המועדים

ראש השנה: סכנה בחוף גורדון

ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.

לא היינו חרדים — חוץ מרב בית הכנסת, הרב ציוני; שלא כשמו, הוא סירב דווקא לומר "הלל" ביום העצמאות, והיה אדוק ולבוש שחורים. הוא לא ממש התאים לקהל עדתו, כלומר לנו "המִיזְרוֹחְנִיקים", אנשי תנועת המזרחי שזוהתה עם המפד"ל. המשפחה שלנו נחשבה דתייה יותר, ואף על פי כן לא ידענו להעריך את גדולתו בתורה ונדמה היה לנו שהוא מתמהמה מדי בתפילת שמונה־עשרה. אילו היו המתפללים בבית הכנסת שלנו צעירים יותר, בוודאי היו חובשים כיפות סרוגות. אבל רובם היו מבוגרים וחבשו מגבעת, שבאותם ימים, ראשית שנות השמונים, עוד היתה חיזיון נפרץ גם על ראשי מבוגרים חילונים בתל אביב. היינו לבושים בדרך כלל לבן, כנהוג בראש השנה וביום הכיפורים: הגברים בכותנות לבנות, והנשים — במטפחות תחרה. אני לבשתי עדיין מכנסיים קצרים — הייתי כבן עשר — אבל גם לי היתה חולצת דיאולן לבנה.

התהלוכה היתה חריגה באמת: לא הלכנו עדיין אל בית הכנסת, לתפילת מנחה או ערבית, ובוודאי לא לשמוע קול שופר. שמנו פעמינו אל הים, לקיים את מנהג התשליך — שהוא עצמו מנהג חריג ואפילו צעיר יחסית: הוא לא מוזכר במקורות לפני ימי הביניים באשכנז, ויש אומרים שאפילו נלמד מהגרמנים. לא ידעתי אז את כל זה כמובן, ובכל זאת הרגשתי שתהלוכת התשליך היא אירוע יוצא מגדר הרגיל והתרגשתי התרגשות גדולה. הרב ציוני, כדרכו, הלך שפל ראש, כדי לא להביט בנשים לא צנועות ולא לראות את חילול החג ברחובות הכרך החילוני. גם לי לא היה נעים להתבונן בנעשה מסביב, ובכל זאת הגנבתי מבטים פה ושם, ונדמה לי שגם הצועדים האחרים לא נזהרו בזה כל כך. ואף על פי כן נדמה היה שאנחנו הולכים בים בחרבה, והמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו.

הרב ציוני אולי שאל בלבו אם כל זה שווה: על כף אחת בדעתו היה מונח יום הדין, שבו נכתב דינם של בני עדתו, מי באש ומי במים, מי בקִצו ומי לא בקצו, ומהצד האחר — המנהג המשונה הזה, לרדת לים בעיצומו של ראש השנה. כך בוודאי הלך ברוסיה, ארץ הולדתו: בקומה זקופה ובגאווה יהודית, אבל גם בחשש מפני הגויים. הרי כדי לקיים את המנהג הזה צריך לצאת מ"תחום המושב" היהודי המובהק, ממבצר בית הכנסת אל החוץ הלא־יהודי העוין, שבו הסכנה כפולה: לא זו בלבד שהמתפללים נחשפים למבט הנוכרי אלא שהם גם חושפים את עיניהם למקסמי השווא של הגויים. ועל הכול מרחפת השאלה מה יגידו הגויים על הטקס הזה. בסופו של דבר בוודאי נאנח הרב ציוני ואמר בלבו שמנהג ישראל דין הוא, ואין ברירה אלא לקוות שכל זה יעבור בשלום ובלי פגע.

בינתיים שמחנו לראות בדרך דתיים אחדים, פה ושם. שׂשׂנו בהם כמוצאי שלל רב ונאחזנו בקיומם. ככה שמחו כנראה המתפללים הזקנים, ואולי גם הורי, לזהות יהודים בארצות הגויים, ומה עוד שכאן היו אמצעי הזיהוי גלויים לגמרי. בדרכנו עברנו על פני בתיהם של דתיים אחרים: כאן גרה משפחת שאלֶר, כאן משפחת מאייר, וכאן גר "החזן הקטן", של תפילת שחרית. הכרנו היטב את תל אביב הדתית, רשת סבוכה ונסתרת מעין זרה של מקומות ידידותיים ומרגיעים. אני מתאר לי שכך מרגישים גם היום מיעוטים אחרים בתל אביב ובכל מקום אחר, מוסלמים או נוצרים, פיליפינים או אריתראים.

בסוף שדרות בן גוריון עלינו לכיכר אתרים שזה עתה נבנתה וירדנו אל הים, לחוף גורדון. נראינו חריגים מאוד גם בחוף, שכמו היום היה אז מלא בצעקות המתרחצים והמתרחצות, בפעוטות שהתרוצצו עירומים ובמבוגרים ששיחקו מטקות בבגדי ים או השתזפו או עמדו בתורים למקלחות; עדיין לא פנה היום, אבל בוודאי כבר רבו צעקות ההורים שרצו לחזור הביתה. שם במיוחד צריך היה להיזהר שלא לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, שלא לראות את הנשים ואת הגברים בבגדי ים, ולהישיר מבט אל מחזור התפילה בלבד. שם במיוחד גם גברה הסכנה של "מה יגידו" עלינו הגויים, או החילונים שכאן. בספר עמק ברכה, מאת הרב אברהם שעפטילש־הורביץ, מגדולי רבני פולין במאה השש־עשרה, נכתב בהרחבה על מנהג התשליך, ומיד מזהיר הכותב:

"הוא באמת חילול שם גדול בפני האומות שיודעים מזה ואם רואים היהודים שהולכים אל הנהר אומרים דרך שחוק היהודים הולכים שיטלן אירע זינד אין וואסער" [היהודים הולכים לנער את חטאיהם במים].

אנחנו עמדנו על החול בחוף גורדון שלמרגלות כיכר אתרים, ליד הים, בשקט — אין שליח ציבור ב"תשליך", וכל אחד מתפלל לעצמו, וממילא אף אחד אינו מרוקן את כיסיו מחטאים. בעצם אין הרבה מה לומר: בסך הכול כמה פסוקים מספרי מיכה, תהלים וישעיה, והמהדרין מוסיפים עוד כמה כוונות וייחודים. מהר מאוד הגעתי לפסוקים האחרונים מישעיה יא — "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי. כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה', כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" — ואחר כך היה לי זמן להביט מסביב. נדמה היה במפתיע שהחילונים אינם מתרגשים כל כך מנוכחותנו, ולמעשה הם אפילו די אדישים לה. אוי, שאלתי בלבי: עד מתי הם יהיו מרעים ומשחיתים, מתרחצים בים אפילו ביום הדין, כאילו כלום, כאילו הכול חולין; והרי הם יכולים לראות אותנו כאן, מלאי דעת ה' — ואיך ייתכן שהם לא לומדים שום דבר?

הייתי גאה מאוד במי שאני, במי שאנחנו, הדתיים בתל אביב. ובכל זאת נדמה לי שאז, בשעת מנחה בראש השנה הזה, יצא מבטי מן הכלל: בפעם הראשונה ראיתי אותי ואותנו — "הדוסים" — מבחוץ. נדמה לי שאני אפילו זוכר את הרגע ההוא ואיני מגזים. וכמובן, ידעתי מיד שזהו חטא ולא כדאי לשתף בו אף אחד.

ודאי שחוף גורדון לא היה מסוכן כמו נהר בארצות הגויים, ואף אחד מהמתרחצים בים לא הציק לנו. כאן מתקיים התשליך בעיצומו של הקיץ, ולא בסתיו הולך ומתקדר. אבל היתה בזה סכנה טמירה, ומה הפלא שצעדנו לים בשיירה: די לצאת מתחום שבת או חג כדי שיפגע בך מנוול זה (יצר הרע), ושוב לא תוכל למושכהו אל בית המדרש. ודווקא בראש השנה, אחרי שחלף כמעט יום תמים בקדושה ובטוהרה, מתגברת חוצפתו של המנוול. אותה שעה כל המשפחה והקהילה כבר לא יוכלו להועיל.

זה היה אפוא הרגע החיצוני הראשון, ואף הרגע היוצר הראשון. המבט החיצוני הזה עתיד להיות הרגע הראשון של העצמאות, וכשאני מתבונן בו עכשיו אני יודע שהיה נחוץ כדי לחלץ מן המציאות את היצירה.

נדמה היה לי אז שהמבט הסקרני והראשוני שלי נענה באדישות משונה, אדישותם של החילונים הרוחצים בים, כמו חוסר העניין של הגויים ביהודים היורדים לים לתשליך. זמן רב, זמן מייגע ופוצע מדי, זמן מבוזבז, עבר עד שאימצתי לעצמי את נקודת המבט הזאת, שזה היה ראש השנה שלה.

המהפך הושלם — לפי שעה. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי אחר הצהריים בראש השנה הולך בטיילת לאורך שפת הים. הלכתי והזעתי ופילסתי דרך בין המוני הצועדים, האצנים, רוכבי האופניים, כל מי שעושה כושר במתקנים — היפוכם של אבות אבותיהם, היהודים המבוהלים והנידפים שהלכו לרחוץ בוויסלה או בדנייפר, או בנהר אחר. כעת גם אני הייתי, כביכול, חלק מיהדות השרירים הזאת שהיתה למציאות, האנשים שעושים כושר כדי להוריד את מה שהעלו במאכלי החגים שנותרו לזכר. והנה ראיתי קבוצת דתיים עומדת על שפת הים. לרגע אחד התפלאתי מה הם עושים שם, לבושים בלבן ומתנדנדים בתפילה. זה לא נמשך יותר מרגע, אבל גם הרגע הזה הפתיע אותי בדיעבד. להרף עין מצאתי את עצמי בתפקיד עובר האורח שהביט ביהודים המשונים ההם. ברגע הבא כבר לא ידעתי בעצם מי מביט במי.