בית, עץ, געגוע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית, עץ, געגוע

בית, עץ, געגוע

4.1 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דפנה חיימוביץ'

דפנה חיימוביץ' (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית. לאורך השנים פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים.

מספריה:
לבדי ולא לבדי (ירושלים: דביר, 1984)
ספורים במספרים (גבעתים: מסדה, 1986)
חלומות בעננים (אור יהודה: ספרית מעריב, 1994)
תלתלים (תל אביב: מטר הוצאה לאור, 2014)
בית, עץ, געגוע (חבל מודיעין: כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2022)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cvj4kkt

תקציר

"אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל־כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? 'כשתגדלי תביני,' ככה אמרו לי.

ואם היא לא תבוא אף פעם? אולי היא כבר לא רוצה אותי?...ואולי היא עוד כועסת עליי שהוצאתי את הצימוקים מהעוגה שהכינה בשבת לאורחים?"

בשקט ובסערה, ברוך ובעוצמה, בקול ייחודי, מעודן ועשיר, מגולל הרומן בית, עץ, געגוע את סיפור חייה של חדווה, משנות החמישים של המאה שעברה, עד ימינו.

החל מילדותה במושבה כבת לאב שאיבד את הוריו בשואה, דרך המעבר בתחנות החיים: נישואין, הורות, שבר בזוגיות, וכלה בהתמודדות עם הגירת ילדיה הבוגרים לארצות אחרות.

במסעה הנפשי והגיאוגרפי מיטלטלת הגיבורה בין זיכרונות, אהבות, עימותים ונטישות, וחווה פגישות מפתיעות ברחבי הארץ והעולם, וכל זאת תוך התמודדות עם ה'קלקולים' בחייה.

בית, עץ, געגוע היא יצירה חשובה ובשלה, המפליאה למזג בתוכה צחוק ועצב, מציאות ודמיון, אכזריות וחמלה. זהו סיפור פרטי, אך מתוכו מפעפע וגולש סיפורו של דור וסיפורה של הישראליות כולה.

בית, עץ, געגוע הוא רומן הביכורים של דפנה חיימוביץ', ילידת רחובות. קדמו לו חמישה ספרי ילדים בשירה ובפרוזה. הראשון, ״לבדי ולא לבדי״, יצא לאור בהוצאת דביר ב־1984, והופץ בגני הילדים ובבתי הספר בהמלצת משרד החינוך. 

לאורך השנים פירסמה סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים.

פרק ראשון

קרעי זיכרון (כמו ממואר)

ילדות

1 | פסיעות קטנות

בוקר. אבא נושא אותי על הידיים. אנחנו נכנסים פנימה דרך דלת זכוכית גדולה. בבת אחת הוא מוריד אותי לרצפה, צועד על ידי בכבדות, שקוע בתוך עצמו. ואני, ילדה טובה, אוחזת ביד שלו, פוסעת פסיעות קטנות, מגמגמות, במסדרון ארוך וצר שלא רואים את הסוף שלו.

"אבא, כואב לי," אני עוצרת אחרי כמה צעדים.

"תתאמצי, עוד קצת," הוא אומר לי.

"אבל נורא כואב."

הוא מושיט יד קדימה, "את רואה, תכף מגיעים."

"אני לא יכולה, הרגליים." אני שומעת אותו נאנח.

"נו טוב, אקח אותך על הידיים, אבל רק קצת, תזכרי." הנשיפות שלו כבדות.

"מספיק, אין לי יותר כוח לסחוב אותך," הוא שוב מוריד אותי לארץ, "את ילדה גדולה, בת תשע."

"אבל קשה לי ללכת," אני עומדת ולא ממשיכה.

"נספור עד שלושים, את שומעת?" אני סופרת בלב, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע... שלושים."

"זהו!" הוא מנגב את הזיעה מהמצח.

אני מתיישבת על רצפה קרה, נשענת על קיר לבן. חלוקים לבנים מתנופפים מול הפנים כמו כביסה על חבל ביום של גשם ורוח.

לא יכולה לקום ולדרוך על הרגל. הכאב מתפשט מכף רגל עד ברך, ושם הוא נכלא ומכה בכל הכוח. פטישים דופקים, עוד מעט הרגל תתפוצץ לי, אבל אני לא בוכה. אני לא תינוקת, אני בכיתה ד' וצריכה להתגבר. אנשים עוברים ושבים, מה הם יחשבו עליי?

ואני, מספיק בושות עשיתי להורים שלי כשכל הילדים בכיתה א' ידעו לקרוא, ורק אני לא.

*

בערב, כשהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו, ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו, ואימא אמרה, "'איזו מסיבה נחמדה," נשמעה קריאה מפתח הדלת, "ההורים של חדווה, חכו. אל תלכו!" לא הבנו. "אני רוצה להראות לכם משהו!" חזרנו מופתעים. "אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה."

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון, היה נדמה לי שכולם שומעים. ריח השעווה השרופה נכנס לתוך הנחיריים, התערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה דבורה ישבה מעבר לשולחן הגדול על הכיסא שלה, הגבוה. היא הניחה על השולחן ערמת כרטיסים מבריסטול לבן, על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב של המורה.

אחזתי חזק בכף היד של אימא, כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אונייה.

המורה דבורה שלפה את הכרטיס הראשון, קירבה ישר לתוך העיניים שלי.

"ועכשיו, חדווה," אמרה בקול חגיגי, "תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה." שתיקה.

"תגידי, אל תתביישי," שקט. דממה. "תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת."

"אני… שכחתי."

"תנסי נו, מה זה?" ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת להצליח.

"זה… סביבון," אמרתי בקול שקט.

"לא! זה לא סביבון! פה כתוב חנוכייה!" הצביעה המורה על המילה עם הציפורן שלה, "את לא רואה? ח־נו־כי־יה!"

הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרנית. הסתכלתי על הבלטות, שמתי לב לחריצים האפורים, כמו ציפורניים שהצטבר מתחת להן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו.

אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו נצמד לנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד. הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

"ננסה עוד פעם אחת!" קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס, והקמטים שעל המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו לי מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

"מה זה? תקראי."

"אה..."

"נו, תגידי."

"כד?"

"זה לא כד! מה פתאום כד?!" המילים של המורה חרקו באוויר כמו מסור שמנסר גזע עץ, "זה נר, את שומעת?" העיניים שלה היו כועסות, "נר! נר!"

אימא שתקה, זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה, בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל אלינו מרחוק, הפנים שלו היו רציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים, עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר כך יזרמו על הלחיים וירטיבו את כל הפנים. אבל אני אתאפק, בכל הכוח שלי אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכל התלמידים שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

"אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה," אמרה המורה בעצבנות, "כל התלמידים חייבים לתפוס את הקריאה עד חנוכה!"

כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם, שאף אחד לא יגלה אותי שוב. "היום הראיתי לה את המילה 'חנוכה' ואת המילה 'לביבה' והיא הצליחה לקרוא," המילים של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים, "עכשיו אני מבינה, זה היה ניחוש. הבת שלכם... היא פשוט הוליכה אותי שולל."

אותיות שחורות חגו מעל הראש שלי והיו נחשים עם זנבות מתפתלים.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה, "אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה א'!" במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. התלמידים צחקו עליה, ואפילו המציאו עליה שיר: "חמדה הטיפשה תישאר כיתה. איזו בושה! שה־שה־שה."

"אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך?" הציעה אימא בקול רם יותר מהרגיל, "אולי את הג'ינג'ית הזאת מכיתה ח' שגרה בקומה מעלינו, שירה. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת."

לאט־לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שבסוף נעלמו.

"אל תדאגי, חדווה," אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך, "את בסוף תדעי לקרוא יפה, כמו שאת יודעת לצייר יפה, אני בטוחה."

"אימא, מה זה להוליך שולל?"

"זה... כמו לשקר."

"אבל לא שיקרתי למורה."

"אני יודעת שלא, אני יודעת, חדווה. היא ככה... חשבה בטעות."

הקול של אימא היה רך ושקט. אבא צעד קדימה, הוא היה רחוק־רחוק משם.

2 | אבא, אל תלך

"קומי, חדווה, צריך להמשיך ללכת." אבא נותן לי יד, ואני צולעת לאט־לאט. כואב לי אבל אני מתגברת, בדיוק כמו שהתגברתי על הקריאה.

"אבא, אתה יכול לבדוק בתיק שלא שכחנו את הספר?"

"איזה ספר?" מחטט אבא בתוך התיק.

"'היידי בת ההרים', שסבא נתן לי, כבר התחלתי לקרוא אותו בבית." אני שמחה כשאבא מניף מולי את הספר. כשיהיה לי משעמם בבית חולים ופחות יכאב לי, אמשיך לקרוא. אני מנסה לשפשף את הברכיים כמו שאימא היתה עושה, אבל זה בכלל לא עוזר.

"אדוני, למה אתה לא לוקח כיסא גלגלים?" נשמע קול מבוגר מאחורי הגב, "אתה יכול לשים את הילדה בכיסא."

"אה, כן, איפה יש?" מסובב אבא את הראש.

"הנה," מצביע האיש על שורה של כיסאות גלגלים, "הרבה כיסאות יש פה."

אבא מנענע את הראש ומחייך חצי חיוך, "תודה, לא שמתי לב."

עכשיו כל מי שיראה אותי יחשוב שאני ילדה נכה, כמו קלרה, מהספר של סבא. רק שלא אפגוש מישהו שמכיר אותי, אני מתפללת בלב.

אבא גורר רגליים כבדות ומוביל אותי לאורך המסדרון הארוך, ואז שלטים גדולים: בצד שמאל "יולדות" ובצד ימין "מחלקת ילדים".

ריח מר מקיף אותי מכל הצדדים וקול כמו של דקלום מתקרב אלינו, "שלום, אני עדינה, האחות התורנית. איך קוראים לך, ילדה?"

"חדווה," אני עונה בקול שקט.

"בואי, חדווה, עכשיו ניכנס לחדר, נשכיב אותך על המיטה ואבא יחכה בחוץ." אני רוצה לשאול למה, אבל הדלת כבר נסגרת.

"קודם כול צריך למדוד חום." האחות מנערת את המדחום, טובלת בנוזל עם ריח חריף ומתחילה להפשיל לי את המכנסיים.

"אני לא רוצה בטוסיק, רק בבית השחי," אני מחזיקה בכוח את המכנסיים.

"לא, חמודה, פה מודדים רק בטוסיק."

"אז בפה," אני מנסה.

"לא, רק בטוסיק!" היא לא מוותרת.

"אבל בבית…" אני מתחילה את המשפט, והאחות עדינה אומרת בקול צרוד, "פה זה לא בית, פה זה בית חולים!"

רק שלא יורידו לי את התחתונים, אני לא מסכימה. איפה אבא? שלא ילך הביתה.

"הנה, את רואה, כבר גומרים."

במהירות אני מרימה את המכנסיים וקמה.

"איך אמרת שקוראים לך?" אני שמה לב שהעיניים שלה קטנות והעור שלה מלא כתמים.

"חדווה," אני בקושי עונה.

"עכשיו תפתחי את הדלת, חדווה, ותצאי אל אבא שלך."

*

בהתחלה לקחו רק את אבא שלו. הם דפקו דפיקות חזקות על הדלת, לא חיכו לתשובה והתפרצו, שני שוטרים של הגסטאפו עם ניירות ביד. אמרו שזאת פקודה. אימא שלו רצה מהר לחדר, הביאה משם מעיל צמר עבה והושיטה לו.

"למקום שלוקחים אותו לא צריך שום מעיל!" אמרו בחיוך קשה.

אבא שלי היה שם וראה הכול, הוא סיפר לי. הוא היה בן שלוש־עשרה, ממש אחרי הבר־מצווה, הוא זוכר הכול. בסוף אבא שלו הלך בלי מעיל. הוא אף פעם לא חזר. הוא היה סבא שלי, אבל לא הכרתי אותו, רק ראיתי אותו בתמונות.

*

הייתי בת חמש. הלכתי עם אבא למושבה, רק אני והוא. היה חם בצהריים, נורא חם, חמסין. הגרון שלי היה יבש כמו מדבר, כמעט נחנקתי. אבא נעמד ליד הקיוסק של גרשון, זה שמול התחנה המרכזית, וביקש כוס גזוז קר.

גרשון שפך מהבקבוק תרכיז של מיץ פטל לתוך כוס זכוכית גבוהה, פתח את הברז של הסודה ומילא את הכוס. אבא בלע את הגזוז המתוק בלגימה אחת קצרה, הגב שלו היה מופנה אליי. הוא הניח את הכוס הריקה, הסתובב וליקק את השפתיים. כתם קטן כמו דמעה אדומה נשאר תלוי בקצה הפה שלו. הוא צעד קדימה, אני נגררתי אחריו. הייתי צמאה כל הדרך. כשהגענו הביתה שתיתי חצי ברז.

*

לילה, מיטה גדולה וקשה. אני מתהפכת מצד לצד, מנסה לחלום חלומות אחרים. השקט דוקר.

פתאום היא מתגנבת, טיפה אחת עגולה וכבדה. אני מנסה לעצור אותה, עוצמת עיניים חזק־חזק. אחריה עוד טיפה ועוד אחת, כמו טפטוף של ברד, תכף יהיה מבול. ומתוך הגרון שלי עולה יללה. אפילו הכרית הרטובה לא מצליחה לחנוק אותה. היא דומה ליללה של חתול פצוע, כמו שאני שומעת מתחת לחלון של החדר שלי כשהחתולים רבים אחד עם השני.

"ילדה, למה את בוכה?" שקט, רק היללה נשמעת. "איך קוראים לך? לי קוראים תמי," קול שקט ונעים מגיע מהמיטה מולי, "גם אני בכיתי בלילה הראשון, אחר כך מתרגלים, הכי טוב שתישני."

אני רוצה להגיד שאני לא יכולה לישון, שכואבות לי הרגליים ואני רוצה הביתה, אבל אני לא מצליחה לחנוק את הבכי. הוא מתפרץ והופך לשאגות עולות ויורדות. "את רוצה שאקרא לאחות? א־חות, א־חות!"

"מי זה בוכה פה? אני רואה שיש לנו ילדה חדשה," עומדת לידי אחות עם פוני של ילדה, "אני האחות עופרה, אל תבכי, מותק," היא מחייכת אליי חיוך קטן, אני מנסה לעצור את הבכי.

"אני אתן לך כדור ותירדמי מהר־מהר."

"אבל אני לא יכולה לבלוע כדורים."

"רוצה שאפורר לך?"

בבוקר מגיעים סבא וסבתא. הם מביאים לי במתנה יומן חיים.

יש לו כריכה לבנה, שעליה המילה "זיכרונות" באותיות נוצצות. בדפים הלבנים אכתוב כל מה שמתחשק לי, אכתוב על דברים שמחים וגם עצובים ומכעיסים. היומן שלי יהיה סודי, אחביא אותו במקום מסתורי שאף אחד לא יגלה. כשאהיה מבוגרת אוכל לקרוא את הזיכרונות שלי.

את לשונות החתולים שקיבלתי מסבא וסבתא אני מוצצת לאט־לאט, שלא ייגמרו.

אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? "כשתגדלי תביני," ככה אמרו לי.

ואם היא לא תבוא אף פעם? אולי היא כבר לא רוצה אותי? אולי נמאס לה מזה שאני מרגיזה אותה ומתחצפת אליה? ואולי היא עוד כועסת עליי שהוצאתי את הצימוקים מהעוגה שהכינה בשבת לאורחים?

*

אחרי שסבא וסבתא הולכים, ניגש למיטה שלי רופא עם פנים עגולות ואור בעיניים.

"אני רואה שיש לך פה ערמה של לשונות חתולים," הוא מחייך ומושיט יד, "אפשר לקבל אחת?"

בלי לחכות לתשובה, הוא לועס את השוקולד ובודק לי את הרגליים. לוחץ, מכופף, מיישר. לוחץ, מכופף, מיישר. "אנחנו נטפל בך, ולאט־לאט נרפא את הדלקת פרקים. איך קוראים לך, חמודה?"

"חדווה. אבל מתי אני אלך הביתה?"

"זה ייקח עוד קצת זמן, חדווה, אל תדאגי." הוא שותק רגע, ואז אומר, "עכשיו צריך לעשות בדיקה קטנה. בסדר? תושיטי לי בבקשה את היד, אנחנו עושים שקיעת דם."

"זה כואב?"

"לא, תספרי עד עשר ונגמור."

הגומי העבה שהוא קושר לי מתחת לכתף לוחץ נורא. אני מרגישה דקירה חדה, נושכת את השפתיים וסופרת בלב. "'חת־שתיים־שלוש..." כבר הגעתי עד עשרים והמחט הקרה ממשיכה לנקר. אבל אני לא בוכה, אני לא תינוקת.

"רגע אחד, מה קורה פה? אין לך ורידים," אני לא מבינה מה זה ורידים ולמה דווקא לי אין.

"ננסה ביד השנייה," הרופא אומר לי בקול סבלני. שוב עושה אגרוף, שוב הרופא קושר חזק את הגומי, ושוב נועץ את המחט. העיניים עצומות. אני סופרת בלב עד ארבעים ושמונה ואז הרופא מוציא את המחט של המזרק מתוך היד שלי.

"מצטער, חדווה, אני הולך לקרוא לרופא אחר," הוא אומר ונעלם.

אחרי כמה דקות שנראות לי כמו שעות, אני שומעת קול עבה, "אמרו לי שאין לך ורידים," ואני רואה רופא גבוה עם קרחת וגבות כהות. "בואי, ננסה ברגל," הוא מחזיק את הרגל שלי ומסתכל.

"ברגל זה יותר כואב?"

"לא, זה בדיוק אותו הדבר."

"ולא צריך לקשור את הגומי?"

"ברגל לא צריך." הוא בקושי מסיים את המשפט, והדקירה ננעצת למעלה, בקצה הירך שלי. אני מתפללת שלא יפיל את המבחנה האדומה.

*המשך הפרק בספר המלא*

דפנה חיימוביץ'

דפנה חיימוביץ' (נולדה ב-1949) היא סופרת ישראלית. לאורך השנים פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים.

מספריה:
לבדי ולא לבדי (ירושלים: דביר, 1984)
ספורים במספרים (גבעתים: מסדה, 1986)
חלומות בעננים (אור יהודה: ספרית מעריב, 1994)
תלתלים (תל אביב: מטר הוצאה לאור, 2014)
בית, עץ, געגוע (חבל מודיעין: כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2022)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/5cvj4kkt

סקירות וביקורות

מקסים וכובש לב יערה בן דוד מעריב 31/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
טוויסט בעלילה: הסופרת דפנה חיימוביץ' פונה למבוגרים בספר חצי ביוגרפי חדש יעקב בר-און מעריב 21/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

מקסים וכובש לב יערה בן דוד מעריב 31/08/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
טוויסט בעלילה: הסופרת דפנה חיימוביץ' פונה למבוגרים בספר חצי ביוגרפי חדש יעקב בר-און מעריב 21/03/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
בית, עץ, געגוע דפנה חיימוביץ'

קרעי זיכרון (כמו ממואר)

ילדות

1 | פסיעות קטנות

בוקר. אבא נושא אותי על הידיים. אנחנו נכנסים פנימה דרך דלת זכוכית גדולה. בבת אחת הוא מוריד אותי לרצפה, צועד על ידי בכבדות, שקוע בתוך עצמו. ואני, ילדה טובה, אוחזת ביד שלו, פוסעת פסיעות קטנות, מגמגמות, במסדרון ארוך וצר שלא רואים את הסוף שלו.

"אבא, כואב לי," אני עוצרת אחרי כמה צעדים.

"תתאמצי, עוד קצת," הוא אומר לי.

"אבל נורא כואב."

הוא מושיט יד קדימה, "את רואה, תכף מגיעים."

"אני לא יכולה, הרגליים." אני שומעת אותו נאנח.

"נו טוב, אקח אותך על הידיים, אבל רק קצת, תזכרי." הנשיפות שלו כבדות.

"מספיק, אין לי יותר כוח לסחוב אותך," הוא שוב מוריד אותי לארץ, "את ילדה גדולה, בת תשע."

"אבל קשה לי ללכת," אני עומדת ולא ממשיכה.

"נספור עד שלושים, את שומעת?" אני סופרת בלב, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע... שלושים."

"זהו!" הוא מנגב את הזיעה מהמצח.

אני מתיישבת על רצפה קרה, נשענת על קיר לבן. חלוקים לבנים מתנופפים מול הפנים כמו כביסה על חבל ביום של גשם ורוח.

לא יכולה לקום ולדרוך על הרגל. הכאב מתפשט מכף רגל עד ברך, ושם הוא נכלא ומכה בכל הכוח. פטישים דופקים, עוד מעט הרגל תתפוצץ לי, אבל אני לא בוכה. אני לא תינוקת, אני בכיתה ד' וצריכה להתגבר. אנשים עוברים ושבים, מה הם יחשבו עליי?

ואני, מספיק בושות עשיתי להורים שלי כשכל הילדים בכיתה א' ידעו לקרוא, ורק אני לא.

*

בערב, כשהתלמיד האחרון יצא החוצה עם ההורים שלו, ועל הפנים שלו היתה מרוחה הריבה האדומה של הסופגנייה, וגם אנחנו כבר יצאנו, ואימא אמרה, "'איזו מסיבה נחמדה," נשמעה קריאה מפתח הדלת, "ההורים של חדווה, חכו. אל תלכו!" לא הבנו. "אני רוצה להראות לכם משהו!" חזרנו מופתעים. "אתם חייבים לראות איך הבת שלכם קוראת. סופסוף היא תפסה את הקריאה."

הלב התחיל לפעום כמו כדורים קטנים של ברד על זגוגית החלון, היה נדמה לי שכולם שומעים. ריח השעווה השרופה נכנס לתוך הנחיריים, התערבב בריח השמן השרוף של הסופגניות.

אימא ואני התיישבנו על הכיסאות הקטנים של התלמידים. המורה דבורה ישבה מעבר לשולחן הגדול על הכיסא שלה, הגבוה. היא הניחה על השולחן ערמת כרטיסים מבריסטול לבן, על כל כרטיס היתה כתובה מילה ענקית בצבע שחור, כמו הלוח בגב של המורה.

אחזתי חזק בכף היד של אימא, כתר הנייר עם הנר הכתום על הראש כמו תורן של אונייה.

המורה דבורה שלפה את הכרטיס הראשון, קירבה ישר לתוך העיניים שלי.

"ועכשיו, חדווה," אמרה בקול חגיגי, "תקראי לנו בבקשה מה כתוב פה." שתיקה.

"תגידי, אל תתביישי," שקט. דממה. "תסתכלי טוב, את יודעת. אני בטוחה שאת יודעת."

"אני… שכחתי."

"תנסי נו, מה זה?" ניסיתי לאסוף את האותיות, התאמצתי בכל הכוח. אני חייבת להצליח.

"זה… סביבון," אמרתי בקול שקט.

"לא! זה לא סביבון! פה כתוב חנוכייה!" הצביעה המורה על המילה עם הציפורן שלה, "את לא רואה? ח־נו־כי־יה!"

הבושה עטפה אותי כמו שמיכת צמר דוקרנית. הסתכלתי על הבלטות, שמתי לב לחריצים האפורים, כמו ציפורניים שהצטבר מתחת להן לכלוך. אילו רק יכולתי לברוח עכשיו.

אבא נשען על אדן החלון, המבט שלו נצמד לנקודה רחוקה מעבר לאופק, כאילו חיפש משהו שאבד. הנר הכתום התחיל לבעור על הראש, עוד מעט ישרוף לי את כל התלתלים.

"ננסה עוד פעם אחת!" קבעה המורה בקול של עיפרון מחודד. האצבעות העבות שלה הרימו את הכרטיס, והקמטים שעל המצח שלה נהיו יותר עמוקים.

האותיות קיפצו לי מול העיניים כמו שדונים זריזים. אילו רק יכלו ללחוש לי את התשובה.

"מה זה? תקראי."

"אה..."

"נו, תגידי."

"כד?"

"זה לא כד! מה פתאום כד?!" המילים של המורה חרקו באוויר כמו מסור שמנסר גזע עץ, "זה נר, את שומעת?" העיניים שלה היו כועסות, "נר! נר!"

אימא שתקה, זזה מצד לצד, ימינה ושמאלה, בטח לא היה לה נוח לשבת בכיסא של ילדים. אבא הסתכל אלינו מרחוק, הפנים שלו היו רציניות.

הדמעות נאספו לי בעיניים, עוד רגע יתחילו לטפטף כמו חלב של נר ואחר כך יזרמו על הלחיים וירטיבו את כל הפנים. אבל אני אתאפק, בכל הכוח שלי אתאפק. מה אני, תינוקת? מחר המורה תגיד לכל התלמידים שאני גם לא יודעת לקרוא וגם בכיינית.

"אני לא מבינה! הייתי בטוחה שהיא כבר תפסה את הקריאה," אמרה המורה בעצבנות, "כל התלמידים חייבים לתפוס את הקריאה עד חנוכה!"

כופפתי את הראש, רציתי לטמון אותו עמוק בתוך מערה סודית ולהיעלם, שאף אחד לא יגלה אותי שוב. "היום הראיתי לה את המילה 'חנוכה' ואת המילה 'לביבה' והיא הצליחה לקרוא," המילים של המורה התנפצו לי בתוך האוזניים כמו מכות של פטישים, "עכשיו אני מבינה, זה היה ניחוש. הבת שלכם... היא פשוט הוליכה אותי שולל."

אותיות שחורות חגו מעל הראש שלי והיו נחשים עם זנבות מתפתלים.

רק שלא ישאירו אותי כיתה, התפללתי בלב. זאת הבושה הכי גדולה. שלא יקרה לי מה שקרה לחמדה שהמורה איימה עליה, "אם לא תדעי לקרוא עד סוף השנה, תצטרכי ללמוד שוב בכיתה א'!" במשך כל ההפסקה חמדה עמדה בצד ולא הפסיקה לבכות. התלמידים צחקו עליה, ואפילו המציאו עליה שיר: "חמדה הטיפשה תישאר כיתה. איזו בושה! שה־שה־שה."

"אולי ניקח תלמידה מכיתה גבוהה שתעזור לך?" הציעה אימא בקול רם יותר מהרגיל, "אולי את הג'ינג'ית הזאת מכיתה ח' שגרה בקומה מעלינו, שירה. שמעתי שהיא תלמידה מצוינת."

לאט־לאט התפזרו האותיות השחורות ונדדו למקום אחר כמו ציפורים בסתיו, עד שבסוף נעלמו.

"אל תדאגי, חדווה," אמרה לי אימא כשיצאנו לחושך, "את בסוף תדעי לקרוא יפה, כמו שאת יודעת לצייר יפה, אני בטוחה."

"אימא, מה זה להוליך שולל?"

"זה... כמו לשקר."

"אבל לא שיקרתי למורה."

"אני יודעת שלא, אני יודעת, חדווה. היא ככה... חשבה בטעות."

הקול של אימא היה רך ושקט. אבא צעד קדימה, הוא היה רחוק־רחוק משם.

2 | אבא, אל תלך

"קומי, חדווה, צריך להמשיך ללכת." אבא נותן לי יד, ואני צולעת לאט־לאט. כואב לי אבל אני מתגברת, בדיוק כמו שהתגברתי על הקריאה.

"אבא, אתה יכול לבדוק בתיק שלא שכחנו את הספר?"

"איזה ספר?" מחטט אבא בתוך התיק.

"'היידי בת ההרים', שסבא נתן לי, כבר התחלתי לקרוא אותו בבית." אני שמחה כשאבא מניף מולי את הספר. כשיהיה לי משעמם בבית חולים ופחות יכאב לי, אמשיך לקרוא. אני מנסה לשפשף את הברכיים כמו שאימא היתה עושה, אבל זה בכלל לא עוזר.

"אדוני, למה אתה לא לוקח כיסא גלגלים?" נשמע קול מבוגר מאחורי הגב, "אתה יכול לשים את הילדה בכיסא."

"אה, כן, איפה יש?" מסובב אבא את הראש.

"הנה," מצביע האיש על שורה של כיסאות גלגלים, "הרבה כיסאות יש פה."

אבא מנענע את הראש ומחייך חצי חיוך, "תודה, לא שמתי לב."

עכשיו כל מי שיראה אותי יחשוב שאני ילדה נכה, כמו קלרה, מהספר של סבא. רק שלא אפגוש מישהו שמכיר אותי, אני מתפללת בלב.

אבא גורר רגליים כבדות ומוביל אותי לאורך המסדרון הארוך, ואז שלטים גדולים: בצד שמאל "יולדות" ובצד ימין "מחלקת ילדים".

ריח מר מקיף אותי מכל הצדדים וקול כמו של דקלום מתקרב אלינו, "שלום, אני עדינה, האחות התורנית. איך קוראים לך, ילדה?"

"חדווה," אני עונה בקול שקט.

"בואי, חדווה, עכשיו ניכנס לחדר, נשכיב אותך על המיטה ואבא יחכה בחוץ." אני רוצה לשאול למה, אבל הדלת כבר נסגרת.

"קודם כול צריך למדוד חום." האחות מנערת את המדחום, טובלת בנוזל עם ריח חריף ומתחילה להפשיל לי את המכנסיים.

"אני לא רוצה בטוסיק, רק בבית השחי," אני מחזיקה בכוח את המכנסיים.

"לא, חמודה, פה מודדים רק בטוסיק."

"אז בפה," אני מנסה.

"לא, רק בטוסיק!" היא לא מוותרת.

"אבל בבית…" אני מתחילה את המשפט, והאחות עדינה אומרת בקול צרוד, "פה זה לא בית, פה זה בית חולים!"

רק שלא יורידו לי את התחתונים, אני לא מסכימה. איפה אבא? שלא ילך הביתה.

"הנה, את רואה, כבר גומרים."

במהירות אני מרימה את המכנסיים וקמה.

"איך אמרת שקוראים לך?" אני שמה לב שהעיניים שלה קטנות והעור שלה מלא כתמים.

"חדווה," אני בקושי עונה.

"עכשיו תפתחי את הדלת, חדווה, ותצאי אל אבא שלך."

*

בהתחלה לקחו רק את אבא שלו. הם דפקו דפיקות חזקות על הדלת, לא חיכו לתשובה והתפרצו, שני שוטרים של הגסטאפו עם ניירות ביד. אמרו שזאת פקודה. אימא שלו רצה מהר לחדר, הביאה משם מעיל צמר עבה והושיטה לו.

"למקום שלוקחים אותו לא צריך שום מעיל!" אמרו בחיוך קשה.

אבא שלי היה שם וראה הכול, הוא סיפר לי. הוא היה בן שלוש־עשרה, ממש אחרי הבר־מצווה, הוא זוכר הכול. בסוף אבא שלו הלך בלי מעיל. הוא אף פעם לא חזר. הוא היה סבא שלי, אבל לא הכרתי אותו, רק ראיתי אותו בתמונות.

*

הייתי בת חמש. הלכתי עם אבא למושבה, רק אני והוא. היה חם בצהריים, נורא חם, חמסין. הגרון שלי היה יבש כמו מדבר, כמעט נחנקתי. אבא נעמד ליד הקיוסק של גרשון, זה שמול התחנה המרכזית, וביקש כוס גזוז קר.

גרשון שפך מהבקבוק תרכיז של מיץ פטל לתוך כוס זכוכית גבוהה, פתח את הברז של הסודה ומילא את הכוס. אבא בלע את הגזוז המתוק בלגימה אחת קצרה, הגב שלו היה מופנה אליי. הוא הניח את הכוס הריקה, הסתובב וליקק את השפתיים. כתם קטן כמו דמעה אדומה נשאר תלוי בקצה הפה שלו. הוא צעד קדימה, אני נגררתי אחריו. הייתי צמאה כל הדרך. כשהגענו הביתה שתיתי חצי ברז.

*

לילה, מיטה גדולה וקשה. אני מתהפכת מצד לצד, מנסה לחלום חלומות אחרים. השקט דוקר.

פתאום היא מתגנבת, טיפה אחת עגולה וכבדה. אני מנסה לעצור אותה, עוצמת עיניים חזק־חזק. אחריה עוד טיפה ועוד אחת, כמו טפטוף של ברד, תכף יהיה מבול. ומתוך הגרון שלי עולה יללה. אפילו הכרית הרטובה לא מצליחה לחנוק אותה. היא דומה ליללה של חתול פצוע, כמו שאני שומעת מתחת לחלון של החדר שלי כשהחתולים רבים אחד עם השני.

"ילדה, למה את בוכה?" שקט, רק היללה נשמעת. "איך קוראים לך? לי קוראים תמי," קול שקט ונעים מגיע מהמיטה מולי, "גם אני בכיתי בלילה הראשון, אחר כך מתרגלים, הכי טוב שתישני."

אני רוצה להגיד שאני לא יכולה לישון, שכואבות לי הרגליים ואני רוצה הביתה, אבל אני לא מצליחה לחנוק את הבכי. הוא מתפרץ והופך לשאגות עולות ויורדות. "את רוצה שאקרא לאחות? א־חות, א־חות!"

"מי זה בוכה פה? אני רואה שיש לנו ילדה חדשה," עומדת לידי אחות עם פוני של ילדה, "אני האחות עופרה, אל תבכי, מותק," היא מחייכת אליי חיוך קטן, אני מנסה לעצור את הבכי.

"אני אתן לך כדור ותירדמי מהר־מהר."

"אבל אני לא יכולה לבלוע כדורים."

"רוצה שאפורר לך?"

בבוקר מגיעים סבא וסבתא. הם מביאים לי במתנה יומן חיים.

יש לו כריכה לבנה, שעליה המילה "זיכרונות" באותיות נוצצות. בדפים הלבנים אכתוב כל מה שמתחשק לי, אכתוב על דברים שמחים וגם עצובים ומכעיסים. היומן שלי יהיה סודי, אחביא אותו במקום מסתורי שאף אחד לא יגלה. כשאהיה מבוגרת אוכל לקרוא את הזיכרונות שלי.

את לשונות החתולים שקיבלתי מסבא וסבתא אני מוצצת לאט־לאט, שלא ייגמרו.

אבל למה אימא לא באה לבקר אותי? אמרו שהיא לא מרגישה כל כך טוב, אבל זו לא מחלה, אז מה זה? "כשתגדלי תביני," ככה אמרו לי.

ואם היא לא תבוא אף פעם? אולי היא כבר לא רוצה אותי? אולי נמאס לה מזה שאני מרגיזה אותה ומתחצפת אליה? ואולי היא עוד כועסת עליי שהוצאתי את הצימוקים מהעוגה שהכינה בשבת לאורחים?

*

אחרי שסבא וסבתא הולכים, ניגש למיטה שלי רופא עם פנים עגולות ואור בעיניים.

"אני רואה שיש לך פה ערמה של לשונות חתולים," הוא מחייך ומושיט יד, "אפשר לקבל אחת?"

בלי לחכות לתשובה, הוא לועס את השוקולד ובודק לי את הרגליים. לוחץ, מכופף, מיישר. לוחץ, מכופף, מיישר. "אנחנו נטפל בך, ולאט־לאט נרפא את הדלקת פרקים. איך קוראים לך, חמודה?"

"חדווה. אבל מתי אני אלך הביתה?"

"זה ייקח עוד קצת זמן, חדווה, אל תדאגי." הוא שותק רגע, ואז אומר, "עכשיו צריך לעשות בדיקה קטנה. בסדר? תושיטי לי בבקשה את היד, אנחנו עושים שקיעת דם."

"זה כואב?"

"לא, תספרי עד עשר ונגמור."

הגומי העבה שהוא קושר לי מתחת לכתף לוחץ נורא. אני מרגישה דקירה חדה, נושכת את השפתיים וסופרת בלב. "'חת־שתיים־שלוש..." כבר הגעתי עד עשרים והמחט הקרה ממשיכה לנקר. אבל אני לא בוכה, אני לא תינוקת.

"רגע אחד, מה קורה פה? אין לך ורידים," אני לא מבינה מה זה ורידים ולמה דווקא לי אין.

"ננסה ביד השנייה," הרופא אומר לי בקול סבלני. שוב עושה אגרוף, שוב הרופא קושר חזק את הגומי, ושוב נועץ את המחט. העיניים עצומות. אני סופרת בלב עד ארבעים ושמונה ואז הרופא מוציא את המחט של המזרק מתוך היד שלי.

"מצטער, חדווה, אני הולך לקרוא לרופא אחר," הוא אומר ונעלם.

אחרי כמה דקות שנראות לי כמו שעות, אני שומעת קול עבה, "אמרו לי שאין לך ורידים," ואני רואה רופא גבוה עם קרחת וגבות כהות. "בואי, ננסה ברגל," הוא מחזיק את הרגל שלי ומסתכל.

"ברגל זה יותר כואב?"

"לא, זה בדיוק אותו הדבר."

"ולא צריך לקשור את הגומי?"

"ברגל לא צריך." הוא בקושי מסיים את המשפט, והדקירה ננעצת למעלה, בקצה הירך שלי. אני מתפללת שלא יפיל את המבחנה האדומה.

*המשך הפרק בספר המלא*