבד ברוקד מאובק. דג קריסטל בגודל קרפיון בוגר על מדף ויטרינה. אפילו זר קוצים וחרשופים יבשים בוואזה. בית קטנטן עם גג משולש כמו הבית של מיץ פטל, עומד קצת עקום בתוך גינת חמציצים פרועים ועץ לימון אחד מיובש. הכול נשאר כמו שהיה, ככה בדיוק גרו בו פעם יונתן ואחותו ואחיו וההורים שלהם. הם מתו, ההורים שלו, היא יודעת ממה, היא יודעת מתי, זה לא היה כל כך מזמן אבל הוא לא נראה ממש עצוב כשדיבר עליהם, אז היא הניחה לזה, יהיה זמן לדבר עוד על הכול. את הבית הם הורישו לו, הבן היחיד שנשאר בארץ (שנשאר רק כי "קשר לעצמו את העברית לקרסוליים כמו משקולת אסירי עולם"), והוא הניח לו ככה בינתיים, מוזיאון של מי שהוא היה. הוא מגיע לכאן לכתוב, בתקופות שהוא כותב רציני הוא אפילו ישן בבית הזה לילה או שניים, "בן שבע־עשרה ובן ארבעים בו בזמן," ככה הוא אמר לה. והיא אהבה את המילים שלו והעבירה אצבע על קו הלסת היפה שלו כשדיבר, קו לסת מצופה זהרורי זיפים כסופים. עכשיו היא בדרך לשם, בלעדיו. פורצת משונה עם מפתח ביד.
כל דבר פתאום נדמה לשלומית כמו מבחן. מרצפת בולטת גבוהה שמתקילה אותה במדרכה, השביל שמתפצפץ מתרמילים יבשים של כליל החורש, שער הברזל המיילל במחאה. בלי לשים לב היא ממלמלת להפרעות, "ששששש, ששששששש", כאילו לילה, כאילו יש את מי להעיר, כאילו אסור שהשכנים יֵדעו. פתאום היא מתמלאת דווקאיות נוסכת אומץ - פאק זה, שכל השכנים ידעו, שישמעו וגם שיספרו לחברים שלהם מצדה. היא הגיעה, היא כבר כאן והיא לא הולכת לשום מקום.
לבית של ההורים המתים של יונתן יש ריח של סגור. היא מנסה לפתוח את החלונות, מסתבכת עם הסוגרים הישנים מכורסמי הלחות, עם מסגרות העץ שחורקות במסילות שלהן. היא מסיטה את הווילונות הכבדים, מצטמררת מקור עכביש שמחליק על לחייה. מה מטהר יותר מאור הפאקינג שמש, אה? היא חושבת לעצמה עליצה מדי, וולגרית מדי, בניסיון לדחוף למטה בחזרה את ההתרגשות או את החרדה. היא בודקת את הסלולרי, ההודעה האחרונה מיונתן היא עדיין אימוג'י מכונית. בסדר גמור, בסדר גמור אם כן. מה עושים כשעוברים דירה, שלומית, את הרי יודעת, כבר עברת דירות בחיים שלך. היא מחפשת דלי מתחת לכיור, פותחת ברז מתעטש חלודה, יש סמרטוט קרוש על ראש מגב בחדר הכביסה, יש בקבוק פנטסטיק שמשקשק שאריות נוזל כשמנערים אותו. את יודעת מה עושים, קדימה.
הבית מצוחצח. אפילו אצלה היא לא מנקה ככה. זה ה"אצלה" החדש? האם כבר לחשוב על המקום הזה, הזר לגמרי, כעל הבית שלה? היא מנערת את הראש, לנער גם את המחשבות. אין מה להכריח את הרצון, דברים יבואו כמו שהם יבואו, בקצב שיבואו. בכל זאת היא פורקת את המזוודות, מניחה את הבגדים שלה על מדפים בארונות. מעמידה שלושה ספרים בצד שהוא תמיד שלה במיטה. הם גם עוד לא ישנו לילה שלם יחד, היא מסמנת לעצמה ברשימת העוד־לא. היא אפילו לא בטוחה מה הצד שלו בכלל. אם יונתן ירצה, הם יחליפו. לא אכפת לה, היא אוהבת אותו. היא מחייכת בחום, הפנים שלה נהיות יפות יותר משהן בדרך כלל. מה זה בשבילה לישון בצד השני ממה שישנה בשמונה־עשרה השנים האחרונות.
היא מסתכלת על הארונות, מרוצה. הבגדים שלה, המקופלים יפה, מרגישים בנוח, אפילו כוהנות סדר היו מסכימות. הברכיים כואבות, הגב כואב, היא מפוקקת את הצוואר מצד לצד. בקרוב תחפש בסביבה איזה חוג טוב של פילאטיס או יוגה או משהו, עוד איזה שבוע־שבועיים ככה. הם אפילו ילכו יחד, יונתן והיא. יחייכו חיוכים פרטיים מצדדים שונים של הסטודיו בזמן תרגיל קשה, יגלגלו עיניים יחד על איזה משפט מצחיק שמישהו יאמר. דברים זעירים של ביחד שעוד לא היו להם, דברים שהם מסמרים קטנים ממשיים לקבע בעולם את היותם זוג. בסוף השיעור, כשיצאו, הם יחזיקו ידיים, מאחוריהם שאר המתאמנים בסטודיו יחייכו על האהבה הצעירה שלהם, שהיא נוגעת ללב, שהיא עדיין אפרוחית. שלומית מתבוננת בידיים שיוחזקו בקרוב בגלוי, ברחוב איפה שכולם רואים. כרגע הן צרובות מחומרי ניקוי, גם הרגליים היחפות שלה מלוכלכות. תכף תתקלח. קודם תצא רגע אל המרפסת הקטנה, תגלגל לעצמה ג'וינט קטן של ניצחון ותשב כמה דקות רגל על רגל. איפה יונתן?
היא מתרוממת לאט, היא כבר בגיל שמוציאים "אוחח" כשקמים מכיסא, זה מגיע מהר יותר משמדמיינים. מוצתת באופטימיות הניקיון ובתנופת הגראס היא מחליטה לעשות עוד משהו לפני המקלחת, דוחה אותה כדי להתענג עליה לכשתהפוך לפרס. ליד טלפון אלחוטי, שפעם היה מה שנקרא חדיש, היא מוצאת עט ודפים קטנים שדהו באור השמש ועורכת רשימת קניות.
חלב
לחם פרוס (חלה?)
גבינה לבנה
גבינה צהובה
חמאה
מלפפונים
עגבניות
בצל ירוק
ביצים
איקרה? מטיאס?
הוא אוהב את המליחות הדגית הזאת. הוא אומר, "שלומיצי, פודיז אמיתיים לא נגעלים מכלום." היא לא פודיז אמיתיים, היא נגעלת מחלקלק רירי דגיגי, אבל לא אכפת לה לקנות רק בשבילו. היא שמחה לזכור משהו שרק הוא אוהב. מסמרים קטנים לקבע בהם את הזוגיות. היא מציצה שוב בפלאפון לראות אם שלח משהו ובמקרה לא שמעה את הצפצוף. עדיין רק אימוג'י מכונית. למכולת, אם כן. היא תגשש את הדרך למכולת הקרובה, היא עושה קניות הביתה.
שלומית מתחמקת ממבטו העוקבני של המוכר המשופם שבבירור מנסֶה לדוג אותה, מנסָה לאותת בכל מאודה, "מסתדרת לבד, אני מסתדרת לבד". אבל כשהיא מגיעה עם הסלסילה המלאה אל הקופה כבר לא נשארת לה ברירה אלא לצעוד אל הרשת. "של מי את?" שואל השפם בעליצות. מה? מה זה פה, קיבוץ? אבל היא עדיין קצת מסוחררת מהג'וינט, ומהחיים החדשים האלה, ומעצמה החדשה הזאת. היא מחייכת במתיקות, "אני של יונתן." השפם מבולבל, הוא הרי מכיר פה את כל היונתנים, אין פה יונתן בשביל הבחורה הזאת שלבושה, במה היא לבושה בכלל? זאת שמלה? זה נקרא שמלה? הוא מחייך בחזרה. חושב לעצמו שיניח לזה הפעם, היא לא נראית לו ככה, איך אומרים, מבושלת עד הסוף. שלומית אורזת את המצרכים שלה בשק בד גדול ומנופפת לשלום למוכר. אז אנחנו מנופפות עכשיו, היא חושבת לעצמה בתמיהה, תראי אותך, מי זו פה הזורמת הזאת.
שלומית מתקלחת בבית החדש שלה כמו שמתקלחים בצבא, לא בשלווה, לא מוצאת פרטיות. במקלחת יש חלון שפונה אל השכנים, אל מי שיהיו השכנים החדשים שלה, שלהם, והיא שומעת אותם מתנהלים כאילו אין להם עדים, כמו שוודאי הם רגילים להתנהל. השכנה דרסה בטעות את הכלב שקנו רק לפני שבוע לילדים. היא בוכה והיא נסערת והיא כועסת על עצמה ועל הכלב ועל בעלה ששכנע אותה שיקנו את הכלב הטיפשי. "ומה בסוף קרה, אה?" השכנה שואלת במה שברור שהוא פעלול רטורי. "מי היחידה שיצאה איתו והחזירה אותו כשהוא ברח? אה? שהאכילה אותו וניקתה אחריו? כאילו, מה חשבתי בכלל. מטומטמת, פשוט מטומטמת, מה חשבתי שאני יכולה לסמוך עליכם. אני היחידה פה, רק אני עושה כאן," והיא בוכה ובוכה, והלב של שלומית דופק חזק וכואב, בשבילה, בשביל שתיהן, בשביל הכלב האומלל. היא מתקלחת כמו אדם שמתחבא, כמו שאנה פרנק התקלחה, מניחה את השמפו בדממה, נחרדת כשנופל לה בקבוק הסבון הנוזלי. היא מחכה מתחת למים הזורמים לרגע של הפוגה מהשכנה הבוכה־צועקת, לרגע של פיוס. לבסוף נסגרת איזו דלת או שיורד תריס וקולות הבכי מתעמעמים. שלומית יוצאת מהמקלחת, מנגבת את הפנים ומציצה מיד במסך הסלולרי שלה. עדיין כלום.
היא חושבת לעצמה, בסדר, נו, הכול בטח בסדר, אל תהיי דרמה. יש כל מיני אפשרויות. היא עושה עם עצמה ועם אלוהים, שבו היא לא מאמינה, עסקאות. כמו שנהגה לעשות כשהיתה קטנה - אם יתבטל הבוחן בלשון, היא תעשה את השיעורים עוד לפני ארוחת הערב; אם ייקח לה אלוהים את כאב הבטן, היא תסכים לכאב ברכיים; אם יונתן יגיע עכשיו, היא לא תתלונן יותר, לא בזמן הקרוב לפחות. היא תזכור להכיר תודה, היא תזכור שבעצם, בסוף היא התברכה. היא מבורכת אפילו. שבסוף הם נפגשו, ובסוף הם מתחילים פה מחדש, והם יהיו מאושרים, הם כבר מאושרים, היא כבר מאושרת. הלוואי שהיתה זוכרת את זה יותר. הלוואי שהיתה מסוגלת להוריד מעליה את המועקה הקבועה ומַכְפִּיפַת הכתפיים שהיא לא זוכרת מתי בחרה בה בכלל. אבל די, היא אומרת לעצמה, די, תהיי נורמלית עכשיו. ותאכלי משהו, המחשבות שלך חלשות מרעב, את חלשה.
היא מנהלת את הגוף שלה אל המטבח, זה קצת מרגיע לתת לאוטומט לתפוס שליטה, היא פותחת את שקית הלחם, נושמת את הריח העמום המוסדי והמנחם של לחם אחיד פרוס. לדלת המקרר יש את צליל התלישה של מגנט בציפוי גומי ישן. היא מוציאה ממנו בקבוק שוופס חצי מלא במים וגביע קוטג'. הכול במטבח מוכר כאילו הוא תמצית הישראליות כולה. סוכר לבן שהתאבן בצנצנת ריבה לשעבר, צלחות שרוטות עם הדפס חרצית לבנה, כוסות זכוכית כמו של מורות בחדר מורים שכשהן מתנפצות הן נשברות לעשרות ריבועים קטנים. היא מנסה לתת לדימויים המאלחשים האלה לחדור את זמזום החרדה שמתקרב אליה כמו נחיל דבורים.
שלומית צובטת מפנים פרוסות הלחם וטובלת בגביע הקוטג', שותה תה ואוכלת במהירות בלי לחוש בטעם האוכל. היא מתקשרת ליונתן. ממש מתקשרת אליו וממתינה לצלילים שמעבירים את הזמן עד שעונים בצד השני. מעולם לא התקשרה אליו. כל כך משונה, לא? והוא לא התקשר אליה, אף פעם. כל התקשורת ביניהם תמיד היתה רק בהודעות עד עכשיו. היא אפילו לא יודעת אם דיברו על זה, היה ברור שזה כך ושכך זה חייב להיות. היא היתה מעדיפה שהשיחה הראשונה שלהם לא תהיה ספוגה בחרדה, ובכעס; לא נייפה את הדברים - יש בה כל כך הרבה חרדה, שחלק ממנה זלג והתקרש לכדי כעס. הוא לא עונה. יחד עם הכישלון שבהשגת המטרה היא חשה גם הקלה, שזאת לא היתה שיחת הטלפון הראשונה שלהם אחרי הכול, כאילו זה היה סימן לא טוב לתחילת היחסים האמיתיים שלהם.
מהמרפסת שבה יושבת שלומית דרוכה, עם הגב זקוף מאוד, על קצה כיסא הפלסטיק, ומאזינה לרחשי הרחוב, רואים את השמש מתחילה את הכתום המתנמך שלה. היא מודאגת, כבר בצדק, זאת כבר לא ההטיה הרגילה שלה לכיוון החרדה. היא התקשרה שוב, שלוש־עשרה פעמים התקשרה, המכשיר ספר. וגם שלחה הודעות. לא יודעת כמה. לא משנה עכשיו. למה הוא לא פה. מה אם הוא בעצם לא עזב בכלל. פתאום היא יודעת, כמו בעיטה בסרעפת, היא מרגישה את זה בגוף שלה. שהוא יושב עכשיו בבית, הילדים משחקים על שטיח לידו, הוא מחזיק בידיים של אורנת, בשתיהן. הוא מתנצל? הוא מתנצל בפניה. הוא לא עזב אותה בכלל. זה מה שהיא חושבת. חתיכת בן זונה. חתיכת בן של זונה. מתוודה על חשבוני כדי לעשות יו־טרן מכשכש בחזרה אל אורנת. משתמש בי, משתמש בנו, כחומר סיכוך ליחסים היבשים שלו איתה. היא רועדת. היא הולכת למטבח של אמא שלו, האמא המזוינת שלו, ומוזגת לעצמה כוס מים משתקשקת, לבלוע חלק מהאימה יחד עם מים.
לא, זה לא נכון. זה לא נכון. שלומית נשענת בשתי הידיים על השיש, להסדיר את הנשימה. היא מכירה אותו היא אוהבת אותו הוא יונתן שלה. גם אמא שלו בטח היתה בסדר גמור, מקסימה אפילו, איזה פה מטונף יש לך, שלומית, איזה מוח מעוות. היא לא היתה צריכה את הג'וינט הזה, לא לפני שהיום הזה נגמר, לא לפני שיונתן מגיע ואפשר באמת להירגע. עכשיו הראש שלה מזמזם מחשבות עקומות לא שלה. הדמונים המרושעים שמגיעים לפעמים עם הגראס ומטילים לך ביצים במוח, מחכים שלא תשימי לב לרגע ומדברים לך פחד באוזן.
למה הוא לא עונה, למה הוא לא מתקשר, למה הוא לא שולח ווטסאפ, למה הוא לא מגיע פשוט. פשוט תגיע רגע. פשוט בוא. היא ממלמלת את ההברות, שברי צלילים נמלטים מבין השפתיים היבשות שזזות, כמו אצל אדם שמתפלל לעצמו. פשוט בוא כבר, יונתן, בבקשה בוא, בוא רק רגע, שהכול יהיה כבר בסדר בבקשה יונתן בבקשה תגיע אני מתחננת בבקשה. מה אם קרה משהו? מה יהיה יותר גרוע, היא משחקת עם עצמה משחק רע - שקרה משהו או שהוא בכלל לא עזב? מה מבין שניהם יהיה באמת־באמת אבל באמת הכי נורא ואיום? בלתי־נסבלת. את בלתי־נסבלת, שלומית, היא נוזפת בעצמה. את שארית המים שבכוס היא מתיזה לעצמה על הפנים, כאילו זרקה אותם בכעס ובהתגוננות על אדם אחר, גם מתיזה וגם נרעשת מזה, מגיעה כל כך מרחוק אל עצמה, שהיא לא מבינה בכלל את התנועה הזאת שעשתה.
שלומית פוסעת בכל חדרי הבית הקטן כמו על לוח משחק שעשוי ממרצפות ישנות, הולכת עם הסלולרי ביד, מביטה בו שוב ושוב לראות אם משהו משתנה בו. אם יש קליטה, אם יש אינטרנט, אם לא כבה. מדי פעם מקפיצים אותה צלילים, אחרים, לא חשובים, שלא אומרים כלום. אחותה חיפשה אותה, שלושה שבועות אין לה מה לומר לה, אז ברור שדווקא עכשיו דחוף. אמא שלה שלחה תמונות שצפצפו בזו אחר זו ברצף מעצבן: הוורדים פורחים בגינה, הגיע יונק דבש לביקור, חתול מהזבל שבר את צמח האראוקריה. למי אכפת, למי אכפת לעזאזל. תסתמו את הפה, אל תתפסו את הקו. זאת בכלל לא מחשבה הגיונית, זה לא עובד ככה. היא יודעת שזה לא עובד ככה, ובכל זאת. תסתמו את הפה, אל תפריעו, פנו את הדרך לאיזשהו סימן, לאות חיים מיונתן.
כל המחשבות המחורבנות עולות אחת על השנייה, מתפתלות - אורנת תפסה אותו בדלת. אולי עוד קודם, היא ראתה אותו אורז תיק. או שאחד הילדים חלה, התקשרו אליו מהגן והוא חזר הביתה, וכבר נשאר. פשוט נשאר כי זה היה קל יותר. או שאולי הוא חטף שבץ. אנשים חוטפים שבץ, גם צעירים, זה יכול לקרות. היא מכירה מישהו, והוא אפילו היה צעיר מיונתן. אללה יסתר שלא נדע. אפילו אל תחשבי על זה. אבל המחשבות נשפכות ממנה כבר, חמות וסמיכות כמו דם. אולי הוא עשה תאונה. ושבר את הרגליים, את שתיהן. אבל אולי הוא פשוט איבד את הפלאפון. רק איבד את הפלאפון. שלומית מנסה לנשום בלי הצלחה לתוך הצלעות המכווצות שלה, מורידה את החזייה הכלובית שעליה ומשליכה על הספה שמעלה אד אבק לתוך קרן שמש אלכסונית כמעט אחרונה. אוויר. קצת אוויר.
היא ניגשת אל חלון ונאבקת שם עם הזגוגית, פוערת אותה ונושמת נשימה אחת עמוקה, נשימה שמגיעה עד לתחתית הבטן כמו שצריך לנשום. ועוד אחת. די, שלומית. די. הוא נתקע עם הרכב המחורבן הזה בכביש. זהו. והוא קרא לגרר, ונגמרה לו הסוללה. זה מה שקרה. זה מה שקרה. זה כל מה שקרה. זה. הוא נתקע, ומחכה לגרר, ונגמרה לו הסוללה. זהו. ולא שום דבר נורא יותר מזה, רק קצת לחץ בשבילה, בטח גם בשבילו. מסכן, הוא חושב עליה, הוא מנסה להגיע אליה, הוא יודע שהיא לחוצה. הוא ייכנס כל רגע עכשיו בדלת, ויחבק אותה, ויהיה לו ריח מלוח של כביש וזיעה, והיא תבכה את כל הפחד לתוך החולצה שלו, והוא ינגב לה את הלחיים, וינשק אותה. וזה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר. היא מנסה לחייך. היא מוכרחה לחייך, הוא תכף בדלת, שלא יראה אותה בוכה כבר כשהוא מגיע, שזה לא יהיה הדבר הראשון שהוא רואה כשהוא בא, הוא תכף.
השמש נעלמה לגמרי. שלומית בוכה. בחוץ צרצרים מרעישים חזק כאילו הם איפשהו בקמפינג, בעצם היא, רק היא עכשיו בקמפינג התלוש הזה, בעיר הלא־עיר. הסלולרי לא מצלצל, ולא מהבהב יותר, אף אחד כבר לא מחפש אותה. לא אמא שלה, לא אחותה, לא יונתן. הבית נקי, המצרכים במקרר, היא התקלחה והיא מחכה. כמו מטומטמת. מחכה בחלון כמו אפסה. היא שומעת משהו מהשביל מכוסה העלים היבשים, רצה אל הדלת ופוערת אותה בבת אחת, כל המילים עומדות להתגלץ' החוצה אל יונתן שמאחר אבל סוף־סוף הגיע. כעס והקלה ושמחה ופחד מזמזמים בחלל הראש שלה, מרעישים כמו צרצרי קמפינג. זה לא יונתן. זאת איזו אישה אחת, עם כלב מדובלל אחד, שנעצרו לרחרח את העץ הגדול שליד השער. שניהם סקרנים, שניהם ארוכי שיער אפור.
"ערב טוב."
"שלום."
"אני מקווה שלא הבהלנו, ג'ינסי אוהב את הפיקוס הזה במיוחד."
"אוקיי."
"את מבקרת?"
"לא, אני -"
"של מי את בעצם?"
שלומית סוגרת את הדלת. פתאום מתביישת שיצאה החוצה בטישרט בלי חזייה. איזו מחשבה נשית קטנה, ובכל זאת זה מה שצף למעלה. של מי את בעצם. מה השעה בכלל. מאוחר מדי. זה כבר לא סיפור על איחור, זה לא סיפור על גרר ולא על סוללה. הידיים שלה רועדות, הנשימה חפוזה, כבר לא מגיעה אפילו מתחת לעצמות הבריח. איפה יונתן. איפה יונתן לעזאזל. איך הוא יכול לא להתקשר? גם אם התחרט פתאום, גם אם ככה הוא עוזב אותה, בהכי מכוער, בהכי משפיל, איך הוא לא מתקשר אליה?
היא מדליקה את הטלוויזיה. מתמקחת עם הזמן שעובר שלא יהיה כל כך עובר, זורקת מבטים החוצה אל החושך הכמעט מוחלט. כל תרמיל יבש שמתפצפץ מִדריכה בשביל שעובר ליד הבית מקפיץ אותה. אולי הוא תכף, זה עדיין אפשרי, זה עדיין יכול להיות. היא הרי תמיד מגזימה כל כך. תמיד חושבת את הרע מכול כדי שבסוף תופתע לטובה. אולי. מבהילה את עצמה בצ'יזבטים כמו אחות גדולה קצת רעה.
תמיד היתה כזאת. רעודה. מהחיים בכלל, גם ממה שטוב בהם, בטח בפתחה של כל תנועה גדולה ותאוותנית קדימה. אין טיסה שעלו עליה שלא הפחידה את עצמה באופן יסודי שתתרסק, כל יציאה לחופש התחילה כסיוט. פעם הפליגה בקרוז של טחונים ובקושי הסכימה לעלות לסיפון לראות את הלווייתנים. כולם נהנו וחזרו אדומי אפים וצלופי רוח וצוחקים, והיא בעיקר ישבה בתא וקראה וחשבה על קרחונים ועל טביעות איומות. כמה נורא זה למות במים. כמה נורא הוא חומר שלא רואים את סופו. איפה יונתן?
הפנים החמורות תמידית של מגישת החדשות בטלוויזיה מכווצות בעווית בוז כשהיא מדברת על נשיא ארצות הברית. שלומית מוחה את העורף מהזיעה הקרה שמצפה אותה כאילו היתה צדפה מקולקלת. תכף הוא בא. תכף הוא בא. בינתיים היא מתמקדת בנחיריים הרושפים של המגישה שממש לא אוהבת את טראמפ. לנשום עמוק, שלומית, הכול בסדר, אני מבטיחה, הכול בסדר, מאמינקה שלי, רק להתרכז בלנשום שתיים־שלוש־ארבע ולנשוף שתיים־שלוש־ארבע, מצוין, את מצוינת, לנשום שתיים־שלוש־ארבע, לנשוף. הפנים של המגישה מתרככות קצת. "וכעת לדיווח על הקטל בכבישים: מוקדם יותר הבוקר במחלף עין תות התנגש רכב פרטי בעוצמה רבה בדופן המנהרה ועלה באש. הקורבן היחיד בתאונה הוא נהג הרכב שנהרג במקום, גבר בן ארבעים וארבע, תושב זכרון יעקב, נסיבות התאונה עדיין אינן ברורות. הודעה נמסרה למשפחה." המגישה נושמת רגע תיאטרלית, ליצור פאוזה ראויה וארוכה מספיק להחלפת נושא, ומתחייכת אל אדם בלתי־נראה שעומד במסך הבא - "ועכשיו לתחזית מזג האוויר."
שלומית גולשת מן הספה אל הרצפה. הרקות שלה הולמות בתיפוף בלתי־נסבל, שקופית החסות שמעבירה לתחזית נהפכת מול עיניה לרכב פרטי שעולה באש. רכב פרטי של גבר, בן ארבעים וארבע, עולה באש. תושב זכרון יעקב, עולה באש. גבר, בן ארבעים וארבע, עולה באש. עולה באש. לא. לא יונתן. היא יודעת שכן יונתן אבל לא יונתן. בבקשה. בבקשה. שלומית מתחננת. לא יונתן. אלוהים, היא מוכנה לאבד את כל השיער, גם יד, אבל לא את יונתן. היא מסכימה שאפילו אמא שלה תמות, אבל לא יונתן. בבקשה, בבקשה, כל דבר אחר. כל דבר אחר. בבקשה. לא זה, רק לא זה. בבקשה לא יונתן. לא יונתן שלה. בבקשה שייכנס בדלת. בבקשה תיכנס בדלת עכשיו. לא יונתן. הפנים שלה סמוכות עכשיו אל השטיח, קור דק של רוק נמתח מהפה הפעור שלה אל סיבי האריג. היא גם עצמה וגם אגרופים קפוצים רחוקים של מישהי אחרת, ציפורניים נעוצות בבשר, היא גוף חובט ברצפה. האמות שלה משתפשפות משריטות שטיח, פרקי האצבעות מדממים. היא יודעת את זה, חלק ממנה רואה את זה מבחוץ אבל לא מרגיש שכואב. הגוף שלה מתכווץ בעוויתות כאילו מנסה להקיא מתוכו את ההכרה החדשה שמרעילה אותו. לא יונתן, רק לא יונתן. בבקשהבבקשהבבקשהבבקשה.

•••

מתישהו אחרי חצות היא מבינה שאיכשהו בהיסח הדעת כיבתה את הטלוויזיה והיא יושבת בחושך, על הרצפה, כבר כמה שעות רצוף. הישבן שלה קר וקשה, הגוף שלה מאובן והזרועות שרוטות. יש לה פיפי. תודה לאל על דברים מציקים שמקימים אותנו מרצפות קרות. היא מועדת בגפיים רדומות אל השירותים, פותחת דלת לא נכונה בדרך. לא מוצאת את מתג האור. היא לא בבית. היא לא בשום מקום בעצם, היא מבינה לפתע. זה הבית של ההורים של יונתן, והיא עכשיו פשוט פורצת. היא לא אמורה להיות שם עכשיו. אף אחד חי לא יודע שהיא כאן. היא לא יכולה להישאר כאן עכשיו. יונתן לא מגיע. הוא לא מגיע לכאן להפוך בנוכחותו את הבית הזה לשלהם. היא מספרת למוח שלה שמסרב להבין - יונתן לא בא. הוא עשה תאונה. הוא נהג לתוך המחלף הזה של התות ועלה באש. זה מה שאמרו בחדשות, זה מה שהיא אמרה. נכון? נכון שהיא אמרה? היא לא חלמה את כל זה. ואולי בכל זאת כן, אולי היא כן רק נרדמה וחלמה. היא לא היתה צריכה לעשן את הג'וינט הזה, נכון, זאת היתה טעות מצדה, אבל אולי היא פשוט התמסטלה ונרדמה וחלמה חלום נורא ואמיתי, זה הרגיש כל כך אמיתי, פאק. והוא תכף מצלצל בדלת ואומר, איזה פקקים היו בדרך, את לא מאמינה איזה דבר, אנשים נוהגים כמו חיות ונגמרה לי הסוללה, את בסדר, אהבה שלי בלב? את דאגת נורא? אני מצטער, מיצקי שלי, אני מצטער שדאגת, בואי לפה לחיבוק. והיא תבוא והיא באה. והיא עוצמת עיניים והיא מרשה לעצמה עוד רגע רק עוד רגע עוד טיפי לפני שאי־אפשר יותר למתוח את האפשרות שלא. ואז בבת אחת היא יודעת את זה סופית. שיונתן נהג לתוך קיר ועכשיו הוא מת והוא לא בא.
המונית מצפצפת מבחוץ. שלומית גוררת אל מחוץ לבית של ההורים של יונתן שתי מזוודות אדומות ליצן. היא נועלת במפתח ששכפל בשבילה יונתן ונתן לה בצחוק בקופסה של תכשיט לפני שבוע, ועשה לה את כל הרוטינה של "אישה יפה" וסגר את הקופסה על קצות האצבעות שלה כשהושיטה יד לקחת את המפתח, זה מה שהוא עשה לה והיא צחקה.
היא סוגרת את השער הקצת חורק, מתחת לרגליים שלה מתפצפצים עלים יבשים. הנהג מציץ עליה מהמראה אחרי שאפסן את שתי המזוודות בבגאז'. "חוזרת מחופשה?" הוא שואל. "התאווררת קצת מהילדים והבעל?" "כן," היא עונה. הוא מבין שאין לו נוסעת כיפית הלילה, הצרודה הזאת, מהמראה הוא רואה שהיא אולי בכתה או מצוננת. אז הם ייסעו בשתיקה. מה אכפת לו, יש לו את התוכנית שלו ברדיו שתכף מתחילה.