כסף כחול לבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כסף כחול לבן
מכר
מאות
עותקים
כסף כחול לבן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כסף כחול לבן

5 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי כץ

אורי כץ הוא דוקטור לכלכלה. אורי הוא בעל הבלוג "דעת מיעוט", חוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה וכותב דרך קבע על מדיניות כלכלית בעיתונות הישראלית.

נושאים

תקציר

רבים מגדירים את סיפורה של כלכלת ישראל במילה נס.
אבל המציאות הכלכלית של ישראל רחוקה מלהיות ניסית. זה עשרות שנים שישראל שומרת על מיקום יחסי קבוע בין אומות העולם: מעל המדינות המתפתחות באסיה, אפריקה ואמריקה הדרומית, אבל מתחת למדינות המפותחות של מערב אירופה ואמריקה הצפונית. 
בספרו כסף כחול לבן מסביר הכלכלן ד״ר אורי כץ מדוע ישראל נמצאת היכן שהיא נמצאת ואינה מצליחה להצטרף למועדון המדינות העשירות. בתיאור רחב היקף, שמתחיל במרד הגדול ברומאים ומסתיים במחאה החברתית של 2011, עוקב כץ אחר סיפורה ההיסטורי של כלכלת ישראל, ועומד על הגורמים היסודיים שמשפיעים עליה לטוב ולרע ועל כמה מהמקלות ששליפתם מגלגלי המשק תוכל להזניק את רמת החיים של כולנו.

"מרתק, עמוק ומעורר מחשבה. לא עוד סקירה היסטורית משמימה עמוסה בנתונים יבשים".
פרופ' עומר מואב, אוניברסיטת רייכמן ואוניברסיטת ווריק, לשעבר יועץ לשר האוצר יובל שטייניץ
"אורי כץ, בניתוח קולח ובהיר, מסביר את הפוטנציאל של העם היהודי להשיג שגשוג כלכלי, וכיצד ממשלות ישראל נכשלו עד כה במימוש הפוטנציאל הזה".
ד"ר מיכאל שראל, ראש פורום קהלת לכלכלה, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר

אורי כץ הוא דוקטור לכלכלה, המתמחה בצמיחה כלכלית ובהיסטוריה כלכלית. בעשור האחרון פרסם אורי מחקרים אחדים על כלכלת ישראל ושלל מאמרים וכתבות בעיתונות, וניהל את אחד הבלוגים הכלכליים הפופולריים בישראל, דעת מיעוט. ספרו הקודם, מסע האנושות (נכתב עם עודד גלאור), יצא גם הוא בהוצאת כנרת.

פרק ראשון

1.
נקודת הפתיחה
קיצור תולדות ההון האנושי היהודי

באביב של שנת 70 לספירה היתה ירושלים נתונה במצור. ארבעה לגיונות רומיים הגיעו לעיר כדי לשים קץ למרד הגדול של היהודים נגד הרומאים. הלגיון העשירי התמקם על הר הזיתים, הלגיונות ה־12 וה־15 התמקמו באזור הר הצופים, והלגיון החמישי התמקם מעט מאחוריהם. לכוחות האלה הצטרפו יחידות מלגיונות רומיים אחרים ומצבאות של מלכי חסות אחדים, בהם של המלך אגריפס השני, נינו של המלך הורדוס אשר מלך מטעם הרומאים על אזורים נרחבים בארץ ישראל. בסך הכול מנה הכוח הרומי, בפיקודו של טיטוס פלביוס אספסיאנוס, כ־65,000 חיילים מאומנים היטב ומצוידים במיטב הטכנולוגיה של המאה הראשונה לספירה. מולם ניצבה העיר ירושלים, מופרדת מההרים שהקיפו אותה על ידי נחל קדרון וגיא בן הינום, מוקפת ומחולקת על ידי שלוש חומות, ובליבה הר הבית ומצודת אנטוניה אשר חלשה עליו. מעל חומותיה ומגדליה של העיר השקיפו על מחנותיהם של הרומאים כ־20,000 חיילים יהודים, שעמדו תחת פיקודם של שלושה מפקדים — שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון. שנים ספורות לפני כן חיסלו הכוחות האלה את ההנהגה המתונה, שקמה לעיר בתחילת המרד הגדול מטעם אצולת הכוהנים. הציוד של המורדים היה דל, ומפקדיהם לא היו מסוגלים לשתף פעולה ביניהם ואף לחמו אלה באלה תוך כדי המצור; אך רוב המורדים היו קנאים דתיים, אשר היו מוכנים למות למען עצמאות מדינית ודתית.

עד התקופה הזאת לא היה העם היהודי שונה מהותית מבחינה מוסדית או תרבותית מעמים אחרים באזור. ייתכן שהמונותאיזם בידל אותו מהבחינה הדתית, אבל בדומה לעמים רבים אחרים, גם רוב היהודים היו חקלאים ורועי צאן אנאלפביתים שבראשם עמדה אליטה של כוהנים ובני אצולה. אך "מוטציה מוסדית־תרבותית" אחת חשובה, אשר היתה עתידה להבדיל את היהודים מעמים אחרים, כבר החלה להתפתח: מערכת חינוך שלימדה חלק מהבנים קרוא וכתוב. אני קורא לכך "מוטציה מוסדית־תרבותית" מכיוון שמדובר בשילוב של הקמת מוסדות חינוך ושל חקיקה מתאימה עם התפשטות ערכים ואמונות שלפיהם הבנים צריכים לדעת לקרוא בתורה. איננו יודעים מה קדם למה, התרבות למוסדות או המוסדות לתרבות, וסביר שהם פשוט התפתחו יחדיו. תוצאת לוואי חשובה של המוטציה הזאת היתה השקעה הולכת וגוברת בהון אנושי.

כיום מקובל לקשור הון אנושי עם השכלה גבוהה המאפשרת לפרטים לשגשג בשוק העבודה. אך הכוונה בספר הזה לביטוי "הון אנושי" היא למשהו רחב הרבה יותר ממספר שנות הלימוד: הון אנושי הוא קשת רחבה של יכולות, העדפות והשקפות תרבותיות, בהן אוריינות מילולית ומתמטית, סובלנות, ריכוז, דחיית סיפוקים וצימאון לידע.

מכתבים שהתגלו במצודת ערד מרמזים שכבר מאות שנים לפני הספירה היתה רמת האוריינות בממלכת יהודה גבוהה יחסית.1 ההוגה הראשון הידוע לנו של מערכת החינוך היהודית היה החכם הפרושי שמעון בן שטח, אשר כיהן כנשיא הסנהדרין כחמישים שנים לפני הספירה, וביקש להשתמש במערכת חינוך יהודית־דתית כדי לשמר את המסורת ולהיאבק בהתייוונות.2 המערכת הורחבה בידי הכוהן הגדול יהושע בן גמלא, שנמנה בראשית המרד הגדול עם ההנהגה המתונה של ירושלים והומת בהמשך בידי הקנאים. יהושע בן גמלא קבע את גיל שש בתור המועד לתחילת הלימודים, וכן הורה על הקמת בתי ספר בכל היישובים היהודיים המרכזיים. אמנם לא ברור עד כמה נענו בני התקופה לתקנות האלה, אך התקנות עצמן חשובות משום שהופיעו בתקופה שבה ברוב העמים רק בני האליטות ידעו קרוא וכתוב. מקורות שנכתבו כמאתיים שנים לאחר מכן ראו את הרפורמות של יהושע בן גמלא בתור נקודת מפנה בתולדות החינוך היהודי. כך קרה שכאשר הרומאים צרו על ירושלים כבר הופיעו ניצנים של שינוי בגישה של העם היהודי להשקעה בהון אנושי, אך הניצנים האלה יכלו להיכחד במהרה, כפי שמרבית המוטציות התרבותיות והמוסדיות (והביולוגיות) נכחדות.

לקראת פסח התקרבו הרומאים אל חומות ירושלים והחלו להתכונן להתקפה. בשלב הזה השכילו סוף־סוף כוחות המורדים לשתף פעולה ביניהם ואף ערכו כמה התקפות פתע מוצלחות. אך זה היה מאוחר מדי. לאחר חמישה חודשי מצור הצליחו הרומאים לכבוש את העיר, טבחו בתושביה והחריבו את בית המקדש. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר התגלו עקבות לשרפות ענק אשר כילו את העיר כולה. כאשר דעכו הלהבות צמח מתוך האפר והחורבן סוג חדש של יהדות. לפני המרד נחלק העם היהודי לכמה כתות: הצדוקים היו פופולריים בעיקר בקרב האליטות ואילו הפרושים היו מקובלים בקרב בני העם. לצד הפרושים היו האיסיים וכמה כתות קנאיות יותר. המרד הביא בתחילה להתחזקות הכתות הקנאיות, אך כישלונו עמעם את הזוהר הרומנטי של האידיאולוגיות הקיצוניות והאלימות. בה בעת הביאו המרד וחורבן המקדש להיעלמות הכהונה והצדוקים, וכך נעשו הפרושים המתונים והגמישים יותר לכוח הדומיננטי בעם היהודי. בראשם עמדה אליטה של מלומדים, שתפסה עתה את הנהגת העם היהודי בישראל ובתפוצות. מלומדים אלה הרחיבו במידה רבה את "המוטציה המוסדית־תרבותית" שיזמו שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא. חינוך הילדים נעשה נורמה מקובלת ביהדות וסנקציות חברתיות הוטלו על הורים שלא מילאו אותה.

ייתכן שהצורך בהטלת סנקציות חברתיות על ההורים שלא לימדו את בניהם קרוא וכתוב נראה מוזר מנקודת מבט מודרנית. כיום כולנו שולחים את ילדינו לבית הספר וברור לנו שהדבר הכרחי עבור עתידם. מדוע נדרש להכריח הורים לעשות זאת? ובכן, חשוב להבין שאנו מדברים על תקופה שבה רוב בני האדם היו חקלאים או רועי צאן שהתגוררו ביישובים קטנים. עד אמצע המאה ה־19 ילדים וילדות היו חלק קריטי מכוח העבודה בכל הציוויליזציות האנושיות, ואורח חייהם היה שונה מאוד מאורח החיים של ילדים כיום. הם קמו מוקדם בבוקר ובילו חלק ניכר מהיום בעזרה במטלות מפרכות — מרעיית צאן ועיבוד האדמה ועד כביסה והכנת מזון. הכשרתם המקצועית של הילדים נעשתה בשטח, כשהם עוזרים להוריהם, גם כאשר ההורים היו בעלי מקצועות כגון נגרים או נפחים. אם ילד בילה מספר שעות ביום בלימוד קריאה בתורה, משמעות הדבר היתה שהוא עזר פחות להוריו בעבודות הבית והשדה, וגם לא צבר באותה המהירות את ההכשרה ההכרחית לתפקוד בתור אדם בוגר ועצמאי מבחינה כלכלית.

לידיעת קרוא וכתוב לא היתה חשיבות בשוק העבודה באותה התקופה. רק מקצועות מעטים הצריכו אותה, ולכן לא היתה לה תרומה משמעותית לשכר. ההצדקות למערכת החינוך היהודית היו דתיות ולאומיות, לא כלכליות. לעומת זאת, לעזרתם של הילדים בחקלאות ובמרעה היה ערך כלכלי רב. העולם המודרני המתועש שלנו הפוך: לעבודת ילדים אין ערך כלכלי בעידן המכונות האוטומטיות, וכמעט כל המשרות הקיימות מחייבות ידיעת קרוא וכתוב, ובדרך כלל שליטה בשלל תחומי ידע נוספים. במילים אחרות, חינוך היה עניין יקר מאוד באותה התקופה, הרבה יותר מאשר כיום, לא בגלל שכר הלימוד כשלעצמו אלא בגלל העלות האלטרנטיבית2 הגבוהה של הזמן שהשקיעו הילדים בבית הספר.

דוגמה לכך היא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר חי בתקופת המרד הגדול.3 אליעזר היה בנו של בעל אדמות עשיר, שנאלץ לברוח מבית אביו בגלל רצונו ללמוד תורה. בתגובה איים האב הורקנוס לנשל את בנו מירושתו, ואליעזר חי בעוני כבד במהלך לימודיו. מסופר שכאשר נודע הדבר ליוחנן בן זכאי, הוא הזמין את הורקנוס לאירוע בהשתתפות כל נכבדי ירושלים ושם ביקש מאליעזר לדרוש בפני כל המשתתפים. רק לאחר שהורקנוס ראה את בנו זוכה לכבוד רב מנכבדי העיר, הוא סלח לו והשתכנע בחשיבותה של ההשכלה. לימים, במהלך המרד הגדול, הצליח אליעזר לברוח מירושלים. הוא היה לחבר בסנהדרין שהקימו הפרושים ביבנה, ולאחד מחשובי ההוגים של היהדות החדשה, ותיקן תקנות רבות שנועדו להתאים את הדת והפולחן למציאות החדשה שלאחר חורבן המקדש ולאפשר קיום אורח חיים יהודי של שמירת מצוות בלי זיקה למקדש. קל להבין כיצד ניסיון חייו הוביל את רבי אליעזר בן הורקנוס ואחרים הדומים לו לתמיכה בחינוך אוניברסלי לילדים, ואילו ההתנגדות של אביו של אליעזר, שהיה עשיר והיה יכול לעמוד בעלות ההשכלה, מלמדת אותנו על היחס הנפוץ ללימודים במשפחות עניות: יהודים רבים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לעמוד בנורמה החדשה. משפחות עניות יחסית, או כאלה שלא ראו חשיבות בחינוך כשלעצמו, הלכו והתנתקו מהקהילה היהודית, וכך נוצרה בעם ישראל סלקציה, כלומר בחירה לא אקראית של הפרטים שנשארו בעם והפרטים שעזבו אותו.

סלקציה היא גורם חשוב שעוזר לנו להבין כיצד מתעצבים במהירות גבוהה יחסית פערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. למשל, נניח שיש תכונה כגון "העדפה לחינוך הילדים". ישנם הורים המוכנים להשקיע יותר בחינוך ילדיהם וישנם הורים המוכנים להשקיע פחות.4 סביר שבתחילה היתה ההתפלגות של ההעדפה הזאת בקרב בני העם היהודי דומה להתפלגותה בקרב עמים אחרים. כלומר, אם למשל רק שליש מהמשפחות היהודיות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים, גם בעמים אחרים באותה התקופה שליש מהמשפחות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים. אך תודות להתפתחויות המוסדיות והתרבותיות שתיארנו, יהודים אשר היתה להם העדפה חלשה יותר להשקעה בחינוך (אותם שני השלישים האחרים) החלו לעזוב את היהדות במאות השנים שלאחר חורבן הבית. במאות הבאות נוצר הבדל משמעותי בהתפלגות של ההעדפה הזו בין היהודים לבין עמים אחרים, ושיעור ההורים המעוניינים להשקיע הרבה בחינוך ילדיהם נעשה גבוה באופן יוצא דופן בקרב היהודים.

רבי יהודה הנשיא, שנולד כשישים שנה אחרי חורבן בית המקדש, הרים תרומה חשובה לתפוצתה של המוטציה התרבותית־מוסדית החדשה. הוא אימץ גישה נוקשה במיוחד כלפי אנאלפביתים, למשל כשהחליט לפטור "חכמים" מתשלום מיסים עירוניים. בני "עם הארץ" — מונח שהתייחס בין השאר להורים שיש להם בנים ולא שלחו אותם לתלמוד תורה — נעשו מוקצים מן הקהילה היהודית; נאסר עליהם להיבחר לדיינים והם התקשו למצוא בני זוג.5 ניתן לראות גם בתלמוד וגם בתגליות ארכיאולוגיות שונות כיצד הנורמה החינוכית החדשה הלכה והתפשטה במרכזים הגדולים של היהדות באותה התקופה, ארץ ישראל ומסופוטמיה. למשל, אקשטיין ובוטיצ'יני מציינים בספרם את התפוצה הרחבה של מושגים כגון "שכרו" או "חובותיו" של "מלמד התינוקות" (המורה), וכמו "בית ספר" ו"ספרים", אשר מילאו דפים רבים של דיונים ופסקי הלכה.6 היהדות הפכה לדת ייחודית, והיהודים הפכו לעם ייחודי. שתי הקבוצות הדתיות הקרובות ביותר ליהודים באותה התקופה, השומרונים והנוצרים, שמרו על מנהגים יהודיים רבים, אך לא חייבו הורים לשלוח את בניהם לבית הספר וללמוד לקרוא בתורה. באופן טבעי, זרמים אלה קסמו למשפחות יהודיות שהתקשו לעמוד בעלות ההשכלה או לא סברו שהיא חשובה, ויהודים רבים עזבו את היהדות המסורתית ועברו אליהם.

לצד הנורמה החינוכית היתה עוד מגמה שהתחזקה בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש — הגירה של יהודים מארץ ישראל לארצות אחרות. במהלך מאות השנים שלאחר המרד פחת מספרם של היהודים בארץ בגלל הגירה מרצון — הגירה שעם הגורמים לה היו שינויי אקלים, התרחבות המדבר וסדרה של מגפות ורעידות אדמה — וכן בגלל מגמות של התנצרות והתאסלמות. רבים מהיהודים נדדו בעקבות הזדמנויות כלכליות לערים הגדולות בכל רחבי המזרח התיכון ואגן הים התיכון.

הגירת היהודים חיזקה את המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית והכווינה אותה לא רק ללימודי דת, אלא גם לצבירת הון אנושי שהחל להיות רלוונטי בשוקי העבודה. כאשר אדם מהגר לארץ אחרת, הוא אינו יכול לקחת איתו אדמות, בתים, חיות משק וכדומה. הוא יכול למכור אותם ולקחת איתו תיבה מלאה מטבעות זהב, אך בכך היה כרוך סיכון רב בתקופות שאנו מתייחסים אליהן כאן, מה גם שלא פעם נאלצו היהודים להגר במפתיע, בעקבות גזירות כלכליות או פרעות, ולהשאיר את כל רכושם מאחוריהם. הון אנושי שונה מהון פיזי: הוא מוטמע במוחנו, אינו שוקל דבר ושודדי דרכים אינם יכולים לקחת אותו מאיתנו בכוח הזרוע. אדם שלמד רפואה, או צורפות, יוכל לעסוק במקצועו בכל מקום שאליו יגיע. ערכים כגון סובלנות, אוריינות ומשמעת, שרכשו הילדים היהודים כשלמדו תורה, היו רלוונטיים גם עבור מקצועות רבים בסקטור העירוני. על כן, בעקבות השילוב של נדודיהם והחינוך שקיבלו בילדותם, העדיפו היהודים להשקיע בהון אנושי במקום בהון פיזי (תופעה שנצפתה גם בקרב קבוצות של מהגרים לא־יהודים).7

בינתיים העולם השתנה. האימפריה הרומית דעכה והתחלקה לקיסרות מזרחית (ביזנטית) וקיסרות מערבית, שהתמוטטה כתוצאה מפלישה של עמים גרמאנים. אירופה התפרקה לפסיפס של ממלכות קטנות ושקעה לתקופה ארוכה של נסיגה טכנולוגית, תרבותית ומוסדית.8 ביזנטיון פרחה תקופה מסוימת, עד שהמוסלמים החלו בהתפשטותם המדהימה וכוננו אימפריה רחבת ידיים. במשך כל התקופה הזאת הצטמקה האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון בזמן שאוכלוסיות לא־יהודיות גדלו באופן ניכר. נראה שלעזיבת הדת היהודית היה תפקיד חשוב בתהליך הזה.

היהודים ששמרו על דתם גילו בהדרגה שידיעת הקרוא והכתוב שלהם מעניקה להם יתרון ניכר במסחר ובפיננסים. הם החלו לשגשג כאשר האימפריה המוסלמית השרתה יציבות על אזור עצום, שכלל את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה ורוב ספרד, וקידמה את המסחר באירופה, באפריקה ובאסיה. עוד גורם שתרם לשינוי שחל בעם היהודי היה כינון מוסדות אשר הקלו על אכיפת חוזים בין סוחרים יהודים מארצות מרוחקות: התלמוד אשר היה מסגרת חוקתית מאחדת עבור כל הקהילות היהודיות, בתי הדין הרבניים ומפעל השו"ת (שאלות ותשובות שנשלחו לרבנים בכירים מארצות מרוחקות, במקרים רבים סביב מחלוקות מסחריות ומשפטיות). לצד האוריינות של היהודים והשפה המשותפת, מוסדות אלו שיפרו את האמון בין סוחרים יהודים והפחיתו בפועל את עלויות וסיכוני המסחר. כל המגמות האלו התרחשו עוד לפני שחלק מהמדינות הטילו על היהודים הגבלות חוקיות שמנעו מהם לרכוש אדמות ולעסוק בחקלאות. כך נוצרה סביבה שתמכה בהתפשטות המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית.

אקשטיין ובוטיצ'יני מעריכים כי בשנים 1–400 לספירה נע שיעור היהודים תושבי המזרח התיכון שעסקו בחקלאות בין 85 ל־90 אחוז והיה דומה לשיעור האיכרים בעמים אחרים. בשנים 400–650 הוא פחת ל־70 עד 85 אחוז, ומנקודה זו ואילך הוא החל לקטון במהירות. בשנים 650–1250 נע שיעור החקלאים בקרב יהודי המזרח התיכון בין 10 ל־30 אחוז בלבד, ורוב היהודים עסקו במלאכות יד, במסחר ובהלוואה בריבית. עיקר השינוי התרחש בשנים 900-750, שבמהלכן עזבו כ־75 אחוז מהיהודים את מקצועות החקלאות, משום שבתקופה הזאת חלו תהליכי עיור מהירים והמסחר במזרח התיכון פרח. ושוב — כל התהליכים האלו התרחשו לפני התקופה שבה הוטלו מגבלות תעסוקתיות על יהודים. בסוף המאה ה־9 כמעט כל האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון היתה עירונית. המסמכים הכלכליים מגניזת קהיר — אלפי שטרות מכר, צוואות, מכתבים, רשומות בתי משפט, ותעודות על הלוואות ושותפויות עסקיות שנכתבו בין המאה ה־9 למאה ה־19 — עוסקים בעיקר בסוחרים ובעלי מלאכה וכמעט שאינם מציינים חקלאים. גם מפעל השו"ת ויומניהם של נוסעים יהודים בימי הביניים המוקדמים מעידים שרק שיעור קטן מהיהודים עסק בעת הזאת בחקלאות, למרות שהיו מספר יהודים עשירים במיוחד שהחזיקו אדמות.

בהדרגה החלו היהודים להתפשט אל מעבר למרכזים הראשוניים שלהם במסופוטמיה, מצרים, אנטוליה, רומא וספרד, והתיישבו בכל רחבי אירופה, בהודו ובאזורים נוספים. למעלה מארבע מאות שנה לפני מסעו של מרקו פולו, סוחרים יהודים אשר כונו "ראד'אנים" כוננו רשתות מסחר שהתפרסו מסין והודו במזרח ועד צרפת ובריטניה במערב ומצפון אירופה ועד אפריקה (חוקרים אחדים משערים שהסוחרים האלה היו אחראים גם להפצתן של טכנולוגיות חשובות ממזרח למערב, כגון השיטה הסינית להפקת נייר והספרות ההודיות־ערביות).9 בכל מרכז מסחרי חשוב הופיעו קהילות יהודיות אשר תחזקו את הרשתות, והיהודים השתמשו ביתרונותיהם היחסיים כדי לדחוק מתחרים שלא נהנו מרשתות כאלה. רבים הבחינו בייחוד היהודי בנושא ההשכלה, שהיה תקף אפילו בנוגע לחינוך של בנות. כך כתב הפילוסוף והתיאולוג הצרפתי פייר אַבֶּלַר בתחילת המאה ה־12:10

אם הנוצרים מחנכים את בניהם, הם אינם עושים זאת לשם שמים אלא לצורך רווח — על מנת שאחד האחים יוכל לעזור לאביו ולאמו ולשאר אחיו, או ישמש כנושא תפקיד בכנסייה [...] אבל היהודים, מתוך קנאות לאל ואהבת התורה, מקנים ידיעת קרוא וכתוב לכל בניהם, כדי שכל אחד מהם יבין את חוקי האל. היהודי, עני ככל שיהיה, גם אם עשרה בנים לו, יקנה לכולם ידיעת קרוא וכתוב, וזאת לא כדי להרוויח מכך, כפי שעושים הנוצרים, אלא כדי שהם יבינו את חוקי האל, ומדובר לא רק בבניו אלא גם בבנותיו.

בשנים 1000–1200 עברו רבים מיהודי אירופה מתחומי המסחר, המלאכה והרפואה לתחום חדש ופורח, שעד מהרה נעשה מזוהה עם היהדות: הלוואה בריבית.11 גם כאן היו היתרונות של היהודים מבחינת ההון האנושי ורשתות המסחר גורם מרכזי להצלחה. בתקופה הזאת עדיין לא הופיעו חוקים אשר מנעו מיהודים לעסוק בתחומים אחרים. אף שהיו הגבלות מסוימות שהפריעו לנוצרים ולמוסלמים לעסוק בהלוואה בריבית, היו היהודים צריכים להתחרות באיטלקים ובאחרים על אותם השווקים, ועשו זאת בהצלחה. בתקופה הזאת היתה האימפריה המוסלמית נתונה בשקיעה, ומרכז הכובד של העם היהודי החל לנטות בהדרגה מהמזרח התיכון אל אירופה, אך הרכב המקצועות לא השתנה וגם לא הנורמה של חינוך בסיסי לכלל הבנים. גירוש המוני יהודים, כפי שהיה באנגליה ובצרפת ואחר כך בספרד ובפורטוגל, וניסיונות של גילדות להגביל בעלי מלאכה יהודים, רק תמכו עוד בנטייה היהודית להשקיע בהון אנושי כללי, ולהתמחות במסחר ופיננסים. מאפיין מעניין נוסף של היהודים, לצד ההשקעה בהשכלת ילדים, היה רמה נמוכה יחסית של תמותת ילדים, מה שהוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ביחס לאוכלוסיות אחרות.12 נראה שמאפיין זה נבע מאותו המקום של תשומת לב והשקעה בגידול הילדים. כלכלנים רבים מחשיבים "בריאות" בתור חלק מההון האנושי, ביחוד בתקופות היסטוריות.

בשלהי המאה ה־15 החלה מערב אירופה לעקוף את סין ואת האימפריה העות'מנית בדרכה להפוך לציוויליזציה העשירה בעולם. מהתקופה הזאת ואילך ההיסטוריה של הטכנולוגיה האנושית היא בעיקרה ההיסטוריה של הטכנולוגיה האירופית,13 ויחד עם הקידמה הטכנולוגית הגיעו גם פריחה מסחרית ופיננסית. שלא במפתיע, היהודים נמנו עם הנהנים מהפריחה הזאת. במאה ה־17 חלשו סוחרים יהודים בהולנד, בריטניה ופולין־ליטא על רשתות מסחר ענפות שהתפרשו ממזרח אסיה דרך דרום אפריקה ועד האיים הקריביים. יהודים השתלטו על המסחר ביהלומים שנכרו בהודו, ובהמשך בברזיל ובדרום אפריקה, היו בין הראשונים שהפעילו מכרות פחם במרכז אירופה ומזרחה, והיו פעילים גם בענף המתכות בגרמניה ובמזרח אירופה. משפחות יהודיות רבות עלו לגדולה בתקופה זו במדינות שונות, כשהמפורסמת ביניהן היא משפחת רוטשילד. היהודים השיגו עושר ועוצמה פוליטית, אשר אפשרו להם להסיר חלק מהמגבלות שהוטלו עליהם והיו המקור לשלל תיאוריות קונספירציה.

כשהחלה ההגירה ההמונית לקולוניות האירופיות בעולם החדש, עלו גם יהודים רבים על ספינות שיצאו ממערב אירופה. איש לא מנע מהם לעסוק בחקלאות בארצות הברית ואחר כך באוסטרליה ובארגנטינה, אך רובם בחרו להתיישב בערים הגדולות ולהתמיד במקצועות המסחר והפיננסים, היכן שכבר היה להם יתרון יחסי. המהפכה התעשייתית הובילה לגל מהיר של גלובליזציה, והיהודים מצאו את עצמם בעמדה טובה במיוחד אשר אפשרה להם לנצל את ההמצאות החדשות ולהתעשר. בסוף המאה ה־19 היו שני שלישים מהבנקים בוורשה בבעלות יהודים, ו־43 אחוז מהבעלים והדירקטורים של הבנקים והמוסדות הפיננסיים בפרוסיה היו יהודים.14 במאה ה־20, אשר כונתה על ידי הכלכלנית קלאודיה גולדווין "המאה של ההון האנושי", יתרונם של היהודים נעשה ברור אף יותר. בתחילת המאה היו יהודים יותר ממחצית מכל הרופאים בבודפשט, ורשה ווינה, והשיעורים היו דומים גם בקרב עורכי דין ועיתונאים. בבריטניה שלפני מלחמת העולם הראשונה היו היהודים 0.3 אחוז מהאוכלוסייה אבל יותר מ־20 אחוז מהמיליונרים, וברוסיה היה שיעורם גבוה בקרב המהפכנים הקומוניסטים שהשתלטו על המדינה.

בהמשך המאה ה־20 כיכבו יהודים לא רק ברשימת חתני פרס נובל, אלא גם ברשימת מקבלי מדליית פילדס במתמטיקה, פרס טיורינג במדעי המחשב, פרס קיוטו להצטיינות מדעית ופרס פוליצר לעיתונות וספרות, והיתה להם נציגות מרשימה בקרב אלופי העולם בשחמט, עשירי העולם, וגם ההוגים, הסופרים, המוזיקאים ואנשי הקולנוע החשובים. במאתיים השנים האחרונות יהודים כיהנו כראשי ממשלה או נשיאים בהונדורס, אל סלוודור, בריטניה, ניו זילנד, איטליה, הרפובליקה הדומיניקנית, הונגריה, לטביה, אוסטרליה, צרפת, פנמה, אוסטריה, רומניה, שווייץ, פרו, גיאנה, רוסיה, גיאורגיה, צ'כיה, אוקראינה ובלגיה.15 כיום כ־44 אחוז מהיהודים הבוגרים בארצות הברית חיים במשקי בית שהכנסתם עולה על 100,000 דולר בשנה (בהשוואה לשיעור של 23-14 אחוז בקרב קבוצות של נוצרים פרוטסטנטים או קתולים)16 ול־59 אחוז מהם יש תואר אקדמי (בהשוואה ל־27 אחוז בכלל האוכלוסייה).17 נראה כי לא משנה כיצד תגדירו אינטליגנציה והישגים, היהודים יתברגו בראש הרשימה.

עם הישגים שכאלה, אין פלא שהועלו תיאוריות בנוגע ל"עליונות הגנטית" של העם היהודי. המתמטיקאי נורברט וינר הציע כבר בשנת 1953 הסבר אבולוציוני לאותה עליונות גנטית כביכול, וביסס אותו על הנוהג שהיה קיים בעם היהודי של נישואי חכמים לילדי סוחרים עשירים. מחקר משנת 2005 קישר בין התיאוריה הזו ותפוצתן של מחלות גנטיות מסוימות בקרב יהודי אשכנז, וטען שהעליונות היהודית היא תוצאה אבולוציונית של החיים בחברה אשר העניקה סטטוס חברתי גבוה במיוחד לבעלי אינטליגנציה גבוהה (ולבניהם ובנותיהם), וכך תרמה לסיכוי שלהם להפיץ את הגנים שלהם לדורות הבאים.18

האם אנחנו באמת עליונים גנטית?

באופן עקרוני שינויים ביולוגיים יכולים להתרחש בדרך של ברירה מלאכותית. ניתן לראות זאת בגזעי כלבים שעברו רבייה מכוונת כדי להתאים אותם למשימות ספציפיות כגון רעייה או ציד שועלים. אך לשם כך נדרש קיום של שני תנאים. התנאי הראשון הוא שיהיה פער ניכר בין שיעור הילודה וסיכויי ההישרדות של ילדים שנולדו למלומדים וסוחרים לבין שאר היהודים, כך שילדיהם של הגברים והנשים המוכשרים ביותר באמת יתפשטו באוכלוסייה על חשבון ילדיהם של גברים ונשים מוכשרים פחות. התנאי השני, היותר בעייתי, הוא שהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים אצל היהודים צריך להיות גדול בהרבה מהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים בקרב בני דתות אחרות, כך שהיהודים באמת יהיו מיוחדים.

מכיוון שנדרש שינוי מהיר יחסית בתוך כאלף שנים, ומכיוון שגם בקרב עמים אחרים היו מלומדים וסוחרים אשר זכו לתהילה, עושר וצאצאים רבים (אולי מלבד מלומדים נוצרים קתולים, שרבים מהם היו נזירים), קצת קשה להאמין שזהו ההסבר לעליונות היהודית. נתונים על ציוני תלמידים ישראלים במבחנים בינלאומיים מעלים שייתכן שבשנים האחרונות איבדנו את אותה העליונות היחסית — עניין בלתי אפשרי במקרה שהיה כאן שוני ביולוגי אמיתי.

על כן, ההסברים המתמקדים בסלקציה (כלומר, בכך שמשפחות שלא ראו ערך בהשכלה עזבו את היהדות לאורך כל הדורות) ובחשיבות התרבותית שיוחסה בקרב היהודים להשקעה בהון אנושי נראים סבירים יותר מהסברים המדברים על שינוי במאגר הגנים של האוכלוסייה. מכיוון שגם מוטציות תרבותיות־מוסדיות וגם מוטציות גנטיות עוברות מהורים לילדים, קשה להבחין מבחינה אמפירית בין השפעתן של השתיים, אבל ההסבר התרבותי־מוסדי מחייב פחות הנחות ומאפשר שינוי מהיר יותר ודרמטי יותר, בייחוד אם הוא מלווה ביציאה סלקטיבית מקבוצת היהודים. הרבה יותר מהיר להפיץ רעיונות בדרך של חיקוי והדבקה חברתית, מאשר לחכות עד שיתרון קל בשיעורי הילודה וההישרדות של הילדים ייתרגם לשינוי אבולוציוני־ביולוגי משמעותי בהרכב האוכלוסייה.

חשוב לציין שהמוטציה התרבותית־מוסדית התומכת בהשקעה גבוהה במיוחד בהשכלת הילדים לא היתה ייחודית ליהודים. יש דוגמאות רבות ל"יזמים תרבותיים" מסוגם של יהושע בן גמלא, אשר תמכו בהרחבת מערכת החינוך בציוויליזציות ודתות אחרות, אך אנחנו היהודים היינו בין הראשונים. בגלל שילוב נסיבות נדיר שכלל את חורבן בית המקדש, הגלות ושורה של מגמות דמוגרפיות וטכנולוגיות באלף הראשון לספירה, המוטציה הזו התאימה לסביבה, שרדה ונפוצה בקרב היהודים זמן רב לפני שנעשתה נפוצה בעמים אחרים, ויהודים שההעדפות שלהם לא התאימו לה עזבו את היהדות. כך, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, בתקופה שהציונות החלה להכות שורש, נהנו היהודים מעמדת כוח יוצאת דופן, אשר השפיעה באופן ניכר על שגשוגו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

*המשך הפרק בספר המלא*

אורי כץ

אורי כץ הוא דוקטור לכלכלה. אורי הוא בעל הבלוג "דעת מיעוט", חוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה וכותב דרך קבע על מדיניות כלכלית בעיתונות הישראלית.

עוד על הספר

נושאים

כסף כחול לבן אורי כץ

1.
נקודת הפתיחה
קיצור תולדות ההון האנושי היהודי

באביב של שנת 70 לספירה היתה ירושלים נתונה במצור. ארבעה לגיונות רומיים הגיעו לעיר כדי לשים קץ למרד הגדול של היהודים נגד הרומאים. הלגיון העשירי התמקם על הר הזיתים, הלגיונות ה־12 וה־15 התמקמו באזור הר הצופים, והלגיון החמישי התמקם מעט מאחוריהם. לכוחות האלה הצטרפו יחידות מלגיונות רומיים אחרים ומצבאות של מלכי חסות אחדים, בהם של המלך אגריפס השני, נינו של המלך הורדוס אשר מלך מטעם הרומאים על אזורים נרחבים בארץ ישראל. בסך הכול מנה הכוח הרומי, בפיקודו של טיטוס פלביוס אספסיאנוס, כ־65,000 חיילים מאומנים היטב ומצוידים במיטב הטכנולוגיה של המאה הראשונה לספירה. מולם ניצבה העיר ירושלים, מופרדת מההרים שהקיפו אותה על ידי נחל קדרון וגיא בן הינום, מוקפת ומחולקת על ידי שלוש חומות, ובליבה הר הבית ומצודת אנטוניה אשר חלשה עליו. מעל חומותיה ומגדליה של העיר השקיפו על מחנותיהם של הרומאים כ־20,000 חיילים יהודים, שעמדו תחת פיקודם של שלושה מפקדים — שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב ואלעזר בן שמעון. שנים ספורות לפני כן חיסלו הכוחות האלה את ההנהגה המתונה, שקמה לעיר בתחילת המרד הגדול מטעם אצולת הכוהנים. הציוד של המורדים היה דל, ומפקדיהם לא היו מסוגלים לשתף פעולה ביניהם ואף לחמו אלה באלה תוך כדי המצור; אך רוב המורדים היו קנאים דתיים, אשר היו מוכנים למות למען עצמאות מדינית ודתית.

עד התקופה הזאת לא היה העם היהודי שונה מהותית מבחינה מוסדית או תרבותית מעמים אחרים באזור. ייתכן שהמונותאיזם בידל אותו מהבחינה הדתית, אבל בדומה לעמים רבים אחרים, גם רוב היהודים היו חקלאים ורועי צאן אנאלפביתים שבראשם עמדה אליטה של כוהנים ובני אצולה. אך "מוטציה מוסדית־תרבותית" אחת חשובה, אשר היתה עתידה להבדיל את היהודים מעמים אחרים, כבר החלה להתפתח: מערכת חינוך שלימדה חלק מהבנים קרוא וכתוב. אני קורא לכך "מוטציה מוסדית־תרבותית" מכיוון שמדובר בשילוב של הקמת מוסדות חינוך ושל חקיקה מתאימה עם התפשטות ערכים ואמונות שלפיהם הבנים צריכים לדעת לקרוא בתורה. איננו יודעים מה קדם למה, התרבות למוסדות או המוסדות לתרבות, וסביר שהם פשוט התפתחו יחדיו. תוצאת לוואי חשובה של המוטציה הזאת היתה השקעה הולכת וגוברת בהון אנושי.

כיום מקובל לקשור הון אנושי עם השכלה גבוהה המאפשרת לפרטים לשגשג בשוק העבודה. אך הכוונה בספר הזה לביטוי "הון אנושי" היא למשהו רחב הרבה יותר ממספר שנות הלימוד: הון אנושי הוא קשת רחבה של יכולות, העדפות והשקפות תרבותיות, בהן אוריינות מילולית ומתמטית, סובלנות, ריכוז, דחיית סיפוקים וצימאון לידע.

מכתבים שהתגלו במצודת ערד מרמזים שכבר מאות שנים לפני הספירה היתה רמת האוריינות בממלכת יהודה גבוהה יחסית.1 ההוגה הראשון הידוע לנו של מערכת החינוך היהודית היה החכם הפרושי שמעון בן שטח, אשר כיהן כנשיא הסנהדרין כחמישים שנים לפני הספירה, וביקש להשתמש במערכת חינוך יהודית־דתית כדי לשמר את המסורת ולהיאבק בהתייוונות.2 המערכת הורחבה בידי הכוהן הגדול יהושע בן גמלא, שנמנה בראשית המרד הגדול עם ההנהגה המתונה של ירושלים והומת בהמשך בידי הקנאים. יהושע בן גמלא קבע את גיל שש בתור המועד לתחילת הלימודים, וכן הורה על הקמת בתי ספר בכל היישובים היהודיים המרכזיים. אמנם לא ברור עד כמה נענו בני התקופה לתקנות האלה, אך התקנות עצמן חשובות משום שהופיעו בתקופה שבה ברוב העמים רק בני האליטות ידעו קרוא וכתוב. מקורות שנכתבו כמאתיים שנים לאחר מכן ראו את הרפורמות של יהושע בן גמלא בתור נקודת מפנה בתולדות החינוך היהודי. כך קרה שכאשר הרומאים צרו על ירושלים כבר הופיעו ניצנים של שינוי בגישה של העם היהודי להשקעה בהון אנושי, אך הניצנים האלה יכלו להיכחד במהרה, כפי שמרבית המוטציות התרבותיות והמוסדיות (והביולוגיות) נכחדות.

לקראת פסח התקרבו הרומאים אל חומות ירושלים והחלו להתכונן להתקפה. בשלב הזה השכילו סוף־סוף כוחות המורדים לשתף פעולה ביניהם ואף ערכו כמה התקפות פתע מוצלחות. אך זה היה מאוחר מדי. לאחר חמישה חודשי מצור הצליחו הרומאים לכבוש את העיר, טבחו בתושביה והחריבו את בית המקדש. בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בעיר התגלו עקבות לשרפות ענק אשר כילו את העיר כולה. כאשר דעכו הלהבות צמח מתוך האפר והחורבן סוג חדש של יהדות. לפני המרד נחלק העם היהודי לכמה כתות: הצדוקים היו פופולריים בעיקר בקרב האליטות ואילו הפרושים היו מקובלים בקרב בני העם. לצד הפרושים היו האיסיים וכמה כתות קנאיות יותר. המרד הביא בתחילה להתחזקות הכתות הקנאיות, אך כישלונו עמעם את הזוהר הרומנטי של האידיאולוגיות הקיצוניות והאלימות. בה בעת הביאו המרד וחורבן המקדש להיעלמות הכהונה והצדוקים, וכך נעשו הפרושים המתונים והגמישים יותר לכוח הדומיננטי בעם היהודי. בראשם עמדה אליטה של מלומדים, שתפסה עתה את הנהגת העם היהודי בישראל ובתפוצות. מלומדים אלה הרחיבו במידה רבה את "המוטציה המוסדית־תרבותית" שיזמו שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא. חינוך הילדים נעשה נורמה מקובלת ביהדות וסנקציות חברתיות הוטלו על הורים שלא מילאו אותה.

ייתכן שהצורך בהטלת סנקציות חברתיות על ההורים שלא לימדו את בניהם קרוא וכתוב נראה מוזר מנקודת מבט מודרנית. כיום כולנו שולחים את ילדינו לבית הספר וברור לנו שהדבר הכרחי עבור עתידם. מדוע נדרש להכריח הורים לעשות זאת? ובכן, חשוב להבין שאנו מדברים על תקופה שבה רוב בני האדם היו חקלאים או רועי צאן שהתגוררו ביישובים קטנים. עד אמצע המאה ה־19 ילדים וילדות היו חלק קריטי מכוח העבודה בכל הציוויליזציות האנושיות, ואורח חייהם היה שונה מאוד מאורח החיים של ילדים כיום. הם קמו מוקדם בבוקר ובילו חלק ניכר מהיום בעזרה במטלות מפרכות — מרעיית צאן ועיבוד האדמה ועד כביסה והכנת מזון. הכשרתם המקצועית של הילדים נעשתה בשטח, כשהם עוזרים להוריהם, גם כאשר ההורים היו בעלי מקצועות כגון נגרים או נפחים. אם ילד בילה מספר שעות ביום בלימוד קריאה בתורה, משמעות הדבר היתה שהוא עזר פחות להוריו בעבודות הבית והשדה, וגם לא צבר באותה המהירות את ההכשרה ההכרחית לתפקוד בתור אדם בוגר ועצמאי מבחינה כלכלית.

לידיעת קרוא וכתוב לא היתה חשיבות בשוק העבודה באותה התקופה. רק מקצועות מעטים הצריכו אותה, ולכן לא היתה לה תרומה משמעותית לשכר. ההצדקות למערכת החינוך היהודית היו דתיות ולאומיות, לא כלכליות. לעומת זאת, לעזרתם של הילדים בחקלאות ובמרעה היה ערך כלכלי רב. העולם המודרני המתועש שלנו הפוך: לעבודת ילדים אין ערך כלכלי בעידן המכונות האוטומטיות, וכמעט כל המשרות הקיימות מחייבות ידיעת קרוא וכתוב, ובדרך כלל שליטה בשלל תחומי ידע נוספים. במילים אחרות, חינוך היה עניין יקר מאוד באותה התקופה, הרבה יותר מאשר כיום, לא בגלל שכר הלימוד כשלעצמו אלא בגלל העלות האלטרנטיבית2 הגבוהה של הזמן שהשקיעו הילדים בבית הספר.

דוגמה לכך היא סיפורו של רבי אליעזר בן הורקנוס, אשר חי בתקופת המרד הגדול.3 אליעזר היה בנו של בעל אדמות עשיר, שנאלץ לברוח מבית אביו בגלל רצונו ללמוד תורה. בתגובה איים האב הורקנוס לנשל את בנו מירושתו, ואליעזר חי בעוני כבד במהלך לימודיו. מסופר שכאשר נודע הדבר ליוחנן בן זכאי, הוא הזמין את הורקנוס לאירוע בהשתתפות כל נכבדי ירושלים ושם ביקש מאליעזר לדרוש בפני כל המשתתפים. רק לאחר שהורקנוס ראה את בנו זוכה לכבוד רב מנכבדי העיר, הוא סלח לו והשתכנע בחשיבותה של ההשכלה. לימים, במהלך המרד הגדול, הצליח אליעזר לברוח מירושלים. הוא היה לחבר בסנהדרין שהקימו הפרושים ביבנה, ולאחד מחשובי ההוגים של היהדות החדשה, ותיקן תקנות רבות שנועדו להתאים את הדת והפולחן למציאות החדשה שלאחר חורבן המקדש ולאפשר קיום אורח חיים יהודי של שמירת מצוות בלי זיקה למקדש. קל להבין כיצד ניסיון חייו הוביל את רבי אליעזר בן הורקנוס ואחרים הדומים לו לתמיכה בחינוך אוניברסלי לילדים, ואילו ההתנגדות של אביו של אליעזר, שהיה עשיר והיה יכול לעמוד בעלות ההשכלה, מלמדת אותנו על היחס הנפוץ ללימודים במשפחות עניות: יהודים רבים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם לעמוד בנורמה החדשה. משפחות עניות יחסית, או כאלה שלא ראו חשיבות בחינוך כשלעצמו, הלכו והתנתקו מהקהילה היהודית, וכך נוצרה בעם ישראל סלקציה, כלומר בחירה לא אקראית של הפרטים שנשארו בעם והפרטים שעזבו אותו.

סלקציה היא גורם חשוב שעוזר לנו להבין כיצד מתעצבים במהירות גבוהה יחסית פערים בין קבוצות אוכלוסייה שונות. למשל, נניח שיש תכונה כגון "העדפה לחינוך הילדים". ישנם הורים המוכנים להשקיע יותר בחינוך ילדיהם וישנם הורים המוכנים להשקיע פחות.4 סביר שבתחילה היתה ההתפלגות של ההעדפה הזאת בקרב בני העם היהודי דומה להתפלגותה בקרב עמים אחרים. כלומר, אם למשל רק שליש מהמשפחות היהודיות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים, גם בעמים אחרים באותה התקופה שליש מהמשפחות העדיפו להשקיע הרבה בחינוך הילדים. אך תודות להתפתחויות המוסדיות והתרבותיות שתיארנו, יהודים אשר היתה להם העדפה חלשה יותר להשקעה בחינוך (אותם שני השלישים האחרים) החלו לעזוב את היהדות במאות השנים שלאחר חורבן הבית. במאות הבאות נוצר הבדל משמעותי בהתפלגות של ההעדפה הזו בין היהודים לבין עמים אחרים, ושיעור ההורים המעוניינים להשקיע הרבה בחינוך ילדיהם נעשה גבוה באופן יוצא דופן בקרב היהודים.

רבי יהודה הנשיא, שנולד כשישים שנה אחרי חורבן בית המקדש, הרים תרומה חשובה לתפוצתה של המוטציה התרבותית־מוסדית החדשה. הוא אימץ גישה נוקשה במיוחד כלפי אנאלפביתים, למשל כשהחליט לפטור "חכמים" מתשלום מיסים עירוניים. בני "עם הארץ" — מונח שהתייחס בין השאר להורים שיש להם בנים ולא שלחו אותם לתלמוד תורה — נעשו מוקצים מן הקהילה היהודית; נאסר עליהם להיבחר לדיינים והם התקשו למצוא בני זוג.5 ניתן לראות גם בתלמוד וגם בתגליות ארכיאולוגיות שונות כיצד הנורמה החינוכית החדשה הלכה והתפשטה במרכזים הגדולים של היהדות באותה התקופה, ארץ ישראל ומסופוטמיה. למשל, אקשטיין ובוטיצ'יני מציינים בספרם את התפוצה הרחבה של מושגים כגון "שכרו" או "חובותיו" של "מלמד התינוקות" (המורה), וכמו "בית ספר" ו"ספרים", אשר מילאו דפים רבים של דיונים ופסקי הלכה.6 היהדות הפכה לדת ייחודית, והיהודים הפכו לעם ייחודי. שתי הקבוצות הדתיות הקרובות ביותר ליהודים באותה התקופה, השומרונים והנוצרים, שמרו על מנהגים יהודיים רבים, אך לא חייבו הורים לשלוח את בניהם לבית הספר וללמוד לקרוא בתורה. באופן טבעי, זרמים אלה קסמו למשפחות יהודיות שהתקשו לעמוד בעלות ההשכלה או לא סברו שהיא חשובה, ויהודים רבים עזבו את היהדות המסורתית ועברו אליהם.

לצד הנורמה החינוכית היתה עוד מגמה שהתחזקה בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש — הגירה של יהודים מארץ ישראל לארצות אחרות. במהלך מאות השנים שלאחר המרד פחת מספרם של היהודים בארץ בגלל הגירה מרצון — הגירה שעם הגורמים לה היו שינויי אקלים, התרחבות המדבר וסדרה של מגפות ורעידות אדמה — וכן בגלל מגמות של התנצרות והתאסלמות. רבים מהיהודים נדדו בעקבות הזדמנויות כלכליות לערים הגדולות בכל רחבי המזרח התיכון ואגן הים התיכון.

הגירת היהודים חיזקה את המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית והכווינה אותה לא רק ללימודי דת, אלא גם לצבירת הון אנושי שהחל להיות רלוונטי בשוקי העבודה. כאשר אדם מהגר לארץ אחרת, הוא אינו יכול לקחת איתו אדמות, בתים, חיות משק וכדומה. הוא יכול למכור אותם ולקחת איתו תיבה מלאה מטבעות זהב, אך בכך היה כרוך סיכון רב בתקופות שאנו מתייחסים אליהן כאן, מה גם שלא פעם נאלצו היהודים להגר במפתיע, בעקבות גזירות כלכליות או פרעות, ולהשאיר את כל רכושם מאחוריהם. הון אנושי שונה מהון פיזי: הוא מוטמע במוחנו, אינו שוקל דבר ושודדי דרכים אינם יכולים לקחת אותו מאיתנו בכוח הזרוע. אדם שלמד רפואה, או צורפות, יוכל לעסוק במקצועו בכל מקום שאליו יגיע. ערכים כגון סובלנות, אוריינות ומשמעת, שרכשו הילדים היהודים כשלמדו תורה, היו רלוונטיים גם עבור מקצועות רבים בסקטור העירוני. על כן, בעקבות השילוב של נדודיהם והחינוך שקיבלו בילדותם, העדיפו היהודים להשקיע בהון אנושי במקום בהון פיזי (תופעה שנצפתה גם בקרב קבוצות של מהגרים לא־יהודים).7

בינתיים העולם השתנה. האימפריה הרומית דעכה והתחלקה לקיסרות מזרחית (ביזנטית) וקיסרות מערבית, שהתמוטטה כתוצאה מפלישה של עמים גרמאנים. אירופה התפרקה לפסיפס של ממלכות קטנות ושקעה לתקופה ארוכה של נסיגה טכנולוגית, תרבותית ומוסדית.8 ביזנטיון פרחה תקופה מסוימת, עד שהמוסלמים החלו בהתפשטותם המדהימה וכוננו אימפריה רחבת ידיים. במשך כל התקופה הזאת הצטמקה האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון בזמן שאוכלוסיות לא־יהודיות גדלו באופן ניכר. נראה שלעזיבת הדת היהודית היה תפקיד חשוב בתהליך הזה.

היהודים ששמרו על דתם גילו בהדרגה שידיעת הקרוא והכתוב שלהם מעניקה להם יתרון ניכר במסחר ובפיננסים. הם החלו לשגשג כאשר האימפריה המוסלמית השרתה יציבות על אזור עצום, שכלל את המזרח התיכון ואת צפון אפריקה ורוב ספרד, וקידמה את המסחר באירופה, באפריקה ובאסיה. עוד גורם שתרם לשינוי שחל בעם היהודי היה כינון מוסדות אשר הקלו על אכיפת חוזים בין סוחרים יהודים מארצות מרוחקות: התלמוד אשר היה מסגרת חוקתית מאחדת עבור כל הקהילות היהודיות, בתי הדין הרבניים ומפעל השו"ת (שאלות ותשובות שנשלחו לרבנים בכירים מארצות מרוחקות, במקרים רבים סביב מחלוקות מסחריות ומשפטיות). לצד האוריינות של היהודים והשפה המשותפת, מוסדות אלו שיפרו את האמון בין סוחרים יהודים והפחיתו בפועל את עלויות וסיכוני המסחר. כל המגמות האלו התרחשו עוד לפני שחלק מהמדינות הטילו על היהודים הגבלות חוקיות שמנעו מהם לרכוש אדמות ולעסוק בחקלאות. כך נוצרה סביבה שתמכה בהתפשטות המוטציה המוסדית־תרבותית הראשונית.

אקשטיין ובוטיצ'יני מעריכים כי בשנים 1–400 לספירה נע שיעור היהודים תושבי המזרח התיכון שעסקו בחקלאות בין 85 ל־90 אחוז והיה דומה לשיעור האיכרים בעמים אחרים. בשנים 400–650 הוא פחת ל־70 עד 85 אחוז, ומנקודה זו ואילך הוא החל לקטון במהירות. בשנים 650–1250 נע שיעור החקלאים בקרב יהודי המזרח התיכון בין 10 ל־30 אחוז בלבד, ורוב היהודים עסקו במלאכות יד, במסחר ובהלוואה בריבית. עיקר השינוי התרחש בשנים 900-750, שבמהלכן עזבו כ־75 אחוז מהיהודים את מקצועות החקלאות, משום שבתקופה הזאת חלו תהליכי עיור מהירים והמסחר במזרח התיכון פרח. ושוב — כל התהליכים האלו התרחשו לפני התקופה שבה הוטלו מגבלות תעסוקתיות על יהודים. בסוף המאה ה־9 כמעט כל האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון היתה עירונית. המסמכים הכלכליים מגניזת קהיר — אלפי שטרות מכר, צוואות, מכתבים, רשומות בתי משפט, ותעודות על הלוואות ושותפויות עסקיות שנכתבו בין המאה ה־9 למאה ה־19 — עוסקים בעיקר בסוחרים ובעלי מלאכה וכמעט שאינם מציינים חקלאים. גם מפעל השו"ת ויומניהם של נוסעים יהודים בימי הביניים המוקדמים מעידים שרק שיעור קטן מהיהודים עסק בעת הזאת בחקלאות, למרות שהיו מספר יהודים עשירים במיוחד שהחזיקו אדמות.

בהדרגה החלו היהודים להתפשט אל מעבר למרכזים הראשוניים שלהם במסופוטמיה, מצרים, אנטוליה, רומא וספרד, והתיישבו בכל רחבי אירופה, בהודו ובאזורים נוספים. למעלה מארבע מאות שנה לפני מסעו של מרקו פולו, סוחרים יהודים אשר כונו "ראד'אנים" כוננו רשתות מסחר שהתפרסו מסין והודו במזרח ועד צרפת ובריטניה במערב ומצפון אירופה ועד אפריקה (חוקרים אחדים משערים שהסוחרים האלה היו אחראים גם להפצתן של טכנולוגיות חשובות ממזרח למערב, כגון השיטה הסינית להפקת נייר והספרות ההודיות־ערביות).9 בכל מרכז מסחרי חשוב הופיעו קהילות יהודיות אשר תחזקו את הרשתות, והיהודים השתמשו ביתרונותיהם היחסיים כדי לדחוק מתחרים שלא נהנו מרשתות כאלה. רבים הבחינו בייחוד היהודי בנושא ההשכלה, שהיה תקף אפילו בנוגע לחינוך של בנות. כך כתב הפילוסוף והתיאולוג הצרפתי פייר אַבֶּלַר בתחילת המאה ה־12:10

אם הנוצרים מחנכים את בניהם, הם אינם עושים זאת לשם שמים אלא לצורך רווח — על מנת שאחד האחים יוכל לעזור לאביו ולאמו ולשאר אחיו, או ישמש כנושא תפקיד בכנסייה [...] אבל היהודים, מתוך קנאות לאל ואהבת התורה, מקנים ידיעת קרוא וכתוב לכל בניהם, כדי שכל אחד מהם יבין את חוקי האל. היהודי, עני ככל שיהיה, גם אם עשרה בנים לו, יקנה לכולם ידיעת קרוא וכתוב, וזאת לא כדי להרוויח מכך, כפי שעושים הנוצרים, אלא כדי שהם יבינו את חוקי האל, ומדובר לא רק בבניו אלא גם בבנותיו.

בשנים 1000–1200 עברו רבים מיהודי אירופה מתחומי המסחר, המלאכה והרפואה לתחום חדש ופורח, שעד מהרה נעשה מזוהה עם היהדות: הלוואה בריבית.11 גם כאן היו היתרונות של היהודים מבחינת ההון האנושי ורשתות המסחר גורם מרכזי להצלחה. בתקופה הזאת עדיין לא הופיעו חוקים אשר מנעו מיהודים לעסוק בתחומים אחרים. אף שהיו הגבלות מסוימות שהפריעו לנוצרים ולמוסלמים לעסוק בהלוואה בריבית, היו היהודים צריכים להתחרות באיטלקים ובאחרים על אותם השווקים, ועשו זאת בהצלחה. בתקופה הזאת היתה האימפריה המוסלמית נתונה בשקיעה, ומרכז הכובד של העם היהודי החל לנטות בהדרגה מהמזרח התיכון אל אירופה, אך הרכב המקצועות לא השתנה וגם לא הנורמה של חינוך בסיסי לכלל הבנים. גירוש המוני יהודים, כפי שהיה באנגליה ובצרפת ואחר כך בספרד ובפורטוגל, וניסיונות של גילדות להגביל בעלי מלאכה יהודים, רק תמכו עוד בנטייה היהודית להשקיע בהון אנושי כללי, ולהתמחות במסחר ופיננסים. מאפיין מעניין נוסף של היהודים, לצד ההשקעה בהשכלת ילדים, היה רמה נמוכה יחסית של תמותת ילדים, מה שהוביל לגידול אוכלוסייה מהיר ביחס לאוכלוסיות אחרות.12 נראה שמאפיין זה נבע מאותו המקום של תשומת לב והשקעה בגידול הילדים. כלכלנים רבים מחשיבים "בריאות" בתור חלק מההון האנושי, ביחוד בתקופות היסטוריות.

בשלהי המאה ה־15 החלה מערב אירופה לעקוף את סין ואת האימפריה העות'מנית בדרכה להפוך לציוויליזציה העשירה בעולם. מהתקופה הזאת ואילך ההיסטוריה של הטכנולוגיה האנושית היא בעיקרה ההיסטוריה של הטכנולוגיה האירופית,13 ויחד עם הקידמה הטכנולוגית הגיעו גם פריחה מסחרית ופיננסית. שלא במפתיע, היהודים נמנו עם הנהנים מהפריחה הזאת. במאה ה־17 חלשו סוחרים יהודים בהולנד, בריטניה ופולין־ליטא על רשתות מסחר ענפות שהתפרשו ממזרח אסיה דרך דרום אפריקה ועד האיים הקריביים. יהודים השתלטו על המסחר ביהלומים שנכרו בהודו, ובהמשך בברזיל ובדרום אפריקה, היו בין הראשונים שהפעילו מכרות פחם במרכז אירופה ומזרחה, והיו פעילים גם בענף המתכות בגרמניה ובמזרח אירופה. משפחות יהודיות רבות עלו לגדולה בתקופה זו במדינות שונות, כשהמפורסמת ביניהן היא משפחת רוטשילד. היהודים השיגו עושר ועוצמה פוליטית, אשר אפשרו להם להסיר חלק מהמגבלות שהוטלו עליהם והיו המקור לשלל תיאוריות קונספירציה.

כשהחלה ההגירה ההמונית לקולוניות האירופיות בעולם החדש, עלו גם יהודים רבים על ספינות שיצאו ממערב אירופה. איש לא מנע מהם לעסוק בחקלאות בארצות הברית ואחר כך באוסטרליה ובארגנטינה, אך רובם בחרו להתיישב בערים הגדולות ולהתמיד במקצועות המסחר והפיננסים, היכן שכבר היה להם יתרון יחסי. המהפכה התעשייתית הובילה לגל מהיר של גלובליזציה, והיהודים מצאו את עצמם בעמדה טובה במיוחד אשר אפשרה להם לנצל את ההמצאות החדשות ולהתעשר. בסוף המאה ה־19 היו שני שלישים מהבנקים בוורשה בבעלות יהודים, ו־43 אחוז מהבעלים והדירקטורים של הבנקים והמוסדות הפיננסיים בפרוסיה היו יהודים.14 במאה ה־20, אשר כונתה על ידי הכלכלנית קלאודיה גולדווין "המאה של ההון האנושי", יתרונם של היהודים נעשה ברור אף יותר. בתחילת המאה היו יהודים יותר ממחצית מכל הרופאים בבודפשט, ורשה ווינה, והשיעורים היו דומים גם בקרב עורכי דין ועיתונאים. בבריטניה שלפני מלחמת העולם הראשונה היו היהודים 0.3 אחוז מהאוכלוסייה אבל יותר מ־20 אחוז מהמיליונרים, וברוסיה היה שיעורם גבוה בקרב המהפכנים הקומוניסטים שהשתלטו על המדינה.

בהמשך המאה ה־20 כיכבו יהודים לא רק ברשימת חתני פרס נובל, אלא גם ברשימת מקבלי מדליית פילדס במתמטיקה, פרס טיורינג במדעי המחשב, פרס קיוטו להצטיינות מדעית ופרס פוליצר לעיתונות וספרות, והיתה להם נציגות מרשימה בקרב אלופי העולם בשחמט, עשירי העולם, וגם ההוגים, הסופרים, המוזיקאים ואנשי הקולנוע החשובים. במאתיים השנים האחרונות יהודים כיהנו כראשי ממשלה או נשיאים בהונדורס, אל סלוודור, בריטניה, ניו זילנד, איטליה, הרפובליקה הדומיניקנית, הונגריה, לטביה, אוסטרליה, צרפת, פנמה, אוסטריה, רומניה, שווייץ, פרו, גיאנה, רוסיה, גיאורגיה, צ'כיה, אוקראינה ובלגיה.15 כיום כ־44 אחוז מהיהודים הבוגרים בארצות הברית חיים במשקי בית שהכנסתם עולה על 100,000 דולר בשנה (בהשוואה לשיעור של 23-14 אחוז בקרב קבוצות של נוצרים פרוטסטנטים או קתולים)16 ול־59 אחוז מהם יש תואר אקדמי (בהשוואה ל־27 אחוז בכלל האוכלוסייה).17 נראה כי לא משנה כיצד תגדירו אינטליגנציה והישגים, היהודים יתברגו בראש הרשימה.

עם הישגים שכאלה, אין פלא שהועלו תיאוריות בנוגע ל"עליונות הגנטית" של העם היהודי. המתמטיקאי נורברט וינר הציע כבר בשנת 1953 הסבר אבולוציוני לאותה עליונות גנטית כביכול, וביסס אותו על הנוהג שהיה קיים בעם היהודי של נישואי חכמים לילדי סוחרים עשירים. מחקר משנת 2005 קישר בין התיאוריה הזו ותפוצתן של מחלות גנטיות מסוימות בקרב יהודי אשכנז, וטען שהעליונות היהודית היא תוצאה אבולוציונית של החיים בחברה אשר העניקה סטטוס חברתי גבוה במיוחד לבעלי אינטליגנציה גבוהה (ולבניהם ובנותיהם), וכך תרמה לסיכוי שלהם להפיץ את הגנים שלהם לדורות הבאים.18

האם אנחנו באמת עליונים גנטית?

באופן עקרוני שינויים ביולוגיים יכולים להתרחש בדרך של ברירה מלאכותית. ניתן לראות זאת בגזעי כלבים שעברו רבייה מכוונת כדי להתאים אותם למשימות ספציפיות כגון רעייה או ציד שועלים. אך לשם כך נדרש קיום של שני תנאים. התנאי הראשון הוא שיהיה פער ניכר בין שיעור הילודה וסיכויי ההישרדות של ילדים שנולדו למלומדים וסוחרים לבין שאר היהודים, כך שילדיהם של הגברים והנשים המוכשרים ביותר באמת יתפשטו באוכלוסייה על חשבון ילדיהם של גברים ונשים מוכשרים פחות. התנאי השני, היותר בעייתי, הוא שהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים אצל היהודים צריך להיות גדול בהרבה מהפער בין גידול האוכלוסייה של המלומדים והלא־מלומדים בקרב בני דתות אחרות, כך שהיהודים באמת יהיו מיוחדים.

מכיוון שנדרש שינוי מהיר יחסית בתוך כאלף שנים, ומכיוון שגם בקרב עמים אחרים היו מלומדים וסוחרים אשר זכו לתהילה, עושר וצאצאים רבים (אולי מלבד מלומדים נוצרים קתולים, שרבים מהם היו נזירים), קצת קשה להאמין שזהו ההסבר לעליונות היהודית. נתונים על ציוני תלמידים ישראלים במבחנים בינלאומיים מעלים שייתכן שבשנים האחרונות איבדנו את אותה העליונות היחסית — עניין בלתי אפשרי במקרה שהיה כאן שוני ביולוגי אמיתי.

על כן, ההסברים המתמקדים בסלקציה (כלומר, בכך שמשפחות שלא ראו ערך בהשכלה עזבו את היהדות לאורך כל הדורות) ובחשיבות התרבותית שיוחסה בקרב היהודים להשקעה בהון אנושי נראים סבירים יותר מהסברים המדברים על שינוי במאגר הגנים של האוכלוסייה. מכיוון שגם מוטציות תרבותיות־מוסדיות וגם מוטציות גנטיות עוברות מהורים לילדים, קשה להבחין מבחינה אמפירית בין השפעתן של השתיים, אבל ההסבר התרבותי־מוסדי מחייב פחות הנחות ומאפשר שינוי מהיר יותר ודרמטי יותר, בייחוד אם הוא מלווה ביציאה סלקטיבית מקבוצת היהודים. הרבה יותר מהיר להפיץ רעיונות בדרך של חיקוי והדבקה חברתית, מאשר לחכות עד שיתרון קל בשיעורי הילודה וההישרדות של הילדים ייתרגם לשינוי אבולוציוני־ביולוגי משמעותי בהרכב האוכלוסייה.

חשוב לציין שהמוטציה התרבותית־מוסדית התומכת בהשקעה גבוהה במיוחד בהשכלת הילדים לא היתה ייחודית ליהודים. יש דוגמאות רבות ל"יזמים תרבותיים" מסוגם של יהושע בן גמלא, אשר תמכו בהרחבת מערכת החינוך בציוויליזציות ודתות אחרות, אך אנחנו היהודים היינו בין הראשונים. בגלל שילוב נסיבות נדיר שכלל את חורבן בית המקדש, הגלות ושורה של מגמות דמוגרפיות וטכנולוגיות באלף הראשון לספירה, המוטציה הזו התאימה לסביבה, שרדה ונפוצה בקרב היהודים זמן רב לפני שנעשתה נפוצה בעמים אחרים, ויהודים שההעדפות שלהם לא התאימו לה עזבו את היהדות. כך, בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, בתקופה שהציונות החלה להכות שורש, נהנו היהודים מעמדת כוח יוצאת דופן, אשר השפיעה באופן ניכר על שגשוגו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

*המשך הפרק בספר המלא*