צומת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צומת
מכר
מאות
עותקים
צומת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: עתליה זילבר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 632 עמ' מודפסים

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

תקציר

ערב חג המולד 1971, ובהמולת ההכנות לחג המשפחתי משפחת הילדברנט מתפרקת, וכל אחד מבניה נקלע לצומת דרכים משלו. האב, כומר בפרוורי שיקגו, מגלה בעצמו תשוקות ומניעים מפתיעים; עברה המסעיר של אשתו, שעד כה הסתירה אותו היטב, שב ומתגלה, וילדיהם מחליטים החלטות גורליות שיסיטו את חייהם ואת חיי המשפחה ממסלולם. העולם שסדריו הופרו – מלחמת וייטנאם ותרבות הנגד – מערערים אף הם את התא המשפחתי. אחרי שייחשפו הסודות דבר לא יהיה כשהיה.
ג'ונתן פראנזן מגיש לקורא רומן רחב יריעה ורב־פנים, עמוק ומותח, החושף את המנגנונים הסבוכים המרכיבים את התא המשפחתי ומבקש לפענח את המיתוסים המכוננים של נפש האדם ושל התרבות. 
צומת הוכתר כהישגו המרשים ביותר, והוא מתעלה, לדברי המבקרים, אפילו על ספרו הנודע התיקונים.

"פראנזן בשיאו, עשיר בדמויות, בקונפליקטים ובעלילה [...] הכתיבה היא עונג צרוף", אסושיאייטד פרס

• "צומת" או באנגלית Crossroads כאן מתייחס לתנועת נוער נוצרית. 

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר 

פרק ראשון

השמיים ששברו עצי הבוקיצה והאלון העירוֹמים של ניו פרוספקט היו מלאים לחות מבטיחה — צמד חזיתות מזג אוויר אפורות שחברו יחד להעניק חג מולד לבן — כאשר נסע ראס הילדברנט לסבב ביקורי הבוקר בין בתיהם של בני הקהילה הסניליים והמרותקים למיטה במכונית הפלימות' פְיוּרי סטיישן שלו. אישה מסוימת, הגברת פרנסס קוֹטרֶל, בת הקהילה, התנדבה לעזור לו להביא צעצועים וקופסאות שימורים לכנסיית קהילת האל אחר הצהריים, ואף על פי שידע שיש לו זכות ליהנות מהמעשה שתעשה מרצונה החופשי רק בתור הכומר שלה, ארבע שעות ביחידוּת איתה היו המתנה הטובה ביותר שיכול לבקש לעצמו לחג המולד.

לאחר השפלתו של ראס, שלוש שנים קודם לכן, הגדיל הכומר הבכיר של הכנסייה, דוַייט הייפל, את חלקו של הכומר העמית בביקורי בית. מה דווייט עושה בזמן שחסך לו, מלבד חופשות תכופות יותר ועבודה על ספר השירה הלירית שלו, שמצפים לו זה מכבר — זאת ראס לא ידע. אבל הוא הכיר טובה על קבלת הפנים הקוקטית שערכה לו גברת או'דוַיֵר, קטועת רגל, שבצקת קשה ריתקה אותה למיטת בית חולים בחדר האוכל לשעבר בביתה. הוא הכיר טובה על שגרת העזרה לזולת, בייחוד לאלה שבניגוד אליו לא זכרו שום דבר מלפני שלוש שנים. במוסד הסיעודי בהינסדייל, שבו הזכירו לו הריחות המעורבבים של זרי האורן לחג ושל הצואה הגריאטרית את המשתנות ברמת אריזונה, הוא נתן לג'ים דֵוֵרוֹ הזקן את אלבום התצלומים, הפייסבוק, החדש של חברי הקהילה, ששימש להם לעורר שיחה, ושאל את ג'ים אם הוא זוכר את משפחת פטיסון. בשביל כומר ששרתה עליו פזיזות ברוח ימי האַדוֵנט1 היה ג'ים איש סוד אידיאלי, באר משאלות שאגורה הנזרקת לתוכה לא תגיע לתחתית ולא תהדהד לעולם.

״פטיסון," אמר ג'ים.

״הייתה להם בת, פרנסס." ראס רכן מעל כיסא הגלגלים של בן קהילתו ודפדף לעמוד השמות באות C. ״עכשיו היא נקראת בשם נישואיה — פרנסס קוטרל."

הוא מעולם לא נקב בשמה בבית, אפילו כשהיה טבעי לעשות זאת, מחשש ממה שתשמע אשתו בקולו. ג'ים רכן והתקרב לתצלום של פרנסס ושני ילדיה. ״אה ... פרני? אני זוכר את פרני פטיסון. מה באמת קרה לה?"

״היא חזרה לניו פרוספקט. בעלה נהרג לפני שנה וחצי — אסון נורא. הוא היה טייס ניסוי של ג'נרל דַיינמיקס."

״איפה היא עכשיו?"

״היא חזרה לניו פרוספקט."

״אה, אהה. פרני פטיסון. איפה היא עכשיו?"

״היא חזרה הביתה. היא גברת פרנסס קוטרל עכשיו." ראס הצביע על התצלום שלה ואמר שוב, ״פרנסס קוטרל."

היא תפגוש אותו במגרש החניה של הכנסייה הרפורמית הראשונה בשעה שתיים וחצי. כמו ילד שמחכה בקוצר רוח לחג המולד, הוא הגיע לשם בשעה רבע לאחת ואכל במכונית את ארוחת הצהריים הארוזה. בימיו הרעים, שהיו רבים בשלוש השנים האחרונות, הוא נהג להשתמש במעקף מפותל — להיכנס אל הכנסייה דרך אולם האירועים, לעלות במדרגות ולפסוע לאורך מסדרון ספון בערמות עותקים מגורשים של הספר מזמורי צליינים, לחצות חדר שאוחסנו בו כני תווים מעוקמים ודגם של הולדת ישו שהוצג בפעם האחרונה לפני אחד עשר אדוֶנטים — ערבוביה של כבשי עץ ושור עץ כנוע אחד, אפורים מאבק, שאיתם חש אחווה עצובה — ואז לרדת בגרם מדרגות צר, ששם רק אלוהים יכול לראותו ולשפוט אותו, להיכנס אל אולם התפילה דרך הדלת ה"סודית" בקיר הספון לוחות עץ שמאחורי המזבח, ולבסוף לצאת מאולם התפילה בדלת הצדדית — כדי להימנע מלעבור על פני משרדו של ריק אמברוז, מנהל תוכנית הנוער. בני הנוער שהתקהלו בפרוזדור הסמוך לו היו צעירים מכדי להיות עדים באופן אישי להשפלתו של ראס, אך הם ודאי הכירו את סיפורהּ, והוא לא יכול להביט אל אמברוז בלי להסגיר שאין ביכולתו לפעול על פי המופת של מושיעם ולסלוח לו.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה וחשב על הדרשה הלא כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בְּפנים שתוויהן הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי. פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני נאווחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המילים ״לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" — לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה — את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם ישבה על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה קטנה יותר ובה מוסגרו תצלום של תומס מרטון לצד פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נאווחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישו המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, שלו שיער שחור מפותל ושפם פוּ מנצ'וּ שחור מבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, באבנים המיוחדות, בעלות המשמעות, ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על בני נאווחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

״אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמורת נאווחו. ״אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. ״אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. ״נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה נטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר — שסביר להניח שהריקנות שהיא חשה היא רק מעט יותר מהיעדר בעל — אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני קהילת האל, כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. ״הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. ״אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה בימי שלישי, פעם בשבועיים, יום שלם. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו — ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישו ממלא אותך יותר."

״אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. ״אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

״אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. ״לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק..."

״למען האמת, סביר יותר שתרגישי משהו ביום שלישי מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי על פני נשיאת דרשות."

״זאת כנסייה כושית?"

״כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו."

״אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמוית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה — קסם אנדרוגיני, של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידוֵיי וחצו את רחוב 55, הן הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

קהילת האל הייתה כנסייה קטנה, צהובת לבנים ונטולת צריח, שנבנתה בידי גרמנים, ומרכז קהילתי בעל גג זפת צמוד לאחד מצדדיה. בראש הקהילה, שרובה נשים, עמד כומר בגיל העמידה, תיאו קרנשו, והוא עשה לחוג טובה בכך שקיבל ממנו את הצדקה הפרוורית בלי לומר תודה. בכל יום שלישי פעם בשבועיים רק נתן לראס ולקיטי רשימת מטלות מתועדפת; לא לכהן בקודש באו, אלא לשרת. קיטי צעדה עם ראס בהפגנות למען זכויות אזרח, אך את הנשים האחרות בחוג ראס נאלץ להדריך ולהסביר להן שהעובדה שהן מתקשות להבין אנגלית ״אורבנית"2 אינה סיבה לדבר בקול רם ולאט כדי שיבינו אותן. לנשים שתפסו זאת ולמדו להתגבר על הפחד מפני הליכה בבלוק 6700 ברחוב מורגן באזור הדרומי, היה החוג חוויה עזה. את הנשים שלא תפסו זאת — כמה מהן הצטרפו לחוג מסיבות תחרותיות, כי לא רצו להישאר בחוץ — היה עליו להשפיל בדיוק כפי שהשפילוֹ ריק אמברוז, ולבקש מהן שלא יבואו שוב.

פרנסס עדיין לא הועמדה למבחן, מאחר שקיטי שמרה אותה דבוקה אליה. כשהגיעו לרחוב מורגן היא יצאה מהמכונית באי־רצון והמתינה שיבקשו ממנה קודם שסייעה לראס ולאלמנות האחרות לשאת למרכז הקהילתי ארגזים של כלי עבודה ושקיות של בגדי חורף משומשים. ההיסוס שלה העלה בראס ערבוביה של פקפוקים — שהוא בלבל בין סגנון למהות, בין כובע לרוח הרפתקנית — אבל הם התמוססו במשב של חמלה כאשר תיאו קרנשו, שהתעלם מפרנסס, הורה לשתי האלמנות המבוגרות לקטלג משלוח ספרים מיד שנייה לבית הספר של יום ראשון. שני הגברים עמדו להתקין דוד מים חדש במרתף.

״ופרנסס," אמר ראס.

היא השתהתה ליד דלת היציאה לרחוב. תיאו מדד אותה במבט קר. ״יש הרבה ספרים."

״למה שלא תעזרי לתיאו ולי," אמר ראס.

הלהיטות שבה הנהנה חיזקה את יצר החמלה שלו והפיגה את החשד שאין הוא מבקש אלא להציג לראווה את חוזקו, את מיומנותו בשימוש בכלי עבודה. במרתף הוא פשט את בגדיו עד הגופייה, חיבק חיבוק דוב את הדוּד הישן, המסוכן, המצופה באסבסט, והרים אותו מהתושבת שלו. בגיל ארבעים ושבע הוא כבר לא היה עץ צעיר ודק וגבוה; הוא התרחב בחזה ובכתפיים כמו אלון. אבל לפרנסס לא היה מה לעשות מלבד להתבונן, וכאשר ניתר פי צינור ההזנה מן הקיר ומים זרמו, והדבר חייב עבודה באזמל ובחותך צינורות, הוא איחר לשים לב שהיא יצאה מהמרתף.

יותר מכול חיבב ראס בתיאו את השתקנות שלו, שחסכה מראס את היהירות שבמחשבה שחברות בין־גזעית הייתה יכולה להיקשר ביניהם. תיאו ידע את העובדות העיקריות על ראס — שהוא לא נרתע מעבודה קשה, שחיי עוני אינם זרים לו, שהוא מאמין באלוהותו של ישו — והוא לא שאל ולא קידם בברכה שאלות פתוחות יותר. למשל, על הילד המפגר רוני, בן השכונה, ששוטט בכנסייה ונכנס אליה ויצא ממנה בכל עת ובכל עונה, ולפעמים עצר לרקוד ריקוד נדנדה מוזר בעיניים עצומות או לקבץ נדבות מאחת הגברות של הרפורמית הראשונה, אמר תיאו: ״הכי טוב להניח לילד הזה." כשניסה ראס בכל זאת לקשור שיחה עם רוני ושאל אותו היכן הוא גר, מי היא אימו, השיב רוני: ״אפשר לקבל פֵּני?" ותיאו אמר לראס, ביתר חדות: ״הכי טוב לעזוב אותו לנפשו."

ההוראה הזאת לא נמסרה לפרנסס. למעלה, בשעת ארוחת הצהריים, הם מצאו אותה ואת רוני על רצפת חדר הקהילה עם קופסת צבעים. רוני לבש מעיל פארקה מיד שנייה, שניכר שהגיע מניו פרוספקט, והתנדנד על ברכיו בעוד פרנסס מציירת שמש כתומה על גיליון נייר עיתון. תיאו נעצר במקום, התחיל לומר משהו וניענע את ראשו לשלילה. פרנסס הושיטה לרוני את צבע הפנדה שבידה ונשאה אל ראס מבט שמח. היא מצאה לה דרך משלה לשרת ולתת מעצמה, וגם הוא שמח בשבילה.

לא כן תיאו, שהלך אחריו אל אולם התפילה. ״אתה צריך לדבר איתה. תגיד לה שרוני הוא מחוץ לתחום."

״אני באמת לא רואה מה הנזק."

״זה לא עניין של נזק."

תיאו הלך הביתה לאשתו לאכול ארוחה חמה, וראס, שלא רצה לרפות את ידיה של פרנסס ולגרום לה לחדול ממעשה הצדקה שלה, לקח את הארוחה הארוזה שלו אל חדר בית הספר של יום ראשון, שהאלמנות המבוגרות ארגנו את כולו מחדש. כשאתה חולה בגופך, אתה נכנע ומוסר אותו למגע של זרים, וכשאתה חולה במחלת העוני אתה נכנע ומוסר את הסביבה שלך.

בלי לבקש רשות מיינו האלמנות את כל ספרי הילדים והדביקו עליהם תוויות ססגוניות ומפתות. כשאתה עני, ייתכן שאתה מתקשה לראות מה צריך לעשות עד שמישהו מראה לך את הדבר בעצם עשייתו. אי־בקשת רשות לא הייתה טבעית לראס, אבל היא הייתה המקבילה של אי־הציפייה לתודה. כשהעז לצאת אל החצר האחורית המלאה צמחי פטל שחור ואמברוסיה עד גובה הכתפיים, הוא לא שאל את הזקנה בעלת החצר אילו שיחים ואילו גרוטאות מחלידות לא כדאי לשמור, והגברת הזקנה לא תמיד הודתה לו כאשר הסתיימה העבודה. היא אמרה: ״זה באמת נראה יותר טוב."

עוד הוא משוחח עם שתי האלמנות, ומלמטה נשמעו דלת נטרקת ואישה המרימה את קולה בכעס. הוא זינק על רגליו וירד בריצה אל חדר הקהילה. פרנסס לפתה גיליון נייר עיתון וניצבה מכווצת מול אישה צעירה שלא הכיר. האישה הייתה כחושה ושערותיה מטונפות. אפילו מאמצע החדר הוא הריח את ריח המשקה החריף הנודף ממנה.

״זה הבן שלי, את מבינה? הבן שלי."

רוני עדיין היה על ברכיו עם צבעי הפסטל, עדיין התנדנד.

״ווֹאוּ, ווֹאוּ," אמר ראס.

הצעירה סבבה אליו. ״אתה הבעל?"

״לא, אני הכומר."

״טוב, תגיד לזאתי, מה שהיא לא תהיה, שתתרחק מהבן שלי." היא פנתה שוב לפרנסס. ״תתרחקי מהבן שלי, כלבה! מה בכלל יש לך שם?"

ראס ניגש והפריד בין הנשים. ״מיס. בבקשה."

״מה יש לך שם?"

״זה ציור," אמרה פרנסס. ״ציור נחמד. רוני צייר אותו. נכון, רוני?"

הציור המדובר היה שרבוט אדום אקראי. אימו של רוני הושיטה יד וחטפה אותו מידה של פרנסס. ״זה לא הרכוש שלך."

״לא," אמרה פרנסס. ״אני חושבת שהוא צייר אותו בשבילך."

״היא עדיין מדברת איתי? זה מה שאני שומעת?"

״אני חושב שכולנו צריכים להירגע כאן," אמר ראס.

״היא צריכה להוציא את התחת הלבן שלה מהפרצוף שלי ולא להתעסק עם הבן שלי."

״אני מצטערת," אמרה פרנסס. ״הוא כל כך מתוק, אני רק —"

״למה היא עדיין מדברת איתי?" האם קרעה את הציור לרבעים ומשכה את רוני והקימה אותו על רגליו. ״אמרתי לך להתרחק מהאנשים האלה. לא אמרתי לך?"

״לא־דע," אמר רוני.

היא סטרה לו. ״אתה לא יודע?"

״מיס," אמר ראס, ״אם שוב תכי את הילד, יהיו צרות."

״כן, כן, כן." היא פנתה אל דלת היציאה. ״בוא, רוני. אין לנו מה לעשות כאן."

אחרי שהם הסתלקו נשברה פרנסס ופרצה בבכי, והוא חיבק אותה והרגיש את הפחד שלה מכלה את עצמו ברעידות, אך גם שם לב עד כמה גופה הדק מתאים לזרועותיו וראשה העדין מתאים לכף ידו. הוא עצמו כמעט פרץ בבכי. היה עליהם לבקש רשות. היה עליו לשמור עליה בשבע עיניים. היה עליו להתעקש שהיא תעזור לנשים המבוגרות בסידור הספרים.

״אני לא יודעת אם אני בכלל בנויה לזה," אמרה.

״היה לך פשוט מזל רע. אף פעם לא ראיתי אותה."

״אבל אני פוחדת מהם. והיא ידעה את זה. ואתה לא פוחד, והיא כיבדה אותך."

״זה קל יותר אם באים באופן קבוע."

היא ניענעה את ראשה לשלילה כלא מאמינה.

כשחזר תיאו קרנשו מארוחת הצהריים, התבייש ראס להזכיר את התקרית. לא הייתה לו שום תוכנית בשבילו ובשביל פרנסס, שום פנטזיה מסוימת, רק רצון להיות בקרבתה, ועכשיו, ביהירותו ובטעותו, חיסל את ההזדמנות שלו לפגוש אותה פעמיים בחודש. הוא היה רע דיו לחמוד אישה שאינה אשתו, אבל גם היה רע בלהיות רע. איזו טקטיקה פסיבית להחריד הייתה זו להביא אותה אל המרתף. לחשוב שההסתכלות שלה בו בעבודתו תגרום לה לרצות אותו, כמו שההסתכלות שלו בה, ולא משנה מה היא עושה, גורמת לו לרצות אותה, פירושו להיות גבר מהסוג שנשים מסוגה אינן רוצות. ההסתכלות בו שיעממה אותה, והוא אשם במה שקרה אחרי כן.

בפְיוּרי, בנסיעה האיטית בחזרה לניו פרוספקט, היא שתקה עד שאחת האלמנות המבוגרות שאלה אותה אם בנה לארי, תלמיד כיתה י', נהנה בְּצומת. ראס לא ידע שבנה הצטרף לקבוצת הנוער של הכנסייה.

״ריק אמברוז הוא בטח מין גאון," אמרה פרנסס. ״לא נראה לי שהיו אפילו שלושים ילדים בקבוצה הזאת כשאני הייתי נערה."

״היית חברה בה?" שאלה האלמנה המבוגרת.

״לא. לא מספיק בנים חמודים. אפילו לא אחד, בעצם."

שמיעת המילה ״גאון" מפיה של פרנסס צרבה את מוחו של ראס כמו חומצה. היה עליו לשאת זאת באדישות, אבל בימיו הרעים לא היה מסוגל שלא לעשות דברים שיתחרט עליהם לאחר זמן. כמעט כאילו עשה אותם כדי להתחרט עליהם לאחר זמן. להתייסר בבושה שבדיעבד, לבזות את עצמו ביחידות, כך מצא את דרכו חזרה לרחמי האל.

״אתן יודעות," הוא אמר, ״למה הקבוצה נקראת 'צומת'? כי ריק אמברוז חשב שילדים יתחברו לשם של שיר רוק."

זו הייתה חצי־אמת גסה. ראס עצמו הוא שהציע את השם מלכתחילה.

״ואז שאלתי אותו — הייתי מוכרח לשאול — אם הוא מכיר את השיר המקורי של רוברט ג'ונסון. והוא הביט בי במבט זגוגי. כי מבחינתו, תדעו לכן, תולדות המוזיקה מתחילות עם הביטלס. תאמינו לי, שמעתי את 'צומת' בביצוע להקת קְרים. אני יודע בדיוק מה זה. זה כמה חבר'ה מאנגלייה שגונבים שיר מאמן בלוז אמריקאי שחור אותנטי, ומתנהגים כאילו זו המוזיקה שלהם."

פרנסס, בכובע הציד שלה, תקעה את מבטה בטנדר שלפניהם. האלמנות המבוגרות עצרו את נשימתן בזמן שהכומר העמית שלהן מלכלך על מנהל תוכנית הנוער.

״במקרה יש לי את התקליט המקורי של ג'ונסון שר את 'בלוז הצומת'," הוא התרברב התרברבות דוחה. ״כשגרתי בגריניץ' וילג' — אתן יודעות, גרתי שם, בניו יורק — הייתי מוצא תקליטי 78 ישנים בחנויות של גרוטאות. בתקופת השפל הגדול חברות התקליטים יצאו לשטח והפיקו תקליטים אותנטיים מדהימים — לֵדבֵּלי, צ'רלי פאטון, טומי ג'ונסון. עבדתי בהארלם בתוכנית חינוך אחרי שעות הלימודים והייתי חוזר הביתה כל לילה ושומע את התקליטים האלה, והם כאילו נשאו אותי היישר לדרום בשנות העשרים. היה כל כך הרבה כאב בקולות הישנים האלה. זה עזר לי להבין את הכאב שהתמודדתי איתו בהארלם. כי זאת בעצם מהות הבלוז. זה מה שהלך לאיבוד כאשר הלהקות הלבנות התחילו לחקות את הסגנון. אני לא שומע שום כאב במוזיקה החדשה."

נפלה דממה נבוכה. אור היום האחרון של נובמבר גווע בצבעי פנדה מתחת לעננים באופק הפרוורי. לראס היה כעת די חומר להתבייש בו אחר כך, די חומר שיהיה בטוח שמגיע לו לסבול בגינו. מתחושת הדבר הנכון בקרקעית ימיו הגרועים ביותר, מתחושת השיבה הביתה בהשפלותיו, הוא ידע שאלוהים קיים. עוד כשנסע לעבר האור הגווע טעם את טעמו המוקדם של האיחוד ביניהם.

במגרש החניה של הרפורמית הראשונה התעכבה פרנסס במכונית לאחר שהאחרות יצאו ממנה. ״למה היא שנאה אותי?" אמרה.

״אימא של רוני?"

״אף פעם לא דיברו איתי ככה."

״אני מצטער מאוד שזה קרה לך," הוא אמר. ״אבל לזה התכוונתי כשדיברתי על כאב. דמייני לך שאת כל כך ענייה עד שהילדים שלך הם הדבר היחיד שיש לך, האנשים היחידים שאכפת להם ממך ושזקוקים לך. מה יקרה אם תראי שאישה אחרת מטפלת בהם טוב יותר ממה שאת מסוגלת? את יכולה לדמיין איך תרגישי?"

״זה יגרום לי לנסות לטפל בהם טוב יותר בעצמי."

״כן, אבל זה מפני שאת לא ענייה. כשאת ענייה, הדברים פשוט קורים לך. את מרגישה שאת לא יכולה לשלוט בשום דבר. את לגמרי נתונה לחסדי האל. לכן ישו אומר לנו שהעניים מבורכים — כי כשאין לך שום דבר זה מקרב אותך לאלוהים."

״האישה ההיא לא נראתה לי קרובה במיוחד לאלוהים."

״למען האמת, פרנסס, אין לך שום דרך לדעת את זה. ברור שהיא הייתה כעוסה ומוטרדת —"

״ושיכורה ומסריחה ממשקה."

״ושיכורה ומסריחה ממשקה בצהריים. אבל אם נלמד רק דבר אחד בימי שלישי האלה, זה שאת ואני לא יכולים לשפוט את העניים. אנחנו יכולים רק לנסות לשרת אותם."

״אז אתה אומר שזו הייתה אשמתי."

״בכלל לא. האזנת למשהו נדיב בליבך. אין בזה שום אשמה."

הוא שמע משהו נדיב בליבו שלו: הוא עדיין יכול להיות כומר טוב עבורה.

״אני יודע שקשה לראות את זה כשאת נסערת," אמר בעדינות, ״אבל מה שחווית היום הוא מה שאנשים בשכונה ההיא חווים יום־יום. מילים פוגעניות, דעות קדומות גזעניות. ואני יודע שאת בעצמך, הכאב לא זר לך — אני אפילו לא יכול לדמיין את מה שעברת. אם תחליטי שיש לך כאב די והותר ואת מעדיפה שלא לעבוד איתנו עכשיו, זה לא יפחית מהערכתי אלייך. אבל יש לך הזדמנות, אם זה לפי כוחך, להפוך את הכאב שלך לחמלה. כאשר ישו אומר לנו להפנות את הלחי השנייה, מה הוא בעצם אומר לנו? שמי שמתעלל בנו הוא רשע חסר תקנה ואנחנו פשוט צריכים להשלים עם זה? או שמא הוא מזכיר לנו שאותו אדם הוא אדם כמונו, אדם שמרגיש את אותו כאב שאנחנו מרגישים? אני יודע שאולי קשה לראות את זה, אבל נקודת המבט הזאת מצויה תמיד, ואני חושב שכולנו צריכים לשאוף אליה."

פרנסס שקלה רגע את דבריו. ״אתה צודק," אמרה. ״אני באמת מתקשה לראות את זה ככה."

ונראה אז שזה נגמר. כאשר טלפן אליה למחרת, כמו שכל כומר טוב היה עושה, היא אמרה שלבִתהּ יש חום והיא אינה יכולה לדבר עכשיו. הוא לא ראה אותה בתפילות בשני ימי הראשון הבאים, והיא דילגה על הנסיעה הבאה של החוג אל האזור הדרומי. הוא שקל לטלפן אליה שוב, ולו כדי לספק לעצמו עוד מנת בושה, אך טוהר הפגיעה שחש כשאיבד אותה תאם את שעות אחר הצהריים הקודרות ואת הלילות הארוכים של עונת השנה. ממילא היה מאבד אותה במוקדם או במאוחר — לכל המאוחר כשאחד מהם ימות, וקרוב לוודאי עוד הרבה קודם — והצורך שלו לשוב ולהתחבר לאלוהים היה דוחק כל כך עד שהוא נאחז בפגיעה כמעט בחמדנות.

אבל אז, לפני ארבעה ימים, היא טלפנה אליו. הייתה לה הצטננות איומה, אמרה, אבל היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שהוא אמר במכונית. היא לא חושבת שיש לה הכוח להיות כמוהו, אבל היא מרגישה שהיא התגברה על המשבר, וקיטי ריינולדס אמרה משהו על משלוח של חג המולד לאזור הדרומי. האם היא יכולה לבוא איתם?

להיות הכומר שלה, המאפשר שלה, די היה בכך להשביע את רצונו של ראס, אילולא שאלה אותו אחר כך אם הוא יכול להשאיל לה כמה מתקליטי הבלוז שלו.

״הפטפון שלנו מנגן תקליטי 78," אמרה. ״נראה לי שאם אני מתכוונת להצטרף, כדאי שאנסה להבין טוב יותר את התרבות שלהם."

הוא התכווץ למשמע המילים ״התרבות שלהם", אבל אפילו הוא לא היה כל כך רע בלהיות רע עד שלא ידע מה משמעותו של שיתוף במוזיקה. הוא עלה לקומה השלישית הבלתי מחוממת של בית המגורים הגדול והמגושם שסיפקה לו הכנסייה וכרע שעה ארוכה על ברכיו, בוחר ושב ובוחר תקליטי 78, מנסה לנחש אילו עשרה תקליטים יחדיו יהיו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לעורר רגשות כמו אלה שכבר רחש לה. הקשר שלו עם אלוהים נעלם, אבל זה לא הדאיג אותו בינתיים. קיטי ריינולדס הדאיגה אותו. הכרחי שפרנסס תהיה שלו בלבד, אבל קיטי פיקחית והוא שקרן גרוע. כל תחבולה שינסה, למשל לומר לה לפגוש אותו בשעה שלוש ואז לנסוע משם עם פרנסס בשעה שתיים וחצי, תעורר בהכרח את חשדנותה של קיטי. הוא הגיע למסקנה שאין לו ברירה אלא להיות כן איתה, במידה מסוימת, ולומר לה שלפרנסס הייתה טראומה קטנה בעיר, ושהוא צריך להיות לבד איתה כשהיא חוזרת באומץ לזירת ההתרחשות.

״לי זה נשמע," אמרה קיטי כשטלפן אליה, ״כאילו נכשלת בתפקידך."

״את צודקת. נכשלתי. ועכשיו אני צריך לנסות לזכות שוב באמונהּ. זה מעודד שהיא רוצה לחזור, אבל זה עדיין עדין מאוד."

״והיא חמודה, וזה חג המולד. אילו זה היה כל אדם אחר חוץ ממך, ראס, אולי הייתי חושדת במניעיו."

הוא שאל את עצמו מה משתמע מדברי קיטי — אם היא רואה בו איש טוב ואמין ביותר, או לא־מיני ולא־גברי ולא־מאיים ביותר. כך או כך, בהשפעת הדברים האלה עורר בו הדייט המתקרב עם פרנסס תחושה מרגשת יותר של מים גנובים. בציפייה לו, הוא הבריח מביתו אל הכנסייה את המבחר הסופי של תקליטי הבלוז ומעיל ישן ומלוכלך, משהו מעור כבש מאריזונה, שקיווה שיעניק לו קצת מגניבוּת. באריזונה הייתה לו מגניבוּת, ובצדק או שלא בצדק הוא האמין שנישואיו הקהו אותה. לאחר השפלתו, כאשר קיבלה עליה מריון בנאמנותה לשנוא את ריק אמברוז וכינתה אותו השרלטן ההוא, ראס רגז עליה — תקף אותה — והכריז שריק הוא הרבה דברים אבל שרלטן הוא לא, שהאמת הפשוטה היא שהוא, ראס, איבד את המגניבוּת ואינו יכול עוד ליצור קשר עם צעירים. הוא הלקה את עצמו והתרעם על מריון שהפריעה לו ליהנות מכך. הבושה היום־יומית לאחר מכן, אם כשעבר על פני משרדו של אמברוז ואם כשעקף אותו עיקוף פחדני כדי להימנע מלעבור על פניו, חיברה אותו אל סבלותיו של ישו. העינוי הזה הזין אותו באמונתו, ואילו המגע העדין מדי של ידה של מריון בזרועו, כשניסתה לנחם אותו, היה עינוי ללא הצד הרוחני החיובי.

כשהתקרבה סוף־סוף השעה לשתיים וחצי, והדף במכונת הכתיבה שלו עדיין היה ריק, שמע ממשרדו את בני הנוער שזרמו לְצומת אחרי הלימודים וזמזמו סביב סיר הדבש של אמברוז, את הלמות צעדי הריצה, את צעקות ניבולי הפה, שאדון זין־חרא־להשתין עודד בכך שניבל את פיו בלי הרף בעצמו. יותר ממאה ועשרים ילדים היו חברים כעת בצומת, בהם שניים מילדיו של ראס עצמו; והוא היה מרוכז כל כך בפרנסס, מטורף כל כך מרוב ציפייה לדייט שלהם, עד שרק עכשיו, כשקם משולחנו ולבש את מעיל עור הכבש, עלה על דעתו שהוא והיא עלולים להיתקל בבנו פֵּרי.

פושעים גרועים לא מבחינים במובן מאליו. היחסים עם בתו, בֵּקי, היו מתוחים מאז הצטרפה לצומת באוקטובר, מרצונה, אך לפחות היא ידעה עד כמה עמוקה הפגיעה שפגעה בו כשהצטרפה לקבוצה, ורק לעיתים נדירות הוא ראה אותה בכנסייה אחרי שעות הלימודים. אבל פרי הוא חסר כל טקט. פרי, שמנת המשכל שלו 160, רואה יותר מדי ומגחך יותר מדי על מה שהוא רואה. פרי מסוגל בהחלט לתפוס שיחה עם פרנסס, ברוח גלויה ומכבדת, אבל איכשהו לא גלויה ולא מכבדת, והוא בוודאי ישים לב למעיל עור הכבש.

ראס היה יכול להשתמש בדרך העוקפת אל מגרש החניה, אבל הגבר שיעשה זאת אינו הגבר שהוא התכוון להיות היום. הוא זקף את גוו, בכוונה שכח לקחת את תקליטי הבלוז, כדי שתהיה לו ולפרנסס סיבה לחזור למשרדו אחרי רדת החשכה, וצעד אל תוך ענן סמיך של עשן מהסיגריות של תריסר בני נוער שהתנחלו במסדרון. לא היה סימן וזכר לפרי. נערה שמנמנה שלחייה תַפּוחים שכבה בפישוט איברים, באושר, על ברכיהם של שלושה נערים על הספה הישנה והשוקעת שמישהו, למרות התנגדותו השקטה של ראס באוזניו של דווייט הייפל (המסדרון היה מסלול יציאת חירום), גרר לכאן בשביל הילדים הממתינים לתורם כדי שאמברוז יתעמת איתם בכנותו האכזרית אך האוהבת, בפרטיות של משרדו.

ראס התקדם כשעיניו מושפלות אל הרצפה וצעד סביב שוקיים בג'ינס וכפות רגליים בסניקרס. אך כשהתקרב למשרד של יריבו ראה בשולי שדה הראייה שלו שדלתו פתוחה למחצה; ואז שמע את קולה.

הוא עצר שלא מרצונו.

״זה נהדר," שמע את פרנסס משתפכת. ״לפני שנה הייתי צריכה כמעט לכוון אקדח לראשו כדי להביא אותו לכנסייה."

מאמברוז עצמו נראו דרך הפתח רק שוליים של מכנסי ג'ינס מרופטים ומגפי עבודה חבוטים. אבל הכיסא שישבה עליו פרנסס פנה למסדרון. היא ראתה את ראס, נפנפה אליו ואמרה: ״נתראה בחוץ?"

רק אלוהים יודע איזו ארשת לבשו פניו. הוא המשיך הלאה, החטיא בעיוורון את הכניסה הראשית ומצא את עצמו סמוך לאולם האירועים. הוא נאבק במים אפלים דרך חורים גדולים בקליפתו. הטיפשות בכך שלא העלה על דעתו ולו פעם אחת שהיא יכולה לפנות אל אמברוז. הוודאות כשל מגדת עתידות שאמברוז ייקח אותה ממנו. רגש האשם על שהקשה את ליבו כלפי הרעיה שנשבע להוקיר. היהירות שבאמונה שהוא לא ייראה במעיל עור הכבש כמו ליצן אוויל, מיושן ודוחה. הוא רצה לקרוע מעליו את המעיל ולחזור לקחת את מעיל הצמר הרגיל שלו, אבל הוא היה פחדן מכדי לשוב על עקביו במסדרון, וחשש שבמצב שהוא שרוי בו, אם ילך בדרך העוקפת ויראה את השור במצגת המאובקת של הולדת ישו, הוא עלול לבכות.

״הו אלוהים," התפלל מתוך הגועל של מעילו. ״אנא עזור לי."

אם אלוהים נענה לתפילתו, היה זה בכך שהזכיר לו שהדרך לשאת מצוקה היא להיות עניו, לחשוב על העניים ולשרת. הוא הלך למשרד מזכירת הכנסייה והעביר קרטונים של צעצועים וקופסאות שימורים למגרש החניה. כל דקה שחלפה העמיקה את הרוע של היום, שהתבהר לו רק עכשיו. למה היא עם אמברוז? על מה הם דנים כל כך הרבה זמן? הצעצועים כולם נראו חדשים או עמידים די הצורך להיראות חדשים, אך ראס הצליח לשרוד בדקות הבאות בכך שנבר בקרטוני המזון וברר מתוכם את התרומות שנתרמו בעצלות או בחוסר מחשבה (בצלצלי פנינה, ערמוני מים) ומצא נחמה בכובדן של קופסאות שימורים ענקיות של בשר חזיר ושעועית, של שימורי פסטה מתוצרת ״שף בוי־אר־די", של חצאי אגסים בסירופ: במחשבה איך יקבל את כל אחת מהן בברכה אדם רעב באמת, ולא סתם, כמוהו, מורעב ברוחו.

בשמונה דקות לפני שלוש באה אליו פרנסס בניתורים, כמו ילד, מלאה מרץ. היא חבשה את כובע הציד, והיום גם לבשה מעיל צמר תואם. ״איפה קיטי?" אמרה בעליזות.

״קיטי פחדה שלא יהיה לה מקום, עם כל הקרטונים."

״היא לא באה?"

הוא לא היה מסוגל להישיר מבט אל פרנסס, ולכן לא ידע אם היא מאוכזבת או גרוע מכך, חשדנית. הוא ניענע את ראשו לשלילה.

״זה טיפשי," אמרה. ״יכולתי לשבת לה על הברכיים."

״אכפת לך?"

״אכפת? זאת זכות! אני מרגישה מיוחדת מאוד היום. התגברתי על המשבר."

היא צעדה צעד בלט קטן ואוורירי, ביטוי להתגברות על המשבר. הוא תהה אם ההרגשה הזאת קדמה לביקורה אצל אמברוז או נגרמה בעקבותיו.

״אז יופי," אמר וטרק את הדלת האחורית של הפְיוּרי. ״כדאי שנזדרז ונצא לדרך."

זו הייתה הקלושה שברמיזות לאיחור שלה, הרמיזה היחידה שהתכוון להרשות לעצמו, והיא לא קלטה אותה. ״אני צריכה להביא משהו?"

״לא. רק את עצמך."

״הדבר היחיד שאני אף פעם לא יוצאת מהבית בלעדיו! תן לי רק לבדוק שנעלתי את המכונית."

הוא צפה בה מקפצת למכוניתה, החדשה משלו. היא נראתה עליזה יותר ממנו לא רק ברגע זה, אלא אולי יותר מכפי שהיה כל ימי חייו. את מריון הוא ודאי לא ראה מעולם עליזה כמוה.

״הה!" פרנסס צהלה מעבר למגרש. ״נעול!"

הוא אותת לה בשני אגודלים זקופים. מעולם לא אותת לאף אחד בשני אגודלים זקופים. זה היה מוזר כל כך עד שהוא לא היה בטוח שעשה את זה נכון. הוא הביט סביבו לראות אם מישהו אחר, פרי בייחוד, היה עד לכך. איש לא נראה מלבד זוג בני נוער שנשאו תיקי גיטרות אל הכנסייה ולא הביטו לעברו, אולי בכוונה. אחד מהם היה ילד שהכיר מאז היה תלמיד כיתה ב' בבית הספר של יום ראשון.

איך זה יהיה לחיות עם אדם שמסוגל לשמוח?

כשנכנס לפְיוּרי בא פתית שלג יחיד, רפוי, הראשון מהמונים שהבטיחו השמיים כל אותו היום, ונח על זרועו והתמוסס מעצמו. פרנסס נכנסה מהצד השני ואמרה: ״איזה מעיל ישן ונהדר. מאיפה הוא?"

ג'ונתן פרנזן (אנגלית: Jonathan Earl Franzen) נולד בשיקגו בשנת 1959 והתגורר בילדותו בוובסטר גרובס שבמיזורי. למד בסוורתמור קולג', ב"פררייה אוניברסיטט" שבברלין, ועבד במחלקה למדעי כדור הארץ שבאוניברסיטת הארוורד. זכה במלגות ובפרסים רבים, ביניהם פרס וייטינג לסופרים, פרס גוגנהיים וה-National Book Award. הוא מתגורר בניו יורק.

עוד על הספר

  • תרגום: עתליה זילבר
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 632 עמ' מודפסים
צומת ג'ונתן פראנזן

השמיים ששברו עצי הבוקיצה והאלון העירוֹמים של ניו פרוספקט היו מלאים לחות מבטיחה — צמד חזיתות מזג אוויר אפורות שחברו יחד להעניק חג מולד לבן — כאשר נסע ראס הילדברנט לסבב ביקורי הבוקר בין בתיהם של בני הקהילה הסניליים והמרותקים למיטה במכונית הפלימות' פְיוּרי סטיישן שלו. אישה מסוימת, הגברת פרנסס קוֹטרֶל, בת הקהילה, התנדבה לעזור לו להביא צעצועים וקופסאות שימורים לכנסיית קהילת האל אחר הצהריים, ואף על פי שידע שיש לו זכות ליהנות מהמעשה שתעשה מרצונה החופשי רק בתור הכומר שלה, ארבע שעות ביחידוּת איתה היו המתנה הטובה ביותר שיכול לבקש לעצמו לחג המולד.

לאחר השפלתו של ראס, שלוש שנים קודם לכן, הגדיל הכומר הבכיר של הכנסייה, דוַייט הייפל, את חלקו של הכומר העמית בביקורי בית. מה דווייט עושה בזמן שחסך לו, מלבד חופשות תכופות יותר ועבודה על ספר השירה הלירית שלו, שמצפים לו זה מכבר — זאת ראס לא ידע. אבל הוא הכיר טובה על קבלת הפנים הקוקטית שערכה לו גברת או'דוַיֵר, קטועת רגל, שבצקת קשה ריתקה אותה למיטת בית חולים בחדר האוכל לשעבר בביתה. הוא הכיר טובה על שגרת העזרה לזולת, בייחוד לאלה שבניגוד אליו לא זכרו שום דבר מלפני שלוש שנים. במוסד הסיעודי בהינסדייל, שבו הזכירו לו הריחות המעורבבים של זרי האורן לחג ושל הצואה הגריאטרית את המשתנות ברמת אריזונה, הוא נתן לג'ים דֵוֵרוֹ הזקן את אלבום התצלומים, הפייסבוק, החדש של חברי הקהילה, ששימש להם לעורר שיחה, ושאל את ג'ים אם הוא זוכר את משפחת פטיסון. בשביל כומר ששרתה עליו פזיזות ברוח ימי האַדוֵנט1 היה ג'ים איש סוד אידיאלי, באר משאלות שאגורה הנזרקת לתוכה לא תגיע לתחתית ולא תהדהד לעולם.

״פטיסון," אמר ג'ים.

״הייתה להם בת, פרנסס." ראס רכן מעל כיסא הגלגלים של בן קהילתו ודפדף לעמוד השמות באות C. ״עכשיו היא נקראת בשם נישואיה — פרנסס קוטרל."

הוא מעולם לא נקב בשמה בבית, אפילו כשהיה טבעי לעשות זאת, מחשש ממה שתשמע אשתו בקולו. ג'ים רכן והתקרב לתצלום של פרנסס ושני ילדיה. ״אה ... פרני? אני זוכר את פרני פטיסון. מה באמת קרה לה?"

״היא חזרה לניו פרוספקט. בעלה נהרג לפני שנה וחצי — אסון נורא. הוא היה טייס ניסוי של ג'נרל דַיינמיקס."

״איפה היא עכשיו?"

״היא חזרה לניו פרוספקט."

״אה, אהה. פרני פטיסון. איפה היא עכשיו?"

״היא חזרה הביתה. היא גברת פרנסס קוטרל עכשיו." ראס הצביע על התצלום שלה ואמר שוב, ״פרנסס קוטרל."

היא תפגוש אותו במגרש החניה של הכנסייה הרפורמית הראשונה בשעה שתיים וחצי. כמו ילד שמחכה בקוצר רוח לחג המולד, הוא הגיע לשם בשעה רבע לאחת ואכל במכונית את ארוחת הצהריים הארוזה. בימיו הרעים, שהיו רבים בשלוש השנים האחרונות, הוא נהג להשתמש במעקף מפותל — להיכנס אל הכנסייה דרך אולם האירועים, לעלות במדרגות ולפסוע לאורך מסדרון ספון בערמות עותקים מגורשים של הספר מזמורי צליינים, לחצות חדר שאוחסנו בו כני תווים מעוקמים ודגם של הולדת ישו שהוצג בפעם האחרונה לפני אחד עשר אדוֶנטים — ערבוביה של כבשי עץ ושור עץ כנוע אחד, אפורים מאבק, שאיתם חש אחווה עצובה — ואז לרדת בגרם מדרגות צר, ששם רק אלוהים יכול לראותו ולשפוט אותו, להיכנס אל אולם התפילה דרך הדלת ה"סודית" בקיר הספון לוחות עץ שמאחורי המזבח, ולבסוף לצאת מאולם התפילה בדלת הצדדית — כדי להימנע מלעבור על פני משרדו של ריק אמברוז, מנהל תוכנית הנוער. בני הנוער שהתקהלו בפרוזדור הסמוך לו היו צעירים מכדי להיות עדים באופן אישי להשפלתו של ראס, אך הם ודאי הכירו את סיפורהּ, והוא לא יכול להביט אל אמברוז בלי להסגיר שאין ביכולתו לפעול על פי המופת של מושיעם ולסלוח לו.

אבל היום היה יום טוב מאוד, ופרוזדורי הרפורמית הראשונה עדיין היו ריקים. הוא הלך ישירות למשרדו, גלגל דף במכונת הכתיבה וחשב על הדרשה הלא כתובה ליום ראשון שאחרי חג המולד, כשדווייט הייפל יהיה שוב בחופשה. הוא התרפה בכיסאו וסירק את גבותיו בציפורניו, צבט את גשר אפו, נגע בְּפנים שתוויהן הזוויתיים, כפי שלמד מאוחר מדי, מושכים נשים רבות, לא רק את אשתו, וצייר בדמיונו דרשה על שליחות חג המולד שלו באזור הדרומי. פעמים רבות מדי נשא דרשות על וייטנאם, פעמים רבות מדי על בני נאווחו. לומר באומץ, מהדוכן, את המילים ״לפרנסס קוטרל ולי הייתה הזכות" — לבטא את שמה בזמן שהיא יושבת ומקשיבה בשורה הרביעית, ועיני בני הקהילה קושרות אותה אליו, אולי בקנאה — את העונג הזה, אבוי, מנעה ממנו אשתו, שקראה את דרשותיו מראש וגם ישבה על אחד הספסלים, ואינה יודעת שפרנסס מצטרפת אליו היום.

על קירות משרדו היו כרזות של צ'רלי פרקר והסקסופון שלו, של דילן תומס והסיגריה שלו; תמונה קטנה יותר ובה מוסגרו תצלום של תומס מרטון לצד פלייר על הופעתו בכנסיית ג'דסון בשנת 1952; הדיפלומה של ראס מהסמינר התאולוגי בניו יורק; ותצלום מוגדל שלו ושל שני חברים בני נאווחו באריזונה בשנת 1946. לפני עשר שנים, כשהחל לכהן בתפקיד הכומר העמית בניו פרוספקט, מצאו הצהרות הזהות האלה, שנבחרו בשום שכל, הד בלב בני הנוער, שפיתוח אמונתם בישו המשיח היה חלק מתפקידו. אבל לילדים שהצטופפו עכשיו במסדרונות הכנסייה במכנסי פעמון, בסרבלים, בבַּנדנות, הן סימלו רק דברים שאבד עליהם כלח. משרדו של ריק אמברוז, שלו שיער שחור מפותל ושפם פוּ מנצ'וּ שחור מבהיק, דמה לגן ילדים, הקירות והמדפים מקושטים בהשתפכויות של חסידיו הצעירים המצוירות ביד גסה, באבנים המיוחדות, בעלות המשמעות, ובמחרוזות העצמות ופרחי הבר המיובשים שהם העניקו לו, בכרזות בהדפס רשת של קונצרטים לגיוס תרומות, בלי שום קשר נראה לעין לדת כלשהי המוכרת לראס. לאחר השפלתו הוא הסתתר במשרדו והתייסר בין הטוטמים הדוהים של נעורים שאיש מלבד אשתו לא מצא בהם עניין עוד. ומריון לא נחשבת, כי מריון היא שדחפה אותו לניו יורק, מריון היא שהכירה לו את מרטון ואת פרקר ואת תומס, מריון היא שהתרגשה מסיפוריו על בני נאווחו והיא שדחקה בו למלא את ייעודו ככומר. מריון הייתה חלק בלתי נפרד מזהות שהתגלתה כמשפילה. היה צורך בפרנסס קוטרל כדי לגאול אותה.

״אלוהים אדירים, זה אתה?" אמרה בביקורה הראשון במשרדו, בקיץ הקודם, כשבחנה את התצלום משמורת נאווחו. ״אתה נראה כמו צ'רלטון הסטון צעיר."

היא באה לראס לייעוץ בענייני אֵבֶל, עוד אחד מתפקידיו, ולא מהאהובים עליו, שכן האובדן החמור ביותר שחווה עד כה היה של כלב ילדותו, סקיפר. הוקל לו לשמוע שהקושי החמור ביותר של פרנסס, שנה לאחר מות התבערה של בעלה בטקסס, הוא תחושת ריקנות. כשהציע לה להצטרף לאחד מחוגי הנשים של הרפורמית הראשונה, היא נופפה בידה. ״אני לא הולכת לשתות קפה עם הגברות," אמרה. ״נכון שיש לי ילד שמתחיל ללמוד בתיכון, אבל אני רק בת שלושים ושש." ואכן, היא הייתה נטולת דלדולים, נטולת שקיות, נטולת שומן, נטולת קמטים, התגלמות החיוניות בשמלת פייזלי צמודה נטולת שרוולים, שערה בלונדיני טבעי וקצר כתספורת של נער, ידיה קטנות ורבועות כידי נער. היה ברור לראס שהיא תינשא שוב די מהר — שסביר להניח שהריקנות שהיא חשה היא רק מעט יותר מהיעדר בעל — אך הוא זכר את כעסו כששאלה אותו אימו, מוקדם מדי אחרי מותו של סקיפר, אם הוא רוצה כלב אחר.

יש, אמר לפרנסס, חוג נשים מיוחד, שונה מהאחרים, בהדרכתו, שעובד עם בני קהילת האל, כנסייה־אחות של הרפורמית הראשונה בשכונת מצוקה. ״הגברות לא שותות קפה," הוא אמר. ״אנחנו צובעים בתים, מעשבים, מפנים אשפה. לוקחים את הקשישים לביקורים אצל רופאים, עוזרים לילדים בשיעורי בית. אנחנו עושים את זה בימי שלישי, פעם בשבועיים, יום שלם. ותאמיני לי, אני מצפה לימי שלישי האלה. זה אחד הפרדוקסים של אמונתנו — ככל שאתה נותן יותר לאלה שלא שפר גורלם, כך אתה מרגיש שישו ממלא אותך יותר."

״אתה אומר את שמו כל כך בקלות," אמרה פרנסס. ״אני באה לתפילת יום ראשון כבר שלושה חודשים, ואני עדיין מחכה להרגיש משהו."

״אפילו הדרשות שלי לא ריגשו אותך."

היא האדימה מעט, אדמומית שובת לב. ״לא לזה התכוונתי. יש לך קול יפה. זה רק..."

״למען האמת, סביר יותר שתרגישי משהו ביום שלישי מאשר ביום ראשון. אני עצמי מעדיף להיות באזור הדרומי על פני נשיאת דרשות."

״זאת כנסייה כושית?"

״כנסייה שחורה, כן. קיטי ריינולדס היא מנהיגת הקבוצה שלנו."

״אני מחבבת את קיטי. למדתי אצלה ספרות בכיתה י"ב."

גם ראס חיבב את קיטי, אף שהרגיש שהיא מתייחסת אליו בספקנות, בתור זָכָר; מריון עוררה אותו לחשוב שקיטי, שמעולם לא התחתנה, היא קרוב לוודאי לסבית. היא התלבשה כמו חוטב עצים לנסיעה הדו־חודשית לאזור הדרומי, והיא תפסה מיד בעלות על פרנסס והתעקשה שתיסע במכוניתה הלוך ושוב, ולא בסטיישן של ראס. מתוך הכרת ספקנותה של קיטי, הוא פינה לה את המגרש וחיכה ליום שתחוש ברע.

ביום שלישי שלאחר חג ההודיה התפשטה הצטננות דמוית שפעת, ורק שלוש נשים, כולן אלמנות, התייצבו במגרש החניה של הרפורמית הראשונה. פרנסס, בכובע ציד מצמר משובץ כמו זה שחבש ראס בילדותו, קפצה למושב הקדמי של הפְיוּרי והשאירה את הכובע על ראשה, אולי בגלל הדליפה במערכת החימום של הפְיוּרי, שערפלה את השמשה הקדמית אם לא השאיר חלון אחד פתוח. ואולי היא ידעה עד כמה מקסימה נראתה לו בכובע הזה — קסם אנדרוגיני, של אגרוף בבטן, של מבחן אמונה? שתי האלמנות המבוגרות אולי ידעו זאת, כי כל הדרך אל העיר, כשעברו את מידוֵיי וחצו את רחוב 55, הן הציקו לראס מהמושב האחורי בשאלות מכוונות כמדומה על אשתו ועל ארבעת ילדיו.

קהילת האל הייתה כנסייה קטנה, צהובת לבנים ונטולת צריח, שנבנתה בידי גרמנים, ומרכז קהילתי בעל גג זפת צמוד לאחד מצדדיה. בראש הקהילה, שרובה נשים, עמד כומר בגיל העמידה, תיאו קרנשו, והוא עשה לחוג טובה בכך שקיבל ממנו את הצדקה הפרוורית בלי לומר תודה. בכל יום שלישי פעם בשבועיים רק נתן לראס ולקיטי רשימת מטלות מתועדפת; לא לכהן בקודש באו, אלא לשרת. קיטי צעדה עם ראס בהפגנות למען זכויות אזרח, אך את הנשים האחרות בחוג ראס נאלץ להדריך ולהסביר להן שהעובדה שהן מתקשות להבין אנגלית ״אורבנית"2 אינה סיבה לדבר בקול רם ולאט כדי שיבינו אותן. לנשים שתפסו זאת ולמדו להתגבר על הפחד מפני הליכה בבלוק 6700 ברחוב מורגן באזור הדרומי, היה החוג חוויה עזה. את הנשים שלא תפסו זאת — כמה מהן הצטרפו לחוג מסיבות תחרותיות, כי לא רצו להישאר בחוץ — היה עליו להשפיל בדיוק כפי שהשפילוֹ ריק אמברוז, ולבקש מהן שלא יבואו שוב.

פרנסס עדיין לא הועמדה למבחן, מאחר שקיטי שמרה אותה דבוקה אליה. כשהגיעו לרחוב מורגן היא יצאה מהמכונית באי־רצון והמתינה שיבקשו ממנה קודם שסייעה לראס ולאלמנות האחרות לשאת למרכז הקהילתי ארגזים של כלי עבודה ושקיות של בגדי חורף משומשים. ההיסוס שלה העלה בראס ערבוביה של פקפוקים — שהוא בלבל בין סגנון למהות, בין כובע לרוח הרפתקנית — אבל הם התמוססו במשב של חמלה כאשר תיאו קרנשו, שהתעלם מפרנסס, הורה לשתי האלמנות המבוגרות לקטלג משלוח ספרים מיד שנייה לבית הספר של יום ראשון. שני הגברים עמדו להתקין דוד מים חדש במרתף.

״ופרנסס," אמר ראס.

היא השתהתה ליד דלת היציאה לרחוב. תיאו מדד אותה במבט קר. ״יש הרבה ספרים."

״למה שלא תעזרי לתיאו ולי," אמר ראס.

הלהיטות שבה הנהנה חיזקה את יצר החמלה שלו והפיגה את החשד שאין הוא מבקש אלא להציג לראווה את חוזקו, את מיומנותו בשימוש בכלי עבודה. במרתף הוא פשט את בגדיו עד הגופייה, חיבק חיבוק דוב את הדוּד הישן, המסוכן, המצופה באסבסט, והרים אותו מהתושבת שלו. בגיל ארבעים ושבע הוא כבר לא היה עץ צעיר ודק וגבוה; הוא התרחב בחזה ובכתפיים כמו אלון. אבל לפרנסס לא היה מה לעשות מלבד להתבונן, וכאשר ניתר פי צינור ההזנה מן הקיר ומים זרמו, והדבר חייב עבודה באזמל ובחותך צינורות, הוא איחר לשים לב שהיא יצאה מהמרתף.

יותר מכול חיבב ראס בתיאו את השתקנות שלו, שחסכה מראס את היהירות שבמחשבה שחברות בין־גזעית הייתה יכולה להיקשר ביניהם. תיאו ידע את העובדות העיקריות על ראס — שהוא לא נרתע מעבודה קשה, שחיי עוני אינם זרים לו, שהוא מאמין באלוהותו של ישו — והוא לא שאל ולא קידם בברכה שאלות פתוחות יותר. למשל, על הילד המפגר רוני, בן השכונה, ששוטט בכנסייה ונכנס אליה ויצא ממנה בכל עת ובכל עונה, ולפעמים עצר לרקוד ריקוד נדנדה מוזר בעיניים עצומות או לקבץ נדבות מאחת הגברות של הרפורמית הראשונה, אמר תיאו: ״הכי טוב להניח לילד הזה." כשניסה ראס בכל זאת לקשור שיחה עם רוני ושאל אותו היכן הוא גר, מי היא אימו, השיב רוני: ״אפשר לקבל פֵּני?" ותיאו אמר לראס, ביתר חדות: ״הכי טוב לעזוב אותו לנפשו."

ההוראה הזאת לא נמסרה לפרנסס. למעלה, בשעת ארוחת הצהריים, הם מצאו אותה ואת רוני על רצפת חדר הקהילה עם קופסת צבעים. רוני לבש מעיל פארקה מיד שנייה, שניכר שהגיע מניו פרוספקט, והתנדנד על ברכיו בעוד פרנסס מציירת שמש כתומה על גיליון נייר עיתון. תיאו נעצר במקום, התחיל לומר משהו וניענע את ראשו לשלילה. פרנסס הושיטה לרוני את צבע הפנדה שבידה ונשאה אל ראס מבט שמח. היא מצאה לה דרך משלה לשרת ולתת מעצמה, וגם הוא שמח בשבילה.

לא כן תיאו, שהלך אחריו אל אולם התפילה. ״אתה צריך לדבר איתה. תגיד לה שרוני הוא מחוץ לתחום."

״אני באמת לא רואה מה הנזק."

״זה לא עניין של נזק."

תיאו הלך הביתה לאשתו לאכול ארוחה חמה, וראס, שלא רצה לרפות את ידיה של פרנסס ולגרום לה לחדול ממעשה הצדקה שלה, לקח את הארוחה הארוזה שלו אל חדר בית הספר של יום ראשון, שהאלמנות המבוגרות ארגנו את כולו מחדש. כשאתה חולה בגופך, אתה נכנע ומוסר אותו למגע של זרים, וכשאתה חולה במחלת העוני אתה נכנע ומוסר את הסביבה שלך.

בלי לבקש רשות מיינו האלמנות את כל ספרי הילדים והדביקו עליהם תוויות ססגוניות ומפתות. כשאתה עני, ייתכן שאתה מתקשה לראות מה צריך לעשות עד שמישהו מראה לך את הדבר בעצם עשייתו. אי־בקשת רשות לא הייתה טבעית לראס, אבל היא הייתה המקבילה של אי־הציפייה לתודה. כשהעז לצאת אל החצר האחורית המלאה צמחי פטל שחור ואמברוסיה עד גובה הכתפיים, הוא לא שאל את הזקנה בעלת החצר אילו שיחים ואילו גרוטאות מחלידות לא כדאי לשמור, והגברת הזקנה לא תמיד הודתה לו כאשר הסתיימה העבודה. היא אמרה: ״זה באמת נראה יותר טוב."

עוד הוא משוחח עם שתי האלמנות, ומלמטה נשמעו דלת נטרקת ואישה המרימה את קולה בכעס. הוא זינק על רגליו וירד בריצה אל חדר הקהילה. פרנסס לפתה גיליון נייר עיתון וניצבה מכווצת מול אישה צעירה שלא הכיר. האישה הייתה כחושה ושערותיה מטונפות. אפילו מאמצע החדר הוא הריח את ריח המשקה החריף הנודף ממנה.

״זה הבן שלי, את מבינה? הבן שלי."

רוני עדיין היה על ברכיו עם צבעי הפסטל, עדיין התנדנד.

״ווֹאוּ, ווֹאוּ," אמר ראס.

הצעירה סבבה אליו. ״אתה הבעל?"

״לא, אני הכומר."

״טוב, תגיד לזאתי, מה שהיא לא תהיה, שתתרחק מהבן שלי." היא פנתה שוב לפרנסס. ״תתרחקי מהבן שלי, כלבה! מה בכלל יש לך שם?"

ראס ניגש והפריד בין הנשים. ״מיס. בבקשה."

״מה יש לך שם?"

״זה ציור," אמרה פרנסס. ״ציור נחמד. רוני צייר אותו. נכון, רוני?"

הציור המדובר היה שרבוט אדום אקראי. אימו של רוני הושיטה יד וחטפה אותו מידה של פרנסס. ״זה לא הרכוש שלך."

״לא," אמרה פרנסס. ״אני חושבת שהוא צייר אותו בשבילך."

״היא עדיין מדברת איתי? זה מה שאני שומעת?"

״אני חושב שכולנו צריכים להירגע כאן," אמר ראס.

״היא צריכה להוציא את התחת הלבן שלה מהפרצוף שלי ולא להתעסק עם הבן שלי."

״אני מצטערת," אמרה פרנסס. ״הוא כל כך מתוק, אני רק —"

״למה היא עדיין מדברת איתי?" האם קרעה את הציור לרבעים ומשכה את רוני והקימה אותו על רגליו. ״אמרתי לך להתרחק מהאנשים האלה. לא אמרתי לך?"

״לא־דע," אמר רוני.

היא סטרה לו. ״אתה לא יודע?"

״מיס," אמר ראס, ״אם שוב תכי את הילד, יהיו צרות."

״כן, כן, כן." היא פנתה אל דלת היציאה. ״בוא, רוני. אין לנו מה לעשות כאן."

אחרי שהם הסתלקו נשברה פרנסס ופרצה בבכי, והוא חיבק אותה והרגיש את הפחד שלה מכלה את עצמו ברעידות, אך גם שם לב עד כמה גופה הדק מתאים לזרועותיו וראשה העדין מתאים לכף ידו. הוא עצמו כמעט פרץ בבכי. היה עליהם לבקש רשות. היה עליו לשמור עליה בשבע עיניים. היה עליו להתעקש שהיא תעזור לנשים המבוגרות בסידור הספרים.

״אני לא יודעת אם אני בכלל בנויה לזה," אמרה.

״היה לך פשוט מזל רע. אף פעם לא ראיתי אותה."

״אבל אני פוחדת מהם. והיא ידעה את זה. ואתה לא פוחד, והיא כיבדה אותך."

״זה קל יותר אם באים באופן קבוע."

היא ניענעה את ראשה לשלילה כלא מאמינה.

כשחזר תיאו קרנשו מארוחת הצהריים, התבייש ראס להזכיר את התקרית. לא הייתה לו שום תוכנית בשבילו ובשביל פרנסס, שום פנטזיה מסוימת, רק רצון להיות בקרבתה, ועכשיו, ביהירותו ובטעותו, חיסל את ההזדמנות שלו לפגוש אותה פעמיים בחודש. הוא היה רע דיו לחמוד אישה שאינה אשתו, אבל גם היה רע בלהיות רע. איזו טקטיקה פסיבית להחריד הייתה זו להביא אותה אל המרתף. לחשוב שההסתכלות שלה בו בעבודתו תגרום לה לרצות אותו, כמו שההסתכלות שלו בה, ולא משנה מה היא עושה, גורמת לו לרצות אותה, פירושו להיות גבר מהסוג שנשים מסוגה אינן רוצות. ההסתכלות בו שיעממה אותה, והוא אשם במה שקרה אחרי כן.

בפְיוּרי, בנסיעה האיטית בחזרה לניו פרוספקט, היא שתקה עד שאחת האלמנות המבוגרות שאלה אותה אם בנה לארי, תלמיד כיתה י', נהנה בְּצומת. ראס לא ידע שבנה הצטרף לקבוצת הנוער של הכנסייה.

״ריק אמברוז הוא בטח מין גאון," אמרה פרנסס. ״לא נראה לי שהיו אפילו שלושים ילדים בקבוצה הזאת כשאני הייתי נערה."

״היית חברה בה?" שאלה האלמנה המבוגרת.

״לא. לא מספיק בנים חמודים. אפילו לא אחד, בעצם."

שמיעת המילה ״גאון" מפיה של פרנסס צרבה את מוחו של ראס כמו חומצה. היה עליו לשאת זאת באדישות, אבל בימיו הרעים לא היה מסוגל שלא לעשות דברים שיתחרט עליהם לאחר זמן. כמעט כאילו עשה אותם כדי להתחרט עליהם לאחר זמן. להתייסר בבושה שבדיעבד, לבזות את עצמו ביחידות, כך מצא את דרכו חזרה לרחמי האל.

״אתן יודעות," הוא אמר, ״למה הקבוצה נקראת 'צומת'? כי ריק אמברוז חשב שילדים יתחברו לשם של שיר רוק."

זו הייתה חצי־אמת גסה. ראס עצמו הוא שהציע את השם מלכתחילה.

״ואז שאלתי אותו — הייתי מוכרח לשאול — אם הוא מכיר את השיר המקורי של רוברט ג'ונסון. והוא הביט בי במבט זגוגי. כי מבחינתו, תדעו לכן, תולדות המוזיקה מתחילות עם הביטלס. תאמינו לי, שמעתי את 'צומת' בביצוע להקת קְרים. אני יודע בדיוק מה זה. זה כמה חבר'ה מאנגלייה שגונבים שיר מאמן בלוז אמריקאי שחור אותנטי, ומתנהגים כאילו זו המוזיקה שלהם."

פרנסס, בכובע הציד שלה, תקעה את מבטה בטנדר שלפניהם. האלמנות המבוגרות עצרו את נשימתן בזמן שהכומר העמית שלהן מלכלך על מנהל תוכנית הנוער.

״במקרה יש לי את התקליט המקורי של ג'ונסון שר את 'בלוז הצומת'," הוא התרברב התרברבות דוחה. ״כשגרתי בגריניץ' וילג' — אתן יודעות, גרתי שם, בניו יורק — הייתי מוצא תקליטי 78 ישנים בחנויות של גרוטאות. בתקופת השפל הגדול חברות התקליטים יצאו לשטח והפיקו תקליטים אותנטיים מדהימים — לֵדבֵּלי, צ'רלי פאטון, טומי ג'ונסון. עבדתי בהארלם בתוכנית חינוך אחרי שעות הלימודים והייתי חוזר הביתה כל לילה ושומע את התקליטים האלה, והם כאילו נשאו אותי היישר לדרום בשנות העשרים. היה כל כך הרבה כאב בקולות הישנים האלה. זה עזר לי להבין את הכאב שהתמודדתי איתו בהארלם. כי זאת בעצם מהות הבלוז. זה מה שהלך לאיבוד כאשר הלהקות הלבנות התחילו לחקות את הסגנון. אני לא שומע שום כאב במוזיקה החדשה."

נפלה דממה נבוכה. אור היום האחרון של נובמבר גווע בצבעי פנדה מתחת לעננים באופק הפרוורי. לראס היה כעת די חומר להתבייש בו אחר כך, די חומר שיהיה בטוח שמגיע לו לסבול בגינו. מתחושת הדבר הנכון בקרקעית ימיו הגרועים ביותר, מתחושת השיבה הביתה בהשפלותיו, הוא ידע שאלוהים קיים. עוד כשנסע לעבר האור הגווע טעם את טעמו המוקדם של האיחוד ביניהם.

במגרש החניה של הרפורמית הראשונה התעכבה פרנסס במכונית לאחר שהאחרות יצאו ממנה. ״למה היא שנאה אותי?" אמרה.

״אימא של רוני?"

״אף פעם לא דיברו איתי ככה."

״אני מצטער מאוד שזה קרה לך," הוא אמר. ״אבל לזה התכוונתי כשדיברתי על כאב. דמייני לך שאת כל כך ענייה עד שהילדים שלך הם הדבר היחיד שיש לך, האנשים היחידים שאכפת להם ממך ושזקוקים לך. מה יקרה אם תראי שאישה אחרת מטפלת בהם טוב יותר ממה שאת מסוגלת? את יכולה לדמיין איך תרגישי?"

״זה יגרום לי לנסות לטפל בהם טוב יותר בעצמי."

״כן, אבל זה מפני שאת לא ענייה. כשאת ענייה, הדברים פשוט קורים לך. את מרגישה שאת לא יכולה לשלוט בשום דבר. את לגמרי נתונה לחסדי האל. לכן ישו אומר לנו שהעניים מבורכים — כי כשאין לך שום דבר זה מקרב אותך לאלוהים."

״האישה ההיא לא נראתה לי קרובה במיוחד לאלוהים."

״למען האמת, פרנסס, אין לך שום דרך לדעת את זה. ברור שהיא הייתה כעוסה ומוטרדת —"

״ושיכורה ומסריחה ממשקה."

״ושיכורה ומסריחה ממשקה בצהריים. אבל אם נלמד רק דבר אחד בימי שלישי האלה, זה שאת ואני לא יכולים לשפוט את העניים. אנחנו יכולים רק לנסות לשרת אותם."

״אז אתה אומר שזו הייתה אשמתי."

״בכלל לא. האזנת למשהו נדיב בליבך. אין בזה שום אשמה."

הוא שמע משהו נדיב בליבו שלו: הוא עדיין יכול להיות כומר טוב עבורה.

״אני יודע שקשה לראות את זה כשאת נסערת," אמר בעדינות, ״אבל מה שחווית היום הוא מה שאנשים בשכונה ההיא חווים יום־יום. מילים פוגעניות, דעות קדומות גזעניות. ואני יודע שאת בעצמך, הכאב לא זר לך — אני אפילו לא יכול לדמיין את מה שעברת. אם תחליטי שיש לך כאב די והותר ואת מעדיפה שלא לעבוד איתנו עכשיו, זה לא יפחית מהערכתי אלייך. אבל יש לך הזדמנות, אם זה לפי כוחך, להפוך את הכאב שלך לחמלה. כאשר ישו אומר לנו להפנות את הלחי השנייה, מה הוא בעצם אומר לנו? שמי שמתעלל בנו הוא רשע חסר תקנה ואנחנו פשוט צריכים להשלים עם זה? או שמא הוא מזכיר לנו שאותו אדם הוא אדם כמונו, אדם שמרגיש את אותו כאב שאנחנו מרגישים? אני יודע שאולי קשה לראות את זה, אבל נקודת המבט הזאת מצויה תמיד, ואני חושב שכולנו צריכים לשאוף אליה."

פרנסס שקלה רגע את דבריו. ״אתה צודק," אמרה. ״אני באמת מתקשה לראות את זה ככה."

ונראה אז שזה נגמר. כאשר טלפן אליה למחרת, כמו שכל כומר טוב היה עושה, היא אמרה שלבִתהּ יש חום והיא אינה יכולה לדבר עכשיו. הוא לא ראה אותה בתפילות בשני ימי הראשון הבאים, והיא דילגה על הנסיעה הבאה של החוג אל האזור הדרומי. הוא שקל לטלפן אליה שוב, ולו כדי לספק לעצמו עוד מנת בושה, אך טוהר הפגיעה שחש כשאיבד אותה תאם את שעות אחר הצהריים הקודרות ואת הלילות הארוכים של עונת השנה. ממילא היה מאבד אותה במוקדם או במאוחר — לכל המאוחר כשאחד מהם ימות, וקרוב לוודאי עוד הרבה קודם — והצורך שלו לשוב ולהתחבר לאלוהים היה דוחק כל כך עד שהוא נאחז בפגיעה כמעט בחמדנות.

אבל אז, לפני ארבעה ימים, היא טלפנה אליו. הייתה לה הצטננות איומה, אמרה, אבל היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שהוא אמר במכונית. היא לא חושבת שיש לה הכוח להיות כמוהו, אבל היא מרגישה שהיא התגברה על המשבר, וקיטי ריינולדס אמרה משהו על משלוח של חג המולד לאזור הדרומי. האם היא יכולה לבוא איתם?

להיות הכומר שלה, המאפשר שלה, די היה בכך להשביע את רצונו של ראס, אילולא שאלה אותו אחר כך אם הוא יכול להשאיל לה כמה מתקליטי הבלוז שלו.

״הפטפון שלנו מנגן תקליטי 78," אמרה. ״נראה לי שאם אני מתכוונת להצטרף, כדאי שאנסה להבין טוב יותר את התרבות שלהם."

הוא התכווץ למשמע המילים ״התרבות שלהם", אבל אפילו הוא לא היה כל כך רע בלהיות רע עד שלא ידע מה משמעותו של שיתוף במוזיקה. הוא עלה לקומה השלישית הבלתי מחוממת של בית המגורים הגדול והמגושם שסיפקה לו הכנסייה וכרע שעה ארוכה על ברכיו, בוחר ושב ובוחר תקליטי 78, מנסה לנחש אילו עשרה תקליטים יחדיו יהיו בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לעורר רגשות כמו אלה שכבר רחש לה. הקשר שלו עם אלוהים נעלם, אבל זה לא הדאיג אותו בינתיים. קיטי ריינולדס הדאיגה אותו. הכרחי שפרנסס תהיה שלו בלבד, אבל קיטי פיקחית והוא שקרן גרוע. כל תחבולה שינסה, למשל לומר לה לפגוש אותו בשעה שלוש ואז לנסוע משם עם פרנסס בשעה שתיים וחצי, תעורר בהכרח את חשדנותה של קיטי. הוא הגיע למסקנה שאין לו ברירה אלא להיות כן איתה, במידה מסוימת, ולומר לה שלפרנסס הייתה טראומה קטנה בעיר, ושהוא צריך להיות לבד איתה כשהיא חוזרת באומץ לזירת ההתרחשות.

״לי זה נשמע," אמרה קיטי כשטלפן אליה, ״כאילו נכשלת בתפקידך."

״את צודקת. נכשלתי. ועכשיו אני צריך לנסות לזכות שוב באמונהּ. זה מעודד שהיא רוצה לחזור, אבל זה עדיין עדין מאוד."

״והיא חמודה, וזה חג המולד. אילו זה היה כל אדם אחר חוץ ממך, ראס, אולי הייתי חושדת במניעיו."

הוא שאל את עצמו מה משתמע מדברי קיטי — אם היא רואה בו איש טוב ואמין ביותר, או לא־מיני ולא־גברי ולא־מאיים ביותר. כך או כך, בהשפעת הדברים האלה עורר בו הדייט המתקרב עם פרנסס תחושה מרגשת יותר של מים גנובים. בציפייה לו, הוא הבריח מביתו אל הכנסייה את המבחר הסופי של תקליטי הבלוז ומעיל ישן ומלוכלך, משהו מעור כבש מאריזונה, שקיווה שיעניק לו קצת מגניבוּת. באריזונה הייתה לו מגניבוּת, ובצדק או שלא בצדק הוא האמין שנישואיו הקהו אותה. לאחר השפלתו, כאשר קיבלה עליה מריון בנאמנותה לשנוא את ריק אמברוז וכינתה אותו השרלטן ההוא, ראס רגז עליה — תקף אותה — והכריז שריק הוא הרבה דברים אבל שרלטן הוא לא, שהאמת הפשוטה היא שהוא, ראס, איבד את המגניבוּת ואינו יכול עוד ליצור קשר עם צעירים. הוא הלקה את עצמו והתרעם על מריון שהפריעה לו ליהנות מכך. הבושה היום־יומית לאחר מכן, אם כשעבר על פני משרדו של אמברוז ואם כשעקף אותו עיקוף פחדני כדי להימנע מלעבור על פניו, חיברה אותו אל סבלותיו של ישו. העינוי הזה הזין אותו באמונתו, ואילו המגע העדין מדי של ידה של מריון בזרועו, כשניסתה לנחם אותו, היה עינוי ללא הצד הרוחני החיובי.

כשהתקרבה סוף־סוף השעה לשתיים וחצי, והדף במכונת הכתיבה שלו עדיין היה ריק, שמע ממשרדו את בני הנוער שזרמו לְצומת אחרי הלימודים וזמזמו סביב סיר הדבש של אמברוז, את הלמות צעדי הריצה, את צעקות ניבולי הפה, שאדון זין־חרא־להשתין עודד בכך שניבל את פיו בלי הרף בעצמו. יותר ממאה ועשרים ילדים היו חברים כעת בצומת, בהם שניים מילדיו של ראס עצמו; והוא היה מרוכז כל כך בפרנסס, מטורף כל כך מרוב ציפייה לדייט שלהם, עד שרק עכשיו, כשקם משולחנו ולבש את מעיל עור הכבש, עלה על דעתו שהוא והיא עלולים להיתקל בבנו פֵּרי.

פושעים גרועים לא מבחינים במובן מאליו. היחסים עם בתו, בֵּקי, היו מתוחים מאז הצטרפה לצומת באוקטובר, מרצונה, אך לפחות היא ידעה עד כמה עמוקה הפגיעה שפגעה בו כשהצטרפה לקבוצה, ורק לעיתים נדירות הוא ראה אותה בכנסייה אחרי שעות הלימודים. אבל פרי הוא חסר כל טקט. פרי, שמנת המשכל שלו 160, רואה יותר מדי ומגחך יותר מדי על מה שהוא רואה. פרי מסוגל בהחלט לתפוס שיחה עם פרנסס, ברוח גלויה ומכבדת, אבל איכשהו לא גלויה ולא מכבדת, והוא בוודאי ישים לב למעיל עור הכבש.

ראס היה יכול להשתמש בדרך העוקפת אל מגרש החניה, אבל הגבר שיעשה זאת אינו הגבר שהוא התכוון להיות היום. הוא זקף את גוו, בכוונה שכח לקחת את תקליטי הבלוז, כדי שתהיה לו ולפרנסס סיבה לחזור למשרדו אחרי רדת החשכה, וצעד אל תוך ענן סמיך של עשן מהסיגריות של תריסר בני נוער שהתנחלו במסדרון. לא היה סימן וזכר לפרי. נערה שמנמנה שלחייה תַפּוחים שכבה בפישוט איברים, באושר, על ברכיהם של שלושה נערים על הספה הישנה והשוקעת שמישהו, למרות התנגדותו השקטה של ראס באוזניו של דווייט הייפל (המסדרון היה מסלול יציאת חירום), גרר לכאן בשביל הילדים הממתינים לתורם כדי שאמברוז יתעמת איתם בכנותו האכזרית אך האוהבת, בפרטיות של משרדו.

ראס התקדם כשעיניו מושפלות אל הרצפה וצעד סביב שוקיים בג'ינס וכפות רגליים בסניקרס. אך כשהתקרב למשרד של יריבו ראה בשולי שדה הראייה שלו שדלתו פתוחה למחצה; ואז שמע את קולה.

הוא עצר שלא מרצונו.

״זה נהדר," שמע את פרנסס משתפכת. ״לפני שנה הייתי צריכה כמעט לכוון אקדח לראשו כדי להביא אותו לכנסייה."

מאמברוז עצמו נראו דרך הפתח רק שוליים של מכנסי ג'ינס מרופטים ומגפי עבודה חבוטים. אבל הכיסא שישבה עליו פרנסס פנה למסדרון. היא ראתה את ראס, נפנפה אליו ואמרה: ״נתראה בחוץ?"

רק אלוהים יודע איזו ארשת לבשו פניו. הוא המשיך הלאה, החטיא בעיוורון את הכניסה הראשית ומצא את עצמו סמוך לאולם האירועים. הוא נאבק במים אפלים דרך חורים גדולים בקליפתו. הטיפשות בכך שלא העלה על דעתו ולו פעם אחת שהיא יכולה לפנות אל אמברוז. הוודאות כשל מגדת עתידות שאמברוז ייקח אותה ממנו. רגש האשם על שהקשה את ליבו כלפי הרעיה שנשבע להוקיר. היהירות שבאמונה שהוא לא ייראה במעיל עור הכבש כמו ליצן אוויל, מיושן ודוחה. הוא רצה לקרוע מעליו את המעיל ולחזור לקחת את מעיל הצמר הרגיל שלו, אבל הוא היה פחדן מכדי לשוב על עקביו במסדרון, וחשש שבמצב שהוא שרוי בו, אם ילך בדרך העוקפת ויראה את השור במצגת המאובקת של הולדת ישו, הוא עלול לבכות.

״הו אלוהים," התפלל מתוך הגועל של מעילו. ״אנא עזור לי."

אם אלוהים נענה לתפילתו, היה זה בכך שהזכיר לו שהדרך לשאת מצוקה היא להיות עניו, לחשוב על העניים ולשרת. הוא הלך למשרד מזכירת הכנסייה והעביר קרטונים של צעצועים וקופסאות שימורים למגרש החניה. כל דקה שחלפה העמיקה את הרוע של היום, שהתבהר לו רק עכשיו. למה היא עם אמברוז? על מה הם דנים כל כך הרבה זמן? הצעצועים כולם נראו חדשים או עמידים די הצורך להיראות חדשים, אך ראס הצליח לשרוד בדקות הבאות בכך שנבר בקרטוני המזון וברר מתוכם את התרומות שנתרמו בעצלות או בחוסר מחשבה (בצלצלי פנינה, ערמוני מים) ומצא נחמה בכובדן של קופסאות שימורים ענקיות של בשר חזיר ושעועית, של שימורי פסטה מתוצרת ״שף בוי־אר־די", של חצאי אגסים בסירופ: במחשבה איך יקבל את כל אחת מהן בברכה אדם רעב באמת, ולא סתם, כמוהו, מורעב ברוחו.

בשמונה דקות לפני שלוש באה אליו פרנסס בניתורים, כמו ילד, מלאה מרץ. היא חבשה את כובע הציד, והיום גם לבשה מעיל צמר תואם. ״איפה קיטי?" אמרה בעליזות.

״קיטי פחדה שלא יהיה לה מקום, עם כל הקרטונים."

״היא לא באה?"

הוא לא היה מסוגל להישיר מבט אל פרנסס, ולכן לא ידע אם היא מאוכזבת או גרוע מכך, חשדנית. הוא ניענע את ראשו לשלילה.

״זה טיפשי," אמרה. ״יכולתי לשבת לה על הברכיים."

״אכפת לך?"

״אכפת? זאת זכות! אני מרגישה מיוחדת מאוד היום. התגברתי על המשבר."

היא צעדה צעד בלט קטן ואוורירי, ביטוי להתגברות על המשבר. הוא תהה אם ההרגשה הזאת קדמה לביקורה אצל אמברוז או נגרמה בעקבותיו.

״אז יופי," אמר וטרק את הדלת האחורית של הפְיוּרי. ״כדאי שנזדרז ונצא לדרך."

זו הייתה הקלושה שברמיזות לאיחור שלה, הרמיזה היחידה שהתכוון להרשות לעצמו, והיא לא קלטה אותה. ״אני צריכה להביא משהו?"

״לא. רק את עצמך."

״הדבר היחיד שאני אף פעם לא יוצאת מהבית בלעדיו! תן לי רק לבדוק שנעלתי את המכונית."

הוא צפה בה מקפצת למכוניתה, החדשה משלו. היא נראתה עליזה יותר ממנו לא רק ברגע זה, אלא אולי יותר מכפי שהיה כל ימי חייו. את מריון הוא ודאי לא ראה מעולם עליזה כמוה.

״הה!" פרנסס צהלה מעבר למגרש. ״נעול!"

הוא אותת לה בשני אגודלים זקופים. מעולם לא אותת לאף אחד בשני אגודלים זקופים. זה היה מוזר כל כך עד שהוא לא היה בטוח שעשה את זה נכון. הוא הביט סביבו לראות אם מישהו אחר, פרי בייחוד, היה עד לכך. איש לא נראה מלבד זוג בני נוער שנשאו תיקי גיטרות אל הכנסייה ולא הביטו לעברו, אולי בכוונה. אחד מהם היה ילד שהכיר מאז היה תלמיד כיתה ב' בבית הספר של יום ראשון.

איך זה יהיה לחיות עם אדם שמסוגל לשמוח?

כשנכנס לפְיוּרי בא פתית שלג יחיד, רפוי, הראשון מהמונים שהבטיחו השמיים כל אותו היום, ונח על זרועו והתמוסס מעצמו. פרנסס נכנסה מהצד השני ואמרה: ״איזה מעיל ישן ונהדר. מאיפה הוא?"