הפוכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפוכה
הוספה למועדפים

הפוכה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר "הפוכה – לא תאמינו איך זה עובד!" מאפשר הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של עבודת המודיעין במשטרת ישראל. לראשונה, קצין משטרה בכיר מספר בגילוי לב כיצד באמת מפוענחים פשעים, איך פועל המודיעין ואיפה עוברים הקווים האדומים. לצד תשבחות, המחבר גם מעביר ביקורת נוקבת על פעילות המודיעין שלעתים מפענחת פשעים בדרכים לא מקובלות, עד כדי דריסת רגל גסה של החוק. לא מעט מאנשי המודיעין אימצו את האמרה: "ברומא התנהג כרומאי". האם אכן אין ברירה אחרת?!
מה מניע את השוטרים לפעול בניגוד למוסכמות? האם מפקדים מעודדים פעילות שכזו? ומה היא תגובת המשטרה כארגון שומר חוק? מה מניע מפקדים עם 'אגו נפוח' לעשות כאוות נפשם ואיך קורה שיש 'מלחמות אחים' בין שוטרים, בין יחידות משטרה ובין בעלי תפקידים בכירים? 
משאיר לשיפוטכם לקבוע כיצד אתם רואים את אנשי המודיעין – האם מדובר 'בעבריינים במדים' או ב'גיבורים עלומים' הפועלים למען החברה בישראל על פי האמרה "המטרה מקדשת את האמצעים"?

פרק ראשון

פרק 1
חינוך המקור


מה בין צייד לדייג?
ברקו מטפס בקלילות במדרגות הישנות, חיוך מנצנץ בעיניו הכחולות. בקומה השלישית הוא עוצר, מיישר את החולצה שלגופו, מוציא מפיו את המסטיק ומדביק אותו לדופן המאפרה התלויה על הקיר המתקלף. המקום הזה זקוק לשיפוץ דחוף.
"חבר'ה, כולם לעמוד ולהצדיע", הוא שומע צעקה. הפטפוטים בחדרים גוועים לאטם ורחבת הכניסה מתחילה להתמלא בבלשים שיוצאים מחדריהם. רפי, ליצן התחנה, ממשיך לרעום, "קבלו את רכז המודיעין החדש!"
ברקו נכנס לחדר וסוקר בחיוך את חבריו. נאה, גבוה ושרירי, הוא לגמרי מודע לרושם שהוא מעורר, במיוחד אצל נשים, אבל לא רק. הוא מודה לכולם על הברכות ומבטו נעצר על רויטל, עובדת ההערכה, והאישה היחידה במשרד המודיעין. היא צועדת לעברו, שיערה הארוך, הבוהק, ממסגר את פניה הנאות וחיוכה זוהר. "איחוליי, גבר", היא מתקרבת אליו טיפה יותר מדי. 
"מה, בלי נשיקה?" הוא יורה בחזרה, בלי להתבלבל לרגע. 
אלכס, קצין המודיעין והבילוש, המפקד של כל הנוכחים, נכנס לחדר כשהשניים מתרחקים זה מזה אחרי חיבוק חם. הוא טופח בחום על כתפו של ברקו, "כשתגמור להגיד שלום לכולם, תיכנס אליי". 
ברקו נוקש קלות על דלת חדרו של אלכס ונכנס פנימה. המשרד של אלכס משקף אותו במדויק – ענייני, מקצועי, מעשי. לא חסר בו כלום, אבל אין בו שום דבר לא פונקציונלי, עד רמת הקירות החפים מכל תמונה. המגע האישי היחיד בחדר הוא תמונה ממסוגרת של אישה מטופחת וילדה חייכנית שעומדת על שולחנו. אלכס מרים ראש, מחייך אל ברקו וקם לקראתו. הוא מכיר אותו היטב מארבע שנים צפופות של עבודה משותפת, שבהן ברקו היה תחילה בלש מצטיין ואחר כך ראש צוות בילוש. הוא מעריך מאוד את דרך ההתנהלות שלו – את ההגינות הבלתי מתפשרת שלו מחד, ואת הקשיחות שבה הוא נוהג בעבריינים שעוברים תחת ידיו, מאידך. הרי הוא שהמליץ עליו כמועמד ראוי לקורס רכזי המודיעין. הוא יודע שעל אף גילו הצעיר – עשרים ושבע – ברקו רואה בשירותו במשטרה שליחות אמיתית, ואפילו ציונות. הרי זה בטח לא הכסף שמשך אותו לעיסוק הזה, הוא חושב לעצמו בחיוך.  

"אני שמח שחזרת אלינו", אלכס מתקרב אל ברקו בחיוך. "ראיתי את התעודה שלך ואת ההישגים שלך בקורס. ממוצע של 92, כל הכבוד". הבעת פניו מרצינה פתאום, והקמטים במצחו מתחדדים. "אבל אתה יודע שעם כל זה שלהצטיין בקורס זה על הכיפאק, השטח לא מתנהל בדיוק כמו שלומדים בבית הספר הארצי לשוטרים בשפרעם. אני סומך עליך שתדע לעשות את ההפרדה בין מה שלימדו אותך, לבין איך שהדברים מתנהלים בשטח". 
ברקו מהנהן. לאן הוא חותר? 
 "בחצי השנה הקרובה אתה תהיה צמוד לאבי", אלכס ממשיך. "אתה תלמד ממנו את העבודה. אבי הוא רכז מודיעין ותיק ומנוסה מאוד. מבחינתי, הוא הרכז הקלאסי. עכשיו, אני מבקש ממך שני דברים עיקריים: קודם כול, לשמור על סודיות, לשמור על הפה. עכשיו, בתור רכז מודיעין, אתה תיחשף להמון מידע מודיעיני, וחשוב שתזכור שהוא מיועד לעיניך ולאוזניך בלבד. אל  תשתף בזה חברים, משפחה, וגם לא קצינים ושוטרים אחרים. אפילו לא את החברים שלך מהבילוש. גם הם לא צריכים לדעת את כל המידע שיעבור דרכך. אתה תבין את זה עם הזמן. ודבר שני, אני מצפה ממך להרבה יוזמה. לא תיזום, לא תצליח. אתה יודע מה ההבדל בין דייג לצייד?"
"לא".
 אלכס מתקרב אליו עוד צעד  ומושיט יד קדימה. "דייג יושב עם החכה ומחכה שהדג ייתפס. הוא יכול לשבת שעות ולחכות, ולפעמים להתקפל ולחזור הביתה בלי שאף דג אפילו יתקרב לחכה שלו". הוא מניע את ידו. "אבל הצייד, הוא יוצא לצוד. הוא כל הזמן מחפש ציד, מתכנן תחבולות, רודף ומחפש, עד שהוא תופס את הניצוד. וזה בדיוק מה שאני מצפה ממך, להיות צייד". 
 דממה משתררת בחדר לרגע, ואז ברקו אומר בקול נרגש, "אני מלא מוטיבציה. אתה מכיר אותי. אני אהיה צייד טוב ואני מוכן לעבוד יום ולילה, שישי ושבת. אתה לא תתחרט שבחרת בי להיות רכז מודיעין". 
 נקישה קלה נשמעת ומיד אחריה הדלת נפתחת ואבי נכנס. רכז המודיעין הוותיק הוא בחור נמוך, חסון ומוצק, הממעט לחייך. "הגעתי בזמן?" הוא פולט לעבר אלכס ומתיישב על הכיסא הפנוי שליד השולחן. אחר כך הוא פונה לברקו. "מברוק. שמעתי שסיימת את הקורס בהצטיינות", הוא אומר בנימה צינית, מביט בו מזווית עינו. 
"התחלת?!" ברקו קולט את העקיצה. 
"אז כמו שסיכמנו, אבי, ברקו צמוד אליך בחצי השנה הקרובה", אלכס מדבר עניינית. "אתה החונך שלו. תלמד אותו את העבודה, תסביר לו הכול, כולל הכול. ברקו יודע מה הציפיות שלי ממנו. אז קדימה, לעבודה, ושיהיה בהצלחה". 
 "אין בעיה", אבי עונה בפנים חתומות. "אתה יודע שאפשר לסמוך עליי". 
השניים פונים לעבר הדלת. אבי פותח אותה ויוצא למסדרון ההומה, וברקו נעצר לרגע, ומסתובב אל אלכס.  "תודה, אלכס", הוא אומר, ואלכס מרים אליו מבט סתום ומהנהן. 
במשרד של אבי כבר מחכה לברקו פינת עבודה הכוללת שולחן ומחשב. אבי מלווה במבטו את ברקו שמתיישב ליד השולחן, מתחיל לקלוט את המעמד החדש שלו. "השיעור השבועי התחנתי יתחיל בעוד חמש דקות", קולה הצלול של רויטל ממלא את חלל האוויר. "כולם מתבקשים להגיע בזמן".
השניים מחייכים. "אוקיי", אבי אומר. "אז נתחיל לשבת אחרי השיעור".

החמארה של קוז'ו

ה"חמארה של קוז'ו" היא מסעדת פועלים קטנה במרכז העיר, הפועלת משעות אחר הצהריים אל תוך הלילה ומגישה מעט אוכל ביתי, בסיסי וזול, והרבה ערק. זר שנכנס במקרה למקום מיד ירגיש מעט שלא בנוח, כי יושבי המקום נוהגים להתכנס בו בקביעות, ורובם ככולם מכירים זה את זה ברמה כזאת או אחרת. 
"תגיד לי, מקסים", אלי הגמד מכניס לפה פלפל חריף, שבלעדיו אוכל הוא לא אוכל בשבילו, ומדבר תוך כדי לעיסה. "איך זה שכל השוק יבש ורק מירו מוכר חומר חופשי? מה, המנאייק לא יודעים שהוא מוכר?!" 
מקסים מסתכל עליו, מהורהר. הוא דוחף לפיו כף עמוסה מרק קובה ועוד רבע פיתה. "וואלה, לא יודע", הוא עונה בפה מלא. 
 "נראה לי הבנזונה שטינקר. רק ככה. אחרת כבר מזמן היו עוצרים אותו". 
"וואלה, יש בזה משהו". 
 "בוא נעשה לו פרטיה*", אלי לוחש למקסים בחיוך שחושף את שיניו העקומות.
 מקסים ממצמץ בעיניו ובולע. "יעני מה?" 
 אלי גוחן לעברו. ריח הפלפל החריף מדגדג את אפו של מקסים. "בדיוק מה שאתה חושב". 
 כשמירו נכנס לחמארה כעשרים דקות אחר כך, אלי מזמין אותו לשבת איתם לשולחן. מירו מתיישב ומזמין מיד כוסית ערק. אחרי שכולם שותים, מקסים פונה למירו, "וואלה, השוק ממש יבש, אה?"
 "כן. גם אצלי על הפנים". 
 "היום צריך להגיע חומר", אלי אומר לו.
 "מה? באמת?" הגבות של מירו מתרוממות.
 "כן. מכלוף אמור לקבל היום חומר מדני הבולדוג".
"וואלה".

אלי ומקסים מחליפים מבט מהיר מעל לראשו של מירו והשיחה קולחת לנושאים שונים. אחרי כחצי שעה, מירו משלם ונפרד מהם. הם עוקבים אחריו במבטם כשהוא נכנס למונית, וזו מתחילה לנסוע במעלה הרחוב. כשהוא בטוח שהוא יצא מטווח מבטם, מירו ממהר לדווח לאבי, רכז המודיעין.
אלי הגמד ומקסים שותים עוד סיבוב ערק ואז קמים ויוצאים מהחמארה. ברחוב הם עוצרים מונית ומגיעים לשכונה הישנה. בלי להוציא מילה הם עולים אל גג הבית שמול בית הכנסת "ברוך אברהם" ומתמקמים שם, מכינים לעצמם עמדת תצפית נוחה.

מידע חם   
אבי וברקו יוצאים מהחדר ומצטרפים לזרם השוטרים – לובשי מדים ולובשי אזרחי – הנוהרים אל חדר האוכל, לשיעור השבועי התחנתי. פעם בחודש מכנס שמוליק, מפקד התחנה, את כל שוטרי התחנה ומעביר להם הנחיות חדשות, הודעות בנושאים שונים: מקצועיים, רווחה, משמעת, או כל דבר אחר שהוא מוצא לנכון. חובת ההתייצבות חלה על כל שוטרי התחנה, כולל שוטרים בחופשה. ההתכנסות וההדרכה נערכים כיום אמנם אחת לחודש, אולם השם נותר 'שיעור שבועי תחנתי', לזכר ימים עברו. כוחו של הרגל. 

אנשים תופסים לאטם את מקומותיהם. הבלשים ורכזי המודיעין, מחוברים לעבודתם כמו אם לתינוקה, מעדיפים לשבת בסוף, כדי שיוכלו לענות לטלפונים במקרה הצורך. כמו תמיד, אחרונים מגיעים המאחרים בעלי התירוצים הקבועים, שבגללם השיעור אף פעם לא מתחיל בזמן. רבע שעה לתוך השיעור נשמע צלצול ואבי, רכז המודיעין, עונה לנייד שלו בלחש וקם. שמוליק המפקד שונא כשזה קורה. "כמה פעמים אני צריך להגיד שלא עונים לטלפון במהלך השיעור?!"  הוא נוזף באבי בכעס.
אבי מהסס לרגע בין השיחה החשובה שהוא רואה על הצג לבין הזעם הברור של מפקדו, ואז מכריע. "זה דחוף, אני דקה יוצא", הוא מסתובב בלי לחכות לאישור.
שתי דקות חולפות ואבי פותח את הדלת ומציץ פנימה בפנים מתוחות. הוא מסמן בעיניו לאלכס, מפקדו הישיר, קצין המודיעין. שמוליק לא מפסיק את דבריו, אבל המבט הזועף וגוון קולו המשתנה לא מותירים ספק לגבי הכעס שעולה בו לנוכח ההתרחשות הזאת.
אלכס מצטרף לאבי בחוץ, וזה האחרון מעדכן אותו במהירות. "מירו המקור, אתה מכיר אותו, התקשר ומסר שעוד עשר דקות תתבצע עסקת סמים. מכלוף בניטה עומד לקבל 20 גרם הרואין מדני הבולדוג". 
 אלכס לא חושב הרבה. מדובר בשני יעדים* של התחנה, שהוא מת להכניס לכלא כבר הרבה זמן. הוא פותח את דלת חדר האוכל ובצעדים מדודים מתקרב לשמוליק. שמוליק נעצר באמצע משפט ובתנועה עצבנית מסמן לאלכס להתקרב. אלכס מוסר לשמוליק בלחש את המידע שהתקבל, ומבקש רשות להוציא צוות בילוש עם אבי על מנת לבצע מעצר. שמוליק מאשר באי נוחות, ולסימן של אלכס שלושה בלשים קמים ויוצאים מהשיעור. בזווית עינו אלכס עוד מספיק לקלוט את המבט המלגלג של שרגא החוקר, ששונא – ואולי מקנא – באנשי המודיעין ולשמוע אותו לוחש בקול רם, "הנה הם שוב בורחים משיעור שבועי". 

ה"פרטיה"  
אבי מצטרף לעמוס, ראש צוות הבילוש, ולבלשים דודי ורפי, וביחד הם רצים לרכב, נכנסים פנימה במהירות ומתחילים לדהור קדימה. דודי נוהג. עמוס, שבתור ראש הצוות תמיד יושב ליד הנהג, מוותר הפעם על הכבוד לטובת אבי ומצטרף לרפי מאחור. ידו של רפי מגובסת, אבל הוא לא אחד שמסוגל לשבת בבית ולוותר על העבודה. אבי שולף את הנייד מכיסו ומחייג למירו.
"מה קורה?"
"תגיעו דחוף לשכונה הישנה, מאחורי בית הכנסת 'ברוך אברהם'. דני הבולדוג הביא חומר מהצפון וימכור למכלוף בניטה". קולו של מירו נשמע חנוק מעט.
"אתה בטוח?" 
"מיליון אחוז. תגיעו דחוף". 

כשאבי והבלשים מגיעים לקרבת בית הכנסת, הם עוצרים, יורדים מהרכב, ותופסים עמדות תצפית מכל הכיוונים. 

מקסים ואלי הגמד, מעל גג הבית שמול בית הכנסת 'ברוך אברהם', קולטים את המאזדה של הבילוש המתקרבת וחונה, ואת הבלשים היוצאים ממנה ומתפרשים בשטח. 
 "הנה המנאייק הגיעו", מקסים אומר בשקט לאלי הגמד. 
 "אני מזיין לו את הצורה, לבנזונה הזה!" אלי מסנן מבין שיניו. "כבר כמה זמן שאני חושד שהוא שטינקר". 
 "נראה לי", מקסים מצטרף לכעס של אלי, "שאפילו אימא שלו לא תכיר אותו אחרי זה". 
 "הנה המנאייק קלטו אותנו", אלי אומר.
 "שיראו, הבני זונות, אז מה? לא אכפת לי". 

אחרי עשר דקות של שקט מוחלט, עמוס מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר. הוא מרים טלפון לאבי כדי לבדוק את חשדותיו.
"תגיד, אתה רואה משהו?"
"לא. כלום. אף תנועה. חכה שנייה, תן לי לבדוק".
הזעם כבר מתחיל לטפס במעלה גרונו כשהוא מחייג למירו.
"תגיד לי, חתיכת אפס, אתה משחק איתי משחקים? אין כאן אף אחד!"
"מה? לא יכול להיות! הם כבר אמורים להיות שם!" מירו משתנק.
 דודי קולט משהו מהגג שמול בית הכנסת. הוא מדווח לעמוס, שממהר להתקשר לאבי. "אבי, נראה לי שעשו לנו פרטיה כאן, מתצפתים אותנו!" 
האסימון נופל לאבי מיד. הוא יוצר קשר עם כולם ומודיע על קיפול, וכולם נכנסים בחזרה לניידת. מצב הרוח שפוף. אבי לא מאבד דקה ומחייג למירו מיד.
"תגיד לי, יא בנזונה, מה, אתה עובד עליי?!"
 "לא, לא", מירו צועק מהצד השני, מבוהל. "הם צריכים להגיע, חכה". 
 אבי מפסיק את דבריו בגסות. "אתה עוד תשלם על זה", הוא אומר וטורק. 
ברכב משתררת שתיקת מבוכה. "אל תיסע לתחנה עכשיו. אין לי כוח להסתלבטויות של כולם", אבי אומר לדודי, שנוהג. "סע קצת דורי-דורי*." 
"שמוליק בטח יתפוצץ עלינו", עמוס קובע בפסקנות. 
"אתם אין לכם מה לדאוג", אבי מרגיע אותו. "אם יש למישהו טענות, שיבוא אליי. ותפסיקו לעשות יותר מדי חשבון לשמוליק. הוא מפקד תחנה כבר מספיק זמן. הוא יודע שלא יצאנו לפיקניק".  
כשאבי והבלשים חוזרים לתחנה, אחרי דורי-דורי של כמעט שעה, כולם בדיוק יוצאים מחדר האוכל בתום השיעור השבועי. מראה פניהם של הבלשים, והעובדה שהם נכנסים לתחנה בלי עצורים, אומר הכול. פשלה.
מוריס החוקר מנצל את ההזדמנות להתנגח באנשי המודיעין ואומר בחצי חיוך, "באנו לעזור לכם להרים את הסמים מהרכב." 
זה נוגע לאבי בעצב חשוף והוא מזעיף פנים ונועץ במוריס עיניים שחורות חודרות,  "לך תזדיין, יא פקיד מניאק". הוא פולט לעברו. הוא לא אוהב את העובדה שהייתה כאן פשלה, ועוד יותר לא סובל את תגובות החוקרים. 
הוא פונה למדרגות ומדלג עליהן שתיים שתיים בצעדיו הגדולים, המגושמים, מתכנן איך לבשר לאלכס את מה שקרה. מול הדלת של אלכס הוא לוקח נשימה עמוקה ומציץ פנימה.
"אפשר?"
אלכס מסמן לו להיכנס.
"תשמע, נראה לי שעשו למירו פרטיה", הוא אומר באיטיות. 
 אלכס דווקא בוחר לעודד אותו. "לא קרה שום דבר", הוא אומר בשקט.
 "שמוליק אמר משהו?" 
"את שמוליק תשאיר לי. האחריות היא שלי, לא שלך. יאללה, לך תכין קפה, גם לך, ותמשיך לעבוד. לא חסרה לך עבודה".

בומבות לפנים
ברקו מציץ בשעון המעוצב שעל פרק ידו. כבר חצי שעה שהם בתחנה ויש לו המון שאלות, שעוד לא מצא את הרגע הנכון לשאול אותן. הוא מחליט שהגיע הזמן לפנות לאבי. אבל לפני שהוא מספיק ללכוד את תשומת לבו של אבי, הוא שומע נקישה בדלת ומירו, המקור, נכנס לחדר.
עיניו של מירו פעורות לרווחה, ושיערו מוסט לאחור. עיגולים מתרחבים מתחת לבתי השחי שלו וריח זיעה חריף נודף ממנו. מפוחד ומבוהל הוא מתחיל בהתנצלות. 
פניו של אבי מאדימות למראהו. הוא זורק לעבר ברקו את מפתחות הרכב ובקול עצבני אומר לו, "אל תשאל שאלות עכשיו. קח את הרכב וצא לסיבוב בחוץ, עד שאני אקרא לך".  
ברקו מבין שזה לא הזמן לבירורים. הוא לוקח את מפתחות הרכב, יוצא מהחדר בלי לומר מילה וסוגר אחריו את הדלת. 
מירו פונה לאבי. "אני לא ידעתי", הוא מתחיל לגמגם. "נשבע לך..." אבל לפני שהוא מצליח לסיים את המשפט, הוא חוטף אגרוף ישר לפרצוף. אבי מוציא עליו את כל העצבים שאגר בשעות האחרונות.
מירו נופל לרצפה, מתפתל. דם מתחיל לנזול מאפו הפועם בכאב. אבי נעמד מעליו וצורח במלוא הגרון, "יא חתיכת מניאק עלוב, אתה חושב שאתה תעבוד עליי?! יא בנזונה מזדיין!" מירו נשאר המום על הרצפה למשך מספר שניות ואחר כך מנסה לקום על רגליו. עיניו מזוגגות והוא חש סחרחורת קלה, מחפש את הקרקע מתחת לרגליו. אבל אבי עוד לא סיים. הוא שולח עוד אגרוף מדויק לפרצופו ומירו שוב מתרסק לרצפה.
הדלת נפתחת פתאום, והקרחת של שמוליק, מפקד התחנה, בוהקת בדלת. "הכול בסדר כאן?" הוא שואל בתמיהה. אבי מחליט לאלתר. "סתם נרקומן בקריז. נכנס לחדר מסטול, ונפל".
 שמוליק מביט במירו ובדם הזורם מאפו. "אתה בסדר?"
"כן..." מירו מחזיר לו בלי להרים את מבטו. "כן, סתם נפלתי".
שמוליק משתהה עוד רגע ואז מסתלק מהחדר בלי לומר עוד מילה. אבי תוהה מה הוא הבין מההתרחשות שנגלתה לעיניו.
ההפוגה הקצרה הזאת שסיפק שמוליק קצת מאפסת את אבי. הוא לוקח נשימה עמוקה ומשעין את עצמו על השולחן, מחכה שמירו יתאושש. מירו מעדיף בשלב הזה להישאר מרוח על הרצפה. יש בו חלק שיודע שהמכות והצעקות האלה מגיעות לו. על אף המכות וההשפלות שהוא חוטף, מירו שמח על הקשר שלו עם אבי. כנרקומן, הוא יודע היטב שלא היה מצליח להימלט מהכלא בלי ההגנה שאבי מספק לו, הגנה שהוא קונה תמורת המידע שהוא מספק לאבי. הוא יודע שהמידע הזה עוזר לאבי להכניס לכלא עבריינים אחרים, אבל מבחינתו זו פשוט המציאות, מורכבת ככל שתהיה. זו ההישרדות שלו והוא יהיה מוכן לספוג הרבה בשביל לשמר אותה.
"דחילאק, ביקשתי סליחה", מירו מנסה לדבר שוב, בלי לקום מהרצפה.
 "על הפדיחה הזאת סליחה זה לא מספיק! אתה חייב לי בגדול! עכשיו עוף מפה! לך הביתה!"
"טוב. סליחה". מירו יודע מתי מוטב לו לשתוק. אבל הוא מרגיש את הקריז מתקרב. "תגיד, יש'ך אולי מזומן בשבילי?" 
 "עוף! עכשיו!"
 בלי להוסיף עוד מילה מירו קם ויוצא מהחדר, מפתיע אפילו את עצמו במהירות צעדיו.


חניכה
אבי יושב לבדו בחדר, מהורהר, כשברקו נכנס פתאום. אבי מרים אליו מבט בלי להגיד מילה. רק רחש המזגן נשמע בחלל החדר. ברקו מעביר מבט על הבלגן שבחדר ומרים גבה לעבר אבי.
"איפה נעלמת אתה?" אבי שואל בציניות. 
"אני נעלמתי?" ברקו ספק מתלוצץ, ספק נפגע. "אתה אמרת לי לצאת עד שתקרא לי". 
"אז מה חזרת?" אבי מחייך. "עוד לא קראתי לך".
הוא מתרווח על הכיסא האהוב עליו. כיסא ישן, מוכתם ומרוט, שנרכש לפני כ-12 שנים, בימים שהמשטרה עוד השקיעה כספים בתחנה. שניהם מחייכים עכשיו.
"קפה?" אבי שואל.
"כן, למה לא". 
אבי מכין שתי כוסות קפה ומושיט לברקו אחת מהן.
"מה היה כאן?" ברקו שואל אותו, סקרן. אולי יתחיל להיות מעניין כאן. 
אבי לוגם בהנאה מהקפה, לוקח את הזמן עם שאיפה עמוקה מהסיגריה. בעשרים השנים שבהן הוא משמש בתפקיד רכז מודיעין – ונחשב לאחד הרכזים הוותיקים והטובים במערכת המודיעין המשטרתית - הוא עבר כבר את כל הסרטים עם המקורות, מכיר כמעט את כל הטריקים והמשחקים. 
הוא מגרד את לחיו, שזיפים בני יומיים מעטרים אותה, ומסביר בשקט. "תראה, מירו מקור טוב בדרך כלל. המידע שהוא מביא, זה בול. אבל אתה צריך להבין שאין מקור שכל מידע שלו זה בינגו. פשוט אין דבר כזה. אם אתה נתקל בדבר כזה, זה אומר שמשהו לא בסדר עם המקור, ואת זה אתה תבין עם הזמן. עשו לו פרטיה, למירו. כנראה חושדים בו שהוא מקור וכדי לאמת את זה, עשו לו תרגיל. עכשיו הוא שרף את עצמו. תחשוב רגע מה קרה כאן", אבי נושף עשן ומכבה את הסיגריה במאפרה העמוסה. "סיפרו לו סיפור, והוא מסר לנו את הסיפור הזה. ברגע שאנחנו הלכנו למקום שהוא מסר, וראו אותנו – אז חאלס, הוא נשרף. תדע לך שהעבריינים עוד יכנסו בו, יכסחו לו את הצורה, זה בטוח, אין כאן אפס".
"אבל אתה נראה לי עצבני על מירו. אם העבריינים עבדו עליו, אז מה אתה רוצה ממנו?" 
 אבי לוגם עוד מהקפה ומצית סיגריה נוספת. "תשמע, ברקו, אני עצבני על מירו והוא קיבל בראש ועוד יקבל ממני עד שילמד לא להיות פראייר. שילמד לא לתת להם לעבוד עליו ולא למכור לנו לוקשים. הוא צריך לדעת לא לספר לנו סיפורים מצוצים, אחרת הוא ימשיך לקבל בראש". הוא משתתק ואחרי רגע מוסיף, "תבין, ברקו, אף פעם אל תיתן למקורות לשחק איתך ואף פעם אל תצא פראייר. אם מקור משחק איתך, תחזיר לו באבי-אביו. אל תוותר". 
ברקו מנסה למקם את עצמו בצורה נוחה על הכיסא העקום, מקלל אותו בלבו. הוא מנסה לעכל את הדברים של אבי. "רגע, אז זרקת את מירו מהמשרד?" 
 "שילך לעזאזל", אבי מסנן, מרגיש את הזעם מתעורר בו מחדש.
 "אבל לא חבל? אמרת שהוא מקור טוב, לא חבל לאבד אותו?" 
"עם הזמן אתה תלמד", אבי אומר לו. "מירו מקור שלי כבר עשר שנים. זרקתי אותו כבר מאה פעם, והוא תמיד חזר אליי על ארבע. גם הפעם אתה תראה שהוא יחזור אליי על ארבע, והוא גם יביא לי תפיסה גדולה. אתה תראה". 
 "ומה כל הדם הזה? דפקת לו מכות?" 
"אתה ראית אותי מרביץ?" אבי מיתמם. "הוא הגיע לכאן בקריז, נכנס בקיר ופתח את הפרצוף. מה, אני אשם?!"  הוא מצחקק קצרות וברקו מגחך איתו. 
אחר הצהריים, בסיום המשמרת, כשאבי מקפיץ את ברקו הביתה והם מנהלים שיחה מבודחת על חוויות מהקורס, הטלפון מצלצל. אבי מעיף מבט אל הצג ופניו מרצינות. הוא לוחץ על מתג הדיבורית.
"אתה עוד כועס עליי?" מירו שואל בקול מהוסס. 
 "בשביל מה התקשרת?"
 "אההה... אני קופץ לאפי. שמעתי שיש לו חומר טוב, שווה לכם ללכת עליו". 
 "אפי לא מעניין אותי. אתה, תתחיל לעבוד כמו שצריך", אבי עונה קצרות ומנתק את השיחה.
ברקו מודד את אבי במבטו. "אתה לא מתכוון לשלוח צוות בילוש לחיפוש אצל אפי?"
במקום לענות, אבי מחייג למספר אחר.
"הלו?" קולו של מני, ראש צוות הבילוש הנוסף, ממלא את חלל המכונית.
"מני, תשמע, אם אתם נתקלים באפי, תערכו עליו בדיקה יסודית, בסדר?"
 "קיבלתי. אם חיובי, ארים לך טלפון". מני מבין עניין, ולא צריך לשאול שאלות מיותרות.
אבי נפרד, מנתק את השיחה ושותק. ברקו מעיף בו מבט מלא הערכה, מתחיל להבין את מורכבות התפקיד שאליו הוא נכנס.


הילה 
ברקו אוהב להיות בבית. הוא מכניס למערכת דיסק של שלום חנוך, ומזמזם איתו. השיר האהוב עליו בדיסק הזה הוא "אנ'לא יודע איך לומר לך", ויש בו ציפייה לקראתו. הוא חש כאב ראש קל, ומנסה לארגן את המחשבות המבולבלות שמתרוצצות במוחו. הוא מנסה לעכל את אבי, ואת היום הראשון שעבר כרכז מודיעין, ואת הפער שהוא מתחיל לזהות בין מה שלמד בקורס לבין מה שקורה במציאות. המרפסת הקטנה שלו לא ממש מטופחת, הצמחים בעציצים נבלו כבר מזמן, ורעש המכוניות נשמע היטב מהכביש הסמוך. ועם זה, זהו המקום האולטימטיבי בשבילו לארגן את מחשבותיו. הוא מתיישב בכבדות על הכיסא המתנדנד שעומד במרפסת, לוגם מבקבוק הבירה שבידו, מאזין למוסיקה ומהרהר בכל הקורות אותו היום.
הטלפון מצלצל ועל הצג מהבהב שמה של הילה, בחורה חדשה, שהכיר לפני כשבועיים. דווקא מתאים לו עכשיו. 
"היי, חמודה, מה נשמע?" 
"יופי. ואיך מרגיש רכז המודיעין החדש שלי? איך עבר עליך היום?" 
 "די מעניין", הוא עונה בלי לפרט. "מה קורה איתך?" 
"הכול בסדר. תגיד, בא לך להיפגש?" 
"בכיף. בא לך לבוא?" ברקו מחייך עכשיו. הנשים היום לא מחכות יותר מדי, וזה מתאים לו. הן יוזמות, הן מתקשרות, והן הולכות אח"כ הביתה. אין מחויבות. 
 "רבע שעה אני אצלך", היא אומרת בקולה המתוק. 
 "אני כאן", הוא מחייך ומנתק, נזכר בשפתיה היפות. יאללה, שתגיע כבר. 
כשהוא שומע אותה נוקשת בדלת הוא קם במהירות לפתוח, והם משתהים לרגע בכניסה. העיניים הכחולות שלה, נטולות איפור ומחויכות, כל כך יפות, הוא חושב לעצמו. הוא מושיט יד, אוחז במתניה, מחבק ומצמיד אותה אליו בחוזקה. "בואי כבר".
בלי להפריד את שפתיו משפתיה הוא טורק מאחוריהם את הדלת, נהנה מהמתיקות הרכה שלה, גומע את ניחוח הבושם שעולה ממנה. אני צריך את זה היום, הוא חושב לעצמו, הודף אותה קלות לכיוון המיטה. היא לא מגלה שום התנגדות. 
 במשיכה אחת הוא פושט מעליה את השמלה הקייצית שלגופה. העור השזוף שנגלה לעיניו מגרה אותו. בעירום היא נראית יותר טוב, הוא מציין לעצמו והם נשאבים להתעלסות ארוכה ומהנה. אחרי שעה של אהבה סוערת שניהם נשכבים, מסופקים, על המצעים הסתורים. הוא מצית סיגריה, והילה מתרפקת על השקע שבין צווארו לכתפו, כמו חתולה מתפנקת. 
"קצת לחוץ?" היא שואלת ומנשקת את צווארו. "ספר לי..."
"עכשיו הרבה יותר טוב", הוא מלטף בקלילות את גופה ומספר על תחושותיו מיומו הראשון כרכז, בלי להסגיר שמות ופרטים מדויקים מדי. 
 

"כיפה אדומה"
בשעת לילה מוקדמת מקסים ואלי הגמד נפגשים, כהרגלם, בחמארה של קוז'ו. מקסים מוריד בבת אחת חצי כוסית ערק, מרגיש את האלכוהול שורף בגרונו. אלי הגמד, שיושב לצדו, נראה מתוח. כשמירו מופיע בפתח, שניהם נדרכים. הוא מבחין בהם ומתקרב לשולחן.
"בוא תראה איזה חומר קיבלתי היום", אלי הגמד אומר לו, ונותן בו מבט נוקב. 
מקסים ומירו קמים מהשולחן ושלושתם צועדים לעבר הכניסה האחורית של החמארה ויוצאים לרחוב. בלי לומר מילה, מקסים מרים את מוט הברזל שהוכן מראש, מלטף אותו לרגע ואז מנחית מכה חזקה על רגלו של מירו, שצורח מכאב. 
"תעזבו אותי! השתגעתם?!" הוא צועק ומנסה לברוח, אבל מכה נוספת גורמת לו לאבד שיווי משקל והוא מועד, פניו מעוותות בכאב. השניים מתנפלים עליו במכות ובבעיטות ללא רחמים. "נראה אותך עכשיו!" אלי הגמד צועק אליו בלי להפסיק לבעוט. "נראה אותך עכשיו, יא בנזונה!"
מרחוק הם שומעים סירנה מתקרבת. מקסים ואלי הגמד עוצרים רגע, מחליפים מבט ובורחים מהמקום, מותירים את מירו שותת דם, מיילל מכאב, שוכב על הרצפה מבלי יכולת להגיב.  איש, כמובן, לא ראה דבר.
הטלפון של אבי מצלצל בחצות ומוצא אותו כבר במיטה. אבי, רגיל לטלפונים בכל שעה ביממה, ממהר לענות.
"פגשנו את מירו", מני אומר לו מצדו האחר של הקו. "הוא בקושי עומד על הרגליים".
 "מה קרה?"
 "כנראה שעשו לו כיפה אדומה*". 
"מגיע לו". אבי מגיב מיד. "שילמד להיות זהיר ולשמור על התחת שלו. אבל בכל מקרה תבדוק מי היה מעורב בסיפור".


משחקים של כבוד  
בישיבת הבוקר היומית משתתפים, כמדי בוקר, סגן מפקד התחנה, אידי; ראש משרד הסיור, ברקוביץ; ראש משרד החקירות, מישל; אלכס, ראש מודיעין ובילוש; ואליעזר, מפקד המשמר האזרחי. הישיבה הזאת היא עניין שבשגרה. מדי בוקר מתכנסים הנוכחים במשרדו של שמוליק, מפקד התחנה, ודנים באירועי היממה האחרונה.
לקראת סיום הישיבה שמוליק לא מתאפק, ומעיר לאלכס בנוגע לתקרית של אתמול. "תשמע, ההתנהגות של החבר'ה שלך לא מתאימה לי", הוא אומר. "זו לא הפעם הראשונה שהם יוצאים באמצע שיעור שבועי ובסופו של דבר מתברר שהכול קשקוש אחד גדול". 
"תן לי להסביר", אלכס פותח. "אנחנו..." אבל שמוליק חותך אותו בגסות. "תקשיב לי טוב עכשיו! אף שוטר, לא מהשוטרים שלך ולא מכל התחנה, לא עונה יותר לטלפונים בזמן השיעור השבועי! לא עונים ולא יוצאים החוצה! זה לא שוק פה!" שמוליק מרוצה מעצמו. הכבוד והסמכותיות חזרו אליו. 
אבל אלכס לא מוותר כל כך מהר. "תשמע, שמוליק, החבר'ה שלי לא יצאו ככה סתם באמצע שיעור שבועי. הם חבורה של שוטרים עם מוסר עבודה גבוה ואכפתיות. תאמין לי שהם היו מוכנים להישאר בחדר האוכל עם המזגן בסבבה, אבל מה לעשות שפתאום מקור מתקשר ומוסר מידע חם. אתה לא מצפה שהם ישחקו אותה ראש קטן ויגידו למקור: 'אני לא יכול לצאת עכשיו, יש שיעור שבועי', נכון?" הוא מודע למתיחות שנוצרת ומנסה לרכך את האווירה. "אתה יודע שאבי הוא רכז מודיעין מעולה. הוא נותן את הנשמה לעבודה, יום, לילה, שישי, שבת, כל הזמן, מסביב השעון. הוא קיבל מידע חם, ויצא לעבוד. זה לא שהוא ברח או הלך לשחק או לבלות. לא. הוא הלך לעבוד". אלכס מרים את קולו מעט. "אז נכון, לא נתפס חומר. אבל מה לעשות, זה לא בינגו. לא כל מידע נגמר בתפיסה, ככה זה במודיעין".
שמוליק מסרב לתת לאלכס לומר את המילה האחרונה. הוא נחוש להבהיר עד הסוף מי כאן בעל הבית. "תבין, אלכס, אני לא אומר שאבי לא רכז טוב או שהבלשים שלך לא עובדים. אבל שיעור שבועי זה שיעור שבועי! שיתאפקו שעה אחת בחודש! לא יקרה שום דבר!"
 

תשכח משפרעם אם אתה רוצה להצליח      
במקביל לישיבת הבוקר של הקצינים, ברקו ואבי נפגשים במשרד. 
"תגיד, אבי, בסוף עשו חיפוש אצל אפי אתמול?" ברקו רענן ונמרץ, אחרי ליל אמש. 
"תגיד לי אתה, מה לימדו אתכם בקורס, הא? כשרכז מגיע בבוקר לעבודה, מה הוא עושה דבר ראשון?" אבי שואל בקול עמוק ורציני. 
ברקו מתאמץ להיזכר. "לעבור על ידיעות? לעבור על אירועים?  לעבור על רשימת עצורים?" 
"אתה רואה, הנה דוגמה למה שאני מתכוון כשאני אומר לך לעזוב את הקורס בצד. דבר ראשון בבוקר חייבים להכין קפה שחור וחזק. בלי זה, שום דבר לא זז". הוא מחייך וקם להכין קפה לשניהם. הקפה הראשון של הבוקר מחזיק אותו עד הצהריים, והוא חייב להיות מדויק, בדיוק כמו שהוא אוהב. חזק ומתוק, שתי כפיות קפה, שתי כפיות סוכר ורותח. 
"אז שלחת את הבילוש לאפי? או אולי כתבת ידיעה על כך שאפי סוחר סמים?" ברקו לא מרפה.
השניים צועדים עם כוסות הקלקר מהמטבחון לכיוון החדר המשותף. ברקו בצעדים גדולים וכבדים ואבי בצעדים מהירים יותר, שפוף מעט.
"לא שלחתי בילוש לאפי", אבי מסביר בסבלנות. "אני לא מעוניין שמירו יחשוב לרגע אחד שהסיפור של אפי הוא פיצוי. הוא חייב לי משהו הרבה יותר גדול, והוא גם יביא את זה". הוא גורר את הכיסא העתיק שלו, מתיישב עליו וממשיך לדבר, בקצב מתגבר והולך. "מה רצית, שאני ארשום שאפי סוחר בסמים? הרי את זה כולם יודעים. צריך להיות חכם ולרשום מידע איכותי חדש, לא את מה שכולם יודעים. אתה בטח לא מצפה שנתחיל לשבת כל היום כמו החוקרים הפקידים האלה, ונתחיל לרשום ולרשום ולרשום. אנחנו צריכים לתפוס, לא לרשום. תפסת? יופי. אז עכשיו תתחיל לרשום".
 
ברקו בולע את רוקו. הוא חש לא בנוח. הוא ציפה לתשובה אחרת. "בקורס לימדו אותנו דברים אחרים, לימדו אותנו שעל פי הנהלים ותורת המודיעין, כשיש מידע חייבים לרשום אותו, ולהעביר לקצין המודיעין". 
אבי משקיף על הרחוב דרך החלון הקטן שבקיר, הממוקם בדיוק מול עיניו. אופנוע חולף ברחוב ברעש גדול, ונעלם בעיקול הכביש. הוא מחזיר את מבטו אל ברקו, אפו הנשרי נדמה פתאום גדול מתמיד. "חביבי, מה שלימדו אותך בקורס זה נחמד ויפה. אם אתה רוצה לעבוד ככה, על פי החוק, הנהלים, תורת המודיעין וכל זה, בסדר. אבל אתה יודע מה תתפוס? הרבה אוויר, זה מה שתתפוס. תבין, ברקו", דיבורו שוטף והוא לא ממצמץ, "השטח מתנהל אחרת. את מה שלמדת, תשים בצד. השטח מתנהל לא בדיוק על פי החוק והנהלים. אני אומר לך חד וחלק – אם לא תעגל פינות, לא תצליח". 


העוגן
רויטל, עובדת ההערכה, נשענת לאחור בכיסאה ונאנחת. היא מציצה בשעון ולא מאמינה. כמה זמן אני כבר יושבת כאן ככה, נוברת בניירת, קוראת, מסכמת, עורמת ערימות וכותבת הערות? מזל שאין לי ילדים להוציא מבית ספר, היא חושבת בחצי חיוך. אבל המחשבה הזאת גם מעציבה אותה. היא כבר בת 37 ועוד מעט תצטרך להכריע בעניין הילדים. אבל אז, מה יהיה עם העבודה שלה, שהיא כל כך אוהבת ומוערכת בה? טוב, מספיק עם זה, היא מסלקת את המחשבות המטרידות ממוחה ומחליטה שהגיע הזמן לגשת ולדבר עם אלכס, מפקדה. 
היא נוקשת קלות בדלת הפתוחה כדי להסב את תשומת לבו של אלכס, ונכנסת. "אפשר?" היא שואלת, מחווה לעבר הכיסא שעומד מצדו השני של השולחן. 
אלכס, ראש משרד המודיעין והבילוש, עונה לה בטון כעוס. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשאול אותי אם את יכולה לשבת אצלי. אם את צריכה אותי, את פשוט באה ויושבת, וכל מי שנמצא בחדר באותו רגע, אני מעיף אותו". 
רויטל מרגישה טוב עם האמירות האלה של אלכס. זה מוכיח לה עד כמה הוא מעריך אותה. היא מתיישבת רגל על רגל ומחייכת. 
"את הבוסית כאן, לא אני", אלכס מוסיף בחצי חיוך. 
זה כבר מביך אותה מעט והיא ניגשת לעניין. "אז נתחיל, אלכס?" 
"יאללה. שוט".
הסקירה של רויטל עניינית, מקיפה ומרשימה. אלכס מקשיב לכל מילה ולאט לאט מצליח לראות בעיני רוחו בדיוק מה קורה בתחום ההתפרצויות לעסקים במתחם הגיאוגרפי שעליו אחראית התחנה. איזה מזל שיש לי אותה, הוא חושב בינו לבינו. איזה ראש גדול, מעריכה לתפארת. הרי אף אחד לא הגדיר לה שיש תופעה של התפרצויות לעסקים, ואף אחד לא ביקש ממנה להכין סקירה כזאת. זו לגמרי היוזמה שלה, והיכולת שלה לקרוא את כל הנתונים שמגיעים אליה. היא היחידה שנמצאת בצומת הזאת, שבה כל הנתונים חשופים בפניה, ויש לה את היכולת המצוינת הזאת, לראות מה שאחרים לא רואים.
אלכס יודע כמה עבודתה של רויטל מורכבת, וכמה היא חיונית וחשובה. אמנם במהלך היום היא נמצאת במשרד ולא בשטח, אבל היא מכירה טוב מכולם את תמונת מצב הפשיעה, איכות הבלשים והרכזים, איכות המקורות, מצב הסכסוכים בין עבריינים ועוד.  כל החומר שנכתב על ידי הבלשים והרכזים עובר אליה, והיא מבצעת עבודת הערכה בין עיקר לתפל, בין איכותי ואמין לסתם עלילות, ועושה חיתוכים והצלבות בין כל פריטי המידע שזורמים אליה. בסופו של תהליך היא מכינה סקירה מעודכנת ומציגה אותה בפניו. מבחינתו, היא העוגן של המשרד. 

"תשמע", רויטל מדברת ברהיטות ובשטף, "בחודש האחרון יש מכה של התפרצויות לעסקים. היו לנו 34 התפרצויות, מתוכן 23 באזור התעשייה החדש. רוב ההתפרצויות הן לבתי עסק של מזון - מסעדות, פיצוציות וכד'. הפורצים גונבים בעיקר משקאות חריפים וסיגריות. רוב ההתפרצויות מתרחשות בימי חמישי ושישי בלילה בין השעות 03:00-05:00 לפנות בוקר, לרוב בשיטת ביצוע של עקירת סורגים".
"יפה", אלכס לא יכול שלא להביע את התרשמותו. 
 "אני ממליצה שבסוף השבוע הקרוב תציב את הבלשים בהתאם לסקירה, ונקווה שהפורצים ייתפסו".
אלכס מקשיב לרויטל כמו תלמיד טוב, רושם את הנתונים על בלוק הנייר שלפניו. רויטל מחכה עד שהוא מסיים ומרים אליה את מבטו. "מה אתה אומר?"
"מה זאת אומרת מה אני אומר?!" הוא מסתכל בהערצה על רויטל, "אמרתי לך, את הבוסית כאן. מה שאמרת הוא שיהיה!" רויטל מחייכת בסיפוק ובגאווה. ההערכה הברורה שהמפקד שלה רוחש לה נעימה לה מאוד. היא יוצאת מהחדר כמעט בדילוגים.
      
אלכס נותר במשרד לבדו, עובר שוב על כל הנתונים שהציגה לו רויטל ופורט אותם לפרישה מדוקדקת של בלשים בשטח הרלוונטי בסוף השבוע. 
הטלפון שהוא מקבל בשבת בערב עושה לו טוב.
"תפסנו כנופיה של פורצים על חם במהלך פריצה למסעדה", מדווח לו מני, ראש צוות בילוש, מעברו השני של הקו. "ערכנו חיפוש בבתים שלהם ומצאנו המון רכוש שנגנב מהתפרצויות קודמות".
אלכס סוגר את הטלפון בחיוך מסופק ושוב מודה לאלוהי המשטרות על רויטל והראש הגדול שלה.


הפיצוי של המקור  
זה לקח ארבעה ימים, אבל שיחת הטלפון שאבי חיכה לה, הגיעה.
"מירו, מה קורה?" הקול של אבי עמום. "אתה מעיר אותי באחת בלילה, אז כדאי לך מאוד שזה יהיה שווה". אבי אפילו לא מתפלא. הוא למוד ניסיון, יודע שיש להמתין בסבלנות, והפיצוי יגיע. 
"תשלח מהר בלשים לתחנת דלק ביציאה מהעיר", מירו אומר לו. "מנש זיני ברכב שלו עם עוד בחור שאני לא מכיר ויש להם שם איזה 50 גרם הרואין. הם לפני עסקה". 
"כדאי לך להיות בטוח", אבי אומר באיטיות. הוא מת לישון. 
 "בדוק", מירו מכריז בחגיגיות. הוא רוצה לסגור את העניין מול אבי. 
אבי סוגר את הטלפון ומחייג מיד לעמוס, ראש צוות בילוש שעובד עכשיו במשמרת הלילה. "אני כבר יוצא לשם עם הבלשים שלי", עמוס עונה קצרות וסוגר את השיחה. 
אבי מרוצה מהמידע הפעם, וגם סומך לגמרי על הבלשים עמוס,דודי, ציון ורפי, שיעשו את העבודה כמו שצריך. אם מנש באמת ייתפס עם החומר, זה בהחלט יהיה פיצוי טוב, הוא חושב לעצמו כשהוא נכנס בחזרה למיטה, להמתין. מאיה, בת זוגו, ממלמלת משהו ומסתובבת לצד השני. היא כבר רגילה לטלפונים בשעות הקטנות של הלילה. 
מנש הוא יעד של התחנה כבר הרבה זמן ולא מצליחים להפיל אותו. אבי נשאר ער, ממתין להודעה כלשהי ומתחיל להיות מודאג כשחולפות 45 דקות ועדיין לא דיווחו לו על תפיסת סמים. צלצול הטלפון מקפיץ אותו מהרהוריו. "הפכנו את הרכב ואין. לא מצאנו כלום", עמוס אומר לו. 
"תמשיכו לחפש. אני אברר שוב עם המקור", אבי עונה קצרות, מודאג. חסר למירו ששוב יעשה לנו פשלה. 
 מירו לא מתרגש. "שיחפשו בתא המטען של הרכב, שיוציאו את הגלגל הרזרבי ואת כלי העבודה", הוא אומר לאבי בביטחון מלא.
אבי מוסר לעמוס את המידע הנוסף, ואחרי עשר דקות נוספות עמוס מתקשר לבשר לו שאכן הסמים נתפסו בתא המטען.
 
"כל הכבוד, עמוס", אבי משבח אותו. "ניפגש בתחנה". הוא מעדכן את אלכס ואת שמוליק המת"ח, מתלבש ועושה את דרכו לתחנה. התחושה טובה. לא מעט זמן הם מנסים לשים יד על מנש זיני, עבריין סוחר סמים ויעד של התחנה. כמו כן יחד עם מנש נתפס ונעצר מיקי שיין, עבריין רציני, סוחר סמים ויעד של היחידה המרכזית. מה גם שתפיסת 42 גרם הרואין נחשבת לתפיסה גדולה ברמה של תחנה. 
כשהוא מגיע שוב לתחנה, בצהריים, הוא הופך לשיחת המשרד. כולם מתקבצים סביבו, לשמוע, לשבח, להבין מה בדיוק קרה. 
ברקו ממתין לו במשרד, חסר סבלנות לשמוע את כל הפרטים. 
"מה לימדתי אותך שעושים לפני שמתחילים לעבוד?" אבי מחייך אליו. ברקו קם ומכין קפה לשניהם. 
"מי המקור לתפיסה הזאת? 
 "תנחש..." 
"מירו?" 
התשובה מופיעה פתאום בפתח הדלת. מירו נכנס למשרד, מחויך. 
"מה אתה צולע?" אבי שואל אותו.
 "נפלתי במדרגות". 
"במדרגות של מי?" אבי ממשיך בציניות. "של מקסים או של אלי הגמד?" 
שתיקה קלה משתררת בחדר. כולם יודעים מה קרה ולמה. אבל ברור שמירו לא יתלונן כנגד מקסים ואלי הגמד. אף אחד לא מתלונן במשטרה על סכסוכים פנימיים בעולם התחתון. 
"נו מה, התחלת לעבוד, התחלת לחייך?" אבי עוקץ אותו.
 "החיוך שלי יהיה מושלם עם קצת כסף לכמה מנות הרואין", מירו מעז לנסות את מזלו. 
 "החיוך שלך יהיה מושלם רק אם תשקיע כסף במרפאת שיניים במקום במנות", אבי מגחך. "כמה מנות אתה רוצה לקנות? שתיים? שלוש?" 
"כמה שיותר, יותר טוב". 
"איפה הטפסים של גמול למקור?" אבי שואל, וברקו, שמח לקחת חלק בהתרחשות, מגיש לו את הטפסים. הטפסים נחתמים ואבי מוציא 1,500 ₪ מקופת המודיעין ומושיט את הכסף למירו, גמול על הידיעה והתפיסה אמש, בקיזוז הפדיחה שעשה קודם. מירו לוקח את הכסף ונעלם במהירות.

"תגיד, אבי", ברקו ממשיך להקשות, "מירו אמר במפורש שהוא צריך כסף כדי לקנות סמים. איך אתה נותן לו כסף כשאתה יודע שהוא הולך לקנות בזה סמים?"
"נו, תגיד לי שזה אסור, שזה מה שלימדו אתכם בשפרעם". אבי מתחיל לאבד סבלנות. "תגיד לי, ברקו, מגיע גמול למקור על תפיסה כזו? 
 "כן", ברקו  עונה ללא היסוס. "ואפילו יותר מהקמצנות שלך". 
אבי מניע את הלסת ימינה ושמאלה באי נוחות. "אתה רוצה להגיד לו מה לעשות בכסף שלו? הוא נרקומן והוא יעשה עם הכסף מה שהוא רוצה. מה חשבת, שהוא יקנה ספרים של עמוס עוז?! השטח זה לא בית ספר, כפרה. תתחיל לקלוט את זה, ומהר".
 
ברקו מהנהן. ההבנה מחלחלת לראשו לאט אבל בבהירות, נדבך אחר נדבך. בכל הקשור ליחסים בין רכז מודיעין ומקור, השטח מתנהל אחרת לגמרי מכל מה שהוא למד...

עוד על הספר

הפוכה שלמה בלישה

פרק 1
חינוך המקור


מה בין צייד לדייג?
ברקו מטפס בקלילות במדרגות הישנות, חיוך מנצנץ בעיניו הכחולות. בקומה השלישית הוא עוצר, מיישר את החולצה שלגופו, מוציא מפיו את המסטיק ומדביק אותו לדופן המאפרה התלויה על הקיר המתקלף. המקום הזה זקוק לשיפוץ דחוף.
"חבר'ה, כולם לעמוד ולהצדיע", הוא שומע צעקה. הפטפוטים בחדרים גוועים לאטם ורחבת הכניסה מתחילה להתמלא בבלשים שיוצאים מחדריהם. רפי, ליצן התחנה, ממשיך לרעום, "קבלו את רכז המודיעין החדש!"
ברקו נכנס לחדר וסוקר בחיוך את חבריו. נאה, גבוה ושרירי, הוא לגמרי מודע לרושם שהוא מעורר, במיוחד אצל נשים, אבל לא רק. הוא מודה לכולם על הברכות ומבטו נעצר על רויטל, עובדת ההערכה, והאישה היחידה במשרד המודיעין. היא צועדת לעברו, שיערה הארוך, הבוהק, ממסגר את פניה הנאות וחיוכה זוהר. "איחוליי, גבר", היא מתקרבת אליו טיפה יותר מדי. 
"מה, בלי נשיקה?" הוא יורה בחזרה, בלי להתבלבל לרגע. 
אלכס, קצין המודיעין והבילוש, המפקד של כל הנוכחים, נכנס לחדר כשהשניים מתרחקים זה מזה אחרי חיבוק חם. הוא טופח בחום על כתפו של ברקו, "כשתגמור להגיד שלום לכולם, תיכנס אליי". 
ברקו נוקש קלות על דלת חדרו של אלכס ונכנס פנימה. המשרד של אלכס משקף אותו במדויק – ענייני, מקצועי, מעשי. לא חסר בו כלום, אבל אין בו שום דבר לא פונקציונלי, עד רמת הקירות החפים מכל תמונה. המגע האישי היחיד בחדר הוא תמונה ממסוגרת של אישה מטופחת וילדה חייכנית שעומדת על שולחנו. אלכס מרים ראש, מחייך אל ברקו וקם לקראתו. הוא מכיר אותו היטב מארבע שנים צפופות של עבודה משותפת, שבהן ברקו היה תחילה בלש מצטיין ואחר כך ראש צוות בילוש. הוא מעריך מאוד את דרך ההתנהלות שלו – את ההגינות הבלתי מתפשרת שלו מחד, ואת הקשיחות שבה הוא נוהג בעבריינים שעוברים תחת ידיו, מאידך. הרי הוא שהמליץ עליו כמועמד ראוי לקורס רכזי המודיעין. הוא יודע שעל אף גילו הצעיר – עשרים ושבע – ברקו רואה בשירותו במשטרה שליחות אמיתית, ואפילו ציונות. הרי זה בטח לא הכסף שמשך אותו לעיסוק הזה, הוא חושב לעצמו בחיוך.  

"אני שמח שחזרת אלינו", אלכס מתקרב אל ברקו בחיוך. "ראיתי את התעודה שלך ואת ההישגים שלך בקורס. ממוצע של 92, כל הכבוד". הבעת פניו מרצינה פתאום, והקמטים במצחו מתחדדים. "אבל אתה יודע שעם כל זה שלהצטיין בקורס זה על הכיפאק, השטח לא מתנהל בדיוק כמו שלומדים בבית הספר הארצי לשוטרים בשפרעם. אני סומך עליך שתדע לעשות את ההפרדה בין מה שלימדו אותך, לבין איך שהדברים מתנהלים בשטח". 
ברקו מהנהן. לאן הוא חותר? 
 "בחצי השנה הקרובה אתה תהיה צמוד לאבי", אלכס ממשיך. "אתה תלמד ממנו את העבודה. אבי הוא רכז מודיעין ותיק ומנוסה מאוד. מבחינתי, הוא הרכז הקלאסי. עכשיו, אני מבקש ממך שני דברים עיקריים: קודם כול, לשמור על סודיות, לשמור על הפה. עכשיו, בתור רכז מודיעין, אתה תיחשף להמון מידע מודיעיני, וחשוב שתזכור שהוא מיועד לעיניך ולאוזניך בלבד. אל  תשתף בזה חברים, משפחה, וגם לא קצינים ושוטרים אחרים. אפילו לא את החברים שלך מהבילוש. גם הם לא צריכים לדעת את כל המידע שיעבור דרכך. אתה תבין את זה עם הזמן. ודבר שני, אני מצפה ממך להרבה יוזמה. לא תיזום, לא תצליח. אתה יודע מה ההבדל בין דייג לצייד?"
"לא".
 אלכס מתקרב אליו עוד צעד  ומושיט יד קדימה. "דייג יושב עם החכה ומחכה שהדג ייתפס. הוא יכול לשבת שעות ולחכות, ולפעמים להתקפל ולחזור הביתה בלי שאף דג אפילו יתקרב לחכה שלו". הוא מניע את ידו. "אבל הצייד, הוא יוצא לצוד. הוא כל הזמן מחפש ציד, מתכנן תחבולות, רודף ומחפש, עד שהוא תופס את הניצוד. וזה בדיוק מה שאני מצפה ממך, להיות צייד". 
 דממה משתררת בחדר לרגע, ואז ברקו אומר בקול נרגש, "אני מלא מוטיבציה. אתה מכיר אותי. אני אהיה צייד טוב ואני מוכן לעבוד יום ולילה, שישי ושבת. אתה לא תתחרט שבחרת בי להיות רכז מודיעין". 
 נקישה קלה נשמעת ומיד אחריה הדלת נפתחת ואבי נכנס. רכז המודיעין הוותיק הוא בחור נמוך, חסון ומוצק, הממעט לחייך. "הגעתי בזמן?" הוא פולט לעבר אלכס ומתיישב על הכיסא הפנוי שליד השולחן. אחר כך הוא פונה לברקו. "מברוק. שמעתי שסיימת את הקורס בהצטיינות", הוא אומר בנימה צינית, מביט בו מזווית עינו. 
"התחלת?!" ברקו קולט את העקיצה. 
"אז כמו שסיכמנו, אבי, ברקו צמוד אליך בחצי השנה הקרובה", אלכס מדבר עניינית. "אתה החונך שלו. תלמד אותו את העבודה, תסביר לו הכול, כולל הכול. ברקו יודע מה הציפיות שלי ממנו. אז קדימה, לעבודה, ושיהיה בהצלחה". 
 "אין בעיה", אבי עונה בפנים חתומות. "אתה יודע שאפשר לסמוך עליי". 
השניים פונים לעבר הדלת. אבי פותח אותה ויוצא למסדרון ההומה, וברקו נעצר לרגע, ומסתובב אל אלכס.  "תודה, אלכס", הוא אומר, ואלכס מרים אליו מבט סתום ומהנהן. 
במשרד של אבי כבר מחכה לברקו פינת עבודה הכוללת שולחן ומחשב. אבי מלווה במבטו את ברקו שמתיישב ליד השולחן, מתחיל לקלוט את המעמד החדש שלו. "השיעור השבועי התחנתי יתחיל בעוד חמש דקות", קולה הצלול של רויטל ממלא את חלל האוויר. "כולם מתבקשים להגיע בזמן".
השניים מחייכים. "אוקיי", אבי אומר. "אז נתחיל לשבת אחרי השיעור".

החמארה של קוז'ו

ה"חמארה של קוז'ו" היא מסעדת פועלים קטנה במרכז העיר, הפועלת משעות אחר הצהריים אל תוך הלילה ומגישה מעט אוכל ביתי, בסיסי וזול, והרבה ערק. זר שנכנס במקרה למקום מיד ירגיש מעט שלא בנוח, כי יושבי המקום נוהגים להתכנס בו בקביעות, ורובם ככולם מכירים זה את זה ברמה כזאת או אחרת. 
"תגיד לי, מקסים", אלי הגמד מכניס לפה פלפל חריף, שבלעדיו אוכל הוא לא אוכל בשבילו, ומדבר תוך כדי לעיסה. "איך זה שכל השוק יבש ורק מירו מוכר חומר חופשי? מה, המנאייק לא יודעים שהוא מוכר?!" 
מקסים מסתכל עליו, מהורהר. הוא דוחף לפיו כף עמוסה מרק קובה ועוד רבע פיתה. "וואלה, לא יודע", הוא עונה בפה מלא. 
 "נראה לי הבנזונה שטינקר. רק ככה. אחרת כבר מזמן היו עוצרים אותו". 
"וואלה, יש בזה משהו". 
 "בוא נעשה לו פרטיה*", אלי לוחש למקסים בחיוך שחושף את שיניו העקומות.
 מקסים ממצמץ בעיניו ובולע. "יעני מה?" 
 אלי גוחן לעברו. ריח הפלפל החריף מדגדג את אפו של מקסים. "בדיוק מה שאתה חושב". 
 כשמירו נכנס לחמארה כעשרים דקות אחר כך, אלי מזמין אותו לשבת איתם לשולחן. מירו מתיישב ומזמין מיד כוסית ערק. אחרי שכולם שותים, מקסים פונה למירו, "וואלה, השוק ממש יבש, אה?"
 "כן. גם אצלי על הפנים". 
 "היום צריך להגיע חומר", אלי אומר לו.
 "מה? באמת?" הגבות של מירו מתרוממות.
 "כן. מכלוף אמור לקבל היום חומר מדני הבולדוג".
"וואלה".

אלי ומקסים מחליפים מבט מהיר מעל לראשו של מירו והשיחה קולחת לנושאים שונים. אחרי כחצי שעה, מירו משלם ונפרד מהם. הם עוקבים אחריו במבטם כשהוא נכנס למונית, וזו מתחילה לנסוע במעלה הרחוב. כשהוא בטוח שהוא יצא מטווח מבטם, מירו ממהר לדווח לאבי, רכז המודיעין.
אלי הגמד ומקסים שותים עוד סיבוב ערק ואז קמים ויוצאים מהחמארה. ברחוב הם עוצרים מונית ומגיעים לשכונה הישנה. בלי להוציא מילה הם עולים אל גג הבית שמול בית הכנסת "ברוך אברהם" ומתמקמים שם, מכינים לעצמם עמדת תצפית נוחה.

מידע חם   
אבי וברקו יוצאים מהחדר ומצטרפים לזרם השוטרים – לובשי מדים ולובשי אזרחי – הנוהרים אל חדר האוכל, לשיעור השבועי התחנתי. פעם בחודש מכנס שמוליק, מפקד התחנה, את כל שוטרי התחנה ומעביר להם הנחיות חדשות, הודעות בנושאים שונים: מקצועיים, רווחה, משמעת, או כל דבר אחר שהוא מוצא לנכון. חובת ההתייצבות חלה על כל שוטרי התחנה, כולל שוטרים בחופשה. ההתכנסות וההדרכה נערכים כיום אמנם אחת לחודש, אולם השם נותר 'שיעור שבועי תחנתי', לזכר ימים עברו. כוחו של הרגל. 

אנשים תופסים לאטם את מקומותיהם. הבלשים ורכזי המודיעין, מחוברים לעבודתם כמו אם לתינוקה, מעדיפים לשבת בסוף, כדי שיוכלו לענות לטלפונים במקרה הצורך. כמו תמיד, אחרונים מגיעים המאחרים בעלי התירוצים הקבועים, שבגללם השיעור אף פעם לא מתחיל בזמן. רבע שעה לתוך השיעור נשמע צלצול ואבי, רכז המודיעין, עונה לנייד שלו בלחש וקם. שמוליק המפקד שונא כשזה קורה. "כמה פעמים אני צריך להגיד שלא עונים לטלפון במהלך השיעור?!"  הוא נוזף באבי בכעס.
אבי מהסס לרגע בין השיחה החשובה שהוא רואה על הצג לבין הזעם הברור של מפקדו, ואז מכריע. "זה דחוף, אני דקה יוצא", הוא מסתובב בלי לחכות לאישור.
שתי דקות חולפות ואבי פותח את הדלת ומציץ פנימה בפנים מתוחות. הוא מסמן בעיניו לאלכס, מפקדו הישיר, קצין המודיעין. שמוליק לא מפסיק את דבריו, אבל המבט הזועף וגוון קולו המשתנה לא מותירים ספק לגבי הכעס שעולה בו לנוכח ההתרחשות הזאת.
אלכס מצטרף לאבי בחוץ, וזה האחרון מעדכן אותו במהירות. "מירו המקור, אתה מכיר אותו, התקשר ומסר שעוד עשר דקות תתבצע עסקת סמים. מכלוף בניטה עומד לקבל 20 גרם הרואין מדני הבולדוג". 
 אלכס לא חושב הרבה. מדובר בשני יעדים* של התחנה, שהוא מת להכניס לכלא כבר הרבה זמן. הוא פותח את דלת חדר האוכל ובצעדים מדודים מתקרב לשמוליק. שמוליק נעצר באמצע משפט ובתנועה עצבנית מסמן לאלכס להתקרב. אלכס מוסר לשמוליק בלחש את המידע שהתקבל, ומבקש רשות להוציא צוות בילוש עם אבי על מנת לבצע מעצר. שמוליק מאשר באי נוחות, ולסימן של אלכס שלושה בלשים קמים ויוצאים מהשיעור. בזווית עינו אלכס עוד מספיק לקלוט את המבט המלגלג של שרגא החוקר, ששונא – ואולי מקנא – באנשי המודיעין ולשמוע אותו לוחש בקול רם, "הנה הם שוב בורחים משיעור שבועי". 

ה"פרטיה"  
אבי מצטרף לעמוס, ראש צוות הבילוש, ולבלשים דודי ורפי, וביחד הם רצים לרכב, נכנסים פנימה במהירות ומתחילים לדהור קדימה. דודי נוהג. עמוס, שבתור ראש הצוות תמיד יושב ליד הנהג, מוותר הפעם על הכבוד לטובת אבי ומצטרף לרפי מאחור. ידו של רפי מגובסת, אבל הוא לא אחד שמסוגל לשבת בבית ולוותר על העבודה. אבי שולף את הנייד מכיסו ומחייג למירו.
"מה קורה?"
"תגיעו דחוף לשכונה הישנה, מאחורי בית הכנסת 'ברוך אברהם'. דני הבולדוג הביא חומר מהצפון וימכור למכלוף בניטה". קולו של מירו נשמע חנוק מעט.
"אתה בטוח?" 
"מיליון אחוז. תגיעו דחוף". 

כשאבי והבלשים מגיעים לקרבת בית הכנסת, הם עוצרים, יורדים מהרכב, ותופסים עמדות תצפית מכל הכיוונים. 

מקסים ואלי הגמד, מעל גג הבית שמול בית הכנסת 'ברוך אברהם', קולטים את המאזדה של הבילוש המתקרבת וחונה, ואת הבלשים היוצאים ממנה ומתפרשים בשטח. 
 "הנה המנאייק הגיעו", מקסים אומר בשקט לאלי הגמד. 
 "אני מזיין לו את הצורה, לבנזונה הזה!" אלי מסנן מבין שיניו. "כבר כמה זמן שאני חושד שהוא שטינקר". 
 "נראה לי", מקסים מצטרף לכעס של אלי, "שאפילו אימא שלו לא תכיר אותו אחרי זה". 
 "הנה המנאייק קלטו אותנו", אלי אומר.
 "שיראו, הבני זונות, אז מה? לא אכפת לי". 

אחרי עשר דקות של שקט מוחלט, עמוס מתחיל לחשוד שמשהו לא בסדר. הוא מרים טלפון לאבי כדי לבדוק את חשדותיו.
"תגיד, אתה רואה משהו?"
"לא. כלום. אף תנועה. חכה שנייה, תן לי לבדוק".
הזעם כבר מתחיל לטפס במעלה גרונו כשהוא מחייג למירו.
"תגיד לי, חתיכת אפס, אתה משחק איתי משחקים? אין כאן אף אחד!"
"מה? לא יכול להיות! הם כבר אמורים להיות שם!" מירו משתנק.
 דודי קולט משהו מהגג שמול בית הכנסת. הוא מדווח לעמוס, שממהר להתקשר לאבי. "אבי, נראה לי שעשו לנו פרטיה כאן, מתצפתים אותנו!" 
האסימון נופל לאבי מיד. הוא יוצר קשר עם כולם ומודיע על קיפול, וכולם נכנסים בחזרה לניידת. מצב הרוח שפוף. אבי לא מאבד דקה ומחייג למירו מיד.
"תגיד לי, יא בנזונה, מה, אתה עובד עליי?!"
 "לא, לא", מירו צועק מהצד השני, מבוהל. "הם צריכים להגיע, חכה". 
 אבי מפסיק את דבריו בגסות. "אתה עוד תשלם על זה", הוא אומר וטורק. 
ברכב משתררת שתיקת מבוכה. "אל תיסע לתחנה עכשיו. אין לי כוח להסתלבטויות של כולם", אבי אומר לדודי, שנוהג. "סע קצת דורי-דורי*." 
"שמוליק בטח יתפוצץ עלינו", עמוס קובע בפסקנות. 
"אתם אין לכם מה לדאוג", אבי מרגיע אותו. "אם יש למישהו טענות, שיבוא אליי. ותפסיקו לעשות יותר מדי חשבון לשמוליק. הוא מפקד תחנה כבר מספיק זמן. הוא יודע שלא יצאנו לפיקניק".  
כשאבי והבלשים חוזרים לתחנה, אחרי דורי-דורי של כמעט שעה, כולם בדיוק יוצאים מחדר האוכל בתום השיעור השבועי. מראה פניהם של הבלשים, והעובדה שהם נכנסים לתחנה בלי עצורים, אומר הכול. פשלה.
מוריס החוקר מנצל את ההזדמנות להתנגח באנשי המודיעין ואומר בחצי חיוך, "באנו לעזור לכם להרים את הסמים מהרכב." 
זה נוגע לאבי בעצב חשוף והוא מזעיף פנים ונועץ במוריס עיניים שחורות חודרות,  "לך תזדיין, יא פקיד מניאק". הוא פולט לעברו. הוא לא אוהב את העובדה שהייתה כאן פשלה, ועוד יותר לא סובל את תגובות החוקרים. 
הוא פונה למדרגות ומדלג עליהן שתיים שתיים בצעדיו הגדולים, המגושמים, מתכנן איך לבשר לאלכס את מה שקרה. מול הדלת של אלכס הוא לוקח נשימה עמוקה ומציץ פנימה.
"אפשר?"
אלכס מסמן לו להיכנס.
"תשמע, נראה לי שעשו למירו פרטיה", הוא אומר באיטיות. 
 אלכס דווקא בוחר לעודד אותו. "לא קרה שום דבר", הוא אומר בשקט.
 "שמוליק אמר משהו?" 
"את שמוליק תשאיר לי. האחריות היא שלי, לא שלך. יאללה, לך תכין קפה, גם לך, ותמשיך לעבוד. לא חסרה לך עבודה".

בומבות לפנים
ברקו מציץ בשעון המעוצב שעל פרק ידו. כבר חצי שעה שהם בתחנה ויש לו המון שאלות, שעוד לא מצא את הרגע הנכון לשאול אותן. הוא מחליט שהגיע הזמן לפנות לאבי. אבל לפני שהוא מספיק ללכוד את תשומת לבו של אבי, הוא שומע נקישה בדלת ומירו, המקור, נכנס לחדר.
עיניו של מירו פעורות לרווחה, ושיערו מוסט לאחור. עיגולים מתרחבים מתחת לבתי השחי שלו וריח זיעה חריף נודף ממנו. מפוחד ומבוהל הוא מתחיל בהתנצלות. 
פניו של אבי מאדימות למראהו. הוא זורק לעבר ברקו את מפתחות הרכב ובקול עצבני אומר לו, "אל תשאל שאלות עכשיו. קח את הרכב וצא לסיבוב בחוץ, עד שאני אקרא לך".  
ברקו מבין שזה לא הזמן לבירורים. הוא לוקח את מפתחות הרכב, יוצא מהחדר בלי לומר מילה וסוגר אחריו את הדלת. 
מירו פונה לאבי. "אני לא ידעתי", הוא מתחיל לגמגם. "נשבע לך..." אבל לפני שהוא מצליח לסיים את המשפט, הוא חוטף אגרוף ישר לפרצוף. אבי מוציא עליו את כל העצבים שאגר בשעות האחרונות.
מירו נופל לרצפה, מתפתל. דם מתחיל לנזול מאפו הפועם בכאב. אבי נעמד מעליו וצורח במלוא הגרון, "יא חתיכת מניאק עלוב, אתה חושב שאתה תעבוד עליי?! יא בנזונה מזדיין!" מירו נשאר המום על הרצפה למשך מספר שניות ואחר כך מנסה לקום על רגליו. עיניו מזוגגות והוא חש סחרחורת קלה, מחפש את הקרקע מתחת לרגליו. אבל אבי עוד לא סיים. הוא שולח עוד אגרוף מדויק לפרצופו ומירו שוב מתרסק לרצפה.
הדלת נפתחת פתאום, והקרחת של שמוליק, מפקד התחנה, בוהקת בדלת. "הכול בסדר כאן?" הוא שואל בתמיהה. אבי מחליט לאלתר. "סתם נרקומן בקריז. נכנס לחדר מסטול, ונפל".
 שמוליק מביט במירו ובדם הזורם מאפו. "אתה בסדר?"
"כן..." מירו מחזיר לו בלי להרים את מבטו. "כן, סתם נפלתי".
שמוליק משתהה עוד רגע ואז מסתלק מהחדר בלי לומר עוד מילה. אבי תוהה מה הוא הבין מההתרחשות שנגלתה לעיניו.
ההפוגה הקצרה הזאת שסיפק שמוליק קצת מאפסת את אבי. הוא לוקח נשימה עמוקה ומשעין את עצמו על השולחן, מחכה שמירו יתאושש. מירו מעדיף בשלב הזה להישאר מרוח על הרצפה. יש בו חלק שיודע שהמכות והצעקות האלה מגיעות לו. על אף המכות וההשפלות שהוא חוטף, מירו שמח על הקשר שלו עם אבי. כנרקומן, הוא יודע היטב שלא היה מצליח להימלט מהכלא בלי ההגנה שאבי מספק לו, הגנה שהוא קונה תמורת המידע שהוא מספק לאבי. הוא יודע שהמידע הזה עוזר לאבי להכניס לכלא עבריינים אחרים, אבל מבחינתו זו פשוט המציאות, מורכבת ככל שתהיה. זו ההישרדות שלו והוא יהיה מוכן לספוג הרבה בשביל לשמר אותה.
"דחילאק, ביקשתי סליחה", מירו מנסה לדבר שוב, בלי לקום מהרצפה.
 "על הפדיחה הזאת סליחה זה לא מספיק! אתה חייב לי בגדול! עכשיו עוף מפה! לך הביתה!"
"טוב. סליחה". מירו יודע מתי מוטב לו לשתוק. אבל הוא מרגיש את הקריז מתקרב. "תגיד, יש'ך אולי מזומן בשבילי?" 
 "עוף! עכשיו!"
 בלי להוסיף עוד מילה מירו קם ויוצא מהחדר, מפתיע אפילו את עצמו במהירות צעדיו.


חניכה
אבי יושב לבדו בחדר, מהורהר, כשברקו נכנס פתאום. אבי מרים אליו מבט בלי להגיד מילה. רק רחש המזגן נשמע בחלל החדר. ברקו מעביר מבט על הבלגן שבחדר ומרים גבה לעבר אבי.
"איפה נעלמת אתה?" אבי שואל בציניות. 
"אני נעלמתי?" ברקו ספק מתלוצץ, ספק נפגע. "אתה אמרת לי לצאת עד שתקרא לי". 
"אז מה חזרת?" אבי מחייך. "עוד לא קראתי לך".
הוא מתרווח על הכיסא האהוב עליו. כיסא ישן, מוכתם ומרוט, שנרכש לפני כ-12 שנים, בימים שהמשטרה עוד השקיעה כספים בתחנה. שניהם מחייכים עכשיו.
"קפה?" אבי שואל.
"כן, למה לא". 
אבי מכין שתי כוסות קפה ומושיט לברקו אחת מהן.
"מה היה כאן?" ברקו שואל אותו, סקרן. אולי יתחיל להיות מעניין כאן. 
אבי לוגם בהנאה מהקפה, לוקח את הזמן עם שאיפה עמוקה מהסיגריה. בעשרים השנים שבהן הוא משמש בתפקיד רכז מודיעין – ונחשב לאחד הרכזים הוותיקים והטובים במערכת המודיעין המשטרתית - הוא עבר כבר את כל הסרטים עם המקורות, מכיר כמעט את כל הטריקים והמשחקים. 
הוא מגרד את לחיו, שזיפים בני יומיים מעטרים אותה, ומסביר בשקט. "תראה, מירו מקור טוב בדרך כלל. המידע שהוא מביא, זה בול. אבל אתה צריך להבין שאין מקור שכל מידע שלו זה בינגו. פשוט אין דבר כזה. אם אתה נתקל בדבר כזה, זה אומר שמשהו לא בסדר עם המקור, ואת זה אתה תבין עם הזמן. עשו לו פרטיה, למירו. כנראה חושדים בו שהוא מקור וכדי לאמת את זה, עשו לו תרגיל. עכשיו הוא שרף את עצמו. תחשוב רגע מה קרה כאן", אבי נושף עשן ומכבה את הסיגריה במאפרה העמוסה. "סיפרו לו סיפור, והוא מסר לנו את הסיפור הזה. ברגע שאנחנו הלכנו למקום שהוא מסר, וראו אותנו – אז חאלס, הוא נשרף. תדע לך שהעבריינים עוד יכנסו בו, יכסחו לו את הצורה, זה בטוח, אין כאן אפס".
"אבל אתה נראה לי עצבני על מירו. אם העבריינים עבדו עליו, אז מה אתה רוצה ממנו?" 
 אבי לוגם עוד מהקפה ומצית סיגריה נוספת. "תשמע, ברקו, אני עצבני על מירו והוא קיבל בראש ועוד יקבל ממני עד שילמד לא להיות פראייר. שילמד לא לתת להם לעבוד עליו ולא למכור לנו לוקשים. הוא צריך לדעת לא לספר לנו סיפורים מצוצים, אחרת הוא ימשיך לקבל בראש". הוא משתתק ואחרי רגע מוסיף, "תבין, ברקו, אף פעם אל תיתן למקורות לשחק איתך ואף פעם אל תצא פראייר. אם מקור משחק איתך, תחזיר לו באבי-אביו. אל תוותר". 
ברקו מנסה למקם את עצמו בצורה נוחה על הכיסא העקום, מקלל אותו בלבו. הוא מנסה לעכל את הדברים של אבי. "רגע, אז זרקת את מירו מהמשרד?" 
 "שילך לעזאזל", אבי מסנן, מרגיש את הזעם מתעורר בו מחדש.
 "אבל לא חבל? אמרת שהוא מקור טוב, לא חבל לאבד אותו?" 
"עם הזמן אתה תלמד", אבי אומר לו. "מירו מקור שלי כבר עשר שנים. זרקתי אותו כבר מאה פעם, והוא תמיד חזר אליי על ארבע. גם הפעם אתה תראה שהוא יחזור אליי על ארבע, והוא גם יביא לי תפיסה גדולה. אתה תראה". 
 "ומה כל הדם הזה? דפקת לו מכות?" 
"אתה ראית אותי מרביץ?" אבי מיתמם. "הוא הגיע לכאן בקריז, נכנס בקיר ופתח את הפרצוף. מה, אני אשם?!"  הוא מצחקק קצרות וברקו מגחך איתו. 
אחר הצהריים, בסיום המשמרת, כשאבי מקפיץ את ברקו הביתה והם מנהלים שיחה מבודחת על חוויות מהקורס, הטלפון מצלצל. אבי מעיף מבט אל הצג ופניו מרצינות. הוא לוחץ על מתג הדיבורית.
"אתה עוד כועס עליי?" מירו שואל בקול מהוסס. 
 "בשביל מה התקשרת?"
 "אההה... אני קופץ לאפי. שמעתי שיש לו חומר טוב, שווה לכם ללכת עליו". 
 "אפי לא מעניין אותי. אתה, תתחיל לעבוד כמו שצריך", אבי עונה קצרות ומנתק את השיחה.
ברקו מודד את אבי במבטו. "אתה לא מתכוון לשלוח צוות בילוש לחיפוש אצל אפי?"
במקום לענות, אבי מחייג למספר אחר.
"הלו?" קולו של מני, ראש צוות הבילוש הנוסף, ממלא את חלל המכונית.
"מני, תשמע, אם אתם נתקלים באפי, תערכו עליו בדיקה יסודית, בסדר?"
 "קיבלתי. אם חיובי, ארים לך טלפון". מני מבין עניין, ולא צריך לשאול שאלות מיותרות.
אבי נפרד, מנתק את השיחה ושותק. ברקו מעיף בו מבט מלא הערכה, מתחיל להבין את מורכבות התפקיד שאליו הוא נכנס.


הילה 
ברקו אוהב להיות בבית. הוא מכניס למערכת דיסק של שלום חנוך, ומזמזם איתו. השיר האהוב עליו בדיסק הזה הוא "אנ'לא יודע איך לומר לך", ויש בו ציפייה לקראתו. הוא חש כאב ראש קל, ומנסה לארגן את המחשבות המבולבלות שמתרוצצות במוחו. הוא מנסה לעכל את אבי, ואת היום הראשון שעבר כרכז מודיעין, ואת הפער שהוא מתחיל לזהות בין מה שלמד בקורס לבין מה שקורה במציאות. המרפסת הקטנה שלו לא ממש מטופחת, הצמחים בעציצים נבלו כבר מזמן, ורעש המכוניות נשמע היטב מהכביש הסמוך. ועם זה, זהו המקום האולטימטיבי בשבילו לארגן את מחשבותיו. הוא מתיישב בכבדות על הכיסא המתנדנד שעומד במרפסת, לוגם מבקבוק הבירה שבידו, מאזין למוסיקה ומהרהר בכל הקורות אותו היום.
הטלפון מצלצל ועל הצג מהבהב שמה של הילה, בחורה חדשה, שהכיר לפני כשבועיים. דווקא מתאים לו עכשיו. 
"היי, חמודה, מה נשמע?" 
"יופי. ואיך מרגיש רכז המודיעין החדש שלי? איך עבר עליך היום?" 
 "די מעניין", הוא עונה בלי לפרט. "מה קורה איתך?" 
"הכול בסדר. תגיד, בא לך להיפגש?" 
"בכיף. בא לך לבוא?" ברקו מחייך עכשיו. הנשים היום לא מחכות יותר מדי, וזה מתאים לו. הן יוזמות, הן מתקשרות, והן הולכות אח"כ הביתה. אין מחויבות. 
 "רבע שעה אני אצלך", היא אומרת בקולה המתוק. 
 "אני כאן", הוא מחייך ומנתק, נזכר בשפתיה היפות. יאללה, שתגיע כבר. 
כשהוא שומע אותה נוקשת בדלת הוא קם במהירות לפתוח, והם משתהים לרגע בכניסה. העיניים הכחולות שלה, נטולות איפור ומחויכות, כל כך יפות, הוא חושב לעצמו. הוא מושיט יד, אוחז במתניה, מחבק ומצמיד אותה אליו בחוזקה. "בואי כבר".
בלי להפריד את שפתיו משפתיה הוא טורק מאחוריהם את הדלת, נהנה מהמתיקות הרכה שלה, גומע את ניחוח הבושם שעולה ממנה. אני צריך את זה היום, הוא חושב לעצמו, הודף אותה קלות לכיוון המיטה. היא לא מגלה שום התנגדות. 
 במשיכה אחת הוא פושט מעליה את השמלה הקייצית שלגופה. העור השזוף שנגלה לעיניו מגרה אותו. בעירום היא נראית יותר טוב, הוא מציין לעצמו והם נשאבים להתעלסות ארוכה ומהנה. אחרי שעה של אהבה סוערת שניהם נשכבים, מסופקים, על המצעים הסתורים. הוא מצית סיגריה, והילה מתרפקת על השקע שבין צווארו לכתפו, כמו חתולה מתפנקת. 
"קצת לחוץ?" היא שואלת ומנשקת את צווארו. "ספר לי..."
"עכשיו הרבה יותר טוב", הוא מלטף בקלילות את גופה ומספר על תחושותיו מיומו הראשון כרכז, בלי להסגיר שמות ופרטים מדויקים מדי. 
 

"כיפה אדומה"
בשעת לילה מוקדמת מקסים ואלי הגמד נפגשים, כהרגלם, בחמארה של קוז'ו. מקסים מוריד בבת אחת חצי כוסית ערק, מרגיש את האלכוהול שורף בגרונו. אלי הגמד, שיושב לצדו, נראה מתוח. כשמירו מופיע בפתח, שניהם נדרכים. הוא מבחין בהם ומתקרב לשולחן.
"בוא תראה איזה חומר קיבלתי היום", אלי הגמד אומר לו, ונותן בו מבט נוקב. 
מקסים ומירו קמים מהשולחן ושלושתם צועדים לעבר הכניסה האחורית של החמארה ויוצאים לרחוב. בלי לומר מילה, מקסים מרים את מוט הברזל שהוכן מראש, מלטף אותו לרגע ואז מנחית מכה חזקה על רגלו של מירו, שצורח מכאב. 
"תעזבו אותי! השתגעתם?!" הוא צועק ומנסה לברוח, אבל מכה נוספת גורמת לו לאבד שיווי משקל והוא מועד, פניו מעוותות בכאב. השניים מתנפלים עליו במכות ובבעיטות ללא רחמים. "נראה אותך עכשיו!" אלי הגמד צועק אליו בלי להפסיק לבעוט. "נראה אותך עכשיו, יא בנזונה!"
מרחוק הם שומעים סירנה מתקרבת. מקסים ואלי הגמד עוצרים רגע, מחליפים מבט ובורחים מהמקום, מותירים את מירו שותת דם, מיילל מכאב, שוכב על הרצפה מבלי יכולת להגיב.  איש, כמובן, לא ראה דבר.
הטלפון של אבי מצלצל בחצות ומוצא אותו כבר במיטה. אבי, רגיל לטלפונים בכל שעה ביממה, ממהר לענות.
"פגשנו את מירו", מני אומר לו מצדו האחר של הקו. "הוא בקושי עומד על הרגליים".
 "מה קרה?"
 "כנראה שעשו לו כיפה אדומה*". 
"מגיע לו". אבי מגיב מיד. "שילמד להיות זהיר ולשמור על התחת שלו. אבל בכל מקרה תבדוק מי היה מעורב בסיפור".


משחקים של כבוד  
בישיבת הבוקר היומית משתתפים, כמדי בוקר, סגן מפקד התחנה, אידי; ראש משרד הסיור, ברקוביץ; ראש משרד החקירות, מישל; אלכס, ראש מודיעין ובילוש; ואליעזר, מפקד המשמר האזרחי. הישיבה הזאת היא עניין שבשגרה. מדי בוקר מתכנסים הנוכחים במשרדו של שמוליק, מפקד התחנה, ודנים באירועי היממה האחרונה.
לקראת סיום הישיבה שמוליק לא מתאפק, ומעיר לאלכס בנוגע לתקרית של אתמול. "תשמע, ההתנהגות של החבר'ה שלך לא מתאימה לי", הוא אומר. "זו לא הפעם הראשונה שהם יוצאים באמצע שיעור שבועי ובסופו של דבר מתברר שהכול קשקוש אחד גדול". 
"תן לי להסביר", אלכס פותח. "אנחנו..." אבל שמוליק חותך אותו בגסות. "תקשיב לי טוב עכשיו! אף שוטר, לא מהשוטרים שלך ולא מכל התחנה, לא עונה יותר לטלפונים בזמן השיעור השבועי! לא עונים ולא יוצאים החוצה! זה לא שוק פה!" שמוליק מרוצה מעצמו. הכבוד והסמכותיות חזרו אליו. 
אבל אלכס לא מוותר כל כך מהר. "תשמע, שמוליק, החבר'ה שלי לא יצאו ככה סתם באמצע שיעור שבועי. הם חבורה של שוטרים עם מוסר עבודה גבוה ואכפתיות. תאמין לי שהם היו מוכנים להישאר בחדר האוכל עם המזגן בסבבה, אבל מה לעשות שפתאום מקור מתקשר ומוסר מידע חם. אתה לא מצפה שהם ישחקו אותה ראש קטן ויגידו למקור: 'אני לא יכול לצאת עכשיו, יש שיעור שבועי', נכון?" הוא מודע למתיחות שנוצרת ומנסה לרכך את האווירה. "אתה יודע שאבי הוא רכז מודיעין מעולה. הוא נותן את הנשמה לעבודה, יום, לילה, שישי, שבת, כל הזמן, מסביב השעון. הוא קיבל מידע חם, ויצא לעבוד. זה לא שהוא ברח או הלך לשחק או לבלות. לא. הוא הלך לעבוד". אלכס מרים את קולו מעט. "אז נכון, לא נתפס חומר. אבל מה לעשות, זה לא בינגו. לא כל מידע נגמר בתפיסה, ככה זה במודיעין".
שמוליק מסרב לתת לאלכס לומר את המילה האחרונה. הוא נחוש להבהיר עד הסוף מי כאן בעל הבית. "תבין, אלכס, אני לא אומר שאבי לא רכז טוב או שהבלשים שלך לא עובדים. אבל שיעור שבועי זה שיעור שבועי! שיתאפקו שעה אחת בחודש! לא יקרה שום דבר!"
 

תשכח משפרעם אם אתה רוצה להצליח      
במקביל לישיבת הבוקר של הקצינים, ברקו ואבי נפגשים במשרד. 
"תגיד, אבי, בסוף עשו חיפוש אצל אפי אתמול?" ברקו רענן ונמרץ, אחרי ליל אמש. 
"תגיד לי אתה, מה לימדו אתכם בקורס, הא? כשרכז מגיע בבוקר לעבודה, מה הוא עושה דבר ראשון?" אבי שואל בקול עמוק ורציני. 
ברקו מתאמץ להיזכר. "לעבור על ידיעות? לעבור על אירועים?  לעבור על רשימת עצורים?" 
"אתה רואה, הנה דוגמה למה שאני מתכוון כשאני אומר לך לעזוב את הקורס בצד. דבר ראשון בבוקר חייבים להכין קפה שחור וחזק. בלי זה, שום דבר לא זז". הוא מחייך וקם להכין קפה לשניהם. הקפה הראשון של הבוקר מחזיק אותו עד הצהריים, והוא חייב להיות מדויק, בדיוק כמו שהוא אוהב. חזק ומתוק, שתי כפיות קפה, שתי כפיות סוכר ורותח. 
"אז שלחת את הבילוש לאפי? או אולי כתבת ידיעה על כך שאפי סוחר סמים?" ברקו לא מרפה.
השניים צועדים עם כוסות הקלקר מהמטבחון לכיוון החדר המשותף. ברקו בצעדים גדולים וכבדים ואבי בצעדים מהירים יותר, שפוף מעט.
"לא שלחתי בילוש לאפי", אבי מסביר בסבלנות. "אני לא מעוניין שמירו יחשוב לרגע אחד שהסיפור של אפי הוא פיצוי. הוא חייב לי משהו הרבה יותר גדול, והוא גם יביא את זה". הוא גורר את הכיסא העתיק שלו, מתיישב עליו וממשיך לדבר, בקצב מתגבר והולך. "מה רצית, שאני ארשום שאפי סוחר בסמים? הרי את זה כולם יודעים. צריך להיות חכם ולרשום מידע איכותי חדש, לא את מה שכולם יודעים. אתה בטח לא מצפה שנתחיל לשבת כל היום כמו החוקרים הפקידים האלה, ונתחיל לרשום ולרשום ולרשום. אנחנו צריכים לתפוס, לא לרשום. תפסת? יופי. אז עכשיו תתחיל לרשום".
 
ברקו בולע את רוקו. הוא חש לא בנוח. הוא ציפה לתשובה אחרת. "בקורס לימדו אותנו דברים אחרים, לימדו אותנו שעל פי הנהלים ותורת המודיעין, כשיש מידע חייבים לרשום אותו, ולהעביר לקצין המודיעין". 
אבי משקיף על הרחוב דרך החלון הקטן שבקיר, הממוקם בדיוק מול עיניו. אופנוע חולף ברחוב ברעש גדול, ונעלם בעיקול הכביש. הוא מחזיר את מבטו אל ברקו, אפו הנשרי נדמה פתאום גדול מתמיד. "חביבי, מה שלימדו אותך בקורס זה נחמד ויפה. אם אתה רוצה לעבוד ככה, על פי החוק, הנהלים, תורת המודיעין וכל זה, בסדר. אבל אתה יודע מה תתפוס? הרבה אוויר, זה מה שתתפוס. תבין, ברקו", דיבורו שוטף והוא לא ממצמץ, "השטח מתנהל אחרת. את מה שלמדת, תשים בצד. השטח מתנהל לא בדיוק על פי החוק והנהלים. אני אומר לך חד וחלק – אם לא תעגל פינות, לא תצליח". 


העוגן
רויטל, עובדת ההערכה, נשענת לאחור בכיסאה ונאנחת. היא מציצה בשעון ולא מאמינה. כמה זמן אני כבר יושבת כאן ככה, נוברת בניירת, קוראת, מסכמת, עורמת ערימות וכותבת הערות? מזל שאין לי ילדים להוציא מבית ספר, היא חושבת בחצי חיוך. אבל המחשבה הזאת גם מעציבה אותה. היא כבר בת 37 ועוד מעט תצטרך להכריע בעניין הילדים. אבל אז, מה יהיה עם העבודה שלה, שהיא כל כך אוהבת ומוערכת בה? טוב, מספיק עם זה, היא מסלקת את המחשבות המטרידות ממוחה ומחליטה שהגיע הזמן לגשת ולדבר עם אלכס, מפקדה. 
היא נוקשת קלות בדלת הפתוחה כדי להסב את תשומת לבו של אלכס, ונכנסת. "אפשר?" היא שואלת, מחווה לעבר הכיסא שעומד מצדו השני של השולחן. 
אלכס, ראש משרד המודיעין והבילוש, עונה לה בטון כעוס. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשאול אותי אם את יכולה לשבת אצלי. אם את צריכה אותי, את פשוט באה ויושבת, וכל מי שנמצא בחדר באותו רגע, אני מעיף אותו". 
רויטל מרגישה טוב עם האמירות האלה של אלכס. זה מוכיח לה עד כמה הוא מעריך אותה. היא מתיישבת רגל על רגל ומחייכת. 
"את הבוסית כאן, לא אני", אלכס מוסיף בחצי חיוך. 
זה כבר מביך אותה מעט והיא ניגשת לעניין. "אז נתחיל, אלכס?" 
"יאללה. שוט".
הסקירה של רויטל עניינית, מקיפה ומרשימה. אלכס מקשיב לכל מילה ולאט לאט מצליח לראות בעיני רוחו בדיוק מה קורה בתחום ההתפרצויות לעסקים במתחם הגיאוגרפי שעליו אחראית התחנה. איזה מזל שיש לי אותה, הוא חושב בינו לבינו. איזה ראש גדול, מעריכה לתפארת. הרי אף אחד לא הגדיר לה שיש תופעה של התפרצויות לעסקים, ואף אחד לא ביקש ממנה להכין סקירה כזאת. זו לגמרי היוזמה שלה, והיכולת שלה לקרוא את כל הנתונים שמגיעים אליה. היא היחידה שנמצאת בצומת הזאת, שבה כל הנתונים חשופים בפניה, ויש לה את היכולת המצוינת הזאת, לראות מה שאחרים לא רואים.
אלכס יודע כמה עבודתה של רויטל מורכבת, וכמה היא חיונית וחשובה. אמנם במהלך היום היא נמצאת במשרד ולא בשטח, אבל היא מכירה טוב מכולם את תמונת מצב הפשיעה, איכות הבלשים והרכזים, איכות המקורות, מצב הסכסוכים בין עבריינים ועוד.  כל החומר שנכתב על ידי הבלשים והרכזים עובר אליה, והיא מבצעת עבודת הערכה בין עיקר לתפל, בין איכותי ואמין לסתם עלילות, ועושה חיתוכים והצלבות בין כל פריטי המידע שזורמים אליה. בסופו של תהליך היא מכינה סקירה מעודכנת ומציגה אותה בפניו. מבחינתו, היא העוגן של המשרד. 

"תשמע", רויטל מדברת ברהיטות ובשטף, "בחודש האחרון יש מכה של התפרצויות לעסקים. היו לנו 34 התפרצויות, מתוכן 23 באזור התעשייה החדש. רוב ההתפרצויות הן לבתי עסק של מזון - מסעדות, פיצוציות וכד'. הפורצים גונבים בעיקר משקאות חריפים וסיגריות. רוב ההתפרצויות מתרחשות בימי חמישי ושישי בלילה בין השעות 03:00-05:00 לפנות בוקר, לרוב בשיטת ביצוע של עקירת סורגים".
"יפה", אלכס לא יכול שלא להביע את התרשמותו. 
 "אני ממליצה שבסוף השבוע הקרוב תציב את הבלשים בהתאם לסקירה, ונקווה שהפורצים ייתפסו".
אלכס מקשיב לרויטל כמו תלמיד טוב, רושם את הנתונים על בלוק הנייר שלפניו. רויטל מחכה עד שהוא מסיים ומרים אליה את מבטו. "מה אתה אומר?"
"מה זאת אומרת מה אני אומר?!" הוא מסתכל בהערצה על רויטל, "אמרתי לך, את הבוסית כאן. מה שאמרת הוא שיהיה!" רויטל מחייכת בסיפוק ובגאווה. ההערכה הברורה שהמפקד שלה רוחש לה נעימה לה מאוד. היא יוצאת מהחדר כמעט בדילוגים.
      
אלכס נותר במשרד לבדו, עובר שוב על כל הנתונים שהציגה לו רויטל ופורט אותם לפרישה מדוקדקת של בלשים בשטח הרלוונטי בסוף השבוע. 
הטלפון שהוא מקבל בשבת בערב עושה לו טוב.
"תפסנו כנופיה של פורצים על חם במהלך פריצה למסעדה", מדווח לו מני, ראש צוות בילוש, מעברו השני של הקו. "ערכנו חיפוש בבתים שלהם ומצאנו המון רכוש שנגנב מהתפרצויות קודמות".
אלכס סוגר את הטלפון בחיוך מסופק ושוב מודה לאלוהי המשטרות על רויטל והראש הגדול שלה.


הפיצוי של המקור  
זה לקח ארבעה ימים, אבל שיחת הטלפון שאבי חיכה לה, הגיעה.
"מירו, מה קורה?" הקול של אבי עמום. "אתה מעיר אותי באחת בלילה, אז כדאי לך מאוד שזה יהיה שווה". אבי אפילו לא מתפלא. הוא למוד ניסיון, יודע שיש להמתין בסבלנות, והפיצוי יגיע. 
"תשלח מהר בלשים לתחנת דלק ביציאה מהעיר", מירו אומר לו. "מנש זיני ברכב שלו עם עוד בחור שאני לא מכיר ויש להם שם איזה 50 גרם הרואין. הם לפני עסקה". 
"כדאי לך להיות בטוח", אבי אומר באיטיות. הוא מת לישון. 
 "בדוק", מירו מכריז בחגיגיות. הוא רוצה לסגור את העניין מול אבי. 
אבי סוגר את הטלפון ומחייג מיד לעמוס, ראש צוות בילוש שעובד עכשיו במשמרת הלילה. "אני כבר יוצא לשם עם הבלשים שלי", עמוס עונה קצרות וסוגר את השיחה. 
אבי מרוצה מהמידע הפעם, וגם סומך לגמרי על הבלשים עמוס,דודי, ציון ורפי, שיעשו את העבודה כמו שצריך. אם מנש באמת ייתפס עם החומר, זה בהחלט יהיה פיצוי טוב, הוא חושב לעצמו כשהוא נכנס בחזרה למיטה, להמתין. מאיה, בת זוגו, ממלמלת משהו ומסתובבת לצד השני. היא כבר רגילה לטלפונים בשעות הקטנות של הלילה. 
מנש הוא יעד של התחנה כבר הרבה זמן ולא מצליחים להפיל אותו. אבי נשאר ער, ממתין להודעה כלשהי ומתחיל להיות מודאג כשחולפות 45 דקות ועדיין לא דיווחו לו על תפיסת סמים. צלצול הטלפון מקפיץ אותו מהרהוריו. "הפכנו את הרכב ואין. לא מצאנו כלום", עמוס אומר לו. 
"תמשיכו לחפש. אני אברר שוב עם המקור", אבי עונה קצרות, מודאג. חסר למירו ששוב יעשה לנו פשלה. 
 מירו לא מתרגש. "שיחפשו בתא המטען של הרכב, שיוציאו את הגלגל הרזרבי ואת כלי העבודה", הוא אומר לאבי בביטחון מלא.
אבי מוסר לעמוס את המידע הנוסף, ואחרי עשר דקות נוספות עמוס מתקשר לבשר לו שאכן הסמים נתפסו בתא המטען.
 
"כל הכבוד, עמוס", אבי משבח אותו. "ניפגש בתחנה". הוא מעדכן את אלכס ואת שמוליק המת"ח, מתלבש ועושה את דרכו לתחנה. התחושה טובה. לא מעט זמן הם מנסים לשים יד על מנש זיני, עבריין סוחר סמים ויעד של התחנה. כמו כן יחד עם מנש נתפס ונעצר מיקי שיין, עבריין רציני, סוחר סמים ויעד של היחידה המרכזית. מה גם שתפיסת 42 גרם הרואין נחשבת לתפיסה גדולה ברמה של תחנה. 
כשהוא מגיע שוב לתחנה, בצהריים, הוא הופך לשיחת המשרד. כולם מתקבצים סביבו, לשמוע, לשבח, להבין מה בדיוק קרה. 
ברקו ממתין לו במשרד, חסר סבלנות לשמוע את כל הפרטים. 
"מה לימדתי אותך שעושים לפני שמתחילים לעבוד?" אבי מחייך אליו. ברקו קם ומכין קפה לשניהם. 
"מי המקור לתפיסה הזאת? 
 "תנחש..." 
"מירו?" 
התשובה מופיעה פתאום בפתח הדלת. מירו נכנס למשרד, מחויך. 
"מה אתה צולע?" אבי שואל אותו.
 "נפלתי במדרגות". 
"במדרגות של מי?" אבי ממשיך בציניות. "של מקסים או של אלי הגמד?" 
שתיקה קלה משתררת בחדר. כולם יודעים מה קרה ולמה. אבל ברור שמירו לא יתלונן כנגד מקסים ואלי הגמד. אף אחד לא מתלונן במשטרה על סכסוכים פנימיים בעולם התחתון. 
"נו מה, התחלת לעבוד, התחלת לחייך?" אבי עוקץ אותו.
 "החיוך שלי יהיה מושלם עם קצת כסף לכמה מנות הרואין", מירו מעז לנסות את מזלו. 
 "החיוך שלך יהיה מושלם רק אם תשקיע כסף במרפאת שיניים במקום במנות", אבי מגחך. "כמה מנות אתה רוצה לקנות? שתיים? שלוש?" 
"כמה שיותר, יותר טוב". 
"איפה הטפסים של גמול למקור?" אבי שואל, וברקו, שמח לקחת חלק בהתרחשות, מגיש לו את הטפסים. הטפסים נחתמים ואבי מוציא 1,500 ₪ מקופת המודיעין ומושיט את הכסף למירו, גמול על הידיעה והתפיסה אמש, בקיזוז הפדיחה שעשה קודם. מירו לוקח את הכסף ונעלם במהירות.

"תגיד, אבי", ברקו ממשיך להקשות, "מירו אמר במפורש שהוא צריך כסף כדי לקנות סמים. איך אתה נותן לו כסף כשאתה יודע שהוא הולך לקנות בזה סמים?"
"נו, תגיד לי שזה אסור, שזה מה שלימדו אתכם בשפרעם". אבי מתחיל לאבד סבלנות. "תגיד לי, ברקו, מגיע גמול למקור על תפיסה כזו? 
 "כן", ברקו  עונה ללא היסוס. "ואפילו יותר מהקמצנות שלך". 
אבי מניע את הלסת ימינה ושמאלה באי נוחות. "אתה רוצה להגיד לו מה לעשות בכסף שלו? הוא נרקומן והוא יעשה עם הכסף מה שהוא רוצה. מה חשבת, שהוא יקנה ספרים של עמוס עוז?! השטח זה לא בית ספר, כפרה. תתחיל לקלוט את זה, ומהר".
 
ברקו מהנהן. ההבנה מחלחלת לראשו לאט אבל בבהירות, נדבך אחר נדבך. בכל הקשור ליחסים בין רכז מודיעין ומקור, השטח מתנהל אחרת לגמרי מכל מה שהוא למד...