המגילה

1.

ספי צעד עם ידיים בכיסים אל מרכז האולם הרועש. הוא אסף מהשולחן את המיקרופון הזעיר ותלה אותו על אוזנו. לעמידה החסונה שלו הייתה נוכחות מרשימה. חולצת הטי הלבנה שלבש הבליטה את כתפיו החסונות ואת שרירי בטנו. 182 הסנטימטרים הזקופים שלו השתלבו היטב עם תספורתו הקצוצה והבליטו את תווי פניו הצעירים. עיניו החומות הקרינו שובבות דרך קבע, גם כאשר תעתעו והסתירו את המתח הקל שחש.

"אנחנו מחיים את העבר", פתח ואמר מול תלמידי שכבת כיתות י"ב שהתרווחו על הכורסאות האדומות. על טופס הקבוצה שלהם היה כתוב כי הם בני מחזור ע"ט, מגמת ארץ ישראל וארכיאולוגיה של תיכון בויאר. אה, זה התיכון שלי, הופתע וחייך לעצמו. ספי הבחין היטב כי השמיניסטים הצעירים שמולו אינם באווירה לימודית. הם מיצו כבר מזמן את הביקור הארוך וגדוש התרבות שתכננו עבורם. הוא תהה אם הכוח העצום שלו לרתק קהל יכול לפעול גם על בני הנוער האלה והתחיל לחשב את הסיכויים שהם באמת יקשיבו לו. זה מה שהוא תמיד רצה: שיקשיבו לו.

אני צריך לנצח את הבחור הזה, שמנסה למשוך את תשומת ליבה של התלמידה עם החיוך השובה, ולנצח את זאת שקולעת צמות קצרות לחברתה, וכמובן, להתחרות מול הסלולרי שאוחז כל אחד ואחד מהקהל הפוטנציאלי שלי, חשב. אבל הרי אני יודע לספר סיפור וזה כל מה שצריך, סיים את הדילמה ביהירות האופיינית לו.

למה אני צריך להרצות בפני שמיניסטים אדישים במקום לעמוד על קתדרה יוקרתית באוניברסיטה אמריקאית מפורסמת? שאל את עצמו, אבל החליט לנטוש את קו המחשבה הזה והתמקד באתגר שמולו.

"אתם יודעים מהו מקום העבודה הנחשק ביותר בעולם?" ניסה פתיחה מחודשת אל מול שומעיו הצעירים. "גוגל!" ענה בקול נחוש בלי להמתין לניחושים מהקהל. "ואני עובד בגוגל!" הצהיר כשהוא מניף בידו השמאלית את מכשיר האייפון מהדגם החדש ביותר בשוק. בעודו מדבר, ראו התלמידים על מסך ענק מאחוריו את התצוגה של הטלפון הנייד שלו. השילוב של הפתיח השונה שבחר והמסך הגדול שנדלק מאחוריו עבד. נראה היה כי הוא לכד את ההקשבה של שומעיו. המורות, שתחילה ניסו להשתלט על הרעש בפנים חמורות סבר, כבר התיישבו בשורה הראשונה של האולם, מה שהוכיח שהתלמידים נרגעו וכי הם כבר לגמרי איתו.

"חשבתם פעם מדוע גוגל לא שמה פרסומות בעמוד הבית שלה?" המשיך ואתגר את התלמידים. "הם פראיירים, החבר'ה האלה של גוגל. מפסידים הרבה כסף! תחשבו על זה. בכל פעם שאתם פותחים את העמוד של גוגל, יכולתם לראות פרסומת לג'ינס, או לתפוצ'יפס. לנייק, או למרצדס. על פרסומת בעמוד הבית משלמים הרבה מאוד כסף!"

"למה באמת?" התפרץ בתמיהה אחד התלמידים והעניק למרצה אישור נוסף לכך שאכן מקשיבים לו.

"השאלה למה אין פרסומות בעמוד הבית של גוגל", הסתער ספי מייד על ההזדמנות להשיב, "היא שוות ערך לשאלה מדוע לא רואים שידור במסך הטלוויזיה לפני שמחברים את התקע לשקע החשמל. ההקלדה בשורת החיפוש במנוע החיפוש של גוגל, זהה לפעולה שבה אתם מחברים את המחשבות שלכם ל'חשמל של גוגל'. עכשיו, כשכתבתם על מה אתם חושבים ומה אתם רוצים לחפש, אתם מפקידים את המוח שלכם באופן מלא בידיו הנאמנות של גוגל. הוא שולט בזיכרון האנושי ומעצב אותו מחדש, בכל יום ובכל שעה. ומה אני עושה בגוגל?" המשיך, אף שלמעשה אינו עובד של גוגל, אלא עמית שותף ‐ "אני זה שאחראי לכך שכל מי שמבקש למצוא מידע על העותק הקדום ביותר של התנ"ך, או מי שתוהה מהו הממצא הארכיאולוגי החשוב ביותר מארץ הקודש, יגיע לעמוד שלי: לעמוד על המגילות שהוסתרו במשך למעלה מאלפיים שנה והתגלו עם קום המדינה בצפון ים־המלח. במשך שנים המגילות נשמרו אצלנו בארכיון, אבל היום, בזכות טכנולוגיה מתקדמת חדשה, כל אחד יכול לגשת אליהן, מכל מקום בעולם, ולראות אותן בעצמו", אמר.

"אני מהנדס וארכיאולוג", המשיך ספי, "אני כבר בן 33, אבל כשהייתי בגילכם גם אני למדתי בכיתה י"ב 7 בבית הספר שלכם ואפילו במגמה שלכם". כשהבחין כי המורות רוחשות ומתלחששות ביניהן, עצר לרגע, הנמיך את קולו והוסיף לכיוון השורה הראשונה שבה הן ישבו: "כן, רכזת השכבה שלי הייתה מרים טריגודה, מכירים? בכל אופן, היום אני אחראי על פרויקט הדיגיטציה של מגילות ים־המלח".

"אז מה אלו המגילות האלו?" הוא המשיך, "930 רצועות עור שלפני אלפיים שנה נכתבו עליהן בדיו עתיק כל פרקי התנ"ך. מסיבה כלשהי, מישהו החביא אותן במערות בצלע הר במדבר יהודה, מול ים־המלח, ולא חזר לקחת אותן. המגילות התגלו במקרה כשבדואים נכנסו למערה, מצאו את הכדים עם האוצר הזה בפנים ומכרו אותם לסוחר עתיקות בבית לחם".

"בזכות גוגל והמוזיאון, לאחר עשרות שנים שבהן היו המגילות נגישות למתי־מעט בלבד, הנגשנו לציבור החוקרים ולקהל הרחב את כל אלפי הקטעים של המגילות, באיכות שלא נראתה כמוה. פתחנו צוהר לכל אחד בכל מקום בעולם לצפות בממצא חשוב זה מהמסך האישי שלו, ובכך שינינו את פני המחקר בארץ ובעולם. ועוד דבר: החשיפה של המגילות לאקלים הנוכחי, לאוויר, ללחות, לאור, למגע היומיומי, הייתה מחסלת אותן. הנכס היקר שלנו היה מתפורר ובסופו של דבר נהרס ומתפוגג. הפרויקט הדיגיטלי שלנו מצד אחד מאפשר לכל אחד בכל עת לעיין בהן, בסן פרנסיסקו ובשנגחאי בו־זמנית, ומצד שני מאפשר לנו לשמור על המגילות הנדירות והמקוריות ולהצפין אותן עמוק במקררים המיוחדים שלנו", הסביר ספי.

"כן, אבל יש משהו שאין לו תחליף במגע האצבעות בעור שממנו עשויה אותה מגילה ובהתבוננות בה במו עיניך", התריסה כנגדו אחת התלמידות. ההערה שלה בקול רועד פילחה את החדר הדומם. מייד כשסיימה את דבריה, הרעים קול צחוק מכיוון חבורת בנים ובנות בקצה השמאלי האחורי של האולם.

"המגע של האצבעות עם העור, ההתבוננות במו עיניך", לגלג אחד מהחבורה בקול רם, "סיוון, מה התיאורים האירוטיים האלה?" העיר לה בארסיות.

ספי דווקא התחבר להערה של התלמידה בעלת השיער האסוף. הוא הבין מייד שאין היא הילדה המקובלת ביותר בכיתה ומיהר לעצור את מתקפת הצחוק נגדה.

"אני חושב ש... מה שמך?" התעניין.

"סיוון", היא ענתה במבוכה.

"סיוון מציינת כאן בצורה מדויקת ותמציתית את הצד השני של המטבע. ההערה שלה מלמדת עליה שהיא אינטליגנטית מאוד ושאם היא תחליט בעתיד לבחור בתחום הארכיאולוגיה, היא צפויה להצליח, כיוון שההבחנה שלה מנתבת נכון אל תוך ליבו של כל מחקר".

דברים אלו העלו על פניה של סיוון חיוך אמיתי ונראה כי היו משמעותיים עבורה הרבה יותר מהצחוק המעליב של קבוצת השוליים מבני גילה.

ספי כיבה את האורות באולם.

"טוב, חבר'ה צעירים, שמחתי לפגוש אתכם. עכשיו נראה סרט קצר", הוא אמר ובחסות החשיכה שבאולם נמלט מהאודיטוריום ומצא מקלט במשרדו.

מיומו הראשון במוזיאון הוא לא חיבב את מיקומם של המשרדים, שהסתתרו במפלס התת־קרקעי, בניתוק מוחלט ממרחבי התצוגה ומהקהל המתחלף שביקר במקום בכל יום ויום. הפרויקט שלו עם גוגל חיבר אותו עוד צעד לעבר עולם וירטואלי, מנותק ממגע ישיר עם בני אדם. מגע שהיה חסר לו כל כך בחייו האישיים וכעת גם בעבודה. כמי שיש לו השכלה רב־תחומית, עבודה טובה וקריירה מטאורית, הד"ר הצעיר לארכיאולוגיה אמור היה להיות מרוצה. גם הריחוק מהשטח — משטחי החפירה המייגעים, החמים והמאובקים — מול אוויר המזגנים העוצמתיים של המוזיאון, אמור היה להיטיב עימו, אבל התחושה השלטת אצלו הייתה תחושת החמצה. בשטח, כאחראי על חפירה ארכיאולוגית, הוא תמיד חש כמו מפקד קרבי, זה שאליו החופרים והסטודנטים נשאו את עיניהם, ביקשו לשמוע את מוצא פיו. בשטח גם תמיד יכולות להיות הפתעות, כמו ממצא נדיר שיתגלה, ויהיה בסופו של דבר רשום על שמו. הגילוי והקרדיט, מסתבר, הם מרכיבים שספי היה זקוק להם כאוויר לנשימה. הוא נזכר בחפירה האחרונה שניהל לפני שעזב ועבר למוזיאון ונאנח. כאן, במשרד, אני סתם עוד פקיד, אמר לעצמו במרירות.

הוא התיישב מול שולחן הזכוכית הארוך והרחב שניצב במרכז חדרו, שולחן שהקפיד לשמור נקי מניירת וריק מחפצים. בשני קצותיו עמדו מנורות שולחן מעוצבות ורבות עוצמה אך לא מסנוורות. ספי נזכר בהערה של התלמידה עם השיער האסוף. הוא ניגש אל הקופסה האטומה שהייתה מונחת על הרצפה לצד השולחן ובתוכה אחת ממגילות ים־המלח. כוח לא ברור משך אותו אליה והוא החל למשש את קצותיה בידיים חשופות. לרגע חש צורך למשש את הקלף, אולי כדי לחוש את החומר, או את ממד הזמן האבוד הספוג בתוכו. הוא עצם את עיניו, התרכז בשקט והתייחד עם החומר. התחושה שהציפה את גופו הזכירה לו את השיעור ההוא במעבדה בשנה א' בחוג לארכיאולוגיה, שבו נחשפים לחומרים עצמם. שם למד להבחין בין גוויל של עור פרה לפפירוס, בין ברזל לנחושת ובין אבן יקרה אחת לאחרת. שיעור שאחריו המידע פתאום הפך מוחשי והוא הרגיש בתוכו עוצמה כמו סכר שנפרץ ומימיו שועטים בחוסר שליטה קדימה ומציפים את המרחב.

לאחר מספר שניות שבהן אחז במגילה באצבעות חשופות, התעשת ועטה כפפות. הוא שיטח את המגילה באצבעותיו הארוכות והכניס אותה אל סורק הרנטגן שבאמצעותו העלה את כל הכתבים בתהליך הדיגיטציה היסודי. התהליך הוא תהליך קבוע, יומיומי, שבדרך כלל הוא מקדיש לו כמה שעות ביום, בעיקר בימים שבהם הדוקטורנט שעובד איתו לא מגיע.

אוף, אני מבולבל, נזף בעצמו כשהבחין שהניח את המגילה הפוך, כך שהכתב פונה כלפי מעלה וכי הסורק עובר על צידה העירום של המגילה ואינו סורק דבר. מאחר שכבר לחץ על כפתור הסריקה, וכיוון שידע כי זהו תהליך שאורך כמה דקות ארוכות ומבוזבזות, הוא הרים את עצמו לעבר עמדת הקפה. אחרי שתי דקות הוא חזר נינוח יותר, אחרי שכבר לגם מכוס החרס העגולה שלו.

בבת־אחת קפא מול צג המחשב שלו כשגילה כי הסורק, שסרק קלף ריק שלא היה בו דבר, הציג תמונה ובה כתובת. לרגע לא הבין מה רואות עיניו.

איך יכול להיות שהסורק מצא כתובת בצד הלא נכון של המגילה? תהה בפליאה ומיהר להתיישב.

הכתובת שהתגלתה מולו נראתה בדיוק כמו זאת שעל מגילות ים־המלח, היא הייתה כתובה בעברית, באותו הפונט שהיה מוכר לו מהמגילות, אבל בסגנון מעוגל יותר, נשי או נערי משהו. העובדה שהדברים כתובים בעברית, שפה של עם שנפוץ בעבר לכל עבר, אבל שב לארצו וכעת שוב מדבר, קורא וכותב באותה שפה, תמיד חיברה אותו למגילות הללו.

הוא אימץ את עיניו וקרא את הכתובת שהופיעה שם:

"ותהי מגפה ממנה יינגפו מאות אלפים מממלכת ישראל השלישית. בשנה התשיעית, בחודש התשיעי, ביום התשיעי, בשעה התשיעית. בעת ההיא, ישראל חזקה ותיעצר המגפה אם המנהיג יעלה אל המקום אשר בחר ה' לשום שמו שם ויכפר על המעשה".

בחלק התחתון של המסמך, כמו חתימה או הערת המחבר, היה כתוב משפט נוסף:

"והצמד קלף זה לקלף זה וניקית אותי כי דבריי אמת".

עיניו ברקו לרגע, ואז חשכו.

וואו! מה זה הדבר הזה? זעק בליבו. הוא התרומם בפתאומיות מכיסאו, קיפל את רגליו הארוכות והתיישב שוב בחוסר סבלנות. ליבו הלם בעוצמה וצמרמורת קלה חלפה בו. תחושה של הפתעה מוזרה הציפה אותו.

זה אמיתי? איך מופיעה כאן כתובת אם אני לא רואה שום דבר על הקלף עצמו? זו כתובת מיסטית? כתובת עתידנית? למה אני אמור להשוות אותה ומה היא אומרת בכלל? ספי גירד את צווארו בחוזקה. הוא נהג לעשות זאת מדי פעם, לרוב כשלא הבין משהו שהציק לו עד כדי גירוד פיזי. לזר המתבונן מהצד, הוא נראה כאחוז תזזית.

אחד המשפטים בטקסט נשמע לו מוכר והוא ניסה להיזכר אם נתקל בו במקור אחר. "השנה התשיעית, החודש התשיעי, היום התשיעי, השעה התשיעית", קרא את המשפט שוב.

הטקסט היה נראה לו ילדותי במידה מסוימת, אך בד בבד מסקרן, והוא החל לגעוש מהתרגשות. פרצופו נראה אדמומי במידה לא שווה בין הלחיים והמצח, לבין שאר פרצופו. הוא ניסה להיזכר אם הוא מכיר סיפור על כתובת שקובעת כי במועד מסוים צפויה לפרוץ מגפה קטלנית במיוחד שתהרוג רבים בעם אם המנהיג לא יבצע מעשה כזה או אחר.

אני לא מכיר כזאת, קבע כמעט בוודאות, גם אחרי שאימץ את מוחו.

אולי מישהו הכניס מגילה אחרת לקופסה הלא נכונה? תהה. או אולי מישהו שם מסמך אחר במכונה? קלף אחר, של חוקר אחר? טרוד במחשבות אלו הוא יצא אל החדר של המזכירה, יפה, אשר נותנת שירותי משרד לכמה אגפים בקומה שלו, ושאל אותה אם מישהו נכנס לחדרו והשתמש במכונה במשך היום.

"אף אחד. אני פה כל הזמן", קבעה יפה ללא היסוס בתשובה קצרה.

מול תשובותיה הקצרות והקולעות של יפה אין שום סיבה להמשיך לחקור או לפקפק, ידע. היא תמיד צודקת. הוא שב לכיסאו, הפך את המגילה בעדינות ובדק שוב כי אכן הניח את הקלף הפוך וכי מהצד השני אכן מופיע פרק ט' מספר ישעיהו, כפי שכתוב בפתקית שעל הקופסה.

אכן, אישר לעצמו. זהו הקלף של פרק ט' בספר ישעיהו ומצידו השני יש כתובת, שאומנם לא רואים אותה בעין בלתי מזויינת, אבל קרני הרנטגן של סורק הספקטרוסקופ1 של גוגל איתרו אותה, סיכם לעצמו את התובנה המרעישה.

ספי התיישב על כיסאו, הוציא את המגילה והניף אותה כשהיא פרושה אל מול האור. במבט רגיל לא היה שום רמז לכך שמצידו השני של הקלף נכתב דבר כלשהו. אחר־כך הניח את המגילה שוב הפוך בסורק, בכוונה הפעם, ואחרי שלוש דקות שוב הופיעה אותה הכתובת על המסך שלו. כעת היה ברור: לא מדובר בטעות. מדובר בתגלית.

הוא נטל לידיו עוד שלוש מגילות באופן אקראי וסרק אותן הפוך, הפעם בכוונה. בגבן של אף אחת מהן לא הסתתר דבר.

מחשבותיו צללו לזיכרון ילדות מתקתק שבו הוא ואביו יושבים בחצר ביתם. אביו קוטף לימון מהעץ, בוצע אותו לשני חלקים, מביא דף נייר ומקלון אוזניים, סוחט את הלימון לתוך קערה קטנה, טובל את הצמרון במיץ הלימון וכותב דבר מה בלתי נראה על הנייר הלבן. אחר־כך, נזכר ספי, הכניס אביו את הנייר לטוסטר למשך כמה דקות והכיתוב הסמוי נחשף: "כיף לי איתך ספי", רשם לו שם. זאת הפעם הראשונה שהוא זוכר את אבא שלו מפתיע אותו במשהו.

ספי הוציא את מגילת הקלף מהסורק המשוכלל וקירב אותה אל אפו במטרה לגלות שרידי ריח שונה מזה של קלף עור בהמה, אך לשווא. אחר־כך הצמיד את המגילה למנורה וציפה לגלות כיתוב סמוי, אך ללא הצלחה. הכתובת הנעלמת בחלקו האחורי של הקלף לא התגלתה. ניתן היה לראות אותה רק באור המיוחד, באורה של הטכנולוגיה.

אדם עובד ועובד ומתאמץ במשך כל חייו על־מנת לחשוף משהו משמעותי, והנה, התגלית הכי גדולה שלו נופלת לידיו ממש במקרה! הלהיב את עצמו. אני מאמין שזו תגלית עצומה, יוצאת דופן וחסרת תקדים, באופייה ובמידת הסקרנות שהיא מסוגלת לעורר. תגלית של פעם בחיים, אשר תזניק אותי קדימה, אבל כדי שהיא אכן תהיה כזאת, וכדי שלא אעשה מעצמי צחוק, אני צריך לאסוף עוד פרטים.

המחשבה שהוא בונה תילי תילים של תקוות ומעריך שיש בידיו תגלית בשעה שמדובר בתרמית, או במהתלה אכזרית של מי מחבריו למחלקה, הטרידה אותו מאוד. הוא ידע כי זה בדיוק החומר שבאמצעותו תיקבר לו הקריירה והוא עצמו יהיה זה שימחה אותה לאפר ועפר. המחשבה הזאת הזניקה אותו לעבר המחשב השולחני שניצב בפינת המשרד, בניסיון לדלות פרטים על הכתובת.

תחילה הקליד בסרגל החיפוש בגוגל את המשפט הראשון של נוסח המגילה: "ותהי מגפה ממנה יינגפו מאות אלפים מממלכת ישראל השלישית". לא עלתה שום תוצאה רלוונטית. גם לא באנגלית. גם לא בגוגל סקולר.

אני הרי עובד עם גוגל והכלל הראשון שלהם הוא שלכל שאלה יש תשובה, הרהר בהתרסה נגד תאגיד הענק ונזכר בקורס בן 100 השעות שעבר במשרדים המהודרים שלהם באירלנד. אחר־כך עבר למנוע החיפוש של אתר ספריית המוזיאון, אתר פנימי המיועד לחוקרים ולעובדי המוזיאון בלבד. אחרי שהקיש את סיסמתו וביצע כמה חיפושים, לא מצא שום זכר לכיתוב כפול על המגילות וגם שום נוסח דומה לכתובת החדשה שחשף כעת.

היעדר תשובה ברורה הוביל אותו מייד לעצבנות שלרגע השתלטה עליו, אבל אז הבין כי דווקא העובדה שאין חומר על כך בגוגל יכולה להיות הסימן הטוב ביותר לכך שיש לו תגלית יוצאת דופן וחדשנית בידיים. העייפות שהוא חש בדרך כלל בשעות הצהריים, אשר לרוב מובילה אותו לשינה קצרה בת חצי שעה שאחריה הוא שב עירני לחיים, נעלמה לחלוטין. הוא הרגיש מלא אנרגיה וידע כי הוא לא יירגע עד שישמע את דעתם של כמה אנשים נוספים.

להתייעץ — כן, אבל עם מי? עם מי אני כבר יכול להתייעץ? תהה. הוא החל לצעוד בין קירות החדר, מנסה להבין מה הוא ראה כאן עכשיו ומה כל זה אומר. המחשבה לפנות אל הקולגות שלו במוזיאון הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשו, אבל גם הראשונה שפסל. זה היה יום חמישי בצהריים, רגע לפני סוף שבוע גשום. כולם כאן עסוקים עכשיו במגה־אירוע הצפוי הערב — מסיבת העיתונאים שתתקיים בעוד ארבע שעות בהשתתפות ראש הממשלה.

ספי ידע שכדי להבין מה המשמעות של מה שהוא רואה בסריקה של המסמך הוא חייב לדבר עם יגאל, הארכיאולוג הבכיר של המוזיאון. אבל הוא בחו"ל עד יום שני, תירץ למה לא לפנות אליו. התייעצות עם הבוס הישיר שלו, פרופסור שוורץ, בכלל לא הייתה אופציה מבחינתו וכשהעלה את הרעיון חש תיעוב רק מעצם המחשבה. עוד דמות שעלתה במוחו הייתה המרצה הנערץ עליו באוניברסיטה העברית, שליווה אותו גם בדוקטורט. הוא אכן כתובת אפשרית, אך המגילות הן לא תחום המומחיות שלו. חוץ מזה, לא דיברתי איתו למעלה משנתיים. איזה מין צורה תהיה לי אם אפנה אליו עכשיו? הוא חשב. כך או כך, אני לא סומך על אף אחד, אף פעם, אמר במרירות של הלקאה עצמית.

ספי העדיף לשתף במידע כמה שפחות אנשים. אחרי שהרהר לרגע, הגיע להסכמה עם עצמו שהיחידי שהוא רוצה לדבר איתו עכשיו, היחידי שעליו הוא באמת סומך, הוא ניר אלוש, קצין משטרה בכיר בדימוס ואחד מהחברים הכי טובים של אבא שלו, שהיום מפעיל בביתו את אחת ממעבדות זיהוי החומרים החכמות והמשוכללות ביותר בעולם.