גלויה מאיטליה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלויה מאיטליה
מכר
מאות
עותקים
גלויה מאיטליה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גלויה מאיטליה

3.9 כוכבים (31 דירוגים)

עוד על הספר

אלכס בראון היא סופרת רבי-מכר שבאמתחתה אחד-עשר ספרים. ספריה מעוררי ההשראה תורגמו לשפות רבות. היא מתגוררת במחוז קנט שבאנגליה עם בעלה, בתה ושני כלבי לברדור שחורים.

תקציר

גרייס קווין אוהבת את העבודה שלה בחברת האחסון כהן. היא נהנית מאוד למצוא לעתים אוצרות ביחידות אחסון שבעליהן נטשו ושכחו מהן, וכשהיא מגלה אוסף אמנות יקר ערך וצרור מכתבים משנות השלושים של המאה העשרים, סקרנותה מתעוררת ביתר שאת.
גרייס מתעמקת במכתבים וחושפת את סיפורה של קוני לוין, צעירה אנגליה שלבה מושך אותה לאיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה. תוכן המכתבים מעורר בגרייס, המתמודדת עם לב שבור ומטופלת באם שתלטנית, תקווה להתחלה חדשה, והיא יוצאת למסע שלוקח אותה עד לווילה ורודה הנשקפת אל הריוויירה האיטלקית. 
האם היא תצליח לחשוף את סודות המשפחה ואת הבגידות שעליהן ניסתה קוני להתגבר? האם היא תמצא אהבה משלה?

אלכס בראון היא סופרת רבי-מכר שבאמתחתה אחד-עשר ספרים. ספריה מעוררי ההשראה תורגמו לשפות רבות. היא מתגוררת במחוז קנט שבאנגליה עם בעלה, בתה ושני כלבי לברדור שחורים.

פרק ראשון

פתח דבר
 

טינדלדייל, האזור הכפרי של אנגליה, 1939

הטלת מטבע, זה כל מה שנדרש כדי לחתום את גורלה של קונסטנס לוין בת השבע־עשרה.

"אם יצא עץ, היא תיסע לדודה רייצ'ל במנהטן," הכריזה אמה. היא בקושי יכלה להביט בבתה ה"מופקרת", המילה שהשתמשה בה כשגילתה לראשונה את מצבה של קוני.

מנהטן. אמריקה. אולי זה לא יהיה כל כך נורא... קוני נזכרה במחשבותיה כשהעזה להרים את עיניה המושפלות ולהביט בידיו של אבא שלה, המונחות זו על זו, מוכנות לגלות את עתידה. ריח האלגום של מי הגילוח שלו פעפע באוויר ביניהם. אבל אז הכול השתבש. המטבע לא הראה עץ. וזה היה הסוף. אז היא לא תפליג לניו יורק ותבקר באתרים אמריקאיים מלהיבים כמו פסל החירות. קוני ראתה תמונות שלו במגזין "בריטניה אנד איב". והיא לא תראה מופע בברודוויי, עם רקדניות מקצועיות המתנועעות בחן ובהדר שתמיד שאפה להם בשיעור המחול השבועי שלה. כל זה לא יקרה. לא עכשיו, כשגורלה השתנה לנצח.

במקום זה ישלחו אותה ברכבת הבאה מביתה בבלקהית שבלונדון אל האזור הכפרי, שבו אף אחד לא יכיר אותה. היא תתארח אצל אחות של סבא שלה, דודה מוד. הדודה גרה בטינדלדייל, כפר ישנוני קטן, המוקף בשדות על גבי שדות עם פרות מגושמות ומבנים לייבוש כְּשות, מוקפים בשורות גפנים שהגיעו כמעט עד השמים. דודה מוד היתה אישה קודרת שקוני לא פגשה עד אז. אבל זה בדיוק היה העניין. הגלו אותה לפני שהחברים של הוריה, אנשים בעלי השפעה וחשוב מכך, מכובדים, יגלו מה עשתה, והיא תמיט חרפה על כל המשפחה.

"לא, מוכרחים לטפל בעניין במהירות ובזהירות," זה מה שאמר אביה כשניסתה לחשוב על פתרון אחר. שהיא תתחתן עם החבר שלה והם יחיו יחד באושר ובעושר. אבל ג'ימי לא היה יהודי, ולכן הוריה אסרו על הזיווג, והוא גם ניקה רצפות במפעל אריזה בדֶפּטפורד, וזה ממש לא היה מקובל.

קוני פגשה את ג'ימי ביריד באחת השבתות, כשהלכה בערב לפארק עם חברתה הטובה קיטי. ג'ימי והחבר הכי טוב שלו, סטנלי, ישבו מאחוריהן על סוסי העץ הצבעוניים של הקרוסלה. הערב היה נעים מאוד: הם רכבו סביב־סביב, וצלילי העוגב המלודיים ריחפו ברוח הקלה. קוני הרגישה חסרת דאגות ומאושרת. אחר כך ג'ימי זכה בדוכן הקליעה למטרה בקוקוס ובדובי ורוד ורך ונתן לה אותם. הוא ליווה אותה הביתה והצחיק אותה בכל מיני מבטאים טיפשיים ובהומור סלפסטיק. בלורית שערו, השחורה כמו דִבְשָׁה, נפלה על עיניו הירוקות השובבות, וקוני הסתחררה כשקרץ לה והטה את ראשו אחרי שאמר לה לילה טוב ליד השער כמו ג'נטלמן אמיתי.

הם קבעו להיפגש ליד אגם הברווזים למחרת אחר הצהריים, וממש לפני שהיתה צריכה ללכת הביתה לארוחת הערב, ג'ימי חיבק אותה ונשק לה בלהט כזה, שהיא ידעה שהוא יהיה הבחור שלה. בשבועות הבאים האהבה ביניהם פרחה. הם נפגשו בחשאי, כמובן, כי הוריה לא חיבבו את ג'ימי מההתחלה. הם אפילו לא נתנו לו סיכוי להראות מה הוא שווה כשבא אליה פעם הביתה עם זר משגע של פרחי בר שקטף בעצמו בשדות בפארק גריניץ'. הוא אפילו קנה סרט סאטן בצהוב עליז מחנות הסדקית ליד התחנה וקשר בו את הזר, אבל אמא סירבה בכלל להכניס אותו הביתה וגירשה אותו משם בגערה. ואז, מיד אחרי הנאום של מר צ'מברליין ברדיו בשלושה בספטמבר, עם הכרזת המלחמה, ג'ימי התגייס כדי למלא את חובתו הפטריוטית, והיא הרגישה שהאור בחייה כבה.

קוני הבטיחה לחכות לו שיחזור והתפללה בכל בוקר ובכל ערב שג'ימי היקר שלה לא ייפצע ושיחזור הביתה מאיפה שהוא נמצא. היא לא יכלה אפילו לחשוב על אפשרות אחרת לאהוב לבה והאמינה שהמחשבות האלה עלולות להיות התגרות בגורל. אבל ג'ימי לא ענה למכתביה מאז שהתגייס ואפילו לא שלח גלויה זעירה צבעונית כמו זו שקיטי חברתה קיבלה מהחבר שלה, סטנלי. קיטי שמרה את הגלויה בכיס בארנק שלה כדי להרגיש קרובה אליו, וקוני הצטערה מאוד שאין לה גלויה כזאת. כמה מילים ממנו שתוכל להיאחז בהן. כדי שג'ימי יהיה תמיד קרוב אליה. נשאר לה רק הדובי הוורוד. אם היתה שומעת מג'ימי, אולי היתה מעזה לספר לו קודם על ההיריון במקום לחכות עד שיחזור אליה. ואולי ככה עדיף. בקרוב ימלאו לה שמונה־עשרה, והיא ידעה שג'ימי יתחתן איתה תכף ומיד כשישמע על הילד... והם לא יצטרכו לבקש רשות מההורים שלה.

קוני לחצה על גבה התחתון בכף ידה הימנית והתיישבה על הכיסא הנוקשה לצד המיטה בחדר הספרטני. דודה מוד היתה אישה חסכנית שלא ראתה טעם בנוחיות ביתית או בדברים יפים. היא העדיפה לחיות כמו קדושה מעונה וציפתה מקוני לחיות כמוה במשך שהותה שם. נראה שזה היה עונשה על כך שהתאהבה בג'ימי ואחר כך שכבה איתו פעם אחת. אילו רק היתה יודעת שרגע התשוקה שלהם יניב תינוק, היתה מחכה עד ליל הכלולות.

עכשיו נותרו לה רק זיכרונות מהאושר שחוותה עם ג'ימי, מהמוזיקה והשמחה, מהכריות והנוחות והשירותים הנפלאים בתוך הבית שקוני גדלה בו בבית ברובע בלקהית היוקרתי בלונדון. לא היו שום רכות או שמחה בעולמה של דודה מוד. בית השימוש, שעמד בקצה גינה ארוכה, היה קודר וקר אפילו בחודשי הקיץ. אבעבועות הקור על אצבעות רגליה של קוני גירדו ופעמו מרוב כאב. הבית לא היה טוב יותר: רצפת האבן היתה קשה והקירות היו טחובים, וקוני הרגישה שכל הצבע נגוז מחייה. בתחילת שהותה בטינדלדייל הרשתה לה דודה מוד ללכת לכפר, שם פגשה קוני שתי נערות שישבו על ספסל בכיכר וחלקו שקית של חטיפי צ'יפס. האחיות ויני ואידי היו בערך בגילה, והיא נהנתה לפטפט איתן ולהעמיד פנים ששום דבר בחייה לא השתנה, ולו רק לזמן קצר. חיים מאושרים ועליזים. אבל דודה מוד ביטלה את הטיולים לכפר ברגע שבטנה הפורייה של קוני התחילה להתעגל, ומאז היא לא זכתה לבלות בחברתן של ויני ואידי. דודה מוד אפילו הורתה לקוני להוריד את גזירי העיתון העליזים וה"מטונפים" שלה מקירות החדר, ועכשיו הם היו סגורים במעטפה בתוך היומן שהסתירה בחריץ שמאחורי משענת המיטה.

לפחות זה ייגמר בקרוב.

אני אהיה אישה נשואה ומכובדת.

מר וגברת ג'יי בלייק.

ואני גם אהיה אמא!

קוני נאחזה במחשבות האלה וגיששה מאחורי משענת המיטה. אחרי ששלפה את היומן ממקום המסתור שלו, הניחה אותו על תלולית בטנה הנפוחה והוציאה עט נובע. היא בדקה מה התאריך לפני שמחקה עוד יום בקו. רק עוד כמה שבועות. אבל היא לא היתה בטוחה. אמה אמרה שיעברו בערך תשעה חודשים עד שהתינוק יגדל מספיק ויהיה מוכן להיוולד, אבל קוני לא ידעה ממתי לספור. האם לספור מהרגעים שלאחר המעשה, כששכבה בזרועותיו של ג'ימי, חולמנית ומאושרת עד הגג, וגופה עדיין עקצץ ממגעו? או מהפעם הראשונה שהמחזור שלה לא הופיע? והיא לא העזה לשאול.

אבל ג'ימי יחזור בקרוב הביתה וישים קץ לרגשות הפחד והבושה שלה. היא מוכרחה להאמין בכך. זה כל מה שהיא יכולה לעשות, כי אף פעם לא הרגישה כל כך בודדה...

 

1

לונדון, אנגליה, כיום

גרייס קווין אהבה את עבודתה ב'חברת האחסון הנוח של כהן'. העבודה היתה הדבר היחיד שבאמת נהנתה ממנו בימים אלה. חוץ מהסריגה שלה ומהספל הגדול של שוקו חם, עם טיפת שרי ברנדי, בערב כשנמלטה לתוך אחד הסרטים הישנים האהובים עליה. היא אהבה את הסרטים הקלאסיים. להרגיש שהיא נסחפת לעולם של נוסטלגיה וזוהר, שבו לא קורה שום דבר רע, ככה לפחות זה נראה. במיוחד מחזות־זמר עם הרבה ריקודים. פרד וג'ינג'ר. דוריס דיי. השיר "ויפ־קראק־אוויי!" גרייס היתה המעריצה הכי גדולה של דוריס דיי ולמדה כל כך הרבה על תזמון ועל דיוק מהצפייה בה, וזה עזר לה לשכלל את כישורי הריקוד שלה. גם ג'ין קלי. "שיר אשיר בגשם". אף פעם לא יימאס לה לראות את יצירת המופת הזאת. אבל השחקנית האהובה עליה יותר מכול — אלא מה — היתה אודרי הפבורן האגדית ב"פנים מצחיקות". הכול באמת היה "נפלא ונהדר", כמו שאודרי ופרד שרו בטכניקולור כשריחפו במורד הנהר בשטח הטירה האידילית ההיא בפריז. אבל הקסם לא התאפשר עד שקורָה, אמה הרתוקה למיטתה, היתה נרדמת סוף־סוף, ובזמן האחרון זה קרה מאוחר יותר ויותר.

גרייס נעלה את נעליה, הברישה את שערה ואספה את מערבולת תלתלי הנחושת שלה בפקעת נוחה יותר. היא האזינה לקורה בחדר למעלה והתפללה שתצליח לצאת לעבודה בלי שאמה תשאג שוב ותבקש ממנה עוד קורנפלקס וטוסט. גרייס כבר הביאה לה קערת קורנפלקס גדולה ופעמיים חמאה וריבה, אבל בחנות נגמר הלחם עם הקרום העבה במיוחד, "אז אני צריכה עוד כדי להיות שבֵעה, גרייס," היתה קורה אומרת כשביקשה עוד טוסט. ובזמן האחרון צעקה לה קורה גם שתבוא להדליק לה את המנורה על הארונית שלצדה כי היד שלה, במרחק מילימטרים מהמנורה, שוב "עושה צרות". זה קרה ארבע פעמים אתמול בערב.

אבל לא היה לה מזל.

"גרייס. גרייס. גרייס. בשם אלוהים, איפה את?" הרעימה קורה במבטא האירי החזק שלה והלמה ברצפה במקל ההליכה שלה. אהיל הפלסטיק התלוי מתקרת הסלון התנדנד מעל לראשה של גרייס בצורה מסוכנת.

גרייס הניחה את מברשת השיער. היא נאחזה באדן האח בשתי ידיים, עצמה עיניים, הרכינה לרגע את ראשה ונשמה עמוק לפני שפלטה נשיפה ארוכה ותרה בכל נימי ישותה אחר שמץ של אנרגיה. היא היתה עייפה. כל כך עייפה. לאחר שפקחה עיניים בחנה גרייס את פניה במראה. סביב קשתיות עיניה הירוקות היו כתמים אדומים בגלל המחסור בשינה. עורה הבהיר והמנומש נראה עוד יותר חיוור, אם הדבר היה בכלל אפשרי. על קורה עבר לילה קשה, וגרייס היתה ערה כמעט עד שלוש לפנות בוקר. זה יהיה היום השלישי ברצף שהיא תאחר לעבודה. אמנם הבוס שלה, לארי, גילה הבנה, אבל גם לו היו בעיות. אחרי הניתוח שעבר בשנה שעברה בברכו, לא היה לו קל להסתובב במחסן לאורך המסדרונות, לבדוק את וסתי הטמפרטורה ולהחזיר את עגלות המתכת הכבדות למקומן בגומחות שליד המעלית. כן, הוא היה נחמד אליה, אז היא לפחות יכולה להגיע בזמן. גרייס לא הרגישה שהוגן להשאיר לו את כל העבודה.

אבל שום דבר לא היה הוגן במיוחד בזמן האחרון. לא מבחינת לארי. ולא מבחינתה. איך זה יכול להיות הוגן אם אחִיה ואחיותיה לא עוזרים? לקורה היו ארבעה ילדים בוגרים, אבל גרייס, הצעירה מכולם, טיפלה לבדה באמם התובענית מאוד. מלבד ג'יימי, החבר הכי טוב שלה, שביקר לפעמים. הוא גר בבית הסמוך והם גדלו יחד כאן בווּליץ'. הוא עבד עכשיו כמיילד בבית החולים קווין אליזבת וקפץ לבקר בכל הזדמנות, עזר להפוך את קורה ולקח ממנה פאונד כדי לקנות לה כרטיס גירוד. קורה אהבה את הלוטו והיתה משוכנעת ש"הזכייה הגדולה" מחכה לה מעבר לפינה. וכשתזכה היא תעסיק מטפלת מומחית ותגור בסוויטה במלון סבוי בלונדון, שם יודעים איך לעשות דברים כמו שצריך.

גרייס כבר שמעה את זה מיליון פעם, והאמת שהיא ממש קיוותה ש"הזכייה הגדולה" תזדרז כבר ותגיע לטובת שתיהן. קורה סירבה בהחלטיות לעבור לבית האבות של המועצה וטענה שרק בית אבות יוקרתי שדומה למלון חמישה כוכבים יתאים לה. היא גם לא רצתה להכניס לביתה "אספסוף", כלומר זרים שיעזרו, אז בעצם הכול נפל על גרייס. וגרייס ידעה שהיא כורעת תחת העול של הטיפול באמה והניסיון לעבוד במשרה מלאה, אבל לא ראתה פתרון אחר. במיוחד מפני שקורה סירבה בפסקנות לבקש כל סוג של קצבת סיעוד, ולכן הן התקיימו רק על משכורתה של גרייס. גרייס ניסתה לערב את אחיה ואחיותיה, אבל הם עברו להתגורר באזור אחר או שהיו להם עבודות חשובות באיזה בנק בסיטי... טוב, חשובות יותר מעבודתה בחברת האחסון בבניין תעשייתי בגריניץ' במרחק עשר דקות בלבד באוטובוס, לזה בעצם הם התכוונו. לכן גרייס המשיכה לשאת בעול. היא לא יכלה פשוט לנטוש את אמה, להפנות לה עורף כשאינה יכולה לצאת ממיטתה בלי עזרה בגלל בעיות בריאות שגודלה ונפחה רק החמירו.

לא, קורה היתה זקוקה לה.

"מה יש, אמא?" שאלה גרייס כשנכנסה לחדרה של קורה וכמעט נחנקה מהאוויר העכור, הסמיך מטלק בריח שושנת העמקים.

"למה קנית את זה?" התלוננה קורה ופניה הבצקיות רטטו בזעף.

"למה את מתכוונת, אמא?" גרייס סקרה את החדר.

"תראי!" קורה הרימה את פינת השמיכה. רגליה וזרועותיה החשופות והבשרניות וגופה המכוסה בכותונת היו מצופים בטלק לבן. לבה של גרייס נפל. השעה היתה 8:25 לפי השעון המוזהב שעל שידת המגירות, והיא היתה אמורה להיות בעבודה בתשע לכל המאוחר. אין סיכוי שהיא תצליח לפתור את הבעיה בזמן — להוריד את המצעים, ותוך כדי כך להפוך את אמה בזהירות, בדיוק כפי שהעובדת הסיעודית משירותי הרווחה הראתה לה, ואז להחליף את הסדין עם הטלק בסדין נקי ולבסוף לשטוף את הטלק מגופה של קורה ולהלביש אותה בכתונת לילה נקייה. גרייס הוציאה הבוקר את הכותונת האחרונה מהמגירה לפני שהכניסה כביסה למכונה, כדי שתהיה מוכנה לתלייה כשתרוץ הביתה בהפסקת הצהריים שלה. אבל היא לא יכלה להשאיר כך את אמה כל הבוקר. קורה כבר התנשמה בכבדות משאיפת הטלק, ועורה יזיע ואז יתפתחו פצעים ויהיה צורך במשחות נוספות ובהפיכות תכופות ביותר במיטה כדי להימנע מפצעי לחץ מכאיבים.

משהשלימה עם כך ששוב תאחר לעבודה ותאכזב את לארי, הוציאה גרייס את הטלפון הנייד מכיס הג'ינס וסימסה לו במהירות לפני שדרבנה את עצמה לפעולה. אם תעבוד מהר וקורה תציית להוראותיה ותחזיק בידית מנוף ההרמה כשתהפוך אותה על צדה, אולי יהיה לה סיכוי להגיע לעבודה לפני עשר.

"אז איך זה קרה?" שאלה גרייס בהיסוס, כי אמה נטתה להתפרצויות זעם, וזה הדבר האחרון שהיתה צריכה כרגע. כך קורה לא תעזור לה וכל הסיפור יארך פי שניים.

"הבאת את הטלק הלא־נכון!" האשימה אותה קורה. "אמרתי לך להביא את הטלק הטוב ממרקס אנד ספארקס, לא את הטלק המוזל מהכול בפאונד. אז המכסה נפל כשניערתי אותו."

"אבל למה שמת טלק, אמא? שמתי לך טלק אחרי שרחצתי אותך הבוקר במיטה," הזכירה לה גרייס בעת שהתחילה למשוך את קצות הסדין מהמזרן.

"לא נכון."

"אני בטוחה ששמתי לך טלק," ענתה גרייס בשקט. היא ידעה בוודאות שעשתה את זה.

"אולי שכחת. תמיד היית שכחנית. אחותך הגדולה, בֶּרנַדֶט... היא אף פעם לא שוכחת. כל שנה ביום ההולדת, בחג המולד וביום האם היא שולחת ברכה יפה. וזר פרחים. תראי אותם שם, בצד. איזה יופי. וטריים. ואיזה ריח נפלא שיש להם," השתפכה קורה. גרייס העיפה מבט בזר החבצלות הוורודות שהגיע בתחילת אותו שבוע עם התנצלות מבֶּרני שלא באה לבקר את קורה ביום הולדתה מפני שבעלה, ליאם, לקח אותה ואת הילדים למסעדה. אותו הדבר קרה גם בשנה שעברה. ולפני שנתיים. "לא יזיק לך ללמוד משהו מברנדט, זה בטוח."

"חבל שהיא לא באה לבקר. היה נחמד לראות אותה, לא?" אמרה גרייס כשהפכה את אמה על הצד ולא הצליחה לזכור את הפעם האחרונה שאחותה ביקרה בבית. אבל היא התחרטה על הדברים ברגע שיצאו מפיה.

"טוב, היא לא יכולה לעשות את זה עכשיו, נכון? היא עסוקה מאוד. וחשוב שאמא תהיה עם הילדים שלה," הרצתה קורה. "וברנדט עובדת כל כך קשה בקבלה בבנק הפרטי ההוא — את יודעת שהלקוחות צריכים ללחוץ על פעמון מיוחד רק כדי שירשו להם להיכנס לבניין, הוא עד כדי כך חשוב. אז למה את לא מפרגנת לה יום חופשה?" המשיכה קורה להתנשף, ואז, "איי!" קורה הכתה על גב כף ידה של בתה כשקווצה משערה הכסוף נתפסה בטעות בכפתור חולצתה של גרייס.

"סליחה, אמא," נרתעה גרייס, הזיזה את ידה הכואבת ושחררה בעדינות את שערה של אמה.

"תיזהרי. לא פלא שהחבר שלך כבר לא מעוניין בך... אם את ככה איתו. המסכן בטח פוחד שתכאיבי גם לו עם הידיים השמאליות האלה. ואת לא נהיית צעירה יותר, גרייס." קורה השתתקה לרגע ונענעה בראשה בפחד, או שמא בתיעוב מהכישלון שייחסה לבתה? "אל תיתני למה שקרה עם מתיו הנהדר להרוס לך את כל החיים. את צריכה להתעודד ולהתאמץ עם הבחור החדש, אחרת גם הוא יזרוק אותך בשביל מישהי הרבה יותר צעירה ויפה."

גרייס גנחה בלבה וגלגלה עיניים. היא שמעה את ההטפות האלה לפחות מיליון פעם בשנים האחרונות, ככה לפחות נראה לה. היא חשבה על ארוסה לשעבר, מתיו. אהבת חייה. אבל עכשיו הוא נשוי למישהי אחרת.

גרייס ומתיו נפגשו בבית ספר לריקודים סלוניים והתאהבו כשעבדו יחד בספינות נופש אחרי הלימודים. אחר כך שניהם זכו בתפקידים במחזות זמר בלונדון. הכול היה נפלא ונהדר, עד שקורה גזלה יותר ויותר מזמנה של גרייס ולעתים קרובות התעקשה להתקשר בשעת ערב מאוחרת ולהעיר אותה ואת מתיו, כשהיו מותשים אחרי שרקדו בשתי הצגות באותו יום. שלא לדבר על השפעת השיחות על ההופעות למחרת. הם עשו טעויות טיפשיות מרוב עייפות, עד שמתיו נפצע בקרסולו והפסיד תפקיד ב"מלך האריות" בווסט אנד, שהיה ההזדמנות שחלם עליה. בדיעבד הבינה גרייס שאז גבר המתח ביניהם, כשהיא הרגישה חובה לעזור לאמה ומתיו נשך את שפתיו בכל פעם שקורה מצאה דרך לשחוק את יחסיהם.

ועכשיו מתיו היה מאושר עד הגג עם אשתו, מדריכת היוגה הלוהטת והעליזה בעלת השיער הקופצני, ועם התאומים בעלי הלחיים העגלגלות. הם גרו בבית ציורי בקוטסוולדס עם נחל אמיתי בקצה הגינה האחורית (שבעצם היתה אחו) והמון פרחי בר. ואם זה לא היה מספיק אושר לאדם אחד... אז לא מזמן הוא אימץ לברדור בצבע שוקולד. גור כמובן. גרייס ידעה את כל זה מהפוסטים שהעלה בפייסבוק, שעדיין היתה בודקת מפעם לפעם. בדרך כלל בערב, אחרי ששתתה יותר מדי ספלי שוקו חם עם שרי ברנדי והביטחון העצמי שלה היה בגובה דשא. כי התמונה מאותו יום — כשמצאה אותו במיטתם עם מדריכת היוגה העליזה — תהיה חקוקה לעד במוחה.

זה קרה לפני שנתיים, ולבה של גרייס התנפץ לאינספור רסיסים קטנטנים כשמדריכת היוגה העליזה קמה בקור רוח מירכיו החשופות של מתיו, שעליהן רכבה, והלכה לה לחדר האמבטיה. היא נעצרה רק כדי להתכופף ולהרים מהרצפה חוטיני בגודל של בול דואר. התירוץ של מתיו לכך שהיה עירום במיטתם עם אישה אחרת היה שהוא חשב שגרייס לא תהיה כל היום בבית ושוב תטפל באמא שלה, "כמו תמיד". הוא כנראה הרגיש בודד.

גרייס בקושי תפקדה בשבועות לאחר שעזב ושקעה בדיכאון שנבע מלילות לבנים מלאים בפלשבקים של מתיו, כשאישה עירומה בעלת ישבן מוצק מלטפת אותו במיטה שבה ניסתה לישון. היא לא הצליחה לשלם את שכר הדירה לבדה ואיבדה את הדירה שגרו בה יחד. ואז חזרה להתגורר בבית ילדותה עם קורה.

אמה עוד לא היתה רתוקה למיטתה, אבל בכל זאת היתה זקוקה לעזרה במטלות יומיומיות. וכך, כשהיתה שרויה באבל כבד על היחסים ועל החיים שחשבה שתבנה עם מתיו, התפוגגה אהבתה של גרייס לאמנויות הבמה. היא עזבה את תפקידה בשורת המקהלה של ההצגה בווסט אנד ובמקום זה דעכה והפכה למטפלת הסיעודית של אמה. זה היה תפקיד בודד, שבאותה תקופה התאים לה מאוד, כי כך יכלה להתכנס עוד יותר בעצמה, הרחק מהעולם שבחוץ על כל הסכנות שבו... כמו חיות טרף בדמות מדריכות יוגה עליזות! ההתבודדות סיפקה לה ביטחון כלשהו, וגרייס הרגישה מוגנת משיברון לב אפשרי. כי באותו יום נורא עולמה באמת קרס. היא סמכה על מתיו בכול, ועכשיו הרגישה שהוא שאב מחייה את החמצן. היא חשבה על זה שוב ושוב מיליון פעם. היא שִחזרה שוב ושוב את הרגע שבו פקח מתיו את עיניו העצומות למחצה מאקסטזה וגילה אותה בפתח החדר, עומדת קפואה, מתבוננת בנעשה כמו בסרט בהילוך אטי. שני הגופים היפים נעו כאחד בסימפוניה מושלמת ובתנועה אטית, שקועים בהנאתם החושנית.

שבועות ההסתגרות הפכו לחודשים, עד שכעבור שנה הבינה גרייס שהיא לא יכולה להמשיך כך והצליחה לאזור עוז ולבקש עזרה מהרופא שלה. אגורפוביה כתוצאה מדיכאון, זה מה שאבחן הרופא. הוא הפנה אותה לפסיכולוג, שקבע לה תוכנית מטלות במטרה לבנות לה מחדש את הביטחון ואת ההערכה העצמית. וזה עזר, במידה מסוימת. זמן קצר אחר כך היא התחילה לעבוד אצל לארי בחברת האחסון. היא עבדה שם כבר שנה עכשיו על תקן "כולבויניקית". לפסיכולוג היה ידיד שהכיר מישהו שהכיר את אשתו של לארי, בטי, והיא רצתה להעסיק מישהי שתעזור. היא ולארי כבר לא היו צעירים, ילדיהם הבוגרים גרו ועבדו בחו"ל והיה להם קשה לנהל את העסק לבדם.

בעזרתו של לארי החביב והסבלן ובעידוד הפסיכולוג, גרייס הצליחה לצאת למקומות מוכרים אם הלכה במסלולים מוכרים. למשל, לעבודה או לספרייה או לקצה הרחוב או לחנות המכולת שבפינה. מטלות פשוטות. לא מסוכנות. ככה ידעה איפה היא, גם אם היתה צריכה לספור את הצעדים לתחנת האוטובוס כדי להסדיר את הנשימה. כך פגשה את "הבחור החדש", פיל. הוא ראה אותה בוקר אחד בדרך לעבודה, ממלמלת לעצמה וסופרת את הצעדים כשהגיעה לתחנת האוטובוס, ופתח איתה בשיחה. הוא היה שם גם בדרכה חזרה מהעבודה והציע ללוות אותה לדלת ביתה. משם התפתח ביניהם משהו.

"בקרוב תהיי בת שלושים וחמש, אז את צריכה לחשוב על זה לפני שתבריחי עוד גבר. אם לא תזיזי את התחת ותמצאי חתן, אף פעם לא יהיו לך ילדים," קטעה קורה את מחשבותיה של גרייס. "ואני לא אחיה לנצח, את יודעת, ואז תישארי לגמרי לבד!"

גרייס נשכה חזק את שפתה התחתונה ונשבעה לדבר שוב עם אחיה ואחיותיה. משהו חייב להשתנות. גם היא עובדת קשה. מה לא היתה נותנת בשביל יום אחד הרחק מכעסנותה ומדבריה האכזריים של אמה... שלא לדבר על ארוחת צהריים משפחתית רגועה! ופיל תמיד מתלונן שבזמן האחרון לגרייס אין זמן בשבילו. כנראה קורה הורסת את חייו. גרייס הרגישה אשמה שהיא חושבת דברים כאלה על אמא שלה, אבל נאלצה להודות שבהדרגה, גם היא מתחילה להרגיש כך.

 

 

אלכס בראון היא סופרת רבי-מכר שבאמתחתה אחד-עשר ספרים. ספריה מעוררי ההשראה תורגמו לשפות רבות. היא מתגוררת במחוז קנט שבאנגליה עם בעלה, בתה ושני כלבי לברדור שחורים.

גלויה מאיטליה אלכס בראון

פתח דבר
 

טינדלדייל, האזור הכפרי של אנגליה, 1939

הטלת מטבע, זה כל מה שנדרש כדי לחתום את גורלה של קונסטנס לוין בת השבע־עשרה.

"אם יצא עץ, היא תיסע לדודה רייצ'ל במנהטן," הכריזה אמה. היא בקושי יכלה להביט בבתה ה"מופקרת", המילה שהשתמשה בה כשגילתה לראשונה את מצבה של קוני.

מנהטן. אמריקה. אולי זה לא יהיה כל כך נורא... קוני נזכרה במחשבותיה כשהעזה להרים את עיניה המושפלות ולהביט בידיו של אבא שלה, המונחות זו על זו, מוכנות לגלות את עתידה. ריח האלגום של מי הגילוח שלו פעפע באוויר ביניהם. אבל אז הכול השתבש. המטבע לא הראה עץ. וזה היה הסוף. אז היא לא תפליג לניו יורק ותבקר באתרים אמריקאיים מלהיבים כמו פסל החירות. קוני ראתה תמונות שלו במגזין "בריטניה אנד איב". והיא לא תראה מופע בברודוויי, עם רקדניות מקצועיות המתנועעות בחן ובהדר שתמיד שאפה להם בשיעור המחול השבועי שלה. כל זה לא יקרה. לא עכשיו, כשגורלה השתנה לנצח.

במקום זה ישלחו אותה ברכבת הבאה מביתה בבלקהית שבלונדון אל האזור הכפרי, שבו אף אחד לא יכיר אותה. היא תתארח אצל אחות של סבא שלה, דודה מוד. הדודה גרה בטינדלדייל, כפר ישנוני קטן, המוקף בשדות על גבי שדות עם פרות מגושמות ומבנים לייבוש כְּשות, מוקפים בשורות גפנים שהגיעו כמעט עד השמים. דודה מוד היתה אישה קודרת שקוני לא פגשה עד אז. אבל זה בדיוק היה העניין. הגלו אותה לפני שהחברים של הוריה, אנשים בעלי השפעה וחשוב מכך, מכובדים, יגלו מה עשתה, והיא תמיט חרפה על כל המשפחה.

"לא, מוכרחים לטפל בעניין במהירות ובזהירות," זה מה שאמר אביה כשניסתה לחשוב על פתרון אחר. שהיא תתחתן עם החבר שלה והם יחיו יחד באושר ובעושר. אבל ג'ימי לא היה יהודי, ולכן הוריה אסרו על הזיווג, והוא גם ניקה רצפות במפעל אריזה בדֶפּטפורד, וזה ממש לא היה מקובל.

קוני פגשה את ג'ימי ביריד באחת השבתות, כשהלכה בערב לפארק עם חברתה הטובה קיטי. ג'ימי והחבר הכי טוב שלו, סטנלי, ישבו מאחוריהן על סוסי העץ הצבעוניים של הקרוסלה. הערב היה נעים מאוד: הם רכבו סביב־סביב, וצלילי העוגב המלודיים ריחפו ברוח הקלה. קוני הרגישה חסרת דאגות ומאושרת. אחר כך ג'ימי זכה בדוכן הקליעה למטרה בקוקוס ובדובי ורוד ורך ונתן לה אותם. הוא ליווה אותה הביתה והצחיק אותה בכל מיני מבטאים טיפשיים ובהומור סלפסטיק. בלורית שערו, השחורה כמו דִבְשָׁה, נפלה על עיניו הירוקות השובבות, וקוני הסתחררה כשקרץ לה והטה את ראשו אחרי שאמר לה לילה טוב ליד השער כמו ג'נטלמן אמיתי.

הם קבעו להיפגש ליד אגם הברווזים למחרת אחר הצהריים, וממש לפני שהיתה צריכה ללכת הביתה לארוחת הערב, ג'ימי חיבק אותה ונשק לה בלהט כזה, שהיא ידעה שהוא יהיה הבחור שלה. בשבועות הבאים האהבה ביניהם פרחה. הם נפגשו בחשאי, כמובן, כי הוריה לא חיבבו את ג'ימי מההתחלה. הם אפילו לא נתנו לו סיכוי להראות מה הוא שווה כשבא אליה פעם הביתה עם זר משגע של פרחי בר שקטף בעצמו בשדות בפארק גריניץ'. הוא אפילו קנה סרט סאטן בצהוב עליז מחנות הסדקית ליד התחנה וקשר בו את הזר, אבל אמא סירבה בכלל להכניס אותו הביתה וגירשה אותו משם בגערה. ואז, מיד אחרי הנאום של מר צ'מברליין ברדיו בשלושה בספטמבר, עם הכרזת המלחמה, ג'ימי התגייס כדי למלא את חובתו הפטריוטית, והיא הרגישה שהאור בחייה כבה.

קוני הבטיחה לחכות לו שיחזור והתפללה בכל בוקר ובכל ערב שג'ימי היקר שלה לא ייפצע ושיחזור הביתה מאיפה שהוא נמצא. היא לא יכלה אפילו לחשוב על אפשרות אחרת לאהוב לבה והאמינה שהמחשבות האלה עלולות להיות התגרות בגורל. אבל ג'ימי לא ענה למכתביה מאז שהתגייס ואפילו לא שלח גלויה זעירה צבעונית כמו זו שקיטי חברתה קיבלה מהחבר שלה, סטנלי. קיטי שמרה את הגלויה בכיס בארנק שלה כדי להרגיש קרובה אליו, וקוני הצטערה מאוד שאין לה גלויה כזאת. כמה מילים ממנו שתוכל להיאחז בהן. כדי שג'ימי יהיה תמיד קרוב אליה. נשאר לה רק הדובי הוורוד. אם היתה שומעת מג'ימי, אולי היתה מעזה לספר לו קודם על ההיריון במקום לחכות עד שיחזור אליה. ואולי ככה עדיף. בקרוב ימלאו לה שמונה־עשרה, והיא ידעה שג'ימי יתחתן איתה תכף ומיד כשישמע על הילד... והם לא יצטרכו לבקש רשות מההורים שלה.

קוני לחצה על גבה התחתון בכף ידה הימנית והתיישבה על הכיסא הנוקשה לצד המיטה בחדר הספרטני. דודה מוד היתה אישה חסכנית שלא ראתה טעם בנוחיות ביתית או בדברים יפים. היא העדיפה לחיות כמו קדושה מעונה וציפתה מקוני לחיות כמוה במשך שהותה שם. נראה שזה היה עונשה על כך שהתאהבה בג'ימי ואחר כך שכבה איתו פעם אחת. אילו רק היתה יודעת שרגע התשוקה שלהם יניב תינוק, היתה מחכה עד ליל הכלולות.

עכשיו נותרו לה רק זיכרונות מהאושר שחוותה עם ג'ימי, מהמוזיקה והשמחה, מהכריות והנוחות והשירותים הנפלאים בתוך הבית שקוני גדלה בו בבית ברובע בלקהית היוקרתי בלונדון. לא היו שום רכות או שמחה בעולמה של דודה מוד. בית השימוש, שעמד בקצה גינה ארוכה, היה קודר וקר אפילו בחודשי הקיץ. אבעבועות הקור על אצבעות רגליה של קוני גירדו ופעמו מרוב כאב. הבית לא היה טוב יותר: רצפת האבן היתה קשה והקירות היו טחובים, וקוני הרגישה שכל הצבע נגוז מחייה. בתחילת שהותה בטינדלדייל הרשתה לה דודה מוד ללכת לכפר, שם פגשה קוני שתי נערות שישבו על ספסל בכיכר וחלקו שקית של חטיפי צ'יפס. האחיות ויני ואידי היו בערך בגילה, והיא נהנתה לפטפט איתן ולהעמיד פנים ששום דבר בחייה לא השתנה, ולו רק לזמן קצר. חיים מאושרים ועליזים. אבל דודה מוד ביטלה את הטיולים לכפר ברגע שבטנה הפורייה של קוני התחילה להתעגל, ומאז היא לא זכתה לבלות בחברתן של ויני ואידי. דודה מוד אפילו הורתה לקוני להוריד את גזירי העיתון העליזים וה"מטונפים" שלה מקירות החדר, ועכשיו הם היו סגורים במעטפה בתוך היומן שהסתירה בחריץ שמאחורי משענת המיטה.

לפחות זה ייגמר בקרוב.

אני אהיה אישה נשואה ומכובדת.

מר וגברת ג'יי בלייק.

ואני גם אהיה אמא!

קוני נאחזה במחשבות האלה וגיששה מאחורי משענת המיטה. אחרי ששלפה את היומן ממקום המסתור שלו, הניחה אותו על תלולית בטנה הנפוחה והוציאה עט נובע. היא בדקה מה התאריך לפני שמחקה עוד יום בקו. רק עוד כמה שבועות. אבל היא לא היתה בטוחה. אמה אמרה שיעברו בערך תשעה חודשים עד שהתינוק יגדל מספיק ויהיה מוכן להיוולד, אבל קוני לא ידעה ממתי לספור. האם לספור מהרגעים שלאחר המעשה, כששכבה בזרועותיו של ג'ימי, חולמנית ומאושרת עד הגג, וגופה עדיין עקצץ ממגעו? או מהפעם הראשונה שהמחזור שלה לא הופיע? והיא לא העזה לשאול.

אבל ג'ימי יחזור בקרוב הביתה וישים קץ לרגשות הפחד והבושה שלה. היא מוכרחה להאמין בכך. זה כל מה שהיא יכולה לעשות, כי אף פעם לא הרגישה כל כך בודדה...

 

1

לונדון, אנגליה, כיום

גרייס קווין אהבה את עבודתה ב'חברת האחסון הנוח של כהן'. העבודה היתה הדבר היחיד שבאמת נהנתה ממנו בימים אלה. חוץ מהסריגה שלה ומהספל הגדול של שוקו חם, עם טיפת שרי ברנדי, בערב כשנמלטה לתוך אחד הסרטים הישנים האהובים עליה. היא אהבה את הסרטים הקלאסיים. להרגיש שהיא נסחפת לעולם של נוסטלגיה וזוהר, שבו לא קורה שום דבר רע, ככה לפחות זה נראה. במיוחד מחזות־זמר עם הרבה ריקודים. פרד וג'ינג'ר. דוריס דיי. השיר "ויפ־קראק־אוויי!" גרייס היתה המעריצה הכי גדולה של דוריס דיי ולמדה כל כך הרבה על תזמון ועל דיוק מהצפייה בה, וזה עזר לה לשכלל את כישורי הריקוד שלה. גם ג'ין קלי. "שיר אשיר בגשם". אף פעם לא יימאס לה לראות את יצירת המופת הזאת. אבל השחקנית האהובה עליה יותר מכול — אלא מה — היתה אודרי הפבורן האגדית ב"פנים מצחיקות". הכול באמת היה "נפלא ונהדר", כמו שאודרי ופרד שרו בטכניקולור כשריחפו במורד הנהר בשטח הטירה האידילית ההיא בפריז. אבל הקסם לא התאפשר עד שקורָה, אמה הרתוקה למיטתה, היתה נרדמת סוף־סוף, ובזמן האחרון זה קרה מאוחר יותר ויותר.

גרייס נעלה את נעליה, הברישה את שערה ואספה את מערבולת תלתלי הנחושת שלה בפקעת נוחה יותר. היא האזינה לקורה בחדר למעלה והתפללה שתצליח לצאת לעבודה בלי שאמה תשאג שוב ותבקש ממנה עוד קורנפלקס וטוסט. גרייס כבר הביאה לה קערת קורנפלקס גדולה ופעמיים חמאה וריבה, אבל בחנות נגמר הלחם עם הקרום העבה במיוחד, "אז אני צריכה עוד כדי להיות שבֵעה, גרייס," היתה קורה אומרת כשביקשה עוד טוסט. ובזמן האחרון צעקה לה קורה גם שתבוא להדליק לה את המנורה על הארונית שלצדה כי היד שלה, במרחק מילימטרים מהמנורה, שוב "עושה צרות". זה קרה ארבע פעמים אתמול בערב.

אבל לא היה לה מזל.

"גרייס. גרייס. גרייס. בשם אלוהים, איפה את?" הרעימה קורה במבטא האירי החזק שלה והלמה ברצפה במקל ההליכה שלה. אהיל הפלסטיק התלוי מתקרת הסלון התנדנד מעל לראשה של גרייס בצורה מסוכנת.

גרייס הניחה את מברשת השיער. היא נאחזה באדן האח בשתי ידיים, עצמה עיניים, הרכינה לרגע את ראשה ונשמה עמוק לפני שפלטה נשיפה ארוכה ותרה בכל נימי ישותה אחר שמץ של אנרגיה. היא היתה עייפה. כל כך עייפה. לאחר שפקחה עיניים בחנה גרייס את פניה במראה. סביב קשתיות עיניה הירוקות היו כתמים אדומים בגלל המחסור בשינה. עורה הבהיר והמנומש נראה עוד יותר חיוור, אם הדבר היה בכלל אפשרי. על קורה עבר לילה קשה, וגרייס היתה ערה כמעט עד שלוש לפנות בוקר. זה יהיה היום השלישי ברצף שהיא תאחר לעבודה. אמנם הבוס שלה, לארי, גילה הבנה, אבל גם לו היו בעיות. אחרי הניתוח שעבר בשנה שעברה בברכו, לא היה לו קל להסתובב במחסן לאורך המסדרונות, לבדוק את וסתי הטמפרטורה ולהחזיר את עגלות המתכת הכבדות למקומן בגומחות שליד המעלית. כן, הוא היה נחמד אליה, אז היא לפחות יכולה להגיע בזמן. גרייס לא הרגישה שהוגן להשאיר לו את כל העבודה.

אבל שום דבר לא היה הוגן במיוחד בזמן האחרון. לא מבחינת לארי. ולא מבחינתה. איך זה יכול להיות הוגן אם אחִיה ואחיותיה לא עוזרים? לקורה היו ארבעה ילדים בוגרים, אבל גרייס, הצעירה מכולם, טיפלה לבדה באמם התובענית מאוד. מלבד ג'יימי, החבר הכי טוב שלה, שביקר לפעמים. הוא גר בבית הסמוך והם גדלו יחד כאן בווּליץ'. הוא עבד עכשיו כמיילד בבית החולים קווין אליזבת וקפץ לבקר בכל הזדמנות, עזר להפוך את קורה ולקח ממנה פאונד כדי לקנות לה כרטיס גירוד. קורה אהבה את הלוטו והיתה משוכנעת ש"הזכייה הגדולה" מחכה לה מעבר לפינה. וכשתזכה היא תעסיק מטפלת מומחית ותגור בסוויטה במלון סבוי בלונדון, שם יודעים איך לעשות דברים כמו שצריך.

גרייס כבר שמעה את זה מיליון פעם, והאמת שהיא ממש קיוותה ש"הזכייה הגדולה" תזדרז כבר ותגיע לטובת שתיהן. קורה סירבה בהחלטיות לעבור לבית האבות של המועצה וטענה שרק בית אבות יוקרתי שדומה למלון חמישה כוכבים יתאים לה. היא גם לא רצתה להכניס לביתה "אספסוף", כלומר זרים שיעזרו, אז בעצם הכול נפל על גרייס. וגרייס ידעה שהיא כורעת תחת העול של הטיפול באמה והניסיון לעבוד במשרה מלאה, אבל לא ראתה פתרון אחר. במיוחד מפני שקורה סירבה בפסקנות לבקש כל סוג של קצבת סיעוד, ולכן הן התקיימו רק על משכורתה של גרייס. גרייס ניסתה לערב את אחיה ואחיותיה, אבל הם עברו להתגורר באזור אחר או שהיו להם עבודות חשובות באיזה בנק בסיטי... טוב, חשובות יותר מעבודתה בחברת האחסון בבניין תעשייתי בגריניץ' במרחק עשר דקות בלבד באוטובוס, לזה בעצם הם התכוונו. לכן גרייס המשיכה לשאת בעול. היא לא יכלה פשוט לנטוש את אמה, להפנות לה עורף כשאינה יכולה לצאת ממיטתה בלי עזרה בגלל בעיות בריאות שגודלה ונפחה רק החמירו.

לא, קורה היתה זקוקה לה.

"מה יש, אמא?" שאלה גרייס כשנכנסה לחדרה של קורה וכמעט נחנקה מהאוויר העכור, הסמיך מטלק בריח שושנת העמקים.

"למה קנית את זה?" התלוננה קורה ופניה הבצקיות רטטו בזעף.

"למה את מתכוונת, אמא?" גרייס סקרה את החדר.

"תראי!" קורה הרימה את פינת השמיכה. רגליה וזרועותיה החשופות והבשרניות וגופה המכוסה בכותונת היו מצופים בטלק לבן. לבה של גרייס נפל. השעה היתה 8:25 לפי השעון המוזהב שעל שידת המגירות, והיא היתה אמורה להיות בעבודה בתשע לכל המאוחר. אין סיכוי שהיא תצליח לפתור את הבעיה בזמן — להוריד את המצעים, ותוך כדי כך להפוך את אמה בזהירות, בדיוק כפי שהעובדת הסיעודית משירותי הרווחה הראתה לה, ואז להחליף את הסדין עם הטלק בסדין נקי ולבסוף לשטוף את הטלק מגופה של קורה ולהלביש אותה בכתונת לילה נקייה. גרייס הוציאה הבוקר את הכותונת האחרונה מהמגירה לפני שהכניסה כביסה למכונה, כדי שתהיה מוכנה לתלייה כשתרוץ הביתה בהפסקת הצהריים שלה. אבל היא לא יכלה להשאיר כך את אמה כל הבוקר. קורה כבר התנשמה בכבדות משאיפת הטלק, ועורה יזיע ואז יתפתחו פצעים ויהיה צורך במשחות נוספות ובהפיכות תכופות ביותר במיטה כדי להימנע מפצעי לחץ מכאיבים.

משהשלימה עם כך ששוב תאחר לעבודה ותאכזב את לארי, הוציאה גרייס את הטלפון הנייד מכיס הג'ינס וסימסה לו במהירות לפני שדרבנה את עצמה לפעולה. אם תעבוד מהר וקורה תציית להוראותיה ותחזיק בידית מנוף ההרמה כשתהפוך אותה על צדה, אולי יהיה לה סיכוי להגיע לעבודה לפני עשר.

"אז איך זה קרה?" שאלה גרייס בהיסוס, כי אמה נטתה להתפרצויות זעם, וזה הדבר האחרון שהיתה צריכה כרגע. כך קורה לא תעזור לה וכל הסיפור יארך פי שניים.

"הבאת את הטלק הלא־נכון!" האשימה אותה קורה. "אמרתי לך להביא את הטלק הטוב ממרקס אנד ספארקס, לא את הטלק המוזל מהכול בפאונד. אז המכסה נפל כשניערתי אותו."

"אבל למה שמת טלק, אמא? שמתי לך טלק אחרי שרחצתי אותך הבוקר במיטה," הזכירה לה גרייס בעת שהתחילה למשוך את קצות הסדין מהמזרן.

"לא נכון."

"אני בטוחה ששמתי לך טלק," ענתה גרייס בשקט. היא ידעה בוודאות שעשתה את זה.

"אולי שכחת. תמיד היית שכחנית. אחותך הגדולה, בֶּרנַדֶט... היא אף פעם לא שוכחת. כל שנה ביום ההולדת, בחג המולד וביום האם היא שולחת ברכה יפה. וזר פרחים. תראי אותם שם, בצד. איזה יופי. וטריים. ואיזה ריח נפלא שיש להם," השתפכה קורה. גרייס העיפה מבט בזר החבצלות הוורודות שהגיע בתחילת אותו שבוע עם התנצלות מבֶּרני שלא באה לבקר את קורה ביום הולדתה מפני שבעלה, ליאם, לקח אותה ואת הילדים למסעדה. אותו הדבר קרה גם בשנה שעברה. ולפני שנתיים. "לא יזיק לך ללמוד משהו מברנדט, זה בטוח."

"חבל שהיא לא באה לבקר. היה נחמד לראות אותה, לא?" אמרה גרייס כשהפכה את אמה על הצד ולא הצליחה לזכור את הפעם האחרונה שאחותה ביקרה בבית. אבל היא התחרטה על הדברים ברגע שיצאו מפיה.

"טוב, היא לא יכולה לעשות את זה עכשיו, נכון? היא עסוקה מאוד. וחשוב שאמא תהיה עם הילדים שלה," הרצתה קורה. "וברנדט עובדת כל כך קשה בקבלה בבנק הפרטי ההוא — את יודעת שהלקוחות צריכים ללחוץ על פעמון מיוחד רק כדי שירשו להם להיכנס לבניין, הוא עד כדי כך חשוב. אז למה את לא מפרגנת לה יום חופשה?" המשיכה קורה להתנשף, ואז, "איי!" קורה הכתה על גב כף ידה של בתה כשקווצה משערה הכסוף נתפסה בטעות בכפתור חולצתה של גרייס.

"סליחה, אמא," נרתעה גרייס, הזיזה את ידה הכואבת ושחררה בעדינות את שערה של אמה.

"תיזהרי. לא פלא שהחבר שלך כבר לא מעוניין בך... אם את ככה איתו. המסכן בטח פוחד שתכאיבי גם לו עם הידיים השמאליות האלה. ואת לא נהיית צעירה יותר, גרייס." קורה השתתקה לרגע ונענעה בראשה בפחד, או שמא בתיעוב מהכישלון שייחסה לבתה? "אל תיתני למה שקרה עם מתיו הנהדר להרוס לך את כל החיים. את צריכה להתעודד ולהתאמץ עם הבחור החדש, אחרת גם הוא יזרוק אותך בשביל מישהי הרבה יותר צעירה ויפה."

גרייס גנחה בלבה וגלגלה עיניים. היא שמעה את ההטפות האלה לפחות מיליון פעם בשנים האחרונות, ככה לפחות נראה לה. היא חשבה על ארוסה לשעבר, מתיו. אהבת חייה. אבל עכשיו הוא נשוי למישהי אחרת.

גרייס ומתיו נפגשו בבית ספר לריקודים סלוניים והתאהבו כשעבדו יחד בספינות נופש אחרי הלימודים. אחר כך שניהם זכו בתפקידים במחזות זמר בלונדון. הכול היה נפלא ונהדר, עד שקורה גזלה יותר ויותר מזמנה של גרייס ולעתים קרובות התעקשה להתקשר בשעת ערב מאוחרת ולהעיר אותה ואת מתיו, כשהיו מותשים אחרי שרקדו בשתי הצגות באותו יום. שלא לדבר על השפעת השיחות על ההופעות למחרת. הם עשו טעויות טיפשיות מרוב עייפות, עד שמתיו נפצע בקרסולו והפסיד תפקיד ב"מלך האריות" בווסט אנד, שהיה ההזדמנות שחלם עליה. בדיעבד הבינה גרייס שאז גבר המתח ביניהם, כשהיא הרגישה חובה לעזור לאמה ומתיו נשך את שפתיו בכל פעם שקורה מצאה דרך לשחוק את יחסיהם.

ועכשיו מתיו היה מאושר עד הגג עם אשתו, מדריכת היוגה הלוהטת והעליזה בעלת השיער הקופצני, ועם התאומים בעלי הלחיים העגלגלות. הם גרו בבית ציורי בקוטסוולדס עם נחל אמיתי בקצה הגינה האחורית (שבעצם היתה אחו) והמון פרחי בר. ואם זה לא היה מספיק אושר לאדם אחד... אז לא מזמן הוא אימץ לברדור בצבע שוקולד. גור כמובן. גרייס ידעה את כל זה מהפוסטים שהעלה בפייסבוק, שעדיין היתה בודקת מפעם לפעם. בדרך כלל בערב, אחרי ששתתה יותר מדי ספלי שוקו חם עם שרי ברנדי והביטחון העצמי שלה היה בגובה דשא. כי התמונה מאותו יום — כשמצאה אותו במיטתם עם מדריכת היוגה העליזה — תהיה חקוקה לעד במוחה.

זה קרה לפני שנתיים, ולבה של גרייס התנפץ לאינספור רסיסים קטנטנים כשמדריכת היוגה העליזה קמה בקור רוח מירכיו החשופות של מתיו, שעליהן רכבה, והלכה לה לחדר האמבטיה. היא נעצרה רק כדי להתכופף ולהרים מהרצפה חוטיני בגודל של בול דואר. התירוץ של מתיו לכך שהיה עירום במיטתם עם אישה אחרת היה שהוא חשב שגרייס לא תהיה כל היום בבית ושוב תטפל באמא שלה, "כמו תמיד". הוא כנראה הרגיש בודד.

גרייס בקושי תפקדה בשבועות לאחר שעזב ושקעה בדיכאון שנבע מלילות לבנים מלאים בפלשבקים של מתיו, כשאישה עירומה בעלת ישבן מוצק מלטפת אותו במיטה שבה ניסתה לישון. היא לא הצליחה לשלם את שכר הדירה לבדה ואיבדה את הדירה שגרו בה יחד. ואז חזרה להתגורר בבית ילדותה עם קורה.

אמה עוד לא היתה רתוקה למיטתה, אבל בכל זאת היתה זקוקה לעזרה במטלות יומיומיות. וכך, כשהיתה שרויה באבל כבד על היחסים ועל החיים שחשבה שתבנה עם מתיו, התפוגגה אהבתה של גרייס לאמנויות הבמה. היא עזבה את תפקידה בשורת המקהלה של ההצגה בווסט אנד ובמקום זה דעכה והפכה למטפלת הסיעודית של אמה. זה היה תפקיד בודד, שבאותה תקופה התאים לה מאוד, כי כך יכלה להתכנס עוד יותר בעצמה, הרחק מהעולם שבחוץ על כל הסכנות שבו... כמו חיות טרף בדמות מדריכות יוגה עליזות! ההתבודדות סיפקה לה ביטחון כלשהו, וגרייס הרגישה מוגנת משיברון לב אפשרי. כי באותו יום נורא עולמה באמת קרס. היא סמכה על מתיו בכול, ועכשיו הרגישה שהוא שאב מחייה את החמצן. היא חשבה על זה שוב ושוב מיליון פעם. היא שִחזרה שוב ושוב את הרגע שבו פקח מתיו את עיניו העצומות למחצה מאקסטזה וגילה אותה בפתח החדר, עומדת קפואה, מתבוננת בנעשה כמו בסרט בהילוך אטי. שני הגופים היפים נעו כאחד בסימפוניה מושלמת ובתנועה אטית, שקועים בהנאתם החושנית.

שבועות ההסתגרות הפכו לחודשים, עד שכעבור שנה הבינה גרייס שהיא לא יכולה להמשיך כך והצליחה לאזור עוז ולבקש עזרה מהרופא שלה. אגורפוביה כתוצאה מדיכאון, זה מה שאבחן הרופא. הוא הפנה אותה לפסיכולוג, שקבע לה תוכנית מטלות במטרה לבנות לה מחדש את הביטחון ואת ההערכה העצמית. וזה עזר, במידה מסוימת. זמן קצר אחר כך היא התחילה לעבוד אצל לארי בחברת האחסון. היא עבדה שם כבר שנה עכשיו על תקן "כולבויניקית". לפסיכולוג היה ידיד שהכיר מישהו שהכיר את אשתו של לארי, בטי, והיא רצתה להעסיק מישהי שתעזור. היא ולארי כבר לא היו צעירים, ילדיהם הבוגרים גרו ועבדו בחו"ל והיה להם קשה לנהל את העסק לבדם.

בעזרתו של לארי החביב והסבלן ובעידוד הפסיכולוג, גרייס הצליחה לצאת למקומות מוכרים אם הלכה במסלולים מוכרים. למשל, לעבודה או לספרייה או לקצה הרחוב או לחנות המכולת שבפינה. מטלות פשוטות. לא מסוכנות. ככה ידעה איפה היא, גם אם היתה צריכה לספור את הצעדים לתחנת האוטובוס כדי להסדיר את הנשימה. כך פגשה את "הבחור החדש", פיל. הוא ראה אותה בוקר אחד בדרך לעבודה, ממלמלת לעצמה וסופרת את הצעדים כשהגיעה לתחנת האוטובוס, ופתח איתה בשיחה. הוא היה שם גם בדרכה חזרה מהעבודה והציע ללוות אותה לדלת ביתה. משם התפתח ביניהם משהו.

"בקרוב תהיי בת שלושים וחמש, אז את צריכה לחשוב על זה לפני שתבריחי עוד גבר. אם לא תזיזי את התחת ותמצאי חתן, אף פעם לא יהיו לך ילדים," קטעה קורה את מחשבותיה של גרייס. "ואני לא אחיה לנצח, את יודעת, ואז תישארי לגמרי לבד!"

גרייס נשכה חזק את שפתה התחתונה ונשבעה לדבר שוב עם אחיה ואחיותיה. משהו חייב להשתנות. גם היא עובדת קשה. מה לא היתה נותנת בשביל יום אחד הרחק מכעסנותה ומדבריה האכזריים של אמה... שלא לדבר על ארוחת צהריים משפחתית רגועה! ופיל תמיד מתלונן שבזמן האחרון לגרייס אין זמן בשבילו. כנראה קורה הורסת את חייו. גרייס הרגישה אשמה שהיא חושבת דברים כאלה על אמא שלה, אבל נאלצה להודות שבהדרגה, גם היא מתחילה להרגיש כך.