סביבונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סביבונים
מכר
מאות
עותקים
סביבונים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סביבונים

4.3 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: מטאור
    • תאריך הוצאה: יולי 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 469 עמ' מודפסים

    יניב ברמן (נולד ב-1977) הוא במאי, מפיק ותסריטאי ישראלי. יניב נולד בחיפה ולמד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סרטו הקצר "גם ילדים התחילו קטנים" על ילדים בחטיבת ביניים, אשר משתלטים על המוסד ולוקחים את המורים בני ערובה נבחר להשתתף בתחרות ה-Cinéfondation בפסטיבל קאן בשנת 2006. במשך 6 שנים הוא צילם סרט דוקומנטרי על פלוגה מילואים, שיצא בשנת 2007 בשם "שלום פלוגה א'". בשנת 2016 הוא כתב וביים את הסרט "מדינת הגמדים", שכמו סרטיו הקודמים, עסק בתהליך הטראומטי של ילדים הנעשים חיילים בחברה מיליטריסטית אלימה. ביוני 2021 יצא לאור ספרו "סביבונים", העוקב אחרי פרשת רצח מחרידה בתיכון במרכז הארץ, הנפרסת על פני שמונת ימי חג החנוכה.

    יניב הוא מפיק של סרטי פרסום ותדמית, ובעל חברת ההפקות White Bird Films. גר בהרצליה עם בת זוגו פזית ולהם שתי בנות.

    תקציר

    ביום הראשון של חג החנוכה מתגלות גופות של נער ונערה על רצפת אולם הספורט בתיכון במרכז הארץ. את חקירת הרצח שמסעיר מדינה שלמה מקבלת לידיה פקד רווית ניסים, גרושה טרייה ואם לילד, הנחשבת כוכבת עולה במשטרה. מנהלת בית הספר אילנה וייס משתפת פעולה עם המשטרה, אך פועלת מאחורי הקלעים כדי להסתיר סודות אפלים שעלולים לפגוע בסיכוייה לזכות בראשות העיר. דורון לביא, עיתונאי שבנו לומד בבית הספר, עושה כמה מהלכים מכריעים שעלולים לשבש באופן רציני את החקירה ואפילו לפגוע בנישואיו. 

    במהלך שמונת ימי החג כל המדינה עומדת על הרגליים וקברניטיה דורשים פתרון מהיר ואמין. רווית עושה כל שביכולתה כדי לחשוף את זהות הרוצח, אבל ההיסטריה הכללית משפיעה על בכירים במערכת שלא מאפשרים הליך תקין של חקירה ומפעילים לחצים על כל הגורמים בשטח. על רקע מערכת היחסים הנרקמת בינה לבין דורון, רווית מנסה להשתלט על החקירה ההולכת ומסתבכת.
     
    סביבונים הוא סיפור המתאר כיצד האמת הנוראית שהובילה למותם של שני בני נוער אובדת בים של מניפולציות, תככים, סילופים ואינטרסים מנוגדים.

    יניב ברמן הוא במאי, מפיק ותסריטאי. סביבונים הוא ספר הביכורים שלו. 

    פרק ראשון

    1
    יום רביעי, נר ראשון של חנוכה­­­­­­­­­­­­


    אלון


    09:46

    על רצפת הפי־וי־סי הירוקה של אולם הספורט זרמו פסים ארוכים של דם אל שלולית. המשטח החבוט איבד את צורתו האחידה ונראה למביט בו מלמעלה כמו עוף הקוליברי המסתורי ממדבר נסקה. השוטרים השתדלו לדרוך רק בשוליו של האולם, אך מרגע שהגיעו כיסויי הנעליים החלו חוצים הלוך ושוב, חלקם כדי לחזות בגופות ולהתרברב בכך שראו אותן, וחלקם כדי לעשות עבודה של ממש ולאסוף ראיות.

    גופת הנער הגבוה ובהיר השיער הייתה מוטלת פשוטת זרועות כמו חץ הפונה אל עבר קו העונשין, והנערה הזעירה שכבה מכווצת, ידיה הקפואות אוחזות בצווארה, עדיין מנסות למנוע מהדם לעזוב את הגוף, אך ללא הועיל.

    "מתי ביקרה כאן המנקה בפעם האחרונה?" פנה אלון אל המורה לספורט, שהתקשר להזמין את המשטרה. המורה לא הצליח לענות כמעט על שום שאלה, הוא עדיין היה המום ולא הפסיק למלמל שהכיר את שני התלמידים, אלה שהיו מוטלים על רצפת אולם הספורט. אלון הופתע ממראהו המרושל והכרסתני של מי שאמון על שיעורי הספורט בבית הספר, אבל שיער לעצמו שגם הוא, שנהג לבלות בחדר הכושר לפחות שלוש פעמים בשבוע, היה עלול להיראות כך לו היה מעביר שלושים שנה במערכת החינוך.

    "ניר למד אצלי בשיעורים. הוא היה כדורסלן מצטיין ועכשיו הוא מת וכל ההשקעה ירדה לטמיון," אמר בצער.

    "אתה מאמן את נבחרת הכדורסל?" שאל אלון בזמן שכתב את הפרטים בפנקסו. המורה לא ענה. כאשר אלון חזר על השאלה, המורה הביט בו כאילו נפל מהירח.

    "לא, מה פתאום, אין לנו נבחרת כדורסל בבית הספר," אמר ואז הסתובב אל עבר השוטר שהתבונן בו בקוצר רוח, "אבל ראיתי אותו משחק בהפסקות." לפתע השתתק, מלמל משהו לא ברור ואז חזר על דבריו, כנראה כדי לדייק, "ראיתי אותו משחק בשיעורים... אתה מבין, לפעמים אני נותן להם כדור כדי שישחררו קיטור. לעיתים רחוקות, כשיורד גשם בחוץ או כשנתפס לי הגב," אמר במעין התנצלות.

    אלון לא רצה להתפרץ אל דבריו של המורה, אבל באותה המידה לא היה יכול להרשות לעצמו לעמוד במקום ולנהל שיחת חולין עם האיש הטרחן הזה. אף שרצה להרפות, נזכר בדבריה של רווית שתמיד הטיפה שאסור לוותר בקלות, בעיקר לא לעצמך, ושחשוב לתקוף את הנחקר בשאלות ולא לאפשר לו לברוח לשומקום בעזרת הרבה מילים.

    "מתי ראית אותם בפעם האחרונה? מתי היה השיעור? והתלמידה, שירי, אמרת שאתה מכיר אותה. רק מרחוק או שיצא לכם לדבר? אני חוזר לשאול על התלמיד, ניר. איך הוא היה בשיעורים? אמרת שהוא היה ספורטאי מצטיין. איך הוא הסתדר עם התלמידים האחרים?"

     

     

    דורון


    10:28

    האוטו ממש רעד לצלילי חזירי המלחמה של בלק סאבאת'. עוד מעט הם יגיעו לבית הספר והשיר הארוך לא התקדם בקצב הנכון אל עבר השיא המיוחל. הפעמון צלצל לפני חמש דקות, השיעור בטח התחיל והאיחור יירשם, אין טעם להרוס את השיר ולהפסיק אותו באמצע. כשהיה בגילו של אייל כבר הכיר בעל פה את כל האלבום. דורון האמין שאם יצליח להדביק את אייל במוזיקה שאהב, זה יסלול להם את הדרך המשותפת ויוכלו להיות חברים, למרות שונותם. דורון היה גבוה וחסון, שזוף כאדם ששב זה עתה משבוע של סקי באלפים, ואייל היה רזה, שברירי, חיוור. עורו הכמעט שקוף העיד על השעות הרבות שבהן בילה כפוף מול מסך המחשב שבחדרו.

    דורון השתדל לנסוע הכי לאט שהוא יכול, אבל המכוניות שמאחור רק התרבו והוא נאלץ לפנות לרחוב שבו שכן בית הספר.

    בדיוק ברגע שבו הגיע השיא המיוחל דורון הנמיך את המוזיקה בפתאומיות. אייל הרים את מבטו מהסלולרי והסיט מעט את שערו השחור המתארך. הם הסתכלו בהשתאות על רכבי המשטרה והאמבולנסים שעמדו מול שער בית הספר. שוטר אפור שיער שנראה כאילו שכח לצאת לפנסיה התכוון לרדת אל הכביש ולסמן משהו, אבל דורון העמיד פנים שאינו רואה, לחץ על דוושת הגז והעלה את הג'יפ על המדרכה הנגדית. השוטר האיץ את צעדיו, כמעט רץ, ולבסוף נחסם על ידי דורון שהשיג אותו ויצא מהרכב.

    "אתה לא יכול לעמוד כאן!" הכריז, "בבקשה, אדוני, אתה צריך לפנות את השטח. אתה לא רואה מה קורה כאן?"

    דורון לא הסתכל על השוטר. עיניו ננעצו במהומה שהתחוללה בכניסה לבית הספר.

    "אדוני!" נהם השוטר. דורון העביר את מבטו מבית הספר אל לובש המדים המבוגר.

    "כן, אני יודע. ביקשו ממני שאגיע," ענה בנחת. "באתי הכי מהר שיכולתי. אני מקווה שאני לא מאחר."

    השוטר הנרגז שמט במהירות ארשת של כעס ועטה על פרצופו קמטים של בלבול אשר הלמו יותר את פניו העגולות. "מאחר למה?" שאל בטון מרוכך.

    דורון בחן אותו בחומרה. "מה זאת אומרת? אני לא יודע, אבל אם קראו לי, כנראה יש להם סיבה טובה."

    השוטר לא ידע מה לומר או לשאול. דורון ניצל את חוסר האונים שלו והתקדם אל עבר השער במהירות, מתעלם מהשוטר ומאייל, שסגר אחריו את דלת הג'יפ והחל לצעוד בשאננות אופיינית בעקבות אביו.

     

    רווית


    10:38

    היא אמרה את הדברים בתקיפות. שני הגברים הופתעו מנימת הכעס שבקולה, אבל היא החליטה שלא לתת לדבר להשפיע על מצב רוחה.

    הבוקר התחיל מצוין. דניאל נפרד ממנה בגן בלי לבכות והיא הספיקה לחזור הביתה, לשתות קפה, להתרחץ, להתלבש, להתאפר מול המראה ולהגיד בקול רם 'תפסיקו לשחק עם הזין שלכם ולכו לעזאזל!'. היא הייתה מרוצה. אף שחלפה מחצית העשור השלישי לחייה וחרף העובדה שעברה המפואר בנבחרת הכדורסל נמצא הרחק מאחוריה, היא עדיין הייתה בכושר לא רע. שרירי בטנה הלכו והתחזקו והייתה לה מוטיבציה גדולה להמשיך בשגרת האימונים שכפתה על עצמה, אחרי כמה שנים אומללות שבהן הזניחה את גופה. התוצאות נראו לעין. החליפה החדשה ישבה עליה מצוין. היא חשפה שיניים ובדקה שלא נמרח עליהן אודם.

    ממש ברגע שיצאה כרוח סערה אל חדר המדרגות הטלפון החל לצלצל והיא התרגשה לראות את שמו של דוד סלע על הצג. הוא ביקש, ספק דרש, שתבטל את כל התוכניות לאותו יום ושתיסע במהירות לתיכון 'רימונים' בהרצליה. זה מילא אותה בגאווה ובהתרגשות. כשנהגה במכונית קצת מעל המהירות המותרת, רצתה לפתוח את החלון ולקלל בקול רם, אבל במקום זאת, המשיכה למלמל לעצמה מילות עידוד קטנות ומנחמות.

    בכניסה לבית הספר עצר אותה אחד השוטרים. כשרצתה להזדהות בפניו הוא הניף את ידו בחוסר סבלנות ופנה להשלים שיחה דחופה במכשיר הקשר. גבר גבוה, שעמד והמתין גם הוא לאישור כניסה, חייך אליה וסימן לה ולנער שעמד מאחוריו שזה הרגע לנצל את חוסר תשומת הלב של השוטר ולהיכנס. היא לא היססה. כשהיו בפנים הם צחקו בקול רם והגבר אמר שהוא זוכר עשרות פעמים שבהן התפלח מבית הספר וכי זו הפעם הראשונה שהוא מתגנב פנימה. היא צחקה וראתה שזה החמיא לו. הוא בחן אותה ועיניו התעכבו לרגע קצר על החזה שלה. היא הושיטה לעברו את ידה והוא מיהר לשלוף יד חמה מכיס הג'ינס שלו. הם לחצו ידיים במעין רשמיות מבודחת.

    "דורון," הוא הציג את עצמו ולא הרים גבה על כך שלא מסרה את שמה בתמורה.

    הם לא התמהמהו, חלפו על פני התלמידים הרבים שעמדו נרגשים מחוץ לכיתות והתקדמו אל עבר אולם הספורט, שהיה ממוקם במרחק של כמה עשרות מטרים מהבניין המרכזי.

    "מה את חושבת שקרה כאן? על מה כל הבלגן?" שאל.

    "אתה מתכוון, מה הביא לכאן את המשטרה?"

    הם נעצרו ליד הסרט האדום שנתלה ברפיון בין שתי גדרות. דורון הניף אותו גבוה מעליו ועמד לחצות. "מה שזה לא יהיה, זה בטח רציני," הכריז והעביר עליה שוב את מבטו. "את נכנסת?"

    הוא חתיך. אבל מייד הבחינה בטבעת הנישואין שענד על אצבעו והחליטה שאין בכוונתה לחייך אליו יותר. "תודה," אמרה ועברה את הסרט שהחזיק מעליה בג'נטלמניות, "אבל תישאר כאן, בבקשה. זה שטח סגור."

    ידו נשארה תלויה באוויר. "סליחה? את באמת רוצה להשאיר אותי כאן לבד?" הוא חייך.

    אף שמצא חן בעיניה היא נאלצה לענות לו ביובש, "בית הספר שם, אם אתה מחפש משהו. כאן זו זירה סגורה."

    באותו רגע ניגש אליה אלון ובירך אותה לשלום. מראהו המגוהץ ניקב בבת אחת את בלון ההליום שעליו ריחפה כל הבוקר והעביר אותה אל הממד הענייני של עבודת המשטרה. היא התעלמה לחלוטין מהמשפט המתחכם שאמר לה הגבר הגבוה שעדיין החזיק מעליו את הסרט האדום, וצעדה אל עבר אולם הספורט.

    "היי, יפה!" הוא קרא לעברה.

    זה תפס אותה כמו קרס דיג בזווית השפה העליונה וגרם לה לעוות את פיה ברוגז. היא הסתובבה, וכשראתה אותו עומד שם ומחייך אליה במעין שחצנות כזאת, כעס גדול צף ועלה בה. היא ריסנה את עצמה כדי לא לומר משהו שתתחרט עליו מאוחר יותר.

    "אחכה לך כאן, אם תרצי לדבר," ניסה לתקן, כנראה לאחר שראה את שאט הנפש על פניה. היא לא ענתה לו ופנתה לאלון, שנראה מופתע מכל הסיטואציה.

    "תקרא בבקשה למישהו שיעמוד פה. אנחנו לא רוצים שכל אחד ייכנס."

    אלון הסתכל על דורון. "מי זה?" שאל בפליאה.

    "לא מעניין אותי מי זה," ענתה בקול רם כדי שכל השוטרים בסביבה ישמעו, "אני רוצה שיוציאו אותו משטח בית הספר. עכשיו!"

     

    אילנה


    10:57

    היא לא הספיקה ללכת לשירותים ועמדה כמו תלמידה צעירה, רגל דורכת על רגל. המורים התגודדו מולה ושאלו בזה אחר זה את אותן השאלות בלי להבין את התשובות שסיפקה ובלי לחשוב בעצמם מה ההיגיון הבריא מכתיב במקרה מסוג זה, שהיה חריג מאוד, אבל לא הצדיק איבוד עשתונות.

    הטלפון הסלולרי שלה צלצל וראש העיר היה על הקו. אילנה החליטה שזה עוד לא הזמן לשיחה הזאת והשתיקה אותו.

    "אבל הם פשוט לא מוכנים להיכנס לכיתות!" התלוננה חדווה בפעם השלישית. אילנה החליטה שהיא לא יכולה להחזיק יותר מעמד. היא יצאה מהמשרד וצעדה נחרצות אל עבר השירותים.

    המסדרונות המו תלמידים. כמה נערות התייפחו זו על כתפה של זו ועוררו את זעמה. היא הבינה שהבשורה כבר עשתה לה כנפיים, אבל באותו הרגע לא עניין אותה דבר מלבד שלפוחית השתן שלה, שעמדה להתפוצץ.

    עדר של מטומטמים, אמרה כמעט בקול רם ואז נשכה את שפתה והניחה למחשבותיה לדהור: נראה שהדבר מאפשר להם להרגיש מיוחדים. זה קרה בבית הספר שלנו, הם יספרו בארשת נלעגת של חשיבות עצמית.

    הזעם עזר לה למנוע מהשתן להתפרץ החוצה. היא כבר הייתה במרחק של כמה פסיעות משירותי הסגל שבקצה אולם הכניסה כאשר הבחינה בראש המבצבץ מעל ראשיהם של האחרים שנאספו ליד השער. זה הביא אותה לסטות ממסלולה כדי לגדוע את הצרה לפני שתהפוך לצרורה. שוטר שהבחין בה מיהר לעברה, אבל היא התעלמה ממנו וניגשה ישר אל שורש הבעיה. "מה, לעזאזל, הוא עושה כאן?!"

    הם הסתובבו, והשוטר שהבחין בה ראשון נעמד קרוב מדי ואמר, "את מכירה את האיש הזה?" הוא נשף לעברה עשן סיגריה סרוח.

    "אני מכירה, ואני דורשת שתוציאו אותו מכאן."

    דורון הסתובב לעברה בחיוך גדול, מה שכמובן עצבן אותה עוד יותר.

    "מה קורה פה, גברתי המנהלת?" שאל בהיתממות מרגיזה, "על מה כל המשטרה?" ואז הרצין בבת אחת ושינה את טון דיבורו. "הבן שלי לומד פה, כפי שאת יודעת. מגיע לי לקבל תשובות."

    אילנה התעלמה מההצגה והסתובבה אל עבר השוטר. "שמעת אותי? תוציאו אותו מכאן!"

    ארשת פניו של השוטר השתנתה והוא נראה לפתע מהורהר. "את חושבת שכדאי שנשאל אותו כמה שאלות? שאקרא לבלשים?"

    היא חשבה שעוד מעט תכה מישהו. "לא!" נבחה בבהילות והרגישה לחלוחית בתחתוניה, מה שאילץ אותה להירגע מעט. "רק תעיפו אותו מכאן. זה מה שחסר לנו, עיתונאי בבית הספר."

    היא הסתובבה ומיהרה אל השירותים. אנשים נאספו ליד הכיורים. שוטרים הסתובבו בכל מקום. לעזאזל.

    היא נכנסה לאחד התאים, נשענה בין הקיר לדלת והתנשמה בכבדות במשך דקה ארוכה. אולי זה לחץ הדם? הלב? לבסוף, כשהתיישבה על האסלה, דבר לא יצא מגופה. השתן היה עצור וכמוהו גם הכעס.

    זו הייתה אמורה להיות השנה שלה. הם הרסו לה אותה. מישהו עשה לה את זה בכוונה.

    אלוהים! היא לא בכתה מאז הייתה חיילת פותה שחיכתה ליד חדר האוכל של הטייסים אחרי שאמרו לה שהמטוס של יגאל לא חזר. לא הייתה לה שום כוונה להתחיל להתייפח שוב, בגיל שישים וחמש.

     

    דורון


    11:03

    כשחזר אל הרכב נזכר שלא נפרד מאייל, ואז גם עלתה בראשו המחשבה כי העובדה שנזרק מבעד לדלת הקדמית לא מנעה ממנו את האפשרות לחלץ מידע דרך הדלת האחורית.

    הוא כתב לו הודעה בוואטסאפ: מי מת?

    חיכה רגע ואז כתב שוב: מישהו שאתה מכיר?

    לא הייתה תשובה.

    הוא התחיל לכתוב משהו ואז מחק, נכנס לרכב והתניע. כמעט נסע, אבל אז הרים את מעצור היד, נטל לידיו את המכשיר, בדק הודעות, מיילים. כלום.

    הוא כתב: חמוד, אני צריך שתרחרח קצת בשבילי. מה שתוכל לתת לי לפני שכלי התקשורת יגיעו.

    הוא הדליק את הרדיו והקשיב לקשקושים הרגילים בתוכניות הדיבורים של הבוקר. מועקה גדולה הצטברה בחזהו והוא חשש שיתפוצץ. הוא זרק את הטלפון למושב האחורי, הוריד את מעצור היד ודרדר את הרכב בחזרה אל הכביש בלי להסתכל לאחור, החליף להילוך קדמי ולחץ על הגז. המנוע צווח, אבל עוד לפני סוף הזינוק דורון לחץ בכל הכוח על הבלמים. מאחר שלא היה חגור, כמעט עף על השמשה הקדמית. הטלפון נפל בין המושבים והשוטרים, שעמדו ליד שער בית הספר, הסתובבו כדי לראות מה קורה.

    דורון נופף להם שהכול בסדר. איפה הטלפון המחורבן? הפעם הצליל נשמע בבירור. התקבלה הודעה. הוא הכניס את ידו מתחת למושב ונתקל בכל הזבל שלא פינה זה יותר משנה. אצבעותיו גיששו בקבוקי מים, עטיפות מסטיק, בדלי סיגריה מהתקופה שבה עישן, הכול מלבד הטלפון. "אלוהים!" זעק אל תקרת המכונית.

    הוא משך את הכיסא לפנים, הסתובב בכל גופו לאחור ונעזר בעיניו. המכשיר היה מונח על המושב האחורי. הוא הרים אותו בהפתעה. זה היה הסלולרי של אייל. על מסך הנעילה הופיעו ההודעות שלו בזו אחר זו. הוא קרא אותן שוב ושוב כאילו היו ממוענות אליו, והתבייש בהן.

    מה יעשה עכשיו? ייסע? יחכה? אל בית הספר לא ייתנו לו לשוב ולהיכנס. הוא החליף בין הרדיו לנגן הבלוטות' והגביר את הווליום. הגיטרות המכסחות מילאו את הרכב. מוזר להאזין למוזיקה לבד. המילים המוכרות שידע בעל פה איבדו את משמעותן.

    הוא רצה שהם יאזינו למוזיקה יחד. מיכל רמזה לו שינסה לשחק עם הילד במשחקים של ילדים, אבל הוא התעקש שצריך לחשוף את אייל למה שבאמת חשוב בחיים. מובן שהוא לא יודה בכך שהיא צדקה. רק הוא שיחק 'פיפא' בפלייסטיישן, רק הוא צפה במערבונים ובסרטי בורקס, ואף שנסעו יחד בכל בוקר לבית הספר, רק הוא באמת האזין ל'בלק סאבאת''.

    הודעה חדשה התקבלה בסלולרי של אייל ממישהו המכונה 'רז בין־אמוק'. זו הייתה תמונה, ואף שעל מסך הנעילה היא נראתה קטנה מאוד, הוא מייד קלט את הדם. ההתרגשות טלטלה אותו כמו מכת חשמל. הוא הצמיד לרצפה את דוושת הגז ורק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכר להוריד את מעצור היד. החלק האחורי של הג'יפ היטלטל לרגע ואז זינק לפנים בכל הכוח.

    יניב ברמן (נולד ב-1977) הוא במאי, מפיק ותסריטאי ישראלי. יניב נולד בחיפה ולמד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. סרטו הקצר "גם ילדים התחילו קטנים" על ילדים בחטיבת ביניים, אשר משתלטים על המוסד ולוקחים את המורים בני ערובה נבחר להשתתף בתחרות ה-Cinéfondation בפסטיבל קאן בשנת 2006. במשך 6 שנים הוא צילם סרט דוקומנטרי על פלוגה מילואים, שיצא בשנת 2007 בשם "שלום פלוגה א'". בשנת 2016 הוא כתב וביים את הסרט "מדינת הגמדים", שכמו סרטיו הקודמים, עסק בתהליך הטראומטי של ילדים הנעשים חיילים בחברה מיליטריסטית אלימה. ביוני 2021 יצא לאור ספרו "סביבונים", העוקב אחרי פרשת רצח מחרידה בתיכון במרכז הארץ, הנפרסת על פני שמונת ימי חג החנוכה.

    יניב הוא מפיק של סרטי פרסום ותדמית, ובעל חברת ההפקות White Bird Films. גר בהרצליה עם בת זוגו פזית ולהם שתי בנות.

    עוד על הספר

    • הוצאה: מטאור
    • תאריך הוצאה: יולי 2021
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 469 עמ' מודפסים
    סביבונים יניב ברמן

    1
    יום רביעי, נר ראשון של חנוכה­­­­­­­­­­­­


    אלון


    09:46

    על רצפת הפי־וי־סי הירוקה של אולם הספורט זרמו פסים ארוכים של דם אל שלולית. המשטח החבוט איבד את צורתו האחידה ונראה למביט בו מלמעלה כמו עוף הקוליברי המסתורי ממדבר נסקה. השוטרים השתדלו לדרוך רק בשוליו של האולם, אך מרגע שהגיעו כיסויי הנעליים החלו חוצים הלוך ושוב, חלקם כדי לחזות בגופות ולהתרברב בכך שראו אותן, וחלקם כדי לעשות עבודה של ממש ולאסוף ראיות.

    גופת הנער הגבוה ובהיר השיער הייתה מוטלת פשוטת זרועות כמו חץ הפונה אל עבר קו העונשין, והנערה הזעירה שכבה מכווצת, ידיה הקפואות אוחזות בצווארה, עדיין מנסות למנוע מהדם לעזוב את הגוף, אך ללא הועיל.

    "מתי ביקרה כאן המנקה בפעם האחרונה?" פנה אלון אל המורה לספורט, שהתקשר להזמין את המשטרה. המורה לא הצליח לענות כמעט על שום שאלה, הוא עדיין היה המום ולא הפסיק למלמל שהכיר את שני התלמידים, אלה שהיו מוטלים על רצפת אולם הספורט. אלון הופתע ממראהו המרושל והכרסתני של מי שאמון על שיעורי הספורט בבית הספר, אבל שיער לעצמו שגם הוא, שנהג לבלות בחדר הכושר לפחות שלוש פעמים בשבוע, היה עלול להיראות כך לו היה מעביר שלושים שנה במערכת החינוך.

    "ניר למד אצלי בשיעורים. הוא היה כדורסלן מצטיין ועכשיו הוא מת וכל ההשקעה ירדה לטמיון," אמר בצער.

    "אתה מאמן את נבחרת הכדורסל?" שאל אלון בזמן שכתב את הפרטים בפנקסו. המורה לא ענה. כאשר אלון חזר על השאלה, המורה הביט בו כאילו נפל מהירח.

    "לא, מה פתאום, אין לנו נבחרת כדורסל בבית הספר," אמר ואז הסתובב אל עבר השוטר שהתבונן בו בקוצר רוח, "אבל ראיתי אותו משחק בהפסקות." לפתע השתתק, מלמל משהו לא ברור ואז חזר על דבריו, כנראה כדי לדייק, "ראיתי אותו משחק בשיעורים... אתה מבין, לפעמים אני נותן להם כדור כדי שישחררו קיטור. לעיתים רחוקות, כשיורד גשם בחוץ או כשנתפס לי הגב," אמר במעין התנצלות.

    אלון לא רצה להתפרץ אל דבריו של המורה, אבל באותה המידה לא היה יכול להרשות לעצמו לעמוד במקום ולנהל שיחת חולין עם האיש הטרחן הזה. אף שרצה להרפות, נזכר בדבריה של רווית שתמיד הטיפה שאסור לוותר בקלות, בעיקר לא לעצמך, ושחשוב לתקוף את הנחקר בשאלות ולא לאפשר לו לברוח לשומקום בעזרת הרבה מילים.

    "מתי ראית אותם בפעם האחרונה? מתי היה השיעור? והתלמידה, שירי, אמרת שאתה מכיר אותה. רק מרחוק או שיצא לכם לדבר? אני חוזר לשאול על התלמיד, ניר. איך הוא היה בשיעורים? אמרת שהוא היה ספורטאי מצטיין. איך הוא הסתדר עם התלמידים האחרים?"

     

     

    דורון


    10:28

    האוטו ממש רעד לצלילי חזירי המלחמה של בלק סאבאת'. עוד מעט הם יגיעו לבית הספר והשיר הארוך לא התקדם בקצב הנכון אל עבר השיא המיוחל. הפעמון צלצל לפני חמש דקות, השיעור בטח התחיל והאיחור יירשם, אין טעם להרוס את השיר ולהפסיק אותו באמצע. כשהיה בגילו של אייל כבר הכיר בעל פה את כל האלבום. דורון האמין שאם יצליח להדביק את אייל במוזיקה שאהב, זה יסלול להם את הדרך המשותפת ויוכלו להיות חברים, למרות שונותם. דורון היה גבוה וחסון, שזוף כאדם ששב זה עתה משבוע של סקי באלפים, ואייל היה רזה, שברירי, חיוור. עורו הכמעט שקוף העיד על השעות הרבות שבהן בילה כפוף מול מסך המחשב שבחדרו.

    דורון השתדל לנסוע הכי לאט שהוא יכול, אבל המכוניות שמאחור רק התרבו והוא נאלץ לפנות לרחוב שבו שכן בית הספר.

    בדיוק ברגע שבו הגיע השיא המיוחל דורון הנמיך את המוזיקה בפתאומיות. אייל הרים את מבטו מהסלולרי והסיט מעט את שערו השחור המתארך. הם הסתכלו בהשתאות על רכבי המשטרה והאמבולנסים שעמדו מול שער בית הספר. שוטר אפור שיער שנראה כאילו שכח לצאת לפנסיה התכוון לרדת אל הכביש ולסמן משהו, אבל דורון העמיד פנים שאינו רואה, לחץ על דוושת הגז והעלה את הג'יפ על המדרכה הנגדית. השוטר האיץ את צעדיו, כמעט רץ, ולבסוף נחסם על ידי דורון שהשיג אותו ויצא מהרכב.

    "אתה לא יכול לעמוד כאן!" הכריז, "בבקשה, אדוני, אתה צריך לפנות את השטח. אתה לא רואה מה קורה כאן?"

    דורון לא הסתכל על השוטר. עיניו ננעצו במהומה שהתחוללה בכניסה לבית הספר.

    "אדוני!" נהם השוטר. דורון העביר את מבטו מבית הספר אל לובש המדים המבוגר.

    "כן, אני יודע. ביקשו ממני שאגיע," ענה בנחת. "באתי הכי מהר שיכולתי. אני מקווה שאני לא מאחר."

    השוטר הנרגז שמט במהירות ארשת של כעס ועטה על פרצופו קמטים של בלבול אשר הלמו יותר את פניו העגולות. "מאחר למה?" שאל בטון מרוכך.

    דורון בחן אותו בחומרה. "מה זאת אומרת? אני לא יודע, אבל אם קראו לי, כנראה יש להם סיבה טובה."

    השוטר לא ידע מה לומר או לשאול. דורון ניצל את חוסר האונים שלו והתקדם אל עבר השער במהירות, מתעלם מהשוטר ומאייל, שסגר אחריו את דלת הג'יפ והחל לצעוד בשאננות אופיינית בעקבות אביו.

     

    רווית


    10:38

    היא אמרה את הדברים בתקיפות. שני הגברים הופתעו מנימת הכעס שבקולה, אבל היא החליטה שלא לתת לדבר להשפיע על מצב רוחה.

    הבוקר התחיל מצוין. דניאל נפרד ממנה בגן בלי לבכות והיא הספיקה לחזור הביתה, לשתות קפה, להתרחץ, להתלבש, להתאפר מול המראה ולהגיד בקול רם 'תפסיקו לשחק עם הזין שלכם ולכו לעזאזל!'. היא הייתה מרוצה. אף שחלפה מחצית העשור השלישי לחייה וחרף העובדה שעברה המפואר בנבחרת הכדורסל נמצא הרחק מאחוריה, היא עדיין הייתה בכושר לא רע. שרירי בטנה הלכו והתחזקו והייתה לה מוטיבציה גדולה להמשיך בשגרת האימונים שכפתה על עצמה, אחרי כמה שנים אומללות שבהן הזניחה את גופה. התוצאות נראו לעין. החליפה החדשה ישבה עליה מצוין. היא חשפה שיניים ובדקה שלא נמרח עליהן אודם.

    ממש ברגע שיצאה כרוח סערה אל חדר המדרגות הטלפון החל לצלצל והיא התרגשה לראות את שמו של דוד סלע על הצג. הוא ביקש, ספק דרש, שתבטל את כל התוכניות לאותו יום ושתיסע במהירות לתיכון 'רימונים' בהרצליה. זה מילא אותה בגאווה ובהתרגשות. כשנהגה במכונית קצת מעל המהירות המותרת, רצתה לפתוח את החלון ולקלל בקול רם, אבל במקום זאת, המשיכה למלמל לעצמה מילות עידוד קטנות ומנחמות.

    בכניסה לבית הספר עצר אותה אחד השוטרים. כשרצתה להזדהות בפניו הוא הניף את ידו בחוסר סבלנות ופנה להשלים שיחה דחופה במכשיר הקשר. גבר גבוה, שעמד והמתין גם הוא לאישור כניסה, חייך אליה וסימן לה ולנער שעמד מאחוריו שזה הרגע לנצל את חוסר תשומת הלב של השוטר ולהיכנס. היא לא היססה. כשהיו בפנים הם צחקו בקול רם והגבר אמר שהוא זוכר עשרות פעמים שבהן התפלח מבית הספר וכי זו הפעם הראשונה שהוא מתגנב פנימה. היא צחקה וראתה שזה החמיא לו. הוא בחן אותה ועיניו התעכבו לרגע קצר על החזה שלה. היא הושיטה לעברו את ידה והוא מיהר לשלוף יד חמה מכיס הג'ינס שלו. הם לחצו ידיים במעין רשמיות מבודחת.

    "דורון," הוא הציג את עצמו ולא הרים גבה על כך שלא מסרה את שמה בתמורה.

    הם לא התמהמהו, חלפו על פני התלמידים הרבים שעמדו נרגשים מחוץ לכיתות והתקדמו אל עבר אולם הספורט, שהיה ממוקם במרחק של כמה עשרות מטרים מהבניין המרכזי.

    "מה את חושבת שקרה כאן? על מה כל הבלגן?" שאל.

    "אתה מתכוון, מה הביא לכאן את המשטרה?"

    הם נעצרו ליד הסרט האדום שנתלה ברפיון בין שתי גדרות. דורון הניף אותו גבוה מעליו ועמד לחצות. "מה שזה לא יהיה, זה בטח רציני," הכריז והעביר עליה שוב את מבטו. "את נכנסת?"

    הוא חתיך. אבל מייד הבחינה בטבעת הנישואין שענד על אצבעו והחליטה שאין בכוונתה לחייך אליו יותר. "תודה," אמרה ועברה את הסרט שהחזיק מעליה בג'נטלמניות, "אבל תישאר כאן, בבקשה. זה שטח סגור."

    ידו נשארה תלויה באוויר. "סליחה? את באמת רוצה להשאיר אותי כאן לבד?" הוא חייך.

    אף שמצא חן בעיניה היא נאלצה לענות לו ביובש, "בית הספר שם, אם אתה מחפש משהו. כאן זו זירה סגורה."

    באותו רגע ניגש אליה אלון ובירך אותה לשלום. מראהו המגוהץ ניקב בבת אחת את בלון ההליום שעליו ריחפה כל הבוקר והעביר אותה אל הממד הענייני של עבודת המשטרה. היא התעלמה לחלוטין מהמשפט המתחכם שאמר לה הגבר הגבוה שעדיין החזיק מעליו את הסרט האדום, וצעדה אל עבר אולם הספורט.

    "היי, יפה!" הוא קרא לעברה.

    זה תפס אותה כמו קרס דיג בזווית השפה העליונה וגרם לה לעוות את פיה ברוגז. היא הסתובבה, וכשראתה אותו עומד שם ומחייך אליה במעין שחצנות כזאת, כעס גדול צף ועלה בה. היא ריסנה את עצמה כדי לא לומר משהו שתתחרט עליו מאוחר יותר.

    "אחכה לך כאן, אם תרצי לדבר," ניסה לתקן, כנראה לאחר שראה את שאט הנפש על פניה. היא לא ענתה לו ופנתה לאלון, שנראה מופתע מכל הסיטואציה.

    "תקרא בבקשה למישהו שיעמוד פה. אנחנו לא רוצים שכל אחד ייכנס."

    אלון הסתכל על דורון. "מי זה?" שאל בפליאה.

    "לא מעניין אותי מי זה," ענתה בקול רם כדי שכל השוטרים בסביבה ישמעו, "אני רוצה שיוציאו אותו משטח בית הספר. עכשיו!"

     

    אילנה


    10:57

    היא לא הספיקה ללכת לשירותים ועמדה כמו תלמידה צעירה, רגל דורכת על רגל. המורים התגודדו מולה ושאלו בזה אחר זה את אותן השאלות בלי להבין את התשובות שסיפקה ובלי לחשוב בעצמם מה ההיגיון הבריא מכתיב במקרה מסוג זה, שהיה חריג מאוד, אבל לא הצדיק איבוד עשתונות.

    הטלפון הסלולרי שלה צלצל וראש העיר היה על הקו. אילנה החליטה שזה עוד לא הזמן לשיחה הזאת והשתיקה אותו.

    "אבל הם פשוט לא מוכנים להיכנס לכיתות!" התלוננה חדווה בפעם השלישית. אילנה החליטה שהיא לא יכולה להחזיק יותר מעמד. היא יצאה מהמשרד וצעדה נחרצות אל עבר השירותים.

    המסדרונות המו תלמידים. כמה נערות התייפחו זו על כתפה של זו ועוררו את זעמה. היא הבינה שהבשורה כבר עשתה לה כנפיים, אבל באותו הרגע לא עניין אותה דבר מלבד שלפוחית השתן שלה, שעמדה להתפוצץ.

    עדר של מטומטמים, אמרה כמעט בקול רם ואז נשכה את שפתה והניחה למחשבותיה לדהור: נראה שהדבר מאפשר להם להרגיש מיוחדים. זה קרה בבית הספר שלנו, הם יספרו בארשת נלעגת של חשיבות עצמית.

    הזעם עזר לה למנוע מהשתן להתפרץ החוצה. היא כבר הייתה במרחק של כמה פסיעות משירותי הסגל שבקצה אולם הכניסה כאשר הבחינה בראש המבצבץ מעל ראשיהם של האחרים שנאספו ליד השער. זה הביא אותה לסטות ממסלולה כדי לגדוע את הצרה לפני שתהפוך לצרורה. שוטר שהבחין בה מיהר לעברה, אבל היא התעלמה ממנו וניגשה ישר אל שורש הבעיה. "מה, לעזאזל, הוא עושה כאן?!"

    הם הסתובבו, והשוטר שהבחין בה ראשון נעמד קרוב מדי ואמר, "את מכירה את האיש הזה?" הוא נשף לעברה עשן סיגריה סרוח.

    "אני מכירה, ואני דורשת שתוציאו אותו מכאן."

    דורון הסתובב לעברה בחיוך גדול, מה שכמובן עצבן אותה עוד יותר.

    "מה קורה פה, גברתי המנהלת?" שאל בהיתממות מרגיזה, "על מה כל המשטרה?" ואז הרצין בבת אחת ושינה את טון דיבורו. "הבן שלי לומד פה, כפי שאת יודעת. מגיע לי לקבל תשובות."

    אילנה התעלמה מההצגה והסתובבה אל עבר השוטר. "שמעת אותי? תוציאו אותו מכאן!"

    ארשת פניו של השוטר השתנתה והוא נראה לפתע מהורהר. "את חושבת שכדאי שנשאל אותו כמה שאלות? שאקרא לבלשים?"

    היא חשבה שעוד מעט תכה מישהו. "לא!" נבחה בבהילות והרגישה לחלוחית בתחתוניה, מה שאילץ אותה להירגע מעט. "רק תעיפו אותו מכאן. זה מה שחסר לנו, עיתונאי בבית הספר."

    היא הסתובבה ומיהרה אל השירותים. אנשים נאספו ליד הכיורים. שוטרים הסתובבו בכל מקום. לעזאזל.

    היא נכנסה לאחד התאים, נשענה בין הקיר לדלת והתנשמה בכבדות במשך דקה ארוכה. אולי זה לחץ הדם? הלב? לבסוף, כשהתיישבה על האסלה, דבר לא יצא מגופה. השתן היה עצור וכמוהו גם הכעס.

    זו הייתה אמורה להיות השנה שלה. הם הרסו לה אותה. מישהו עשה לה את זה בכוונה.

    אלוהים! היא לא בכתה מאז הייתה חיילת פותה שחיכתה ליד חדר האוכל של הטייסים אחרי שאמרו לה שהמטוס של יגאל לא חזר. לא הייתה לה שום כוונה להתחיל להתייפח שוב, בגיל שישים וחמש.

     

    דורון


    11:03

    כשחזר אל הרכב נזכר שלא נפרד מאייל, ואז גם עלתה בראשו המחשבה כי העובדה שנזרק מבעד לדלת הקדמית לא מנעה ממנו את האפשרות לחלץ מידע דרך הדלת האחורית.

    הוא כתב לו הודעה בוואטסאפ: מי מת?

    חיכה רגע ואז כתב שוב: מישהו שאתה מכיר?

    לא הייתה תשובה.

    הוא התחיל לכתוב משהו ואז מחק, נכנס לרכב והתניע. כמעט נסע, אבל אז הרים את מעצור היד, נטל לידיו את המכשיר, בדק הודעות, מיילים. כלום.

    הוא כתב: חמוד, אני צריך שתרחרח קצת בשבילי. מה שתוכל לתת לי לפני שכלי התקשורת יגיעו.

    הוא הדליק את הרדיו והקשיב לקשקושים הרגילים בתוכניות הדיבורים של הבוקר. מועקה גדולה הצטברה בחזהו והוא חשש שיתפוצץ. הוא זרק את הטלפון למושב האחורי, הוריד את מעצור היד ודרדר את הרכב בחזרה אל הכביש בלי להסתכל לאחור, החליף להילוך קדמי ולחץ על הגז. המנוע צווח, אבל עוד לפני סוף הזינוק דורון לחץ בכל הכוח על הבלמים. מאחר שלא היה חגור, כמעט עף על השמשה הקדמית. הטלפון נפל בין המושבים והשוטרים, שעמדו ליד שער בית הספר, הסתובבו כדי לראות מה קורה.

    דורון נופף להם שהכול בסדר. איפה הטלפון המחורבן? הפעם הצליל נשמע בבירור. התקבלה הודעה. הוא הכניס את ידו מתחת למושב ונתקל בכל הזבל שלא פינה זה יותר משנה. אצבעותיו גיששו בקבוקי מים, עטיפות מסטיק, בדלי סיגריה מהתקופה שבה עישן, הכול מלבד הטלפון. "אלוהים!" זעק אל תקרת המכונית.

    הוא משך את הכיסא לפנים, הסתובב בכל גופו לאחור ונעזר בעיניו. המכשיר היה מונח על המושב האחורי. הוא הרים אותו בהפתעה. זה היה הסלולרי של אייל. על מסך הנעילה הופיעו ההודעות שלו בזו אחר זו. הוא קרא אותן שוב ושוב כאילו היו ממוענות אליו, והתבייש בהן.

    מה יעשה עכשיו? ייסע? יחכה? אל בית הספר לא ייתנו לו לשוב ולהיכנס. הוא החליף בין הרדיו לנגן הבלוטות' והגביר את הווליום. הגיטרות המכסחות מילאו את הרכב. מוזר להאזין למוזיקה לבד. המילים המוכרות שידע בעל פה איבדו את משמעותן.

    הוא רצה שהם יאזינו למוזיקה יחד. מיכל רמזה לו שינסה לשחק עם הילד במשחקים של ילדים, אבל הוא התעקש שצריך לחשוף את אייל למה שבאמת חשוב בחיים. מובן שהוא לא יודה בכך שהיא צדקה. רק הוא שיחק 'פיפא' בפלייסטיישן, רק הוא צפה במערבונים ובסרטי בורקס, ואף שנסעו יחד בכל בוקר לבית הספר, רק הוא באמת האזין ל'בלק סאבאת''.

    הודעה חדשה התקבלה בסלולרי של אייל ממישהו המכונה 'רז בין־אמוק'. זו הייתה תמונה, ואף שעל מסך הנעילה היא נראתה קטנה מאוד, הוא מייד קלט את הדם. ההתרגשות טלטלה אותו כמו מכת חשמל. הוא הצמיד לרצפה את דוושת הגז ורק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכר להוריד את מעצור היד. החלק האחורי של הג'יפ היטלטל לרגע ואז זינק לפנים בכל הכוח.