מוות על הדנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוות על הדנה
מכר
מאות
עותקים
מוות על הדנה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מוות על הדנה

4.2 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    התמכרותה התמימה של עקרת בית סקוטית לפודקאסט פשע אמיתי מקבלת תפנית אפלה ב"מותחן השנה" של הניו יורק טיימס (ובחירה של "מועדון הקריאה של ריס ווית'רספון")

    היום בו חייה השקטים והמכובדים של אנה מקדונלד התפרקו התחיל כמו עוד יום רגיל: היא ארגנה את הילדים לבית הספר, הכינה ארוחת בוקר והאזינה לעוד פודקאסט פשע אמיתי - כי עדיף לשמוע על צרותיהם של אחרים – פרשה על יאכטה טובעת, משפחה נרצחת, רמזים לקנונייה בינלאומית.
    אבל המקרה הזה הוא למעשה גם צרה של אנה. היא מכירה את אחד הקורבנות מחייה הקודמים, חיים שהיא התאמצה להשאיר מאחור, והיא משוכנעת שהיא יודעת מה באמת קרה.

    פרק ראשון

    1

    היום שבו התנפצו חיי התחיל טוב.

    השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בחודש נובמבר, התעוררתי לפני שהשעון צלצל, והייתי מרוצה. זה היה אחד הוויתורים שהחלטתי עליהם במסגרת הייעוץ הזוגי: אני לא אעיר את היימיש בשעה שש בבוקר עם השעון המעורר, והוא לא ישחק בכל ערב קנדי קראש בטלפון ויתעלם מהילדוֹת.

    ציפיתי ליום שלפנַי. בטלפון חיכה לי פודקאסט על פרשת פשע אמיתית ששמעתי עליו דברים טובים. תכננתי להאזין לפרק הראשון, לקבל טעימה מהסיפור לפני שאעיר את כולן לבית הספר, ואז להמשיך בהאזנת בינג' בזמן שאעשה את עבודות הבית הרבות. פודקאסט טוב יכול להוסיף לכל דבר מרקם נפלא של עולמות אחרים. בלמתי פלישה אשורית בזמן שאספתי בגדים מניקוי יבש. הייתי עדה לרוצח אכזר שבא על עונשו בזמן שקניתי תחתונים.

    שכבתי במיטה והתענגתי על הציפייה בעודי מסתכלת בגלים שיצר האור מהרחוב על התקרה. האזנתי לעצמותיו של הבית הרחב חורקות ונאנקות כשהחימום התחיל לפעול. קמתי מהמיטה, לבשתי סוודר ונעלי בית ויצאתי על קצות האצבעות מחדר השינה.

    אהבתי לקום לפני כולם, כשהבית עדיין היה דומם ויכולתי לקרוא או להאזין לפודקאסט לבד בעולם שעמד מלכת. ידעתי איפה כולם נמצאים. ידעתי שהם שמורים ובטוחים. יכולתי להיות רגועה.

    היימיש לא אהב את זה. הוא אמר שזה מוזר. למה אני זקוקה לזמן הזה לבד, להתגנב ברחבי הבית? למה אני מרגישה צורך להיות לבד כל כך הרבה?

    בעיות של אמון, ככה קראו לזה בייעוץ הזוגי.

    ניסיתי להרגיע את היימיש, אני לא מתכננת להרוג אותך או משהו כזה. אבל מתברר שזה לא הרגיע אותו. למעשה, אנה, זה עלול להישמע די עוין באוזני היימיש, אם מסתכלים על זה מנקודת המבט שלו. באמת? (אמרתי בנימה עוינת.) זה נשמע עוין? ואז שוחחנו על זה קצת. זה היה תהליך מטופש. שנינו היינו עוינים ועצובים. היחסים שלנו היו על ערש דווי.

    חציתי את המישורת על קצות האצבעות, עקפתי בזהירות את לוחות העץ החורקים ביותר ברצפה והצצתי בשתי הבנות. הן היו שקועות בשינה עמוקה במיטות הקטנות שלהן, תלבושות בית הספר היו מונחות על כיסאות, מוכנות, הגרביים על הנעליים, עניבות מתחת לצווארונים. אני מצטערת שלא התעכבתי יותר. לעולם לא אראה אותן שוב כה תמימות.

    יצאתי בחזרה למישורת. מעקה עץ אלון התעקל ברכּות מהקומה העליונה עד למטה, מגולף למידת כף יד. הוא היה בעל מרקם מחוספס למגע והתפתל במקביל לגרם המדרגות כמו נחש מרציפן צהוב וארוך. הוא הוביל למבואה מפוארת שעמודי שיש עמדו בה משני צדי דלת החזית ועל רצפתה היה פסיפס מעוצב כשלט האצולה של אבותיו של היימיש. סבא־רבא של היימיש קנה את הבית ב-1869, חדש מהאדריכל הסקוטי המפורסם גריק תומפסון.

    היימיש התגאה מאוד ברקע שלו. הוא לא ידע דבר על הרקע שלי. אני חייבת להדגיש את זה. אני לא אומרת את זה רק כדי להגן עליו, עכשיו כשהכול ידוע. הוא היה עורך דין בכיר, הוא קיווה להתמנות לכס המשפט בדומה לאבותיו. הוא לא היה מסכן את כל זה רק בשביל להיות איתי.

    כשהכרנו הייתי אנה, הפקידה הזמנית מאיפשהו־ליד־אברדין. בחרתי את היימיש בקפידה. אהבתי אותו, אני חייבת להגיד את זה, ואני עדיין אוהבת אותו, לפעמים. אבל בחרתי בכוונה גבר מבוגר ממני עם כסף ומעמד. גבר נחרץ, מלא עובדות ודעות. הוא היה המסתור המושלם.

    היימיש נולד בבית הזה ומעולם לא גר במקום אחר. המשפחה שלו היתה קרובה לממסד המשפטי הסקוטי, או חלק ממנו, זה מאתיים שנה. הוא לא אהב לנסוע לחוץ לארץ. הוא קרא רק סופרים סקוטים. בעיני זה היה מוזר כל כך. אני חושבת שראיתי בזה משהו אקזוטי.

    באותו בוקר היה קר במבואה. חציתי אותה בדרך למטבח הבוהק, בעיצוב גרמני, והכנתי קפה חזק. החזקתי את הטלפון שלי. סדרת הפשע האמיתי בפודקאסט נקראה "מוות על הדנה". בתקציר היה כתוב: "יאכטה שהוטבעה, משפחה שנרצחה עליה, סוד שטרם פוענח..."

    ובאמת, היה בה הכול: נימה מהורהרת, סודות, רציחות. המקרה אירע כשהבנות שלי היו קטנות, בתקופה של סוודרים קטנים והמתנה ליד שער בית הספר, כשעמדתי דוממת כחלק ממערך האמהות האל־זמני. תקופה שבה נפקדתי מהעולם הרחב. לא ידעתי דבר על מקרה הרצח הזה.

    מזגתי קפה לספל, התיישבתי, הנחתי את הטלפון על השולחן לפנַי ולחצתי על "נגן". ציפיתי לסיפור סוחף, אפוף תככים ומזימות.

    לא תיארתי לעצמי שאני עומדת לפגוש שוב את ליאון פרקר.

     

     

    עוד על הספר

    מוות על הדנה דניז מינה

    1

    היום שבו התנפצו חיי התחיל טוב.

    השעה היתה שעת בוקר מוקדמת בחודש נובמבר, התעוררתי לפני שהשעון צלצל, והייתי מרוצה. זה היה אחד הוויתורים שהחלטתי עליהם במסגרת הייעוץ הזוגי: אני לא אעיר את היימיש בשעה שש בבוקר עם השעון המעורר, והוא לא ישחק בכל ערב קנדי קראש בטלפון ויתעלם מהילדוֹת.

    ציפיתי ליום שלפנַי. בטלפון חיכה לי פודקאסט על פרשת פשע אמיתית ששמעתי עליו דברים טובים. תכננתי להאזין לפרק הראשון, לקבל טעימה מהסיפור לפני שאעיר את כולן לבית הספר, ואז להמשיך בהאזנת בינג' בזמן שאעשה את עבודות הבית הרבות. פודקאסט טוב יכול להוסיף לכל דבר מרקם נפלא של עולמות אחרים. בלמתי פלישה אשורית בזמן שאספתי בגדים מניקוי יבש. הייתי עדה לרוצח אכזר שבא על עונשו בזמן שקניתי תחתונים.

    שכבתי במיטה והתענגתי על הציפייה בעודי מסתכלת בגלים שיצר האור מהרחוב על התקרה. האזנתי לעצמותיו של הבית הרחב חורקות ונאנקות כשהחימום התחיל לפעול. קמתי מהמיטה, לבשתי סוודר ונעלי בית ויצאתי על קצות האצבעות מחדר השינה.

    אהבתי לקום לפני כולם, כשהבית עדיין היה דומם ויכולתי לקרוא או להאזין לפודקאסט לבד בעולם שעמד מלכת. ידעתי איפה כולם נמצאים. ידעתי שהם שמורים ובטוחים. יכולתי להיות רגועה.

    היימיש לא אהב את זה. הוא אמר שזה מוזר. למה אני זקוקה לזמן הזה לבד, להתגנב ברחבי הבית? למה אני מרגישה צורך להיות לבד כל כך הרבה?

    בעיות של אמון, ככה קראו לזה בייעוץ הזוגי.

    ניסיתי להרגיע את היימיש, אני לא מתכננת להרוג אותך או משהו כזה. אבל מתברר שזה לא הרגיע אותו. למעשה, אנה, זה עלול להישמע די עוין באוזני היימיש, אם מסתכלים על זה מנקודת המבט שלו. באמת? (אמרתי בנימה עוינת.) זה נשמע עוין? ואז שוחחנו על זה קצת. זה היה תהליך מטופש. שנינו היינו עוינים ועצובים. היחסים שלנו היו על ערש דווי.

    חציתי את המישורת על קצות האצבעות, עקפתי בזהירות את לוחות העץ החורקים ביותר ברצפה והצצתי בשתי הבנות. הן היו שקועות בשינה עמוקה במיטות הקטנות שלהן, תלבושות בית הספר היו מונחות על כיסאות, מוכנות, הגרביים על הנעליים, עניבות מתחת לצווארונים. אני מצטערת שלא התעכבתי יותר. לעולם לא אראה אותן שוב כה תמימות.

    יצאתי בחזרה למישורת. מעקה עץ אלון התעקל ברכּות מהקומה העליונה עד למטה, מגולף למידת כף יד. הוא היה בעל מרקם מחוספס למגע והתפתל במקביל לגרם המדרגות כמו נחש מרציפן צהוב וארוך. הוא הוביל למבואה מפוארת שעמודי שיש עמדו בה משני צדי דלת החזית ועל רצפתה היה פסיפס מעוצב כשלט האצולה של אבותיו של היימיש. סבא־רבא של היימיש קנה את הבית ב-1869, חדש מהאדריכל הסקוטי המפורסם גריק תומפסון.

    היימיש התגאה מאוד ברקע שלו. הוא לא ידע דבר על הרקע שלי. אני חייבת להדגיש את זה. אני לא אומרת את זה רק כדי להגן עליו, עכשיו כשהכול ידוע. הוא היה עורך דין בכיר, הוא קיווה להתמנות לכס המשפט בדומה לאבותיו. הוא לא היה מסכן את כל זה רק בשביל להיות איתי.

    כשהכרנו הייתי אנה, הפקידה הזמנית מאיפשהו־ליד־אברדין. בחרתי את היימיש בקפידה. אהבתי אותו, אני חייבת להגיד את זה, ואני עדיין אוהבת אותו, לפעמים. אבל בחרתי בכוונה גבר מבוגר ממני עם כסף ומעמד. גבר נחרץ, מלא עובדות ודעות. הוא היה המסתור המושלם.

    היימיש נולד בבית הזה ומעולם לא גר במקום אחר. המשפחה שלו היתה קרובה לממסד המשפטי הסקוטי, או חלק ממנו, זה מאתיים שנה. הוא לא אהב לנסוע לחוץ לארץ. הוא קרא רק סופרים סקוטים. בעיני זה היה מוזר כל כך. אני חושבת שראיתי בזה משהו אקזוטי.

    באותו בוקר היה קר במבואה. חציתי אותה בדרך למטבח הבוהק, בעיצוב גרמני, והכנתי קפה חזק. החזקתי את הטלפון שלי. סדרת הפשע האמיתי בפודקאסט נקראה "מוות על הדנה". בתקציר היה כתוב: "יאכטה שהוטבעה, משפחה שנרצחה עליה, סוד שטרם פוענח..."

    ובאמת, היה בה הכול: נימה מהורהרת, סודות, רציחות. המקרה אירע כשהבנות שלי היו קטנות, בתקופה של סוודרים קטנים והמתנה ליד שער בית הספר, כשעמדתי דוממת כחלק ממערך האמהות האל־זמני. תקופה שבה נפקדתי מהעולם הרחב. לא ידעתי דבר על מקרה הרצח הזה.

    מזגתי קפה לספל, התיישבתי, הנחתי את הטלפון על השולחן לפנַי ולחצתי על "נגן". ציפיתי לסיפור סוחף, אפוף תככים ומזימות.

    לא תיארתי לעצמי שאני עומדת לפגוש שוב את ליאון פרקר.