החמדנים

פרק ראשון

משתה שנגמר בשני אספירין / לבנימין בּוֹבֵּק אין רופא משפחה / השכנה מהקומה הראשונה תוחבת את אפה / ביקור חולים עליז / הפרוזאיקון סימקין מהדק את קשריו עם גרושה לא צעירה מהרצליה / על הורים וילדיהם / השחקנית מורוזובה מתעקשת לכתוב צוואה / בובק מבטיח לקחת את עצמו בידיים / ימים יגידו אם יעמוד במילתו

א

מזה כמה חודשים איני חש בטוב. הסרעפת לוחצת להתפקע, הבטן מתפתלת באי נחת, לפעמים מקיא וכן הלאה. מה הפלא? תסתכלו עליי, בבקשה: בן שישים ושמונה, עצל, גרגרן, שותה פה ושם. רק חכו קצת עם הקדיש, אם לא אכפת לכם.

מודֶה: מאז אותו משתה ארור בַּ'מָגוז' אין לי מנוח. ישבנו בחברת משוררים צעירים, זללנו וזללנו. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר - ואולי ארבע? ימימה, על כל פנים, הסתלקה מזמן: מבחן על הבוקר באוניברסיטה וכולי. לו רק הייתה נשארת איתנו ופוקחת עליי עין... מילא. שתינו, אלא מה. יוליה מורוזובה לבדה חיסלה שני בקבוקי שארדונה, ואילו אני... מהמטבח שלחו קינוח: טיראמיסו. הכרזתי שהערב אני משלם על השולחן וציוויתי למזוג לכולם דיז'סטיף. הגישו משהו מריר, לא זוכר בדיוק מה. לגמתי לוֹגֶם. פתאום, בלי שום הכנה, מחנק. המצח רטוב, הגוף אחוז צמרמורת, הלשון מתלעלעת; מחזה יפה, לכל הדעות.

גררו אותי לשירותים. לא חולפות עשר שניות - סחרחורת. הקאתי את נשמתי. בינתיים חוללה מורוזובה מהומה: היכתה על הדלת כמו מטורפת, צרחה, ייללה. פתחתי - מורוזובה מתנפלת עליי, מנופפת בשרוולי העטלף השחורים שלה. נבהלתי וצנחתי. ברגע האחרון תפסו אותי שני מלצרים. הוציאוני לגינה לשאוף אוויר. הניחו רטייה קרה על מצחי, הגישו כוס מים. הוטב לי. נסעתי הביתה במונית ולא הסכמתי בשום פנים ואופן שיתלוו אליי.

יש לי סגולה בדוקה נגד הנג־אובר: שני אספירין, למיטה עד הצהריים - וגמרנו.

בערב טלפן סימקין לברר מה שלומי. ניתקתי. מספיק עם ההטפות! בן אדם מכיר את גופו־שלו הרבה יותר טוב מכל נותני העצות, יש עליות ומורדות, זה טבעי. אלא שמאז אותו משתה נגזרו עליי לא מעט לילות טרופי שינה. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה בגלל ציפית ספוגה בזיעה או התקפי גיהוק מחרידים. איבדתי את כושר הזלילה המפורסם שלי - ירדתי קילו, שניים, שלושה - ועם זאת אני נתקף לעיתים בולמוס מביש וטורף כל מה שבהישג יד. אחר כך: בחילה, כאבים, מקיא קצת... לא נורא. אני מכין לי תה מתוק מאוד, בולע חצי כדור שינה, נכנס לשעתיים־שלוש מתחת לשמיכת נוצות והופ! בן אדם חדש. אין מה להוסיף: מספיק לשעמם. הבעיה היחידה - שבימי חולשה אינני מסוגל לצייר, ועל זה צר לי.

ימימה מציקה לי כבר חודשים שאלך לקופת חולים. להתלבש, להזמין מונית, לתעות במסדרונות המרפאה, להמתין לתורך באיזה מרתף מחניק לצד ישישות צמוקות שמסיחות איתך על גידולים ומיגרנות - ייהרג ובל יעבור! לא סתם לא הקמתי לי לא משפחה ולא רופא משפחה. בסוף התפשרתי על ביקור בית. בוקר אחד דפק על הדלת דוקטור מהדור הישן: עיניים אדומות בולטות, תיק עור מרופט, אצבעות קרות, מבטא נוכרי וכולי. כמחווה של רצון טוב הנחתי לו לפשפש קצת בגופי, אבל כשהתחיל להתפלסף על גוני היציאות השלכתי אותו החוצה בשאט נפש.

ב

האספירין הועיל, כרגיל. אחר הצהריים הרגשתי הרבה יותר טוב. מזגתי לי יין לבן וניגשתי לסטודיו.

החלון אצלי צפוני, כמו שצריך: האור רך ובא בעקיפין, בבוקר אינו תוקף ובין הערביים נמוג בהדרגה. הפיקוסים מסננים את קרני השמש גם בימי הקיץ האכזריים ביותר. כשאני עובד אני מסיט מעט את דלתות הזכוכית הגדולות של המרפסת ומניח לגן לחדור: ציוצי ציפורים - כלבים משתעשעים - ממטרות מתזתזות - ריח של דשא קצור בימים מסוימים, לפעמים גם רוח קלה. בלי להתפייט יותר מדי: החיים.

רציתי לצייר אבל לא רציתי להתחיל. חשבתי לי: אעשן. יצאתי למרפסת והשקפתי על הגן: עננים, אוקטובר, סתיו. לא הספקתי לכלות את הסיגריה - גשם, מטפטף על עלי הפיקוס השעווניים כמו ציפורניים על שולחן פורמייקה. דימיתי לחוש איזה גודש במעלה חוטמי וחששתי שאצטנן. חזרתי אל הסטודיו והגפתי את הדלתות.

מזה שבועיים אני מתעמק ברישום חדש לפי תצלום שצילמתי בשישים ותשע מחוץ לבולוניה: כפר בערפל. היינו אז בחופשת חורף מהאקדמיה. אחד מאיתנו הציע שניקח את הפיאט הקטנה של חברתו, שעבדה בסוכנות למכונות כתיבה, ונצא מחוץ לעיר ליומיים שלושה. באחת החוות השכירו לנו אסם ללון בו. שם התפתיתי, בפעם היחידה בחיי, לעשן אופיום. בעלות השחר התחשק לי פתאום לשוטט בשדות לבדי. לקחתי איתי מצלמה ויצא מה שיצא.

התצלום הקטן, שמלכתחילה היה מטושטש, דהה מאוד עם השנים. כדי לפענח את מה שנותר ממנו אני חייב להיעזר בעדשה מגדילה של צורפים שמוברגת אל שולחני, חרק מתכת פרוק רגל שימימה קנתה בשבילי לא מזמן בדרום העיר. התחלתי לעבוד על הנופים הללו לפני כשנתיים. גיליונות הנייר גדולים מאוד אבל המכחול דק שבדקים. אני משחיר את הדף, קו אחר קו, שעות על גבי שעות, עד שהוא נעשה כעין תחריט. אם יש לי מזל ואינני נופל קורבן לאיזו הרעלת אלכוהול - התקף חולשה - התפרצות זעם - אני משלים רישום אחד בחודש ימים.

גדעון מיכאליס לוחץ עליי להראות לו את העבודות — לדבריו, הוא רוצה לסדר לי תערוכה באחד המוזיאונים הגדולים. למי יש כוח לעינוי הזה? לענות לטלפונים - להזמין את האוצרת לסטודיו - לדחות את הפגישה פעמיים - להיפגש בכל זאת - לוח זמנים - טפסים - מריבה בלתי נמנעת עם האדמיניסטרציה - צילום העבודות לקטלוג - מסגור - תלייה - רשימת אורחים לפתיחה - טפסים - פיוס עם האדמיניסטרציה - דברי תודה.

ממילא אני חושד שמטרתו האמיתית של מיכאליס היא לגנוב ממני רעיונות.

צלצול פעמון.

אני גורר את עצמי אל הדלת. בפתח: אביבה עציוני, שכנתי מהקומה הראשונה, אלמנה של נהג חבר דן ואם לצמד בנים, אידיוטים מגודלים כבני שלושים וחמש שחיים בביתה על חשבונה. היא עצמה בת בלי גיל - גוצה חסונה ונמרצת - מתנדבת לשעבר במשמר האזרחי.

לפני שנים, בליל ירח קיצי, התחשק לנו לרדת לחוף הים בתום איזו הילולה. היינו כבר ספוגים ברום כמו עוגות סברינה - עזרנו למיכאליס לחסל מלגה נחמדה שקיבל. פתאום נתקלנו באביבה עציוני מפטרלת לאורך הטיילת עם בעלה, רובה ארוך תלוי על כתפה האחת ותרמוס על הכתף השנייה. בפנים צופני סוד הזהירה אותנו מפני מחבלים בסירות גומי והורתה לנו לדווח לה מייד על כל תנועה חשודה.

לא מצאנו על החוף אף מסתנן, אבל הפרוזאיקון סימקין הצליח סוף סוף לדפוק את תמי הגבוהה. בינתיים נרדמתי על החול. מקץ שעה או שעתיים התעוררתי. התנדנדתי איכשהו לבדי בחזרה אל הטיילת. עציוני ובעלה עדיין עמדו על משמרתם. נאלצתי להודות שלא נתקלתי בשום מחבל, אבל היא לא כעסה ואפילו כיבדה אותי בקפה שחור.

"שלום אדון בּוֹבֵּק. מה נשמע. באתי להזכיר שלא שילמת ועד־בית כבר שלושה חודשים."

העור חום ומבהיק, הגופייה בקושי עומדת בלחץ השדיים האמהיים, קורנת בריאות, כרגיל, ואפופה בניחוחות של מטבח, גם כן כרגיל, אלא שהפעם, משום מה, היה הריח מעבר לכוחותיי ועורר בי בחילה.

"בסדר, בסדר, משאיר לך מחר בתיבת דואר צ'קים עד סוף השנה," רטנתי וניסיתי לסגור את הדלת.

"אתה מרגיש בסדר, אדון בּוֹבֵּק? אתה נראה לי קצת ירוק."

"אני מרגיש מצוין."

"רק אומרת מה שהעיניים שלי רואות."

"זה האף, הייתי במרפסת, ירד גשם, התקררתי."

"לא, זה לא האף," קבעה, והופ - הדפה אותי ונדחפה פנימה, מסובבת את הראש אָנֶה ואנָה כמו איזו יונה חטטנית.

דייסה לוהטת האיצה במעלה גרוני. התנצלתי - קרטעתי אל השירותים - כרעתי והקאתי.

הוטב לי.

אביבה עציוני עזרה לי לקום על רגליי והובילה אותי לסלון, ובעצם אל חדר השינה. חדר זה מרווח ומשמש אותי גם כטרקלין: שתי כורסאות במבוק ישנות - ספה - שטיח פרסי מתפורר שירשתי מהוריי, ספרייה, ערמה של עיתוני שבת שהצטברו מהחורף הקודם, טלוויזיה, רפרודוקציה מצהיבה במקצת של דיוקן הסוחר הרמן פון וֶדיך השלישי שצייר הולביין הבן - מזכרת מתערוכה שראיתי פעם בניו יורק.

על שולחן הקפה עמדה צלחת עם שיירים מאמש. מסביב - פירורים.

"תראה איך אתה חי, אדון בובק," אמרה ספק בתוכחה ספק בסקרנות.

קיוויתי שלא הבחינה בגופייה המלוכלכת שמוטלת למרגלות המיטה כבר כמה ימים.

"מה לעשות," נאנחה וכיוונה אותי אל מיטתי, "אתם הרווקים אין לכם מי שדואג לכם."

התיישבתי על פינת המיטה. עציוני התכופפה, חלצה את נעלי הבית מרגליי והרימה בהסבה את שוקיי המרעידות. הצצתי אל העמק הכהה שבין שדיה. היא כיסתה אותי בשמיכה ונעלמה פתאום.

נותרתי שרוע על גבי, מזיע, צלוב זרועות וחנוט כמו מומיה פרעונית. נעצתי מבט בתקרה וציפיתי לטריקת דלת הכניסה. במקום זה הגיע לאוזניי מן המטבח קרקוש כלים — חריקת ארון נפתח ונסגר - נשיפה של קומקום חשמלי. כל רחש ורחש צרב את מוחי כמו קרן אור בזכוכית מגדלת.

מקץ חמש דקות חזרה עציוני עם ספל תה, תמכה בגבי וקירבה את הספל לשפתיי. הרגשתי שמתבוננים בי בציפייה, לא היה נעים לאכזב וכולי. לגמתי אפוא שתיים־שלוש לגימות מהתה המתוק להחריד.

שכנתי נטלה מגבת ספוגה במים קרים ומחתה את מצחי.

"איך קוראים לבחורה הזאתי שבאה אליך לפעמים?"

ימימה.

"תסלח לי שאני שואלת, אדון בובק, היא בת משפחה?"

לא.

אין משפחה. כלומר, יש בן דוד, אברם בּוֹבֵּק, טיפוס מיוחד במינו: בהמה גסה, נשוי בהתאם. לא התראינו כבר שבע שנים.

"אתה רוצה שנתקשר אליה?"

לא. רציתי רק שתניח לי לנפשי.

"אני מרימה לה טלפון בכיף."

לא ולא.

"אי אפשר להשאיר בנאדם במצבך לבד, אדון בובק," אמרה, "אם אתה לא רוצה שהבחורה תבוא אז לפחות תיתן לי מפתח לדירה, שאני יוכל להיכנס אחר כך לבדוק מה שלומך."

רק זה חסר לי. הכתבתי לה את מספר הטלפון של ימימה ועצמתי את עיניי.

כשהתעוררתי שרר בחדר שקט לא טבעי. המנורה בפינת החדר הפיצה אור של נר נשמה ביום כיפור. מישהו הגיף את החלונות והתריסים. צלחת השיירים נעלמה, זגוגית השולחן הבהיקה מניקיון, הבגדים המפוזרים נחו בערמה מקופלת על הספה. הגופייה נעלמה כלא הייתה.

הלשון הייתה יבשה, השתוקקתי לשתות. גררתי את עצמי למטבח, ושם, על השולחן, לצד צלחת וסכו"ם ערוכים, מצאתי סיר אמייל קטן ולא מוכר, ובתוכו אורז לבן, חמים עדיין.

ג

כל זה אירע ביום חמישי. במוצאי שבת הגיעה הכנופיה לביקור חולים. מכל דבר עושים עניין! התרגזתי עד כדי כך שלא התחשק לי לצאת מהמיטה. סידרתי לי אפוא כרים למשענת, עטפתי את כתפיי בכיסוי מיטה הודי עטור גדילים וקיבלתי את פניהם מחופש לדודה זקנה מתוך מעשייה ויקטוריאנית.

מיכאליס התייצב ראשון, לבוש במעיל האופנוענים שלו. מייד אחריו: אמן הסיפור הקצר מנחם סימקין - קרחת מגולחת, משקפיים חדשים בלי מסגרת - על זרועו תלויה מעריצה, אותה גרושה לא צעירה מהרצליה שכבר ישבה איתנו פעם־פעמיים במגוז, עם כומתה שחורה ומותניית עור בוהמיינית. שרית מעטוף הגיעה במצב רוח טוב, לשם שינוי: חזרה אתמול מפריז - השתתפה שם בתערוכת צילום קבוצתית - הביאה איתה חריץ ענקי של גבינת מוֹרבְּיֶה, שעלה מייד על השולחן. משהתקבץ די קהל הופיעה גם יוליה מורוזובה.

"אדם נתעב שכמוך!" הצטעקה והניחה על השולחן ליטר ג'וני ווקר, "למה אתה מתעלל בנו?!"

שמלת המשי הארוכה שלה אדומה ומתנחשלת עם קימורי גופה, העיניים החומות הגדולות ממוסגרות בריסים מלאכותיים, כפות הרגליים יחפות. בעקבותיה השתרך, כרגיל, הסטודנט לקולנוע אמיר גדיד - כלומר, מירצ'וק - עוד יותר רזה - עוד יותר עלוב - חולני, רדוף למראה, מפיץ ריח של שיער שלא נחפף מזה זמן מה. דווקא בחור לא טיפש - איתרע מזלו להיוולד לאותו מחבר נתעב של רבי־מכר, אבנר גדיד. מזה חצי שנה הוא דולק בעקבותיה של יוליצ'קה ומנסה לשדל אותה להשתתף בסרט הגמר שלו.

מורוזובה ניגשה אל המיטה והעבירה יד ברעמת שערי - מזמן לא הסתפרתי - דבלולים ארוכים בסגנון ברליוז.

"בּוֹבֵּק! בּוּבּינקה! כל כך כואב לראות אותך ככה! מתי כבר תיקח את עצמך בידיים?!"

"יוליצ'קה," התרגשתי, "כמה שאת יפה הערב, בחיי. אני מתחנן לפנייך: אל תקשיבי לרכילות. אני בריא כמו סוס בלגי. זללתי קצת יותר מדי, זה הכול."

"לא מאמינה!" הצהירה, "מה אתה מסתיר מאיתנו, מפלצת?"

"שום דבר. בגילי משלמים על חזירות ביוקר... חוץ מזה, הגזמתי קצת עם העבודה בזמן האחרון..."

"ההסברים האלה פשוט מעליבים אותי!"

"מספיק עם השעמום הזה," התרגזתי, "בואי נדבר קצת על האחים קרמאזוב."

"שטויות!" קראה, "אל תסובב אותנו! בכלל לא אכפת לך שאני מתענה בגללך, רשע מרושע, כבר שלושה לילות לא נרדמת מרוב חרדה... נו, מה לעשות?! אני כל כך אוהבת אותך שאני מוכנה לסלוח לך."

התחבקנו. יוליה מיכאילובנה העמידה פנים שהיא מקנחת דמעה, נרכנה והדביקה את שפתיה המצובעות אל פי. בינתיים פתח מירצ'וק את הג'וני ווקר ומזג לכולנו מזיגה נאה. ימימה מיהרה למטבח לארגן קוביות קרח.

"לחיינו, אהובי!" קראה מורוזובה, "אחרינו - המבול!"

"או החיזבאללה," אמרה שרית מעטוף.

הרימו כוסית שנייה לבריאותי. על השולחן - קעריות על גבי קעריות: דג מלוח - זיתים שחורים - פרושוטו טוב שימימה קנתה אתמול בבוקר בפינת זמנהוף - ביצים קשות חצויות לשניים, צנוניות, פיסטוקים, תאנים, צנימים - אותו חריץ מורבייה שכבר הזכרתי - סרדינים כבושים שמיכאליס קנה בשוק. שרית מעטוף סיפרה על הצלחתה בפריז. מסתבר שמכרה חמישה צילומים גדולים במחיר מצוין. העבירו גראס בין המסובים. עליי דילגו; לא מחיתי. מיכאליס ניגש לספריית הדיסקים והשמיע לנו ז'ורז' ברסאנס. שרנו קצת, קרקרנו. הרגשתי שאני מתחזק קצת — קמתי בברכיים מרעידות ונתתי סולו קטן - Les Amoureux Des Bancs Publics - נאלצתי לעצור בגלל התקף גיהוקים וצנחתי בחזרה למיטה. תקעו בי מבטים רחמניים. התרגזתי. מורוזובה נתנה מונולוג מהתפקיד החדש שלה - בלאנש דיבואה, חשמלית ושמה תשוקה. מחאנו כפיים, שתינו להצלחתה. הַמְלט הארוך, מוזיקאי שתקן ואפור שיער - איש אינו יודע מנין הסתפח אלינו - קיפל את גפיו הארוכים והגרומים על כיסא בפינת החדר ומדי פעם הפיק אקורד נוגה ממיתרי הגיטרה שלו.

צרור נקישות נמרצות ניקב את הדלת. קפץ לביקור: האהוב החדש של יוליצ'קה, בכיר באל על - שמו נשמט מזיכרוני. טיפוס ספורטיבי - נמוך למדי (הטעם הנסתר ליחפנותה הערב) - עיניים חייכניות, לסת של אפולו וכן הלאה. רכב לפה על אופניים, לבוש במכנסונים שמלמדים על ישבן מטופח וביצים קטנות. מורוזובה מתחנחנת, מעפעפת, מציגה אותנו לפניו. אין גבול למפח הנפש של הסטודנט לקולנוע, שמצטנף על השטיח לצד הספה, מוצץ סיגריה מצחינה שגלגל לעצמו ושולח, מבעד לווילון של שיער דקיק וחלק, מבטי שטנה אל הבכיר.

"התחלתי לעבוד על סדרה חדשה," מבשרת שרית מעטוף.

אני מרים את כוסי.

"תצלומים של אתרי תפילה פלסטיניים שהפכו למרכזי קניות," היא מוסיפה.

"יש הרבה?" אני שואל.

"אוהו!"

מיכאליס: "עד עכשיו היא מצאה שניים."

"שמעתי שהוועדה בחרה לשלוח את ג'וני ענתבי לוונציה," אומר סימקין - מכרסם צנימים ומערסל בידו השנייה את שדה של הגרושה מהרצליה - ותוקע במיכאליס מבט זדוני.

"זה עדיין לא סופי," רוטן מיכאליס, "ובכל מקרה, גם אם יפנו אליי, לא בטוח שיש לי ראש לעבוד עכשיו על תערוכה חדשה, עם כל הבלגן שהולך אצלנו עכשיו במחלקה. הורסים כל חלקה טובה: מתנכלים לכל מי שמגלה עמדה עצמאית, מחלקים מלגות לפי הפוליטיקה, קטסטרופה. רציתי באמת לבקש ממך, בובק, אולי אתה יכול לדבר עם..."

אני מרביץ סדרה של שיעולים.

"תתבייש לך!" גוערת בו יוליה מורוזובה וחשה למחות את פי במפית, "איך אתה יכול, במצבו?!"

שוב מיכאליס עם העסקנות הבלתי נסבלת שלו: להתקשר ליושב ראש הוועד המנהל - ללכת סחור סחור - להתערב לטובת מיכאליס - להניח ליושב־ראש לסחוט ממני בתמורה רישום או, גרוע יותר, להיעתר להזמנה לאכול ארוחת ערב בווילה שלו ברחוב שרת - לסקור את רכישותיו האחרונות - להאזין להגיגיו האוויליים על אמנות בת זמננו - להיות מוצג לראווה בפני חבורת המיליונרים שסביב השולחן כמו שימפנזה מדברת שניצודה סוף סוף על ידי המארח... לא ולא! אני, גבירותיי ורבותיי, יצאתי לפנסיה מוקדמת, כזכור. נא לעזוב אותי לנפשי, ושגדעון מיכאליס, במחילה, יואיל להסתדר בכוחות עצמו; מי ביקש ממנו להסתכסך עם כל העולם?

"כל האנשים שלנו על הכוונת, לא רק מיכאליס. מצבנו איום ונורא. קח אותי, למשל: שלשום הודיעו לי שלוקחים ממני את המבוא לצילום דוקומנטרי בסמסטר הבא," הפנתה אליי שרית מעטוף פנים רחבים וזעופים, ממוסגרים בשיער אפור קצוץ, "בלי הסבר, בלי מילת התנצלות אפילו - שיגידו לפחות סליחה, אילוצי מערכת, נפצה אותך בשנה הבאה... שום־כלום,nada . הגיע הזמן לשים לחארות האלה גבול. שבע שנים אני מרצה מן החוץ, ראבאכּ. אני חייבת תקן. אם מישהו יכול לעזור לי זה רק אתה, בובק."

במחשבתי עולים: הפריפריה, מאבק האישה, מזרח, מערב, אני והפנסיה הנוחה שלי. מצד שני: להרים טלפון - לנהל שיחה מייגעת - ללכת סחור סחור, להתענות...

״לך הם יקשיבו, דווקא בגלל שכבר אין לך אינטרס.״

אני נתקף אשמה וגם חולשה מסוימת.

"מספיק!" קוראת יוליה מורוזובה בקולה העמוק - ענבר צלול שנכרה ממעבה האדמה - ומושכת את ראשי אל לוח ליבה, "תסתכלו איך הוא רועד, המסכנצ'יק שלנו! בגללכם לא אישן כל הלילה!"

"מה אפשר לעשות," רוטנת שרית מעטוף, "אנשים צריכים לחשוב לא רק על עצמם."

היא מלטפת את בטנה ברוב כוונה.

"סודה," אני לוחש.

מורוזובה מסמנת באצבעה לאפיסיונאדו הצנום שלה, שנחפז להביא בקבוק קר מהמטבח. אני מתעלם מימימה, שנשענת בזרועות שלובות על משקוף הדלת ומביטה בי מרחוק בתוכחה, ומוסיף לסודה קצת ויסקי.

"אם הטרור הזה יימשך אני קם ועוזב," מצהיר מיכאליס, "נפתח בית ספר חדש וניקח איתנו את כל המורים הטובים. שידחפו את הפנסיה הממשלתית שלהם; אותי לא יסחטו."

כולם מצפים למוצא פי. אני מתעטף בכיסוי המיטה ההודי שלי ומשתדל לצמצם את עצמי ככל האפשר.

"אתה יכול להרשות לעצמך עקרונות, גדעון," אומרת שרית מעטוף, "כל בד שלך נמכר באלפי דולרים, אתה יושב בוועדות של משרד התרבות, אתה לא צריך לשלם שכר דירה כל חודש..."

"אין לי שום כוונה להתנצל על זה!" נוהם מיכאליס, "הכול בשתי ידיים! מה קיבלתי מההורים שלי - חנות טמבור בדמי מפתח בלבונטין? אפילו תיכון לא גמרתי כי לא היה כסף לשלוח אותי."

"תעשה לי טובה," מגחכת שרית, "כולם פה יודעים כמה שילמו לך על הפינוי־בינוי. אני, במקרה הטוב, יכולה לקוות לדירת רכבת בחצור הגלילית, שליש־שליש עם אחי ואחותי, וגם זה רק אם לא יתחשק לאבא שלי לתרום אותה ברגע האחרון לאיזה רבי או לגמור הכול על מוסד סיעודי, שיהיה בריא."

"לפחות יש לך אופציה!" קוראת מורוזובה, "רבע דירה זה רבע דירה, אפילו בחצור! אצלי - שום תקווה. שום פרנסה מסודרת, שום דוד באמריקה. נשאר רק אבא; יושב ושורף את הדולרים שסבתא החביאה בגרביים על וודקה ותוכים אקזוטיים."

"הוא אורניתולוג?" מתעניין מיכאליס.

"לא, הוא מוסקבאי."

"קחו לדוגמה את ידידנו מירצ'וק," מסנסן סימקין בין צנים לצנים, "אפשר להגיד שאתה מסודר, עם הרבֵּי־מכר שאבא שלך מייצר."

"לא רוצה ממנו שקל!" צוֹוח הנער.

"ובכל זאת תיקח, בבוא העת." מחייך אמן הסיפור הקצר, "כשלעצמי, מעולם לא חשבתי שאדם חייב להוריש ממון לילדיו. שיסתדרו בכוחות עצמם. אנחנו נשאיר אחרינו ספרים, קנווסים, סרטים. אם יצליחו לעשות מזה כסף - בבקשה; זה כבר לא עניין שלנו."

מיכאליס מסכים. "מצידי שיעשו מה שהם רוצים."

אני תוהה מתי פגש לאחרונה את התאומים שילדה לו מאהבת ירושלמית חולפת לפני עשרים וכמה שנים.

"איזה חוסר אחריות!" זועקת יוליה מיכאילובנה, "חייבים לחשוב על המורשת, על הנצח! תנו עט, תנו נייר - עכשיו אני כותבת צוואה! הנה! מירצ'וק - לא לפחד, נחמד שלי, בוא שב לידי ותראה איך אני מורישה לך את כל הזכויות לסרט שלנו!"

מיכאליס: "מזל טוב! התחלתם כבר לצלם?"

הגרושה מהרצליה: "תפסיקו עם השטויות, זה מביא עין הרע."

"הבל הבלים!" צוחקת יוליצ'קה, "לא מפחדת!"

היא חוטפת מעטפה משומשת ומנסה לשרבט על גבה כמה מילים. מסתבר שאינה מסוגלת לחבר במצבה ולו משפט נהיר אחד. היא פורצת בבכי ומתנחמת בחיק חברת התעופה הלאומית.

הפרוזאיקון סימקין מניח סוף סוף לקערית הצנימים, מנער את הפירורים מחזהו ונעמד על רגליו הקצרות. "רצוני האחרון!" הוא זוקר את סנטרו. "הריני משאיר בזאת את כל כתביי לבנימין בובק, תעודת זהות מספר זה וזה, מרחוב טשרניחובסקי בתל אביב, ומצווה עליו לכנס אותם תוך שנה מיום מותי בשני כרכים חגיגיים במשקל שמונה מאות גרם כל אחד, שייקראו 'צעקה בלילה אלף' ו'צעקה בלילה בית'. כמו כן אני מצווה עליו: אחד - לצייר את הכריכות במו ידיו, שתיים - לשאת ולתת עם סטימצקי על התמלוגים, שלוש - לארגן לי בבית ביאליק יאָרצייט, וארבע - לא להזמין בשום פנים ואופן את אבנר גדיד להספידני."

מיכאליס: "לזה אני קורא צוואה! תראו־תראו את הפרצוף של בובק... הוא יעדיף שתצווה לקבור אותו חי באדמה!"

סימקין: "אין לו מה לדאוג; הוא ימות לפניי."

אני: "אל תהיה כל כך בטוח!"

צלצול טלפון עיקש. ימימה ניגשת לענות. "זה פרנסואה היפה," היא מנסה להתגבר על ההמולה, "הוא שואל אם אפשר לקפוץ."

פרנסואה היפה - מוכר גם כדניאל שאשא - תלמיד לשעבר, בן טיפוחיי, מינימליסט. בזמן האחרון מצליח מאוד בגלריות של רחוב שוקן.

"שיבוא, שיבוא!" קורא סימקין, שנוטה חיבה לבחור.

"עדיף שלא תבוא," אומרת ימימה, "אנחנו תכף מגרשים מפה את כולם, בובק חייב לנוח."

מוזגים כוסית.

"מה איתך?" פונה אליי מיכאליס, "למי אתה משאיר?"

"מה השאלה? לי!" צועקת יוליה מורוזובה, משתטחת למרגלות מיטתי ואוחזת בכף ידי, "בּוֹבֵּק, בּובּצ'ק, הבט אל יוליצ'קה המסכנה שלך!!"

"לא ולא! לי! לי!" קורא מיכאליס, "עם כל הכבוד, יולה, מדובר פה בחברות של חמישים שנה!"

"אז נתחלק!" אומרת יוליה מורוזובה, "מה הבעיה? אני לוקחת את הדירה, אתה תיקח את הציורים. אתה רואה? יודעת גם לוותר. ממילא אתה מבין בזה יותר ממני."

"יש בזה טעם; היא חייבת מקום בשביל כל התוכים האלה שמחכים לה במוסקבה," מעיר סימקין.

מורוזובה: "לא נריב, יש מספיק לכולם! המנוח הרי לא מסוגל לבזבז את הפנסיה השמנה שלו מרוב עצלות. תסתכלו מסביבכם: גרוטאות של סמרטוטר. המיליונים מצטברים בעובר־ושב. מציעה שנסכם הכול בינינו כמה שיותר מהר."

"חשוב לתמוך גם בתרבות צעירה," מאנפף מירצ'וק.

"יש סדר עדיפויות, לא כולם פה נולדו פריווילגים," מזכירה לו שרית מעטוף וטורפת זנב נקניק.

"מה עם ימימה?" מזכיר הבכיר מאל על, "מה היא מקבלת, בחזקת ידועה בציבור?"

מיכאליס נוזף בו: "שכל אחד ידבר בשם עצמו, בבקשה. אני מבטיח להפריש לה משהו. ימימה חמודה שלי, מה את רוצה - את הכורסאות? את ארון המגירות העתיק מהסטודיו? אולי משהו עם ערך סנטימנטלי, נגיד את הרפרודוקציה של הולביין? כן, כן! בטח. איזה חוסר התחשבות מצידי. הנה, קחי אותה כבר עכשיו, ורק תחתמי לי פה שאין לך עוד כל טענות אל העיזבון."

לקול צחוקם של המסובים הוא תולש את פון ודיך המופתע מן הקיר ומגיש אותו בהשתחוויה לימימה.

"חביביי, אהוביי," אני מתרומם ממשכבי ומניף כך יד תנ"כית, "תנו גם לגוסס לדבר! על מה אתם נלחמים, על מה אתם מתקוטטים, כלבים? והלא גם יומכם יבוא..."

המלט הארוך פורט אקורד מבשר רעות.

"כדור הארץ - קבר אחים מונומנטלי!" אני מזכיר, "אבל בינתיים תעשו טובה ותמזגו לכם עוד ויסקי."

סימקין שולח יד אל בקבוק הריוחה. בדיוק באותו רגע מתחשק לשרית מעטוף לטעום מהפיסטוקים - התנגשות - הבקבוק מתהפך - היין נשפך על השולחן, מטפטף אל השטיח - הגרושה מהרצליה רצה להביא מגבת מהמטבח - מאוחר מדי. הכתם האדום מתפשט. שרית מעטוף מתרה בי, שאם לא אזמין מחר על הבוקר חברה לניקוי שטיחים וכולי - למי יש כוח ליֶגע הזה! ביני לבין עצמי אני משלים עם העובדה שהכתם יאריך ימים אחריי.

אני צריך להשתין. בדרך אל השירותים - צלצול במצילה, ומייד בעקבותיו צלצול ארוך יותר, קצר רוח.

על הסף: אביבה עציוני, שכנתי מהקומה הראשונה, תלתלים שחורים וכן הלאה, כרוכה בחלוק צהוב עם חגורה שמפצלת את כרסה לשתיים.

"אני עומדת פה כבר חמש דקות לפחות עם האצבע על הפעמון, אדון בובק."

"מה לעשות? לא שמענו."

"השעה כבר שתים־עשרה וחצי בלילה. אל תבין אותי חס וחלילה לא נכון, לא הערתם אותי. אני בעצמי ציפור לילה, יושבת עם הבנים ורואה סרט בטלוויזיה. אני גם לא נגד חגיגות," היא מציצה פנימה ומנופפת לשלום אל ימימה, שבדיוק חוזרת מן המטבח, "אבל אני לא חושבת שבן אדם במצבך יכול להרשות לעצמו. כמו שאומרים, אתה לא בקו הבריאות. לך תסתכל בעצמך במראה כמה שאתה לבן. אלף סליחות שאני מתערבת, אדון בובק, אבל אני טיפוס דוגרי. להגיד לך את האמת: אני מודאגת."

זה כבר עובר כל גבול. אני מאחל לילה טוב, הודף אותה החוצה, מסובב את המנעול בהחלטיות, מגלה שֶנֶץ צהוב שנתפס בחריץ ונאלץ לפתוח שוב את הדלת.

"אתה יכול להתקשר אליי בכל שעה. תהיה בריא."

"אני לא חולה!!!"

טריקת דלת חד־משמעית. בדרכי חזרה אני מעיף מבט במראה שבמבואה. מראה מעורר רחמים נשקף אליי: ישיש מרוט, חיוור, שמוט כתפיים, ובכלל - רצוי להתקלח.

בשארית כוחותיי גירשתי את כל האורחים.

"ניפגש עוד חצי שעה במגוז!" צעק מישהו.

בדרך החוצה הספיקה מורוזובה לקטוף מהספרייה פסלון אפריקאי קטן שמצא חן בעיניה זה מכבר "על חשבון החלק שלה". אחרונים עזבו הפרוזאיקון סימקין והגרושה המבוסמת שלו - אחרי שגמר למזמז אותה ניסתה, באצבעות פוזלות, להחזיר לעצמה חזות מהוגנת, ועכשיו נסחבה בעקבותיו מרוחת שפתון ומכופתרת על העוקם.

סוף סוף שקט. פניתי לצחצח שיניים. בשובי חיכתה לי ימימה בחדר השינה עם שני ספלים של תה זנגוויל. בלעתי שתי גלולות אספירין וחצי כדור שינה, החלפתי את חולצתי בקאשוּלקָה ונכנסתי למיטה.

"הם יוציאו אותי מדעתי, ימימה," קוננתי, "הם לא מבינים? אני באמת כל כך חלש... שקט אני צריך, שקט! שיעזבו אותי לנפשי וייתנו לי לצייר..."

ימימה התיישבה לצידי. דמעות הצטברו בעיניי.

"רוצה שאישאר לישון איתך?"

"רוצה."

היא התפשטה, לבשה חולצה קצרה ומכנסי כותנה רפויים שהוציאה מתיק הגב שלה, פיזרה את שערה והחליקה מתחת לשמיכה.

פרשתי את זרועי והנחתי לה להתרפק בגומחת כתפי.

"לא טוב לי," אמרתי.

אורו של פנס הרחוב הסתנן דרך חרכי התריס.

"אני יודעת."

בכיתי קצת. התחבקנו. ימימה ליטפה את זרועי בעדינות ובעיקשות. אט אט נרגעתי.

"תבטיח לי שתקבע מחר תור לרופא."

"זה שום דבר רציני. בסך הכול וירוס בטן."

"אז מה. מבטיח?"

"מבטיח."

נרדמנו.

***

פקחתי את עיניי למחרת בסביבות שתים־עשרה בצהריים. ימימה יצאה לאוניברסיטה מזמן, אבל לפני כן קפצה למכולת והשאירה לי במטבח שתי לחמניות לבנות טריות.

בישלתי קפה חריף ויצאתי למרפסת האהובה שלי: שמיים כחולים, שמש, אומְנות מנדנדות עגלות ומפזמות. החיים זרמו בעורקיי. פניתי אל שולחן העבודה והחלטתי לדחות את הביקור בקופת החולים לאותו מועד נעים הקרוי 'בהמשך'.