שנות לימוד

איבי, צ'ינצ'אי, בנדיקטה, ג'ונג'ון, בראיין, כריסטיאן, אביב, גולן, ג'ואנה, ממיקי, סדריק, טלי, פול, דניס, נעמי, אליסה, שילה, ביסטרא, רוחיה, מוניקה, מיקל, מוחמד, ג'וזפין, אנדרסון, איבן, רואן, צ'מסום, ג'רי, רובס, ראיין, אמירה, אנדריאה, מיכל, יוקרסטו, מג'ד, מימי, אלינה, יונתן, אלכסיי, אבלין, הנסלי, שאנון, בריג'יט, שיילין, אקזוסה. האם יעלה בידי אי פעם ללמוד את שמותיהם?

שיעור ראשון בספרות, כיתה י'. אני מספר להם על ילדיי, על ימיהם הראשונים בבית הספר בברלין, כשלא ידעו אפילו מילה אחת בגרמנית. אני שואל אותם היכן ברלין. כמה מהם משיבים יחד: גרמניה. אני שואל אם מישהו מהם ביקר אי פעם בברלין. בשתיקה שמשתררת, הם נועצים בי את עיניהם. ג'וזפין אומרת: אנחנו לא יכולים, אין לנו תעודות זהות. כמה ילדים פורצים בצחוק. אני מבקש מג'וזפין שתסביר. היא אומרת: אין פה מה להסביר.

שיעורים ראשונים. אני מביט בפניהם של ילדים שאיני יודע עליהם דבר, בשעה שבה הפחד הוא בן בריתה החשאי של התקווה, הואיל והעתיד, פתוח לאין קץ, עודנו סך כל האפשרויות שעדיין לא הוכרעו. כמה מהם רציניים וכבדי ראש; אחרים נדמים סקרנים, משועממים או נבוכים; מקצתם בפנים כמעט ילדותיים, רובם כבר עטו את תווי ההיכר של הבגרות.

שיעור ספרות, כיתה ט'. אנחנו קוראים את סיפורו של עגנון מאויב לאוהב, על זה שמאלף את הטבע מכוח רצונו, שבונה לו בית כנגד המטר והסופה. פיג'י אומרת: אתמול בלילה עצרו את אבא שלי. ממיקי אומרת: אתה מדבר איתנו על בית, אבל להורים שלי אין תעודת זהות. ראיין אומר: הבית שלי כאן. לעולם לא אחזור לקולומביה, אלא אם יכריחו אותי.

כמה טוב היה אילו יכולתי להיות מעט עם הילדים — לשחק כדורסל או כדורגל, לשוחח איתם. אני תוהה אם אי פעם אצליח לקצוב שעתיים בשבוע שבהן אוכל לעשות כן. לפי שעה היום עמוס במטלות לאין־ספור, ואף על פי כן זה משונה מאוד: להיות בבית ספר יום אחר יום, שעות רבות, בלי שתהיה בידי שהות לשוחח עם תלמידים. האם אצליח לעשות בכיתה את מה שבמשך עשור, אולי יותר, השתדלתי לקיים מחוצה לה?

שיעור ספרות, כיתה י'. אני קורא את שירה של זלדה לכל איש יש שם. אני שואל אותם: מה זאת אומרת? מה זאת אומרת שהמוות נותן לנו שם? הם מסתכלים עליי. אני אומר: מה זאת אומרת שההרים והים נותנים לנו את שמנו? אני חש בכובד משקלן של השאלות הללו, ולרגע נדמה לי שאני מפציר בהם להשתתף בפתרון חידה ששיעורה כמעט בלתי נתפס. איבי וממיקי מניחים את ראשם על השולחן. רוז, שהצטרפה אלינו רק היום, ממלמלת: מה היא חופרת, זאתי. לכל איש יש שם, לכל איש יש שם. ילדים אחרים מתבוננים בי בריכוז. האם הם מנסים להבין? אני ממשיך: תחשבו רגע, מה זאת אומרת שהחטאים נותנים לנו את שמנו? אני אומר להם: אתם יודעים, אתמול לימדתי כל היום. אחר כך חזרתי הביתה, הכנתי אוכל לילדים, ואז יצאנו לים ושחינו, ואחר כך, בלילה, ישבתי עם אשתי ודיברנו, ולפני יומיים אימא שלי הייתה אצלנו, והיא מוסיפה לקרוא לי ילד. רוז אומרת: בבוקר אני תלמידה, ובערב אני דברים אחרים. אני שואל אותה למה היא מתכוונת. היא אומרת: בבוקר אני פה ומכריחים אותי ללמוד וללבוש תלבושת אחידה, ובערב אני יכולה ללבוש מה שאני רוצה. אביב אומרת: מכריחים אותנו לבוא עם תלבושת אחידה כדי שהשומר יזהה אותנו, וגם בגלל השוויון, שלא יהיו הבדלים בין עשירים לעניים. האם, אני שואל, אפשר להחליף את המילה שם במילה אחרת? הם שותקים זמן רב. האם אפשר להחליף את המילה שם במילה חתול? כמה מהם מחייכים. ובמילה מזגן? אני מבחין בכמה חיוכים נוספים. רבין, שיושב בשורה הראשונה, אומר בשקט, כמעט לעצמו: אולי במילה זהות.

הבוקר מצאנו את קירות בית הספר מכוסים כתובות: סודנים לסודן. וגם: פה צריך היה לקום גן לילדי השכונות. מיהרנו למחוק אותן בטרם יגיעו הילדים; נדמה לי שכולנו, תלמידים ומורים, משתדלים לכונן מובלעת של חסד במרחב ששמיו הולכים ומתקדרים. איננו מדברים על כך, גם לא בינינו לבין עצמנו, אבל עמוק בתוכנו אנו יודעים שהדבר שעליו אנו שוקדים שברירי, שעלינו לגונן עליו ללא הרף, שאנו מכסים על פחדינו בעבודה מאומצת, שהיא גם צורה של שכחה.

שעה תשיעית, אודיטוריום בית הספר, שכבה ט', שיעור ראשון בפרויקט גינת הקיימות. בחודשים הקרובים התלמידים אמורים להכיר צמחים מרחבי העולם ולהקים גינת נוי. זה שיעור ראשון מסוגו בבית הספר; חמשת מורי הסדנה נפגשו כמה פעמים במהלך חופשת הקיץ, והם עתידים להוסיף להיפגש מדי שבוע כדי ללוות את הפרויקט. כעת התלמידים יושבים באודיטוריום. נראה שדבר ממה שהמורים אומרים אינו מעניין אותם, וצריך להשקיט אותם שוב ושוב. המורה מבקש מהם לבצע את המשימה הראשונה: עליהם לשוטט בקבוצות קטנות בחצר בית הספר ולמפות אדניות ופינות ירק. מה גדל בהן, אם בכלל. מה אפשר לעשות כדי להפוך אותן לירוקות ויפות יותר. בחוץ הם משוטטים באדישות, משתרכים לאורך מגרש הספורט הלוהט בחום של סוף הקיץ. שלוש ילדות נעצרות מאחורי הקפטריה: ארבע אדניות ברזל ריקות וחשופות מתחת למזגנים הפולטים את חומם בטרטור חדגוני. הן כותבות במחברת, בעודן עומדות: לשתול צמחים. לאסוף את מי המזגנים. אחר כך חוזרים כולם לאודיטוריום. התלמידים ממשיכים להרעיש. אחד המורים מנסה לשווא להסותם. הוא אומר: אני יודע שאתם עייפים. גם אנחנו. אם תהיו בשקט, נגמור ונלך הביתה. אבל כמה דקות קודם לכן הם משתתקים לפתע כשעל המסך מופיעות תמונות המדמות את הגינה העתידה להיבנות: בריכת דגים, גינה עתירת נוי, מדשאה, מדרגות בטון מחופות עץ. מישהו צועק בחושך מקצה האולם: אבל יהרסו לנו את זה.

אילן, יובל, בראיין, רוז, רבין, פיג'י, עלאן, דניס, פול. לעיתים אני מתבלבל. היום, למשל, קראתי לצ'ינצ'אי צ'ינגצ'אי והבכתי אותו בפני שאר התלמידים. אני מבקש את סבלנותם ומשתדל לתת בהם סימנים. בערבים, בתוך הגיהינום של הימים האחרונים — בחג הייתה אצלנו אימי, ונועה ואני נאלצנו להעמיד פני חולים, אף שלאמיתו של דבר אנחנו על סיפה של פרידה — אני משתדל ללמוד את שמות הילדים בעזרת הדפים שהכנתי לי, המדמים את סדר הישיבה בכיתה.

התחושה החריפה ביותר: אני, ששנים רבות עמדתי לצד הילדים, הצטרפתי לשורות הסוהרים.

החצר הפנימית, כמה דקות לאחר סיום ההפסקה. אני רואה את השומר, כמעט שני מטר גובהו, ולידו כמה ילדים. השומר קורא לי. כשאני מתקרב הוא צועק, נסער: אתה לא יודע מה עודד עשה, איך הוא דיבר אליי, איך הוא איים עליי, אתה חייב לטפל בו, מה פתאום הוא מאיים עליי? עודד יושב על הספסל. כל השבוע האחרון אני שומע עליו: עודד התחצף, עודד קילל, עודד הרביץ, עודד בלתי נסבל, חייבים לעשות משהו בקשר לעודד. כעת הוא יושב על הספסל. הוא אומר בכעס, בנפנוף ידיים: לא איימתי עליו, מה הוא רוצה מהחיים שלי? ואז הוא מתחיל לבכות. תחילה בשקט, ואחר כך יותר ויותר חזק. כעת הוא ממש מייבב.

בערב אני מודיע על מחלה, לא אוכל להגיע למוחרת לבית הספר. בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, אני עוצר בדרך בים, ואחר כך נוסע באופניים עד לבית של מיקי חברתי. היא שואלת אם להכין קפה. אני אומר שלא. אני פוסע בחדר זמן ממושך. אנחנו מתחבקים בעמידה. אני בוכה. היא הולכת לאוניברסיטה, ואני לבית קפה. מבעד לחלון בית הקפה אני רואה את אורי, בנה בן התשע של מיקי, ואת אימה. הם נראים נוקשים ומתוחים, ואורי הולך בצעדים נחושים, כמי שרוצה כבר להגיע. הוא לובש חולצת בית ספר ירוקה.

בכיתה אני מבין שהתלמידים אינם מפחידים אותי עוד. לא עוד מסה אמורפית, ישות חסרת שם העלולה להגיח בכל רגע ממחבואה כדי לנסות להכריע אותי. אני מביט בהם בסבלנות, בחיבה.

שיעור ספרות, כיתה ח'. גם כאן אנחנו קוראים את השיר לכל איש יש שם. אני אומר להם: פעם הכרתי אדם שלא רצה שיהיה לו שם. הם מביטים בי בפליאה. מיקל: אז איך הוא רצה שיקראו לו? אני שואל אותם מדוע אדם עשוי לוותר על שמו. רואן: אולי הוא לא אהב את השם שלו. אריאלה: אולי השם שלו היה מוזר. איך קראו לו? מוניקה: אולי הוא הרגיש שהשם מצמצם אותו. אני שואל אותה למה היא מתכוונת. היא אומרת: אולי הוא רצה להחליף כל יום שם לפי מצב הרוח שלו. אולי הוא הרגיש לא נעים להיות דבוק לאותו שם כל הזמן.

שיעור ספרות, כיתה י'. הבוקר התחיל בשעה עשר, בגלל שביתת הזדהות עם תלמידי בתי הספר הנוצריים, שעדיין לא החלו את שנת הלימודים. אני שואל אותם מה הסיבה לשביתה. הם לא יודעים. אני מספר להם ששלושים אלף תלמידים בבתי הספר הנוצריים עדיין לא החלו את שנת הלימודים. טלי שואלת: איך זה יכול להיות שהמדינה לא עוזרת להם? עלאן אומר: זה בגלל שהם נוצרים. מוחמד: זה לא בגלל שהם נוצרים, זה בגלל שהם ערבים. רוחיה מתפרצת: אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו. קולות רבים, מכל עבר. ניקול אומרת: אתמול ברחוב מישהו קרא לי כושית. מוניקה, שגרה בפנימייה בצפון תל אביב ומגיעה לאימה רק בסוף השבוע: בצפון אין גזענות כמו פה. שם לאנשים לא אכפת מצבע העור שלי.

אנחנו קוראים את הסיפור מאויב לאוהב. אני שואל אותם אם ייתכן שיהיו לאדם שני בתים. ג'וזפין אומרת: כן, אם הוא עשיר. אקזוסה אומרת: לפעמים, כשההורים מתגרשים. רודס: יש לי שני בתים, אחד בגאנה השני בישראל. אני שואל אותה היכן היא מרגישה בבית. יש לי שני בתים, היא עונה, אבל בעצם אין לי אפילו בית אחד. כשביקרתי בגאנה בשנה שעברה, הרגשתי זרה. אני לא מדברת את השפה, ולא נשארו לי שם חברים. ובישראל? אני שואל. ישראל היא לא הבית שלי, היא אומרת. אתם לא רוצים אותי פה.

אני מתבקש למלא מקום בכיתת י' עולים. בכיתה מחכות לי שלוש בנות: ביסטרא, רוחיה ודינה. דינה הגיעה לישראל לפני חמש שנים מאוקראינה, ביסטרא מבולגריה ורוחיה מדרום סודן. אני מציע להן לצאת מחוץ לבית הספר. אנחנו יוצאים לבית קפה, אף שאיננו רשאים לעשות כן. מחוץ לשער ביסטרא, רזה מאוד וחיוורת, אומרת: אני שונאת את ישראל. אני מתגעגעת לבולגריה, לחברים שלי, לשפה. אולי בשנה הבאה אעבור לגור עם סבתא שלי בסופיה. אני שואל אותה אם סופיה יפה, והיא מחייכת, העיניים שלה בהירות ורכות מאוד: זו העיר הכי יפה בעולם. בקיץ הייתי שטה באגם עם אימי, בין חבצלות מים ורודות וצהובות. בבית הקפה אנחנו שותים מיץ תפוזים. רוחיה אומרת: כשחצינו את המדבר והתקרבנו לגבול, הבדואים אמרו לנו להוריד את הנעליים ולרוץ הכי מהר שאנחנו יכולים כדי שהחיילים לא יירו בנו. אני ואחי הקטן התחלנו לרוץ. הוא החזיק לי חזק את היד, וככה עברנו את הגדר. היה חם כל כך שהחול רתח לנו מתחת לרגליים, בער מתחת לעור, ובמשך חודש לא הצלחתי ללכת. לא יכולתי לדרוך על הרגל. כפות הרגליים שלי התנפחו מרוב פצעים ומוגלה.

חלפו שלושה שבועות, אולי חודש, מאז כתבתי בפעם האחרונה. בפשטות, איני מוצא לכך זמן.

מועצה פדגוגית, כיתה ז' 3. בזה אחר זה המורים מספרים עד כמה קשה להם: אי אפשר להיכנס לכיתה. הילדים לא לומדים. הם מפריעים כל הזמן, מחצית השיעור חולפת בניסיון לקרוא את השמות. המחנכת מנסה לשווא לדבר טובות על הילדים. מנהלת התיכון: לא יכול להיות שאני לא יודעת על כך. תביאו את הילדים אליי, נקרא להורים שלהם לשיחה. אם יהיה צורך נערב את מנהל בית הספר. בימים הבאים העונשים מוחמרים; אימהות מוזמנות לפגישות, תלמידים מושעים מבית הספר.

עודד וקן מתחילים לפקוד את חדרי. בהפסקות, ולעיתים בתחילת השיעור, הם באים לחדר, מתיישבים. מאחר שאין לי זמן, ומפני שהם נבוכים מאוד, אנחנו מדברים מעט. אני שואל אותם מה הם אוהבים לעשות. הם עונים, כמעט יחד: כדורסל. כעבור כמה ימים, עוד לפני הצלצול הראשון, עודד וקן מגיעים נרגשים לחדרי: היום, נכון? כן, אני אומר. היום. דקות אחדות לפני הפגישה — מוקדם יותר בבוקר ביקשתי כדורסל מהמורה לספורט — אני ניגש לעדכן את מנהלת התיכון. היא אומרת: זה לא התפקיד שלך, אין לך זמן. אנחנו טובעים במשימות.

בשבועות הבאים המחנכת של כיתה ז' 3 נעדרת לעיתים קרובות. כשאני מתקשר אליה בפעם הראשונה, היא אומרת שהיא חולה. כעבור שבועיים היא מספרת שהתמוטטה, שאינה יודעת אם תוכל להמשיך בעבודתה. היא אומרת: אני לוקחת הכול באופן אישי. הלחץ של המורים גומר אותי. היא מספרת שנפגשה עם פסיכיאטר והחלה לקחת כדורים. אני שואל אותה אם לא מוטב שתחדל לפי שעה לשמש מחנכת ותסתפק בהוראה. כן, היא אומרת, זה עשוי להקל עליי.

יום רביעי, כיתה ח'. סטודנטיות להוראה מלמדות בפעם הראשונה. מעתה ואילך הן ילמדו את הכיתה ביום רביעי, ואילו אני אלמד בימי ראשון. אני מתבונן בהן מהצד. ממיקי יושבת בשורה האחרונה, בפינה מצד שמאל. העיניים שלה לחות מהתרגשות, היא מנדנדת את גופה מצד לצד, קדימה ואחורה, היא בקושי מצליחה להרים את האצבע לפני שהיא מתפרצת ועונה. איך ייתכן שעד עכשיו לא הבחנתי עד כמה היא סקרנית ומלאת חיים, עד כמה היא נלהבת? בהפסקה היא חולפת על פניי במסדרון. אני אומר לה כמה שמחתי לראות אותה בשיעור. היא צוחקת, והתלתלים הכהים נופלים על מצחה. אני מציע להביא לה את הספר שממנו לקוח הסיפור שקראנו יחד בכיתה. היא אומרת: כן, בבקשה, אני אשמח מאוד. העיניים שלה, חומות וכהות מאוד, מבריקות שוב.

מבחנים ראשונים. במשך שלושה שבועות דיברנו על זהות אישית וחברתית. אחדים מהתלמידים עונים תשובות יפות, אבל נדמה שרבים מהם לא קלטו דבר, או הבינו מעט מאוד. אנסלי כותבת: זהות אישית — עצמי. זהות חברתית — חברה. אדווין כותב: זהות אישית — משהו אישי של אדם אחר. זהות חברתית — שמזהים משהו אחר. והם אינם התלמידים החלשים ביותר. כך זה חוזר, בניסוחים שונים.

זמן רב אנחנו שוקדים על גיבושה של קהילת מורים לומדת. בשלוש השנים הקודמות הייתה זו מסגרת וולונטרית, מהוססת מאוד, ובמפגשים, ארבעה או חמישה בשנה, השתתפו מורים ספורים בלבד. השנה אנחנו מבקשים להפוך את ההשתלמות למסגרת המאפשרת למורים להתפתח מתוך ניסיונם וחוויותיהם, ולא בעזרת מרצים מן החוץ. תחילה אנחנו שולחים מכתב למורים ומבקשים מהם להשיב אם ברצונם להשתתף. חמישה מורים מביעים עניין. אנחנו מתלבטים אם להציע את ההשתלמות גם למורי החטיבה היסודית. בינתיים עליי להכין שתי השתלמויות נוספות: הראשונה של האגף לשירותי חברה ורווחה, שתעסוק בסיוע לתלמידים חלשים; והשנייה בנושא אוריינות במרחב רב־לשוני. אני שולח את רשימת ההשתלמויות למורים ומבקש מכל אחד לבחור את ההשתלמות המועדפת עליו. בשבועיים שלאחר מכן המורים עונים, אבל בפגישה עם מנהל בית הספר הוא כועס מאוד: לא יכול להיות שדברים ייקחו זמן רב כל כך. אנחנו חייבים לקדם דברים, כבר אמצע אוקטובר. אני מנסה להסביר לו עד כמה חשוב לאפשר למורים לבחור; עלינו להשתדל מאוד לא לכפות עליהם לימודים שאינם מעוניינים בהם. מנהל בית הספר אומר: אני פוחד שקהילת המורים תהיה מקום של קיטורים ותלונות, שהיא לא תהיה רצינית. איני חולק איתו את מחשבותיי: מה פירושה של טענה שהשתלמות שמעצבים מורים, הנסמכת על הידע ועל הניסיון שלהם, תהיה טובה פחות מהשתלמות שמנחה אדם הנעדר זיקה לבית הספר? הוא מתעקש שנחלק מחדש את המורים על פי מה שהוא מכנה צורכי בית הספר. אני מסכים, אבל בימים שלאחר מכן עוד מתקין שינויים ברשימה, ללא ידיעתו ועל פי בקשת המורות. שלוש ההשתלמויות אמורות להתחיל בשבועות הקרובים.

כיתה ח', שיעור אחרון לפני חופשת חנוכה. בבוקר צ'מסום באה לחדרי: לפני שבוע סיימון הודיע שהוא עוזב לארצות הברית, ולא היה לנו זמן להיפרד ממנו. האם נוכל לעשות לו מסיבת פרידה בכיתה? אני נכנס לשיעור ומלמד עשרים דקות, ואז מבקש מסיימון להתלוות אליי, בעוד שאר התלמידים מסדרים את השולחנות ומניחים עליהם את בקבוקי השתייה ואת החטיפים. אני יורד עם סיימון לחדר המורים. אני שואל אותו מתי הוא נוסע, והוא אומר שבעוד ארבעה ימים. לארצות הברית, אבל אין לו מושג לאיזו עיר. ניו יורק? אני שואל. בוסטון? אני מונה שמות של כמה ערים כדי לנסות לעורר את זיכרונו, אבל נראה שבאמת אינו יודע לאן מועדות פניהם. והוא גם אינו יודע מילה באנגלית. אני שואל אותו מתי הגיע לישראל, והוא אומר שהגיע עם אימו ועם אחיו הקטן מאריתראה לפני שלוש וחצי שנים, בכיתה ה'. ואיפה אבא? באריתראה, ואין לו קשר איתו. אתה שמח לנסוע לארצות הברית? הוא מחייך, אבל לא עונה. כעבור כמה דקות אנחנו חוזרים לכיתה. רודס מצאה סרטון של זמרת אריתראית פופולרית, ועל הלוח כתוב, בגירים צבעוניים: סיימון, נתגעגע אליך. אל תשכח אותנו. שיהיה לך טוב באמריקה. תשמור על קשר. מאוחר יותר באותו היום אני לומד שחודשיים קודם לכן הכירה סוכנות הסיוע של האו"ם בהיותן של חמש עשרה משפחות פליטות, וכך נפתחה בפניהן האפשרות להגר לארצות הברית. מרבית המשפחות כבר עזבו את ישראל; משפחתו של סיימון היא מהאחרונות שטרם עשו כן. אחרי הכול, אלה ימים טובים עבורו; ייתכן שאמריקה תסביר לו פנים.

חופשת חנוכה. אני נפגש עם נועה, מורה ותיקה להיסטוריה, שעתידה להנחות את קהילת המורים הלומדת. אחרי שהחלטנו שההשתלמות תעסוק בצפייה הדדית של מורים בשיעורים, אנחנו נדרשים לתת את הדעת על שאלות רבות: כיצד נבסס את האמון, את הביטחון ואת האינטימיות בין חברי הקבוצה? כמה מורים יצפו בכל אחד מהשיעורים? האם המורים יתכננו יחד את השיעור? באילו פרקטיקות נשתמש בשיחות המשוב? מה מבדיל בין הצפייה שתתקיים במסגרת ההשתלמות, לבין צפייה המתקיימת בבית הספר דרך קבע, בעיקר לצורך מתן קביעות וקידום? ממה עלינו להישמר כדי למנוע פגיעה במורים, ואיך נעצב את הגבולות של שיחת המשוב ואת כלליה? ובנוסף, שאלות מעשיות רבות: אנחנו יודעים עד כמה קשה יהיה לשחרר את המורים משיעורים ולמצוא להם מחליפים. חיוני לחשוב על מספר הסבבים — ודאי יותר מאחד, אבל איננו בטוחים שנצליח לקיים שלושה סבבי צפייה, כפי שהיינו רוצים. שנינו קראנו הרבה, אך עד כה פגשנו בעיקר בתאורטיקנים של קהילות מורים, וכמעט לא הזדמן לנו להכיר כאלו שהתנסו בה בפועל. האם נחוצה לנו הדרכה חיצונית? ולבסוף, סוגיית נוכחותי ונוכחותה של מנהלת התיכון: היא הציעה ששנינו נבקר לסירוגין בשלוש ההשתלמויות כדי להפיק תועלת מכולן, אבל גם, אני מניח, כדי לפקח על הנעשה בהן. לנועה ולי ברור שהדבר אינו אפשרי: נחוצות לנו אינטימיות ותחושת ביטחון, ואלו ייווצרו רק באמצעות נוכחות רציפה, המשתתפת באורח פעיל ועקבי בתהליכי הלמידה. שוב מתחוור לנו עד כמה קשה לתרגם רעיונות כלליים לפרקטיקה חינוכית: החלטות מעשיות רבות כל כך נדרשות, והן שיכריעו בסופו של דבר את גורלה של ההשתלמות ויעצבו את צורתה.

שלושה חודשים חלפו מאז החלה השנה, ומקצת המורים החדשים, שבשבועות הראשונים נראו נואשים ואובדי עצות, הולכים ומסתגלים לבית הספר, להוראה: קשה להם, ללא ספק. האדמיניסטרציה מעיקה, וחלק מהשיעורים עודם בלתי נסבלים. אבל אני רואה אותם בחדר המורים, שומע כיצד הם מדברים זה עם זה, משגיח בהם כשהם נכנסים אל הכיתה או יוצאים ממנה; ולעיתים בחטף, מבעד לדלת הפתוחה למחצה, רואה אותם מלמדים, וניכר בהם שנשימתם קלה יותר. הם מעידים על רגעים של חסד והקלה, מספרים על שיעורים שעלו יפה, ואני יודע שהם עתידים למצוא את מקומם. אחרים עדיין מבולבלים, כועסים, מתוסכלים; המערכת לא עוזרת להם מספיק. הם מקבלים תשובות סותרות מאנשים שונים. התלמידים קשים, תובעניים, דורשים עוד ועוד תמיכה, אף פעם אינם מרוצים. אני תוהה מה מבדיל בין הראשונים לאחרונים. עולה בדעתי שאל הקבוצה הראשונה משתייכים לאו דווקא מורים טובים או מוכשרים יותר, כי אם אלה שגמרו אומר להיות מורים, שהחלטתם נחושה, המחויבים, בראש ובראשונה בפני עצמם, למקצוע ההוראה והחינוך. האחרים מוסיפים להתחבט, פוסחים בין עולמות או אפשרויות, ונדמה שעדיין לא החליטו אם זה הדבר שהם רוצים לעשותו.

בשיעורים שלי לעיתים התלמידים שקטים מאוד וקשובים, ולעיתים אני עסוק כל השיעור בניסיון להשקיט המולה בלתי פוסקת. אני רושם לתלמידים הפרעות, אבל לא מקפיד להזין אותן למערכת הממוחשבת, מפני שאני שוכח או טרוד בדברים אחרים, אבל גם מפני שאני נבוך בכך בפני עצמי. אני משתדל שלא להרים את קולי, אך כבר קרה שהבהלתי תלמיד, ובכל פעם שאני כועס או מאבד את שלוות רוחי, התלמידים מתבוננים בי בפליאה, כמעט בפחד; נראה שבאמת ובתמים אינם מצליחים לקשור בין ההפרעות החוזרות ונשנות לבין הכעס שלי. ברגעים אחרים הם קשובים מאוד, בעיקר כשאני מספר להם סיפורים על עצמי. בכיתה ח', שבה הרעש הוא תמיד הרב ביותר, הם יושבים דוממים דקות ארוכות כאשר אני מספר להם, בתור הקדמה לסיפור על דדלוס ובנו, כיצד ניסיתי פעם ללמוד לעוף בדאון, ועל אחריתו העגומה של הניסיון הזה. שוב אני מבין שכל המתרחש בכיתה מתהווה ביני לבינם, שאם כמעט איני מדבר על חוויית ההוראה עם עמיתים, אין זה רק בגלל היעדר זמן וקדחתנותו הבלתי פוסקת של מקצב היומיום, וגם לא רק משום שתפקידיי הניהוליים הופכים את ההוראה, בעיניהם כמו גם בעיני אלה שאני כפוף להם, לדבר שיש לעשותו כדי להתפנות למטלות אחרות; הסיבה לכך נעוצה קודם כול בכך שאני ותלמידיי עדיין לומדים להכיר, שעוד לא יצרנו את האמון ואת הקרבה הנחוצים, שטרם מצאתי את הדרכים אל ליבם ואל הדברים המעניינים אותם.

האירוע השנתי למאבק בגזענות. מוניקה מכיתה י' מספרת על חוויותיה בישראל. בין השאר היא אומרת: עליתי לארץ בסוף 2007 עם אימא ואח קטן. באנו מדרום סודן. השנים הראשונות היו לי ממש קשות. הרגשתי זרות מוחלטת ובדידות כי התקשיתי בשפה ולא הכרתי את התרבות בארץ ולא את ההתנהגות שתאפשר לי להתקבל לחברה הישראלית. בהתחלה הרגשתי שהחברה גזענית, ומשום כך לא רוצים לקבל אותי. במשך הזמן הבנתי שלא מדובר בגזענות, אלא ברתיעה מהזר, ושזה בעצם מין אינסטינקט שנמצא בכל אדם שרואה מישהו שונה ממנו, אם זה בדת, בצבע עור, בעדה, בנטייה מינית או במוגבלות. לאחר כמה שנים אנשים שהכירו אותי קיבלו אותי והתייחסו אליי כאילו לא היה בינינו שום שוני, גם כאלה שנרתעו בהתחלה. שלא כמו אנשים שמעולם לא חיו בחברה שיש בה מיעוט כלשהו ולא מכירים את השונה מהם, אנשים שחיו בחברה שיש בה שונות מצליחים לקבל את השונה במידה רבה יותר. אני גרה בפנימייה בצפון תל אביב. כשרואים אותי ברחובות צפון העיר, נוטים לחשוב שבאתי לעבוד שם, ובאוטובוס פונים אליי באנגלית פשוטה ובסימני ידיים, כי מניחים שאני לא יודעת עברית. פעמים רבות שואלים אם אני מכירה מקומות בנווה שאנן או באזור התחנה המרכזית, בהנחה שאלה מקומות מוכרים לי. כשאני מגיעה לדרום תל אביב, אוטומטית מניחים שאני גרה שם. בדרום תל אביב אני מרגישה יותר בבית למרות העוינות כלפי זרים. המחשבות על חזרה לאפריקה לא עוזבות אותי אף פעם. אני גדלתי בישראל, ואני לא מכירה תרבות אחרת. אני יודעת שבאפריקה אין מערכות חינוך מפותחות, והחיים שם קשים מאוד. בישראל, לעומת זאת, אנחנו יכולים להתפרנס, להתחנך ולבנות לעצמנו חיים. אני וכל הילדים שנולדו וגדלו כאן לא יכולים להשוות, כי אנחנו לא חיינו שם, אבל ההורים שלנו כן, ולפי מה שהם מתארים אין לי ספק שכאן הרבה יותר טוב.

עיתונאית שהוזמנה לאירוע מתרגשת מהדברים ומבקשת לפרסם אותם במדור הדעות של הארץ. הרשימה מתפרסמת ביום שישי ועולה לאתר באותו הערב. בשעות שלאחר מכן מתחילים לצוץ הטוקבקים: איך אפשר לישון בשקט כשכל יום, גם בשנת 2015, נכנסים דרך גבולה הדרומי של מדינת ישראל שלושים־ארבעים מסתננים מוסלמים מסודן? מי ייתן את הדין על המחדל הביטחוני הזה? שופטי בגץ? או: לפני שאת כותבת כאן ברבים, וזה די ברור שהארץ ישמש לאנשים כמוך שופר, תדייקי בעובדות. את לא ״עולה״, לא ״עלית״ לארץ, ולעולם לא תהיי ״עולה״. האם עניין העלייה ברור לך? וגם: אין שום חובה לקבל מסתננים שאולי בתחילת הדרך היו פליטים, אך עברו כמה מדינות, ועכשיו הם מהגרי עבודה שמחפשים לשפר את רמת החיים. די לחוסר הדיוק. ישראל לא צריכה לקבל אפילו מסתנן אחד. אם לפנים משורת הדין תעשה זאת, זכותה לבחור כמה תרצה לקבל, אך אינה חייבת לקבל את כל אלו שפה. אפילו באירופה הליברלית יש גבולות, וגם לישראל צריכים להיות.

אבל יש גם תגובות אחרות: אני מקווה שתזכי להיות אזרחית מדינת ישראל, ותהיה זו זכות גדולה למדינה שתהיה לה אזרחית כמוך. או: בעזרת השם תחליפי את ביבי ותהיי לנו ראש ממשלה מצוינת. העיתונאית שולחת לי הודעות מדי כמה שעות: ראית את התגובות? מישהו דיבר עם מוניקה? אני פוחדת שהיא תקרא. תדבר איתה, בבקשה.

באותו יום אני מנחה סדנת שירה לתלמידי כיתה י״א לצד שירלי, מחנכת הכיתה. אנחנו מתחילים בשיר של טופאק, הראפר האמריקאי שנרצח בגיל עשרים ושש. כשאנחנו מראים את הסרטון ביוטיוב, כל הילדים מצטרפים. רבים מהם יודעים את מילות השיר בעל פה. הם מספרים שטופאק גדל בגטו של שיקגו לאם פעילה בפנתרים השחורים, שנלחם באפליה ובגזענות של הלבנים. אחר כך אני קורא את שירו של מרטין נימלר לא הרמתי את קולי. אחד הילדים אומר: זה כמו בישראל. בהתחלה רדפתם אחרי הערבים, אחר כך רדפתם אותנו השחורים, עכשיו אתם שוב רודפים את הערבים. ותלמיד אחר: זה כמו מה שהיה אצלנו. כשגירשו את הדרום סודנים, האריתראים לא התערבו. היום, כשמגרשים את האריתראים, אף אחד לא מנסה לעזור להם.

ככל שנוקף הזמן, אני מבין כמה מעט אנחנו נותנים את דעתנו על תנאי החיים המוחשיים של תלמידינו. העובדה שמוצאם ממדינות רבות ושונות כל כך, התמורות שהתחוללו במרוצת הזמן בקרב אוכלוסיית התלמידים, תרבויותיהם, עשרות השפות והדיאלקטים השגורים בפיהם, היחסים בין הקהילות השונות ובתוכן פנימה, מעמדם החברתי והכלכלי — כל אלו צומצמו לביטויים השבים על עצמם מדי יום. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא האופן שבו הם מוצגים בפני מאות המבקרים הפוקדים את בית הספר מדי שנה; פרחי הוראה וניהול, קונסולים וראשי ערים, נספחי תרבות וראשי מדינות, נציגי עמותות ושליחי חברות מסחריות, ערב רב של מתנדבים, אורחים לרגע ופילנתרופים. צ'מסום, תלמידת כיתה י': אנחנו כמו קופים בג'ונגל. טוב שאתם לא זורקים לנו במבה.

*המשך הפרק בספר המלא*