בין כבוד להשפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בין כבוד להשפלה

בין כבוד להשפלה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

תקציר

ספרו של אבי שחף, בין כבוד להשפלה, מבוסס על מחקר נרטיבי שבודק את האופן שבו מתבטא ערך כבוד האדם בבתי ספר ישראלים דרך שתי שאלות: מהם הסיפורים על כבוד האדם שמספרים מנהלות ומנהלי בתי ספר, מורות ומורים, יועצות חינוכיות ותלמידות ותלמידים; מהן תפיסות כבוד האדם בקרב ארבעת בעלי התפקידים הללו. 26 מרואיינים נענו להזמנה להתראיין מרצונם החופשי. הם סיפרו 80 סיפורים אישיים, ולאחר מכן הגדירו מהו בעיניהם כבוד האדם בחייו של בית ספר. הממצאים אינם מתיימרים להציג אמת אובייקטיבית אלא להציג את התמונה הנרטיבית כפי שהיא עולה מהסיפורים.

המסר הדומיננטי שעלה מהסיפורים היה דיאלקטיקה, כלומר ניגודים באותו סיפור באופן שבו כבוד ואי-כבוד שוכנים זה לצד זה. המסר הדומיננטי שעלה מההגדרות היה אנושיות, כלומר ראייה הומנית שכוללת את ראיית האחר כאדם; הכרה בשונות בין בני אדם ובייחודיות של כל אדם; הקשבה; אמפתיה; היעדר שיפוטיות והכלת האחר.

כל הסיפורים שסופרו מתחברים לתפיסת כבוד האדם כ- Dignity – מתן כבוד לאדם בשל היותו אדם. לא נמצאו סיפורים שמחוברים לתפיסת הכבוד כ- Honor  – מתן כבוד לאדם בשל מעמדו, או ל- Respect – מתן כבוד לאדם בשל פועלו. לא נמצאה שוֹנוּת בין ארבעת בעלי התפקידים ביחס למסרים שעלו מהסיפורים וביחס לתפיסת המושג, כלומר שלא ניתן היה לזהות מכנה משותף של מסר סיפורי או של תפיסה מושגית שמאפיינת בנפרד את כל אחת מארבע הקבוצות שרואיינו. כבוד האדם הוא לפיכך ערך-על שנמצא מעבר להגדרות תפקידיות או ארגוניות.

אבי שחף הוא יועץ ארגוני. מתמחה בהנחיית תהליכים לקידום ערך כבוד האדם; עבד עם ארגונים בארץ ובעולם; חבר בקבוצת חוקרים נרטיביים במכון מופ"ת; משלב בין פרקטיקה ייעוצית לכתיבה ומחקר נרטיבי.

פרק ראשון

1
סיפורים מבתי הספר

סיפורי יועצות חינוכיות
 

'יצרנו לילד שלא רצה ללמוד מערכת לליווי טיולים'
נועה, יועצת חינוכית בבית ספר תיכון

המפגש עם נועה הוא הריאיון הראשון שלי עם יועצת חינוכית בסדרת המפגשים עם בעלי התפקידים השונים. אני מגיע למפגש בציפיות גבוהות, מכיוון שבכל ההתנסויות שלי בעבר בהנחיית תהליכים לקידום כבוד האדם בבתי ספר, היועצות החינוכיות היו שותפות טבעיות והתחברתי אליהן במהירות ובקלות. הן קלטו מהר מאוד במה מדובר ושיתפו פעולה בחשיבה על התאמת התהליכים לצביונו של בית הספר שלהן.

מיד עם כניסתי לחדרה של נועה, בבית הספר הקיבוצי שבו היא עובדת, אני חש תחושה נעימה וחמימה. החדר אסתטי מאוד, מרוהט בפשטות, במרכזו שולחן עגול קטן ועליו פרוסה מפה, וסביבו ארבעה כיסאות עץ מרופדים בכריות. תנור קטן דולק ביום החורפי שבו אנחנו נפגשים, והוא ממלא בחום את חדרה.

נועה מספרת שבשבע השנים האחרונות היא עובדת כיועצת חינוכית בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון. היא אומרת שיום קודם חשבה על הנושא שעליו אנחנו עומדים לדבר, ומצהירה מיד בפתח דבריה שבבית ספר ישנם סיפורים רבים של כבוד ושל אי־כבוד, שהיא מזהה כסיפורים שקשורים לקונפליקטים. היא אומרת שזכורים לה סיפורים רבים שמאופיינים במובן השלילי של כבוד כמו האמירה: "פגעו לי בכבוד", אבל מיד מוסיפה שחשוב לה לספר סיפור של כבוד במובן שונה - במובן שהיא אוהבת: כבוד לא במובן של "לקחו לי כבוד" ו"צריך לתת לי כבוד", אלא במובן של "לראות את האחר, לתת, משהו שקשור לנתינה, לאהבה, 'ואהבת לרעך כמוך', נטול אגו", ואותו היא בוחרת לספר:

זה היה לפני מספר שנים. תלמיד שהוא כבר לא נמצא היום בבית הספר, נקרא לו רון [שם בדוי], ושגר באחד היישובים המבוססים, נכנס אלינו לכיתה י', זאת אומרת, הוא לא למד פה בחטיבת הביניים כי בדרך כלל לומדים פה בכיתות ז', ח', ט', והוא הגיע לבית הספר שלנו מבית ספר אחר כשהוא פגוע. רון הוא נער מאוד מאוד מיוחד: דעתן, ערכי, רהוט כזה, וההיסטוריה הלימודית שלו הייתה היסטוריה של חוסר למידה [עם] בעיות התנהגות קשות שעליהן המורים דיווחו. אין תוצרים לימודיים, והוא נקלט אצלנו בבית הספר ושילבנו אותו אצל מחנך שאנחנו מאוד מעריכים אותו ושהוא מאוד סבלני, ובערך תוך חודש מתחילת הלימודים רון הגיע אליי לפגישה ואמר לי שהוא לא רוצה ללמוד בבית הספר, לא מתאים לו, הוא לא מאמין במערכת החינוך ולא מאמין בתפיסות החינוכיות. יושב מולי נער בן 15 ואומר: "אני לא, אני לא", ואנחנו אומרים לו שיש חוק, ומאותו רגע התחיל תהליך שהיינו שותפים בו כל הצוות החינוכי - אני והמנהלת, והמחנך שלו, ורכז השכבה וההורים שלו - תהליך שכלל המון כבוד, לא שיפוטיות וזלזול או התייחסות לחוקים כי צריך ככה אלא היה בו ניסיון להבין את רון ולענות לו תשובות, ולפעמים הוא שאל שאלות שלא ידעתי את התשובה, ובתוך התהליך הזה הוא גם כתב מכתב לשר החינוך. הוא כתב לו מכתב שהוא מבקש שהוא יפטור אותו מ-12 שנות לימוד, וקיבלנו תשובה מהשר, וזה הגיע למפקח, ובסופו של דבר אנחנו יצרנו מערכת מותאמת שהייתה מורכבת הרבה מטיולים. הוא ליווה טיולים! הוא מאוד אהב לטייל בארץ והיה לו ידע מאוד רחב. הוא היה מדריך מצוין והוא ליווה תלמידים מחטיבות ביניים לטיולי של"ח ולגיחות והוא היה מעולה בזה. הוא היה מעורב פה בכל הנושאים החברתיים של פורים, מסיבות סיום, פעילויות שכבה, ובתוך כל זה היו ניסיונות לשבת בכיתה ולעשות מבחנים, והם לא היו כל כך מוצלחים, אבל הכול היה מאוד תוך כדי הקשבה מאוד מאוד גדולה וכבוד לילד הזה בן ה-15 שיש לו איזו מן עמדה, וזה לא משנה שגם היו שם המון המון קשיים שיצרו אולי את העמדה הזאת. אבל סביב הדרך הזאת, שהלכנו בה ביחד עם ההורים, היו גם נפילות והיו רגעים שהוא אמר: "לא, אני עוזב את הבית ספר", היו כל מיני... אבל הכול היה עם המון המון כבוד שלנו אליו וגם הוא אלינו. היה הרבה מאוד כבוד שלנו לדרך שהוא בחר וגם הוא אלינו, זו הייתה חוויה מתקנת עבורו למה שהיה בחטיבת ביניים, והוא סיים 12 שנות לימוד, וזו חוויה מאוד מאוד טובה. וזה סיפור אחד.

איך את רואה את זה היום ממרחק של כמה שנים?

מאוד מתחזקת אצלי התובנה שזאת הדרך. כשהייתי יועצת צעירה הייתי הולכת לפי חוקים ולפי כללים וגבולות, גבולות. נכון, גבולות זה דבר נורא נורא חשוב אבל הגבולות הפנימיים והדרך למסד את הגבולות הפנימיים היא דרך כבוד והקשבה ודיאלוג. התהליכים האנושיים האוטונומיים והעצמאיים מתפתחים בדרך הזו, וזה מאוד מחזק לי את הדרך הזו.

הילדים האחרים בבית הספר, אלו שבגילו וגם הצעירים יותר, קיבלו את המקום המיוחד הזה שהיה לרון בבית הספר?

אתה שואל אם היו הרמות גבה?

כן, גם. האם זה לא גרם לילדים אחרים לומר: כן, אני גם רוצה כמו רון...

קודם כול זה משהו טבעי כי אנחנו פועלים המון בדרך הזו בבית הספר. היה ילד נוסף שביקש גם תוכנית ייחודית, אבל זה היה מקרה אחר לגמרי, ואנחנו בחנו את המקרה שלו ועשינו גם איזה שהם התאמות. אנחנו מאוד טובים בלייצר תוכניות אחרות שאני יכולה להגיד לך שההצלחה של התוכניות האלו היא לאו דווקא בתוצרים שאפשר לכמת אותם לציונים אלא יותר בתוצרים הערכיים של מפגשים בין מתבגרים ומבוגרים ובלמידה ההדדית הזו שקורית שם.

את יכולה להיזכר בעוד סיפור אחד, שונה?

יש המון המון סיפורים בבית הספר שקשורים לחוסר כבוד במובן של קונפליקטים כשתלמיד מגיע ואומר לי שהמורה הזה אמר לי שאני כזה ואני כזה וגם שהמורה אמר לי שאני אפס ואמר לי שהוא לא מוכן שאני אכנס והמון גישורים סביב הדבר הזה. אבל אני רוצה לתת דוגמה - זה היה השנה: פנתה אליי מורה לספורט, ותיקה מאוד בבית הספר. והיא פנתה אליי להתייעץ על תלמידה שאני לא היועצת שלה, והלכתי איתה. עשר דקות עשינו יחד סיבוב בחוץ, והסיפור שהיא סיפרה לי הוא כזה: "יש לי תלמידה, והיה מבחן, ואני ראיתי שהתלמידה העתיקה במבחן, וראיתי שהיא ישבה עם הטלפון שלה במבחן וראיתי שהיא הסתכלה ואני בוודאות יודעת שהיא העתיקה, ואני בהחלטה לא פוסלת לתלמיד מבחן באמצע המבחן, כי אני לא רוצה להלבין את הפנים ברבים, ואני לא אומרת לו: 'אתה העתקת!' ומפסיקה לו את המבחן, אלא אני אומרת לו את זה אחר כך באופן אישי". זו החלטה שלה. והיא לא בדקה לה את המבחן ואמרה לה אחר כך: "אני לא בודקת לך את המבחן, יש לך אפס כי העתקת". אז התלמידה באה ואמרה: "מה פתאום? אני לא העתקתי, אני לא העתקתי, תוכיחי, זה לא נכון". ואז התלמידה באה למחנכת שלה ובאה לרכזת שלה ואמרה להן: "מה פתאום? אני לא העתקתי היא לא פסלה לי את המבחן באמצע". וקונפליקט כזה: אני יודעת שהיא העתיקה, ואני רוצה שהיא תבוא ושהיא תודה. אז אמרתי לה: "בואי ננסה לייצר מהסיטואציה הזו איזה סוג של win win situation כזה", ושאלתי את המורה: "מה את רוצה בעצם שיקרה?". ואז הבנו שהתלמידה הזו היא לא ילדה רעה, והיא לא העתיקה כדי לפגוע במורה, אלא היא תלמידה מאוד לחוצה ונורא חשוב לה להצליח, ומהמקום הזה היא העתיקה, כי היא גם אמרה לה: "אני הכנתי סיכומים", והמורה הצליחה לקבל את זה שהיא לא צריכה בשיחה את ההודאה של התלמידה - טעיתי, נכון, תלקי אותי - ואז מצאנו פתרון, שהמורה תזמין אותה לשיחה, ושהיא בעצם לא דיברה איתה על המעשה שלה אלא דיברה איתה באופן כללי על כך שהיא רואה אותה כאדם ושנורא חשוב לה להצליח, להצליח, ובעצם היא נותנת לה הזדמנות נוספת לעשות מבחן נוסף. זה היה הפתרון, ואז הילדה לא הייתה צריכה להיות במצב של הסיפור של ההעתקה, כי המורה ראתה אותה כאדם, וזה היה פתרון מאוד מוצלח והמורה באה אליי אחר כך ואמרה לי, "איזה יופי!". וזו דוגמה של סיפור שהתחיל כפגיעה בכבוד: הכבוד של המורה נפגע, הכבוד של התלמידה נפגע, אבל הייתה דרך אחרת לראות את הילד ולא לראות את המעשה עצמו, ואפשר היה להפוך את זה למשהו אחר. ומתוך זה הייתה לי איתה שיחה אחרת והיה לי דיבור אחר. הילדה קיבלה את זה כי לא היה צריך להעמיד אותה לפינה ולכוון אליה רובה ואפשר היה לוותר על האגו הזה. זו מן שאלה - כבוד! כל הנושא הזה, זה נושא נורא סובייקטיבי, ואני כיועצת, יש לי הזדמנות הרבה פעמים להיות בסיטואציה שבה אני לא חלק ממנה, ואני יכולה לראות את המקום של כל אחד ולנסות לקחת את המרחב ולראות את ההסכמות ולא את אי־ההסכמות, ולראות את מה שאתה רוצה להגיע ולא את מה שהיה, ולנסות לעזור לעשות חישוב מסלול מחדש.

לאור מה שאת מציינת כעת, את יכולה לנסות להיזכר בעוד סיפור אחד, אולי בתוך הצוות, או בהקשר אחר בבית הספר?

כן, יש לי דוגמה מורכבת למחנכת שמאוד מאוד ותיקה שיש בה דברים מאוד מיוחדים טובים אבל היו איתה גם קשיים. קושי אחד היה שהיא נעדרה הרבה ולא כתבה משוב בציונים ואז זה היה פוגע בעבודה התקינה, ואיכשהו נהיה בלגן בינה ובין המנהל והייתה הסלמה, והמנהל הזמין אותה לשיחה ואמר לה שהיא צריכה להשתפר, והיה גם את האיום הזה של פיטורים פדגוגיים. והמחנכת הזו, שהייתי יועצת שלה בצוות, ביקשה שאני אגיע למפגשים שלה עם המנהל כמו איזה... היא לא רוצה להיות שם לבד. ובמפגשים האלה אני כל כך ראיתי מצד אחד, את המקום של המנהל, שמנסה להגיד לה במציאות שצריך להשתפר בזה ובזה ובזה, ואני אבדוק אותך בזה ובזה ובזה, שאלה דברים נכונים, אבל היא רצתה את ההכרה גם בדברים הטובים שיש לה, היא רצתה שהוא יראה אותה, היא רצתה שהוא לא יתייחס אליה רק כהכנסת ציון או כאי הכנסת ציון, אלא היא רצתה שהוא יתייחס אליה כאדם, ואני לא יכולה להגיד לך שאני הצלחתי בתיווך. הייתה שם הסלמה והיה שם קושי ובסופו של דבר היה פיצוץ, והיום הם חברים נורא טובים, אבל בתהליך הזה אני ראיתי כל אחד איך הוא רואה את העניין בדרך שלו. לא היה שם חוסר כבוד, אני לא ראיתי שם חוסר כבוד מצד המנהל, אלא ראיתי מחנכת שנמצאת בתחושה מאוד מאוד סובייקטיבית וניסיתי להראות לה את העמדה שלו, שבאמת לא הייתה עמדה טיפולית מגוננת, אלא עמדה שבתוך המציאות, אבל היא הייתה כל כך כבולה בתוך התפיסה של האומללות שלה, של הקורבנות שלה, של החיים שהיו לה קשים, שהיא ראתה בזה רק חוסר כבוד. כל אחד רואה דרך עינית אחרת את אותו סיפור. אפשר לראות את זה מזווית כזו ואפשר לראות את זה מזווית אחרת, ואני באותה סיטואציה - ראיתי את כל הזוויות, והתחושה הזו שיש רק אמת אחת באותו קונפליקט - יש אמת אחת שבה אני צודקת - זה לא נכון. יש כמה אמיתות.

לדעתך, מה זה כבוד בחייו של ארגון כמו בית ספר?

כבוד בחייו של בית ספר? אם כבוד נמצא בתוך אינטראקציות אנושיות, מתאפיין בסימנים כאלה ואחרים, אז הוא צריך להיות כערך בתוך חייו של ארגון, בנשמה שלו, כדי שהסיסמאות האלו לא יהיו ריקות מתוכן. זה משהו שצריך להיות חלק מהסדירויות הארגוניות, כי אם אנחנו מסתכלים על בית ספר, שהוא מבנה היררכי, ויש בו גבולות שקשורים לחלק השני של כבוד - לאגו - זה משהו שיכול להופיע בקונפליקט או באתגר הכי גדול, להיות גם וגם, למרות המבנה ההיררכי. ברוח ובאוויר צריכה לשרור אמונה של כבוד, ואני רואה את זה בתמונה הכוללת.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
בין כבוד להשפלה אבי שחף

1
סיפורים מבתי הספר

סיפורי יועצות חינוכיות
 

'יצרנו לילד שלא רצה ללמוד מערכת לליווי טיולים'
נועה, יועצת חינוכית בבית ספר תיכון

המפגש עם נועה הוא הריאיון הראשון שלי עם יועצת חינוכית בסדרת המפגשים עם בעלי התפקידים השונים. אני מגיע למפגש בציפיות גבוהות, מכיוון שבכל ההתנסויות שלי בעבר בהנחיית תהליכים לקידום כבוד האדם בבתי ספר, היועצות החינוכיות היו שותפות טבעיות והתחברתי אליהן במהירות ובקלות. הן קלטו מהר מאוד במה מדובר ושיתפו פעולה בחשיבה על התאמת התהליכים לצביונו של בית הספר שלהן.

מיד עם כניסתי לחדרה של נועה, בבית הספר הקיבוצי שבו היא עובדת, אני חש תחושה נעימה וחמימה. החדר אסתטי מאוד, מרוהט בפשטות, במרכזו שולחן עגול קטן ועליו פרוסה מפה, וסביבו ארבעה כיסאות עץ מרופדים בכריות. תנור קטן דולק ביום החורפי שבו אנחנו נפגשים, והוא ממלא בחום את חדרה.

נועה מספרת שבשבע השנים האחרונות היא עובדת כיועצת חינוכית בחטיבה העליונה של בית הספר התיכון. היא אומרת שיום קודם חשבה על הנושא שעליו אנחנו עומדים לדבר, ומצהירה מיד בפתח דבריה שבבית ספר ישנם סיפורים רבים של כבוד ושל אי־כבוד, שהיא מזהה כסיפורים שקשורים לקונפליקטים. היא אומרת שזכורים לה סיפורים רבים שמאופיינים במובן השלילי של כבוד כמו האמירה: "פגעו לי בכבוד", אבל מיד מוסיפה שחשוב לה לספר סיפור של כבוד במובן שונה - במובן שהיא אוהבת: כבוד לא במובן של "לקחו לי כבוד" ו"צריך לתת לי כבוד", אלא במובן של "לראות את האחר, לתת, משהו שקשור לנתינה, לאהבה, 'ואהבת לרעך כמוך', נטול אגו", ואותו היא בוחרת לספר:

זה היה לפני מספר שנים. תלמיד שהוא כבר לא נמצא היום בבית הספר, נקרא לו רון [שם בדוי], ושגר באחד היישובים המבוססים, נכנס אלינו לכיתה י', זאת אומרת, הוא לא למד פה בחטיבת הביניים כי בדרך כלל לומדים פה בכיתות ז', ח', ט', והוא הגיע לבית הספר שלנו מבית ספר אחר כשהוא פגוע. רון הוא נער מאוד מאוד מיוחד: דעתן, ערכי, רהוט כזה, וההיסטוריה הלימודית שלו הייתה היסטוריה של חוסר למידה [עם] בעיות התנהגות קשות שעליהן המורים דיווחו. אין תוצרים לימודיים, והוא נקלט אצלנו בבית הספר ושילבנו אותו אצל מחנך שאנחנו מאוד מעריכים אותו ושהוא מאוד סבלני, ובערך תוך חודש מתחילת הלימודים רון הגיע אליי לפגישה ואמר לי שהוא לא רוצה ללמוד בבית הספר, לא מתאים לו, הוא לא מאמין במערכת החינוך ולא מאמין בתפיסות החינוכיות. יושב מולי נער בן 15 ואומר: "אני לא, אני לא", ואנחנו אומרים לו שיש חוק, ומאותו רגע התחיל תהליך שהיינו שותפים בו כל הצוות החינוכי - אני והמנהלת, והמחנך שלו, ורכז השכבה וההורים שלו - תהליך שכלל המון כבוד, לא שיפוטיות וזלזול או התייחסות לחוקים כי צריך ככה אלא היה בו ניסיון להבין את רון ולענות לו תשובות, ולפעמים הוא שאל שאלות שלא ידעתי את התשובה, ובתוך התהליך הזה הוא גם כתב מכתב לשר החינוך. הוא כתב לו מכתב שהוא מבקש שהוא יפטור אותו מ-12 שנות לימוד, וקיבלנו תשובה מהשר, וזה הגיע למפקח, ובסופו של דבר אנחנו יצרנו מערכת מותאמת שהייתה מורכבת הרבה מטיולים. הוא ליווה טיולים! הוא מאוד אהב לטייל בארץ והיה לו ידע מאוד רחב. הוא היה מדריך מצוין והוא ליווה תלמידים מחטיבות ביניים לטיולי של"ח ולגיחות והוא היה מעולה בזה. הוא היה מעורב פה בכל הנושאים החברתיים של פורים, מסיבות סיום, פעילויות שכבה, ובתוך כל זה היו ניסיונות לשבת בכיתה ולעשות מבחנים, והם לא היו כל כך מוצלחים, אבל הכול היה מאוד תוך כדי הקשבה מאוד מאוד גדולה וכבוד לילד הזה בן ה-15 שיש לו איזו מן עמדה, וזה לא משנה שגם היו שם המון המון קשיים שיצרו אולי את העמדה הזאת. אבל סביב הדרך הזאת, שהלכנו בה ביחד עם ההורים, היו גם נפילות והיו רגעים שהוא אמר: "לא, אני עוזב את הבית ספר", היו כל מיני... אבל הכול היה עם המון המון כבוד שלנו אליו וגם הוא אלינו. היה הרבה מאוד כבוד שלנו לדרך שהוא בחר וגם הוא אלינו, זו הייתה חוויה מתקנת עבורו למה שהיה בחטיבת ביניים, והוא סיים 12 שנות לימוד, וזו חוויה מאוד מאוד טובה. וזה סיפור אחד.

איך את רואה את זה היום ממרחק של כמה שנים?

מאוד מתחזקת אצלי התובנה שזאת הדרך. כשהייתי יועצת צעירה הייתי הולכת לפי חוקים ולפי כללים וגבולות, גבולות. נכון, גבולות זה דבר נורא נורא חשוב אבל הגבולות הפנימיים והדרך למסד את הגבולות הפנימיים היא דרך כבוד והקשבה ודיאלוג. התהליכים האנושיים האוטונומיים והעצמאיים מתפתחים בדרך הזו, וזה מאוד מחזק לי את הדרך הזו.

הילדים האחרים בבית הספר, אלו שבגילו וגם הצעירים יותר, קיבלו את המקום המיוחד הזה שהיה לרון בבית הספר?

אתה שואל אם היו הרמות גבה?

כן, גם. האם זה לא גרם לילדים אחרים לומר: כן, אני גם רוצה כמו רון...

קודם כול זה משהו טבעי כי אנחנו פועלים המון בדרך הזו בבית הספר. היה ילד נוסף שביקש גם תוכנית ייחודית, אבל זה היה מקרה אחר לגמרי, ואנחנו בחנו את המקרה שלו ועשינו גם איזה שהם התאמות. אנחנו מאוד טובים בלייצר תוכניות אחרות שאני יכולה להגיד לך שההצלחה של התוכניות האלו היא לאו דווקא בתוצרים שאפשר לכמת אותם לציונים אלא יותר בתוצרים הערכיים של מפגשים בין מתבגרים ומבוגרים ובלמידה ההדדית הזו שקורית שם.

את יכולה להיזכר בעוד סיפור אחד, שונה?

יש המון המון סיפורים בבית הספר שקשורים לחוסר כבוד במובן של קונפליקטים כשתלמיד מגיע ואומר לי שהמורה הזה אמר לי שאני כזה ואני כזה וגם שהמורה אמר לי שאני אפס ואמר לי שהוא לא מוכן שאני אכנס והמון גישורים סביב הדבר הזה. אבל אני רוצה לתת דוגמה - זה היה השנה: פנתה אליי מורה לספורט, ותיקה מאוד בבית הספר. והיא פנתה אליי להתייעץ על תלמידה שאני לא היועצת שלה, והלכתי איתה. עשר דקות עשינו יחד סיבוב בחוץ, והסיפור שהיא סיפרה לי הוא כזה: "יש לי תלמידה, והיה מבחן, ואני ראיתי שהתלמידה העתיקה במבחן, וראיתי שהיא ישבה עם הטלפון שלה במבחן וראיתי שהיא הסתכלה ואני בוודאות יודעת שהיא העתיקה, ואני בהחלטה לא פוסלת לתלמיד מבחן באמצע המבחן, כי אני לא רוצה להלבין את הפנים ברבים, ואני לא אומרת לו: 'אתה העתקת!' ומפסיקה לו את המבחן, אלא אני אומרת לו את זה אחר כך באופן אישי". זו החלטה שלה. והיא לא בדקה לה את המבחן ואמרה לה אחר כך: "אני לא בודקת לך את המבחן, יש לך אפס כי העתקת". אז התלמידה באה ואמרה: "מה פתאום? אני לא העתקתי, אני לא העתקתי, תוכיחי, זה לא נכון". ואז התלמידה באה למחנכת שלה ובאה לרכזת שלה ואמרה להן: "מה פתאום? אני לא העתקתי היא לא פסלה לי את המבחן באמצע". וקונפליקט כזה: אני יודעת שהיא העתיקה, ואני רוצה שהיא תבוא ושהיא תודה. אז אמרתי לה: "בואי ננסה לייצר מהסיטואציה הזו איזה סוג של win win situation כזה", ושאלתי את המורה: "מה את רוצה בעצם שיקרה?". ואז הבנו שהתלמידה הזו היא לא ילדה רעה, והיא לא העתיקה כדי לפגוע במורה, אלא היא תלמידה מאוד לחוצה ונורא חשוב לה להצליח, ומהמקום הזה היא העתיקה, כי היא גם אמרה לה: "אני הכנתי סיכומים", והמורה הצליחה לקבל את זה שהיא לא צריכה בשיחה את ההודאה של התלמידה - טעיתי, נכון, תלקי אותי - ואז מצאנו פתרון, שהמורה תזמין אותה לשיחה, ושהיא בעצם לא דיברה איתה על המעשה שלה אלא דיברה איתה באופן כללי על כך שהיא רואה אותה כאדם ושנורא חשוב לה להצליח, להצליח, ובעצם היא נותנת לה הזדמנות נוספת לעשות מבחן נוסף. זה היה הפתרון, ואז הילדה לא הייתה צריכה להיות במצב של הסיפור של ההעתקה, כי המורה ראתה אותה כאדם, וזה היה פתרון מאוד מוצלח והמורה באה אליי אחר כך ואמרה לי, "איזה יופי!". וזו דוגמה של סיפור שהתחיל כפגיעה בכבוד: הכבוד של המורה נפגע, הכבוד של התלמידה נפגע, אבל הייתה דרך אחרת לראות את הילד ולא לראות את המעשה עצמו, ואפשר היה להפוך את זה למשהו אחר. ומתוך זה הייתה לי איתה שיחה אחרת והיה לי דיבור אחר. הילדה קיבלה את זה כי לא היה צריך להעמיד אותה לפינה ולכוון אליה רובה ואפשר היה לוותר על האגו הזה. זו מן שאלה - כבוד! כל הנושא הזה, זה נושא נורא סובייקטיבי, ואני כיועצת, יש לי הזדמנות הרבה פעמים להיות בסיטואציה שבה אני לא חלק ממנה, ואני יכולה לראות את המקום של כל אחד ולנסות לקחת את המרחב ולראות את ההסכמות ולא את אי־ההסכמות, ולראות את מה שאתה רוצה להגיע ולא את מה שהיה, ולנסות לעזור לעשות חישוב מסלול מחדש.

לאור מה שאת מציינת כעת, את יכולה לנסות להיזכר בעוד סיפור אחד, אולי בתוך הצוות, או בהקשר אחר בבית הספר?

כן, יש לי דוגמה מורכבת למחנכת שמאוד מאוד ותיקה שיש בה דברים מאוד מיוחדים טובים אבל היו איתה גם קשיים. קושי אחד היה שהיא נעדרה הרבה ולא כתבה משוב בציונים ואז זה היה פוגע בעבודה התקינה, ואיכשהו נהיה בלגן בינה ובין המנהל והייתה הסלמה, והמנהל הזמין אותה לשיחה ואמר לה שהיא צריכה להשתפר, והיה גם את האיום הזה של פיטורים פדגוגיים. והמחנכת הזו, שהייתי יועצת שלה בצוות, ביקשה שאני אגיע למפגשים שלה עם המנהל כמו איזה... היא לא רוצה להיות שם לבד. ובמפגשים האלה אני כל כך ראיתי מצד אחד, את המקום של המנהל, שמנסה להגיד לה במציאות שצריך להשתפר בזה ובזה ובזה, ואני אבדוק אותך בזה ובזה ובזה, שאלה דברים נכונים, אבל היא רצתה את ההכרה גם בדברים הטובים שיש לה, היא רצתה שהוא יראה אותה, היא רצתה שהוא לא יתייחס אליה רק כהכנסת ציון או כאי הכנסת ציון, אלא היא רצתה שהוא יתייחס אליה כאדם, ואני לא יכולה להגיד לך שאני הצלחתי בתיווך. הייתה שם הסלמה והיה שם קושי ובסופו של דבר היה פיצוץ, והיום הם חברים נורא טובים, אבל בתהליך הזה אני ראיתי כל אחד איך הוא רואה את העניין בדרך שלו. לא היה שם חוסר כבוד, אני לא ראיתי שם חוסר כבוד מצד המנהל, אלא ראיתי מחנכת שנמצאת בתחושה מאוד מאוד סובייקטיבית וניסיתי להראות לה את העמדה שלו, שבאמת לא הייתה עמדה טיפולית מגוננת, אלא עמדה שבתוך המציאות, אבל היא הייתה כל כך כבולה בתוך התפיסה של האומללות שלה, של הקורבנות שלה, של החיים שהיו לה קשים, שהיא ראתה בזה רק חוסר כבוד. כל אחד רואה דרך עינית אחרת את אותו סיפור. אפשר לראות את זה מזווית כזו ואפשר לראות את זה מזווית אחרת, ואני באותה סיטואציה - ראיתי את כל הזוויות, והתחושה הזו שיש רק אמת אחת באותו קונפליקט - יש אמת אחת שבה אני צודקת - זה לא נכון. יש כמה אמיתות.

לדעתך, מה זה כבוד בחייו של ארגון כמו בית ספר?

כבוד בחייו של בית ספר? אם כבוד נמצא בתוך אינטראקציות אנושיות, מתאפיין בסימנים כאלה ואחרים, אז הוא צריך להיות כערך בתוך חייו של ארגון, בנשמה שלו, כדי שהסיסמאות האלו לא יהיו ריקות מתוכן. זה משהו שצריך להיות חלק מהסדירויות הארגוניות, כי אם אנחנו מסתכלים על בית ספר, שהוא מבנה היררכי, ויש בו גבולות שקשורים לחלק השני של כבוד - לאגו - זה משהו שיכול להופיע בקונפליקט או באתגר הכי גדול, להיות גם וגם, למרות המבנה ההיררכי. ברוח ובאוויר צריכה לשרור אמונה של כבוד, ואני רואה את זה בתמונה הכוללת.