משפחה, סיפור.
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משפחה, סיפור.
הוספה למועדפים

משפחה, סיפור.

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

 ״בארוחת הבוקר החטופה התחבטו סביב ארבעתם וביניהם רגשות שנעו בין החזקה ולפיתה לשִחרור חסר אונים. בין הריח של הקפה והמילוי של הסנדוויצ'ים, עמד במטבח ריח של מתח. כן, למתח יש ריח ולא רק כלבים מריחים אותו. ואפילו במקום קטן כמו המטבח אפשר להתרחק, כי לא רוצים לגעת ולהתחכך ובכך לשלהב שאריות חתרניות של כעסים קודמים. וכדי להישמֵר.״
דווקא כשנדמה שהכל בסדר, הילדות גדלות, המאבק על הפרנסה נרגע, החיים במסלולם הצפוי והטוב — משהו משתנה באיתן, אירוע זניח מעברו כחייל שב ורודף אותו והוא לא מוצא את עצמו בבית של עצמו, בין שלוש הנשים שהוא אוהב. 
משפחה, סיפור. עוקב אחר הכרוניקה של פרידה ושל פירוק התא המשפחתי במבט מפוכח, שקט וכמעט נטול אמוציות. קולם של בני המשפחה, שני ההורים ושתי הבנות, נמזגים זה בזה ופורשים את כל שלבי האבל על הפירוק של הסיפור המשפחתי, על מה שיש בו, על מה שיכול היה להיות בו ועל מה שהיה ואיננו. 
נירה מאי היא אשת חינוך, יועצת חינוכית ודוקטור לפילוסופיה. עוסקת כיום בהכשרת מורות ומורים במרכז בובר לחינוך דיאלוגי. אמא לשתי בנות וסבתא לשישה נכדים.

פרק ראשון

שירה

שירה הכניסה את המפתח לחור של המנעול בשקט, סובבה והתפללה שהבית יהיה ריק ממשפחה. היא חוזרת מיום סוער במיוחד, לא שהימים האחרים היו שלווים, היא מתקשה לזכור יום שקט, מה קורה לה לאחרונה הכול מסתער עליה בקלות, היא מוצאת פגם בכל דבר, בכל אחד, כאילו כל העולם נגדה ואז היא נגד כל העולם. גוש של כעס עמום מתרכז לה באזור החזה. מתחת למרכז הבליעה היה צריך להיות מעבר, אבל אין, הכול תקוע מעל הבליעה וגם מתחת לבליעה, הכול נתקע, לא נכנס ולא יוצא. היא מחזיקה, המפתח לפות ביד כמעין הבטחה, מחזיקה מתוך פחד, מרוב בדידות. אם רק הייתה יכולה להגיד שכואב לה שם בחזה. אם תגיד יזעיקו רופא, או ייקחו אותה למיון, על זה לא תקבל חיבוק מנחם, רק תסתער עליה סערה נוספת.

בסלון שררה אפלה נעימה וקרירה, בחוץ היה חם, שירה הרגישה שהיא מסריחה מזיעה, הדיאודורנט הזה לא מחזיק יום אימונים. היום רצה לבד שבעה קילומטרים, ויטלי רשם 3.5 שניות פחות מאתמול, בתוך הקבוצה הייתה שנייה בקו הסיום. כבר הייתה ראשונה עד שלינה הגיעה, ללינה יש סטייל אין מה לעשות, היא טובה ממני, חשבה שירה, אבל לא בהרבה. היא עברה למסדרון, בתחושה שהיא נדבקת לקיר, מתקדמת בדממה מחשש שמישהו יצוץ מולה בלי הכנה מראש. השיער העבה המתולתל הארוך המתפזר לכל הכיוונים בלי כיוון — קָפַץ מעט בכל פסיעה אחרי שהשתחרר בבת אחת מהגומיה שאחזה בו. בינתיים שחררה את הגוזייה הלחה הנדבקת והורידה את הכתפיות דרך השרוולים של הטישרט ובקיפול מהיר של החולצה כלפי מעלה שלפה את הגוזייה מהגוף עם היד השנייה, ורווח לה. כבר בחדר הורידה את רצועות התיק מהכתפיים בתנועה סיבובית של הגב לשני הכיוונים וזה נפל ליד רגל ימין ושירה בעטה בו באחת לכיוון השולחן, שייכנס כבר, הכפיפה את הראש בין הכתפיים ולחצה את הצלעות פנימה, אולי תצליח להשתחרר מהלחץ הקפוץ בין שני חלקי גופה, זה מימין וזה משמאל, גם את הרגליים הכפיפה במעין תנוחה עוברית מאונכת. כך עבר זמן מה, אולי חצי שעה אולי יותר — לו שאלו אותה לא הייתה יודעת מה להשיב. אין בבית מי שישאל ולא על זה מדברים איתה, לא עליה ומה היא מרגישה. אתמול בערב הוא רצה לדעת אם עשתה שיעורים, אם למדה למבחן, מה היה הציון האחרון שקבלה באנגלית, בקרוב עוד ירצה לדעת מה אני עושה בהפסקות, רדיפה. חשבה, רדיפה. אני לא אני, אני זה מה שיֵצא ממני בעתיד הרחוק — התריסה נגדו בצעקה. מה יצא ממך?! תגידי מה. יצא מה שיוצא למי שכל היום רץ בשביל מקום שני? זה לא שאת איזו אלופה אולימפית, הוא צעק עליה בחזרה והתיז טיפות רוק מסביבה. הוא מודד תוצאות וגם מנבא אותן.

שירה הצטמררה, מסביב לכתפיים הרגישה מעין נימול לא נעים שהתפשט בגב, עכשיו אשאר בלי גב, חשבה, והפחד פשט בכל גופה. לא יכולה להפסיק לחשוב על אתמול בערב, היא ישבה מול הטלוויזיה בסלון, הוא אסר על טלוויזיה בחדרים כי אחרת הן, כלומר, שירה ונועה "לא ילמדו". לא עזרו תחנונים וגם לא הבטחות, הוא לא מסכים, לא יקום ולא יהיה. אמא שלה לא התערבה ושירה גם לא רצתה שתתערב. התפללה שלא תתערב. בזמן האחרון, כשזה קרה, היא הייתה אחר כך יותר אומללה. ספוגה ברגשות אשם. עדיף שתשמור על גובה הלהבות, עוד מילה אחת וזה הופך להתפוצצות של צעקות ומשפטים פוגעניים והערות קיצוניות. מה קרה לו בזמן האחרון, זה מה שהיא לא מבינה. קרס לו המוח. זו לא הפעם הראשונה שהוא הופך על הראש ערב נורמלי. שירה לא הפסיקה למלמל לעצמה. זה לא היה ככה תמיד, הוא לא היה כזה. מה הוא רוצה ממני.

אבל הריב של אתמול היה מוגזם. היא חזרה מהאימון והדליקה טלוויזיה. הוא נכנס וישר התנפל, מה את עושה והיא קפצה מהספה והרגישה כמו עבריינית, כבר עשיתי את שיעורי הבית. יש לך מבחן מחר. כבר למדתי. תמיד אותו דבר, בשביל לעשות משהו מועיל בבית אין לך זמן אבל כדי לשבת מול הטלוויזיה לראות סדרה מטומטמת או לרוץ בסיבובים יש לך. הטונים עלו מיד והוא צעק והיא ענתה לו, אמרתי לך, ביקשתי ממך, את לא כזאת מוכשרת שאת יכולה גם להסתכל בטלוויזיה יום לפני מבחן!! אפילו להיזכר ברגע הזה כואב לה עכשיו, היא יושבת בחדר, נוגעת בעדינות בחצ'קונים שהבוקר הופיעו על פניה, מתנחמת בזה שאתמול הם לא היו שם.

שירה קמה מהשטיח וארזה תרמיל גב, תחתונים חזיות, חולצות טריקו, מכנסי אימון, גרביים נעלי ריצה, גומיות לשיער, דיאודורנט, שמפו, צרור של כסף מתנות שקיבלה מהסבתות ביום ההולדת האחרון ולא התחשק לה עדיין לקנות מתנות לעצמה. הרימה את התרמיל ותלתה אותו מאחורי גבה ואת תיק בית הספר תלתה מקדימה ויצאה מהבית. הלכה לכיוון ההפוך מזה שהם נוהגים להגיע הביתה, לגן המשחקים החמוד. גן של ילדים קטנים, רק שהיה כבר מאוחר ולא היו בו ילדים. היא התיישבה על נדנדה אחרי שהשאירה את התיק והתרמיל על הרצפה והרגישה שקט מתפשט לו בכל גופה המוצק, השרירי, החזק, זה שיודע לרוץ למרחקים.

לאט ובהדרגה השמש ירדה מאחורי העצים, אור דמדומים פשט בין שקיעה לצאת הכוכבים, שרר שקט מסביב, נעשה קצת יותר קריר, משב אוויר נכנס לגן אחרי יום חם ולח. שירה ישבה על ספסל צדדי. הראש התרוקן מדאגות, ממחשבות ומתוכניות. היא הזכירה לעצמה שעליה לדאוג איפה תישן הלילה. למי תפנה, חשבה, אולי אל אירית. האם הקשר ביניהן מספיק קרוב לדבר כזה? תהתה. אולי לינה? מה פתאום. מאיפה באה המחשבה הזאת. ניסתה את אירית בכל זאת. "את בבית?" תוך המתנה לתשובה חשבה על השאלה שהיועצת הציגה בפני קבוצת בנות בשיעור הכנה לחיים — אם תסתבכו בבעיה, למי תפנו, והיא חשבה שבזמן האחרון היא לא פה ולא שם. החברות של פעם כבר לא ממש קרובות ובקבוצת ריצה כולן חדשות חוץ ממנה. באמת אירית יכולה לעזור לי, היא יודעת להסתדר עם ההורים. כמו בבית, חשבה, כמו נועה שיודעת לעקוף את הקריזות האלה בלי להקים מהומה. נועה יודעת לעבור מתחת לרדאר ולא לגרום לחיישנים להתעורר. רק אני לא מצליחה.

אירית לא עונה, יש זמן, לא להיכנס לפאניקה, חושבת שירה ועדיין מרגישה איך מהגב התחתון עולה מעין צמרמורת עדינה כזו שמבשרת את בואה של החרדה. היא למדה לזהות אותה לפני התחרויות, אפילו כאשר הרגישה די בטוחה והמתחרות לא איימו עליה במיוחד. אבל כשלינה הגיעה לקבוצה הצמרמורת לא הייתה עדינה כל כך ומה שהיא הרגישה היה פחד. היא מפחדת ממנה במיוחד כי היא ממוקדת משימה, לא מבזבזת זמן בלמצוא חן בעיני הבנות המתחרות. בהתחלה היא ולינה כמעט לא דיברו, כמעט ולא החליפו ביניהן חוויות או ניהלו שיחה, הן מדדו אחת את השנייה ממרחק סביר. אבל יום אחד ראתה אותה בקניון, עם עוד כמה בנות בְּנות גילה כולן רוסיות, בלונדיניות עם רגליים ארוכות וחזקות, לבושות בצבעים רכים, מכנסיים קצרים, שיער גולש, גבוהות ויפות מאוד. בעיני שירה הן הלכו כמנצחות בין החנויות, דווקא מה ששירה זוכרת היא הקנאה שהרגישה מהאיפוק ששידרו, איפוק חוצלארצי כזה, ללא ההתרגשות, בלי הצחקוקים והקולניות הישראלית שחברותיה היו משמיעות לפעמים.

אירית לא עונה. הערב נסגר על שירה ביד חונקת. צבעי הכתום־אדמדם התחלפו בצבעי לילה חשוכים ורעשים מעטים הגיעו אליה מהכביש המקביל. מה היא תעשה אם אירית לא תחזור אליה, אין לה תוכנית חלופית, לא חשבה על תרחיש ב'. הסתכלה בסלולר השותק והתפללה שיצלצל. בפעם הראשונה בחייה שירה לא מיהרה לפעול, עצרה את האצבע האימפולסיבית, זו שהייתה מחייגת לחברה אחרת מיד, אך מעכשיו היא בזכות עצמה ולכן חייבת להיות אחראית, מאוד שקולה ומדודה במעשיה. זה עלה לה ביוקר להתאפק, הכאב הדוקר במרכז הבליעה באמצע החזה הופיע שוב והפחיד אותה קצת. כשצועדים קל יותר לחשוב. שירה אספה את הצ'ימידן ואת תיק בית הספר, אחד אחורה, הקטן יותר קדימה והתחילה לצעוד לעבר מערב העיר. הלכה בקצב סביר, הגיעה לתחנת אוטובוס, חיכתה ועלתה לקו שבו היא ונועה נסעו בחופש הגדול האחרון כדי להגיע לים.

הרקיע הופיע מעל ראשה כמשטח קעור שבו קבועים ונעים גרמי השמים שהחזירו אור חלש מרחוק. היה זה לילה ללא ירח, הים היה שקט, פה ושם גל התנפץ רחוק מעט והגיע שקט וכמעט רדום ללחך את החול שעל החוף עליו ישבה שירה. היא הוציאה את הפלאפון מהתיק, הסתכלה עליו. האפליקציות זהרו בחושך, אך מאירית אין סימן או תשובה. היא לא נכנסה לווטסאפ מהשעה חמש אחר הצהריים.

עוד על הספר

משפחה, סיפור. נירה מאי

שירה

שירה הכניסה את המפתח לחור של המנעול בשקט, סובבה והתפללה שהבית יהיה ריק ממשפחה. היא חוזרת מיום סוער במיוחד, לא שהימים האחרים היו שלווים, היא מתקשה לזכור יום שקט, מה קורה לה לאחרונה הכול מסתער עליה בקלות, היא מוצאת פגם בכל דבר, בכל אחד, כאילו כל העולם נגדה ואז היא נגד כל העולם. גוש של כעס עמום מתרכז לה באזור החזה. מתחת למרכז הבליעה היה צריך להיות מעבר, אבל אין, הכול תקוע מעל הבליעה וגם מתחת לבליעה, הכול נתקע, לא נכנס ולא יוצא. היא מחזיקה, המפתח לפות ביד כמעין הבטחה, מחזיקה מתוך פחד, מרוב בדידות. אם רק הייתה יכולה להגיד שכואב לה שם בחזה. אם תגיד יזעיקו רופא, או ייקחו אותה למיון, על זה לא תקבל חיבוק מנחם, רק תסתער עליה סערה נוספת.

בסלון שררה אפלה נעימה וקרירה, בחוץ היה חם, שירה הרגישה שהיא מסריחה מזיעה, הדיאודורנט הזה לא מחזיק יום אימונים. היום רצה לבד שבעה קילומטרים, ויטלי רשם 3.5 שניות פחות מאתמול, בתוך הקבוצה הייתה שנייה בקו הסיום. כבר הייתה ראשונה עד שלינה הגיעה, ללינה יש סטייל אין מה לעשות, היא טובה ממני, חשבה שירה, אבל לא בהרבה. היא עברה למסדרון, בתחושה שהיא נדבקת לקיר, מתקדמת בדממה מחשש שמישהו יצוץ מולה בלי הכנה מראש. השיער העבה המתולתל הארוך המתפזר לכל הכיוונים בלי כיוון — קָפַץ מעט בכל פסיעה אחרי שהשתחרר בבת אחת מהגומיה שאחזה בו. בינתיים שחררה את הגוזייה הלחה הנדבקת והורידה את הכתפיות דרך השרוולים של הטישרט ובקיפול מהיר של החולצה כלפי מעלה שלפה את הגוזייה מהגוף עם היד השנייה, ורווח לה. כבר בחדר הורידה את רצועות התיק מהכתפיים בתנועה סיבובית של הגב לשני הכיוונים וזה נפל ליד רגל ימין ושירה בעטה בו באחת לכיוון השולחן, שייכנס כבר, הכפיפה את הראש בין הכתפיים ולחצה את הצלעות פנימה, אולי תצליח להשתחרר מהלחץ הקפוץ בין שני חלקי גופה, זה מימין וזה משמאל, גם את הרגליים הכפיפה במעין תנוחה עוברית מאונכת. כך עבר זמן מה, אולי חצי שעה אולי יותר — לו שאלו אותה לא הייתה יודעת מה להשיב. אין בבית מי שישאל ולא על זה מדברים איתה, לא עליה ומה היא מרגישה. אתמול בערב הוא רצה לדעת אם עשתה שיעורים, אם למדה למבחן, מה היה הציון האחרון שקבלה באנגלית, בקרוב עוד ירצה לדעת מה אני עושה בהפסקות, רדיפה. חשבה, רדיפה. אני לא אני, אני זה מה שיֵצא ממני בעתיד הרחוק — התריסה נגדו בצעקה. מה יצא ממך?! תגידי מה. יצא מה שיוצא למי שכל היום רץ בשביל מקום שני? זה לא שאת איזו אלופה אולימפית, הוא צעק עליה בחזרה והתיז טיפות רוק מסביבה. הוא מודד תוצאות וגם מנבא אותן.

שירה הצטמררה, מסביב לכתפיים הרגישה מעין נימול לא נעים שהתפשט בגב, עכשיו אשאר בלי גב, חשבה, והפחד פשט בכל גופה. לא יכולה להפסיק לחשוב על אתמול בערב, היא ישבה מול הטלוויזיה בסלון, הוא אסר על טלוויזיה בחדרים כי אחרת הן, כלומר, שירה ונועה "לא ילמדו". לא עזרו תחנונים וגם לא הבטחות, הוא לא מסכים, לא יקום ולא יהיה. אמא שלה לא התערבה ושירה גם לא רצתה שתתערב. התפללה שלא תתערב. בזמן האחרון, כשזה קרה, היא הייתה אחר כך יותר אומללה. ספוגה ברגשות אשם. עדיף שתשמור על גובה הלהבות, עוד מילה אחת וזה הופך להתפוצצות של צעקות ומשפטים פוגעניים והערות קיצוניות. מה קרה לו בזמן האחרון, זה מה שהיא לא מבינה. קרס לו המוח. זו לא הפעם הראשונה שהוא הופך על הראש ערב נורמלי. שירה לא הפסיקה למלמל לעצמה. זה לא היה ככה תמיד, הוא לא היה כזה. מה הוא רוצה ממני.

אבל הריב של אתמול היה מוגזם. היא חזרה מהאימון והדליקה טלוויזיה. הוא נכנס וישר התנפל, מה את עושה והיא קפצה מהספה והרגישה כמו עבריינית, כבר עשיתי את שיעורי הבית. יש לך מבחן מחר. כבר למדתי. תמיד אותו דבר, בשביל לעשות משהו מועיל בבית אין לך זמן אבל כדי לשבת מול הטלוויזיה לראות סדרה מטומטמת או לרוץ בסיבובים יש לך. הטונים עלו מיד והוא צעק והיא ענתה לו, אמרתי לך, ביקשתי ממך, את לא כזאת מוכשרת שאת יכולה גם להסתכל בטלוויזיה יום לפני מבחן!! אפילו להיזכר ברגע הזה כואב לה עכשיו, היא יושבת בחדר, נוגעת בעדינות בחצ'קונים שהבוקר הופיעו על פניה, מתנחמת בזה שאתמול הם לא היו שם.

שירה קמה מהשטיח וארזה תרמיל גב, תחתונים חזיות, חולצות טריקו, מכנסי אימון, גרביים נעלי ריצה, גומיות לשיער, דיאודורנט, שמפו, צרור של כסף מתנות שקיבלה מהסבתות ביום ההולדת האחרון ולא התחשק לה עדיין לקנות מתנות לעצמה. הרימה את התרמיל ותלתה אותו מאחורי גבה ואת תיק בית הספר תלתה מקדימה ויצאה מהבית. הלכה לכיוון ההפוך מזה שהם נוהגים להגיע הביתה, לגן המשחקים החמוד. גן של ילדים קטנים, רק שהיה כבר מאוחר ולא היו בו ילדים. היא התיישבה על נדנדה אחרי שהשאירה את התיק והתרמיל על הרצפה והרגישה שקט מתפשט לו בכל גופה המוצק, השרירי, החזק, זה שיודע לרוץ למרחקים.

לאט ובהדרגה השמש ירדה מאחורי העצים, אור דמדומים פשט בין שקיעה לצאת הכוכבים, שרר שקט מסביב, נעשה קצת יותר קריר, משב אוויר נכנס לגן אחרי יום חם ולח. שירה ישבה על ספסל צדדי. הראש התרוקן מדאגות, ממחשבות ומתוכניות. היא הזכירה לעצמה שעליה לדאוג איפה תישן הלילה. למי תפנה, חשבה, אולי אל אירית. האם הקשר ביניהן מספיק קרוב לדבר כזה? תהתה. אולי לינה? מה פתאום. מאיפה באה המחשבה הזאת. ניסתה את אירית בכל זאת. "את בבית?" תוך המתנה לתשובה חשבה על השאלה שהיועצת הציגה בפני קבוצת בנות בשיעור הכנה לחיים — אם תסתבכו בבעיה, למי תפנו, והיא חשבה שבזמן האחרון היא לא פה ולא שם. החברות של פעם כבר לא ממש קרובות ובקבוצת ריצה כולן חדשות חוץ ממנה. באמת אירית יכולה לעזור לי, היא יודעת להסתדר עם ההורים. כמו בבית, חשבה, כמו נועה שיודעת לעקוף את הקריזות האלה בלי להקים מהומה. נועה יודעת לעבור מתחת לרדאר ולא לגרום לחיישנים להתעורר. רק אני לא מצליחה.

אירית לא עונה, יש זמן, לא להיכנס לפאניקה, חושבת שירה ועדיין מרגישה איך מהגב התחתון עולה מעין צמרמורת עדינה כזו שמבשרת את בואה של החרדה. היא למדה לזהות אותה לפני התחרויות, אפילו כאשר הרגישה די בטוחה והמתחרות לא איימו עליה במיוחד. אבל כשלינה הגיעה לקבוצה הצמרמורת לא הייתה עדינה כל כך ומה שהיא הרגישה היה פחד. היא מפחדת ממנה במיוחד כי היא ממוקדת משימה, לא מבזבזת זמן בלמצוא חן בעיני הבנות המתחרות. בהתחלה היא ולינה כמעט לא דיברו, כמעט ולא החליפו ביניהן חוויות או ניהלו שיחה, הן מדדו אחת את השנייה ממרחק סביר. אבל יום אחד ראתה אותה בקניון, עם עוד כמה בנות בְּנות גילה כולן רוסיות, בלונדיניות עם רגליים ארוכות וחזקות, לבושות בצבעים רכים, מכנסיים קצרים, שיער גולש, גבוהות ויפות מאוד. בעיני שירה הן הלכו כמנצחות בין החנויות, דווקא מה ששירה זוכרת היא הקנאה שהרגישה מהאיפוק ששידרו, איפוק חוצלארצי כזה, ללא ההתרגשות, בלי הצחקוקים והקולניות הישראלית שחברותיה היו משמיעות לפעמים.

אירית לא עונה. הערב נסגר על שירה ביד חונקת. צבעי הכתום־אדמדם התחלפו בצבעי לילה חשוכים ורעשים מעטים הגיעו אליה מהכביש המקביל. מה היא תעשה אם אירית לא תחזור אליה, אין לה תוכנית חלופית, לא חשבה על תרחיש ב'. הסתכלה בסלולר השותק והתפללה שיצלצל. בפעם הראשונה בחייה שירה לא מיהרה לפעול, עצרה את האצבע האימפולסיבית, זו שהייתה מחייגת לחברה אחרת מיד, אך מעכשיו היא בזכות עצמה ולכן חייבת להיות אחראית, מאוד שקולה ומדודה במעשיה. זה עלה לה ביוקר להתאפק, הכאב הדוקר במרכז הבליעה באמצע החזה הופיע שוב והפחיד אותה קצת. כשצועדים קל יותר לחשוב. שירה אספה את הצ'ימידן ואת תיק בית הספר, אחד אחורה, הקטן יותר קדימה והתחילה לצעוד לעבר מערב העיר. הלכה בקצב סביר, הגיעה לתחנת אוטובוס, חיכתה ועלתה לקו שבו היא ונועה נסעו בחופש הגדול האחרון כדי להגיע לים.

הרקיע הופיע מעל ראשה כמשטח קעור שבו קבועים ונעים גרמי השמים שהחזירו אור חלש מרחוק. היה זה לילה ללא ירח, הים היה שקט, פה ושם גל התנפץ רחוק מעט והגיע שקט וכמעט רדום ללחך את החול שעל החוף עליו ישבה שירה. היא הוציאה את הפלאפון מהתיק, הסתכלה עליו. האפליקציות זהרו בחושך, אך מאירית אין סימן או תשובה. היא לא נכנסה לווטסאפ מהשעה חמש אחר הצהריים.