חפש אותה אצלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חפש אותה אצלם
הוספה למועדפים

חפש אותה אצלם

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חמדה וייס

חמדה וייס (שמילוביץ) נשואה ואם לבת ולבן. משלבת בחיי היומיום שתי אהבות של עיסוק ברפואה ובספרות. עוסקת בקליניקה, במחקר קליני ובהוראה  וכותבת שנים למגירה. ספור קצר שלה התפרסם ב"סיפורים בחלוק לבן" (הוצאת הר''י, 2017). "חפש אותה אצלם" הוא ספר הביכורים שלה, המסכם מסע פתלתל לנבכי קורות משפחתה ויחסיה המורכבים עם אביה. המסע עטוף בהרבה חמלה ואהבה ועולה ממנו געגוע לכל הנפשות המעורבות.

תקציר

לאן נעלמה יולאן?

במשך כל חייו הבוגרים חיפש שרואל־יוסל את אחותו שאותה נטש כנער בהונגריה ערב הכיבוש על ידי הגרמנים.
הוא שרד את המלחמה, עלה לארץ והקים משפחה, אך פצעי העבר נותרו פתוחים וכואבים. גם הישגיו כאיש חינוך, שפועלו נלמד בארץ ובעולם, לא סיפקו לו נחמה. יולאן נעלמה, ועימה חלק מליבו. 

ואז, שבעים שנה אחרי, מתרחש נס.

לאחר שכל התקוות נגוזו זה מכבר, בדרך לא דרך הוא מצליח לאתר את בניה של יולאן, וברגע אחד מופלא הוא זוכה לבקש סליחה.
 
ד"ר חמדה וייס, בתו של יוסף (לשעבר שרואל־יוסל) שמילוביץ, מספרת לראשונה את סיפורה המשפחתי המטלטל, סיפור המאחד בני משפחה ממדינות שונות ושפות זרות. היא לוקחת אותנו למסע מאלף אל בחירות גורליות ומשמעותן, אל משמעות האמונה וקשר הדם, ואל עבר שלא נעלם – אלא ממשיך לשנות חיים, דורות קדימה. 

פרק ראשון

1

________________________________________________________________________________________________

בשנים האחרונות הפכה בדידותו של אבא קשה יותר ויותר. אמא התכנסה לתוככי השִכחה, וזו כילתה כל שביב של סיכוי לתקשורת איתה. גם חבריו של אבא בשכונה התמעטו מאוד, חלקם עברו להתגורר מחוץ לגבעתיים בקרבת ילדיהם וחלקם עברו מן העולם.

אבא ואני יצרנו לנו מסלול טיולים קבוע בכל שבוע, "בואי נראה קצת אנשים ונקנה כרטיס של 'מפעל הפיס' על הדרך," התעקש אבא באופטימיות הבלתי נדלית שלו. כל בילוי כזה הסתיים תמיד ב"ויולה", בית הקפה הקטן השכונתי. אבא התיידד בקלות ובמהירות עם המלצרים בבית הקפה, ואלו דאגו לו לבירה שחורה ולסלט עם המון בצל, כמו שאהב, זוכרים את העדפותיו. גם כשהייתי מגיעה בלעדיו עם חברה או לפגישת עבודה, היו מקפידים למסור לו דרישת שלום דרכי, מכירים בהיותנו ישות בלתי נפרדת.

ואז, באחד מטיולינו אלה ביקש אבא שהפעם נקצר את הטיול, כי הוא חייב לדבר איתי על נושא מאוד חשוב.

בפיזור נפש שלא אופייני לו, אבא הרשה לי להזמין במקומו את הארוחה, "מה שהגברת מזמינה, זה טוב," הפטיר ואפילו לא חייך למלצר.

"אבאל'ה, קרה משהו?" נבהלתי, הרי אבא לא נתן לאיש להחליט עבורו, תמיד היה מתוכנן, תמיד ערוך לכל מצב.

"חמל'ה שלי, הלילה פעם ראשונה זה עשרות שנים ראיתי את הפנים של אמא שלי, ממש מדויקות, כאילו היא עכשיו, כמוך, יושבת מולי," שפתיו רעדו.

"את זוכרת כמה התייסרתי כשאמא שלי הופיעה לי מדי פעם בחלום," אמר, "עד עכשיו רק ידעתי שזו היא, ולא יכולתי ממש להבחין בפרטי פניה, אבל הפעם ממש ראיתי אותה זוהרת ויפה כמו בבית הכנסת בבר המצווה שלי," עיניו נצצו כאילו הוא שוב עומד ליד התיבה בבית הכנסת. "היא נראתה לי כל כך צעירה. תחשבי, אני היום בגיל כפול מגילה אז. בגרמנית הפצירה בי, פפיק, אתה חייב למצוא את יולאן. חיפשת אותה לא טוב עד היום. אתה חייב לחפש אותה אצלם, אמרה ונעלמה."

אצבעותיו מוללו את המפית שעל השולחן. הצלחת נותרה מלאה ולא נראה שיש לו עניין בתכולתה. "היא לא אפשרה לי להאריך את הפגישה איתה," נאנח, "רציתי כל כך להשאיר אותה איתי עוד קצת, אבל..." הרעד בשפתיו התגבר ודמעות זלגו על לחייו.

כאבו נספג בגופי שלי, ואבא המשיך, לא נתן לרגע למוסס את המשימה שאיתה הגיע, "אני יודע שאת מתעסקת במחשב כל היום ואני יודע שאפשר לברר הכל, אבל ממש הכל, באינטרנט אז אני מבקש ממך לחפש שם טוב ולמצוא את יולאן. זה דחוף," הוא תפס בידי, "אני חייב להספיק לדבר איתה. יש לנו הרבה נושאים לדון בהם," הוא דיבר במהירות ובנחרצות.

"אבאל'ה שלי," הנחתי את כף ידי השנייה על ידו, מנסה להרגיעו. ליבי נחמץ בקרבי, אבל ידעתי שעליי להנמיך ציפיות, "כבר ניסינו למצוא את יולאן כל כך הרבה פעמים, מתי תוותר? אני מבינה אותך," בררתי בקפידה את המילים, "אבל... בן כמה אתה, אבא?"

"את יודעת שאני יליד 1927," הוא כבר הבין לאן אני מכוונת את השיחה.

"ובת כמה יולאן?" התעקשתי להמשיך.

"היא גדולה ממני בארבע שנים כמעט. וגם את זה את יודעת," הוא שיתף פעולה בחוסר רצון.

"אבאל'ה, אז בעצם, יולאן אמורה להיות היום בת תשעים ושלוש, אם היא עדיין בחיים. זה אומר שהיא או דמנטית או פשוט, אבאל'ה יקר שלי, היא מסיבותיה שלה מסרבת להיות איתך בקשר. אין מה לעשות נגד זה!" הוא משך את ידו, הניד את ראשו מצד לצד, לא מקבל את הגזירה.

"אתה סיפרת לי שנהגת בה בצורה מחפירה בפעם האחרונה שנפגשתם, ושאולי היו לה סיבות נוספות, אחרות, לנתק ממך מגע. אז עכשיו זה ישתנה? למה?" שלפתי את כל הטיעונים שעלו במוחי, מקווה שאצליח להוריד אותו מהרעיון המופרך.

"ילדה שלי, תפסיקי לריב איתי! תפסיקי להיות כל כך צודקת!" ניגב את הדמעות מעיניו, "את בכל זאת לא יודעת הכל! פעם אחת תעשי מה שאני מבקש ממך בלי להתווכח איתי," קולו נצרד.

"אני זוכרת," לא ויתרתי, "שכל קיץ בתחילת אוגוסט ולפני שחזרת במלוא המרץ לעבודה בבית הספר, נסעת עם אמא לאירופה, כל שנה לעיר אחרת: בודפשט, ברטיסלבה, פראג, ובכל מקום השארת כסף בוועד המקומי של הקהילה היהודית, כדי שיפיצו עלונים בשפת המקום שאתה מחפש את יולאן. כלום לא קרה מאז," נשענתי לאחור בכיסאי, בטוחה שבזה סיימנו.

"תקשיבי, ילדה שלי." נראה לי כי החליט לשנות טקטיקת מיקוח. הוא שתק רגע, "לא סיפרתי לך הכל," אבא הזדקף בכיסאו כמו קיבל החלטה, "את צריכה לסמוך עליי, אני לא יכול להסתלק מן העולם בלי לדבר איתה."

"אבאל'ה," המזלג נשמט מידי, "על מה אתה מדבר?"

"תסמכי על אבא שלך! אל תשאלי שאלות מיותרות, פעם אחת בחיים מותר גם לי לבקש," אמר בקול יציב.

לבקש בהחלט מותר, גיחכתי לעצמי. ביום יום הרי לא ביקש, בעיקר דרש. מכולם. רק שאני מעולם לא עשיתי לו חיים קלים, "זה עובר כנראה בגנים," נהגה אמא להגיד בכל היתקלות בינינו, "זו לא מוכנה לקבל תכתיבים וזה קשה כמו פרד."

רק בבגרותי הבנתי לְמה אבא מסוגל ומה קורה כשהוא לא מוותר.

וכך מצאתי את עצמי חמישים אלף קילומטר מהבית, במסע עם אבא להתמודד עם השדים מעברו.

חמדה וייס

חמדה וייס (שמילוביץ) נשואה ואם לבת ולבן. משלבת בחיי היומיום שתי אהבות של עיסוק ברפואה ובספרות. עוסקת בקליניקה, במחקר קליני ובהוראה  וכותבת שנים למגירה. ספור קצר שלה התפרסם ב"סיפורים בחלוק לבן" (הוצאת הר''י, 2017). "חפש אותה אצלם" הוא ספר הביכורים שלה, המסכם מסע פתלתל לנבכי קורות משפחתה ויחסיה המורכבים עם אביה. המסע עטוף בהרבה חמלה ואהבה ועולה ממנו געגוע לכל הנפשות המעורבות.

עוד על הספר

חפש אותה אצלם חמדה וייס

1

________________________________________________________________________________________________

בשנים האחרונות הפכה בדידותו של אבא קשה יותר ויותר. אמא התכנסה לתוככי השִכחה, וזו כילתה כל שביב של סיכוי לתקשורת איתה. גם חבריו של אבא בשכונה התמעטו מאוד, חלקם עברו להתגורר מחוץ לגבעתיים בקרבת ילדיהם וחלקם עברו מן העולם.

אבא ואני יצרנו לנו מסלול טיולים קבוע בכל שבוע, "בואי נראה קצת אנשים ונקנה כרטיס של 'מפעל הפיס' על הדרך," התעקש אבא באופטימיות הבלתי נדלית שלו. כל בילוי כזה הסתיים תמיד ב"ויולה", בית הקפה הקטן השכונתי. אבא התיידד בקלות ובמהירות עם המלצרים בבית הקפה, ואלו דאגו לו לבירה שחורה ולסלט עם המון בצל, כמו שאהב, זוכרים את העדפותיו. גם כשהייתי מגיעה בלעדיו עם חברה או לפגישת עבודה, היו מקפידים למסור לו דרישת שלום דרכי, מכירים בהיותנו ישות בלתי נפרדת.

ואז, באחד מטיולינו אלה ביקש אבא שהפעם נקצר את הטיול, כי הוא חייב לדבר איתי על נושא מאוד חשוב.

בפיזור נפש שלא אופייני לו, אבא הרשה לי להזמין במקומו את הארוחה, "מה שהגברת מזמינה, זה טוב," הפטיר ואפילו לא חייך למלצר.

"אבאל'ה, קרה משהו?" נבהלתי, הרי אבא לא נתן לאיש להחליט עבורו, תמיד היה מתוכנן, תמיד ערוך לכל מצב.

"חמל'ה שלי, הלילה פעם ראשונה זה עשרות שנים ראיתי את הפנים של אמא שלי, ממש מדויקות, כאילו היא עכשיו, כמוך, יושבת מולי," שפתיו רעדו.

"את זוכרת כמה התייסרתי כשאמא שלי הופיעה לי מדי פעם בחלום," אמר, "עד עכשיו רק ידעתי שזו היא, ולא יכולתי ממש להבחין בפרטי פניה, אבל הפעם ממש ראיתי אותה זוהרת ויפה כמו בבית הכנסת בבר המצווה שלי," עיניו נצצו כאילו הוא שוב עומד ליד התיבה בבית הכנסת. "היא נראתה לי כל כך צעירה. תחשבי, אני היום בגיל כפול מגילה אז. בגרמנית הפצירה בי, פפיק, אתה חייב למצוא את יולאן. חיפשת אותה לא טוב עד היום. אתה חייב לחפש אותה אצלם, אמרה ונעלמה."

אצבעותיו מוללו את המפית שעל השולחן. הצלחת נותרה מלאה ולא נראה שיש לו עניין בתכולתה. "היא לא אפשרה לי להאריך את הפגישה איתה," נאנח, "רציתי כל כך להשאיר אותה איתי עוד קצת, אבל..." הרעד בשפתיו התגבר ודמעות זלגו על לחייו.

כאבו נספג בגופי שלי, ואבא המשיך, לא נתן לרגע למוסס את המשימה שאיתה הגיע, "אני יודע שאת מתעסקת במחשב כל היום ואני יודע שאפשר לברר הכל, אבל ממש הכל, באינטרנט אז אני מבקש ממך לחפש שם טוב ולמצוא את יולאן. זה דחוף," הוא תפס בידי, "אני חייב להספיק לדבר איתה. יש לנו הרבה נושאים לדון בהם," הוא דיבר במהירות ובנחרצות.

"אבאל'ה שלי," הנחתי את כף ידי השנייה על ידו, מנסה להרגיעו. ליבי נחמץ בקרבי, אבל ידעתי שעליי להנמיך ציפיות, "כבר ניסינו למצוא את יולאן כל כך הרבה פעמים, מתי תוותר? אני מבינה אותך," בררתי בקפידה את המילים, "אבל... בן כמה אתה, אבא?"

"את יודעת שאני יליד 1927," הוא כבר הבין לאן אני מכוונת את השיחה.

"ובת כמה יולאן?" התעקשתי להמשיך.

"היא גדולה ממני בארבע שנים כמעט. וגם את זה את יודעת," הוא שיתף פעולה בחוסר רצון.

"אבאל'ה, אז בעצם, יולאן אמורה להיות היום בת תשעים ושלוש, אם היא עדיין בחיים. זה אומר שהיא או דמנטית או פשוט, אבאל'ה יקר שלי, היא מסיבותיה שלה מסרבת להיות איתך בקשר. אין מה לעשות נגד זה!" הוא משך את ידו, הניד את ראשו מצד לצד, לא מקבל את הגזירה.

"אתה סיפרת לי שנהגת בה בצורה מחפירה בפעם האחרונה שנפגשתם, ושאולי היו לה סיבות נוספות, אחרות, לנתק ממך מגע. אז עכשיו זה ישתנה? למה?" שלפתי את כל הטיעונים שעלו במוחי, מקווה שאצליח להוריד אותו מהרעיון המופרך.

"ילדה שלי, תפסיקי לריב איתי! תפסיקי להיות כל כך צודקת!" ניגב את הדמעות מעיניו, "את בכל זאת לא יודעת הכל! פעם אחת תעשי מה שאני מבקש ממך בלי להתווכח איתי," קולו נצרד.

"אני זוכרת," לא ויתרתי, "שכל קיץ בתחילת אוגוסט ולפני שחזרת במלוא המרץ לעבודה בבית הספר, נסעת עם אמא לאירופה, כל שנה לעיר אחרת: בודפשט, ברטיסלבה, פראג, ובכל מקום השארת כסף בוועד המקומי של הקהילה היהודית, כדי שיפיצו עלונים בשפת המקום שאתה מחפש את יולאן. כלום לא קרה מאז," נשענתי לאחור בכיסאי, בטוחה שבזה סיימנו.

"תקשיבי, ילדה שלי." נראה לי כי החליט לשנות טקטיקת מיקוח. הוא שתק רגע, "לא סיפרתי לך הכל," אבא הזדקף בכיסאו כמו קיבל החלטה, "את צריכה לסמוך עליי, אני לא יכול להסתלק מן העולם בלי לדבר איתה."

"אבאל'ה," המזלג נשמט מידי, "על מה אתה מדבר?"

"תסמכי על אבא שלך! אל תשאלי שאלות מיותרות, פעם אחת בחיים מותר גם לי לבקש," אמר בקול יציב.

לבקש בהחלט מותר, גיחכתי לעצמי. ביום יום הרי לא ביקש, בעיקר דרש. מכולם. רק שאני מעולם לא עשיתי לו חיים קלים, "זה עובר כנראה בגנים," נהגה אמא להגיד בכל היתקלות בינינו, "זו לא מוכנה לקבל תכתיבים וזה קשה כמו פרד."

רק בבגרותי הבנתי לְמה אבא מסוגל ומה קורה כשהוא לא מוותר.

וכך מצאתי את עצמי חמישים אלף קילומטר מהבית, במסע עם אבא להתמודד עם השדים מעברו.