הצחוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצחוק
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דני פרומצ'נקו מוּכּר בציבור הרחב כמי שכותב ומגיש את מבחני הדרכים למכוניות בערוץ 12. חובבי רכב יודעים גם שהוא ממקימי מגזין אוטו ב־1985, ומשנת 1994 משמש בו עיתונאי ועורך אחראי. מי שמכירים אותו אישית יודעים שדני מיטיב לספר סיפורים, אך זה הספר הראשון שלו.
    יליד ישראל, סיים תואר בהנדסת מכונות והתמחות בהנדסת מזון באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. במשך יותר מעשור היה הטכנולוג הראשי של מפעלי עלית.
    נשוי לאנה, ולהם שני בנים ושלושה נכדים. 

    תקציר

    מקס פישר מתעורר במחנה עבודה, כשבגדי הסמרטוטים שלו מזוהמים בדם קרוש, וצחוק מחליא מהדהד בראשו. 
    הוא לא זוכר דבר מחייו הקודמים. 
    ממקום נמוך זה, בעזרתם של אישה חזקה ויפהפייה, גבר ענק־ממדים בעל כוחות מסתוריים וילד נבון ותאב חיים, מתחיל מקס את מסעו הארוך בחזרה לחייו ולזיכרונו. 
    לאן הוא הולך? מה מוחו מסתיר ממנו? האם צחוק הגורל הוא שמהדהד במוחו הפגוע?   


    דני פרומצ'נקו מוּכּר בציבור הרחב כמי שכותב ומגיש את מבחני הדרכים למכוניות בערוץ 12. חובבי רכב יודעים גם שהוא ממקימי מגזין אוטו ב־1985, ומשנת 1994 משמש בו עיתונאי ועורך אחראי. מי שמכירים אותו אישית יודעים שדני מיטיב לספר סיפורים, אך זה הספר הראשון שלו.
    יליד ישראל, סיים תואר בהנדסת מכונות והתמחות בהנדסת מזון באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. במשך יותר מעשור היה הטכנולוג הראשי של מפעלי עלית.
    נשוי לאנה, ולהם שני בנים ושלושה נכדים. 

    פרק ראשון

    פרולוג

    מקס ישב והביט במראָה כפי שעשה מאות רבות של פעמים במהלך השנים הקודמות, רואה־לא־רואה את העיניים שבהו בו בחזרה. צהלות הקהל העולֵז, רעם התופים, תקיעות החצוצרות והבִּמבּוּם הנמוך של הטוּבּוֹת לא חדרו את החומה שאטמה את חושיו למתרחש סביבו.

    כל עולמו התמקד באותו רגע בפעולה אחת שחזר וביצע פעם או פעמיים ביום, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. באמצעות מפתח קטן הוא דרך את הקפיץ בגבו של ליצן־פח שהעמיד מולו. משסיים, הניח את הליצן על השולחן, וזה החל להכות בתוף פח שהיה חגור למותניו.

    מקס עטה על ראשו פְּאת קרחת שצמר גפן ורדרד מדובלל סבב אותה. הוא מרח בקפדנות שכבה עבה של צבע לבן על פניו, במכחול דק שירטט שתי גבות גבוהות חצי עגולות, שחורות כפחם, הוסיף מסגרת שחורה סביב עיניו, פה גדול, רחב ומחייך, ועוד נקודת חן אחת גדולה על לחיו הימנית.

    הוא הניח את המכחול והתבונן במראה. בהתה־לא־בהתה בו דמות לבנה עם חיוך של הפתעה או תמיהה. לא ניתן היה להבין אם מקס או הדמות שמולו אכן התרצו או לא ממראה עיניהם.

    ממש כאותו ליצן דרוּך בקפיץ, שהכה בתוף הפח הקטן פעם בימינו ופעם בשמאלו, המשיך מקס בפעולותיו בתנועות אוטומטיות. מבלי להעיף מבט בליצן הפח, שבו ברגע תש כוחו, הוא החל לכסות את עפעפיו בכחול בוהק. אחרון חביב הגיע תורו של האדום, שהרי ליצן לא יכול בלעדיו. הוא צבע סביב שפתיו פסים רחבים באדום, מרחיב את קו השפתיים רחוק מצדי פיו.

    ממש כשהניח את המכחול האדום, בתזמון מדויק נשמעה ברקע קריאתו הנרגשת של הכרוז: "קבלו בבקשה את הליצן המצחיק בתבל, את האיש שהצחיק יותר ילדים מכל אדם אחר בהיסטוריה. איש לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך — קבלו את אנונימוס!"

    מקס שלח את ידו לליצן הפח הדומם והפילו על פניו, כיסה את אפו שלו בכדור פלסטיק אדום, נעמד על רגליו ופסע לכיוון הזירה. לאוזניו חדרו שאגות הקהל, צהלות ילדים וצלילי תזמורת קרקסים רעשנית. מעליהם, ברקע, מכיוון בלתי מוגדר, שמע את הקול שליווה אותו יום ולילה, בָּעֵרוּת ובחלום, ליווה ולא הִרפה. יללת צחוק מטורף שרק צבוע מיוחם מסוגל להפיק מגרונו בחשכת הליל.

    עם כל צעד שקירב אותו לזירה נעשה מקס קליל יותר, גמיש יותר. התנועע כרקדן מיומן, ואולי ככריש, בתנועה מתמדת נטולת מאמץ, בעוד עיניו הקרות, המתות, מתמקדות בטרפו.

    משפרץ אנונימוס לזירה הצוהלת, לא נותר ממקס ולא כלום — אפילו הצחוק המוטרף כמעט נדם. לולא העיניים המתות שסקרו ללא הפוגה כתָרות בהמון אחר דבר־מה שאבד, כמעט מאומה לא חיבר בין מקס לאנונימוס הליצן, שגרף ביד אמן זעקות צחוק ודמעות של אושר.

    וזה בדיוק מה שעשה את אנונימוס לטוב שבליצנים. הוא ידע להקשיב לקהל, להרגיש אגב תנועה מה יעורר אותו להיפתח אליו ולצחוק בקול — ומה יכבה אותו ויביאו לגיחוך ציני. ובכך לא דמה אנונימוס לאף ליצן שנפל על פרצופו באוהלו של קרקס.

    אבל מדוע שזה יפתיע מי מכם הקוראים? אף ליצן לפניו לא ידע בוודאות מוחלטת, שחיים ומוות תלויים ביכולתו להצחיק.

    יולי 1945, מינכן

    כחודש לאחר הכניעה הגרמנית לכוחות הצבא האמריקאי, עצרה מרצדס שחורה ליד הכניסה למפקדת השלישות של הצבא האמריקאי במינכן. מדלתה הימנית יצאה אישה גבוהה בהירת שיער. היא לבשה חולצת פשתן מכופתרת אפורה־בהירה, שהדגישה את כתפיה, וחצאית עד הברכיים, לצווארה ענדה מחרוזת פנינים גדולות. הוסיפו להופעתה ולסמכותיות שקרנה ממנה זוג רגליים ארוכות נתונות בנעלי עקב גבוהות, שחורות.

    למרות גובהה היא התגמדה ליד הגבר שיצא מדלת הנהג. בחליפה בצבע בז' התפורה למידותיו ובעניבה אדומה הוא התנשא מעליה ביותר מראש. כתפיו וגבו רחב־הממדים כמו יצרו מסגרת עוטפת סביב גופה הדק. הוא הציג לשומר בשער מסמך הזמנה ותעודת זיהוי, והאישה נדרשה אף היא להזדהות.

    השומר פתח את השער והסביר באנגלית שהגה באופן איטי עד כדי גיחוך, לאן עליהם לפנות. אלכסנדרה ואייזן התרגלו זה מכבר לאמריקאים שמדברים כך לכל מי שאינו אמריקאי, גם אם זה פנה אליהם באנגלית.

    הייתה זו "לשכה לאיתור קרובי משפחה ממחנות הריכוז שבאזור השליטה האמריקאי". קצין צעיר ואדיב ישב מאחורי שולחן, וללא הקדמות מיותרות אמר: "אני מבין, גברת ברכהולדט, שאת מחפשת שחקן תיאטרון יהודי ששהה במחנה מספר A342 לפי הסימון שלנו, שבקָאוּפֶרינג בוואריה, החל ממועד לא ידוע ועד לשחרור."

    "אני לא יודעת אם הוא עוד בחיים, אבל אני יודעת שלפני כחודשיים הוא היה בריא ושלם..."

    "יש לך עדות לכך?"

    "כן, היינו שם וראינו אותו, שותפי מר אייזן בטון ואני." אלכסנדרה הצביעה לעבר הגבר הענקי שהינהן קלות.

    "ומה קרבתך למר פישר? הוא הרי יהודי, ובתעודת הזיהוי הגרמנית שלך כתוב..."

    "אני יודעת מה כתוב בתעודת הזיהוי הגרמנית שלי," ענתה אלכסנדרה, ונימת לעג חדרה לקולה. "הוא היה עמית ומנחה שלי בתיאטרון שייקספיר בברלין."

    "סליחה, גברתי, אני לא בטוח שאוכל לעזור לך. אנחנו לשכה לאיתור קרובי משפחה, משפחה בלבד."

    "הוא חי? בריא? אתה יודע איפה הוא?" אלכסנדרה לא הצליחה להסתיר את הבהילות והייאוש שהתגנבו לקולה.

    "מצטער," ענה הצעיר, ונימת קולו העידה שהנושא קרוב ללבו כמו שמונטגומרי אלבמה, העיר שבה נולד וחי עד לגיוסו, הייתה סמוכה אליו באותו הרגע. "אני צריך לבדוק אם הנושא בתחום סמכותי."

    דפיקה על הדלת קטעה את שיחתם. לחדר נכנסה חיילת צעירה, ובלא מילים הגישה לקצין פתק. הוא עיין בו, לחץ על מתג שהיה מותקן על שולחנו ופנה אל אייזן.

    "אתה אייזן בטון?"

    אייזן הופתע מהתפנית והביט בעיניו. הוא ראה בהן צייד הסוגר על טרפו, והבין שהוא עצמו הטרף.

    "כן," השיב בשלווה.

    הדלת נפתחה, ולחדר נכנסו שני חיילים במדים, רובים בידיהם.

    "אתה מבוקש לחקירה בקשר לשירותך בגסטפו," אמר הקצין.

    עוד בטרם הספיקה אלכסנדרה להגיב, אייזן נעמד. החיילים, מאוימים מממדיו, מיהרו לכוון אליו את נשקיהם.

    "תירגעו, אני אבוא איתכם לחקירה, אין לי מה להסתיר."

    "הוא היה רק נהג!" צעקה אלכסנדרה.

    "כתוב כאן שהוא רצח שני אנשים!" ניפנף הקצין בפתק שבידו.

    אלכסנדרה הביטה באייזן בתדהמה. "הוא בעל הלב הכי רך שהכרתי, על מה אתה מדבר?"

    אייזן חייך אליה. "אל תדאגי, הכול יתברר מהר, רק שכנעי את הקצין לארגן לך פגישה עם מקס, וכבר אחזור אלייך." הוא אמנם נשמע בטוח בדבריו, אך לאייזן לא באמת היה מושג בפני מה הוא עומד. השלושה יצאו מהחדר ללא מילה נוספת.

    "מצטער," אמר הקצין, "עלינו לבדוק כל מידע שבידינו שנוגע לאנשי אס־אס. לגבי פישר, אברר אם בסמכותי לאשר לך להיפגש איתו."

    אלכסנדרה שתקה לרגע. "ואם אומר לך שאני אֵם בנו?" שאלה.

    הקצין דיפדף במהירות בניירות שלפניו. הוא נראה נסער. "אמרת שאת אֵם בנו, גברתי?" הוא הרים את שפופרת הטלפון שלידו וביקש מהפקידה לזמֵן לחדרו בדחיפות את ד"ר דויד גרינברג.

    השתרר שקט. לאחר דקות מעטות צילצל הטלפון. הקצין האזין לדברים, פנה לאלכסנדרה ושאל אם תוכל להגיע למחרת, כי חשוב שד"ר גרינברג יפגוש אותה. אלכסנדרה הינהנה ושאלה איך תוכל לפגוש את אייזן.

    "הוא נלקח לחקירה, לרוב היא נגמרת ביום אחד וללא מעצר. אם יש לך טלפון בבית, אני מבטיח לעדכן אותך אישית בעניינו."

    "לא אוכל לשוב הביתה ללא הנהג שלי," אמרה.

    הקצין ענה שאין ביכולתו לעזור לה וביקש שתחכה מחוץ לחדרו.

    בלית ברירה חיכתה אלכסנדרה מחוץ לחדר ועיינה בהשתאות במגזין אמריקאי צבעוני בשם "לייף". היא הייתה בטוחה שאייזן יחזור. ואכן, שעות ספורות אחר כך הוא שב במצב רוח טוב.

    "אנשים טובים, האמריקאים," אמר בעליצות. "כל כך שונים בהתנהגותם מהגרמנים, ובכל זאת החיות שבתוכם כל כך דומות."

    "רצחת שני אנשים, אייזן?! אתה?!"

    "לא בדיוק רצחתי, אלכסנדרה, הם היו אנשי אס־אס שהגיע להם למות. הסברתי לאמריקאים וגם אסביר לך הכול בבית, אבל הכי חשוב, מה הפסדתי כאן?"

    "חוזרים מחר. אני אמורה לפגוש רופא בשם גרינברג."

    "חדשות טובות, לא?"

    "נקווה שכן," אמרה אלכסנדרה ונעמדה.

    "מסרת לאמריקאי את המעטפה של פרנץ?" שאל אייזן.

    "לא, שמרתי אותה כקלף מיקוח למקרה שלא יחזירו לי אותך. עכשיו אמסור לו."

    היא נקשה על דלת חדרו של הקצין ונכנסה לחדר בצעד מהיר. עוד לפני שהצליח לפצות את פיו, הניחה על שולחנו את המעטפה החתומה מתיקה. "יש לי מתנה בשבילך. היומן האישי של פרנץ שמידט, מי שהיה מפקד הגסטפו בבוואריה. לא אומר לכם כיצד התגלגל לידי. אני מניחה שתוכלו לתפוס בזכותו דגים שמנים יותר מאשר סתם דגיג כמו אייזן בטון."

    הקצין לקח לידו את היומן והציץ בו. "זה בגרמנית," פסק.

    "אם לא ידעת, בגסטפו דיברו וכתבו בגרמנית," ירתה אלכסנדרה.

    "תוכלי לתרגם לי משהו מזה, בבקשה?"

    "לא. אני לא רוצה לראות מילה ממה שכתוב שם. זה חומר נפץ. וכדאי שתעביר אותו למפקדים שלך, הם יֵדעו מה לעשות בו."

    דני פרומצ'נקו מוּכּר בציבור הרחב כמי שכותב ומגיש את מבחני הדרכים למכוניות בערוץ 12. חובבי רכב יודעים גם שהוא ממקימי מגזין אוטו ב־1985, ומשנת 1994 משמש בו עיתונאי ועורך אחראי. מי שמכירים אותו אישית יודעים שדני מיטיב לספר סיפורים, אך זה הספר הראשון שלו.
    יליד ישראל, סיים תואר בהנדסת מכונות והתמחות בהנדסת מזון באוניברסיטת מקגיל שבקנדה. במשך יותר מעשור היה הטכנולוג הראשי של מפעלי עלית.
    נשוי לאנה, ולהם שני בנים ושלושה נכדים. 

    עוד על הספר

    הצחוק דני פרומצ'נקו

    פרולוג

    מקס ישב והביט במראָה כפי שעשה מאות רבות של פעמים במהלך השנים הקודמות, רואה־לא־רואה את העיניים שבהו בו בחזרה. צהלות הקהל העולֵז, רעם התופים, תקיעות החצוצרות והבִּמבּוּם הנמוך של הטוּבּוֹת לא חדרו את החומה שאטמה את חושיו למתרחש סביבו.

    כל עולמו התמקד באותו רגע בפעולה אחת שחזר וביצע פעם או פעמיים ביום, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה. באמצעות מפתח קטן הוא דרך את הקפיץ בגבו של ליצן־פח שהעמיד מולו. משסיים, הניח את הליצן על השולחן, וזה החל להכות בתוף פח שהיה חגור למותניו.

    מקס עטה על ראשו פְּאת קרחת שצמר גפן ורדרד מדובלל סבב אותה. הוא מרח בקפדנות שכבה עבה של צבע לבן על פניו, במכחול דק שירטט שתי גבות גבוהות חצי עגולות, שחורות כפחם, הוסיף מסגרת שחורה סביב עיניו, פה גדול, רחב ומחייך, ועוד נקודת חן אחת גדולה על לחיו הימנית.

    הוא הניח את המכחול והתבונן במראה. בהתה־לא־בהתה בו דמות לבנה עם חיוך של הפתעה או תמיהה. לא ניתן היה להבין אם מקס או הדמות שמולו אכן התרצו או לא ממראה עיניהם.

    ממש כאותו ליצן דרוּך בקפיץ, שהכה בתוף הפח הקטן פעם בימינו ופעם בשמאלו, המשיך מקס בפעולותיו בתנועות אוטומטיות. מבלי להעיף מבט בליצן הפח, שבו ברגע תש כוחו, הוא החל לכסות את עפעפיו בכחול בוהק. אחרון חביב הגיע תורו של האדום, שהרי ליצן לא יכול בלעדיו. הוא צבע סביב שפתיו פסים רחבים באדום, מרחיב את קו השפתיים רחוק מצדי פיו.

    ממש כשהניח את המכחול האדום, בתזמון מדויק נשמעה ברקע קריאתו הנרגשת של הכרוז: "קבלו בבקשה את הליצן המצחיק בתבל, את האיש שהצחיק יותר ילדים מכל אדם אחר בהיסטוריה. איש לא יודע מאין הוא בא ולאן הוא הולך — קבלו את אנונימוס!"

    מקס שלח את ידו לליצן הפח הדומם והפילו על פניו, כיסה את אפו שלו בכדור פלסטיק אדום, נעמד על רגליו ופסע לכיוון הזירה. לאוזניו חדרו שאגות הקהל, צהלות ילדים וצלילי תזמורת קרקסים רעשנית. מעליהם, ברקע, מכיוון בלתי מוגדר, שמע את הקול שליווה אותו יום ולילה, בָּעֵרוּת ובחלום, ליווה ולא הִרפה. יללת צחוק מטורף שרק צבוע מיוחם מסוגל להפיק מגרונו בחשכת הליל.

    עם כל צעד שקירב אותו לזירה נעשה מקס קליל יותר, גמיש יותר. התנועע כרקדן מיומן, ואולי ככריש, בתנועה מתמדת נטולת מאמץ, בעוד עיניו הקרות, המתות, מתמקדות בטרפו.

    משפרץ אנונימוס לזירה הצוהלת, לא נותר ממקס ולא כלום — אפילו הצחוק המוטרף כמעט נדם. לולא העיניים המתות שסקרו ללא הפוגה כתָרות בהמון אחר דבר־מה שאבד, כמעט מאומה לא חיבר בין מקס לאנונימוס הליצן, שגרף ביד אמן זעקות צחוק ודמעות של אושר.

    וזה בדיוק מה שעשה את אנונימוס לטוב שבליצנים. הוא ידע להקשיב לקהל, להרגיש אגב תנועה מה יעורר אותו להיפתח אליו ולצחוק בקול — ומה יכבה אותו ויביאו לגיחוך ציני. ובכך לא דמה אנונימוס לאף ליצן שנפל על פרצופו באוהלו של קרקס.

    אבל מדוע שזה יפתיע מי מכם הקוראים? אף ליצן לפניו לא ידע בוודאות מוחלטת, שחיים ומוות תלויים ביכולתו להצחיק.

    יולי 1945, מינכן

    כחודש לאחר הכניעה הגרמנית לכוחות הצבא האמריקאי, עצרה מרצדס שחורה ליד הכניסה למפקדת השלישות של הצבא האמריקאי במינכן. מדלתה הימנית יצאה אישה גבוהה בהירת שיער. היא לבשה חולצת פשתן מכופתרת אפורה־בהירה, שהדגישה את כתפיה, וחצאית עד הברכיים, לצווארה ענדה מחרוזת פנינים גדולות. הוסיפו להופעתה ולסמכותיות שקרנה ממנה זוג רגליים ארוכות נתונות בנעלי עקב גבוהות, שחורות.

    למרות גובהה היא התגמדה ליד הגבר שיצא מדלת הנהג. בחליפה בצבע בז' התפורה למידותיו ובעניבה אדומה הוא התנשא מעליה ביותר מראש. כתפיו וגבו רחב־הממדים כמו יצרו מסגרת עוטפת סביב גופה הדק. הוא הציג לשומר בשער מסמך הזמנה ותעודת זיהוי, והאישה נדרשה אף היא להזדהות.

    השומר פתח את השער והסביר באנגלית שהגה באופן איטי עד כדי גיחוך, לאן עליהם לפנות. אלכסנדרה ואייזן התרגלו זה מכבר לאמריקאים שמדברים כך לכל מי שאינו אמריקאי, גם אם זה פנה אליהם באנגלית.

    הייתה זו "לשכה לאיתור קרובי משפחה ממחנות הריכוז שבאזור השליטה האמריקאי". קצין צעיר ואדיב ישב מאחורי שולחן, וללא הקדמות מיותרות אמר: "אני מבין, גברת ברכהולדט, שאת מחפשת שחקן תיאטרון יהודי ששהה במחנה מספר A342 לפי הסימון שלנו, שבקָאוּפֶרינג בוואריה, החל ממועד לא ידוע ועד לשחרור."

    "אני לא יודעת אם הוא עוד בחיים, אבל אני יודעת שלפני כחודשיים הוא היה בריא ושלם..."

    "יש לך עדות לכך?"

    "כן, היינו שם וראינו אותו, שותפי מר אייזן בטון ואני." אלכסנדרה הצביעה לעבר הגבר הענקי שהינהן קלות.

    "ומה קרבתך למר פישר? הוא הרי יהודי, ובתעודת הזיהוי הגרמנית שלך כתוב..."

    "אני יודעת מה כתוב בתעודת הזיהוי הגרמנית שלי," ענתה אלכסנדרה, ונימת לעג חדרה לקולה. "הוא היה עמית ומנחה שלי בתיאטרון שייקספיר בברלין."

    "סליחה, גברתי, אני לא בטוח שאוכל לעזור לך. אנחנו לשכה לאיתור קרובי משפחה, משפחה בלבד."

    "הוא חי? בריא? אתה יודע איפה הוא?" אלכסנדרה לא הצליחה להסתיר את הבהילות והייאוש שהתגנבו לקולה.

    "מצטער," ענה הצעיר, ונימת קולו העידה שהנושא קרוב ללבו כמו שמונטגומרי אלבמה, העיר שבה נולד וחי עד לגיוסו, הייתה סמוכה אליו באותו הרגע. "אני צריך לבדוק אם הנושא בתחום סמכותי."

    דפיקה על הדלת קטעה את שיחתם. לחדר נכנסה חיילת צעירה, ובלא מילים הגישה לקצין פתק. הוא עיין בו, לחץ על מתג שהיה מותקן על שולחנו ופנה אל אייזן.

    "אתה אייזן בטון?"

    אייזן הופתע מהתפנית והביט בעיניו. הוא ראה בהן צייד הסוגר על טרפו, והבין שהוא עצמו הטרף.

    "כן," השיב בשלווה.

    הדלת נפתחה, ולחדר נכנסו שני חיילים במדים, רובים בידיהם.

    "אתה מבוקש לחקירה בקשר לשירותך בגסטפו," אמר הקצין.

    עוד בטרם הספיקה אלכסנדרה להגיב, אייזן נעמד. החיילים, מאוימים מממדיו, מיהרו לכוון אליו את נשקיהם.

    "תירגעו, אני אבוא איתכם לחקירה, אין לי מה להסתיר."

    "הוא היה רק נהג!" צעקה אלכסנדרה.

    "כתוב כאן שהוא רצח שני אנשים!" ניפנף הקצין בפתק שבידו.

    אלכסנדרה הביטה באייזן בתדהמה. "הוא בעל הלב הכי רך שהכרתי, על מה אתה מדבר?"

    אייזן חייך אליה. "אל תדאגי, הכול יתברר מהר, רק שכנעי את הקצין לארגן לך פגישה עם מקס, וכבר אחזור אלייך." הוא אמנם נשמע בטוח בדבריו, אך לאייזן לא באמת היה מושג בפני מה הוא עומד. השלושה יצאו מהחדר ללא מילה נוספת.

    "מצטער," אמר הקצין, "עלינו לבדוק כל מידע שבידינו שנוגע לאנשי אס־אס. לגבי פישר, אברר אם בסמכותי לאשר לך להיפגש איתו."

    אלכסנדרה שתקה לרגע. "ואם אומר לך שאני אֵם בנו?" שאלה.

    הקצין דיפדף במהירות בניירות שלפניו. הוא נראה נסער. "אמרת שאת אֵם בנו, גברתי?" הוא הרים את שפופרת הטלפון שלידו וביקש מהפקידה לזמֵן לחדרו בדחיפות את ד"ר דויד גרינברג.

    השתרר שקט. לאחר דקות מעטות צילצל הטלפון. הקצין האזין לדברים, פנה לאלכסנדרה ושאל אם תוכל להגיע למחרת, כי חשוב שד"ר גרינברג יפגוש אותה. אלכסנדרה הינהנה ושאלה איך תוכל לפגוש את אייזן.

    "הוא נלקח לחקירה, לרוב היא נגמרת ביום אחד וללא מעצר. אם יש לך טלפון בבית, אני מבטיח לעדכן אותך אישית בעניינו."

    "לא אוכל לשוב הביתה ללא הנהג שלי," אמרה.

    הקצין ענה שאין ביכולתו לעזור לה וביקש שתחכה מחוץ לחדרו.

    בלית ברירה חיכתה אלכסנדרה מחוץ לחדר ועיינה בהשתאות במגזין אמריקאי צבעוני בשם "לייף". היא הייתה בטוחה שאייזן יחזור. ואכן, שעות ספורות אחר כך הוא שב במצב רוח טוב.

    "אנשים טובים, האמריקאים," אמר בעליצות. "כל כך שונים בהתנהגותם מהגרמנים, ובכל זאת החיות שבתוכם כל כך דומות."

    "רצחת שני אנשים, אייזן?! אתה?!"

    "לא בדיוק רצחתי, אלכסנדרה, הם היו אנשי אס־אס שהגיע להם למות. הסברתי לאמריקאים וגם אסביר לך הכול בבית, אבל הכי חשוב, מה הפסדתי כאן?"

    "חוזרים מחר. אני אמורה לפגוש רופא בשם גרינברג."

    "חדשות טובות, לא?"

    "נקווה שכן," אמרה אלכסנדרה ונעמדה.

    "מסרת לאמריקאי את המעטפה של פרנץ?" שאל אייזן.

    "לא, שמרתי אותה כקלף מיקוח למקרה שלא יחזירו לי אותך. עכשיו אמסור לו."

    היא נקשה על דלת חדרו של הקצין ונכנסה לחדר בצעד מהיר. עוד לפני שהצליח לפצות את פיו, הניחה על שולחנו את המעטפה החתומה מתיקה. "יש לי מתנה בשבילך. היומן האישי של פרנץ שמידט, מי שהיה מפקד הגסטפו בבוואריה. לא אומר לכם כיצד התגלגל לידי. אני מניחה שתוכלו לתפוס בזכותו דגים שמנים יותר מאשר סתם דגיג כמו אייזן בטון."

    הקצין לקח לידו את היומן והציץ בו. "זה בגרמנית," פסק.

    "אם לא ידעת, בגסטפו דיברו וכתבו בגרמנית," ירתה אלכסנדרה.

    "תוכלי לתרגם לי משהו מזה, בבקשה?"

    "לא. אני לא רוצה לראות מילה ממה שכתוב שם. זה חומר נפץ. וכדאי שתעביר אותו למפקדים שלך, הם יֵדעו מה לעשות בו."