הביתה הלוך חזור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הביתה הלוך חזור
מכר
אלפי
עותקים
הביתה הלוך חזור
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הביתה הלוך חזור

4.7 כוכבים (170 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"זה שיש במשפחה שלנו סוד לא הפתיע אותי. ענן גדול של סודות תמיד רבץ מעלינו: מחלות שלא מדברים עליהן, אירועים שהודחקו, שאלות שנשארו לא פתורות. הענן הזה תמיד ליווה אותנו, מרחף מעל, נוגע לא נוגע. האחיות של סבא גבריאל כנראה היו גם הן חלק מהענן הזה. אבל בכל זאת, שתי אחיות זה סוד קצת גדול." 

כשאבא של ליאורה הודיע לה בוקר אחד שסבתא מרסל מתה, היא לא חשבה שמותה של סבתה הזקנה יהפוך את כל עולמה. אבל בהלוויה היא מבחינה באישה זרה שקוראת מול הקבר "אני סולחת לך, מרסל", ולמרות שבקלות יכלה לחשוב שמדובר באיזו תמהונית או מטורפת בלתי מזיקה, סקרנותה של ליאורה מתעוררת. היא ניגשת לאישה הזרה, ומהר מאוד מבינה שפתחה תיבת פנדורה גדושת סודות ושקרים. החיים של ליאורה – משפחתה, חיי הנישואים שלה ומה שידעה על עצמה – הכול מתערער.
הביתה הלוך חזור הוא רומן היסטורי המשתרע על פני שלושה דורות. מאלכסנדריה שבמצרים, דרך המעברה, ההתנחלות שבחבל בנימין, ירושלים ותל אביב נפרש סיפור משפחתי סבוך מאוד, ישראלי מאוד, מותח ומרגש. זה סיפור על משפחה, על נאמנות ועל מה קודם למה. סיפור על שייכות ועל אהבה, על הכמיהה לחופש וביטוי עצמי, ועל אין־ספור הפרטים הקטנים שהופכים אותנו למי שאנחנו.
הביתה הלוך חזור הוא ספרה הראשון של אילה דקל,  מרצה ומנחה בנושאי יהדות, זהות ומגדר, נשואה ואם לשלושה, שהלכה לפני כשנתיים להלוויה משפחתית, ושמעה שם,  לגמרי במקרה, סיפור שטלטל את עולמה. 

פרק ראשון

פריז, 1930

ז'קלין עמדה ליד חלון המטבח והתבוננה על העיר. מלמעלה דמו הרחובות בעיניה לתמנון ענקי שזרועותיו מקיפות אותה וסוגרות עליה. שערה השחור התפתל סביב ראשה, ידיה הנעות כמו במקצב עתיק ערסלו תינוקת. היא היתה צעירה מכדי לטפל בתינוקת קטנה כל כך — בת אחת־עשרה ובקושי מטר וקצת. אבל ג'ולייט געתה בבכי ודרשה את מנת האוכל שלה. "עוד מעט, אחות קטנה," לחשה לה ז'קלין בעודה מרתיחה חלב בסיר קטן, "עוד מעט."

הדלת נפתחה והיא הפנתה את מבטה מיד. אביה והרופא יצאו מן החדר ומבטם אמר הכול. אמא שלהן מתה. היא כבר לא תאכיל את ג'ולייט, לא תספר לז'קלין סיפורים על ארצות רחוקות, לא תיקח את שתיהן לבילוי בעיר. ידיה של ז'קלין רעדו, הדמעות שטפו את לחייה, אבל לא היתה לה שהות לשקוע במחשבות. בכייה של ג'ולייט החזיר אותה אל המציאות. החלב החם היה כרגע חשוב מאמה המתה.

היא התיישבה על הכיסא והביטה באחותה שגמעה את החלב בשקיקה, לא מבינה שעולמה התהפך. הכוכבים בשמים שינו את מסלולם, והיא תצטרך למצוא ביניהם את הנתיב שלה.

ישראל, 2010

נכנסתי לחניה ושלחתי מבט אל השמים. איחרתי. השמש כבר שקעה מזמן. בטוח תהיה לו איזו הערה עוקצנית, אין סיכוי שהוא יתעלם.

כשאיתמר ואני התחתנו, הוא היה חילוני ואני דתייה. אחרי כמה זמן הגיעה הכיפה, והוא הבטיח שהוא עושה את זה רק למען המשפחה, בשביל הזמן המשותף בשבתות ובחגים בלי מסכים. אבל ההלכה כבר מזמן גברה על המשפחה. הוא הלך והתחזק, ואני הלכתי והפכתי חופשייה — מבפנים. אלא שבזמן האחרון המאבק שבתוכי איים לפרוץ החוצה, אל העולם. נמאס לו להיות דחוק.

״ילדים, בואו ניכנס מהר הביתה, ישר למקלחות," אמרתי. הם רצו הביתה בהתלהבות, אבל הצעדים שלי היו מדודים. שואפים עוד קצת את האוויר שבחוץ.

פתחתי את הדלת וראיתי את איתמר עומד בין הסירים. הגוף הגמיש שלו זז במהירות במטבח, מנסה לנצח במרוץ נגד השמים המשחירים.

״כבר שבת," מלמל, והיה אפשר לשמוע את הכעס שמבעבע מאחורי המילים, איתמר אף פעם לא מאחר. לא לפגישות בעבודה, לא לסרטים בקולנוע ובטח לא לשבת.

״כן, התעכבנו קצת, אתה יודע איך זה, כמעט בלתי אפשרי להוציא את שחר מהמים. אתה צריך עזרה?" נכנסתי למטבח בלי לחכות לתשובה.

״אם היית עוזרת לי קודם, כבר היינו מסיימים," המילים שלו היו מכוונות לפגוע, "לתפילה אני כבר לא אספיק להגיע היום."

לקחתי מזלג והתחלתי להפוך את השניצלים. "אתה יכול ללכת, איתמר, אני אסיים כאן."

״את בטוחה?" הוא הביט בי, ופתאום היה בעיניים שלו משהו פגיע, שואל ורך. אי אפשר לעמוד בפני המבט שלו. "בטח," עניתי.

הוא הדביק נשיקה חטופה ללחיי ויצא מהבית. הרגשתי קלילה פתאום, כל הדחיסות שהיתה באוויר התפוגגה. רק שלא הייתי בטוחה אם זה בזכות הנשיקה, המבט האוהב או דווקא קולה של הדלת הנטרקת.

***

יום שישי היה תמיד יום מועד לפורענות. אמא שלי העבירה את ימי שישי לחוצה, עצבנית ומרוטה, ואני הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמוה. הכול סבב סביב הרגע המדויק שבו נכנסת שבת. עד הרגע הזה כולם היו צריכים להיות מקולחים, לבושים בבגדי שבת, מסורקים. אבל עד הרגע הזה כולם כבר הספיקו לריב עם כולם, בכל שבת. ברגע שהיה לי רישיון נהיגה, ברחתי. הייתי מבלה את ימי שישי עם חברים, ומעולם לא חזרתי יותר מעשר דקות לפני כניסת שבת. עשר דקות מדודות מהלחץ של אמא שלי הספיקו לי, יותר מזה לא הייתי מסוגלת לספוג.

עכשיו הבישול דווקא בשעה הזאת — כבר עשר דקות אחרי כניסת השבת — הסב לי עונג. הפכתי את השניצלים שהשחימו בתוך המחבת, עד שהגיעו בדיוק לדרגה שבה שחר אוהב אותם, שרופים מספיק אבל לא שרופים מדי. שחר היה כל כך קפדן בנוגע לאוכל שלו, שאם השניצל היה יוצא חיוור ולו במקצת, היה אפשר לזרוק אותו לפח כבר עכשיו, ולחסוך את המסע שיעבור במהלך השבוע מהמקרר לצלחת וחוזר חלילה. אבל הערב לא התלוננתי, ולא מיהרתי. האיסור הופך כל דבר למעניין יותר, כל מאכל לטעים יותר. לאיסור יש תבלין מיוחד. תבלין של שבת.

לפני שמונה שנים יצאנו איתמר ואני ללילה בצימר, יובל כבר היה בן שנה, וזו היתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממנו ללילה שלם. אני הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי שהזמן הזה חשוב לאיתמר, אז הסכמתי. השארנו אותו אצל אמא שלי עם מיליון הוראות, עם השמיכי ודודו, הדובי שלו, ועם הגמדים בטעם תות שהוא אוהב. אבל הבכי שלו כשיצאנו מהדלת שבר את לבי. התחלנו לנסוע, אני בדמעות ואיתמר בהתלהבות.

לפני זה היו לי מחשבות לבטל את הצימר, גם ככה הספירה של שבעת הימים הנקיים הסתבכה לי. הייתי אמורה ללכת למקווה לילה לפני הנסיעה לצימר, אבל כתם סורר שהופיע בתחתונים לפני שבוע שיבש את התוכניות. עכשיו ליל הטבילה התנגש עם הלילה של הצימר. התקשרתי לבעלת הצימר כדי לדחות, אבל היא הסבירה לי בחוסר סבלנות שאם אנחנו לא מגיעים נצטרך לשלם את כל הסכום, רק בלי להיות שם. אז נסענו.

חיפשתי בנייד מקווה באזור שאוכל לטבול בו. האצבע שלי נעה על המסך באיטיות לא אופיינית, כאילו מנסה להתנגד למהלך, למנוע ממני להגיע אל הרגע הזה שבו הבלנית בוחנת את כל הגוף שלי בדקדקנות ובודקת שאין שום חציצה ושום לכלוך.

בבית שגדלתי בו הגוף היה לא מדובר, לא נראה. כל נגיעה היתה פוטנציאל לאסון. כל מבט מסוכן. הגוף ואני היינו שתי ישויות נפרדות: הגוף היה מנסה למשוך אותי מטה, אל מחוזות החטא, ואני הייתי אמורה לגרום לו להתעלות אל עולמות זכים וטהורים. הכול בשתיקה. אבל מיד אחרי החתונה המצב השתנה: בכל חודש הייתי צריכה לחשוף את גופי בפני הבלנית, לעמוד מולה נבוכה, בעוד היא גוהרת מעליי ומודדת את רמת הטוהרה שלו, וגם שלי. שום דבר בתקופת ההתבגרות הצנועה שלי לא הכין אותי למעבר החד הזה. אף אחד לא סיפר שבצד השני של הנישואים הגוף שלי יהפוך לנחלת הכלל.

בערב נסענו יחד למקווה. איתמר חיכה לי באוטו, כשיצאתי בהססנות אל האתר החשוך. אבל המקווה היה סגור. מתברר שהוא נפתח רק לפי דרישה, וזו כנראה לא היתה שם.

חזרתי אל הרכב מובסת, אין דבר שיכול להרוס בילוי זוגי כמו העובדה שאי אפשר לגעת. איתמר שמר בקפדנות על רווח קטן בינינו אפילו בנסיעה. ואני רק דמיינתי כמה אפשרויות חנוקות מסתתרות בתוכו. בפעם הראשונה מאז שיובל נולד היה לנו לילה לעצמנו, וככה אנחנו עומדים להעביר אותו: בחציצה. בריחוק.

"אני אישן על הספה," איתמר לקח כרית וגם שמיכה וסידר לעצמו את הספה. אני שכבתי במיטה הזוגית הגדולה, ותשוקה אסורה התגנבה לתוכי. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את התעוזה באותו לילה, אבל קמתי מהמיטה והתיישבתי ליד איתמר. חיבקתי אותו מאחור, כורכת סביבו את זרועותיי, והתחלתי לנשק את השקע בצווארו, בדיוק במקום שאני יודעת שהוא אוהב. משהו עמוק בבטן אמר לי שהלילה הוא לא יוכל לסרב, ולא משנה מה קובעת ההלכה. איתמר לא עשה שום צעד לעברי, אבל גם לא דחה אותי. המשכתי. אחרי כמה דקות הוא הסתובב אליי ושפתיו נצמדו לשפתיי. הוא שלח את ידיו ואסף אותי אליו כמו שחופנים חפץ יקר ושביר. שאפתי לתוכי את הריח המוכר שלו עם ריח הסכנה וההתרגשות שטמון בגבול הפרוץ, עד שהתערבבנו זה בזה נוטפים זיעה ועונג.

למחרת איתמר היה מיוסר, ואני קרנתי מאושר. אין לי מושג איך, אבל ידעתי, פשוט ידעתי שבתוכי נוצרים חיים, שהגוף שלי לא יוכל להישאר אדיש לחוויה המופלאה הזאת. איתמר החל להקפיד יותר ויותר על ההתרחקות, כאילו מנסה לכפר על מעשיו. לתקן את הטעות. אבל אני גיליתי את טעמו המתוק של החטא. שבועיים אחר כך בדיקת ההיריון היתה חיובית, וכעבור תשעה חודשים שחר הגיח לאוויר העולם.

***

״אמא," שחר ניגש אליי, כולו עדיין אפוף בריח השמפו, "את חושבת שאלוהים כועס שאיחרנו?"

״לא, מתוק שלי." הבטתי בו בחיוך והנחתי לו ביד חבילת מפיות ורודות. "אלוהים ברא את הים כדי שניהנה ממנו, הוא בטח שמח שאתה אוהב אותו כל כך. יופי שהתקלחת, בוא תעזור לי לסדר את השולחן."

״רגע, אמא, אם הוא שמח שאני נהנה מהים, אז הוא בטח ישמח גם שאני אשחק בלגו והכי הוא ישמח שאני אשתף את יובל. אלוהים אוהב שנחמדים ככה, לא?" הוא החזיר לי את המפיות ורץ במעלה המדרגות בלי לחכות לתגובה.

התענגתי עוד קצת על האש הבוערת, ואז כיביתי אותה. הנחתי על הגז את הפלטה של שבת. החופש יצטרך לחכות למחר.

איתמר חזר מבית הכנסת והתיישבנו אל השולחן. ביד אחת הוא החזיק את כוס הקידוש, והיד השנייה ליטפה לי את הגב. עולה ויורדת בעיגולים. מזרימה לתוכי גלים של חום ורכות. "אני אוהב אותך ככה, כמו שאת," הוא לחש לי, וקילקל הכול כשהוסיף, "אבל את יודעת כמה השבת חשובה לי."

״אני יודעת," אמרתי, ובלב הוספתי, בטינה, לפעמים יותר ממני.

***

בבוקר התעוררנו מוקדם. לא בכל שבת אנחנו הולכים לבית הכנסת, כלומר, לא כולנו. רק איתמר הולך. אני מתענגת על הקימה המאוחרת. אבל יובל היה אמור לשיר בפעם הראשונה את "אנעים זמירות" בסיום התפילה.

החזן קרא וסלסל. יובל עמד לידו, הטלית הלבנה על גבו, יורדת מכתפיו ומשתלשלת עד הנעליים. מעזרת הנשים שלמעלה ראיתי את האור נח על פניו, שולח לטיפה אל לחיו, אל פיו, אל שערו, אל עיניו שהביטו סביב בהתרגשות מהולה בחשש.

מאחוריי נשמעו קולותיהן הנרגשים של נשים אחרות, מברכות אותי על המעמד, אבל לי התחשק לקרוע את הווילון של המחיצה ולצלול לשם בקפיצת ראש; להטיח את עצמי מטה, להתרסק ליד הילדים הקטנים המסתופפים סביב ארון הקודש הפתוח, סביב בני — ואני רחוקה כל כך. אבל לא. עמדתי למעלה, מחייכת, בפנים זוהרות. אמא גאה.

שחר עמד מצדו האחד, איתמר מהצד השני, ויובל הביט על הסידור ועדיין שתק. לחישות עלו מספסלי בית הכנסת, הנשים התרחקו ממני מעט, לאט, באופן בלתי מורגש כמעט. יובל הרים את ראשו מעלה, אל עזרת הנשים, וחיפש את מבטי. הוא יודע את המילים בעל פה. התאמנו עליהן אין־ספור פעמים.

יובל שנא את המחיצה אפילו יותר ממני, אבל לשנינו לא היתה ברירה: איתמר סירב לעבור לבית כנסת אחר. הוא מהגר חדש בעולם הדתי, הזכרתי לעצמי. עד שהתרגל לסגנון אחד, קשה לו לדמיין אפילו אפשרות אחרת.

אני איתך, אפילו מרחוק, לחשתי לו בלי קול. "אנעים זמירות, ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג."

יובל הסתובב סוף־סוף אל הסידור והתחיל לשיר. הקול שלו נישא ברחבי בית הכנסת, ודמעות הציפו את עיניי. לא רציתי להתרגש כשאני רחוקה כל כך, כשאני לא יכולה לעמוד ממש לידו. ובכל זאת משהו במילים העתיקות מצא את הדרך אל לבי, גם אם לא רציתי. המילים האלה, שמעולם לא זכיתי לשיר מעל הדוכן — שייכות לי. יובל שר אותן עכשיו במקומי.

אחרי התפילה, מחוץ לבית הכנסת, איתמר חייך אליי. "איך יובל שר יפה, כמה הקול שלו מתוק, ברוך השם."

"כן," אמרתי בקול רפה. אני את ה"ברוך השם" שלי הפסקתי להגיד כבר מזמן.

***

"אז איך היתה שבת?" שאלה אותי אורטל, אחותי, למחרת בבוקר.

ליאורה ואורטל. ההורים שלנו רצו שלשתינו יהיה אור בשם, שלהם יהיה אור בבית. פחות הצליח להם. אולי כי מרוב שהיו עסוקים בלדאוג שנהיה מושלמות, הציפיות הבלתי הגיוניות שלהם הרסו כל חלקה מוארת בבית שלנו.

חוץ מהאור בשם, אורטל ואני היינו הכי שונות שאפשר. היא עם העיניים הגדולות שלה, העגולות, השיער הארוך המתולתל והחיוך הכובש — אנשים בהו בה כשעברה על פניהם — ואני עם העיניים הקטנות מדי, כמו שני חרכי ירי בַּפּנים, אף גדול ושיער חלק, שלא מיתלתל ולא מתנופף, אלא חוזר ונשמט בעקשנות גם אחרי ביקור במספרה. כמוני. רגיל כל כך ועיקש. אבל למרות ההבדלים, בדבר אחד ההורים שלנו הצליחו: היינו החברות הכי טובות, תמיד, גם כשהיינו ילדות וגם עכשיו. דיברנו בכל בוקר בדרך לעבודה, והפקקים שלא ריחמו עלינו העניקו לנו שעה של שיחה מדי יום.

״סטטוס קוו רגוע," עניתי, "אף אחד לא מעז להפר את האיזון העדין. אבל לפחות לא רבנו. הילדים שונאים שאנחנו רבים."

״שרק לא תהפכו להיות כמו אבא ואמא," היא הזהירה אותי, בדיוק כששמתי לב שאבא שלי מתקשר, ולא מוותר אף שהוא בשיחה ממתינה.

"אבא בדיוק מתקשר אליי עכשיו," אמרתי לה. "מה נראה לך שהוא רוצה על הבוקר?"

״אם הוא מתקשר, הוא בטח גם בנסיעה," היא פטרה אותי כלאחר יד.

״זה לא הגיוני." התחלתי לדאוג. אולי קרה לו משהו? "בנסיעה של הבוקר הוא מדבר רק עם סבתא," אמרתי לה.

״אולי סבתא לא ענתה לו," אמרה, אבל היא כבר לא נשמעה בטוחה בעצמה כמו קודם.

״טוב, תני לי רגע לדבר איתו ואני חוזרת אלייך."

***

אבא שלי היה אדם עם סדר יום קבוע ואובססיבי. שיחת הבוקר עם סבתא היתה עוגן קבוע: בכל יום, בדיוק בשעה שהוא חוזר מהתפילה ויוצא לעבודה. בכל יום בדיוק בשעה שהיא מתעוררת, לפני שהיא יורדת לחדר האוכל בדיור המוגן שלה. היא עברה לשם לפני עשר שנים, כשעוד היתה עצמאית. יום אחד היא החליטה שנמאס לה לגור לבד. היא רוצה לפתוח את הדלת בבוקר ולדעת שיש מישהו מהצד השני שאפשר לומר לו בוקר טוב. או במקרה שלה, מישהו שאפשר לא להגיד לו בוקר טוב, אלא לשלוח לעברו מבט מתנשא.

״סבתא נפטרה," הוא אמר לי בקול חנוק. "ההלוויה היום בארבע."

זה לא היה מפתיע, כבר הרבה זמן שהיא לא היתה בקו הבריאות.אבל ידעתי שזה מאוד קשה לו. כבר שנה שהוא לא מצליח להיפרד ממנה. מנסה להיאחז בחוטי החיים האחרונים שקושרים אותה למציאות. הוא היחיד שהיא מזהה בכלל, בפעם האחרונה שהגעתי לבקר אותה היא חשבה שאני מנסה לחטוף אותה למחלקה אחרת. "אני הבת של רפאל," אמרתי לה. היה די באזכור של שמו בשביל להרגיע אותה.

ניתקתי והתקשרתי מיד לאורטל. הנייד לא הספיק להשמיע אפילו צליל חיוג אחד, והיא כבר ענתה.

״זאת סבתא," אמרתי בלי להרבות במילים, "היא נפטרה.״

"הגיע הזמן," אמרה.

"את יודעת להיות מרשעת לפעמים," הטחתי בה. "ניפגש אצל אבא ואמא?"

***

בהר המנוחות תמיד חם. גם אם יורד גשם, אני יוצאת מכל הלוויה שרופה. בגלל ניסיון העבר, הכנסתי לתיק כובע, קרם הגנה ומשקפי שמש, כאילו אני בדרך לים ולא להלוויה.

היינו מעטים. זה היה הגיוני, סבתא שלי לא היתה אישה אהובה. כלומר פעם אולי היתה, אבל הבדידות הפכה אותה לאישה מרירה. לא הצלחתי לזכור מילה אחת טובה שאמרה לי בשנים האחרונות. אבל גם קודם לא הייתי מספיק טובה בשבילה. הבגדים שלי היו חשופים מדי, דיברתי יותר מדי, אכלתי פחות מדי. והילדים — הם תמיד זכו לביקורת: לא מספיק מנומסים. לא לבושים מספיק מכובד, בלי כיפות. והחטא הגדול ביותר — הולכים יחפים. בכול היה אשם, כמובן, החינוך הקלוקל שלי, נכדה שהיא כישלון. כמו כולם, בעצם. כולם, חוץ מאבא שלי. הוא היה כליל השלמות. אולי משום שכלילת השלמות בכבודה ובעצמה ילדה אותו.

עמדתי שם עם המחשבות המרושעות שלי ועם עוד עשרים אנשים בערך: אנחנו, הדודים וכמה נשים שלא הכרתי, בטח דודות רחוקות. חברה קדישא התחילו בטקס, ואבא שלי הלך אחרי הארון בראש מורכן. בשבילו אני פה, הזכרתי לעצמי והלכתי לצדו. עמדנו כולנו ליד הקבר הפתוח, כשאחת הנשים המבוגרות שלא הכרתי התחילה לדבר.

״מרסל, אני סולחת לך," אמרה בקול רם, ועל פניה היתה נסוכה הבעה שלווה שלא תאמה כלל את המעמד. "אני יודעת שאת לא התכוונת, זה גבריאל שסיפר לך סיפורים לא נכונים. אז כשאת עולה למעלה, תדעי שסלחו לך בעולם הזה, אני לא כועסת עוד על כלום."

״מי זו?" שאלתי את אורטל בלחישה.

״אין לי מושג," היא אמרה והגניבה מבט ספקני אל הצד הלא מוכר של המשפחה. "לא נראה לי שהיא ממש בקו השפיות."

אין בה סקרנות, באורטל, חשבתי, ולא בפעם הראשונה. הבעיה שאבא שלי לא נראה כמו מישהו שאפשר לשאול אותו משהו כרגע, ואת אמא שלי אולי אפשר לשאול, אבל היא לא בהכרח תענה. לפעמים נראה לי שהיא בטוחה שאני עדיין ילדה בת חמש שאי אפשר לספר לה דברים, שצריך לגונן עליה מפני המציאות הכואבת.

התלבטתי רגע, אבל לא הרבה יותר מזה. ניגשתי לאישה הזרה ואמרתי, ״שלום, מי את?"

היא עמדה, מחזיקה בידיהן של נשים שעמדו לידה. רק אז שמתי לב שהיא זקנה מאוד. יותר מבוגרת אפילו מסבתא שלי.

״מי את?" היא חקרה אותי בתגובה.

המילים שלה הזכירו את סבתא מרסל. גם היא היתה תמיד עונה בשאלה, לא ממהרת לנדב פרטים. חזרתי לעמדת הנכדה המבוישת.

״אני ליאורה, הבת הגדולה של רפאל״.

״ואין לך מושג מי אני?"

״לא, אין לי מושג." נענעתי בראשי, למה האישה הזאת חושבת שאני אמורה להכיר אותה?

היא עמדה בשקט ובחנה אותי מכף רגל עד ראש במבט חודר, אפילו קצת מאיים, כמו אומדת את היריבה שניצבת מולה. "אני האחות של סבא שלך.״

״האחות של סבא שלי?" נדהמתי, "אבל לסבא גבריאל לא היו אחיות, הוא היה בן יחיד."

״הוא היה בן יחיד לאמא שלו, זה נכון," היא הסכימה, "אבל היו לו גם שתי אחיות מאבא שלו. אני אחת מהן."

״לא שמעתי אף פעם על שום אחות," אמרתי בהיסוס, "ואיפה האחות השנייה?"

״זה סיפור ארוך," היא נאנחה, "ואני כבר עייפה."

״את לא יכולה לבוא לכאן, להכריז שאת אחותו של סבא גבריאל, ולא להסביר כלום," התרגזתי, וכבר פניתי ללכת. אורטל צדקה. סתם מטורפת שמסתובבת בהלוויות ומדברת שטויות כדי לעצבן את האבלים.

"חכי," היא קראה, ואני הסתובבתי באי־רצון ופגשתי בחיוכה. ״רואים שאת מהמשפחה, אצלנו אף אחד לא יודע לוותר. קוראים לי ג'ולייט. אם את רוצה, קחי את מספר הטלפון שלי. בואי אליי הביתה מחר, ואני אספר לך הכול."

***

זה שיש במשפחה שלנו סוד לא הפתיע אותי. ענן גדול של סודות תמיד רבץ מעלינו: מחלות שלא מדברים עליהן, אירועים שהודחקו, שאלות שנשארו לא פתורות. הענן הזה תמיד ליווה אותנו, מרחף מעל, נוגע לא נוגע. האחיות של סבא גבריאל כנראה היו גם הן חלק מהענן הזה. אבל בכל זאת, שתי אחיות זה סוד קצת גדול.

ליל סדר אחד, קצת אחרי שסבא גבריאל נפטר, סבתא ישבה בשולחן הסדר ולא הפסיקה לבכות. אחרי כל שורה בהגדה היא סיפרה איך סבא גבריאל היה עושה כל דבר. ואז, כשהגענו לקטע על קריעת ים סוף, ביקשתי שתספר על העלייה שלה ושל סבא ממצרים, על יציאת מצרים שלהם.

״אנחנו ישראלים!" היא נזפה והביטה בי במבטה המצמית. מבט שהיא שמרה לרגעים הקשים ביותר. מבט שזכיתי לקבל לא מעט. "החיים שלנו שם לא חשובים, החיים שלנו התחדשו כאן, וזה הדבר היחיד שחשוב״.

אבא שלי השפיל את עיניו, והמסר היה ברור לכולנו. לא שואלים ולא מספרים.

בינתיים, החלטתי, לא אגיד לו כלום. הוא באבל על אמא שלו. אבל לי זה בהחלט נשמע מסקרן.

למחרת הילדים הלכו לבית הספר ואיתמר לעבודה. אבל אני, במקום לנסוע להוריי, לשבעה, נסעתי לג'ולייט, לירושלים.

***

הפעם הראשונה שראיתי את איתמר היתה בין ההרים הירוקים שבדרך לירושלים. שנינו הגענו ליום מיונים לקורס להדרכת טיולים. לאיתמר זה התאים כמו כפפה ליד. ואני, עד היום לא ברור לי מה עשיתי שם. אבל הייתי סטודנטית, וזה היה מגניב. החברות שלי הלכו, אז הלכתי.

כל אחד מאיתנו היה צריך להעביר הדרכה. איתמר נעל סנדלי שורש ולבש מכנסי טיולים, כאלה שאפשר לפתוח את הריצ'רץ' והם הופכים לקצרים. הוא שלף מהתיק שלו מפה והתחיל להסביר על הטופוגרפיה של השטח. אני לא הצלחתי לקרוא את המפות האלה בכלל, אבל הנהנתי כאילו אני מבינה.

הוא היה אחר מכל מה שהכרתי. הגוף שלו היה רחב וזקוף, לא גמלוני כמו כל הביני"שים שיצאתי איתם, שיושבים כל היום רכונים מעל דפי הגמרא. היו לו כתפיים רחבות, כאלה שאפשר לדמיין איך את נשענת עליהן. כולם התהפנטו ממנו. טוב, בעיקר כולן. לא נראה לי שהיתה אחת שלא רצתה לצאת איתו אחרי ההדרכה הזאת. ברגע שהוא סיים, הוא כבר היה מוקף.

התרחקתי. ממילא היה ברור שאין לי סיכוי. החצאית הארוכה שלי אספה לאורך המסלול זרדים וענפים. סבלתי מהחום בחולצה עם השרוולים שהגיעו עד המרפק, ובכל פעם שפתחתי את הפה הייתי בטוחה שכולם חושבים רק דבר אחד: דוסית.

כשהגיע תורי להדריך התחלתי לספר להם על ממלכה עתיקה, על שני אחים שלא הפסיקו לריב זה עם זה, על אמא שלהם שהיתה היחידה שהצליחה להתמודד איתם, ועל כאב החורבן ששניהם המיטו על הממלכה מיד אחרי שהיא מתה. ככל שהתקדמתי בסיפור הפסקתי לחשוב על עצמי, וחשבתי על האחים, על המלחמות ביניהם. המשתתפים האחרים הקשיבו מרותקים. היה אפשר לסמוך עליהם, ועל מערכת החינוך, שהם לא ידעו מספיק היסטוריה כדי לזהות את הסיפורים. רק בסוף חשפתי את הסוד: האמא היתה שלומציון המלכה. כשהשתתקתי היה רגע אחד של דממה, ואז כולם התחילו למחוא לי כפיים.

אחרי ההדרכה איתמר ניגש אליי. הייתי כל כך בהלם שדווקא הוא, הבחור הכי חתיך בקבוצה, מתעניין בי. הדוסית המכוערת. במיוחד כשכל היפות נמצאות בסביבה. לא האמנתי כשהוא הציע לי לצאת איתו, ועוד יותר לא האמנתי כשגיליתי שלא רק המילים שלי מעניינות אותו אלא גם הגוף. עד אותו הרגע הייתי בטוחה שאני אמות רווקה זקנה ובתולה עם מיליוני חתולים שמקשיבים לסיפורים שלי. אבל איתמר חשב משום־מה שאני יפה.

היינו זוג מוזר. אני עם החצאיות והשרוולים הארוכים, והוא עם גופיות ומכנסיים קצרים, בלי כיפה, בלי ציצית. בלי אלוהים.

בהתחלה שמרנו נגיעה. הרי לימדו אותי שככה מתחילות הצרות עם גברים כאלה, חילונים, שלא יודעים לרסן את היצר שלהם. וגם, חששתי לגעת. עצם המחשבה על מגע גרמה ללב שלי לרטוט. לא היה לי מושג איך לגעת. באולפנה לימדו אותי רק איך להתרחק. איך להישמר. אף אחד לא טרח להכין אותי לרגע שבו באמת יהיה מותר להתקרב.

אז לא נגענו. רק דיברנו, שיחות ארוכות ועמוקות על החיים. על עצמנו. על מי שהיינו ומי שאנחנו רוצים להיות. ואיתמר היה ההפך לגמרי מכל מה שסיפרו על גברים בשיעורי "אישות ומשפחה", הוא היה קשוב ועדין ומתחשב, ולרגע לא ניסה לפתות אותי.

אחרי חודש כבר השתוקקתי שהוא ייגע בי. ישבנו בתוך הרכב שלי, בחניה ליד הדירה שלו. הייתי צריכה לחזור הביתה, אבל היה קשה להיפרד. ישבנו במכונית ודיברנו. כלומר, הוא דיבר ואני רק בהיתי בידיים שלו ודמיינתי אותן מונחות עליי, מלטפות את עורי. רציתי לגעת לו בלחי, בחזה, בשפתיים. אבל כבר הבנתי שבניגוד למה שלימדו אותי באולפנה, הוא לעולם לא יעשה משהו שעלול לפגוע בתמימות שלי. שאני צריכה ליזום, לעשות את הצעד הראשון.

אחרי שעתיים הוא שלח את ידו כדי לפתוח את דלת המכונית, ואני לא התאפקתי והנחתי את ידי על זרועו. איתמר הסתכל בי כמהופנט. "בטוחה?" שאל והניח את ידו בעדינות על ידי, ואז, באיטיות מייסרת, העביר אותה על זרועותיי, כתפיי, שפתיי.

***

במכונית המטפסת על ההרים שהיו עדים להיכרות שלנו, לראשית אהבתנו, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה התרחקנו מהזוג שהיינו. אז היינו כמו שער זה לזה. כל אחד פתח בפני השני עולם חדש. זה היה מסקרן, מעורר, מלא בתהפוכות. ועכשיו היינו מעצור זה לזה, מחסום מפני הצעד הנוסף לעבר העולם שכל אחד מאיתנו בחר. נשארנו באמצע, תקועים בתהום שבין שני העולמות.

"הגעת ליעד," הכריז הקול של האישה המדוכדכת מהווייז. יצאתי מהמכונית והבטתי סביבי. זאת היתה סמטה נעימה, ומוצלת. העצים גבוהים, הבתים נמוכי קומה. סימני הזמן ניכרו ברחוב. מרצפות שבורות, סדקים בקירות, בתים שונים זה מזה, כל אחד והאופי שלו. לא מגדלים־מגדלים שכולם נראים אותו הדבר. לא מגדלים בכלל. לבית של ג'ולייט היה אופי.

המשקוף היה צבוע באדום ומסביב לדלת היו חמסות בצבעים שונים, עשר לפחות, קטנות וגדולות, כמגינות על הכניסה. ששום מזל רע לא ייכנס מבעד לדלת הזאת. דפקתי על הדלת, בלי לדעת אם אני מזל טוב או רע שנכנס עכשיו לבית, ומה יתגלה לי בסיפור הזה שאני מבקשת לחשוף.

ג'ולייט פתחה את הדלת. היא היתה אישה קטנה, נמוכה אפילו ממני. עורה היה מקומט כולו, השיער שלה הבהיק מלובן, ועיניה חייכו אליי.

"איזה יופי שהגעת," היא אמרה, "מזמן חיכיתי לאורחת כמוך."

"תודה שהסכמת שאבוא בהתראה כזו קצרה," אמרתי.

"משפחה זאת משפחה, ובמיוחד משפחה שלא ראיתי אף פעם," היא צעדה אל המטבח שהדיף ניחוחות מוכרים מבית סבתא, ובחשה בתבשיל שרחש על הכיריים. על השיש ניצבו צנצנות זכוכית שבתוכן ירקות כבושים. המקרר הלבן שניצב בפינה טרטר כמי שמתלונן על כך שהוא עדיין צריך לעבוד בגילו המופלג. ארונות הפורמייקה הישנים, מרצפות הסומסום הקטנות — הזמן כאן כאילו עצר מלכת.

"אז את אחותו הקטנה של סבא גבריאל?" שאלתי שאלה אחת מתוך רבות שהתרוצצו בראשי.

"אני אחותו הגדולה," היא ענתה ועיניה התעננו. "היינו שתי אחיות גדולות לסבא גבריאל שלך. הוא היה התינוק גבריאל שלנו."

"אני לא יודעת כלום, ממש כלום. ואני רוצה לדעת הכול," הפצרתי בה.

"ואני רוצה לספר," אמרה. "את מה שהיה אז אי אפשר לשנות אבל לספר אפשר, ואני החלטתי לספר. אלה היו זמנים אחרים, והרבה החלטות שהתקבלו אז — היום זה לא היה קורה ככה. אבא שלך באבל, אז אולי עדיף שדווקא את תשמעי את הסיפור הזה. ואחר כך תוכלי לספר לו. אני לא רוצה לשתוק עוד. אבל," היא היססה, "אני באמת לא יודעת איך לספר את זה בכלל."

המילים שלה היו מבולבלות. אולי בכל זאת היא לא לגמרי בסדר בראש, חשבתי לעצמי. אבל היא נראתה כמי שסערה גדולה עצורה בה, ואני כבר ממילא כאן. שתקתי ונתתי לה להמשיך.

"כדי שתביני הכול, אני רוצה להתחיל מההתחלה." היא כיבתה את להבות הכיריים, נתנה מבט אחרון בסירים וצעדה בכבדות לסלון. היא התיישבה על כורסה של פעם, בצבע בורדו עם ידיות מעץ, וסימנה לי לקחת כיסא. התיישבתי מולה, מתוך כוונה לא להחמיץ שום פרט.

"אמא שלי מתה עוד בפריז," פתחה ג'ולייט. "אני הייתי תינוקת, אבל לא נשארתי לבדי. היתה לי אחות גדולה שטיפלה בי, ז'קלין. אבא שלנו לא הסתדר בפריז. הכאב מהזכרונות היה חזק מידי וקצת אחרי שהיא נפטרה הוא איבד את העבודה שלו. הוא החליט לנסות להתחיל מחדש ולעבור לגור במצרים, באלכסנדריה. כולם אמרו לו ששם יש הזדמנויות עסקיות טובות. הוא הגיע לעיר ושכר אומנת שתטפל בנו, פורטונה. בתוך זמן קצר הוא התחתן איתה, ונולד לנו אח. גבריאל, סבא שלך. אבל אז פורטונה חלתה, העניינים התחילו להסתבך, וז'קלין שוב היתה צריכה לקחת אחריות למשפחה."

עוד על הספר

הביתה הלוך חזור אילה דקל

פריז, 1930

ז'קלין עמדה ליד חלון המטבח והתבוננה על העיר. מלמעלה דמו הרחובות בעיניה לתמנון ענקי שזרועותיו מקיפות אותה וסוגרות עליה. שערה השחור התפתל סביב ראשה, ידיה הנעות כמו במקצב עתיק ערסלו תינוקת. היא היתה צעירה מכדי לטפל בתינוקת קטנה כל כך — בת אחת־עשרה ובקושי מטר וקצת. אבל ג'ולייט געתה בבכי ודרשה את מנת האוכל שלה. "עוד מעט, אחות קטנה," לחשה לה ז'קלין בעודה מרתיחה חלב בסיר קטן, "עוד מעט."

הדלת נפתחה והיא הפנתה את מבטה מיד. אביה והרופא יצאו מן החדר ומבטם אמר הכול. אמא שלהן מתה. היא כבר לא תאכיל את ג'ולייט, לא תספר לז'קלין סיפורים על ארצות רחוקות, לא תיקח את שתיהן לבילוי בעיר. ידיה של ז'קלין רעדו, הדמעות שטפו את לחייה, אבל לא היתה לה שהות לשקוע במחשבות. בכייה של ג'ולייט החזיר אותה אל המציאות. החלב החם היה כרגע חשוב מאמה המתה.

היא התיישבה על הכיסא והביטה באחותה שגמעה את החלב בשקיקה, לא מבינה שעולמה התהפך. הכוכבים בשמים שינו את מסלולם, והיא תצטרך למצוא ביניהם את הנתיב שלה.

ישראל, 2010

נכנסתי לחניה ושלחתי מבט אל השמים. איחרתי. השמש כבר שקעה מזמן. בטוח תהיה לו איזו הערה עוקצנית, אין סיכוי שהוא יתעלם.

כשאיתמר ואני התחתנו, הוא היה חילוני ואני דתייה. אחרי כמה זמן הגיעה הכיפה, והוא הבטיח שהוא עושה את זה רק למען המשפחה, בשביל הזמן המשותף בשבתות ובחגים בלי מסכים. אבל ההלכה כבר מזמן גברה על המשפחה. הוא הלך והתחזק, ואני הלכתי והפכתי חופשייה — מבפנים. אלא שבזמן האחרון המאבק שבתוכי איים לפרוץ החוצה, אל העולם. נמאס לו להיות דחוק.

״ילדים, בואו ניכנס מהר הביתה, ישר למקלחות," אמרתי. הם רצו הביתה בהתלהבות, אבל הצעדים שלי היו מדודים. שואפים עוד קצת את האוויר שבחוץ.

פתחתי את הדלת וראיתי את איתמר עומד בין הסירים. הגוף הגמיש שלו זז במהירות במטבח, מנסה לנצח במרוץ נגד השמים המשחירים.

״כבר שבת," מלמל, והיה אפשר לשמוע את הכעס שמבעבע מאחורי המילים, איתמר אף פעם לא מאחר. לא לפגישות בעבודה, לא לסרטים בקולנוע ובטח לא לשבת.

״כן, התעכבנו קצת, אתה יודע איך זה, כמעט בלתי אפשרי להוציא את שחר מהמים. אתה צריך עזרה?" נכנסתי למטבח בלי לחכות לתשובה.

״אם היית עוזרת לי קודם, כבר היינו מסיימים," המילים שלו היו מכוונות לפגוע, "לתפילה אני כבר לא אספיק להגיע היום."

לקחתי מזלג והתחלתי להפוך את השניצלים. "אתה יכול ללכת, איתמר, אני אסיים כאן."

״את בטוחה?" הוא הביט בי, ופתאום היה בעיניים שלו משהו פגיע, שואל ורך. אי אפשר לעמוד בפני המבט שלו. "בטח," עניתי.

הוא הדביק נשיקה חטופה ללחיי ויצא מהבית. הרגשתי קלילה פתאום, כל הדחיסות שהיתה באוויר התפוגגה. רק שלא הייתי בטוחה אם זה בזכות הנשיקה, המבט האוהב או דווקא קולה של הדלת הנטרקת.

***

יום שישי היה תמיד יום מועד לפורענות. אמא שלי העבירה את ימי שישי לחוצה, עצבנית ומרוטה, ואני הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמוה. הכול סבב סביב הרגע המדויק שבו נכנסת שבת. עד הרגע הזה כולם היו צריכים להיות מקולחים, לבושים בבגדי שבת, מסורקים. אבל עד הרגע הזה כולם כבר הספיקו לריב עם כולם, בכל שבת. ברגע שהיה לי רישיון נהיגה, ברחתי. הייתי מבלה את ימי שישי עם חברים, ומעולם לא חזרתי יותר מעשר דקות לפני כניסת שבת. עשר דקות מדודות מהלחץ של אמא שלי הספיקו לי, יותר מזה לא הייתי מסוגלת לספוג.

עכשיו הבישול דווקא בשעה הזאת — כבר עשר דקות אחרי כניסת השבת — הסב לי עונג. הפכתי את השניצלים שהשחימו בתוך המחבת, עד שהגיעו בדיוק לדרגה שבה שחר אוהב אותם, שרופים מספיק אבל לא שרופים מדי. שחר היה כל כך קפדן בנוגע לאוכל שלו, שאם השניצל היה יוצא חיוור ולו במקצת, היה אפשר לזרוק אותו לפח כבר עכשיו, ולחסוך את המסע שיעבור במהלך השבוע מהמקרר לצלחת וחוזר חלילה. אבל הערב לא התלוננתי, ולא מיהרתי. האיסור הופך כל דבר למעניין יותר, כל מאכל לטעים יותר. לאיסור יש תבלין מיוחד. תבלין של שבת.

לפני שמונה שנים יצאנו איתמר ואני ללילה בצימר, יובל כבר היה בן שנה, וזו היתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממנו ללילה שלם. אני הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי שהזמן הזה חשוב לאיתמר, אז הסכמתי. השארנו אותו אצל אמא שלי עם מיליון הוראות, עם השמיכי ודודו, הדובי שלו, ועם הגמדים בטעם תות שהוא אוהב. אבל הבכי שלו כשיצאנו מהדלת שבר את לבי. התחלנו לנסוע, אני בדמעות ואיתמר בהתלהבות.

לפני זה היו לי מחשבות לבטל את הצימר, גם ככה הספירה של שבעת הימים הנקיים הסתבכה לי. הייתי אמורה ללכת למקווה לילה לפני הנסיעה לצימר, אבל כתם סורר שהופיע בתחתונים לפני שבוע שיבש את התוכניות. עכשיו ליל הטבילה התנגש עם הלילה של הצימר. התקשרתי לבעלת הצימר כדי לדחות, אבל היא הסבירה לי בחוסר סבלנות שאם אנחנו לא מגיעים נצטרך לשלם את כל הסכום, רק בלי להיות שם. אז נסענו.

חיפשתי בנייד מקווה באזור שאוכל לטבול בו. האצבע שלי נעה על המסך באיטיות לא אופיינית, כאילו מנסה להתנגד למהלך, למנוע ממני להגיע אל הרגע הזה שבו הבלנית בוחנת את כל הגוף שלי בדקדקנות ובודקת שאין שום חציצה ושום לכלוך.

בבית שגדלתי בו הגוף היה לא מדובר, לא נראה. כל נגיעה היתה פוטנציאל לאסון. כל מבט מסוכן. הגוף ואני היינו שתי ישויות נפרדות: הגוף היה מנסה למשוך אותי מטה, אל מחוזות החטא, ואני הייתי אמורה לגרום לו להתעלות אל עולמות זכים וטהורים. הכול בשתיקה. אבל מיד אחרי החתונה המצב השתנה: בכל חודש הייתי צריכה לחשוף את גופי בפני הבלנית, לעמוד מולה נבוכה, בעוד היא גוהרת מעליי ומודדת את רמת הטוהרה שלו, וגם שלי. שום דבר בתקופת ההתבגרות הצנועה שלי לא הכין אותי למעבר החד הזה. אף אחד לא סיפר שבצד השני של הנישואים הגוף שלי יהפוך לנחלת הכלל.

בערב נסענו יחד למקווה. איתמר חיכה לי באוטו, כשיצאתי בהססנות אל האתר החשוך. אבל המקווה היה סגור. מתברר שהוא נפתח רק לפי דרישה, וזו כנראה לא היתה שם.

חזרתי אל הרכב מובסת, אין דבר שיכול להרוס בילוי זוגי כמו העובדה שאי אפשר לגעת. איתמר שמר בקפדנות על רווח קטן בינינו אפילו בנסיעה. ואני רק דמיינתי כמה אפשרויות חנוקות מסתתרות בתוכו. בפעם הראשונה מאז שיובל נולד היה לנו לילה לעצמנו, וככה אנחנו עומדים להעביר אותו: בחציצה. בריחוק.

"אני אישן על הספה," איתמר לקח כרית וגם שמיכה וסידר לעצמו את הספה. אני שכבתי במיטה הזוגית הגדולה, ותשוקה אסורה התגנבה לתוכי. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את התעוזה באותו לילה, אבל קמתי מהמיטה והתיישבתי ליד איתמר. חיבקתי אותו מאחור, כורכת סביבו את זרועותיי, והתחלתי לנשק את השקע בצווארו, בדיוק במקום שאני יודעת שהוא אוהב. משהו עמוק בבטן אמר לי שהלילה הוא לא יוכל לסרב, ולא משנה מה קובעת ההלכה. איתמר לא עשה שום צעד לעברי, אבל גם לא דחה אותי. המשכתי. אחרי כמה דקות הוא הסתובב אליי ושפתיו נצמדו לשפתיי. הוא שלח את ידיו ואסף אותי אליו כמו שחופנים חפץ יקר ושביר. שאפתי לתוכי את הריח המוכר שלו עם ריח הסכנה וההתרגשות שטמון בגבול הפרוץ, עד שהתערבבנו זה בזה נוטפים זיעה ועונג.

למחרת איתמר היה מיוסר, ואני קרנתי מאושר. אין לי מושג איך, אבל ידעתי, פשוט ידעתי שבתוכי נוצרים חיים, שהגוף שלי לא יוכל להישאר אדיש לחוויה המופלאה הזאת. איתמר החל להקפיד יותר ויותר על ההתרחקות, כאילו מנסה לכפר על מעשיו. לתקן את הטעות. אבל אני גיליתי את טעמו המתוק של החטא. שבועיים אחר כך בדיקת ההיריון היתה חיובית, וכעבור תשעה חודשים שחר הגיח לאוויר העולם.

***

״אמא," שחר ניגש אליי, כולו עדיין אפוף בריח השמפו, "את חושבת שאלוהים כועס שאיחרנו?"

״לא, מתוק שלי." הבטתי בו בחיוך והנחתי לו ביד חבילת מפיות ורודות. "אלוהים ברא את הים כדי שניהנה ממנו, הוא בטח שמח שאתה אוהב אותו כל כך. יופי שהתקלחת, בוא תעזור לי לסדר את השולחן."

״רגע, אמא, אם הוא שמח שאני נהנה מהים, אז הוא בטח ישמח גם שאני אשחק בלגו והכי הוא ישמח שאני אשתף את יובל. אלוהים אוהב שנחמדים ככה, לא?" הוא החזיר לי את המפיות ורץ במעלה המדרגות בלי לחכות לתגובה.

התענגתי עוד קצת על האש הבוערת, ואז כיביתי אותה. הנחתי על הגז את הפלטה של שבת. החופש יצטרך לחכות למחר.

איתמר חזר מבית הכנסת והתיישבנו אל השולחן. ביד אחת הוא החזיק את כוס הקידוש, והיד השנייה ליטפה לי את הגב. עולה ויורדת בעיגולים. מזרימה לתוכי גלים של חום ורכות. "אני אוהב אותך ככה, כמו שאת," הוא לחש לי, וקילקל הכול כשהוסיף, "אבל את יודעת כמה השבת חשובה לי."

״אני יודעת," אמרתי, ובלב הוספתי, בטינה, לפעמים יותר ממני.

***

בבוקר התעוררנו מוקדם. לא בכל שבת אנחנו הולכים לבית הכנסת, כלומר, לא כולנו. רק איתמר הולך. אני מתענגת על הקימה המאוחרת. אבל יובל היה אמור לשיר בפעם הראשונה את "אנעים זמירות" בסיום התפילה.

החזן קרא וסלסל. יובל עמד לידו, הטלית הלבנה על גבו, יורדת מכתפיו ומשתלשלת עד הנעליים. מעזרת הנשים שלמעלה ראיתי את האור נח על פניו, שולח לטיפה אל לחיו, אל פיו, אל שערו, אל עיניו שהביטו סביב בהתרגשות מהולה בחשש.

מאחוריי נשמעו קולותיהן הנרגשים של נשים אחרות, מברכות אותי על המעמד, אבל לי התחשק לקרוע את הווילון של המחיצה ולצלול לשם בקפיצת ראש; להטיח את עצמי מטה, להתרסק ליד הילדים הקטנים המסתופפים סביב ארון הקודש הפתוח, סביב בני — ואני רחוקה כל כך. אבל לא. עמדתי למעלה, מחייכת, בפנים זוהרות. אמא גאה.

שחר עמד מצדו האחד, איתמר מהצד השני, ויובל הביט על הסידור ועדיין שתק. לחישות עלו מספסלי בית הכנסת, הנשים התרחקו ממני מעט, לאט, באופן בלתי מורגש כמעט. יובל הרים את ראשו מעלה, אל עזרת הנשים, וחיפש את מבטי. הוא יודע את המילים בעל פה. התאמנו עליהן אין־ספור פעמים.

יובל שנא את המחיצה אפילו יותר ממני, אבל לשנינו לא היתה ברירה: איתמר סירב לעבור לבית כנסת אחר. הוא מהגר חדש בעולם הדתי, הזכרתי לעצמי. עד שהתרגל לסגנון אחד, קשה לו לדמיין אפילו אפשרות אחרת.

אני איתך, אפילו מרחוק, לחשתי לו בלי קול. "אנעים זמירות, ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג."

יובל הסתובב סוף־סוף אל הסידור והתחיל לשיר. הקול שלו נישא ברחבי בית הכנסת, ודמעות הציפו את עיניי. לא רציתי להתרגש כשאני רחוקה כל כך, כשאני לא יכולה לעמוד ממש לידו. ובכל זאת משהו במילים העתיקות מצא את הדרך אל לבי, גם אם לא רציתי. המילים האלה, שמעולם לא זכיתי לשיר מעל הדוכן — שייכות לי. יובל שר אותן עכשיו במקומי.

אחרי התפילה, מחוץ לבית הכנסת, איתמר חייך אליי. "איך יובל שר יפה, כמה הקול שלו מתוק, ברוך השם."

"כן," אמרתי בקול רפה. אני את ה"ברוך השם" שלי הפסקתי להגיד כבר מזמן.

***

"אז איך היתה שבת?" שאלה אותי אורטל, אחותי, למחרת בבוקר.

ליאורה ואורטל. ההורים שלנו רצו שלשתינו יהיה אור בשם, שלהם יהיה אור בבית. פחות הצליח להם. אולי כי מרוב שהיו עסוקים בלדאוג שנהיה מושלמות, הציפיות הבלתי הגיוניות שלהם הרסו כל חלקה מוארת בבית שלנו.

חוץ מהאור בשם, אורטל ואני היינו הכי שונות שאפשר. היא עם העיניים הגדולות שלה, העגולות, השיער הארוך המתולתל והחיוך הכובש — אנשים בהו בה כשעברה על פניהם — ואני עם העיניים הקטנות מדי, כמו שני חרכי ירי בַּפּנים, אף גדול ושיער חלק, שלא מיתלתל ולא מתנופף, אלא חוזר ונשמט בעקשנות גם אחרי ביקור במספרה. כמוני. רגיל כל כך ועיקש. אבל למרות ההבדלים, בדבר אחד ההורים שלנו הצליחו: היינו החברות הכי טובות, תמיד, גם כשהיינו ילדות וגם עכשיו. דיברנו בכל בוקר בדרך לעבודה, והפקקים שלא ריחמו עלינו העניקו לנו שעה של שיחה מדי יום.

״סטטוס קוו רגוע," עניתי, "אף אחד לא מעז להפר את האיזון העדין. אבל לפחות לא רבנו. הילדים שונאים שאנחנו רבים."

״שרק לא תהפכו להיות כמו אבא ואמא," היא הזהירה אותי, בדיוק כששמתי לב שאבא שלי מתקשר, ולא מוותר אף שהוא בשיחה ממתינה.

"אבא בדיוק מתקשר אליי עכשיו," אמרתי לה. "מה נראה לך שהוא רוצה על הבוקר?"

״אם הוא מתקשר, הוא בטח גם בנסיעה," היא פטרה אותי כלאחר יד.

״זה לא הגיוני." התחלתי לדאוג. אולי קרה לו משהו? "בנסיעה של הבוקר הוא מדבר רק עם סבתא," אמרתי לה.

״אולי סבתא לא ענתה לו," אמרה, אבל היא כבר לא נשמעה בטוחה בעצמה כמו קודם.

״טוב, תני לי רגע לדבר איתו ואני חוזרת אלייך."

***

אבא שלי היה אדם עם סדר יום קבוע ואובססיבי. שיחת הבוקר עם סבתא היתה עוגן קבוע: בכל יום, בדיוק בשעה שהוא חוזר מהתפילה ויוצא לעבודה. בכל יום בדיוק בשעה שהיא מתעוררת, לפני שהיא יורדת לחדר האוכל בדיור המוגן שלה. היא עברה לשם לפני עשר שנים, כשעוד היתה עצמאית. יום אחד היא החליטה שנמאס לה לגור לבד. היא רוצה לפתוח את הדלת בבוקר ולדעת שיש מישהו מהצד השני שאפשר לומר לו בוקר טוב. או במקרה שלה, מישהו שאפשר לא להגיד לו בוקר טוב, אלא לשלוח לעברו מבט מתנשא.

״סבתא נפטרה," הוא אמר לי בקול חנוק. "ההלוויה היום בארבע."

זה לא היה מפתיע, כבר הרבה זמן שהיא לא היתה בקו הבריאות.אבל ידעתי שזה מאוד קשה לו. כבר שנה שהוא לא מצליח להיפרד ממנה. מנסה להיאחז בחוטי החיים האחרונים שקושרים אותה למציאות. הוא היחיד שהיא מזהה בכלל, בפעם האחרונה שהגעתי לבקר אותה היא חשבה שאני מנסה לחטוף אותה למחלקה אחרת. "אני הבת של רפאל," אמרתי לה. היה די באזכור של שמו בשביל להרגיע אותה.

ניתקתי והתקשרתי מיד לאורטל. הנייד לא הספיק להשמיע אפילו צליל חיוג אחד, והיא כבר ענתה.

״זאת סבתא," אמרתי בלי להרבות במילים, "היא נפטרה.״

"הגיע הזמן," אמרה.

"את יודעת להיות מרשעת לפעמים," הטחתי בה. "ניפגש אצל אבא ואמא?"

***

בהר המנוחות תמיד חם. גם אם יורד גשם, אני יוצאת מכל הלוויה שרופה. בגלל ניסיון העבר, הכנסתי לתיק כובע, קרם הגנה ומשקפי שמש, כאילו אני בדרך לים ולא להלוויה.

היינו מעטים. זה היה הגיוני, סבתא שלי לא היתה אישה אהובה. כלומר פעם אולי היתה, אבל הבדידות הפכה אותה לאישה מרירה. לא הצלחתי לזכור מילה אחת טובה שאמרה לי בשנים האחרונות. אבל גם קודם לא הייתי מספיק טובה בשבילה. הבגדים שלי היו חשופים מדי, דיברתי יותר מדי, אכלתי פחות מדי. והילדים — הם תמיד זכו לביקורת: לא מספיק מנומסים. לא לבושים מספיק מכובד, בלי כיפות. והחטא הגדול ביותר — הולכים יחפים. בכול היה אשם, כמובן, החינוך הקלוקל שלי, נכדה שהיא כישלון. כמו כולם, בעצם. כולם, חוץ מאבא שלי. הוא היה כליל השלמות. אולי משום שכלילת השלמות בכבודה ובעצמה ילדה אותו.

עמדתי שם עם המחשבות המרושעות שלי ועם עוד עשרים אנשים בערך: אנחנו, הדודים וכמה נשים שלא הכרתי, בטח דודות רחוקות. חברה קדישא התחילו בטקס, ואבא שלי הלך אחרי הארון בראש מורכן. בשבילו אני פה, הזכרתי לעצמי והלכתי לצדו. עמדנו כולנו ליד הקבר הפתוח, כשאחת הנשים המבוגרות שלא הכרתי התחילה לדבר.

״מרסל, אני סולחת לך," אמרה בקול רם, ועל פניה היתה נסוכה הבעה שלווה שלא תאמה כלל את המעמד. "אני יודעת שאת לא התכוונת, זה גבריאל שסיפר לך סיפורים לא נכונים. אז כשאת עולה למעלה, תדעי שסלחו לך בעולם הזה, אני לא כועסת עוד על כלום."

״מי זו?" שאלתי את אורטל בלחישה.

״אין לי מושג," היא אמרה והגניבה מבט ספקני אל הצד הלא מוכר של המשפחה. "לא נראה לי שהיא ממש בקו השפיות."

אין בה סקרנות, באורטל, חשבתי, ולא בפעם הראשונה. הבעיה שאבא שלי לא נראה כמו מישהו שאפשר לשאול אותו משהו כרגע, ואת אמא שלי אולי אפשר לשאול, אבל היא לא בהכרח תענה. לפעמים נראה לי שהיא בטוחה שאני עדיין ילדה בת חמש שאי אפשר לספר לה דברים, שצריך לגונן עליה מפני המציאות הכואבת.

התלבטתי רגע, אבל לא הרבה יותר מזה. ניגשתי לאישה הזרה ואמרתי, ״שלום, מי את?"

היא עמדה, מחזיקה בידיהן של נשים שעמדו לידה. רק אז שמתי לב שהיא זקנה מאוד. יותר מבוגרת אפילו מסבתא שלי.

״מי את?" היא חקרה אותי בתגובה.

המילים שלה הזכירו את סבתא מרסל. גם היא היתה תמיד עונה בשאלה, לא ממהרת לנדב פרטים. חזרתי לעמדת הנכדה המבוישת.

״אני ליאורה, הבת הגדולה של רפאל״.

״ואין לך מושג מי אני?"

״לא, אין לי מושג." נענעתי בראשי, למה האישה הזאת חושבת שאני אמורה להכיר אותה?

היא עמדה בשקט ובחנה אותי מכף רגל עד ראש במבט חודר, אפילו קצת מאיים, כמו אומדת את היריבה שניצבת מולה. "אני האחות של סבא שלך.״

״האחות של סבא שלי?" נדהמתי, "אבל לסבא גבריאל לא היו אחיות, הוא היה בן יחיד."

״הוא היה בן יחיד לאמא שלו, זה נכון," היא הסכימה, "אבל היו לו גם שתי אחיות מאבא שלו. אני אחת מהן."

״לא שמעתי אף פעם על שום אחות," אמרתי בהיסוס, "ואיפה האחות השנייה?"

״זה סיפור ארוך," היא נאנחה, "ואני כבר עייפה."

״את לא יכולה לבוא לכאן, להכריז שאת אחותו של סבא גבריאל, ולא להסביר כלום," התרגזתי, וכבר פניתי ללכת. אורטל צדקה. סתם מטורפת שמסתובבת בהלוויות ומדברת שטויות כדי לעצבן את האבלים.

"חכי," היא קראה, ואני הסתובבתי באי־רצון ופגשתי בחיוכה. ״רואים שאת מהמשפחה, אצלנו אף אחד לא יודע לוותר. קוראים לי ג'ולייט. אם את רוצה, קחי את מספר הטלפון שלי. בואי אליי הביתה מחר, ואני אספר לך הכול."

***

זה שיש במשפחה שלנו סוד לא הפתיע אותי. ענן גדול של סודות תמיד רבץ מעלינו: מחלות שלא מדברים עליהן, אירועים שהודחקו, שאלות שנשארו לא פתורות. הענן הזה תמיד ליווה אותנו, מרחף מעל, נוגע לא נוגע. האחיות של סבא גבריאל כנראה היו גם הן חלק מהענן הזה. אבל בכל זאת, שתי אחיות זה סוד קצת גדול.

ליל סדר אחד, קצת אחרי שסבא גבריאל נפטר, סבתא ישבה בשולחן הסדר ולא הפסיקה לבכות. אחרי כל שורה בהגדה היא סיפרה איך סבא גבריאל היה עושה כל דבר. ואז, כשהגענו לקטע על קריעת ים סוף, ביקשתי שתספר על העלייה שלה ושל סבא ממצרים, על יציאת מצרים שלהם.

״אנחנו ישראלים!" היא נזפה והביטה בי במבטה המצמית. מבט שהיא שמרה לרגעים הקשים ביותר. מבט שזכיתי לקבל לא מעט. "החיים שלנו שם לא חשובים, החיים שלנו התחדשו כאן, וזה הדבר היחיד שחשוב״.

אבא שלי השפיל את עיניו, והמסר היה ברור לכולנו. לא שואלים ולא מספרים.

בינתיים, החלטתי, לא אגיד לו כלום. הוא באבל על אמא שלו. אבל לי זה בהחלט נשמע מסקרן.

למחרת הילדים הלכו לבית הספר ואיתמר לעבודה. אבל אני, במקום לנסוע להוריי, לשבעה, נסעתי לג'ולייט, לירושלים.

***

הפעם הראשונה שראיתי את איתמר היתה בין ההרים הירוקים שבדרך לירושלים. שנינו הגענו ליום מיונים לקורס להדרכת טיולים. לאיתמר זה התאים כמו כפפה ליד. ואני, עד היום לא ברור לי מה עשיתי שם. אבל הייתי סטודנטית, וזה היה מגניב. החברות שלי הלכו, אז הלכתי.

כל אחד מאיתנו היה צריך להעביר הדרכה. איתמר נעל סנדלי שורש ולבש מכנסי טיולים, כאלה שאפשר לפתוח את הריצ'רץ' והם הופכים לקצרים. הוא שלף מהתיק שלו מפה והתחיל להסביר על הטופוגרפיה של השטח. אני לא הצלחתי לקרוא את המפות האלה בכלל, אבל הנהנתי כאילו אני מבינה.

הוא היה אחר מכל מה שהכרתי. הגוף שלו היה רחב וזקוף, לא גמלוני כמו כל הביני"שים שיצאתי איתם, שיושבים כל היום רכונים מעל דפי הגמרא. היו לו כתפיים רחבות, כאלה שאפשר לדמיין איך את נשענת עליהן. כולם התהפנטו ממנו. טוב, בעיקר כולן. לא נראה לי שהיתה אחת שלא רצתה לצאת איתו אחרי ההדרכה הזאת. ברגע שהוא סיים, הוא כבר היה מוקף.

התרחקתי. ממילא היה ברור שאין לי סיכוי. החצאית הארוכה שלי אספה לאורך המסלול זרדים וענפים. סבלתי מהחום בחולצה עם השרוולים שהגיעו עד המרפק, ובכל פעם שפתחתי את הפה הייתי בטוחה שכולם חושבים רק דבר אחד: דוסית.

כשהגיע תורי להדריך התחלתי לספר להם על ממלכה עתיקה, על שני אחים שלא הפסיקו לריב זה עם זה, על אמא שלהם שהיתה היחידה שהצליחה להתמודד איתם, ועל כאב החורבן ששניהם המיטו על הממלכה מיד אחרי שהיא מתה. ככל שהתקדמתי בסיפור הפסקתי לחשוב על עצמי, וחשבתי על האחים, על המלחמות ביניהם. המשתתפים האחרים הקשיבו מרותקים. היה אפשר לסמוך עליהם, ועל מערכת החינוך, שהם לא ידעו מספיק היסטוריה כדי לזהות את הסיפורים. רק בסוף חשפתי את הסוד: האמא היתה שלומציון המלכה. כשהשתתקתי היה רגע אחד של דממה, ואז כולם התחילו למחוא לי כפיים.

אחרי ההדרכה איתמר ניגש אליי. הייתי כל כך בהלם שדווקא הוא, הבחור הכי חתיך בקבוצה, מתעניין בי. הדוסית המכוערת. במיוחד כשכל היפות נמצאות בסביבה. לא האמנתי כשהוא הציע לי לצאת איתו, ועוד יותר לא האמנתי כשגיליתי שלא רק המילים שלי מעניינות אותו אלא גם הגוף. עד אותו הרגע הייתי בטוחה שאני אמות רווקה זקנה ובתולה עם מיליוני חתולים שמקשיבים לסיפורים שלי. אבל איתמר חשב משום־מה שאני יפה.

היינו זוג מוזר. אני עם החצאיות והשרוולים הארוכים, והוא עם גופיות ומכנסיים קצרים, בלי כיפה, בלי ציצית. בלי אלוהים.

בהתחלה שמרנו נגיעה. הרי לימדו אותי שככה מתחילות הצרות עם גברים כאלה, חילונים, שלא יודעים לרסן את היצר שלהם. וגם, חששתי לגעת. עצם המחשבה על מגע גרמה ללב שלי לרטוט. לא היה לי מושג איך לגעת. באולפנה לימדו אותי רק איך להתרחק. איך להישמר. אף אחד לא טרח להכין אותי לרגע שבו באמת יהיה מותר להתקרב.

אז לא נגענו. רק דיברנו, שיחות ארוכות ועמוקות על החיים. על עצמנו. על מי שהיינו ומי שאנחנו רוצים להיות. ואיתמר היה ההפך לגמרי מכל מה שסיפרו על גברים בשיעורי "אישות ומשפחה", הוא היה קשוב ועדין ומתחשב, ולרגע לא ניסה לפתות אותי.

אחרי חודש כבר השתוקקתי שהוא ייגע בי. ישבנו בתוך הרכב שלי, בחניה ליד הדירה שלו. הייתי צריכה לחזור הביתה, אבל היה קשה להיפרד. ישבנו במכונית ודיברנו. כלומר, הוא דיבר ואני רק בהיתי בידיים שלו ודמיינתי אותן מונחות עליי, מלטפות את עורי. רציתי לגעת לו בלחי, בחזה, בשפתיים. אבל כבר הבנתי שבניגוד למה שלימדו אותי באולפנה, הוא לעולם לא יעשה משהו שעלול לפגוע בתמימות שלי. שאני צריכה ליזום, לעשות את הצעד הראשון.

אחרי שעתיים הוא שלח את ידו כדי לפתוח את דלת המכונית, ואני לא התאפקתי והנחתי את ידי על זרועו. איתמר הסתכל בי כמהופנט. "בטוחה?" שאל והניח את ידו בעדינות על ידי, ואז, באיטיות מייסרת, העביר אותה על זרועותיי, כתפיי, שפתיי.

***

במכונית המטפסת על ההרים שהיו עדים להיכרות שלנו, לראשית אהבתנו, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה התרחקנו מהזוג שהיינו. אז היינו כמו שער זה לזה. כל אחד פתח בפני השני עולם חדש. זה היה מסקרן, מעורר, מלא בתהפוכות. ועכשיו היינו מעצור זה לזה, מחסום מפני הצעד הנוסף לעבר העולם שכל אחד מאיתנו בחר. נשארנו באמצע, תקועים בתהום שבין שני העולמות.

"הגעת ליעד," הכריז הקול של האישה המדוכדכת מהווייז. יצאתי מהמכונית והבטתי סביבי. זאת היתה סמטה נעימה, ומוצלת. העצים גבוהים, הבתים נמוכי קומה. סימני הזמן ניכרו ברחוב. מרצפות שבורות, סדקים בקירות, בתים שונים זה מזה, כל אחד והאופי שלו. לא מגדלים־מגדלים שכולם נראים אותו הדבר. לא מגדלים בכלל. לבית של ג'ולייט היה אופי.

המשקוף היה צבוע באדום ומסביב לדלת היו חמסות בצבעים שונים, עשר לפחות, קטנות וגדולות, כמגינות על הכניסה. ששום מזל רע לא ייכנס מבעד לדלת הזאת. דפקתי על הדלת, בלי לדעת אם אני מזל טוב או רע שנכנס עכשיו לבית, ומה יתגלה לי בסיפור הזה שאני מבקשת לחשוף.

ג'ולייט פתחה את הדלת. היא היתה אישה קטנה, נמוכה אפילו ממני. עורה היה מקומט כולו, השיער שלה הבהיק מלובן, ועיניה חייכו אליי.

"איזה יופי שהגעת," היא אמרה, "מזמן חיכיתי לאורחת כמוך."

"תודה שהסכמת שאבוא בהתראה כזו קצרה," אמרתי.

"משפחה זאת משפחה, ובמיוחד משפחה שלא ראיתי אף פעם," היא צעדה אל המטבח שהדיף ניחוחות מוכרים מבית סבתא, ובחשה בתבשיל שרחש על הכיריים. על השיש ניצבו צנצנות זכוכית שבתוכן ירקות כבושים. המקרר הלבן שניצב בפינה טרטר כמי שמתלונן על כך שהוא עדיין צריך לעבוד בגילו המופלג. ארונות הפורמייקה הישנים, מרצפות הסומסום הקטנות — הזמן כאן כאילו עצר מלכת.

"אז את אחותו הקטנה של סבא גבריאל?" שאלתי שאלה אחת מתוך רבות שהתרוצצו בראשי.

"אני אחותו הגדולה," היא ענתה ועיניה התעננו. "היינו שתי אחיות גדולות לסבא גבריאל שלך. הוא היה התינוק גבריאל שלנו."

"אני לא יודעת כלום, ממש כלום. ואני רוצה לדעת הכול," הפצרתי בה.

"ואני רוצה לספר," אמרה. "את מה שהיה אז אי אפשר לשנות אבל לספר אפשר, ואני החלטתי לספר. אלה היו זמנים אחרים, והרבה החלטות שהתקבלו אז — היום זה לא היה קורה ככה. אבא שלך באבל, אז אולי עדיף שדווקא את תשמעי את הסיפור הזה. ואחר כך תוכלי לספר לו. אני לא רוצה לשתוק עוד. אבל," היא היססה, "אני באמת לא יודעת איך לספר את זה בכלל."

המילים שלה היו מבולבלות. אולי בכל זאת היא לא לגמרי בסדר בראש, חשבתי לעצמי. אבל היא נראתה כמי שסערה גדולה עצורה בה, ואני כבר ממילא כאן. שתקתי ונתתי לה להמשיך.

"כדי שתביני הכול, אני רוצה להתחיל מההתחלה." היא כיבתה את להבות הכיריים, נתנה מבט אחרון בסירים וצעדה בכבדות לסלון. היא התיישבה על כורסה של פעם, בצבע בורדו עם ידיות מעץ, וסימנה לי לקחת כיסא. התיישבתי מולה, מתוך כוונה לא להחמיץ שום פרט.

"אמא שלי מתה עוד בפריז," פתחה ג'ולייט. "אני הייתי תינוקת, אבל לא נשארתי לבדי. היתה לי אחות גדולה שטיפלה בי, ז'קלין. אבא שלנו לא הסתדר בפריז. הכאב מהזכרונות היה חזק מידי וקצת אחרי שהיא נפטרה הוא איבד את העבודה שלו. הוא החליט לנסות להתחיל מחדש ולעבור לגור במצרים, באלכסנדריה. כולם אמרו לו ששם יש הזדמנויות עסקיות טובות. הוא הגיע לעיר ושכר אומנת שתטפל בנו, פורטונה. בתוך זמן קצר הוא התחתן איתה, ונולד לנו אח. גבריאל, סבא שלך. אבל אז פורטונה חלתה, העניינים התחילו להסתבך, וז'קלין שוב היתה צריכה לקחת אחריות למשפחה."