הביתה הלוך חזור

פריז, 1930

ז'קלין עמדה ליד חלון המטבח והתבוננה על העיר. מלמעלה דמו הרחובות בעיניה לתמנון ענקי שזרועותיו מקיפות אותה וסוגרות עליה. שערה השחור התפתל סביב ראשה, ידיה הנעות כמו במקצב עתיק ערסלו תינוקת. היא היתה צעירה מכדי לטפל בתינוקת קטנה כל כך — בת אחת־עשרה ובקושי מטר וקצת. אבל ג'ולייט געתה בבכי ודרשה את מנת האוכל שלה. "עוד מעט, אחות קטנה," לחשה לה ז'קלין בעודה מרתיחה חלב בסיר קטן, "עוד מעט."

הדלת נפתחה והיא הפנתה את מבטה מיד. אביה והרופא יצאו מן החדר ומבטם אמר הכול. אמא שלהן מתה. היא כבר לא תאכיל את ג'ולייט, לא תספר לז'קלין סיפורים על ארצות רחוקות, לא תיקח את שתיהן לבילוי בעיר. ידיה של ז'קלין רעדו, הדמעות שטפו את לחייה, אבל לא היתה לה שהות לשקוע במחשבות. בכייה של ג'ולייט החזיר אותה אל המציאות. החלב החם היה כרגע חשוב מאמה המתה.

היא התיישבה על הכיסא והביטה באחותה שגמעה את החלב בשקיקה, לא מבינה שעולמה התהפך. הכוכבים בשמים שינו את מסלולם, והיא תצטרך למצוא ביניהם את הנתיב שלה.

ישראל, 2010

נכנסתי לחניה ושלחתי מבט אל השמים. איחרתי. השמש כבר שקעה מזמן. בטוח תהיה לו איזו הערה עוקצנית, אין סיכוי שהוא יתעלם.

כשאיתמר ואני התחתנו, הוא היה חילוני ואני דתייה. אחרי כמה זמן הגיעה הכיפה, והוא הבטיח שהוא עושה את זה רק למען המשפחה, בשביל הזמן המשותף בשבתות ובחגים בלי מסכים. אבל ההלכה כבר מזמן גברה על המשפחה. הוא הלך והתחזק, ואני הלכתי והפכתי חופשייה — מבפנים. אלא שבזמן האחרון המאבק שבתוכי איים לפרוץ החוצה, אל העולם. נמאס לו להיות דחוק.

״ילדים, בואו ניכנס מהר הביתה, ישר למקלחות," אמרתי. הם רצו הביתה בהתלהבות, אבל הצעדים שלי היו מדודים. שואפים עוד קצת את האוויר שבחוץ.

פתחתי את הדלת וראיתי את איתמר עומד בין הסירים. הגוף הגמיש שלו זז במהירות במטבח, מנסה לנצח במרוץ נגד השמים המשחירים.

״כבר שבת," מלמל, והיה אפשר לשמוע את הכעס שמבעבע מאחורי המילים, איתמר אף פעם לא מאחר. לא לפגישות בעבודה, לא לסרטים בקולנוע ובטח לא לשבת.

״כן, התעכבנו קצת, אתה יודע איך זה, כמעט בלתי אפשרי להוציא את שחר מהמים. אתה צריך עזרה?" נכנסתי למטבח בלי לחכות לתשובה.

״אם היית עוזרת לי קודם, כבר היינו מסיימים," המילים שלו היו מכוונות לפגוע, "לתפילה אני כבר לא אספיק להגיע היום."

לקחתי מזלג והתחלתי להפוך את השניצלים. "אתה יכול ללכת, איתמר, אני אסיים כאן."

״את בטוחה?" הוא הביט בי, ופתאום היה בעיניים שלו משהו פגיע, שואל ורך. אי אפשר לעמוד בפני המבט שלו. "בטח," עניתי.

הוא הדביק נשיקה חטופה ללחיי ויצא מהבית. הרגשתי קלילה פתאום, כל הדחיסות שהיתה באוויר התפוגגה. רק שלא הייתי בטוחה אם זה בזכות הנשיקה, המבט האוהב או דווקא קולה של הדלת הנטרקת.

יום שישי היה תמיד יום מועד לפורענות. אמא שלי העבירה את ימי שישי לחוצה, עצבנית ומרוטה, ואני הבטחתי לעצמי שלא אהיה כמוה. הכול סבב סביב הרגע המדויק שבו נכנסת שבת. עד הרגע הזה כולם היו צריכים להיות מקולחים, לבושים בבגדי שבת, מסורקים. אבל עד הרגע הזה כולם כבר הספיקו לריב עם כולם, בכל שבת. ברגע שהיה לי רישיון נהיגה, ברחתי. הייתי מבלה את ימי שישי עם חברים, ומעולם לא חזרתי יותר מעשר דקות לפני כניסת שבת. עשר דקות מדודות מהלחץ של אמא שלי הספיקו לי, יותר מזה לא הייתי מסוגלת לספוג.

עכשיו הבישול דווקא בשעה הזאת — כבר עשר דקות אחרי כניסת השבת — הסב לי עונג. הפכתי את השניצלים שהשחימו בתוך המחבת, עד שהגיעו בדיוק לדרגה שבה שחר אוהב אותם, שרופים מספיק אבל לא שרופים מדי. שחר היה כל כך קפדן בנוגע לאוכל שלו, שאם השניצל היה יוצא חיוור ולו במקצת, היה אפשר לזרוק אותו לפח כבר עכשיו, ולחסוך את המסע שיעבור במהלך השבוע מהמקרר לצלחת וחוזר חלילה. אבל הערב לא התלוננתי, ולא מיהרתי. האיסור הופך כל דבר למעניין יותר, כל מאכל לטעים יותר. לאיסור יש תבלין מיוחד. תבלין של שבת.

לפני שמונה שנים יצאנו איתמר ואני ללילה בצימר, יובל כבר היה בן שנה, וזו היתה הפעם הראשונה שנפרדתי ממנו ללילה שלם. אני הייתי מלאת חששות, אבל ידעתי שהזמן הזה חשוב לאיתמר, אז הסכמתי. השארנו אותו אצל אמא שלי עם מיליון הוראות, עם השמיכי ודודו, הדובי שלו, ועם הגמדים בטעם תות שהוא אוהב. אבל הבכי שלו כשיצאנו מהדלת שבר את לבי. התחלנו לנסוע, אני בדמעות ואיתמר בהתלהבות.

לפני זה היו לי מחשבות לבטל את הצימר, גם ככה הספירה של שבעת הימים הנקיים הסתבכה לי. הייתי אמורה ללכת למקווה לילה לפני הנסיעה לצימר, אבל כתם סורר שהופיע בתחתונים לפני שבוע שיבש את התוכניות. עכשיו ליל הטבילה התנגש עם הלילה של הצימר. התקשרתי לבעלת הצימר כדי לדחות, אבל היא הסבירה לי בחוסר סבלנות שאם אנחנו לא מגיעים נצטרך לשלם את כל הסכום, רק בלי להיות שם. אז נסענו.

חיפשתי בנייד מקווה באזור שאוכל לטבול בו. האצבע שלי נעה על המסך באיטיות לא אופיינית, כאילו מנסה להתנגד למהלך, למנוע ממני להגיע אל הרגע הזה שבו הבלנית בוחנת את כל הגוף שלי בדקדקנות ובודקת שאין שום חציצה ושום לכלוך.

בבית שגדלתי בו הגוף היה לא מדובר, לא נראה. כל נגיעה היתה פוטנציאל לאסון. כל מבט מסוכן. הגוף ואני היינו שתי ישויות נפרדות: הגוף היה מנסה למשוך אותי מטה, אל מחוזות החטא, ואני הייתי אמורה לגרום לו להתעלות אל עולמות זכים וטהורים. הכול בשתיקה. אבל מיד אחרי החתונה המצב השתנה: בכל חודש הייתי צריכה לחשוף את גופי בפני הבלנית, לעמוד מולה נבוכה, בעוד היא גוהרת מעליי ומודדת את רמת הטוהרה שלו, וגם שלי. שום דבר בתקופת ההתבגרות הצנועה שלי לא הכין אותי למעבר החד הזה. אף אחד לא סיפר שבצד השני של הנישואים הגוף שלי יהפוך לנחלת הכלל.

בערב נסענו יחד למקווה. איתמר חיכה לי באוטו, כשיצאתי בהססנות אל האתר החשוך. אבל המקווה היה סגור. מתברר שהוא נפתח רק לפי דרישה, וזו כנראה לא היתה שם.

חזרתי אל הרכב מובסת, אין דבר שיכול להרוס בילוי זוגי כמו העובדה שאי אפשר לגעת. איתמר שמר בקפדנות על רווח קטן בינינו אפילו בנסיעה. ואני רק דמיינתי כמה אפשרויות חנוקות מסתתרות בתוכו. בפעם הראשונה מאז שיובל נולד היה לנו לילה לעצמנו, וככה אנחנו עומדים להעביר אותו: בחציצה. בריחוק.

"אני אישן על הספה," איתמר לקח כרית וגם שמיכה וסידר לעצמו את הספה. אני שכבתי במיטה הזוגית הגדולה, ותשוקה אסורה התגנבה לתוכי. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את התעוזה באותו לילה, אבל קמתי מהמיטה והתיישבתי ליד איתמר. חיבקתי אותו מאחור, כורכת סביבו את זרועותיי, והתחלתי לנשק את השקע בצווארו, בדיוק במקום שאני יודעת שהוא אוהב. משהו עמוק בבטן אמר לי שהלילה הוא לא יוכל לסרב, ולא משנה מה קובעת ההלכה. איתמר לא עשה שום צעד לעברי, אבל גם לא דחה אותי. המשכתי. אחרי כמה דקות הוא הסתובב אליי ושפתיו נצמדו לשפתיי. הוא שלח את ידיו ואסף אותי אליו כמו שחופנים חפץ יקר ושביר. שאפתי לתוכי את הריח המוכר שלו עם ריח הסכנה וההתרגשות שטמון בגבול הפרוץ, עד שהתערבבנו זה בזה נוטפים זיעה ועונג.

למחרת איתמר היה מיוסר, ואני קרנתי מאושר. אין לי מושג איך, אבל ידעתי, פשוט ידעתי שבתוכי נוצרים חיים, שהגוף שלי לא יוכל להישאר אדיש לחוויה המופלאה הזאת. איתמר החל להקפיד יותר ויותר על ההתרחקות, כאילו מנסה לכפר על מעשיו. לתקן את הטעות. אבל אני גיליתי את טעמו המתוק של החטא. שבועיים אחר כך בדיקת ההיריון היתה חיובית, וכעבור תשעה חודשים שחר הגיח לאוויר העולם.

״אמא," שחר ניגש אליי, כולו עדיין אפוף בריח השמפו, "את חושבת שאלוהים כועס שאיחרנו?"

״לא, מתוק שלי." הבטתי בו בחיוך והנחתי לו ביד חבילת מפיות ורודות. "אלוהים ברא את הים כדי שניהנה ממנו, הוא בטח שמח שאתה אוהב אותו כל כך. יופי שהתקלחת, בוא תעזור לי לסדר את השולחן."

״רגע, אמא, אם הוא שמח שאני נהנה מהים, אז הוא בטח ישמח גם שאני אשחק בלגו והכי הוא ישמח שאני אשתף את יובל. אלוהים אוהב שנחמדים ככה, לא?" הוא החזיר לי את המפיות ורץ במעלה המדרגות בלי לחכות לתגובה.

התענגתי עוד קצת על האש הבוערת, ואז כיביתי אותה. הנחתי על הגז את הפלטה של שבת. החופש יצטרך לחכות למחר.

איתמר חזר מבית הכנסת והתיישבנו אל השולחן. ביד אחת הוא החזיק את כוס הקידוש, והיד השנייה ליטפה לי את הגב. עולה ויורדת בעיגולים. מזרימה לתוכי גלים של חום ורכות. "אני אוהב אותך ככה, כמו שאת," הוא לחש לי, וקילקל הכול כשהוסיף, "אבל את יודעת כמה השבת חשובה לי."

״אני יודעת," אמרתי, ובלב הוספתי, בטינה, לפעמים יותר ממני.

בבוקר התעוררנו מוקדם. לא בכל שבת אנחנו הולכים לבית הכנסת, כלומר, לא כולנו. רק איתמר הולך. אני מתענגת על הקימה המאוחרת. אבל יובל היה אמור לשיר בפעם הראשונה את "אנעים זמירות" בסיום התפילה.

החזן קרא וסלסל. יובל עמד לידו, הטלית הלבנה על גבו, יורדת מכתפיו ומשתלשלת עד הנעליים. מעזרת הנשים שלמעלה ראיתי את האור נח על פניו, שולח לטיפה אל לחיו, אל פיו, אל שערו, אל עיניו שהביטו סביב בהתרגשות מהולה בחשש.

מאחוריי נשמעו קולותיהן הנרגשים של נשים אחרות, מברכות אותי על המעמד, אבל לי התחשק לקרוע את הווילון של המחיצה ולצלול לשם בקפיצת ראש; להטיח את עצמי מטה, להתרסק ליד הילדים הקטנים המסתופפים סביב ארון הקודש הפתוח, סביב בני — ואני רחוקה כל כך. אבל לא. עמדתי למעלה, מחייכת, בפנים זוהרות. אמא גאה.

שחר עמד מצדו האחד, איתמר מהצד השני, ויובל הביט על הסידור ועדיין שתק. לחישות עלו מספסלי בית הכנסת, הנשים התרחקו ממני מעט, לאט, באופן בלתי מורגש כמעט. יובל הרים את ראשו מעלה, אל עזרת הנשים, וחיפש את מבטי. הוא יודע את המילים בעל פה. התאמנו עליהן אין־ספור פעמים.

יובל שנא את המחיצה אפילו יותר ממני, אבל לשנינו לא היתה ברירה: איתמר סירב לעבור לבית כנסת אחר. הוא מהגר חדש בעולם הדתי, הזכרתי לעצמי. עד שהתרגל לסגנון אחד, קשה לו לדמיין אפילו אפשרות אחרת.

אני איתך, אפילו מרחוק, לחשתי לו בלי קול. "אנעים זמירות, ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג."

יובל הסתובב סוף־סוף אל הסידור והתחיל לשיר. הקול שלו נישא ברחבי בית הכנסת, ודמעות הציפו את עיניי. לא רציתי להתרגש כשאני רחוקה כל כך, כשאני לא יכולה לעמוד ממש לידו. ובכל זאת משהו במילים העתיקות מצא את הדרך אל לבי, גם אם לא רציתי. המילים האלה, שמעולם לא זכיתי לשיר מעל הדוכן — שייכות לי. יובל שר אותן עכשיו במקומי.

אחרי התפילה, מחוץ לבית הכנסת, איתמר חייך אליי. "איך יובל שר יפה, כמה הקול שלו מתוק, ברוך השם."

"כן," אמרתי בקול רפה. אני את ה"ברוך השם" שלי הפסקתי להגיד כבר מזמן.

"אז איך היתה שבת?" שאלה אותי אורטל, אחותי, למחרת בבוקר.

ליאורה ואורטל. ההורים שלנו רצו שלשתינו יהיה אור בשם, שלהם יהיה אור בבית. פחות הצליח להם. אולי כי מרוב שהיו עסוקים בלדאוג שנהיה מושלמות, הציפיות הבלתי הגיוניות שלהם הרסו כל חלקה מוארת בבית שלנו.

חוץ מהאור בשם, אורטל ואני היינו הכי שונות שאפשר. היא עם העיניים הגדולות שלה, העגולות, השיער הארוך המתולתל והחיוך הכובש — אנשים בהו בה כשעברה על פניהם — ואני עם העיניים הקטנות מדי, כמו שני חרכי ירי בַּפּנים, אף גדול ושיער חלק, שלא מיתלתל ולא מתנופף, אלא חוזר ונשמט בעקשנות גם אחרי ביקור במספרה. כמוני. רגיל כל כך ועיקש. אבל למרות ההבדלים, בדבר אחד ההורים שלנו הצליחו: היינו החברות הכי טובות, תמיד, גם כשהיינו ילדות וגם עכשיו. דיברנו בכל בוקר בדרך לעבודה, והפקקים שלא ריחמו עלינו העניקו לנו שעה של שיחה מדי יום.

״סטטוס קוו רגוע," עניתי, "אף אחד לא מעז להפר את האיזון העדין. אבל לפחות לא רבנו. הילדים שונאים שאנחנו רבים."

״שרק לא תהפכו להיות כמו אבא ואמא," היא הזהירה אותי, בדיוק כששמתי לב שאבא שלי מתקשר, ולא מוותר אף שהוא בשיחה ממתינה.

"אבא בדיוק מתקשר אליי עכשיו," אמרתי לה. "מה נראה לך שהוא רוצה על הבוקר?"

״אם הוא מתקשר, הוא בטח גם בנסיעה," היא פטרה אותי כלאחר יד.

״זה לא הגיוני." התחלתי לדאוג. אולי קרה לו משהו? "בנסיעה של הבוקר הוא מדבר רק עם סבתא," אמרתי לה.

״אולי סבתא לא ענתה לו," אמרה, אבל היא כבר לא נשמעה בטוחה בעצמה כמו קודם.

״טוב, תני לי רגע לדבר איתו ואני חוזרת אלייך."

אבא שלי היה אדם עם סדר יום קבוע ואובססיבי. שיחת הבוקר עם סבתא היתה עוגן קבוע: בכל יום, בדיוק בשעה שהוא חוזר מהתפילה ויוצא לעבודה. בכל יום בדיוק בשעה שהיא מתעוררת, לפני שהיא יורדת לחדר האוכל בדיור המוגן שלה. היא עברה לשם לפני עשר שנים, כשעוד היתה עצמאית. יום אחד היא החליטה שנמאס לה לגור לבד. היא רוצה לפתוח את הדלת בבוקר ולדעת שיש מישהו מהצד השני שאפשר לומר לו בוקר טוב. או במקרה שלה, מישהו שאפשר לא להגיד לו בוקר טוב, אלא לשלוח לעברו מבט מתנשא.

״סבתא נפטרה," הוא אמר לי בקול חנוק. "ההלוויה היום בארבע."

זה לא היה מפתיע, כבר הרבה זמן שהיא לא היתה בקו הבריאות.אבל ידעתי שזה מאוד קשה לו. כבר שנה שהוא לא מצליח להיפרד ממנה. מנסה להיאחז בחוטי החיים האחרונים שקושרים אותה למציאות. הוא היחיד שהיא מזהה בכלל, בפעם האחרונה שהגעתי לבקר אותה היא חשבה שאני מנסה לחטוף אותה למחלקה אחרת. "אני הבת של רפאל," אמרתי לה. היה די באזכור של שמו בשביל להרגיע אותה.

ניתקתי והתקשרתי מיד לאורטל. הנייד לא הספיק להשמיע אפילו צליל חיוג אחד, והיא כבר ענתה.

״זאת סבתא," אמרתי בלי להרבות במילים, "היא נפטרה.״

"הגיע הזמן," אמרה.

"את יודעת להיות מרשעת לפעמים," הטחתי בה. "ניפגש אצל אבא ואמא?"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*