אנטיקליימט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנטיקליימט
הוספה למועדפים

אנטיקליימט

3.8 כוכבים (16 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אנתולוגיית הסיפורים "אנטיקליימט", בעריכת רון דהן ("מתעוררים"), היא ספר הפרוזה הראשון הנכתב בשפה העברית בתת הסוגה הספרותית החדשה climate fiction – ספרות אקלימית. 
משתתפים באנתולוגיה: יובל אלבשן, עיליי אשדות, עדנה גורני, אופיר טושה גפלה, תמר וייס גבאי, אלעד זרט, נטע חוטר, רפי טופז, טלי כהן צדק, ענת לב-אדלר, נועה לוצקי, מאיה ערד, מאשה צור גלוזמן, איריס רילוב, רחלי ריף ושרי שביט.

משבר האקלים הוא הנושא החשוב והקריטי ביותר בימינו. יחד עם זאת, יחסית לגודל המשבר ולפוטנציאל ההרס שלו, לא מדברים עליו מספיק ובעיקר, לא פועלים כדי להתמודד איתו כראוי. 

אתר הספרים "עברית" יחד עם הסופר והמשורר רון דהן אצרו אסופת סיפורים קצרים בנושא משבר האקלים, בשאיפה שהיא תעורר את הלבבות לפעול או לכל הפחות תעורר מודעות חשובה, שעדיין חסרה, לנושא. 

האנתולוגיה מתפרסמת לקראת ועידת האקלים העולמית בפורמט דיגיטלי בלבד באתר "עברית", ותינתן להורדה חופשית ללא עלות מתוך הרצון להגיע לכמה שיותר אנשים. 

גיא בן נון, מנכ"ל "עברית": "אני גאה מאוד בכך ש"עברית" היא בית לתוכן ספרותי משמעותי שכוונתו לשנות ולעורר מודעות. אני שמח לתרום מזמננו באתר עבור הנגשת אנתולוגיה משובחת כמו זאת, ואולי זאת המילה הכתובה שתוכל להכנס ללב הקוראים, לגרום לנו לשנות הרגלים ולחשוב מה עשינו לאחרונה למען עתיד האנושות." 

רון דהן, עורך האנתולוגיה: "לצד סיפורי דיסטופיה עתידיים המתארים עולם שבור שהקיום האנושי בו לא אפשרי אלא באדפטציות מיוחדות (ובכך למעשה מתבצע ההיפוך המושלם, כמעט צדק פואטי – הבוס הגדול הוא עכשיו הטבע ולא כפי שהיה עד כה, האדם), ישנם גם סיפורים מינוריים יותר המתרכזים בקשרים האנושיים, ביחסי אהבה, יחסי עבודה, הורות, בהווה, כלומר עכשיו, 2021. הקורא יקבל מניפה רחבה של תודעות הקשורות למשבר האקלים ובעיקר צורות רבות לספר את המשבר הזה – כן, בסופו של דבר, גם משבר האקלים הוא חומר ספרותי שהכותבים והכותבות המוכשרים ניגשים לבחון אותו ואת סגולותיו."

משתתפים (לפי א"ב):

אופיר טושה גפלה
איריס רילוב
אלעד זרט
טלי כהן צדק
יובל אלבשן
מאיה ערד
מאשה צור גלוזמן
נועה לוצקי
נטע חוטר
עדנה גורני
עיליי אשדות
ענת לב־אדלר
רחלי ריף
רפי טופז
שרי שביט
תמר וייס גבאי

פרק ראשון

לא ליד הבנות \ מאשה צור גלוזמן
 

״לא עצמתי עין כל הלילה״, אמרה הבכורה, נערה בעלת שיער זהוב חיוור. ההורים ישבו במרפסת, לוגמים קפה קר, מיוזעים כבר בשמונה וחצי בבוקר. ״חלמתי שהשריפות הגיעו לכאן ובגלל שאני ישנה הכי קרוב לאמא של יורגו אז אני אצטרך לקחת אותה שק קמח כשיבואו לפנות אותנו״.

ההורים גיחכו איכשהו. אולי ביום אחר היו פורצים בצחוק — לדמיין את הנערה הגבעולית סוחבת על גבה את הקשישה היוונייה והדמנטית בסחיבת פצוע, ושומטת אותה לתוך איזו משאית פינוי. מחזה קורע. מצחוק.

״השריפות לא יגיעו לכאן,״ אמרה האם, כששמה לב שהבכורה כלל לא מחייכת. ״איך את יודעת?״ שאלה הנערה. ״אם השריפות יגיעו נקבל התראה ונתחפף״, אמר האב. ״איך בדיוק נתחפף?״ שאלה הנערה, מדגישה את המילה האחרונה בלעג. ״בכביש העפר הצר והמתפתל היחיד שיוצא מפה?״

״אל תהיי כל כך פסימית״, הוא חייך אליה. ״רוצה ארוחת בוקר?״ הנערה הנידה בראשה וחזרה לתוך הבית. גם בפנים היה חם מאוד אבל לפחות השמש לא אפתה את הרצפות. היא שקעה בחזרה לטאבלט שלה ללא מילה על הספה, ליד אחותה הצעירה יותר — ילדה ממושקפת שאפה קבור בספר.

עשרים שנה שהם נוסעים לאותו המקום. בפעם הראשונה הם הגיעו בעקבות המלצה של חברים. אז עוד לא היו שום ילדים - הם עצמם היו כמעט ילדים. הם הגיעו אחרי מסע ארוך בשלושה אוטובוסים מאתונה לאחת מאצבעות הפלופונסוס, והתאהבו - כמו שמתאהבים בבן אדם, בחוסר אמון ובפרצי צחוק — זה היה מגוחך מרוב כמה שזה היה יפה, כמו להיכנס לגלויה של גן עדן: היו שם הרים שמשתפלים אל הים, על מדרונותיהם ברושים ומטעי זיתים; כפרי אבן עתיקים, חלקם שוממים וחלקם מלאי חיים, סמטאותיהם מעוטרות בעצי תות, בוגינוויליות ופרחי גרניום; חופי מפרצים קטנים, של מים צלולים ושקטים עם ניחוח פירות קיץ; ירקות מלאי טעם שהזכירו להם את הילדות — אפשר היה לאכול עגבנייה כמו תפוח. ומזג האוויר! היו ימים חמים כמובן, אבל החום היה תמיד שוחר טוב ועליז, בצל העצים תמיד הייתה הקלה, הערבים תמיד היו קרירים, וימי שרב נדירים נשברו בסופות רעמים שאחריהן האוויר היה הופך לשקוף כל כך עד שאפשר היה לראות את הצד השני של היבשת.

מאז נסעו בכל שנה, שכרו באותו הכפר את אותו הבית השייך לזוג גרמני מזדקן, שהעדיף להגיע בתקופות האביב והסתיו. היו מעבירים את ימיהם בטבילות ארוכות בים, בקריאה מרובה, בהתלבטות מול תפריטים במסעדות האהובות עליהם, במשחקי שש־בש, בשיחות על המרפסת עד השעות הקטנות של הלילה ובטעימת כל היינות המקומיים. זקני הכפר אהבו אותם, בירכו אותם מחדש בכל שנה בצעקות בכיכר הכפר, מתבדחים על חשבונם בתנועות ידיים מודגשות, ומעמיסים עליהם אשכולות ענבים וביצים טריות.

בכל שנה פתח להם את הבית יורגו, יווני שמן ומקריח, שהתגורר בכפר עם אם קשישה וטיפל בבתיהם של כל הזרים - הייתה לו אנגלית טובה, הוא עבד כמה שנים בקנדה. הוא גם טיפל בכל ענייניהם הבירוקרטיים של זקני הכפר, מביא להם תרופות מבית המרקחת של עיירת החוף הסמוכה, עושה להם השלמות קניות כשצריך. בכל שנה מצאו את עצמם משקיעים יותר זמן בסיוע לקשישים המקומיים, שמספרם פחת מדי שנה — פעם עוזרים ליורגו לצבוע את החדר של הלני האלמנה, שהעלה עובש, פעם מביאים מהעיר הסמוכה מכשיר טלוויזיה חדש במקום זה ששבק חיים לסוקרטי הערירי, כשיורגו היה עסוק מדי היו הם אוספים תרופות, נורות וזוטות אחרות מעיירות החוף. הם למדו את הימים של המנאוויס השונים — הרוכלים שהסתובבו בטנדרים בין כפר לכפר בהרים ומכרו מזונות שונים — בימי שלישי וחמישי המנאווי של הלחם, בימי שני המנאווי של הדגים, בימי רביעי המנאווי של הפירות והירקות.

אחר כך נולדה הבכורה. בקיץ הבא הם הגיעו איתה במכונית ששכרו בשדה התעופה באתונה - היה מסובך מדי להתנהל עם הפעוטה וכל הציוד שלה בשלושה אוטובוסים. היא השתלבה בחיי הבטלה באופן הרמוני, טבלה ושיחקה ורבצה במים במשך שעות, טעמה מכל מה שהיה למטבח היווני להציע, ישנה לילות שלמים והתעוררה הרבה אחרי הזריחה. האם ייחסה זאת למזג האוויר. היא לא התעייפה משירי הלל לאוויר הערב הקריר והרענן, לבריזות הים הרכות והמלוחות, טענה שהאוויר הנקי מעורר את התיאבון, את המוח, את הגוף, את החיים.

הזקנים של הכפר השתגעו משמחה מהקטנה. זרזיף הביצים הטריות פה ושם הפך למבול של ביצים מדי יום, בקבוקי שמן זית הפכו לג'ריקנים, סלי תאנים הונחו ליד הדלת. חלק מהקשישות היו מביאות לעתים סיר סטיפדו, של ירקות בבישול ארוך, או פשטידת תרד בשם ספנקופיטה, שנמסרה בלוויית מגבת מטבח מגוננת. הכל כדי להתפעל מהפעוטה עם שיער הזהב החיוור, שהייתה צחקנית ונועזת, עברה מזקן נטול שיניים אחד לקשישה צרחנית אחרת בכיכר הכפר הקטנה — אפילו נתנו לה למשוך בפעמון הגדול של הכנסייה.

יורגו העריץ את הבכורה, היה מנסה — ומצליח - ללמד אותה מילים ביוונית, הביא אותה לביקורים אצל אמו, שבכל שנה הצטמצם מרחב המחיה שלה יותר ויותר לרדיוס הקרוב למיטתה. כשהייתה קטנה, אהבה הבכורה לשחק עם סוס עץ קטן וכמה בובות חרסינה שנשמרו שם על מדף מיוחד, הייתה נוהגת לפטפט בג'יבריש באוזני האם, ולא נרתעה כשזו הייתה שולחת יד מקומטת ללטף את לחיה החלקה. ככל שהתבגרה הביעה מיאוס קולני יותר מהחובה החברתית לבקר את רוקסני הישישה. ״יש לה רוק בקצה השפתיים״, הייתה מתלוננת כשהיו נערכים לבקר ביום הראשון או השני של החופשה. ״ויש שם ריח מחריד״. האם הייתה גוערת בה בחומרה והיא הייתה מתנהגת בסופו של דבר בנימוס — הלא את יורגו בכל זאת אהבה. הישישה, על עיניה השקועות והכהות, אפה החד שבלט מעל קמטיה ופיה נטול השיניים - הפכה לדמות בפולקלור של הנערה בעלת שיער הזהב החיוור ושל אחותה הממושקפת הקטנה: המכשפה המפחידה מהחדר הקטן והחשוך, שבלילות יוצאת ומייללת עם הזאבים. גם הקטנטונת עברה את אותו התהליך של סובלנות סקרנית כלפי אמו של יורגו, שהפכה עם השנים לרתיעה. היא קראה חוברות קומיקס מגיל צעיר, והשכלתה בתחום תרמה לא מעט לדמותה של המכשפה הישישה.

עכשיו הופיעה הממושקפת הקטנה בדלת המרפסת. ״מתי אנחנו יורדים לים?״ שאלה בקול תלונה, אחרי שפתאום נמאס עליה זרם הצלילים מהטיקטוק של אחותה והיא שמה לב שהשעה כבר תשע וחצי. האם פלטה אנקה והלכה לשטוף כלים במים קרים. האב חייך, הניח את ספרו, מחה את מצחו והתרומם. ״אני לא מאמין שאני מזיע בשעה כזאת״, אמר. ״איכס״, אמרה הקטנה. ״תביאי את המשקפת שלך מהאמבטיה״, ענה האב והלך לארוז מגבות, לדרבן את הבכורה ללבוש בגד ים, להעביר את המים מהבקבוק הגדול במקרר לשלושת הבקבוקים התרמיים הנאים שרכש לאחרונה.

באותו קיץ הם הגיעו למרות המגפה, הבדיקות האינסופיות וההכרח לעטות מסכות בחללים סגורים. ״אני חייבת״, אמרה האם מתישהו באביב בקול בוכים. הילדות תמכו ברעיון בחום. האב הזמין כרטיסי טיסה. כשיצאו אל האוויר החם והלח של אתונה הרגיעו את עצמם — תמיד חם ולח באתונה כמו בבית, זה לא יהיה אותו דבר בכפר. כשחצו את תעלת קורינתוס עצרו לארוחת צהריים, ולכמה דקות התענגו על תחושת החופש וההימלטות מהכאוס. הם כמעט הצליחו להתעלם מהחום הבלתי רגיל — אבל אז האם בכל זאת התלוננה שחם מדי אפילו לאתונה. ״אנחנו כבר לא באתונה״, ציינה הקטנה. ״זה מספיק קרוב״, רטנה האם.

הם הגיעו לאזור הכפרי שלהם מאוחר אחר הצהריים, כשהשמש שוטפת הכל בזהב ורוד רך ועצל, ועצרו בנקודת המצפה על ההרים ורצועת החוף. האם נשמה עמוקות את האוויר הנקי שלה, הילדות פטפטו על החטיפים שיקנו במינימרקט בעיירה. האב קרא להן לסלפי המשפחתי המסורתי על רקע הגלויה המושלמת.

בתחילה החום היה נורמלי לקיץ פלופונסי. אולי קצת יותר מהרגיל לעונה. 33, 34 מעלות. האם אהבה מאוד לבדוק את תחזית מזג האוויר של האזור, היא תמיד ניבאה יובש ביום וקרירות בערב, בניגוד ללחות הגיהנומית, מסביב לשעון, של הקיץ בבית. אבל השבוע הקרוב הציג מספרים מפחידים, שלא ייאמנו. אתר החדשות היווני באנגלית הזהיר מגל חום מתקרב. יורגו סיפר להם, מתנשף אחרי כמה צעדים מביתו, על גל החום שהכה בסוף שנות השמונים ביוון וגבה את חייהם של 1,500 איש, רובם קשישים. גל החום הנוכחי אמור היה לשבור את השיא של הגל ההוא. כיום יש לנו אמצעים אחרים, מזגנים וכו, ניסו להרגיע הרשויות המקומיות באתרי החדשות, ובאותה נשימה הזכירו לא לצאת מהבית שלא לצורך, בעיקר בשעות החמות, לשתות הרבה, להתקרר בכל דרך שניתן, לא לזנוח את הקשישים. 

הם ניסו לא להילחץ. גל חום, אפשר לחשוב. ״כל הקיץ שלנו הוא גל חום אחד גדול״, הם התבדחו. ״והלחות״, שבו והזכירו.

״אין פה מזגן בשום חדר״, אמרה הבכורה, שיערה הזהוב החיוור אסוף בגולגול רפה. היא ואחותה יצאו לסיור מדוקדק בבית בן שלוש הקומות בו בילו כמעט כל קיץ בחייהן, וחזרו נחרדות. עליית הגג שבה ישנו להטה. ״נשתמש במאוורר, יהיה בסדר״, אמר האב, אבל קנה במכולת של עיירת החוף ארבעה שפריצרים גדולים, כאלה שמשמשים להתיז מים על עציצים. כשהלכו לישון הם כיוונו אליהם את המאווררים, שרק ערבלו את האוויר החם בחדרי השינה, והתיזו על עצמם מים. האידוי, כפי שהסביר האב, מקרר.

בלילה החלה לנשוב רוח חמה, כמו מתוך תנור פועל בעוצמה. הבכורה נרדמה עם השפריצר חבוק בין ידיה.

בכל חופשותיהם שם תמיד היו יורדים לים בניחותא, עם עצירה לקפה בכיכר המוצלת של עיירת החוף, בה היה תמיד מישמש נעים של תיירים אנגלים מזדקנים ופרלמנטים יווניים קולניים, אבל עתה הם התארגנו במהומה קדחתנית ומלאת צעקות והגיעו ישר לחוף. היה חם מדי לשבת בכיכר. הקמת השמשיות הייתה משימה מאתגרת - האב נטף זיעה בעודו מנסה לנעוץ את מקלותיהן הסרבניים בין חלוקי האבן, בעוד האם מרחה במהירות את הקטנה בקרם הגנה עוצמתי, מושיטה אותו מדי פעם לבכורה, שתמרח את עצמה. כשטבלו סופסוף במים חשו הקלה מוחשית כל כך עד שהתחילו לצחוק. האב יצא לשחייה מרוחקת, הקטנה צללה בקרבת מקום עם משקפת הצלילה, והבכורה יצאה להשתזף ולהסתכל על בנים. האם צפה על גבה, אוזניה שקועות במים. השקט הגלי של המים ריפה את איבריה. ההרים שנשקפו מן החוף מסגרו את הנוף באופן מרהיב, כהרגלם. לרגע היה נדמה שהכל כרגיל בגן העדן הקטן שלהם — כלומר נפלא באופן בלתי נסלח כמעט.

אבל כשיצאה לשכב על החוף, אולי לקרוא ספר, חלוקי האבן בערו ממש מבעד למחצלות הקש הדקות. הגוף התייבש ברוח החמה והלא אופיינית בתוך פחות מדקה. אפילו מסעדת החוף, שבקיצים הקודמים זכתה לשירי הלל בזכות יתרונה הניכר כל כך על מסעדות החוף בבית - אכזבה. בשל המגפה אי אפשר היה לשבת בחלל הפנימי הממוזג, והישיבה בחוץ — גם בחצר, שבימים כתיקונים הייתה באר של צללים מעוטרת גפנים והבהובי שמש — גרמה לכאבי ראש, פלגי זיעה, התקפי רוגז והיעדר מוחלט של תיאבון.

״אפילו אין יתושים״, אמרה האם בערב בקול חנוק. ״יבש מדי בשבילם, אין להם אף שלולית להטיל בה ביצים״, אמרה הקטנה הממושקפת בלי להרים את עיניה מהספר. ״בחיים לא הייתי מאמינה שאני אתגעגע ליתושים״, אמרה האם.

ביום השלישי של גל החום ייבבה הבכורה שכבר לא ישנה שני לילות ברציפות ושהיא לא יכולה ככה יותר. יורגו, שקפץ לכוס בירה ושיחה עם ההורים, שמע אותה ואת האם מתווכחות — האם טענה שהנערה רגישה מדי, שחייבים להתמודד בחיים, שיש דברים גרועים יותר מחום נורא. יורגו, כליא ברק בכל הווייתו, זיהה את נימת הבכי בטענותיה של הבכורה. הוא התעניין בעדינות מה קורה. ״אין כאן מזגן״, אמר האב בחיוך מבויש. ״הילדות שלנו קצת מפונקות״. יורגו ביטל את הסיפא בתנועת יד — הוא העריץ את הבנות, את יופיין, חוכמתן ואת העובדה שצחקו מבדיחותיו — אם כי לעתים זה היה רק בגלל המבטא שלו.

הוא נפרד במהירות וחזר אחרי כמה דקות. ״הן יכולות לישון אצל אמא שלי למעלה, סידרתי לה מזגן כבר לפני שנים״, הודיע בשמחה לאב המופתע. האם והבנות כבר התארגנו על סרט במחשב הנייד, מול המאוורר ועם השפריצרים, מכסחות ארטיקים. האב גמגם משהו. לא היה לו ספק שבנותיו לא יסכימו לישון עם המכשפה, כפי שגם ההורים כבר כינו אותה, אבל לא רצה להעליב. הוא אמר משהו על החדר הקטן והצפוף, על השלווה שבטח דרושה לקשישה, על מחסור במזרנים, על סיוטים שיש לקטנה לפעמים ומחייבים נוכחות הורית. יורגו התעקש לשאול את הבנות. הן הופתעו, מלמלו תודות, גם ביוונית, ותלו מבטים שואלים בהוריהן. האם חיבקה את יורגו, נישקה אותו על שתי לחייו ואמרה שיודיעו לו מחר.

״אין סיכוי שהוא סוטה?״ לחשה בלילה במיטה הזוגית, מנסה למצוא חלקת סדין קרירה. ״יורגו? אני חושב שהוא הומו מודחק״, לחש בחזרה האב. האם הרהרה בכך כמה דקות. ״אני בהלם שהן רוצות. באמת חם כמו בתופת בחדר שלהן, אבל לישון עם רוקסני בחדר הזה עם הריח של הנפטלין... מה יהיה אם יהיו להן סיוטים?״ האב ביטל הכל — הן יסתדרו, הן עם הטלפונים, מקסימום יסמסו או יתקשרו, הן יהיו שם יחד, זה במרחק שני בתים בכפר קטן שהוא כמו בית, הן יכולות לחזור בכל רגע, זו דווקא התנסות טובה בשבילן.

למחרת סודרו להן שני מזרנים ברוב טקס בחדר של רוקסני הישישה. היא ישנה במשך רוב שעות היממה, ולא נראה שהיא מבחינה במתרחש סביבה. המזגן פעל בעוצמה במשך רוב היום (רוקסני הייתה מכוסה עד סנטרה בשמיכת פוך עבה ולא ניתן היה להבחין באף תזוזה שלה), ובערב הן התארגנו שם עם פיג'מות והטלפונים הניידים והטאבלט ואפילו שמיכות צמר ומנורת קריאה קטנה שיורגו סידר להן. ״איך אתן עם הריח?״ שאלה האם, כמעט בלי עוקצנות. ״המזגן מנצח הכל״, אמרה הממושקפת והבכורה אישרה. האב התחיל להסביר משהו בנוגע לתכונות הייבוש מנטרלות הריח של המזגן, הקטנה הודיעה לו שהוא חופר, כולם צחקו בשקט וההורים התקפלו. האם הייתה בטוחה שלפחות אחת מהן תחמוק מתישהו בחזרה הביתה, והיא הייתה דרוכה כל הלילה. ממילא שנתה הייתה טרופה — החום היה נורא כל כך שהיא התעוררה כל כמה דקות להתיז על עצמה מהשפריצר. באיזשהו שלב כיבתה את המאוורר כי הוא ייבש מהר מדי את טיפות המים על עורה המלוהט.

אבל הבנות הגיעו מרוצות ומפטפטות בבוקר, בליווי יורגו, שנשבע שאמא שלו אמרה שהן אורחות נפלאות (האם פקפקה אבל לא סתרה אותו). כשיורגו הלך דיווחו הילדות בפרצי צחוק שהמכשפה פלטה קולות נוראים במהלך הלילה, מעין גניחות שנשמעו להן כמו גסיסה, הן לא היו בטוחות אם הן צריכות לקרוא ליורגו שיקרא לאמבולנס או לברוח בחזרה להוריהן, אבל ״המזגן מנצח הכל״ הפך לסיסמה, והן נרדמו תוך כמה דקות. הן היו מאושרות באמת, לראשונה מאז הגיעו לשם הקיץ. למרות הרוח התנורית שהמשיכה לרדוף אותם גם בחוף, כולם היו רגועים יותר באותו היום, ואפילו הלכו למסעדה היקרה יחסית והזמינו את המעדנים האהובים עליהם.

ואז החלו השריפות. בתחילה בערוצי החדשות, כמשהו רחוק וצפוי שקורה מדי שנה — אבל תוך יום כבר אפשר היה להריח את העשן גם בכפר שלהם. הם יצאו מהמכונית בערב, אחרי שחזרו מהמסעדה היקרה, אפילו היה נדמה שיש הקלה מסוימת — לא היה קריר אבל לפחות רוח התנורים הפסיקה לנשוב לכמה שעות, ובאוויר נישא ריח עז של מנגל. ״זה נדבק לי לשיער״, אמרה האם בבעתה והריחה שוב ושוב את קצוות שיערה, שהדיף בדרך כלל ריחות נעימים של שמפו יוקרתי. היא שקעה בסמארטפון כדי לבדוק מה קורה. היה קשה להבין. אתר החדשות היווני באנגלית לא פירט את כל מוקדי השריפות, רק הציג עוד ועוד תמונות של חומות האש שבאתונה ובאוויה, ורק אחרי שיטוט קדחתני ושימוש בגוגל טרנסלייט היא הצליחה להבין שיש שריפה באזור שלהם. אמנם במרחק של קילומטרים רבים, אבל מספיק כדי שהרוח תישא את העשן עד אליהם.

ביום שלמחרת הגיעה משפחה יוונית מאתונה לבית הכפר העתיק של אבותיה. הם הכירו אותם מקיצים קודמים, הילדות היו מיודדות עם ילדיהם כשהיו קטנים, איכשהו הם הצליחו לשחק ביחד ולתקשר בחלקיקי יוונית ואנגלית שבורות. בכיכר הכפר נעצרו לשוחח מעט. האם היוונייה הייתה טרוטת עיניים, סיפרה שארזו בחצי שעה ונמלטו לדרום בעוד האש הולכת ומתקרבת אליהם. במזל הספיקו להגיע לפני שסגרו את הכביש המהיר המחבר בין האזורים, שגם לאורכו השתוללה שריפת ענק. בנסיבות האלו היה מגוחך להתלונן על אי הנעימות שבחופשה מקולקלת. הם הנהנו בהשתתפות של צער, שאלו כמה שאלות, ונפרדו במלמולים, מיואשים שוב.

החדשות דיווחו על קילומטרים בלתי נתפסים של יערות חרוכים, על בתים מפויחים ומכוניות מפוחמות, על אינספור בעלי חיים שרופים. הילדות התבוננו בתמונות הרצות והחליפו ביניהן מבטים פעורי עיניים. בערב ההורים הלכו לשכנים הצרפתים החדשים, שקנו בית בכפר וחגגו חנוכת בית. הילדות כבר רבצו בחדר הקפוא של המכשפה — הבכורה הסתמסה בשצף עם חברה מהבית והשנייה הקשיבה באוזניות לפודקאסט. הן הרימו את מבטן כשההורים לחשו להן שהם קופצים למסיבה בבית ליד והסבירו איפה. הבכורה הנהנה בהיסח הדעת. הקטנה שאלה אם הם לוקחים טלפון נייד. לשניהם נגמרה הבטריה, הודתה האם, אבל זה כפר קטן. הם במרחק כמה עשרות מטרים לכיוון הלול של קטרינה. הם הולכים לשעה קלה ואם יצטרכו אותם שרק ילכו לשם ויצעקו חזק. הקטנה כיווצה את עיניה מבעד למשקפיים. ״אל תעשי לי מבט של הזנחה הורית״, אמרה האם ונתנה נשיקה לקטנה.

האווירה אצל הצרפתים הייתה שמחה ושוקקת. על השולחן בחצר הונחו יינות משובחים וכיבוד מגוון. האורחים דיברו בעליזות ואחר כך יצאה קבוצה לסיור בבית, מה שבין השאר חשף מרפסת פתוחה היישר אל העמק. כשכולם המשיכו אל חדר האמבטיה העתיד להשתפץ, האם עוד נשארה במרפסת כמה דקות, מתמסרת לאניצי הרוח שנשבו שם, שהעידו על המשב העז והצונן שיש פה תמיד. בדרך כלל. שאמור להיות כאן. אבל גם אניצי הרוח היו נפלאים ביחס ליובש הלוהט והדומם שמעך אותם ללא הרף ביממות האחרונות, שהיחידה שפרעה אותו הייתה רוח התנור המזוויעה.

האם חזרה מאוששת לחצר. ליד השולחן נשמעו מדי פעם כמה צפצופים מטרידים, וחלק מהאורחים התגודדו סביב הטלפונים. היא החלה לשוחח עם מורה לאיטלקית, אשה יפה וחייכנית שדיברה בפליאה צחקנית על אהבתו של בנה לכדורסל. האב המליץ על אנשי מקצוע מקומיים לבעלת הבית, עובדת עירייה מנאנט עם שיער כסוף ועיניים בורקות.

ואז בעלת שיער הזהב החיוור והקטנה הממושקפת הופיעו בחצר יש מאין, אוחזות יד ביד בניגוד מוחלט להרגלן, כמו ילדות מאיור קצת מפחיד. ״מה קרה?״ שאלה האם בבהלה. הבנות דיווחו שקיבלו התראת חירום בטלפונים הניידים, עם אזעקה קולנית (האם נזכרה בצפצופים המטרידים שאורחי המסיבה התגודדו סביבם ואמרה ״אה״) והודעת טקסט שבקרבת מקום מתחוללות שריפות. הן יצאו בלב הולם לחפש את ההורים, מילות ההתראה החמורות ביוונית ובאנגלית מדרבנות אותן קדימה.

״ואיך מצאתם אותנו?״ שאל האב בתדהמה מרוצה. ״זה כפר קטן״, אמרו הילדות, ״פשוט ראינו דלת פתוחה ושאלנו אם כאן גרים הצרפתים״. הקטנה הושיטה לאב את הנייד שלה. ״תראה את הס־מ-ס״, היא אמרה. ״אפשר גם?״ שאלה האם. הבכורה הושיטה את שלה ונצמדה אליה. ״זה בסדר״, אמר האב. ״הם שולחים הודעות כאלה בכל קיץ״.

בעלי הבית והאורחים גילו עניין בבנות — הבכורה קיבלה בתודה הצעה לכיבוד, והקטנה השיבה לשאלות פשוטות באנגלית. אחרי שכרסמה שני מאפים קטנים, שאלה הבכורה איך הם יודעים שזה לא באמת קרוב. האם ביקשה את הטלפון שלה כדי לנסות להוכיח שלה שהשריפות ודאי רחוקות, אבל האייפון עיצבן אותה, ועוד עם המסך המוחשך הזה, אז היא אמרה שהיא תבדוק בבית באנדרואיד שלה. הם ישבו עוד כמה דקות והתקפלו.

כשעברו את כיכר הכפר, תלתה הבכורה עיניים בענן העשן שנישא מעבר להרים. ״זה כן נראה קרוב״, היא אמרה. 

״אם זה יתקרב יבואו לפנות אותנו״, אמר האב. הבכורה זרקה בו מבט מודאג. הענייניות שבה אמר את זה, כאילו זה משהו שעשוי לקרות. האם עמדה לפלוט איזו שנינה נבזית על השירותים הממשלתיים ביוון אבל עצרה בעצמה. הנערות התארגנו לחזור לחדר הממוזג בביתו של יורגו. גם הן היו סקפטיות לגבי הפינוי. בהכירן היטב את המזג היווני הנינוח הן התקשו לדמיין כבאים יוונים נמרצים בפעולה, מגיעים בדרך המשובשת הצרה אל הכפר הנידח ומעלים את כולם על משאיות ביעילות המתבקשת. איך יפנו את אמו של יורגו? היא לא זזה בכלל, רק פולטת את כל הקולות המשונים האלה, כאילו כואב לה, אבל יורגו אומר שלא כואב לה. הנערה בעלת שיער הזהב החיוור לא הצליחה להירדם, למרות קרירות המזגן. החושך שובץ בהבהקים מבובות החרסינה על המדף, שגם להן היה תפקיד לא סימפטי בפולקלור המשפחתי. היא הייתה גדולה מספיק לדעת שאלה רק פחדים, אבל לנגד עיניה הנעצמות ראתה את האש מגיחה מבין כתפי ההרים, מלחכת את החושך בדרכה אליהם, זוהר מאיים שמרתיח את כל מה שנשאר מהאוויר המיובש ממילא - והנה מגיעות משאיות, יורגו ואביה מובילים את הכבאים ועוברים מבית לבית, מצילים את כל הקשישים, אמה אוחזת את הקטנה בזרועותיה כמו בינקותה, ואילו היא, הקרובה ביותר לקשישה חסרת ההכרה, תיאלץ לחלצה מעבר לחומות האש המתנשאות, כמו אלה שמשתוללות עכשיו באוויה.

״זה העתיד, אתה יודע״, אמרה האם, מרימה את עיניה ממסך הסמארטפון. בשעה האחרונה היא וידאה שאין דיווחים על אף שריפה ברדיוס של כמה עשרות קילומטרים. כן נודע לה שמעבר לרדיוס הזה משתוללות המוני שריפות. האב ישב במרפסת וקרא ספר דק אחרי מקלחת קרה, לוגם אוזו עם קוביות קרח. ״תודה רבה״, הוא רטן. ההווה גרוע מספיק, שמעה האם, יום המחר ידאג לעצמו. ובכל זאת היא שוב חזרה על ההרצאה, איך כל מומחי האקלים מנבאים שללא שינוי קריטי באורח החיים של הציוויליזציה האנושית - האסונות רק ילכו ויתרבו. שזו רק טעימה. המגפה, השיטפונות, הבצורות, השריפות, גלי החום. אבל הוא לא רצה לפתח את השיחה הזאת - מספיק שנהרסה להם החופשה, למי יש כוח לחשוב על העתיד. ומה הם בכלל יכולים לעשות? הלא הם מפרידים פלסטיק לסל מיוחד, מחרימים לחלוטין כלים חד־פעמיים, משתדלים לא לנסוע ברכב הפרטי שלא לצורך, לצמצם את צריכת הבשר, אבל המצב רק הולך ומחמיר. מה הם יכולים לעשות? הכל תלוי בתאגידים ובמדינות, בשינויים בסדרי גודל שאין להם שום השפעה עליהם. ״צריך לעבור לפינלנד״, אמרה האם. היא הראתה לו את תחזית מזג האוויר בהלסינקי לימים הקרובים: 21 מעלות לאורך השבוע. במשך היום. שניהם נאנחו.

שוב עבר עליהם לילה קשה, הם ישנו עם השפריצרים בידיים כמו שהבכורה עשתה בלילה הראשון, הדליקו וכיבו והדליקו שוב את המאוורר חסר התועלת, התיזו על עצמם והלכו למלא את השפריצר וחזרו והתיזו על עצמם טיפות זעירות שהתייבשו בשניות. האם החלה לדמיין את עור גופה כאדמת מדבר מתבקעת.

במשך היום המשיכו להיאבק בשמש הקופחת באמצעות שמשיות, סככות וביקורים ארוכים בסופרמרקט המרוחק, הממוזג והגדול יותר, שהיה קפוא כל כך שכולם התחילו מיד להתעטש מאחורי המסכות.

ואז לילה אחד התרוממו פתאום ההורים בעת ובעונה אחת מתוך שינה, והתעוררו לגמרי רק כשהבינו שנושבת עליהם בריזה מהחלון. הם ישבו כך כמה דקות, לא מעזים להוציא הגה מרוב הודיה, חוששים להפר את הקסם. האם הצביעה על הווילון המתנופף. ואז הבריזה שככה, והם התכווצו בתבוסה. ואז הווילון נרעד והיא החלה לנשוב שוב. הם התחבקו, לראשונה מזה שבוע.

בבוקר כבר אפשר היה לנשום. חלק מהקשישים יצאו לכיכר הכפר לפטפט. בים היה נפלא. האם עשתה תחרות שחייה עם הבנות אל המזח, האב צלל ארוכות ומצא שלד שלם ויפהפה של קיפוד ים. אחר כך הבנות קראו על המחצלות וההורים נרדמו על מיטות החוף. בערב טיילו לאורך הים, ואחר כך ישבו בבית הקפה האהוב עליהם. הם פגשו כמה מכרים, כולם דיברו על החום והשריפות, או על המגפה, אבל בנינוחות, כאילו אלה חדשות מעולם אחר. בערב הבא הבנות חזרו לישון בבית. עדיין היה חם, אבל התופת עברה. אפשר היה שוב להתמסר לבטלה, לשחק, לקשקש, לנשנש - בלי לחוש עילפון מתקרב כל הזמן. רק חבל שנשארו כל כך מעט ימים פה, הם אמרו, אבל לפחות זה. 

באחד הערבים האחרונים האם ישבה במרפסת ומרחה לק. היא בדקה את התחזית ולבה נשבר כשזו ניבאה ממטרים, אבל רק שלושה ימים לאחר עזיבתם. האב והקטנה יצאו לטיול ערב. הבכורה יצאה איתם, אבל בכיכר נמלכה לפתע בדעתה ופנתה לבקר את רוקסני המכשפה. היא ישבה דקות אחדות ואחזה בידה של הקשישה הישנה. אחר כך חזרה לבית, עלתה למרפסת וסיפרה לאמה שהריח בחדר של המכשפה פחות גרוע עכשיו, ״כאילו כל המזגן הזה טיהר את האוויר שם״. הנערה בעלת שיער הזהב החיוור נכנסה פנימה ושקעה בטיקטוק שלה.

האם ליוותה אותה במבטה, מייבשת את ציפורניה בנפנופי אצבעות קטנים. היא לא סיפרה לבכורה שבלילה שבו חרדה מפני האחריות המוטלת עליה לחייה של רוקסני, היא עצמה חלמה סיוט ממשי להחריד, שהמשיך לרדוף אותה במשך ימים. היו שם שריפות ענק שהתנחשלו בחושך סביב לפסגות הרים, והם כולם התפצלו, ואיבדו זה את זה, וניסו לשווא להתאחד, והיו צעקות בלילה, ושאר זוועות ללא שם, ולא הייתה כל תקווה. גם בימים האחרונים, שהתחזו לגן העדן השגרתי של הקיצים הקודמים, היא לא הצליחה להיפטר לגמרי מהמועקה של החלום. ״זה העתיד״, היא תפסה את עצמה ממלמלת מדי פעם, אבל לא ליד הבנות.

מאשה צור גלוזמן, עיתונאית תרבות וסופרת. ספר הביכורים שלה, ״להשביע את הדרקון״ (״ידיעות ספרים״) זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים ובפרס גפן לספרות ספקולטיבית בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר לשנת 2019. סיפוריה התפרסמו באנתולוגיות וכתבי עת שונים.

 

 

 

עוד על הספר

אנטיקליימט סופרים שונים

לא ליד הבנות \ מאשה צור גלוזמן
 

״לא עצמתי עין כל הלילה״, אמרה הבכורה, נערה בעלת שיער זהוב חיוור. ההורים ישבו במרפסת, לוגמים קפה קר, מיוזעים כבר בשמונה וחצי בבוקר. ״חלמתי שהשריפות הגיעו לכאן ובגלל שאני ישנה הכי קרוב לאמא של יורגו אז אני אצטרך לקחת אותה שק קמח כשיבואו לפנות אותנו״.

ההורים גיחכו איכשהו. אולי ביום אחר היו פורצים בצחוק — לדמיין את הנערה הגבעולית סוחבת על גבה את הקשישה היוונייה והדמנטית בסחיבת פצוע, ושומטת אותה לתוך איזו משאית פינוי. מחזה קורע. מצחוק.

״השריפות לא יגיעו לכאן,״ אמרה האם, כששמה לב שהבכורה כלל לא מחייכת. ״איך את יודעת?״ שאלה הנערה. ״אם השריפות יגיעו נקבל התראה ונתחפף״, אמר האב. ״איך בדיוק נתחפף?״ שאלה הנערה, מדגישה את המילה האחרונה בלעג. ״בכביש העפר הצר והמתפתל היחיד שיוצא מפה?״

״אל תהיי כל כך פסימית״, הוא חייך אליה. ״רוצה ארוחת בוקר?״ הנערה הנידה בראשה וחזרה לתוך הבית. גם בפנים היה חם מאוד אבל לפחות השמש לא אפתה את הרצפות. היא שקעה בחזרה לטאבלט שלה ללא מילה על הספה, ליד אחותה הצעירה יותר — ילדה ממושקפת שאפה קבור בספר.

עשרים שנה שהם נוסעים לאותו המקום. בפעם הראשונה הם הגיעו בעקבות המלצה של חברים. אז עוד לא היו שום ילדים - הם עצמם היו כמעט ילדים. הם הגיעו אחרי מסע ארוך בשלושה אוטובוסים מאתונה לאחת מאצבעות הפלופונסוס, והתאהבו - כמו שמתאהבים בבן אדם, בחוסר אמון ובפרצי צחוק — זה היה מגוחך מרוב כמה שזה היה יפה, כמו להיכנס לגלויה של גן עדן: היו שם הרים שמשתפלים אל הים, על מדרונותיהם ברושים ומטעי זיתים; כפרי אבן עתיקים, חלקם שוממים וחלקם מלאי חיים, סמטאותיהם מעוטרות בעצי תות, בוגינוויליות ופרחי גרניום; חופי מפרצים קטנים, של מים צלולים ושקטים עם ניחוח פירות קיץ; ירקות מלאי טעם שהזכירו להם את הילדות — אפשר היה לאכול עגבנייה כמו תפוח. ומזג האוויר! היו ימים חמים כמובן, אבל החום היה תמיד שוחר טוב ועליז, בצל העצים תמיד הייתה הקלה, הערבים תמיד היו קרירים, וימי שרב נדירים נשברו בסופות רעמים שאחריהן האוויר היה הופך לשקוף כל כך עד שאפשר היה לראות את הצד השני של היבשת.

מאז נסעו בכל שנה, שכרו באותו הכפר את אותו הבית השייך לזוג גרמני מזדקן, שהעדיף להגיע בתקופות האביב והסתיו. היו מעבירים את ימיהם בטבילות ארוכות בים, בקריאה מרובה, בהתלבטות מול תפריטים במסעדות האהובות עליהם, במשחקי שש־בש, בשיחות על המרפסת עד השעות הקטנות של הלילה ובטעימת כל היינות המקומיים. זקני הכפר אהבו אותם, בירכו אותם מחדש בכל שנה בצעקות בכיכר הכפר, מתבדחים על חשבונם בתנועות ידיים מודגשות, ומעמיסים עליהם אשכולות ענבים וביצים טריות.

בכל שנה פתח להם את הבית יורגו, יווני שמן ומקריח, שהתגורר בכפר עם אם קשישה וטיפל בבתיהם של כל הזרים - הייתה לו אנגלית טובה, הוא עבד כמה שנים בקנדה. הוא גם טיפל בכל ענייניהם הבירוקרטיים של זקני הכפר, מביא להם תרופות מבית המרקחת של עיירת החוף הסמוכה, עושה להם השלמות קניות כשצריך. בכל שנה מצאו את עצמם משקיעים יותר זמן בסיוע לקשישים המקומיים, שמספרם פחת מדי שנה — פעם עוזרים ליורגו לצבוע את החדר של הלני האלמנה, שהעלה עובש, פעם מביאים מהעיר הסמוכה מכשיר טלוויזיה חדש במקום זה ששבק חיים לסוקרטי הערירי, כשיורגו היה עסוק מדי היו הם אוספים תרופות, נורות וזוטות אחרות מעיירות החוף. הם למדו את הימים של המנאוויס השונים — הרוכלים שהסתובבו בטנדרים בין כפר לכפר בהרים ומכרו מזונות שונים — בימי שלישי וחמישי המנאווי של הלחם, בימי שני המנאווי של הדגים, בימי רביעי המנאווי של הפירות והירקות.

אחר כך נולדה הבכורה. בקיץ הבא הם הגיעו איתה במכונית ששכרו בשדה התעופה באתונה - היה מסובך מדי להתנהל עם הפעוטה וכל הציוד שלה בשלושה אוטובוסים. היא השתלבה בחיי הבטלה באופן הרמוני, טבלה ושיחקה ורבצה במים במשך שעות, טעמה מכל מה שהיה למטבח היווני להציע, ישנה לילות שלמים והתעוררה הרבה אחרי הזריחה. האם ייחסה זאת למזג האוויר. היא לא התעייפה משירי הלל לאוויר הערב הקריר והרענן, לבריזות הים הרכות והמלוחות, טענה שהאוויר הנקי מעורר את התיאבון, את המוח, את הגוף, את החיים.

הזקנים של הכפר השתגעו משמחה מהקטנה. זרזיף הביצים הטריות פה ושם הפך למבול של ביצים מדי יום, בקבוקי שמן זית הפכו לג'ריקנים, סלי תאנים הונחו ליד הדלת. חלק מהקשישות היו מביאות לעתים סיר סטיפדו, של ירקות בבישול ארוך, או פשטידת תרד בשם ספנקופיטה, שנמסרה בלוויית מגבת מטבח מגוננת. הכל כדי להתפעל מהפעוטה עם שיער הזהב החיוור, שהייתה צחקנית ונועזת, עברה מזקן נטול שיניים אחד לקשישה צרחנית אחרת בכיכר הכפר הקטנה — אפילו נתנו לה למשוך בפעמון הגדול של הכנסייה.

יורגו העריץ את הבכורה, היה מנסה — ומצליח - ללמד אותה מילים ביוונית, הביא אותה לביקורים אצל אמו, שבכל שנה הצטמצם מרחב המחיה שלה יותר ויותר לרדיוס הקרוב למיטתה. כשהייתה קטנה, אהבה הבכורה לשחק עם סוס עץ קטן וכמה בובות חרסינה שנשמרו שם על מדף מיוחד, הייתה נוהגת לפטפט בג'יבריש באוזני האם, ולא נרתעה כשזו הייתה שולחת יד מקומטת ללטף את לחיה החלקה. ככל שהתבגרה הביעה מיאוס קולני יותר מהחובה החברתית לבקר את רוקסני הישישה. ״יש לה רוק בקצה השפתיים״, הייתה מתלוננת כשהיו נערכים לבקר ביום הראשון או השני של החופשה. ״ויש שם ריח מחריד״. האם הייתה גוערת בה בחומרה והיא הייתה מתנהגת בסופו של דבר בנימוס — הלא את יורגו בכל זאת אהבה. הישישה, על עיניה השקועות והכהות, אפה החד שבלט מעל קמטיה ופיה נטול השיניים - הפכה לדמות בפולקלור של הנערה בעלת שיער הזהב החיוור ושל אחותה הממושקפת הקטנה: המכשפה המפחידה מהחדר הקטן והחשוך, שבלילות יוצאת ומייללת עם הזאבים. גם הקטנטונת עברה את אותו התהליך של סובלנות סקרנית כלפי אמו של יורגו, שהפכה עם השנים לרתיעה. היא קראה חוברות קומיקס מגיל צעיר, והשכלתה בתחום תרמה לא מעט לדמותה של המכשפה הישישה.

עכשיו הופיעה הממושקפת הקטנה בדלת המרפסת. ״מתי אנחנו יורדים לים?״ שאלה בקול תלונה, אחרי שפתאום נמאס עליה זרם הצלילים מהטיקטוק של אחותה והיא שמה לב שהשעה כבר תשע וחצי. האם פלטה אנקה והלכה לשטוף כלים במים קרים. האב חייך, הניח את ספרו, מחה את מצחו והתרומם. ״אני לא מאמין שאני מזיע בשעה כזאת״, אמר. ״איכס״, אמרה הקטנה. ״תביאי את המשקפת שלך מהאמבטיה״, ענה האב והלך לארוז מגבות, לדרבן את הבכורה ללבוש בגד ים, להעביר את המים מהבקבוק הגדול במקרר לשלושת הבקבוקים התרמיים הנאים שרכש לאחרונה.

באותו קיץ הם הגיעו למרות המגפה, הבדיקות האינסופיות וההכרח לעטות מסכות בחללים סגורים. ״אני חייבת״, אמרה האם מתישהו באביב בקול בוכים. הילדות תמכו ברעיון בחום. האב הזמין כרטיסי טיסה. כשיצאו אל האוויר החם והלח של אתונה הרגיעו את עצמם — תמיד חם ולח באתונה כמו בבית, זה לא יהיה אותו דבר בכפר. כשחצו את תעלת קורינתוס עצרו לארוחת צהריים, ולכמה דקות התענגו על תחושת החופש וההימלטות מהכאוס. הם כמעט הצליחו להתעלם מהחום הבלתי רגיל — אבל אז האם בכל זאת התלוננה שחם מדי אפילו לאתונה. ״אנחנו כבר לא באתונה״, ציינה הקטנה. ״זה מספיק קרוב״, רטנה האם.

הם הגיעו לאזור הכפרי שלהם מאוחר אחר הצהריים, כשהשמש שוטפת הכל בזהב ורוד רך ועצל, ועצרו בנקודת המצפה על ההרים ורצועת החוף. האם נשמה עמוקות את האוויר הנקי שלה, הילדות פטפטו על החטיפים שיקנו במינימרקט בעיירה. האב קרא להן לסלפי המשפחתי המסורתי על רקע הגלויה המושלמת.

בתחילה החום היה נורמלי לקיץ פלופונסי. אולי קצת יותר מהרגיל לעונה. 33, 34 מעלות. האם אהבה מאוד לבדוק את תחזית מזג האוויר של האזור, היא תמיד ניבאה יובש ביום וקרירות בערב, בניגוד ללחות הגיהנומית, מסביב לשעון, של הקיץ בבית. אבל השבוע הקרוב הציג מספרים מפחידים, שלא ייאמנו. אתר החדשות היווני באנגלית הזהיר מגל חום מתקרב. יורגו סיפר להם, מתנשף אחרי כמה צעדים מביתו, על גל החום שהכה בסוף שנות השמונים ביוון וגבה את חייהם של 1,500 איש, רובם קשישים. גל החום הנוכחי אמור היה לשבור את השיא של הגל ההוא. כיום יש לנו אמצעים אחרים, מזגנים וכו, ניסו להרגיע הרשויות המקומיות באתרי החדשות, ובאותה נשימה הזכירו לא לצאת מהבית שלא לצורך, בעיקר בשעות החמות, לשתות הרבה, להתקרר בכל דרך שניתן, לא לזנוח את הקשישים. 

הם ניסו לא להילחץ. גל חום, אפשר לחשוב. ״כל הקיץ שלנו הוא גל חום אחד גדול״, הם התבדחו. ״והלחות״, שבו והזכירו.

״אין פה מזגן בשום חדר״, אמרה הבכורה, שיערה הזהוב החיוור אסוף בגולגול רפה. היא ואחותה יצאו לסיור מדוקדק בבית בן שלוש הקומות בו בילו כמעט כל קיץ בחייהן, וחזרו נחרדות. עליית הגג שבה ישנו להטה. ״נשתמש במאוורר, יהיה בסדר״, אמר האב, אבל קנה במכולת של עיירת החוף ארבעה שפריצרים גדולים, כאלה שמשמשים להתיז מים על עציצים. כשהלכו לישון הם כיוונו אליהם את המאווררים, שרק ערבלו את האוויר החם בחדרי השינה, והתיזו על עצמם מים. האידוי, כפי שהסביר האב, מקרר.

בלילה החלה לנשוב רוח חמה, כמו מתוך תנור פועל בעוצמה. הבכורה נרדמה עם השפריצר חבוק בין ידיה.

בכל חופשותיהם שם תמיד היו יורדים לים בניחותא, עם עצירה לקפה בכיכר המוצלת של עיירת החוף, בה היה תמיד מישמש נעים של תיירים אנגלים מזדקנים ופרלמנטים יווניים קולניים, אבל עתה הם התארגנו במהומה קדחתנית ומלאת צעקות והגיעו ישר לחוף. היה חם מדי לשבת בכיכר. הקמת השמשיות הייתה משימה מאתגרת - האב נטף זיעה בעודו מנסה לנעוץ את מקלותיהן הסרבניים בין חלוקי האבן, בעוד האם מרחה במהירות את הקטנה בקרם הגנה עוצמתי, מושיטה אותו מדי פעם לבכורה, שתמרח את עצמה. כשטבלו סופסוף במים חשו הקלה מוחשית כל כך עד שהתחילו לצחוק. האב יצא לשחייה מרוחקת, הקטנה צללה בקרבת מקום עם משקפת הצלילה, והבכורה יצאה להשתזף ולהסתכל על בנים. האם צפה על גבה, אוזניה שקועות במים. השקט הגלי של המים ריפה את איבריה. ההרים שנשקפו מן החוף מסגרו את הנוף באופן מרהיב, כהרגלם. לרגע היה נדמה שהכל כרגיל בגן העדן הקטן שלהם — כלומר נפלא באופן בלתי נסלח כמעט.

אבל כשיצאה לשכב על החוף, אולי לקרוא ספר, חלוקי האבן בערו ממש מבעד למחצלות הקש הדקות. הגוף התייבש ברוח החמה והלא אופיינית בתוך פחות מדקה. אפילו מסעדת החוף, שבקיצים הקודמים זכתה לשירי הלל בזכות יתרונה הניכר כל כך על מסעדות החוף בבית - אכזבה. בשל המגפה אי אפשר היה לשבת בחלל הפנימי הממוזג, והישיבה בחוץ — גם בחצר, שבימים כתיקונים הייתה באר של צללים מעוטרת גפנים והבהובי שמש — גרמה לכאבי ראש, פלגי זיעה, התקפי רוגז והיעדר מוחלט של תיאבון.

״אפילו אין יתושים״, אמרה האם בערב בקול חנוק. ״יבש מדי בשבילם, אין להם אף שלולית להטיל בה ביצים״, אמרה הקטנה הממושקפת בלי להרים את עיניה מהספר. ״בחיים לא הייתי מאמינה שאני אתגעגע ליתושים״, אמרה האם.

ביום השלישי של גל החום ייבבה הבכורה שכבר לא ישנה שני לילות ברציפות ושהיא לא יכולה ככה יותר. יורגו, שקפץ לכוס בירה ושיחה עם ההורים, שמע אותה ואת האם מתווכחות — האם טענה שהנערה רגישה מדי, שחייבים להתמודד בחיים, שיש דברים גרועים יותר מחום נורא. יורגו, כליא ברק בכל הווייתו, זיהה את נימת הבכי בטענותיה של הבכורה. הוא התעניין בעדינות מה קורה. ״אין כאן מזגן״, אמר האב בחיוך מבויש. ״הילדות שלנו קצת מפונקות״. יורגו ביטל את הסיפא בתנועת יד — הוא העריץ את הבנות, את יופיין, חוכמתן ואת העובדה שצחקו מבדיחותיו — אם כי לעתים זה היה רק בגלל המבטא שלו.

הוא נפרד במהירות וחזר אחרי כמה דקות. ״הן יכולות לישון אצל אמא שלי למעלה, סידרתי לה מזגן כבר לפני שנים״, הודיע בשמחה לאב המופתע. האם והבנות כבר התארגנו על סרט במחשב הנייד, מול המאוורר ועם השפריצרים, מכסחות ארטיקים. האב גמגם משהו. לא היה לו ספק שבנותיו לא יסכימו לישון עם המכשפה, כפי שגם ההורים כבר כינו אותה, אבל לא רצה להעליב. הוא אמר משהו על החדר הקטן והצפוף, על השלווה שבטח דרושה לקשישה, על מחסור במזרנים, על סיוטים שיש לקטנה לפעמים ומחייבים נוכחות הורית. יורגו התעקש לשאול את הבנות. הן הופתעו, מלמלו תודות, גם ביוונית, ותלו מבטים שואלים בהוריהן. האם חיבקה את יורגו, נישקה אותו על שתי לחייו ואמרה שיודיעו לו מחר.

״אין סיכוי שהוא סוטה?״ לחשה בלילה במיטה הזוגית, מנסה למצוא חלקת סדין קרירה. ״יורגו? אני חושב שהוא הומו מודחק״, לחש בחזרה האב. האם הרהרה בכך כמה דקות. ״אני בהלם שהן רוצות. באמת חם כמו בתופת בחדר שלהן, אבל לישון עם רוקסני בחדר הזה עם הריח של הנפטלין... מה יהיה אם יהיו להן סיוטים?״ האב ביטל הכל — הן יסתדרו, הן עם הטלפונים, מקסימום יסמסו או יתקשרו, הן יהיו שם יחד, זה במרחק שני בתים בכפר קטן שהוא כמו בית, הן יכולות לחזור בכל רגע, זו דווקא התנסות טובה בשבילן.

למחרת סודרו להן שני מזרנים ברוב טקס בחדר של רוקסני הישישה. היא ישנה במשך רוב שעות היממה, ולא נראה שהיא מבחינה במתרחש סביבה. המזגן פעל בעוצמה במשך רוב היום (רוקסני הייתה מכוסה עד סנטרה בשמיכת פוך עבה ולא ניתן היה להבחין באף תזוזה שלה), ובערב הן התארגנו שם עם פיג'מות והטלפונים הניידים והטאבלט ואפילו שמיכות צמר ומנורת קריאה קטנה שיורגו סידר להן. ״איך אתן עם הריח?״ שאלה האם, כמעט בלי עוקצנות. ״המזגן מנצח הכל״, אמרה הממושקפת והבכורה אישרה. האב התחיל להסביר משהו בנוגע לתכונות הייבוש מנטרלות הריח של המזגן, הקטנה הודיעה לו שהוא חופר, כולם צחקו בשקט וההורים התקפלו. האם הייתה בטוחה שלפחות אחת מהן תחמוק מתישהו בחזרה הביתה, והיא הייתה דרוכה כל הלילה. ממילא שנתה הייתה טרופה — החום היה נורא כל כך שהיא התעוררה כל כמה דקות להתיז על עצמה מהשפריצר. באיזשהו שלב כיבתה את המאוורר כי הוא ייבש מהר מדי את טיפות המים על עורה המלוהט.

אבל הבנות הגיעו מרוצות ומפטפטות בבוקר, בליווי יורגו, שנשבע שאמא שלו אמרה שהן אורחות נפלאות (האם פקפקה אבל לא סתרה אותו). כשיורגו הלך דיווחו הילדות בפרצי צחוק שהמכשפה פלטה קולות נוראים במהלך הלילה, מעין גניחות שנשמעו להן כמו גסיסה, הן לא היו בטוחות אם הן צריכות לקרוא ליורגו שיקרא לאמבולנס או לברוח בחזרה להוריהן, אבל ״המזגן מנצח הכל״ הפך לסיסמה, והן נרדמו תוך כמה דקות. הן היו מאושרות באמת, לראשונה מאז הגיעו לשם הקיץ. למרות הרוח התנורית שהמשיכה לרדוף אותם גם בחוף, כולם היו רגועים יותר באותו היום, ואפילו הלכו למסעדה היקרה יחסית והזמינו את המעדנים האהובים עליהם.

ואז החלו השריפות. בתחילה בערוצי החדשות, כמשהו רחוק וצפוי שקורה מדי שנה — אבל תוך יום כבר אפשר היה להריח את העשן גם בכפר שלהם. הם יצאו מהמכונית בערב, אחרי שחזרו מהמסעדה היקרה, אפילו היה נדמה שיש הקלה מסוימת — לא היה קריר אבל לפחות רוח התנורים הפסיקה לנשוב לכמה שעות, ובאוויר נישא ריח עז של מנגל. ״זה נדבק לי לשיער״, אמרה האם בבעתה והריחה שוב ושוב את קצוות שיערה, שהדיף בדרך כלל ריחות נעימים של שמפו יוקרתי. היא שקעה בסמארטפון כדי לבדוק מה קורה. היה קשה להבין. אתר החדשות היווני באנגלית לא פירט את כל מוקדי השריפות, רק הציג עוד ועוד תמונות של חומות האש שבאתונה ובאוויה, ורק אחרי שיטוט קדחתני ושימוש בגוגל טרנסלייט היא הצליחה להבין שיש שריפה באזור שלהם. אמנם במרחק של קילומטרים רבים, אבל מספיק כדי שהרוח תישא את העשן עד אליהם.

ביום שלמחרת הגיעה משפחה יוונית מאתונה לבית הכפר העתיק של אבותיה. הם הכירו אותם מקיצים קודמים, הילדות היו מיודדות עם ילדיהם כשהיו קטנים, איכשהו הם הצליחו לשחק ביחד ולתקשר בחלקיקי יוונית ואנגלית שבורות. בכיכר הכפר נעצרו לשוחח מעט. האם היוונייה הייתה טרוטת עיניים, סיפרה שארזו בחצי שעה ונמלטו לדרום בעוד האש הולכת ומתקרבת אליהם. במזל הספיקו להגיע לפני שסגרו את הכביש המהיר המחבר בין האזורים, שגם לאורכו השתוללה שריפת ענק. בנסיבות האלו היה מגוחך להתלונן על אי הנעימות שבחופשה מקולקלת. הם הנהנו בהשתתפות של צער, שאלו כמה שאלות, ונפרדו במלמולים, מיואשים שוב.

החדשות דיווחו על קילומטרים בלתי נתפסים של יערות חרוכים, על בתים מפויחים ומכוניות מפוחמות, על אינספור בעלי חיים שרופים. הילדות התבוננו בתמונות הרצות והחליפו ביניהן מבטים פעורי עיניים. בערב ההורים הלכו לשכנים הצרפתים החדשים, שקנו בית בכפר וחגגו חנוכת בית. הילדות כבר רבצו בחדר הקפוא של המכשפה — הבכורה הסתמסה בשצף עם חברה מהבית והשנייה הקשיבה באוזניות לפודקאסט. הן הרימו את מבטן כשההורים לחשו להן שהם קופצים למסיבה בבית ליד והסבירו איפה. הבכורה הנהנה בהיסח הדעת. הקטנה שאלה אם הם לוקחים טלפון נייד. לשניהם נגמרה הבטריה, הודתה האם, אבל זה כפר קטן. הם במרחק כמה עשרות מטרים לכיוון הלול של קטרינה. הם הולכים לשעה קלה ואם יצטרכו אותם שרק ילכו לשם ויצעקו חזק. הקטנה כיווצה את עיניה מבעד למשקפיים. ״אל תעשי לי מבט של הזנחה הורית״, אמרה האם ונתנה נשיקה לקטנה.

האווירה אצל הצרפתים הייתה שמחה ושוקקת. על השולחן בחצר הונחו יינות משובחים וכיבוד מגוון. האורחים דיברו בעליזות ואחר כך יצאה קבוצה לסיור בבית, מה שבין השאר חשף מרפסת פתוחה היישר אל העמק. כשכולם המשיכו אל חדר האמבטיה העתיד להשתפץ, האם עוד נשארה במרפסת כמה דקות, מתמסרת לאניצי הרוח שנשבו שם, שהעידו על המשב העז והצונן שיש פה תמיד. בדרך כלל. שאמור להיות כאן. אבל גם אניצי הרוח היו נפלאים ביחס ליובש הלוהט והדומם שמעך אותם ללא הרף ביממות האחרונות, שהיחידה שפרעה אותו הייתה רוח התנור המזוויעה.

האם חזרה מאוששת לחצר. ליד השולחן נשמעו מדי פעם כמה צפצופים מטרידים, וחלק מהאורחים התגודדו סביב הטלפונים. היא החלה לשוחח עם מורה לאיטלקית, אשה יפה וחייכנית שדיברה בפליאה צחקנית על אהבתו של בנה לכדורסל. האב המליץ על אנשי מקצוע מקומיים לבעלת הבית, עובדת עירייה מנאנט עם שיער כסוף ועיניים בורקות.

ואז בעלת שיער הזהב החיוור והקטנה הממושקפת הופיעו בחצר יש מאין, אוחזות יד ביד בניגוד מוחלט להרגלן, כמו ילדות מאיור קצת מפחיד. ״מה קרה?״ שאלה האם בבהלה. הבנות דיווחו שקיבלו התראת חירום בטלפונים הניידים, עם אזעקה קולנית (האם נזכרה בצפצופים המטרידים שאורחי המסיבה התגודדו סביבם ואמרה ״אה״) והודעת טקסט שבקרבת מקום מתחוללות שריפות. הן יצאו בלב הולם לחפש את ההורים, מילות ההתראה החמורות ביוונית ובאנגלית מדרבנות אותן קדימה.

״ואיך מצאתם אותנו?״ שאל האב בתדהמה מרוצה. ״זה כפר קטן״, אמרו הילדות, ״פשוט ראינו דלת פתוחה ושאלנו אם כאן גרים הצרפתים״. הקטנה הושיטה לאב את הנייד שלה. ״תראה את הס־מ-ס״, היא אמרה. ״אפשר גם?״ שאלה האם. הבכורה הושיטה את שלה ונצמדה אליה. ״זה בסדר״, אמר האב. ״הם שולחים הודעות כאלה בכל קיץ״.

בעלי הבית והאורחים גילו עניין בבנות — הבכורה קיבלה בתודה הצעה לכיבוד, והקטנה השיבה לשאלות פשוטות באנגלית. אחרי שכרסמה שני מאפים קטנים, שאלה הבכורה איך הם יודעים שזה לא באמת קרוב. האם ביקשה את הטלפון שלה כדי לנסות להוכיח שלה שהשריפות ודאי רחוקות, אבל האייפון עיצבן אותה, ועוד עם המסך המוחשך הזה, אז היא אמרה שהיא תבדוק בבית באנדרואיד שלה. הם ישבו עוד כמה דקות והתקפלו.

כשעברו את כיכר הכפר, תלתה הבכורה עיניים בענן העשן שנישא מעבר להרים. ״זה כן נראה קרוב״, היא אמרה. 

״אם זה יתקרב יבואו לפנות אותנו״, אמר האב. הבכורה זרקה בו מבט מודאג. הענייניות שבה אמר את זה, כאילו זה משהו שעשוי לקרות. האם עמדה לפלוט איזו שנינה נבזית על השירותים הממשלתיים ביוון אבל עצרה בעצמה. הנערות התארגנו לחזור לחדר הממוזג בביתו של יורגו. גם הן היו סקפטיות לגבי הפינוי. בהכירן היטב את המזג היווני הנינוח הן התקשו לדמיין כבאים יוונים נמרצים בפעולה, מגיעים בדרך המשובשת הצרה אל הכפר הנידח ומעלים את כולם על משאיות ביעילות המתבקשת. איך יפנו את אמו של יורגו? היא לא זזה בכלל, רק פולטת את כל הקולות המשונים האלה, כאילו כואב לה, אבל יורגו אומר שלא כואב לה. הנערה בעלת שיער הזהב החיוור לא הצליחה להירדם, למרות קרירות המזגן. החושך שובץ בהבהקים מבובות החרסינה על המדף, שגם להן היה תפקיד לא סימפטי בפולקלור המשפחתי. היא הייתה גדולה מספיק לדעת שאלה רק פחדים, אבל לנגד עיניה הנעצמות ראתה את האש מגיחה מבין כתפי ההרים, מלחכת את החושך בדרכה אליהם, זוהר מאיים שמרתיח את כל מה שנשאר מהאוויר המיובש ממילא - והנה מגיעות משאיות, יורגו ואביה מובילים את הכבאים ועוברים מבית לבית, מצילים את כל הקשישים, אמה אוחזת את הקטנה בזרועותיה כמו בינקותה, ואילו היא, הקרובה ביותר לקשישה חסרת ההכרה, תיאלץ לחלצה מעבר לחומות האש המתנשאות, כמו אלה שמשתוללות עכשיו באוויה.

״זה העתיד, אתה יודע״, אמרה האם, מרימה את עיניה ממסך הסמארטפון. בשעה האחרונה היא וידאה שאין דיווחים על אף שריפה ברדיוס של כמה עשרות קילומטרים. כן נודע לה שמעבר לרדיוס הזה משתוללות המוני שריפות. האב ישב במרפסת וקרא ספר דק אחרי מקלחת קרה, לוגם אוזו עם קוביות קרח. ״תודה רבה״, הוא רטן. ההווה גרוע מספיק, שמעה האם, יום המחר ידאג לעצמו. ובכל זאת היא שוב חזרה על ההרצאה, איך כל מומחי האקלים מנבאים שללא שינוי קריטי באורח החיים של הציוויליזציה האנושית - האסונות רק ילכו ויתרבו. שזו רק טעימה. המגפה, השיטפונות, הבצורות, השריפות, גלי החום. אבל הוא לא רצה לפתח את השיחה הזאת - מספיק שנהרסה להם החופשה, למי יש כוח לחשוב על העתיד. ומה הם בכלל יכולים לעשות? הלא הם מפרידים פלסטיק לסל מיוחד, מחרימים לחלוטין כלים חד־פעמיים, משתדלים לא לנסוע ברכב הפרטי שלא לצורך, לצמצם את צריכת הבשר, אבל המצב רק הולך ומחמיר. מה הם יכולים לעשות? הכל תלוי בתאגידים ובמדינות, בשינויים בסדרי גודל שאין להם שום השפעה עליהם. ״צריך לעבור לפינלנד״, אמרה האם. היא הראתה לו את תחזית מזג האוויר בהלסינקי לימים הקרובים: 21 מעלות לאורך השבוע. במשך היום. שניהם נאנחו.

שוב עבר עליהם לילה קשה, הם ישנו עם השפריצרים בידיים כמו שהבכורה עשתה בלילה הראשון, הדליקו וכיבו והדליקו שוב את המאוורר חסר התועלת, התיזו על עצמם והלכו למלא את השפריצר וחזרו והתיזו על עצמם טיפות זעירות שהתייבשו בשניות. האם החלה לדמיין את עור גופה כאדמת מדבר מתבקעת.

במשך היום המשיכו להיאבק בשמש הקופחת באמצעות שמשיות, סככות וביקורים ארוכים בסופרמרקט המרוחק, הממוזג והגדול יותר, שהיה קפוא כל כך שכולם התחילו מיד להתעטש מאחורי המסכות.

ואז לילה אחד התרוממו פתאום ההורים בעת ובעונה אחת מתוך שינה, והתעוררו לגמרי רק כשהבינו שנושבת עליהם בריזה מהחלון. הם ישבו כך כמה דקות, לא מעזים להוציא הגה מרוב הודיה, חוששים להפר את הקסם. האם הצביעה על הווילון המתנופף. ואז הבריזה שככה, והם התכווצו בתבוסה. ואז הווילון נרעד והיא החלה לנשוב שוב. הם התחבקו, לראשונה מזה שבוע.

בבוקר כבר אפשר היה לנשום. חלק מהקשישים יצאו לכיכר הכפר לפטפט. בים היה נפלא. האם עשתה תחרות שחייה עם הבנות אל המזח, האב צלל ארוכות ומצא שלד שלם ויפהפה של קיפוד ים. אחר כך הבנות קראו על המחצלות וההורים נרדמו על מיטות החוף. בערב טיילו לאורך הים, ואחר כך ישבו בבית הקפה האהוב עליהם. הם פגשו כמה מכרים, כולם דיברו על החום והשריפות, או על המגפה, אבל בנינוחות, כאילו אלה חדשות מעולם אחר. בערב הבא הבנות חזרו לישון בבית. עדיין היה חם, אבל התופת עברה. אפשר היה שוב להתמסר לבטלה, לשחק, לקשקש, לנשנש - בלי לחוש עילפון מתקרב כל הזמן. רק חבל שנשארו כל כך מעט ימים פה, הם אמרו, אבל לפחות זה. 

באחד הערבים האחרונים האם ישבה במרפסת ומרחה לק. היא בדקה את התחזית ולבה נשבר כשזו ניבאה ממטרים, אבל רק שלושה ימים לאחר עזיבתם. האב והקטנה יצאו לטיול ערב. הבכורה יצאה איתם, אבל בכיכר נמלכה לפתע בדעתה ופנתה לבקר את רוקסני המכשפה. היא ישבה דקות אחדות ואחזה בידה של הקשישה הישנה. אחר כך חזרה לבית, עלתה למרפסת וסיפרה לאמה שהריח בחדר של המכשפה פחות גרוע עכשיו, ״כאילו כל המזגן הזה טיהר את האוויר שם״. הנערה בעלת שיער הזהב החיוור נכנסה פנימה ושקעה בטיקטוק שלה.

האם ליוותה אותה במבטה, מייבשת את ציפורניה בנפנופי אצבעות קטנים. היא לא סיפרה לבכורה שבלילה שבו חרדה מפני האחריות המוטלת עליה לחייה של רוקסני, היא עצמה חלמה סיוט ממשי להחריד, שהמשיך לרדוף אותה במשך ימים. היו שם שריפות ענק שהתנחשלו בחושך סביב לפסגות הרים, והם כולם התפצלו, ואיבדו זה את זה, וניסו לשווא להתאחד, והיו צעקות בלילה, ושאר זוועות ללא שם, ולא הייתה כל תקווה. גם בימים האחרונים, שהתחזו לגן העדן השגרתי של הקיצים הקודמים, היא לא הצליחה להיפטר לגמרי מהמועקה של החלום. ״זה העתיד״, היא תפסה את עצמה ממלמלת מדי פעם, אבל לא ליד הבנות.

מאשה צור גלוזמן, עיתונאית תרבות וסופרת. ספר הביכורים שלה, ״להשביע את הדרקון״ (״ידיעות ספרים״) זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים ובפרס גפן לספרות ספקולטיבית בקטגוריית ספר המקור הטוב ביותר לשנת 2019. סיפוריה התפרסמו באנתולוגיות וכתבי עת שונים.