האחים מקאליסטר 3 - כשהיינו פראיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים מקאליסטר 3 - כשהיינו פראיים
מכר
אלפי
עותקים
האחים מקאליסטר 3 - כשהיינו פראיים
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

האחים מקאליסטר 3 - כשהיינו פראיים

4.4 כוכבים (52 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

    כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    "הספר הזה פתח אצלי תיבת פנדורה והעניק לי כל רגש אפשרי. הוא מרגש והכתיבה אמוציונלית – כליל השלמות. אהבתי כל מילה."                                                                                                          
    שיבון דייוויס – מחברת רבי־המכר של היו־אס־איי־טודיי והוול סטריט ג'ורנל

    ***
    "אני אוהבת את העולמות שאמרי רוז יוצרת ואף פעם לא רוצה שהסיפור יגיע לסופו. כל ספר שהיא כותבת מתעלה על קודמו, כך שזה מריר-מתוק שהגעתי לעמוד האחרון והמסע הנפלא הזה הסתיים."                                              Kat, Kitty, Kats Crazy About Books
    ***

    מה קורה כשהגבר שהוא אהבת חייך מסרב לאהוב אותך בחזרה?

    ג'סי מקאליסטר.
    רוכב אופנוע אגדי. שובר לבבות חסר תקנה. ואהבת חיי.
    מבחינתו תמיד אהיה רק האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו.
    נאיבית ותמימה. בת שמונה-עשרה. לגמרי מחוץ לתחום.

    אהבה חד-סטרית... האם קיים כאב גדול מזה?
    מתברר שכן – כשהוא מנשק אותי, אבל לא זוכר שזה קרה.
    כשהוא אומר לי שהלב שלו שבור, אבל הוא לא מאמין באהבה.
    כשהוא לא רוצה שאתנשק עם אף אחד אחר, אבל משאיר אותי תקועה בתפקיד הידידה.

    כל הסיכויים לרעתנו, ועדיין... הלב המטופש שלי מסרב להפסיק לרצות אותו.
    הוא מכשף אותי, ואני טובעת בשקרים שרקמנו סביבנו.
    התמכרתי למבטים הגנובים ולנשיקות האסורות.

    אני דוהרת במסלול התנגשות שייגמר באסון, ורק דבר אחד בטוח... ג'סי מקאליסטר עוד ירסק אותי.
    ***
    כשהיינו פראיים הוא רומן פוצע הנוגע באהבה אסורה ובהפרשי גילים. הדמויות יחדרו עמוק כל כך מתחת לעורכם, עד שתתקשו לשחרר אותן בסוף הקריאה. 
    אמרי רוז היא סופרת שרוקמת רומנטיקה ורגישות בסיפוריה. בעולם היא קוצרת תשבחות רבות, ובישראל ספריה הפכו לרבי־מכר מסחררים. היא מוקפת עדת מעריצות מושבעות שילכו שבי אחריה.
    עד כה תורגמו לעברית ספריה: פרא, כאוס, כשהכוכבים נופלים וכשהסערה פורצת.    

    פרק ראשון

    1

    קְוִוין

    האחים שלי קנו לי נעלי נייקי בצבע זהב מטאלי, כדי שיתאימו לכובע ולגלימה הכחולים ולסרט הזהב של אות ההצטיינות שענדתי על הצוואר. חייתי בנעלי נייקי. זה באמת היה כמו ללכת על אוויר מבחינתי. אוסף הנעליים שלי היה עצום. לפני כמה שנים, מייסון והולדן, שני האחים הכי גדולים שלי, בנו לי מדפים מחולקים לתאים כדי שאוכל להניח בהם את כל הנעליים. בכל פעם שחשבתי על האריזות לקראת הקולג' בסתיו, תהיתי איך אצליח לדחוס את כל האוסף הזה אל הארון בחדר המעונות. שם לא יהיה לי כל כך הרבה מקום.

    כמה זוגות נעליים אצטרך להשאיר מאחור?

    בזמן שחשבתי על זה, הבחור שלצידי, ג'קסון קרטר, נתן לי דחיפה קטנה בכתף. הרמתי אליו מבט מופתע. הוא היה ענק, כיאה לשחקן פוטבול. ״תורך.״

    ״אה, תודה.״ כל כך מתאים לי, לא שמתי לב שקראו בשמי. חייכתי וההתרגשות בעבעה בתוכי כשעליתי במדרגות אל הבמה כדי לקבל את תעודת הבגרות שלי, כאחת מארבע מאות וחמישה התלמידים שסיימו את התיכון הערב.

    הטקס נערך באצטדיון מאווריק, וכל מגרש הפוטבול והטריבונות היו מוארים בזרקורים. הייתי הרביעית והאחרונה ממשפחת קוואנו שעולה לבמה הזאת ומקבלת תעודה. בפעם הקודמת באנו לכאן לטקס הסיום של דקלן. מוקדם יותר הערב, אימא בכתה על התינוקת שלה ש״עוזבת את הקן״. המשפחה שלי עדיין לא השתגעה על הרעיון שאני עוזבת את הבית ועוברת למקום רחוק כל כך, אבל הם יתרגלו. בסופו של דבר.

    המנהל, מר בראדלי, הושיט לי את התעודה שלי ואחז בידי. ״אין לי שום ספק שאת תעשי דברים מרהיבים,״ הוא אמר, ותהיתי אם הוא חוזר על אותן המילים בדיוק בפני כל תלמיד ותלמידה שעולים אל הבמה. ״בהצלחה, קווין. היית השראה בשביל כולנו. צאי אל העולם והפכי אותו למקום טוב יותר.״

    לא מלחיץ בכלל. האחים שלי היו צוחקים על הנימה הקיטשית, אבל אני רק חייכתי ונשכתי את הלשון כדי לא לפלוט איזו בדיחה טיפשית. ״תודה רבה. אני אשתדל.״

    הסתובבתי כדי לנופף בתעודה באוויר ועיניי סרקו את הטריבונות בחיפוש אחר המשפחה שלי. לא היה קשה למצוא אותם. שלושת אחיי ואימא שלי החזיקו שלט עצום שעליו נכתב:

    את הבננה העליונה, צ'יקיטה!
    מישהו הוסיף גם ציור של קערת פירות עם אשכול בננות. על הבננה העליונה הופיעה תמונה מוגדלת של הפרצוף שלי. היא הייתה כל כך גדולה שבטח היה אפשר לראות אותה ממאדים.

    הייתי צריכה לדעת שהמשפחה שלי תמציא איזו בדיחת פירות טיפשית לכבוד האירוע. זו הייתה מסורת. זה חלק מהעניין כשהמשפחה שלך היא הבעלים של רשת חנויות למזון אורגני.

    הם צעקו את השם שלי. בים של אלפי אנשים, בני משפחת קוואנו תמיד מצליחים להיות הרועשים ביותר. הם היו כל כך מעצבנים.

    הלב שלי התפוצץ מרוב אהבה.

    הדחקתי את האכזבה מהעובדה שאבא שלי לא עשה מאמץ להגיע הערב, ושלחתי נשיקות למשפחה שלי בזמן שרקדתי על הבמה בנעליים שעשויות מאוויר. כשירדתי מהבמה, חיפשתי את המשפחה הנוספת שהשתוותה למשפחה שלי ברעש ובטמפרמנט — משפחת מקאליסטר.

    מיקדתי את המבט בג'סי מקאליסטר. הוא כאן. שמעתי שהוא מתכוון לחזור. ועכשיו הוא באמת כאן, נראה כל כך מגניב ונינוח.

    לא יהיה מוגזם להגיד שהייתי מאוהבת בג'סי כל החיים. לצערי, הוא ראה בי רק את האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו. היה לי קיץ אחד לשנות את המצב. קיץ אחד לגרום לו להבין שאני אשת החלומות שלו.

    הייתי צריכה רק להסתיר את התוכנית הזאת מפני האחים שלי, ובמיוחד ממייסון.

    העיניים של ג'סי פגשו בעיניי, ואז הוא הרים את הזרוע, אגרף את כף ידו והכה באגרוף מעל הלב שלו. החיוך שתמיד הופיע במהירות, החיוך הקורן שעוצמתו הייתה יכולה להתחרות בזרקורים, לא היה שם. אבל התנועה — האגרוף מעל הלב — היא הייתה בשבילי.

    הרגשתי שאני קצת מתה. הייתי זהב נוזלי, כל האיברים שלי, השרירים, העצמות — כולם נמסו אל תוך הנעליים והשאירו שלולית על הדשא. הדבר היחיד שנשאר ממני היה הלב המשתולל שהיה מונח על האדמה לרגליי.

    אהבה חד־סטרית. יש משהו מכאיב יותר?

    כשהייתי בת חמש, הצעתי לג'סי נישואים. הוא אמר כן. הוא אפילו הסכים להשתתף בחתונה־בכאילו שערכתי מתחת לעץ האלון הענקי שבחצר האחורית שלנו. הכרחתי אותו לענוד שרשרת פרחי חיננית שהייתה זהה לשרשרת שלי. חגגנו את הנישואים שלנו עם לימונדה ורודה ועם עוגיות סוכר מזוגגות בוורוד.

    אחר כך סיפרתי לכולם שהוא בעלי — אפילו לבנים במסלול המוטוקרוס שבו ג'סי והאחים שלי התאמנו. הייתי אז רק בת חמש, אבל הוא היה בן ארבע־עשרה. הרבה בנים בגילו היו נבוכים או אומרים לי להתחפף, אבל לא ג'סי. כשהייתי בת שתים־עשרה, הוא כבר היה כוכב מוטוקרוס וסופרקרוס עם נותני חסות ומענקי תמיכה. פניו היפות והבטן החטובה שלו הופיעו על פוסטרים שבנות תלו על הקיר והזילו עליהם ריר. הן בטח גם ליקקו אותם. או אולי זאת רק הייתי אני.

    מילאתי את היומן שלי בסיפורים, בשירים ובווידויים שהשם שלו הופיע בכולם. באותה תקופה הוא היה עסוק באימונים ובתחרויות ונסע למרוצים בכל הארץ, אבל הוא עזב הכול בשבילי.

    לפני שנה וחצי, הוא עזב את קליפורניה כדי להיות לצידי שוב.

    אף פעם לא אמרתי לו שהסיפורים שלו על קליפורניה היו אחת הסיבות שבגללן בחרתי באוניברסיטת קליפורניה. רציתי לגור ליד האוקיינוס, לרקוד בזריחה, ללמוד לגלוש, לקחת קורסים בכתיבה יוצרת, בפסיכולוגיה ובקולנוע ולחיות כל יום כאילו הוא האחרון.

    יותר מכול, רציתי להיות קרובה אליו.

    באותה תקופה, הוא חי והתאמן בטמקיולה שבדרום קליפורניה. הדמיון הפרוע שלי השתולל כשחשבתי על האפשרויות. אנחנו נהיה יחד באש ובמים, אני אחבק אותו בכוח כשאשב מאחוריו על האופנוע ונדהר על הכביש המהיר לאורך קו החוף. הרוח בשערי, השמש על פניי, כשריח ההדרים והקיץ שלו שוטף אותי. הרחק מעינם המשגיחה והמגוננת של האחים שלי. הרחק מההגדרות שכופה ההיסטוריה הרפואית שלי.

    כאילו מקום חדש ישחרר אותי מכל הכבלים.

    אבל כמה אירוני זה היה, כשהתוכניות המוקפדות שלי התפוגגו ככה.

    בעוד כמה חודשים אני אסע לקליפורניה, ואיפה הוא יהיה? עדיין בטקסס?

    האם זה בגלל החברה שלו לשעבר? האם היא אהבה אותו? האם היא אהבה אותו כמו שאני אוהבת אותו? זה אפשרי בכלל? לא נראה לי.

    נאנחתי כשישבתי עם שאר החברים שלי לכיתה והסתכלתי על הבוגרים עולים אל הבמה. כשקראו בשמו של רידג' מקאליסטר, התבוננתי בו מטפס במדרגות. השיער החום־זהוב שלו נגע בצווארון, הכובע שלו היה מונח עקום והגלימה התנופפה מאחוריו. למרות התחזיות שהוא יסיים במוסד לעבריינים או ינשור מהלימודים, לא רק שהילד הרע של תיכון סייפרס ספרינגס סיים את הלימודים, אלא שהוא גם נרשם לקולג' שבו הוא ישחק פוטבול. אפילו לא הכרתי את רידג', לא באמת, אבל הרעתי לו וצחקתי כשהוא הפנה גב לקהל, הרים את הגלימה וחשף את התחת שלו בפני כולם. הקהל שרק והריע ומישהי מנבחרת המעודדות צעקה, ״תעשה לי ילד, רידג' מקאליסטר.״

    ״זה מספיק, מר מקאליסטר,״ אמר מר בראדלי בקול רציני. אבל אפילו הוא התאמץ לא לחייך כשצפה בשטויות של רידג' והניד בראשו. כל הכבוד לרידג'. הוא ממש עשה שינוי בחיים שלו.

    ניסים יכולים לקרות. אני הייתי ההוכחה החיה לכך.

    אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

    כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    האחים מקאליסטר 3 - כשהיינו פראיים אמרי רוז

    1

    קְוִוין

    האחים שלי קנו לי נעלי נייקי בצבע זהב מטאלי, כדי שיתאימו לכובע ולגלימה הכחולים ולסרט הזהב של אות ההצטיינות שענדתי על הצוואר. חייתי בנעלי נייקי. זה באמת היה כמו ללכת על אוויר מבחינתי. אוסף הנעליים שלי היה עצום. לפני כמה שנים, מייסון והולדן, שני האחים הכי גדולים שלי, בנו לי מדפים מחולקים לתאים כדי שאוכל להניח בהם את כל הנעליים. בכל פעם שחשבתי על האריזות לקראת הקולג' בסתיו, תהיתי איך אצליח לדחוס את כל האוסף הזה אל הארון בחדר המעונות. שם לא יהיה לי כל כך הרבה מקום.

    כמה זוגות נעליים אצטרך להשאיר מאחור?

    בזמן שחשבתי על זה, הבחור שלצידי, ג'קסון קרטר, נתן לי דחיפה קטנה בכתף. הרמתי אליו מבט מופתע. הוא היה ענק, כיאה לשחקן פוטבול. ״תורך.״

    ״אה, תודה.״ כל כך מתאים לי, לא שמתי לב שקראו בשמי. חייכתי וההתרגשות בעבעה בתוכי כשעליתי במדרגות אל הבמה כדי לקבל את תעודת הבגרות שלי, כאחת מארבע מאות וחמישה התלמידים שסיימו את התיכון הערב.

    הטקס נערך באצטדיון מאווריק, וכל מגרש הפוטבול והטריבונות היו מוארים בזרקורים. הייתי הרביעית והאחרונה ממשפחת קוואנו שעולה לבמה הזאת ומקבלת תעודה. בפעם הקודמת באנו לכאן לטקס הסיום של דקלן. מוקדם יותר הערב, אימא בכתה על התינוקת שלה ש״עוזבת את הקן״. המשפחה שלי עדיין לא השתגעה על הרעיון שאני עוזבת את הבית ועוברת למקום רחוק כל כך, אבל הם יתרגלו. בסופו של דבר.

    המנהל, מר בראדלי, הושיט לי את התעודה שלי ואחז בידי. ״אין לי שום ספק שאת תעשי דברים מרהיבים,״ הוא אמר, ותהיתי אם הוא חוזר על אותן המילים בדיוק בפני כל תלמיד ותלמידה שעולים אל הבמה. ״בהצלחה, קווין. היית השראה בשביל כולנו. צאי אל העולם והפכי אותו למקום טוב יותר.״

    לא מלחיץ בכלל. האחים שלי היו צוחקים על הנימה הקיטשית, אבל אני רק חייכתי ונשכתי את הלשון כדי לא לפלוט איזו בדיחה טיפשית. ״תודה רבה. אני אשתדל.״

    הסתובבתי כדי לנופף בתעודה באוויר ועיניי סרקו את הטריבונות בחיפוש אחר המשפחה שלי. לא היה קשה למצוא אותם. שלושת אחיי ואימא שלי החזיקו שלט עצום שעליו נכתב:

    את הבננה העליונה, צ'יקיטה!
    מישהו הוסיף גם ציור של קערת פירות עם אשכול בננות. על הבננה העליונה הופיעה תמונה מוגדלת של הפרצוף שלי. היא הייתה כל כך גדולה שבטח היה אפשר לראות אותה ממאדים.

    הייתי צריכה לדעת שהמשפחה שלי תמציא איזו בדיחת פירות טיפשית לכבוד האירוע. זו הייתה מסורת. זה חלק מהעניין כשהמשפחה שלך היא הבעלים של רשת חנויות למזון אורגני.

    הם צעקו את השם שלי. בים של אלפי אנשים, בני משפחת קוואנו תמיד מצליחים להיות הרועשים ביותר. הם היו כל כך מעצבנים.

    הלב שלי התפוצץ מרוב אהבה.

    הדחקתי את האכזבה מהעובדה שאבא שלי לא עשה מאמץ להגיע הערב, ושלחתי נשיקות למשפחה שלי בזמן שרקדתי על הבמה בנעליים שעשויות מאוויר. כשירדתי מהבמה, חיפשתי את המשפחה הנוספת שהשתוותה למשפחה שלי ברעש ובטמפרמנט — משפחת מקאליסטר.

    מיקדתי את המבט בג'סי מקאליסטר. הוא כאן. שמעתי שהוא מתכוון לחזור. ועכשיו הוא באמת כאן, נראה כל כך מגניב ונינוח.

    לא יהיה מוגזם להגיד שהייתי מאוהבת בג'סי כל החיים. לצערי, הוא ראה בי רק את האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו. היה לי קיץ אחד לשנות את המצב. קיץ אחד לגרום לו להבין שאני אשת החלומות שלו.

    הייתי צריכה רק להסתיר את התוכנית הזאת מפני האחים שלי, ובמיוחד ממייסון.

    העיניים של ג'סי פגשו בעיניי, ואז הוא הרים את הזרוע, אגרף את כף ידו והכה באגרוף מעל הלב שלו. החיוך שתמיד הופיע במהירות, החיוך הקורן שעוצמתו הייתה יכולה להתחרות בזרקורים, לא היה שם. אבל התנועה — האגרוף מעל הלב — היא הייתה בשבילי.

    הרגשתי שאני קצת מתה. הייתי זהב נוזלי, כל האיברים שלי, השרירים, העצמות — כולם נמסו אל תוך הנעליים והשאירו שלולית על הדשא. הדבר היחיד שנשאר ממני היה הלב המשתולל שהיה מונח על האדמה לרגליי.

    אהבה חד־סטרית. יש משהו מכאיב יותר?

    כשהייתי בת חמש, הצעתי לג'סי נישואים. הוא אמר כן. הוא אפילו הסכים להשתתף בחתונה־בכאילו שערכתי מתחת לעץ האלון הענקי שבחצר האחורית שלנו. הכרחתי אותו לענוד שרשרת פרחי חיננית שהייתה זהה לשרשרת שלי. חגגנו את הנישואים שלנו עם לימונדה ורודה ועם עוגיות סוכר מזוגגות בוורוד.

    אחר כך סיפרתי לכולם שהוא בעלי — אפילו לבנים במסלול המוטוקרוס שבו ג'סי והאחים שלי התאמנו. הייתי אז רק בת חמש, אבל הוא היה בן ארבע־עשרה. הרבה בנים בגילו היו נבוכים או אומרים לי להתחפף, אבל לא ג'סי. כשהייתי בת שתים־עשרה, הוא כבר היה כוכב מוטוקרוס וסופרקרוס עם נותני חסות ומענקי תמיכה. פניו היפות והבטן החטובה שלו הופיעו על פוסטרים שבנות תלו על הקיר והזילו עליהם ריר. הן בטח גם ליקקו אותם. או אולי זאת רק הייתי אני.

    מילאתי את היומן שלי בסיפורים, בשירים ובווידויים שהשם שלו הופיע בכולם. באותה תקופה הוא היה עסוק באימונים ובתחרויות ונסע למרוצים בכל הארץ, אבל הוא עזב הכול בשבילי.

    לפני שנה וחצי, הוא עזב את קליפורניה כדי להיות לצידי שוב.

    אף פעם לא אמרתי לו שהסיפורים שלו על קליפורניה היו אחת הסיבות שבגללן בחרתי באוניברסיטת קליפורניה. רציתי לגור ליד האוקיינוס, לרקוד בזריחה, ללמוד לגלוש, לקחת קורסים בכתיבה יוצרת, בפסיכולוגיה ובקולנוע ולחיות כל יום כאילו הוא האחרון.

    יותר מכול, רציתי להיות קרובה אליו.

    באותה תקופה, הוא חי והתאמן בטמקיולה שבדרום קליפורניה. הדמיון הפרוע שלי השתולל כשחשבתי על האפשרויות. אנחנו נהיה יחד באש ובמים, אני אחבק אותו בכוח כשאשב מאחוריו על האופנוע ונדהר על הכביש המהיר לאורך קו החוף. הרוח בשערי, השמש על פניי, כשריח ההדרים והקיץ שלו שוטף אותי. הרחק מעינם המשגיחה והמגוננת של האחים שלי. הרחק מההגדרות שכופה ההיסטוריה הרפואית שלי.

    כאילו מקום חדש ישחרר אותי מכל הכבלים.

    אבל כמה אירוני זה היה, כשהתוכניות המוקפדות שלי התפוגגו ככה.

    בעוד כמה חודשים אני אסע לקליפורניה, ואיפה הוא יהיה? עדיין בטקסס?

    האם זה בגלל החברה שלו לשעבר? האם היא אהבה אותו? האם היא אהבה אותו כמו שאני אוהבת אותו? זה אפשרי בכלל? לא נראה לי.

    נאנחתי כשישבתי עם שאר החברים שלי לכיתה והסתכלתי על הבוגרים עולים אל הבמה. כשקראו בשמו של רידג' מקאליסטר, התבוננתי בו מטפס במדרגות. השיער החום־זהוב שלו נגע בצווארון, הכובע שלו היה מונח עקום והגלימה התנופפה מאחוריו. למרות התחזיות שהוא יסיים במוסד לעבריינים או ינשור מהלימודים, לא רק שהילד הרע של תיכון סייפרס ספרינגס סיים את הלימודים, אלא שהוא גם נרשם לקולג' שבו הוא ישחק פוטבול. אפילו לא הכרתי את רידג', לא באמת, אבל הרעתי לו וצחקתי כשהוא הפנה גב לקהל, הרים את הגלימה וחשף את התחת שלו בפני כולם. הקהל שרק והריע ומישהי מנבחרת המעודדות צעקה, ״תעשה לי ילד, רידג' מקאליסטר.״

    ״זה מספיק, מר מקאליסטר,״ אמר מר בראדלי בקול רציני. אבל אפילו הוא התאמץ לא לחייך כשצפה בשטויות של רידג' והניד בראשו. כל הכבוד לרידג'. הוא ממש עשה שינוי בחיים שלו.

    ניסים יכולים לקרות. אני הייתי ההוכחה החיה לכך.