ולנטיין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ולנטיין
מכר
מאות
עותקים
ולנטיין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ולנטיין

4.7 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

אליזבת וטמור

אליזבת וטמור נולדה וגדלה בטקסס המערבית. חיה עם בעלה ובנה בשיקגו. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פברואר 1976. העיירה אודסה שבטקסס ניצבת על סיפו של שגשוג מהיר שמקורו בקידוחי הנפט. הגברים מצפים בקוצר רוח לפריחה הכלכלית, אבל הנשים, שמכירות מקרוב את האלימות הבלתי נמנעת המתלווה אליה, מפחדות.
למחרת יום ולנטיין, בשעת בוקר מוקדמת, מופיעה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה על מרפסת בית החווה של מרי רוז וייטהד. היא חבולה, בקושי חיה, אחרי שהותקפה באכזריות בשדה נפט סמוך. משפט השדה מתחיל להתנהל בכנסיות ובברים, וכשהצדק חמקמק כל כך, להכרעה עלולות להיות השלכות הרסניות.

ולנטיין הוא סיפור שמעמיק אל תהומות האופל והפחד. הוא עוסק בנקודות המפגש בין אלימות, גזע, מעמד ודת, אבל גם משאיר פתח ליופי ולתקווה. הוא מסופר מפי שורת דמויות בלתי נשכחות, שנחקקות עמוק בליבם של הקוראים. הרומן הנוקב, האמיץ והעדין הזה שופך אור על פגיעותן ועל עוצמתן של נשים, ומזכיר לנו שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם שמחזיקים אותנו בחיים.

ספר הביכורים של הסופרת ילידת שיקגו אליזבת וטמור נכנס היישר למקום השני ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, זכה בשבחי הביקורת ויעובד בקרוב לסדרה ב-HBO.

"רומן ביכורים מסעיר ומעורר מחשבה. בחירה מושלמת למועדוני קריאה." - וושינגטון פוסט

"ולנטיין מציע לקוראים מכל טוב – שפע של דמויות עגולות וסוגיות מוסריות מורכבות, כתיבה מבריקה ועלילה מרתקת." - שיקגו טריביון

פרק ראשון

גלוריה
 

בוקר יום ראשון מתחיל כאן, בשדה הנפט, דקות ספורות לפני עלות השחר, עם פועל צעיר שרוע בטנדר ושקוע בשינה עמוקה. כתפיו דחוקות אל דלת הנהג; מגפיו מונחים על לוח המחוונים, כובע הבוקרים מכסה את פניו, כך שהנערה היושבת על העפר בחוץ רואה רק את לסתו החיוורת. את הפנים האלה, מנומשות ובלי שיער כמעט, הוא לעולם לא יצטרך לגלח כל יום, גם אם יאריך ימים, אבל היא מקווה שהוא ימות צעיר.

גלוריה רמירס משתדלת לא לזוז. היא ענף יַנבּוּט שנפל, אבן קבורה למחצה, והיא מדמיינת אותו מוטל על בטנו בעפר, שפתיו ולחייו מקורצפות מחול, ורק הדם שבפיו מרווה את צימאונו. כשהוא מקיץ פתאום בבהלה ומתפתל כנגד דלת הטנדר, היא עוצרת את נשימתה וצופה בלסת המתהדקת, בשרירים המחככים עצם בעצם. מראהו מענה אותה והיא שוב מקווה שמותו יגיע בקרוב, שהוא יהיה אכזרי ובודד, ושאיש לא יתאבל עליו.

השמים במזרח נצבעים בסגול, אחר כך בכחול־שחור, ולבסוף באפור של דלי ישן. בעוד דקות ספורות הם יוכתמו בכתום ובאדום, ואם גלוריה תסתכל היא תראה את הארץ נפרשת תחת הרקיע, חום נתפר לכחול, כמו תמיד. השמים האלה אינסופיים והם הדבר הכי טוב בטקסס המערבית, אם רק זוכרים להסתכל. היא תתגעגע אליהם כשתעזוב. כי היא לא יכולה להישאר כאן, לא אחרי מה שקרה.

עיניה נעוצות בטנדר ואצבעותיה מתחילות למעוך בקלילות את החול, מונות אחת, שתיים, שלוש, ארבע — הן מנסות למנוע ממנה לעשות תנועות פתאומיות, מנסות לוודא שתשמור על השקט, שתישאר בין החיים עוד יום אחד. כי גלוריה רמירס אולי לא יודעת הרבה בבוקר זה, 15 בפברואר 1976, אבל דבר אחד היא יודעת: אילולא איבד את הכרתו, אילו רק היה מתפכח ומוצא את האקדח או לופת את גרונה, היא כבר היתה מתה. חמישים ושתיים, חמישים ושלוש, חמישים וארבע — היא מחכה וצופה, כורה אוזן כמו חיה קטנה שנעה בין עצי הינבוט; והשמש — אותה חמלה קטנה, קבועה — מתרוממת בכבדות מעל שפת הארץ ונותרת תלויה ובוערת במזרח. ואצבעותיה ממשיכות בשלהן.

אור היום חושף קילומטרים של משאבות ופסולת שאיבה, ארנבות וגדרות תיל, סבך של עצי ינבוט ועשב נמוך. בין ערימות של סלעים מחוספסים וצינורות ישנים, מלופפים נחשי כרכן ומוקסין הנחושת ועכסנים — נשימתם אטית וסדירה, והם ממתינים לאביב. כשהבוקר עולה במלואו, היא רואה כביש ומאחוריו בית חווה. ייתכן שהוא נמצא במרחק הליכה, אבל קשה לדעת. כאן, קילומטר נראה כמו עשרה, עשרה הם אולי עשרים, והיא יודעת רק שהגוף הזה — אתמול היא היתה מכנה אותו שלי — יושב בערימת חול אי־שם בשדה הנפט, רחוק מכדי שתוכל לראות את מכל המים שעל צדו מתנוסס שֵׁם העיירה שלה, אודסה, או את בניין הבנק, או את מגדלי הקירור במפעל הפטרוכימי שאִמה עובדת בו. בקרוב אלמה תחזור הביתה אחרי לילה של ניקוי משרדים וצריפי מנוחה. כשתיכנס לדירת שני החדרים האפופה עדיין בריח תבשיל התירס ובשר החזיר מליל אמש ובעשן הסיגריות של טִיוֹ, כשהיא תראה שהספה הנפתחת של גלוריה סגורה, אלמה עלולה לדאוג, אולי היא אפילו תיבהל, אבל יותר מכול היא תכעס כי בתה שוב לא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות, כלומר בבית.

גלוריה סוקרת את המשאבות העולות ויורדות, חרגולי פלדה ענקיים, רעבים תמיד. האם הוא נהג עד פֶּנוֶול? מֶנטון? לאווינג קאונטי? כי אגן פֶּרמיאן משתרע על פני מאתיים אלף קילומטרים רבועים ודומים למראה, ואין לדעת איפה היא נמצאת, והאמיתות היחידות הן הצמא והכאב, האנחות המזדמנות של הפועל, חריקות השיניים ותנועות גופו, הדפיקות והזמזומים של המשאבה במרחק מטרים ספורים מהמקום שבו היא יושבת.

שְׂליו מקומי מתחיל לקרוא, והצלילים שהעניקו לו את שמו, בוב־וייט, בוב־וייט, מבקעים בעדינות את הבוקר. גלוריה מעיפה מבט נוסף לעבר בית החווה. דרך עפר מפלחת את המדבר לשניים ונמתחת בקו ישר אל מרפסת כניסה שאותה היא כבר מתחילה לדמיין. אולי היא נמצאת במרחק הליכה, אולי אישה תפתח את הדלת.

כשאצבעה מועכת את המספר האחרון, אלף רועד, הוא עדיין לא זז. גלוריה מסבה את ראשה אט־אט לאחור ולפנים, ומתוך הבנה שהשתיקה, לא פחות מכל דבר אחר, אחראית לכך שהיא עדיין חיה, היא בוחנת בשקט את פיסות גופה כפי שהן נגלות לעיניה. זרוע. הנה זרוע, כף רגל. עצם כף הרגל מחוברת לעצם העקב, היא חושבת, ועצם העקב מחוברת לעצם הקרסול. ושם, על הארץ, ליד כבש הקידוח מעץ, מונח לִבה. היא מסובבת את ראשה מצד לצד, אוספת את גופה, מכסה אותו בבגדים הקרועים הפזורים סביב, זנוחים ומופקרים כמו פסולת. לא עוד החולצה השחורה האהובה עליה, הג'ינס הכחולים שאמה נתנה לה בחג המולד, החזייה והתחתונים התואמים שגנבה מ"סירס".

גלוריה יודעת שלא כדאי לה, אבל כשמגיע הזמן ללכת היא נכנעת לפיתוי ומעיפה מבט אל הפועל. אניצים דקים של שיער בלונדיני מזדחלים מתחת לשולי הלבד של כובע הבוקרים. הוא רזה וקשיח כסחוס, ומבוגר בשנים ספורות מגלוריה, שבסתיו ימלאו לה חמש־עשרה, אם היא תשרוד היום. החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד, כמו אצל כל אחד אחר, אבל מלבד זאת הוא דומם. הוא ישן, או רק מעמיד פנים.

מוחה של גלוריה מחליק לתוך המחשבה הזאת כמו סוס לתוך סליל תיל נסתר. פיה נפער ונסגר בחזרה. היא חמצן מורעב ומשתנק, דג שנקרע מאגם. היא מדמיינת את גפיה מתנתקים מגופה, נמלטים למדבר, וזאבי הערבות, שקראו זה לזה כל הלילה, מכרסמים אותם עד דק. היא מדמיינת את עצמותיה המולבנות, המשויפות מהרוח — הן ממלאות את המדבר — ומתחשק לה לצרוח, לפתוח את הפה וליילל. אבל היא בולעת רוק, מתיישבת על החול ועוצמת את עיניה בחוזקה מפני הפועל ומפני השמים האינסופיים המוארים בשמש.

אסור לה להיבהל. הדוד שלה אומר שבהלה היא הדבר הנורא ביותר. כשטִיוֹ מספר על המלחמה — ומאז חזרתו הביתה בשנה שעברה הוא מספר רק על המלחמה — הוא תמיד מתחיל באותה הדרך. יודעת איך קוראים לחייל שנבהל, גלוריה? חלל מלחמה, ככה קוראים לו. הוא גם תמיד גומר את הסיפור באותה הדרך. תקשיבי, חייל אף פעם לא נבהל. שלא תיבהלי אף פעם, גלוריה. אם תיבהלי — הוא מתווה צורת אקדח בידו, מצמיד את האצבע ללבו ולוחץ על ההדק — בום. והדבר היחיד שהיא יודעת בוודאות הבוקר הוא שהיא לא רוצה למות. לכן היא תוחבת שני אגרופים לפיה ואומרת לעצמה לקום מיד. אל תוציאי הגה. זוזי.

ואז גלוריה רמירס — שְׁמה ירחף עוד שנים רבות כמו נחיל צרעות מעל הנערות המקומיות, כאזהרה מה לא לעשות, מה לעולם לא לעשות — קמה. כשהיא נזכרת בנעליה היא לא חוזרת לאסוף אותן, גם לא את המעיל מפרוות ארנבת שלבשה אמש, כשהבחור נכנס למגרש החנייה של ה"סוניק". זרועו השתלשלה מן החלון הפתוח ואור הפלורוסנט של הדרייב־אין האיר את נמשיו הבודדים ואת שערו הזהוב.

הֵי, ולנטיין. המילים שלו, הדיבור האטי הרך, כאילו לא מכאן אבל גם לא מרחוק, סילקו כל כיעור מהדרייב־אין. הפה של גלוריה התייבש כמו גיר. היא עמדה ליד שולחן הפיקניק הבודד, טבור עץ רעוע בין כמה מכוניות וטנדרים, ועשתה מה שתמיד עשתה בליל שבת: הסתובבה, שתתה מיץ ליים ושנוררה סיגריות, חיכתה שמשהו יקרה. ואף פעם לא קרה שום דבר בעיירה המושתנת הזאת.

הוא חנה קרוב לגלוריה וכתם השמן על חולצתו בלט אפילו מבעד לשמשה. הלחיים והצוואר שלו היו צרובים מרוח, האצבעות מוכתמות בשחור. לוח המחוונים היה מכוסה מפות וקבלות, וכובע נוקשה היה תלוי מעל המושב. פחיות בירה ריקות מעוכות שכבו בארגז הטנדר, בין מוטות הרמה ומכלי מים. בסך הכול הצטיירה תמונה ברורה למדי של כל האזהרות שגלוריה שמעה מימיה. ואז הוא הציג את עצמו — דייל סטריקלנד — ושאל לשמה.

לא עניינך, היא אמרה.

המילים נפלטו לפני שהספיקה לחשוב עליהן, בלי שנתנה את דעתה על כך שהיא נשמעת כמו ילדה קטנה ולא כמו הבחורה הקשוחה שהיא התאמצה כל כך להיות. סטריקלנד רכן אל החלון הפתוח והביט בה כמו כלבלב בעיניים אדומות ומוצללות. היא התמקדה בהן במשך כמה שניות. הכחול התבהר ואז האפיר כצפחה, כנראה בגלל זווית האור. הן היו בצבע הגולות השוות שכולם רוצים להשיג, או אולי בצבע של מפרץ מקסיקו. אבל היא לא היתה מבדילה בין האוקיינוס השקט לבין שלולית בלב הערבה, וזאת בדיוק הבעיה, לא? היא לא היתה בשום מקום, לא ראתה דבר מלבד העיירה הזאת, האנשים האלה. אולי זאת התחלה של משהו טוב. אם הם יהיו יחד, אולי בעוד כמה חודשים הוא יסיע אותה לקורפוס קריסטי או לגאלווסטון, והיא תראה את האוקיינוס במו עיניה. אז היא אמרה לו את שמה. גלוריה.

הוא צחק והגביר את עוצמת הקול של הרדיו כדי להוכיח את צירוף המקרים, פטי סמית שרה את שמה של גלוריה בתחנת הרדיו של הסטודנטים. והנה את, הוא אמר, בשר ודם. זה גורל, מותק.

זה בלבול מוח, מותק, היא אמרה. משמיעים את האלבום הזה כל שעתיים מאז הסתיו האחרון.

היא שרה את האלבום ״הורסז״ כבר חודשים, חיכתה לשמוע אותו ברדיו ונהנתה מהתקף ההיסטריה של אמה בכל פעם שגלוריה שרה, ישו מת בגלל החטאים של מישהו, אבל לא שלי. כשאלמה איימה שתגרור אותה למיסה, גלוריה פרצה בצחוק. היא לא ביקרה בכנסייה מגיל שתים־עשרה. היא אגרפה את כף ידה, החזיקה את האגרוף מול פיה כמו מיקרופון, ושרה את השורה שוב ושוב עד שאלמה נכנסה לחדר האמבטיה וטרקה את הדלת.

ה"סוניק" היה מת לגמרי בלילה של הוולנטיין. אף אחד ושום דבר — רק העובדת הרזה והמתודלקת שמגיעה ישר מהעבודה הרגילה שלה, ואז מגישה אוכל למכוניות ומעמידה פנים שהיא לא רואה את העבריינים הקטינים מוזגים ג'ק דניאלס לכוסות נייר מלאות למחצה בדוקטור פפר; המלצרית, המבוגרת מגלוריה בסך הכול בשנתיים, שישבה על כיסא בר מאחורי הדלפק, התעסקה בפתקים, הקריאה את ההזמנות וקולה נבלע ברעש הרמקולים הכבדים; והטבח, שמדי פעם עזב את עמדת הגריל ויצא לעשן ולהסתכל בטור המכוניות המשתרכות. גברת זקנה, גבוהה ורחבת כתפיים, טרקה את דלת השירותים, ניגבה את ידיה במכנסיים ומיהרה לטנדר שחנה בחוץ ובתוכו גבר זקן עוד יותר, רזה כמו מקל וקירח כמו ביצה, שישב ונעץ עיניים בגלוריה.

כשהאישה התיישבה לידו הוא הצביע על הנערה וראשו התנודד כשדיבר. אשתו הצטרפה לנדנוד, אבל כשהוא תחב את ראשו מבעד לחלון היא אחזה בזרועו ונענעה את ראשה. גלוריה נשענה על שולחן הפיקניק ותחבה את ידיה לכיס המעיל החדש. היא העבירה את מבטה בין הזוג המבוגר לבין הבחור, שזרועו השתלשלה אל מחוץ לחלון ואצבעותיו תופפו בקצב קבוע על דופן הטנדר. גלוריה צפתה בשני התרחים הזקנים מתווכחים בתוך הטנדר, וכשהם שוב הביטו לעברה היא הוציאה יד אחת מהכיס. היא זקרה אט־אט את האצבע האמצעית והניפה אותה לעברם. לכו תזדיינו, אמרה בתנועות שפתיים, אתם והפרצופים שלכם.

היא העיפה עוד מבט סביב מגרש החנייה של ה"סוניק", משכה בכתפיה — על החיים ועל המוות — ונכנסה לטנדר. הקבינה היתה חמה כמו מטבח והדיפה ריח אמוניה קל של חומר ניקוי תעשייתי, כמו הידיים והבגדים של אמא כשהיא חוזרת מהעבודה. סטריקלנד הגביר את המוזיקה ונתן לה פחית בירה שפתח ביד גדולה אחת בלי להסיר את האחרת מההגה. תראו תראו, הוא אמר. גלוריה, נראה לי שאני אוהב אותך. והיא סגרה את הדלת הכבדה.

כשהיא סוף־סוף מתחילה להתרחק, השמש עומדת בדיוק מעל גלגלי הטנדר. היא לא מביטה לאחור. אם הוא יתעורר ויירה בה, היא לא רוצה לדעת. שיירה לה בגב, המניאק. שכולם ידעו שהוא פחדן. גלוריה לעולם לא תקרא לעצמה שוב בשם שנתנו לה הוריה, השם שעליו הוא חזר שוב ושוב בשעות הארוכות שבהן שכבה עם הפנים באדמה. הוא אמר את שמה והשם התעופף בשמי הלילה כמו חץ מורעל שמנקב וקורע. גלוריה. לעגני, מרושע כמו נחש צפע. אבל לא עוד. מעתה ואילך היא תקרא לעצמה גלורי. הבדל קטן, אבל ברגע זה הוא עולם ומלואו.

גלורי חוצה את שדה הנפט בהליכה, כושלת ומועדת על פני משאבות וינבּוּטים. היא זוחלת דרך חור בגדר אל תוך אתר קידוח נטוש, ושלט בכתב עקום לוטש בה מבט שטוח מלמטה ומזהיר אותה מפני גזים רעילים והסגת גבול. לא נהסס לירות! רסיסי זכוכית תועים וקוצים של קקטוס ננעצים בכף רגלה, והיא רואה את הדם נקווה על הקרקע הקשה, האטומה, ומצטערת שזה לא מים. כשהיא שומעת זאב ערבות מיילל ואת חברו עונה לו, היא מסתכלת סביב ומחפשת כלי נשק, ובהיעדר אפשרויות היא אוחזת בענף של ינבוט ותולשת אותו מהעץ. היא מופתעת מכוחה, וגם מעצם העובדה שהיא עוד זזה, ומהיובש הכואב בפה ובגרון, ומכאב חדש שהתחיל בדקירה קטנה בכלוב הצלעות כשהיא קמה. הוא הזדחל אל בטנה ונעשה לוהט וחד, כמו צינור פלדה שהונח קרוב מדי לכבשן.

היא מגיעה למסילת רכבת ומתחילה להתקדם לצדה. כשהיא מאבדת את שיווי המשקל, היא נאחזת בגדר תיל ומתרסקת על ערימה של סלעים מחוספסים הפרושים בשורה ארוכה. היא בוחנת את החצץ שננעץ בכפות ידיה. מתחת לציפורניה יש שאריות של עור ודם, תזכורת למאבק העז שניהלה נגדו. אבל לא עז מספיק, היא חושבת כשהיא מרימה אבן קטנה ומניחה אותה תחת הלשון, כמו שדוד ויקטור היה עושה אילו היה תועה בצמא באמצע המדבר ותוהה כמה רחוק עוד הבית. על צלב פלדה בקצה ערימת הסלעים נעוץ שלט קטן ועליו המילים קבר ציבורי. קבר נוסף נמצא במרחק כמה מטרים משם, קטן ולא מסומן, קבר של ילד אולי, או של כלב.

גלורי קמה ומביטה לאחור. היא כבר קרובה יותר לבית החווה מאשר לטנדר. הרוח פורעת את האוויר כמו אצבע שעוברת בעשב, ולראשונה היא שמה לב כמה שקט הבוקר. נדמה שאפילו העשבים הדקים והגמישים עצרו את נשימתם. הרוח קלה, בקושי מורגשת באזור שבו הרוח תמיד נושבת, ובוודאי לא תוכל לשאת את קולה עד אליו. אם היא תדבר, הוא לא ישמע. גלורי רמירס מסתובבת ומשקיפה על המקום שהיתה בו קודם. לראשונה זה שעות היא רוצה לומר משהו בקול. היא נאבקת למצוא מילים ומצליחה לפלוט רק יפחה קטנה. הצליל בוקע לרגע, מנקב את הדממה ונעלם.

 

 

אליזבת וטמור

אליזבת וטמור נולדה וגדלה בטקסס המערבית. חיה עם בעלה ובנה בשיקגו. 

עוד על הספר

ולנטיין אליזבת וטמור

גלוריה
 

בוקר יום ראשון מתחיל כאן, בשדה הנפט, דקות ספורות לפני עלות השחר, עם פועל צעיר שרוע בטנדר ושקוע בשינה עמוקה. כתפיו דחוקות אל דלת הנהג; מגפיו מונחים על לוח המחוונים, כובע הבוקרים מכסה את פניו, כך שהנערה היושבת על העפר בחוץ רואה רק את לסתו החיוורת. את הפנים האלה, מנומשות ובלי שיער כמעט, הוא לעולם לא יצטרך לגלח כל יום, גם אם יאריך ימים, אבל היא מקווה שהוא ימות צעיר.

גלוריה רמירס משתדלת לא לזוז. היא ענף יַנבּוּט שנפל, אבן קבורה למחצה, והיא מדמיינת אותו מוטל על בטנו בעפר, שפתיו ולחייו מקורצפות מחול, ורק הדם שבפיו מרווה את צימאונו. כשהוא מקיץ פתאום בבהלה ומתפתל כנגד דלת הטנדר, היא עוצרת את נשימתה וצופה בלסת המתהדקת, בשרירים המחככים עצם בעצם. מראהו מענה אותה והיא שוב מקווה שמותו יגיע בקרוב, שהוא יהיה אכזרי ובודד, ושאיש לא יתאבל עליו.

השמים במזרח נצבעים בסגול, אחר כך בכחול־שחור, ולבסוף באפור של דלי ישן. בעוד דקות ספורות הם יוכתמו בכתום ובאדום, ואם גלוריה תסתכל היא תראה את הארץ נפרשת תחת הרקיע, חום נתפר לכחול, כמו תמיד. השמים האלה אינסופיים והם הדבר הכי טוב בטקסס המערבית, אם רק זוכרים להסתכל. היא תתגעגע אליהם כשתעזוב. כי היא לא יכולה להישאר כאן, לא אחרי מה שקרה.

עיניה נעוצות בטנדר ואצבעותיה מתחילות למעוך בקלילות את החול, מונות אחת, שתיים, שלוש, ארבע — הן מנסות למנוע ממנה לעשות תנועות פתאומיות, מנסות לוודא שתשמור על השקט, שתישאר בין החיים עוד יום אחד. כי גלוריה רמירס אולי לא יודעת הרבה בבוקר זה, 15 בפברואר 1976, אבל דבר אחד היא יודעת: אילולא איבד את הכרתו, אילו רק היה מתפכח ומוצא את האקדח או לופת את גרונה, היא כבר היתה מתה. חמישים ושתיים, חמישים ושלוש, חמישים וארבע — היא מחכה וצופה, כורה אוזן כמו חיה קטנה שנעה בין עצי הינבוט; והשמש — אותה חמלה קטנה, קבועה — מתרוממת בכבדות מעל שפת הארץ ונותרת תלויה ובוערת במזרח. ואצבעותיה ממשיכות בשלהן.

אור היום חושף קילומטרים של משאבות ופסולת שאיבה, ארנבות וגדרות תיל, סבך של עצי ינבוט ועשב נמוך. בין ערימות של סלעים מחוספסים וצינורות ישנים, מלופפים נחשי כרכן ומוקסין הנחושת ועכסנים — נשימתם אטית וסדירה, והם ממתינים לאביב. כשהבוקר עולה במלואו, היא רואה כביש ומאחוריו בית חווה. ייתכן שהוא נמצא במרחק הליכה, אבל קשה לדעת. כאן, קילומטר נראה כמו עשרה, עשרה הם אולי עשרים, והיא יודעת רק שהגוף הזה — אתמול היא היתה מכנה אותו שלי — יושב בערימת חול אי־שם בשדה הנפט, רחוק מכדי שתוכל לראות את מכל המים שעל צדו מתנוסס שֵׁם העיירה שלה, אודסה, או את בניין הבנק, או את מגדלי הקירור במפעל הפטרוכימי שאִמה עובדת בו. בקרוב אלמה תחזור הביתה אחרי לילה של ניקוי משרדים וצריפי מנוחה. כשתיכנס לדירת שני החדרים האפופה עדיין בריח תבשיל התירס ובשר החזיר מליל אמש ובעשן הסיגריות של טִיוֹ, כשהיא תראה שהספה הנפתחת של גלוריה סגורה, אלמה עלולה לדאוג, אולי היא אפילו תיבהל, אבל יותר מכול היא תכעס כי בתה שוב לא נמצאת במקום שבו היא צריכה להיות, כלומר בבית.

גלוריה סוקרת את המשאבות העולות ויורדות, חרגולי פלדה ענקיים, רעבים תמיד. האם הוא נהג עד פֶּנוֶול? מֶנטון? לאווינג קאונטי? כי אגן פֶּרמיאן משתרע על פני מאתיים אלף קילומטרים רבועים ודומים למראה, ואין לדעת איפה היא נמצאת, והאמיתות היחידות הן הצמא והכאב, האנחות המזדמנות של הפועל, חריקות השיניים ותנועות גופו, הדפיקות והזמזומים של המשאבה במרחק מטרים ספורים מהמקום שבו היא יושבת.

שְׂליו מקומי מתחיל לקרוא, והצלילים שהעניקו לו את שמו, בוב־וייט, בוב־וייט, מבקעים בעדינות את הבוקר. גלוריה מעיפה מבט נוסף לעבר בית החווה. דרך עפר מפלחת את המדבר לשניים ונמתחת בקו ישר אל מרפסת כניסה שאותה היא כבר מתחילה לדמיין. אולי היא נמצאת במרחק הליכה, אולי אישה תפתח את הדלת.

כשאצבעה מועכת את המספר האחרון, אלף רועד, הוא עדיין לא זז. גלוריה מסבה את ראשה אט־אט לאחור ולפנים, ומתוך הבנה שהשתיקה, לא פחות מכל דבר אחר, אחראית לכך שהיא עדיין חיה, היא בוחנת בשקט את פיסות גופה כפי שהן נגלות לעיניה. זרוע. הנה זרוע, כף רגל. עצם כף הרגל מחוברת לעצם העקב, היא חושבת, ועצם העקב מחוברת לעצם הקרסול. ושם, על הארץ, ליד כבש הקידוח מעץ, מונח לִבה. היא מסובבת את ראשה מצד לצד, אוספת את גופה, מכסה אותו בבגדים הקרועים הפזורים סביב, זנוחים ומופקרים כמו פסולת. לא עוד החולצה השחורה האהובה עליה, הג'ינס הכחולים שאמה נתנה לה בחג המולד, החזייה והתחתונים התואמים שגנבה מ"סירס".

גלוריה יודעת שלא כדאי לה, אבל כשמגיע הזמן ללכת היא נכנעת לפיתוי ומעיפה מבט אל הפועל. אניצים דקים של שיער בלונדיני מזדחלים מתחת לשולי הלבד של כובע הבוקרים. הוא רזה וקשיח כסחוס, ומבוגר בשנים ספורות מגלוריה, שבסתיו ימלאו לה חמש־עשרה, אם היא תשרוד היום. החזה שלו עולה ויורד בקצב אחיד, כמו אצל כל אחד אחר, אבל מלבד זאת הוא דומם. הוא ישן, או רק מעמיד פנים.

מוחה של גלוריה מחליק לתוך המחשבה הזאת כמו סוס לתוך סליל תיל נסתר. פיה נפער ונסגר בחזרה. היא חמצן מורעב ומשתנק, דג שנקרע מאגם. היא מדמיינת את גפיה מתנתקים מגופה, נמלטים למדבר, וזאבי הערבות, שקראו זה לזה כל הלילה, מכרסמים אותם עד דק. היא מדמיינת את עצמותיה המולבנות, המשויפות מהרוח — הן ממלאות את המדבר — ומתחשק לה לצרוח, לפתוח את הפה וליילל. אבל היא בולעת רוק, מתיישבת על החול ועוצמת את עיניה בחוזקה מפני הפועל ומפני השמים האינסופיים המוארים בשמש.

אסור לה להיבהל. הדוד שלה אומר שבהלה היא הדבר הנורא ביותר. כשטִיוֹ מספר על המלחמה — ומאז חזרתו הביתה בשנה שעברה הוא מספר רק על המלחמה — הוא תמיד מתחיל באותה הדרך. יודעת איך קוראים לחייל שנבהל, גלוריה? חלל מלחמה, ככה קוראים לו. הוא גם תמיד גומר את הסיפור באותה הדרך. תקשיבי, חייל אף פעם לא נבהל. שלא תיבהלי אף פעם, גלוריה. אם תיבהלי — הוא מתווה צורת אקדח בידו, מצמיד את האצבע ללבו ולוחץ על ההדק — בום. והדבר היחיד שהיא יודעת בוודאות הבוקר הוא שהיא לא רוצה למות. לכן היא תוחבת שני אגרופים לפיה ואומרת לעצמה לקום מיד. אל תוציאי הגה. זוזי.

ואז גלוריה רמירס — שְׁמה ירחף עוד שנים רבות כמו נחיל צרעות מעל הנערות המקומיות, כאזהרה מה לא לעשות, מה לעולם לא לעשות — קמה. כשהיא נזכרת בנעליה היא לא חוזרת לאסוף אותן, גם לא את המעיל מפרוות ארנבת שלבשה אמש, כשהבחור נכנס למגרש החנייה של ה"סוניק". זרועו השתלשלה מן החלון הפתוח ואור הפלורוסנט של הדרייב־אין האיר את נמשיו הבודדים ואת שערו הזהוב.

הֵי, ולנטיין. המילים שלו, הדיבור האטי הרך, כאילו לא מכאן אבל גם לא מרחוק, סילקו כל כיעור מהדרייב־אין. הפה של גלוריה התייבש כמו גיר. היא עמדה ליד שולחן הפיקניק הבודד, טבור עץ רעוע בין כמה מכוניות וטנדרים, ועשתה מה שתמיד עשתה בליל שבת: הסתובבה, שתתה מיץ ליים ושנוררה סיגריות, חיכתה שמשהו יקרה. ואף פעם לא קרה שום דבר בעיירה המושתנת הזאת.

הוא חנה קרוב לגלוריה וכתם השמן על חולצתו בלט אפילו מבעד לשמשה. הלחיים והצוואר שלו היו צרובים מרוח, האצבעות מוכתמות בשחור. לוח המחוונים היה מכוסה מפות וקבלות, וכובע נוקשה היה תלוי מעל המושב. פחיות בירה ריקות מעוכות שכבו בארגז הטנדר, בין מוטות הרמה ומכלי מים. בסך הכול הצטיירה תמונה ברורה למדי של כל האזהרות שגלוריה שמעה מימיה. ואז הוא הציג את עצמו — דייל סטריקלנד — ושאל לשמה.

לא עניינך, היא אמרה.

המילים נפלטו לפני שהספיקה לחשוב עליהן, בלי שנתנה את דעתה על כך שהיא נשמעת כמו ילדה קטנה ולא כמו הבחורה הקשוחה שהיא התאמצה כל כך להיות. סטריקלנד רכן אל החלון הפתוח והביט בה כמו כלבלב בעיניים אדומות ומוצללות. היא התמקדה בהן במשך כמה שניות. הכחול התבהר ואז האפיר כצפחה, כנראה בגלל זווית האור. הן היו בצבע הגולות השוות שכולם רוצים להשיג, או אולי בצבע של מפרץ מקסיקו. אבל היא לא היתה מבדילה בין האוקיינוס השקט לבין שלולית בלב הערבה, וזאת בדיוק הבעיה, לא? היא לא היתה בשום מקום, לא ראתה דבר מלבד העיירה הזאת, האנשים האלה. אולי זאת התחלה של משהו טוב. אם הם יהיו יחד, אולי בעוד כמה חודשים הוא יסיע אותה לקורפוס קריסטי או לגאלווסטון, והיא תראה את האוקיינוס במו עיניה. אז היא אמרה לו את שמה. גלוריה.

הוא צחק והגביר את עוצמת הקול של הרדיו כדי להוכיח את צירוף המקרים, פטי סמית שרה את שמה של גלוריה בתחנת הרדיו של הסטודנטים. והנה את, הוא אמר, בשר ודם. זה גורל, מותק.

זה בלבול מוח, מותק, היא אמרה. משמיעים את האלבום הזה כל שעתיים מאז הסתיו האחרון.

היא שרה את האלבום ״הורסז״ כבר חודשים, חיכתה לשמוע אותו ברדיו ונהנתה מהתקף ההיסטריה של אמה בכל פעם שגלוריה שרה, ישו מת בגלל החטאים של מישהו, אבל לא שלי. כשאלמה איימה שתגרור אותה למיסה, גלוריה פרצה בצחוק. היא לא ביקרה בכנסייה מגיל שתים־עשרה. היא אגרפה את כף ידה, החזיקה את האגרוף מול פיה כמו מיקרופון, ושרה את השורה שוב ושוב עד שאלמה נכנסה לחדר האמבטיה וטרקה את הדלת.

ה"סוניק" היה מת לגמרי בלילה של הוולנטיין. אף אחד ושום דבר — רק העובדת הרזה והמתודלקת שמגיעה ישר מהעבודה הרגילה שלה, ואז מגישה אוכל למכוניות ומעמידה פנים שהיא לא רואה את העבריינים הקטינים מוזגים ג'ק דניאלס לכוסות נייר מלאות למחצה בדוקטור פפר; המלצרית, המבוגרת מגלוריה בסך הכול בשנתיים, שישבה על כיסא בר מאחורי הדלפק, התעסקה בפתקים, הקריאה את ההזמנות וקולה נבלע ברעש הרמקולים הכבדים; והטבח, שמדי פעם עזב את עמדת הגריל ויצא לעשן ולהסתכל בטור המכוניות המשתרכות. גברת זקנה, גבוהה ורחבת כתפיים, טרקה את דלת השירותים, ניגבה את ידיה במכנסיים ומיהרה לטנדר שחנה בחוץ ובתוכו גבר זקן עוד יותר, רזה כמו מקל וקירח כמו ביצה, שישב ונעץ עיניים בגלוריה.

כשהאישה התיישבה לידו הוא הצביע על הנערה וראשו התנודד כשדיבר. אשתו הצטרפה לנדנוד, אבל כשהוא תחב את ראשו מבעד לחלון היא אחזה בזרועו ונענעה את ראשה. גלוריה נשענה על שולחן הפיקניק ותחבה את ידיה לכיס המעיל החדש. היא העבירה את מבטה בין הזוג המבוגר לבין הבחור, שזרועו השתלשלה אל מחוץ לחלון ואצבעותיו תופפו בקצב קבוע על דופן הטנדר. גלוריה צפתה בשני התרחים הזקנים מתווכחים בתוך הטנדר, וכשהם שוב הביטו לעברה היא הוציאה יד אחת מהכיס. היא זקרה אט־אט את האצבע האמצעית והניפה אותה לעברם. לכו תזדיינו, אמרה בתנועות שפתיים, אתם והפרצופים שלכם.

היא העיפה עוד מבט סביב מגרש החנייה של ה"סוניק", משכה בכתפיה — על החיים ועל המוות — ונכנסה לטנדר. הקבינה היתה חמה כמו מטבח והדיפה ריח אמוניה קל של חומר ניקוי תעשייתי, כמו הידיים והבגדים של אמא כשהיא חוזרת מהעבודה. סטריקלנד הגביר את המוזיקה ונתן לה פחית בירה שפתח ביד גדולה אחת בלי להסיר את האחרת מההגה. תראו תראו, הוא אמר. גלוריה, נראה לי שאני אוהב אותך. והיא סגרה את הדלת הכבדה.

כשהיא סוף־סוף מתחילה להתרחק, השמש עומדת בדיוק מעל גלגלי הטנדר. היא לא מביטה לאחור. אם הוא יתעורר ויירה בה, היא לא רוצה לדעת. שיירה לה בגב, המניאק. שכולם ידעו שהוא פחדן. גלוריה לעולם לא תקרא לעצמה שוב בשם שנתנו לה הוריה, השם שעליו הוא חזר שוב ושוב בשעות הארוכות שבהן שכבה עם הפנים באדמה. הוא אמר את שמה והשם התעופף בשמי הלילה כמו חץ מורעל שמנקב וקורע. גלוריה. לעגני, מרושע כמו נחש צפע. אבל לא עוד. מעתה ואילך היא תקרא לעצמה גלורי. הבדל קטן, אבל ברגע זה הוא עולם ומלואו.

גלורי חוצה את שדה הנפט בהליכה, כושלת ומועדת על פני משאבות וינבּוּטים. היא זוחלת דרך חור בגדר אל תוך אתר קידוח נטוש, ושלט בכתב עקום לוטש בה מבט שטוח מלמטה ומזהיר אותה מפני גזים רעילים והסגת גבול. לא נהסס לירות! רסיסי זכוכית תועים וקוצים של קקטוס ננעצים בכף רגלה, והיא רואה את הדם נקווה על הקרקע הקשה, האטומה, ומצטערת שזה לא מים. כשהיא שומעת זאב ערבות מיילל ואת חברו עונה לו, היא מסתכלת סביב ומחפשת כלי נשק, ובהיעדר אפשרויות היא אוחזת בענף של ינבוט ותולשת אותו מהעץ. היא מופתעת מכוחה, וגם מעצם העובדה שהיא עוד זזה, ומהיובש הכואב בפה ובגרון, ומכאב חדש שהתחיל בדקירה קטנה בכלוב הצלעות כשהיא קמה. הוא הזדחל אל בטנה ונעשה לוהט וחד, כמו צינור פלדה שהונח קרוב מדי לכבשן.

היא מגיעה למסילת רכבת ומתחילה להתקדם לצדה. כשהיא מאבדת את שיווי המשקל, היא נאחזת בגדר תיל ומתרסקת על ערימה של סלעים מחוספסים הפרושים בשורה ארוכה. היא בוחנת את החצץ שננעץ בכפות ידיה. מתחת לציפורניה יש שאריות של עור ודם, תזכורת למאבק העז שניהלה נגדו. אבל לא עז מספיק, היא חושבת כשהיא מרימה אבן קטנה ומניחה אותה תחת הלשון, כמו שדוד ויקטור היה עושה אילו היה תועה בצמא באמצע המדבר ותוהה כמה רחוק עוד הבית. על צלב פלדה בקצה ערימת הסלעים נעוץ שלט קטן ועליו המילים קבר ציבורי. קבר נוסף נמצא במרחק כמה מטרים משם, קטן ולא מסומן, קבר של ילד אולי, או של כלב.

גלורי קמה ומביטה לאחור. היא כבר קרובה יותר לבית החווה מאשר לטנדר. הרוח פורעת את האוויר כמו אצבע שעוברת בעשב, ולראשונה היא שמה לב כמה שקט הבוקר. נדמה שאפילו העשבים הדקים והגמישים עצרו את נשימתם. הרוח קלה, בקושי מורגשת באזור שבו הרוח תמיד נושבת, ובוודאי לא תוכל לשאת את קולה עד אליו. אם היא תדבר, הוא לא ישמע. גלורי רמירס מסתובבת ומשקיפה על המקום שהיתה בו קודם. לראשונה זה שעות היא רוצה לומר משהו בקול. היא נאבקת למצוא מילים ומצליחה לפלוט רק יפחה קטנה. הצליל בוקע לרגע, מנקב את הדממה ונעלם.