מה שהלב רוצה

פרולוג

אִיבִי וֵסט

מכירים את הספרים הרומנטיים, את הקומדיות הרומנטיות? רוב הסיכויים שכן.

מכירים את הסיפור הקלאסי? הסיפור שכולנו אוהבים, לא משנה כמה גרסאות שלו קראנו.

הסיפור על הגבר העשיר ורב־העוצמה, זה שתמיד תלויה על זרועו בלונדינית דקיקה, גבוהה, בעלת עיניים כחולות. זו שלבושה בשמלות המעצבים היקרות והמרשימות ביותר, זו שנראית כמו דוגמנית יפהפייה וברוב המקרים היא חברת משפחה, בדרך כלל היא עשירה לא פחות ממנו.

לפעמים היא בת זוג לשעבר ששברה את ליבו, לפעמים מצופה ממנו להתחתן איתה כדי לבסס את מעמדו הכלכלי אף יותר, לפעמים היא מאוהבת בו ולפעמים היא סתם יורשת עשירה ומפונקת שרגילה להשיג כל דבר שהיא רוצה. הבלונדינית הזאת שהוא מזיין בלי רגש, כי אין לו ולא יהיו לו רגשות אליה.

הדמות שכולנו אוהבים לשנוא.

ואז מגיעה הדמות הנשית, מושא אהבתו הרומנטית של הגיבור. זו שכולן מזדהות איתה כי היא בדיוק כמו כולן, בנות אנוש רגילות. היא ההפך הגמור מהבלונדינית. שערה תמיד חום, אולי אפילו מתולתל, העיניים חומות והיא פשוטה ואמיתית. הבגדים שלה פשוטים בדיוק כמוה ומחירם זעום במיוחד. היא כנה עד כאב, בלי אג'נדה נסתרת. לא עשירה, עובדת במיליון עבודות כדי להצליח להשאיר את הראש מעל המים.

והיא מגיעה וסוחפת אחריה את הגבר שאחרי כל כך הרבה בלונדיניות דקיקות ועשירות צמא לאישה אמיתית. לזו שתעמיד אותו במקום, שתאתגר אותו, שתשיב מלחמה.

וכולן מריעות לה, כואבות איתה, מתרגשות איתה, מתאהבות איתה.

כי כולן מאמינות שמגיע לה לזכות בגבר, באושר, בעושר ובסוף הטוב.

סיפור סינדרלה הזה שכולן אוהבות כל כך.

ובכן, זה לא הסיפור שלי.

אני הבלונדינית העשירה.

נוֹאָה וַייט

ההצלחה באה עם תג מחיר.

לפעמים המחיר נמוך, כמו לנסוע ברחבי העולם ולהיות הרבה פעמים לבד.

לפעמים המחיר גבוה יותר, כמו לאבד את הפרטיות ואת האנונימיות.

ולפעמים המחיר קשה מנשוא, כמו להיות כפסע מלאבד את החיים.

שילמתי את כל תגי המחיר בעבור ההצלחה שלי.

אני ממוקד בקריירה שלי, שנמצאת עכשיו בנקודת הפריצה הגבוהה ביותר, שתהפוך אותי לכוכב ענק בכל העולם. את המחיר ששילמתי אני לא מוכן לשלם יותר, ולכן אני משאיר את רגליי נטועות היטב בבית, ביבשת אחרת הרחק מהוליווד. ההורים שלי, החברים שלי, החיים הרגילים שלי, הם העוגן שמשאיר אותי ממוקד, ומבטיח שלא אאבד את דרכי. לא משנה לאן ההצלחה תמשוך אותי, תמיד אחזור הביתה, למקום הבטוח שלי. למקום שהשפיות נשמרת בו.

אבל רצף שינויים של הרגע האחרון משגרים אותי במהירות מעבר לנקודת הפריצה, ועכשיו הכול קורה מהר יותר משצפיתי. החיים שלי הופכים להיות מושא עניינם של מיליוני אנשים בעולם, הבית שלי הופך לשדה קרב, והשפיות שהבית הזה סיפק לי, ממנו והלאה.

והמחיר? כבד במיוחד, עד שאני שוקל לוותר על החלום ולחזור הביתה, ללקק את הפצעים.

פרק 1

איבי אָמֶליה וֵסט

לוס אנג'לס, לפני 4 שנים

אימא שלי ואני עומדות ברחבת הדשא המטופחת ומסתכלות על הבית הדו־קומתי המפואר.

"זה שלנו. זה באמת שלנו," אני אומרת בגאווה. "הבריכה, המרפסות, פינת השיזוף, שלנו. הכול שלנו."

אימא מחמיצה פנים. "הכול ישתנה מעכשיו. היינו צריכות להישאר בדירה הקטנה."

"למה?" אני מרחיקה אותה מעט הצידה כדי לפנות דרך למובילים שמעבירים את מעט החפצים שהבאנו איתנו.

"כי הוליווד מגעילה, איבי."

"לא, אימא, הוליווד לא מגעילה. הוליווד קשה ומאתגרת, לא יותר מזה."

"אם הייתי יכולה לסמוך עלייך הייתי חוזרת הביתה לפורטלנד," היא אומרת בחמיצות.

אומנם אני רגילה כבר לסגנון הדיבור שלה, אבל לפעמים ממש קשה לי להתעלם. אני נושמת עמוק. "את יכולה לסמוך עליי. ובכלל, מה תעשי לבד בפורטלנד?"

"כאילו אני לא נשארת לבד פה רוב הזמן. את נוסעת לכמה חודשים לצילומים לפחות פעמיים בשנה. מה זה כבר משנה באיזו עיר או מדינה אני נמצאת לבד."

אני נכנסת, משלמת למובילים וסוגרת את הדלת. "בואי ניהנה מהבית החדש שלנו. נזמין לנו ארוחה טובה ונתמקם."

"אני לא רוצה להתמקם," היא אומרת בארסיות. "למה את חייבת לגור פה? מה כל כך רע לך לגור בפורטלנד?"

"אימא. לא היה לי רע בפורטלנד, אבל אלה החיים שבחרתי לעצמי. את לא חייבת לחיות אותם איתי."

"להזכירך, לא השארת לי ברירות. החלטת לעבור לכאן והצבת בפניי עובדה."

"לא הכרחתי אותך לבוא איתי. אני יכולה לדאוג לך גם מרחוק. כסף הוא לא בעיה – "

"הפכת להיות אחת מהם. כסף זה לא הכול בחיים." היא קוטעת את דבריי.

"לא דיברתי על זה. אני לא אחת מאף אחד ומשום דבר." אני כבר מותשת מהשיחות האלה. כל שיחה, לא משנה באיזה נושא, מסלימה תמיד ומגיעה לזה.

"את תכירי מישהו והוא ירצה אותך רק לעצמו, והוא ירצה את הכסף שלך, את תשכחי מאיפה באת, ותשכחי כל מה שלימדתי אותך. וככה כל מה שעבדתי בשבילו ירד לטמיון."

"למה את חושבת שמי שיכיר אותי ירצה רק את הכסף שלי?"

"מי שיכיר אותך פה ירצה את הכסף שלך או שהוא יהרוס אותך. זו הוליווד. ולך אין משהו אחר להציע."

אני הולמת בשולחן. "נחמד לדעת שאת חושבת שאין לי מה להציע חוץ מכסף. תראי, את עשית טעות לפני עשרים שנה. אף אחד לא הכריח אותך להמשיך את הטעות. את לא יכולה לחשוב שכולם אותו הדבר כמוהו. את שוכחת שאפילו לא נתת לו הזדמנות לדעת עליי. אולי אם היית מספרת לו עליי היית מופתעת."

"הוא לא היה ראוי לשום הזדמנות," היא זורקת. "מה שבטוח, הכישרון זורם בגנים שלך."

"אני רוצה לדעת מי הוא. תגידי לי מי אבא שלי." אני מנסה בפעם המיליון, אף שידוע לי מראש שזה לא יקרה. היא לעולם לא תגיד לי מי הוא.

"לא. תשכחי מזה, את לעולם לא תדעי."

"למה?!"

"כי את תעזבי אותי." היא מתפרצת ואז מניחה בבהלה את ידה על פיה.

"אימא, זה לא יקרה." אלוהים יודע שאם עד עכשיו לא נטשתי אותה, זה לא יקרה לעולם.

"אז תבטיחי לי."

"מה?"

"שתהיי זהירה, שלא תתפתי, שלא תלכי עם אף אחד מהם. הם לא שווים את זה." אני שותקת. "תבטיחי!"

"אני מבטיחה," אני אומרת בחצי פה, לא יודעת מה בדיוק גזרתי על עצמי.

פרק 2

נואה קונור וייט

סידני, אוסטרליה

אני פוקח את עיניי לצליל המנדנד מהטלפון הסלולרי שלי.

מה, לעזאזל, השעה עכשיו?

קרוב לוודאי שעדיין מוקדם מדי, בשבילי לפחות. מרבית האנשים כבר נמצאים בשעה כזאת בשיאה של הפעילות היומית שלהם. אני מסתובב לצד השני, מושך עליי את השמיכה וטומן את פניי מתחת לכרית בניסיון לגנוב עוד כמה דקות של שינה. הצליל המנדנד ממשיך. בעיניים עצומות אני שולח את ידי בניסיון לחפש אחרי המכשיר המזוין, בלי לפקוח את עיניי לאור השמש שחודר מבעד לחרכי התריס. כשאני מוצא אותו אני פוקח עין אחת, אחר כך את השנייה ומנסה למקד את מבטי בצג. בירה אחת אתמול בלילה, או שלוש, מה שבטוח, זה היה יותר מדי, בשילוב עם השעה המוקדמת לכל הדעות, מקשים עליי להתרכז. אני יודע שההנגאובר שמחכה לי היום יהיה גיהינום. תענוג.

זין. אני לא מצליח לראות דבר. אני משאיר את הטלפון על המיטה ומועד בדרכי לשירותים, בתקווה לשחרר מעט מהבירה שעדיין זורמת בתוכי. הראש שלי מסוחרר לגמרי, ואני נאלץ להישען ביד אחת על הקיר כדי לייצב את עצמי לפני שאנחת קדימה עם הראש לאסלה. אני מגחך, תמונה שלי עם הראש באסלה תהיה מחזה שיבריח את כל סוכני הדוגמנים שרודפים אחריי ללא הרף.

מה שאני צריך כדי להתעורר ולהתאפס זה מקלחת קרה, כדור אספירין ולפחות שתי כוסות ענקיות של קפה. אני לוקח את מברשת השיניים שלי ומעמיס אותה בכמות מוגזמת של משחת שיניים, משאיר את תחתוני הבוקסר שלי על הרצפה ונכנס תחת זרם המים הקרים. עשר דקות אחר כך אני כבר מרגיש טוב יותר. אני מרים את מכשיר הטלפון מהמיטה ויורד לקומה הראשונה.

"אימא. קפה. בבקשה." היא מגניבה מבט אחד לעברי ופורצת בצחוק. "תודה, אימא. באמת, זה בדיוק מה שאני צריך," אני אומר בזעף.

היא מניחה מולי כוס גדולה של קפה וכדור אספירין. "בטח שאצחק עליך. אתה נראה גרוע. מי אמר לך לשתות את עצמך למוות, חתיכת אידיוט?"

אני לא עונה ורק לוקח לגימה גדולה מדי מהקפה הרותח. הלשון שלי נשרפת בניסיון לא לבלוע את הנוזל הלוהט, אבל תוך כדי כך אני מצליח להיחנק ולהשתנק בכל זאת. אימא שלי מתעלמת מהמאבק הדרמטי למדי שמתחולל מולה. רק לאחר שאני מצליח להשתלט על העניינים אני עונה, "רציתי להיפגש עם כולם, להתעדכן, את יודעת איך זה."

"להיפגש עם החברים שלך לא אומר להטביע את הכבד שלך באלכוהול. אני בכלל רוצה לדעת איך חזרת הביתה אתמול?"

"אוליביה החזירה אותי. היא לא שתתה. בכל אופן, לא כמו שכולנו שתינו."

"לפחות זה. היא נשארה לישון?"

"לא."

"למה לא?"

"אל תתחילי. אני יודע מה את שואלת. גם את יודעת בדיוק מה את שואלת. זה לא יקרה. אף פעם. אנחנו החברים הכי טובים, ולא יותר מזה. שום דבר לא ישנה את זה."

"חבל מאוד, אני אוהבת אותה. אני יודעת שגם אתה אוהב אותה. אני באמת חושבת שבטווח הארוך, אפילו שנים מעכשיו, אתה תתחרט שלא נתת לה הזדמנות להיות יותר מחברה טובה."

"תסמכי עליי, אני לא אתחרט," אני אומר בתקווה שהיא תניח לעניין, ומתאפק לא לענות בחוצפה או בגסות. אני לא יכול להגיד לה שגם אם אוליביה תשכב על המיטה שלי עירומה, הזין שלי לא יגיב.

"נואה, דברים קורים לך במהירות כרגע. הרבה דברים. אני מקווה שכולם יהיו טובים עבורך. אבל חשוב לי שבתוך סופת הענק הזאת, שמתחילה להתחולל סביבך, יהיה לך מקום בטוח לחזור אליו."

"יש לי את המקום הבטוח שלי, אימא. יש לי אותך. אַת המקום הבטוח שלי. את, אבא ושרה, כאן הבית שלי. זה כל מה שאני צריך."

"אתה בן עשרים ושש, כבר לא ילד או נער מתבגר. לחיים יהיו דרישות ממך. אנחנו תמיד נהיה המקום הבטוח שלך, אבל אתה תצטרך יותר מכך. הרבה יותר ממה שאני יכולה לתת. אתה תרצה מישהי שתלווה אותך בעולם, שתהיה איתך, לצידך. החיים על מזוודות, בדילוגים ברחבי העולם, יכולים להיות בודדים מאוד."

"אני יודע את כל זה. אני מוכן לכל מה שיבוא, אל תדאגי." העיניים שלה הופכות מבריקות מעט. אני יודע שהיא מחזיקה את עצמה לא להתחיל לבכות. "אימא, את יודעת שאני שומר על עצמי בשנים האלה. אני זהיר ומחושב ולא פועל בפזיזות. המקום היחיד שאני מרשה לעצמי לשחרר זה כאן, כשאני פוגש את כולם."

היא נושמת עמוק. "הקולנוע האמריקאי, הוליווד, זה הרבה יותר גדול מסדרת דרמה בטלוויזיה האוסטרלית, או מחוזה דוגמנות בין־לאומי."

"אני מדגמן בכל מקום בעולם. הרבה אנשים כבר מכירים אותי."

"אתה תהיה מופתע כשהמיליונים שמכירים אותך יהפכו להיות מאות מיליונים."

"אוקיי, אני אומר לך שאת מודאגת בלי סיבה. ובינתיים אפילו לא קראו לי לאודישן. בואי נחצה את הגשר כשנגיע אליו."

"יקראו לך לאודישן. אין לי שום ספק בכך."

הטלפון שוב מצפצף בצליל המוזר. "שיט. זה מצפצף כך כבר כמה זמן."

"זו לא הודעת טקסט. מה זה?"

"אין לי מושג. זה לא טקסט או ווטסאפ." אני שוב מאיר את הצג ומעביר לה את המכשיר, מצביע על הסימן המוזר שנמצא בחלקו העליון של הצג.

היא לוקחת אותו, מחליקה את האצבע על הצג ואחרי רגע פורצת בצחוק. "בחיי, אתם דור של אידיוטים. זו הודעה בתא הקולי."

"תא קולי? ממתי יש לי תא קולי? אנשים שולחים ווטסאפ או אימייל. ואם הם ממש מגזימים, אז הם מתקשרים. מי משאיר היום הודעות בתא קולי? יש לך משהו להגיד לי, תקליט הודעה בווטסאפ."

בגלגול עיניים היא מתעלמת מנאום דור ה־Z שלי. "טוב, נואה. אזור חיוג 1 זה ארצות הברית. ו־ 213 זה לוס אנג'לס, אם אני לא טועה?" היא מסתכלת עליי בשאלה.

"יאפ."

"תזכיר לי את הפרשי השעות."

"אוסטרליה מקדימה את לוס אנג'לס בשבע עשרה שעות."

"אז עכשיו עשר בבוקר בלוס אנג'לס?"

אני מהנהן. "את יודעת איך לשמוע את ההודעה הזאת?"

"בטח." האצבע שלה מחליקה על הצג. "מפני שאף פעם לא השתמשת בתא הקולי, אז הקוד אמור להיות ברירת מחדל גנרית. משהו כמו ארבעה אפסים, או משהו דומה לזה."

אני לוגם את שארית הקפה ומייד מוזג לעצמי כוס נוספת. קרוב לוודאי שאצטרך עוד כמה כוסות בהמשך.

היא מנסה פעם אחת, פעם שנייה ולבסוף מצליחה. "הנה." היא מושיטה לי את הטלפון. "פשוט תקיש על הספרה שתיים ותוכל לשמוע את ההודעה."

אני עוקב אחרי ההוראות שלה, ואז רעש סטטי נשמע. שתי שניות לאחר מכן, קול רשמי ומנומס מקליט את ההודעה שחיכיתי לה לא מעט זמן.

"ערב טוב, או שמא בוקר טוב, מר וייט. אני לא בטוחה שאני מדייקת בעניין הפרשי השעות. שמי פרודנס קופר, מסוכנות קופר וקלארק בלוס אנג'לס. אני בטוחה שאני לא צריכה לספר לך מי אנחנו."

אני מחייך. ברור שאני יודע מי הם. קופר וקלארק הם הסוכנות הגדולה והחזקה ביותר בהוליווד היום. שיחת טלפון אחת מהם מבטיחה תפקידים בעלי פרופיל גבוה.

"אז יש לי בשורה משמחת. הצלחנו לתאם לך אודישן ל'להבה ואש'. האודישן הוא לתפקיד המשנה בסרט. זו הפקה ענקית, תפקיד גדול. זאת הפתיחה הכי טובה שיכולת לקוות לה בהוליווד."

אימא שלי מניחה לפניי נייר ועט. אני רושם את הפרטים שפרודנס קופר משאירה לי בנוגע לאודישן. לאחר מכן אני פותח את האימייל שלי ומוצא כרטיס טיסה, ואת הקובץ ששלחו אליי מתוך התסריט. את הטקסט הזה אצטרך ללמוד לאודישן.

אימא יושבת לצידי בשתיקה. "אימא?" היא מחייכת, מנסה לשמור על קור רוח, אבל לא מצליחה להסתיר את החרדה שתוקפת אותה. "אימא, בבקשה, בבקשה אל תדאגי. זו יכולה להיות הפריצה הכי גדולה שלי, וזה קורה מהר יותר ממה שחלמתי."

"אני יודעת שזה דבר טוב."

"זה רק אודישן. אנחנו לא יכולים לדעת מי עוד מתמודד מולי על התפקיד הזה?"

היא קמה מהכיסא, מלטפת את הלחי שלי בעדינות. "נואה, ילד מתוק, יפה, מוכשר וחכם שלי." ואז בהפתעה, מפליקה לי על המצח. "הסיבה היחידה שבגללה לא תקבל את התפקיד, היא רק אם הם טיפשים שם. ואני בטוחה שהם לא טיפשים. התפקיד שלך."

"ביטחון יתר, אימא."

"לא. אני יודעת עד כמה אתה מוכשר, נואה." היא נאנחת. "אני סתם רוצה להיאחז בך עוד קצת, לפני שהחיים שלך ייכנסו לסחרור ויהפכו למשהו שאף אחד מאיתנו לא ממש מוכן לקראתו."

"זו עוד סיבה שאני משתמש בשם המשפחה של סבתא. אני מנסה לשמור על הפרטיות ועל האנונימיות של כולכם עד כמה שאני יכול."

"אני יודעת, מתוק שלי. אל תדאג בגלל זה. אתה יודע שאעשה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לך להגשים את החלומות שלך."

"אני יודע. תודה, אימא."

"תשאיר אותי מאחורי הקלעים עד כמה שאתה יכול, ואל תביא את הוליווד אלינו הביתה. אחר כך נסתדר עם כל התפתחות."

"סגרנו."

"אוקיי, לך לעניינים שלך. תעשה חזרות או מה שזה לא יהיה שאתה עושה לפני אודישן. אני יוצאת למשך היום."

"לאן את הולכת?"

"לא עניינך." היא מחייכת וקורצת לי.

"אימא!" אני מרים מעט את קולי.

"נואה!" היא מחקה אותי, צוחקת, ואז יוצאת מדלת המטבח ונעלמת בחצר האחורית.

פאק. עכשיו סתם אדאג לה כל היום. זה המחיר שאתה משלם על שיש לך אימא צעירה. ממש ממש צעירה. בת ארבעים בסך הכול. וכמו שאוליביה אומרת, בת קצת מעל ארבעים, אבל נראית לא יום מעל שלושים.