האיצחקיה

פרק א

אנשים משחקים בזמן
 

זמן. ממתי אדם זוכר?

הזיכרון הראשון: יצחקלה עם עמליה, חברת הילדות, בתם של השכנים והחברים אליהו ומרים ואחותם של עמי, גדעון ונדב. הוא בטח בסרבלון הבד שתפרה לו אימא והיא, מן הסתם, בגופייה לבנה ובמכנסיים קצרים כחולים, תפוחים קצת, עם גומיות, כמין מזעור של מכנסי העבודה הפשוטים של האימהות בכפר, ושניהם, בני שלוש או ארבע, משחקים בחול שבחביות המתכת החלודות, ליד גדרת העגלות בחצר המשק. הוא גם זוכר, ואולי סיפרו לו, את אבא הנושא אותו בגשם, על כתפיו, לפתח הגן של הגננת שרה, שגידלה בגנה כמה מחזורים של ילדי הכפר, ואבא, שהיה אדם חסון ולא גבוה, הופך בזיכרונו לגברתן במגפי גומי שחורים, המהלך בצעדים בטוחים בדרך הבוצית, עם כל האבות שמביאים את ילדיהם לגן, כששק גס וריק של תערובת המזון לפרות מונח על ראש הילד להגנה מזרזיפי המים והילדים המכותפים צוהלים מגבוה בשמחה זה לזה, מתחת לגלימות הנזירים שעליהם.

איציק זוכר את יום הולדתו החמישי, כשלאחר פרוסת הטורט והסוכריות מחליפות הצבעים, המשרוקיות וחיילי העופרת שכל הילדים קיבלו, עמדו הוא, מיכה ואחיו הגדול אורי, גיורא ועמליה וקובי וברוריה, ילדי השכונה בני גילו, מתחת לעץ הלימון הגדול שבגן בית ההורים. הבנים הפשילו את מכנס ימינם והשתינו —ומבין הבנות, גם ברוריה, שהייתה גרומה ונערית, ניסתה לעשות כמותם והרטיבה את מכנסיה הכחולים.

איציק זוכר, ואולי התצלום שבו הונצח המעמד קיבע אותו בזיכרונו, איך הוא רוכב על כלבתו הנאמנה נוֹטְרָה, כלבה נמוכה בכתמי חום ולבן, עם מבט כלבי טוב וכנוע, בחצר המשק. הד"ר קורנבליט, הווטרינר, שהגיע כדי לבדוק פרה ומצלמתו עימו, מיהר לצלם את התמונה וזו הייתה כה מוצלחת, עד שאבא טרח להגדילה בצלמניה שברחוב החלוץ בחיפה ואימא הכֹּה־ענֵווה, שתמיד נזהרה מלהתפאר באוזני אחרים בילדיה, לא יכלה להימנע מהצגת התצלום בפני בני משפחה, קרובים, חברים ומכרים שהזדמנו לבית.

נוטרה הייתה גורה כשאבא קיבל אותה מהמנהל הערבי של תחנת הרכבת שבשולי הכפר. הוא הניח אותה בלול של יצחקלה הפעוט, שהוצב מול דלת הבית, בין עצי השזיף סנטה־רוזה לעץ הזית. מאז הם גדלו יחד. נוטרה, מלשון "נוֹטֵר", שלא ידעה בחייה קולר ומחסום ושבכל חצי שנה היה אבא מרסס אותה בליזוֹל להשמדת הפרעושים והקרציות שהשמינו מנחת בפרוותה, הייתה רובצת על שק מקופל בצל הבית, ליד הכניסה; שומרת־סף שמתנמנמת בשמש. לעיתים קפצה על הכרכרה, כשאבא נסע ל"מרכז", למחלבה, לצרכנייה או לאסם התערובת, ואחר הצוהריים, כשיצחקלה ירד ל"מִגְרַשׁ" לקצור תלתן או להעביר קווי־השקיה בחלקת האספסת, הייתה מצטרפת ונובחת בעוז על נברנים שהתרוצצו בשדה, אך לא מנסה לרדוף אחריהם. גם חתולים שהעירה מרביצתם היו בולמים את שטף מרוצתה לעברם בעיניהם המהפנטות. נוטרה הייתה נלווית ליצחקלה גם בצאתו למשחקים עם חבריו, נובחת בדאגה כשהיו הילדים נעלמים במחילות שחפרו בגבעות המוֹץ בגורן, מונומנטים חרוטיים שניצבו שם שבועות רבים לאחר הדייש, כתִּלֵי טרמיטים באפריקה, ודוהרת אחרי כפיסי העץ המחודדים שהעיפו במחבטיהם במשחק הדוּדֶס.

השנים, לכאורה, לא שינו את הכפר, שצילום אוויר שלו תלוי בחדר עבודתו של איציק, מעל למכתבתו הישנה של יהושע חנקין, "גואל אדמות העמק", שקנה את אדמות תל שָׁמַם מהאפנדי הביירותי סוּרסוּק. הכפר נקרא על שמו וכך גם המוסד החינוכי והמוזאוני שהקים חלוץ חרחבי, שניצב במרכז הכפר. את מכתבת חנקין קיבל איציק במתנה מוועדת התרבות בכפר, כשסירב לתשלום על הרצאה שנשא שם. את תצלום הכפר ממעוף מטוס קיבל ממפקד בסיס בחיל האוויר, לאחר שהקליט שם תוכנית רדיו לגלי צה"ל. בתצלום נראה הכפר בשנות השבעים כאות יו"ד גדולה, מעגל של בתים ומשקים, מוקף שדות ובמרכזו מבני הציבור, מגדל המים הישן ומדשאת הפארק, עם האנדרטה לזכר בני הכפר שנהרגו במלחמת העצמאות, בהם גם כמה שהגיעו לכפר כ"ילדי טהרן", פליטים קטנים, במלחמת העולם השנייה, ברכבת העמק.

זיכרון: הרכבת עוצרת בתחנה בערב חורפי מטפטף, אנשי הכפר ממתינים על הרציף והילדים יורדים מהקרונות, מרעידים מקור ולבושם גלותי, זר, אפור ומרוט, מעילים, כומתות או כובעי־מצחייה, מכנסי צמר שלושה־רבעים וגרביים ארוכים; עיניהם מלאות חשד וחשש ובידיהם מזוודות ישנות וצרורות בד גדולים. כתריסר אומצו בידי משפחות בכפר, למדו בבית־הספר ואחרי זמן־מה החלו לדבר עברית מהוססת במבטא זר, ללבוש בגדים "צבריים" ולהתערות, אף שההתנשאות הצברית המקומית לא הניחה להם להיטמע ממש בקהילת הנוער.

הילד שהגיע לבית הוריו של יצחקלה היה שונה גם מכל שאר הילדים השונים: דב'לה גֶנְזְלֵר, צנום, חשדן, זעוף עפעפיים, קפוץ שפתיים, סמור שיער, שעיניו מתרוצצות. לא היה לו איש בעולם — לא בני משפחה, לא קרובים ומכרים. קיפוד אנושי שדרכו אבדה ושנקלע לסביבה זרה ומאיימת. דב'לה נדד שנים רבות מדי, נחבט כל הזמן בגוף ובנפש, מאז נעקר ממשפחתו (ניתן היה רק לשער. הוא לא סיפר דבר), צעד דרך הכפרים והערים שבערו והתפוצצו והמשיך ללכת, השד יודע לאן ואיך בכלל שרד והגיע בסוף הדרך למקום־מבטחים בארץ המובטחת. מקום־מבטחים? דב'לה לא בטח באיש ולא חייך כל ימיו הקצרים לאיש ולא היה לבן המשפחה המאמצת, למרות כל ניסיונות ההורים, בדברים ארוכים וחרישיים באידיש, ליצור קרבה ואמון ובדרכים המהססות לאחווה מצד הבּנוֹת. מהבנות דב'לה התעלם — וליצחקלה, שהיה קטן ממנו בשמונה שנים, היה מרביץ מדי פעם. בלילות היה זועק מסיוטי שנתו ומעיר את כל בני הבית, שלא ידעו כיצד לעזור לו. הוא השתין במיטתו בכל לילה וחודשים רבים הייתה אימא מוצאת מתחת לכרו פרוסות לחם, ששמר לעת רעב. "דב'לה", אמרה לו, בסבלנות וברכות, "כאן לא תהיה רעב יותר. אוכל לא חסר. אתה יכול לקום בלילה, ללכת למקרר ולקחת מה שתרצה. לא צריך אצלנו להחביא אוכל. זה רק ימשוך עכברים הביתה". דבר לא עזר. "אתה רואה", אמר פעם אבא בלחש רועם ליצחקלה, מחווה בסנטרו לעבר הנער הזעוף והמתקפד, "זה מה שהנאצים עוללו". בעיניו של יצחקלה התקבע הנאציזם כרוע שטני מוחלט, בגלל דב'לה, ובתוקפן של הקלישאות המפחידות של נאצים שייצגו בסרטי הקולנוע של אז שחקנים כג'ורג' סנדרס, צ'רלס לוטון ואחרים.

כל הזמן ניסה אבא, ולשווא, לאתר לדב'לה קצה חוט משפחתי, בעזרת הלשכה לחיפוש קרובים, שהודעותיה שודרו בכל יום אחרי חדשות הצוהריים בקול ירושלים. פעם אחת אף שלחה הלשכה לאבא מכתב מיהודי בקנדה, שהתעניין אם שם אימו של דב'לה היה פֶּרֶל. פרל גנזלר. אבא שאל את דב'לה, בתקווה שסוף־סוף יימצאו לו שארי־בשר, אך הנער הניע בראשו ללאו נחרץ. "ובכן, מה היה שמה של אימך?" ביקשה אימא לדעת, בעברית ובאידיש. דב'לה לא ענה.

הוא התרחק אפילו מחבריו, שבאו עימו מהשואה ושאיתם הלך בכל בוקר ללימודים, בכיתה מיוחדת עם מורים מיוחדים. כשחבריו החלו להיראות, להתנהג ולהישמע כבני הכפר והארץ, והנוראוֹת שעברו שקעו בתוכם והצורך להסתגל לעכשיו, לסביבה ולענייני המקום והלאום החל להיות חלק מהווייתם, הוא עדיין נשאר זאב בודד, סמור ודרוך, שתקן וחשדן. עברית למד לאט־לאט. בבית־הספר היה תלמיד בינוני ולא נטל חלק בוויכוחים ובשיחות שנערכו. "אה, זה אבוד. הילד מת מזמן. שָׁם", אמר לוֹזֵר פרידלנסקי, חברו הטוב של אבא, מחווה בסנטרו על דב'לה, היושב ליד החלון ומביט החוצה, לועס פרוסת לחם מרוחה בשמנת.

דב'לה התגייס לצבא כשהחלה מלחמת העצמאות ולא כתב מכתבים הביתה, כשאר המגוייסים. הוא בא רק פעם אחת לחופשה, במדי צמר גסים, כובע גרב ונעליים עם חותלות, פָּאטֶס, וענה כמעט רק ב"כן" וב"לא" על שאלותיהם של אבא, אימא והבנות, על קורותיו כחייל וכלוחם, אבל איכשהו נראה מעט יותר מפויס ואפילו גילה סימנים כמי שהתגעגע קצת לבית היחיד בעולם שהיה לביתו ולמשפחה היחידה שיכול היה לומר שהיא שלו. הוא נהרג באחד מקרבות השריון הראשונים במלחמת העצמאות והובא לקבורה בבית העלמין של באר טוביה, בבדידות. אבא ואימא קיבלו מכתב תנחומים סטנדרטי מהרמטכ"ל, כממלאי מקום הורים.

אחרי המלחמה באה לכפר הפסלת בתיה לישנסקי, גיסתו של נשיא המדינה השני יצחק בן־צבי, אומנית כחושה ומגוידת בבגדי גבר, וחצבה ימים רבים וחילצה מגוש סלע של שלושים וחמישה טון, שנכרה ליד הכפר הגלילי דיר אל־אסד, את דמויות הנערים האוחזים בנשק, בסגנון הקלאסי, כאנדרטה הניצבת בלב הפארק הקטן, לזכר בני הכפר וילדי השואה שנהרגו במלחמת העצמאות. אף אחד מיפי הבלורית והתואר החצובים בסלע לא מזכיר לאיציק את דב'לה, שהיה כמעט אחיו הבכור.

הצריף הישן בחצר, מצופה נייר זפת יבש ומתקלף. כך עטפו צריפי עץ, פעם. השד יודע בשביל מה. אולי כדי לשמור את חום הפְּנים בחורף ולמנוע חום חיצוני בקיץ. אבל בצריף היה קר מאוד בחורף ולוהט בקיץ. לכאן עברו ההורים עם רוחלה הפעוטה מהמגורים במתבן. מירלה כבר נולדה לצריף, שהיה משכן עם סוג של רחבוּת: שני חדרים קטנים, מטבח, מקלחת, מין סלון־אכסדרתי חצי פתוח, שבו היו בוררים תפוחי אדמה בחורף. היו מחילות־עץ קטנות בקיר הדיקט, עם פתחים במטבח ובדופן החיצונית, הפונה לחצר, כדי שהאפרוחים יוכלו להיכנס ולצאת, כי עוד לא היו לולים. גם העכברים רִצרצוּ ובאו, אפורים וכעורים. ממול היה המחסן עם כיורי כביסה גסים וגדולים מבטון, שנראו כשְׁקַתוֹת בקר, וטָבּוּן ברזל עטוף בחומר וקש, שבו אפו לחם בשנים הראשונות. כשנולד יצחקלה בדיוק נשלמה בנייתו של בית המשפחה. מה בית? ארמון, בנסיבות של אז — אחת־עשרה שנים לאחר הקמת הכפר: בית בטון מסויד לבן עם גג שטוח, שלושה חדרים, מטבח ומקלחת עם דוּד, שהוסק בקלחי תירס יבשים. ארמון. אומנם לא היה בבית בית שימוש, בשנים הראשונות, ו"בית הכיסא" שכן בחצר, בור מצחין שמעליו הוצבו מושב וקרפיף פח, ורוחלה ומירלה, כשנזקקו, ליוו אליו זו את זו בערב, בשל הפחד מהחושך. החושך היה אז לילות של אפלה מוחלטת והמרחק לאחוות האור הקלוש שבקע מהבית הסמוך והחם נראה אין־סופי.

כשנכנסו כל בני המשפחה לבית הבטון החדש, הושכר הצריף שבחצר לדיירים — פועלים חקלאיים, פלמ"חניקים שהתאמנו ועבדו בכפר ואחרים. זהבה ונפתלי היו זוג עולים צעירים מרומניה. היא ידידותית ועגלגלה, עם שיער קצר וחלק וחיוך אימהי, חושף שן זהב או שתיים, שכבשה מייד את לב כולם. יצחקלה היה כרוך אחריה ושהה הרבה במחיצתה, כשהייתה מתקנת שמלה או מטליאה חולצה. שמה יצא במהירות בכפר כתופרת טובה והנשים הִרבו לפקוד את הצריף בחצר, עם בגדים ובדים, ולא פעם נראו בחלונו גופות תפוחים של איכרות, בחזיות־שרוכים ורודות ועצומות כמחוכים, מודדות שמלות.

חיבתה של זהבה ליצחקלה הייתה אולי מילוי צורך פנימי עמוק, שכן הרבה שנים היו נפתלי והיא חשוכי ילדים, עד שעברו לדירה גדולה משלהם ברחוב סמילנסקי בנתניה ונולדו להם יהודה'לה ושוּקָה. אימא אהבה מאוד את זהבה, שהייתה בשבילה בין אחיינית לחברה. זהבה הייתה תופרת במכונת התפירה ושרה ליצחקלה ברומנית, משהו שהוא זוכר במשובש ושנשמע בערך כך:

ז'יטוֹמירי סאנווַרְטֶשְטֶה, צ'אַק־צ'אק־צ'אק

גינומירי יוּקוֹרֵשְטֶה צ'אק־צ'אק־צ'אק.

נפתלי, בעלה של זהבה, היה איש גבוה וגרום, פניו צרות ואפו נשרי, משכיל, אדיב ומלא יראת כבוד לכולם. יצחקלה חשב, שכרבים מהמהגרים לארץ חדשה, היה נפתלי אדם חרד ומתוח. הוא הִרבה להחליף עיסוקים. העבודה כפועל במשק הייתה קשה מדי בשבילו. הוא למד להיות כורך־ספרים ורכש מכונה לחיתוך הנייר ומכבש. כשעברו בני הזוג, אחרי כמה שנים, לנתניה, התגייס נפתלי למשטרה והיה גאה במדיו ובתפקידו, תובע משטרתי. יצחקלה היה בא לביתם לחופש, כאל דודים, והם שמחו לפנק אותו במעט שהיה להם. בערבים היו יושבים שלושתם על המרפסת של דירתם בת שני החדרים בשיכון השוטרים, אוכלים אבטיח וענבים, שותים חלב עם קפה ומאזינים לתזמורת הקלה של דוּצ'י קַרלוֹ, שהופיעה בבית הקפה למטה, או מציצים בסרט שהוקרן בקולנוע "סטודיו" הקיצי, חסר הגג, בסמוך.

איציק שומר תמונה זעירה מאותם ימים: אבא ואחיו נפתלי, דודה מרים ואימא, רוחלה ומירלה, בני הדודים נירה ואבנר, ליד הקיר המערבי של בית נפתלי, לאחר הארוחה, מחייכים למצלמה שאיזה אלמוני הפעיל, ובתווך מחייך גם האורח, חייל אוסטרלי גרום וגבוה, במכנסי־צבא שלושה־רבעים. יצחקלה, בן שש או שבע, לראשו כובע הסירה של האורח, חובק את נוֹטְרָה, הכלבה המשפחתית.

באותם ימים היסטוריים, כשהכול ציפו להתפתחויות גורליות, היו חברי הכפר נאספים בערב בבית העם להאזין לרדיו המשותף, תיבה חומה וגדולה מלאה במנורות ובשפופרות, שרק יוּפְּ, מנהל החשבונות, ידע להפעילה. יופ היה גם היחיד מאנשי הכפר שדיבר אנגלית כהִלכתה והיה מתרגם לנוכחים את חדשות הבי־בי־סי מלונדון המופצצת. וכשלכולם כבר היו מקלטי רדיו ואבא הביא הביתה מקלט "פיליפס" שחור מבַּקָלִיט, החומר שקדם לפלסטיק, היו בני המשפחה לא רק שומעים חדשות מ"קול ירושלים", אלא מאזינים ביחד לתוכניות כמו השידור החודשי של תאטרון הסָטירה "המטאטא", עם הדו־שיח הקבוע על המצב הלאומי בין אוֹפִּי האופטימיסט ופֵּיְיסִי הפסימיסט ושירים כמו "טיטינה אוי טיטינה / ממשלת פלשתינה / יצאה־אה לטייל / עם מישקה הפועל", או למשחקי הכדורגל של נבחרת ישראל עם חודורוב בשער וגלזר בהתקפה, ששידרֵר נחמיה בן־אברהם בשטף הדיבור המהיר והרהוט ביותר על גלי האתר. יצחקלה אהב את חידוניו של שמוליק־מי־יודע וב"פינת הנוער", את הסדרה "מסיפורי השכונה", שכתב "סבי", הוא שבתאי טבת, ושבו לראשונה נתעללו עלילות מהוויה של שכונה בעיר עברית; עיר, מקום מופלא, קרוב כלנגיעה, ועם זאת, רחוק מאוד לילד־כפר, שממהר לאחר הלימודים לעזור בעבודות המשק.

היו הרבה עבודות חוזרות, לפי העונות: בסתיו הוכנו השדות למִזרע — חריש בבִּיסוֹק, מחרשה עם שני להבים הרתומה לזוג פרדות ("בהמות", קראו להן), שידוד במשְׂדדה, זריעה בבּוּקֶר־מִזרעה ופיזור זבל כימי. באביב — דילול התירס שנבט, עישוב הגינות מעשבי הפרא השתלטניים, חמָם, יבלית ויַנבּוּט. בקיץ, ימים חמים כשהאוויר מלא בזבובוני בַּרְחָשׁ שחדרו לאוזניים וזמזמו שם עד שיגעון, כמעט, היו דשים תירס ותבואות, מאלמים חציר וקש במאלמת וכובשים לחבילות מספוא, מוציאים ומבררים תפוחי אדמה ובוטנים, בוצרים ענבים בכרם וקוטפים תפוחים, אגסים ושזיפים במטע ומכינים למשלוח בתיבות עץ. בסתיו הִשקו את המטעים ופיזרו צֶלְיוֹ, גרעיני החיטה הטבולים ברעל־עכברים אדום, לחורים הרבים של הנברנים בשדות השלף.

כמו כל דבר, כמעט, פירות העכשיו לא מגיעים לטעמם הצרוף של פירות הילדות: שזיפי בּיוּטִי חמצמצים שנקטפים ונאכלים ברגע שקצה חרטומם מווריד. שֶסֶקים עסיסיים שגדלו על שני העצים ליד החלון של חדר הילדים ושאכילתם, מייד לאחר שנקטפו, לא תישווה כלל לאכילתם לאחר הקנייה בחנות, חבושים שמקהים שיניים, כשמכרסמים את בשרם הקשה, התותים השחורים על העץ הגבוה ורחב הפוּארות בחצר השכן פלדמן. מִשְׁמֵשִׁים, שגם הם, אך בהגיעם לסף הצהבהבות, נקטפים ונאכלים. אפרסקי ענק מלאי עסיס במטע של אבא של גיורא. תפוחי עץ — גרנד ירוק וחמצמץ, דֶלִישֵׁס צהבהב, מלכת רֶנֶט ורוד, תפוחי אינכמוהו, יונתן. אוי, והרימונים, הפרי הנפלא של הקיץ, קודם המתוקים עם הגרעינים הוורדרדים, אחר־כך המתוקים־חמוצים, מין פרי־ביניים — ואז החמוצים, הנהדרים, גדולים כגולגולת ילד עם טורי גרעינים איזמרגדיים באדומכהה בוהק ועסיסי, שמצבעים את אצבעותיך בסגול ויש לשבת על מדרגות הבית, בצל, ולהשקיע עבודה של ממש בפה שמקליד על שורות אבני החן הבוהקות ופורט אותן, בזו אחר זו, ואפילו אתה נזהר מאוד, תמיד תוכתם הגופייה הלבנה שלך בטיפות של סגול. ותאנים בָּכּוּרוֹת מהעץ ליד הרפת של נפתלי, הדוד, במשק הסמוך, שגרמו פעם ליצחקלה בְּעֵרָה מתמשכת בפה, כשנגס בהן בטרם בשלו. ומנדרינות בחורף, מהעץ של נפתלי, חריפות, מלאות טעם וריח. תפוזים, וושינגטונים עם קורקבן, הוא התפוזון הפנימי הקטן בטבור הפרי, ותפוזי ולנסיה מלאי המיץ. הפירות הטרופיים, להוציא בננות, שגודלו בקיבוצים בארץ, היו רק בספרים ובסרטים על איי הדרום הגנעדניים; פירות שהעצימו את חלום המרחקים: אננס (שהגיע לכפר בקופסאות־פח), פפאיות, דובדבנים ומנגו שלא נטעמו מעולם, אז, פירות עץ האבוקדו שאבא נטע בגן הבית ושהגביה לצמוח. בתחילה לא ידעו איך, מתי ועם מה אוכלים פרי זה, שנראה כאגס ירוק ומאורך, וכשקצת התרכך, היה חמאתי במרקמו ואגוזי בטעמו. בבוקר שלאחר חתונתם של נוקי ואיציק, טיפסה הכלה על העץ הגבוה כדי לסייע בקטיפת הפירות הבשלים, החליקה מצמרתו, כשהענפים בולמים את נפילתה ויצאה לירח הדבש בנתניה, בקיץ, עם כמה שריטות.

בסוף הקיץ היו אוכלים אבטיחים ישר מהמקשה. אבנר בן־הדוד מהמשק השכן היה מפצח אבטיח מבטיח בלהב כף יד מוּטָה, כבסכין חדה, אחרי שהניח לו להצטנן כמה שעות בקן רך של יבלית ירוקה, ליד השיבֶּר, שממנו זרמו המים הקרים בתעלות קטנות להשקות את המטע, לאחר שנקטפו תפוחיו. גם כמה אשכולות אחרונים של ענבי מוסקט סגולים־כהים וענבי תמר צהבהבים הונחו בזהירות בנביעת המים הזכה. כמו בציורו של נחום גוטמן אתה משקיע את פניך, ממצח עד סנטר, בקוער האבטיח הצונן ונוגס מבשרו, זב דם אבטיחים, וּמְעֲנֵב לך מהאשכול פניני עִנבר גדולות, והמיצים מציפים את תודעתך ואתה יכול להישיר מבט לשמש הקשה ולהגיד, מה, את לא מזיזה לי. והכול כל כך פשוט ויפה ומובן־מאליו.

בצוהרי הקיץ היו בני הבית שוכבים על המרצפות הקרות, לנוח ולהצן את הגוף, בכל יום, ויֵשֵׁנִים. סייסטה כפרית. האוויר בחוצות ובגרנות היה עומד, באין רוח, מהביל ורועד מחום ומבעד לווילון השתרעו מרחבים מטושטשים, מעורבלי חלום. חלונות הבית היו פתוחים, כדי ללכוד כל משב קל ומסגרת הרשת הדקה שמרה שלא יחדרו הזבובים פנימה, אף שתמיד, כמובן, יסתננו כמה סוררים ואבא, שישן בתחתוניו האפורים על הבַּלָטות הצוננות, יפקח בשנתו עין תורנית, ובחובט הזבובים, כף גומי דקה ומחוררת עם ידית תיל, יקטול בהצלפה זבוב חצוף ולא יחוס גם על גופו־שלו, ירך או מותן, אם הטרדן נחת עליו.

התרנגולות היו נחות בלולים על מצעי הנסורת ושטיחי הלַשְלֶשֶת מעלי האד. הבל חם ומצחין עלה גם ממרבד הזבל שבחצר הפרות, מנחירי המבכירות מעלות הגירה, המלחכות את אבני המלח שבאבוסי הבטון. דממה. אף כלי רכב לא עובר בדרכי העפר. כולם נחים. רק זמזומו החדגוני, הרחוק, של מטוס בודד מעל, חותר ולא מגיע; רק כמה ילדים חסרי מנוח קופצים במכנסי התעמלות כחולים, גדולים ממידותיהם, לבריכת השחייה, למים החמים שמזמן הוריקו והוֹכְלֶרוּ למניעת זיהום, או רצים אחרי מוכר אסקימו ובּוּזָה ערבי שהזדמן לכפר, מאובק ומיוזע, עם ארגז עץ גדול. חאמסה מיל, חמישה מילימים, כלשון הילדים, לשלגון.

בריכת השחייה נבנתה בידי צעירי הכפר ויצחקלה לימד בה את עצמו לשחות, ככל חבריו, וכשהיה מיומן החל להתאמן בצלילות ממושכות לאורך הבריכה, מעל לרצפת הבטון, מנסה לצלוח בצלילה חרישית את מי הקריסטל ולשבור בכל צלילה שיא־זמן חדש. הצלילה הייתה לו כמין התרסה ותוכחה על הפעמים שכמעט טבע בתהומות המים הרבים, לפני שידע לשחות. במעיין איצחקיה, בפעם הראשונה, ובשנייה, כשנסע עם אימא ואבא לקרובים בעתלית, עיר המלח, והלך עימם לשפת הים, בשבת בבוקר, נכנס בלי השגחה למים המפתים ומייד שקע, מבוהל, פיו הפתוח לזעוק עזרה מתמלא במלח, עד שנערה מקומית, בִּיבָּה, מָשְׁתָה אותו לחיים. לשנים נישאה ביבה בכפר לעוזי ישראלי היפה ככוכב קולנוע, שנהרג במלחמת ששת הימים. דוד פרלוב, חברו של איציק, עשה לימים סרט בשם "ביבה", על האלמנה הנפלאה הזאת ועל אנשי הכפר והחיים עם השכול. באותו ערב בעתלית, זוכר איציק, הלך הילד הנִמְשָׁה מהים עם הוריו ומארחיהם להצגת תאטרון "אהל" "שי לחייל" ושם שרה שחקנית שיר רוסי אהוב ומוכר, "תכול המטפחת". לטביעה השלישית נסע ברכבת העמק עם הוריו למכרים במושב בית יוסף בעמק בית שאן — ושם, בבריכת אגירה ששימשה גם כבריכת שחייה, החליק על ירוקת רטובה במורד הבטון ושקע במים, חובט בארבעותיו בייאוש, עד שנמצא לו חבל עבה שהשתכשך בסמוך והוא אחז בו והעלה את עצמו בחזרה לגדת הבריכה.

טבעה של טראומה שהיא מעצבת תכונות ומשמרת פחדים לנצח. גם בבגרותו, כשהיה איציק הולך לים עם נוקי והילדים, לא הרחיק לשחות, שמא ימצא עצמו בלב ים, שוקע במעמקים, אזוּל כוחות והלוּם. היום הוא רואה שלושה מנכדיו המתבגרים גולשים ללא פחד בגלים סוערים, כאילו נולדו מהים, ומקנא.

לגולות קראו בכפר בָּלוֹרוֹת. כל ילד שהעריך את עצמו חייב היה לנָכֶס לעצמו לפחות כמה עשרות עיניים עגולות וזכוכיתיות כאלה, עם אבחות צבע פנימיות שקפאו, קטנות וגדולות, "פּוּשְׁטִיוֹת ו"ראַסיוֹת" — כדי שיוכל לעשות "החלפות" (במלעיל) ולדעת לכוון ולקלוע אותן על הקרקע, אדמת המולדת השחורה והריגבית של העמק, ב"מוֹר" — שלוש גולות במשולש — או ב"בַּלְבּוֹת" — שלושה בורות קטנים — כשאצבעות כף היד השנייה מטַווחות. שיחקו ב"מחבואים", כשה"סוֹפֵר" מסתיר את פניו בגזע הברוש או בקיר הבית ומונה בקול לאחור, מעשר עד אפס, ומסיים ב"לא מלפנַי ולא מאחורַי / אני פוקח את עינַי", וכל האחרים נחבאים ממנו; ושיחקו ב"תורכי־לבן" (שוב במלעיל) וגם ב"מחניים", ב"שלום אדוני המלך", ב"כדור הקפות" וב"עמודו!", עם כדור טניס, שהיה עלול לפגוע בך, כשהיה הקלע צועק "עָמוֹדוּ!" וכל אחד מהנמלטים היה חייב לעצור ולקפוא במקומו. הבנות אספו "פְּרַסִים" (שוב במלעילית), גזירי נייר צילום מבהיק עם ציורים צבעוניים של חתולים, נסיכות ופרחים, שיחקו ב"שלוש אבנים" או קיפצו ב"קְלָס", שגבולותיו שורטטו באבן־גיר על מדרכת הבטון, ושרו שירים עלומֵי־מחברים, כמו "מי הם הבחורים / הבחורים הבחורים / שבכפ־אר יה־הו־שו־ע? / הגליל שלנו, בוודאי־וודאי שלנו / ניסע ניסע הגלילה", או "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי / אני מושיטה (שוב מלעיל) את ידי / לחברה שלי. / ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". בחורף היו מתכנסים בבתים החמים, משחקים ב"ריכוז" וב"קלפים" (מלעיל), ב"דוּק", שבו צריך לדוג מקלוני עץ מעוגלים ודקים מערמה, בלי להזיז כפיסים אחרים, ב"דמקה" וב"צוללות", מנסים ניסויים כימיים פשוטים לפי הוראות שבחוברות "הטכנאי הצעיר", או מתחרים מי יאסוף בריאותיו יותר אוויר, כדי לפלוט קריאה ארוכה יותר של "אוּנאָבִּייייייייייי", או מי יכול לדבר מהר יותר ב"שפת הבֵּית".

בכל חופשת־קיץ היה יצחקלה נוסע לתל־אביב, עיר החלומות, לדודה בתיה, לרבקהלה בת־דודתו, שהייתה מבוגרת ממנו בשנים רבות. רבקהלה הייתה אשה גבוהה, גדולה ורחבת לב, שעישנה, צבעה שפתיים וציפורניים והייתה מנויה של התזמורת הפילהרמונית. היא התגוררה עם בעלה כתריאל, ילדיהם הקטנים אתי ושלומי, ואימה, הדודה בתיה, בביתם שברחוב מיכאל הלפרין, לא רחוק מהים, בדירת הגג הגדולה עם המרפסת הענקית, שבה היו יושבים בערבי הקיץ, אוכלים אבטיחים ומתבוננים ברחוב שלמטה.

מעת שעמד על דעתו, היה יצחקלה נוסע לבדו לחופשות אלה בעיר, באוטובוס או עם פליקס הנהג, במְכלית החלב של הכפר. פליקס היה חוקר את יצחקלה על דעותיו לגבי המתרחש בכפר, בארץ ובעולם, ומביע את דעתו שלו במבטאו הייקי. איש נחמד היה פליקס, ולכן הצטער איציק מאוד, כששנה או שתיים לאחר שהעביר את עתידו לתל־אביב, נתגלעה במושב שערורייה, וסוּפַּר שנהג המשאית של הכפר רובי ונהג המכלית פליקס עשו יד אחת ומכרו מהצד קצת מהתוצרת שהובילו לשווקים. כנהוג בכפר, הושתקה הפרשה ללא התערבות המשטרה, אך שני הנהגים ומשפחותיהם נאלצו לעזוב את המושב. לפליקס, שאמרו כי נגרר בתמימותו אחרי חברו, זו הייתה מכה שהתקשה להתאושש ממנה.

תל־אביב של פעם, עירו של איציק מזה כמעט שישים שנה, "תל הבלוף", בפי לעגני הכפר, הייתה בשנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים נווה קטן של בתים צרובי שמש, קירות מתפוררי טיח, חצרות עם סוכות גפן, כניסות שבנויות מלבנים לְבָנוֹת כמקלט נגד הפצצות, תריסי אסבסט, גגות עם חדרי כביסה וכבסים על חבל, המתנופפים ברוח הים וחנויות מכולת אפלוליות, מלאות ריחות של לָקֶרְדָה וחלבה. ושפת הים עם סוכת המציל וצריף המשחקים של "טִיר", שניהל קובה השמן, ושבו יכולת לראות את צ'פלין הבורח מהכלא דרך עמודיו המתדפדפים של ספר ולירות ברובה חשמלי למטרה, ודוכנים שבהם יצחקלה היה יכול לקנות את חוברות "קולנוע", האסורות עליו בבית, בגלל הרכילות והכוכבניות השופעות, וגלידה מדוכני "קור־טוב" ו"ויטמן", כשוויטמן, הבעלים הנכה, יושב בצד ומשגיח שהזבניות לא ישימו יותר משני כדורים בגביע.

בבוקרי שבתות היה כתריאל, בעלה של רבקהלה, מרכיב אותו על אופנועו לים. בקיץ אחד ניצבה שם, נוטה קצת על צידה, תקועה בחול ובמציאות, "אלטלנה", אוניית הנשק של אצ"ל. כתריאל, חרט בעל בית־מלאכה ואיש רב כוח וטוב לב, היה שוחה אל הספינה, עולה עליה ומנופף ליצחקלה בידו מעל הסיפון. בימי חול, לפני הצוהריים, היה יצחקלה מפנק את עצמו בקריאת עיתוני הקולנוע האסורים, "קולנע" ו"עולם הקולנוע" ואחר יורד שוב לשפת הים, לשחק במשחקים ב"טיר". אחרי הצוהריים היו מוקדשים לצפייה מהופנטת בסרט בהצגה יומית, ובערב שוב סרט, עם רבקהלה וכתריאל, בקולנוע הפתוח "גן־רינה", בין עצים לערוגות פרחים, ורבקהלה הייתה מעבירה בחשיכה לשני הגברים שלה סוכריות־שקדים, בעת שגרי קופר, דוקטור וַסֶל האמיץ, לחם ביפנים וכיפת השמיים בקולנוע גן־רינה הפתוח הייתה נוֹגהַת מעל. קולנוע, אלוהים, קולנוע.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*