שש מזוודות

1.
לפני הבריחה

ביום חם, חם מדי, במאי 1965, קם אבי משנתו מוקדם מתמיד. הוא עבד עד ארבע לפנות בוקר — ״שוֵוייק״, הכרך האחרון שהיה פחות חביב עליו משלושת הראשונים — אחר כך נטל שני אספירין, ועם כאב ראש איום ונורא נשכב על הספה החדשה והיפה שבחדר העבודה כדי לא להעיר את שלושתנו, הישֵנים בחדר השני. כשהתעורר שעתיים לאחר מכן, חשב שרק עצם עיניים לכמה שניות. האור בחוץ היה שונה מהרגיל, צהוב, כמעט כתום. גשם קצר וחזק ירד במשך דקות אחדות, אך השמים לא החשיכו, ושמש בוקר משונה הפיצה אור אדמדם אל תוך החדר ועטפה בזוהר עדין מדמם את שולחן הכתיבה, את מכונת הכתיבה, את כתב היד ואת שני הכרכים הפתוחים של המילון הצ'כי־רוסי.

אבי שקל בדעתו אם לתרגם מהר את הפרק עד סופו לפני שאמי, אחותי ואני נתעורר, ואגב כך העביר בסיפוק את קצות אצבעותיו על בד הריפוד הדני המחוספס והמעקצץ מעט של הספה החדשה והיקרה. הוא ואמי אהבו את הספה הזאת. הם קנו אותה בטוּזקס שבאונְדְרַז'יצ'קובה בכספי המקדמה שקיבל עבור תרגום ״שווייק״, ובכסף שנותר קנה לדוֹד דימה שתי חליפות, חולצות, מעיל גשם, זוג נעלי בודפשט בצבע חום בהיר וכובע פדורה קטן משובץ שחור־לבן. אמי התנגדה לכך, אך שתקה בדרכה הגאוותנית והיהירה. לבסוף אמר לה אבי בשקט: "חמש שנים בפּאנקְראץ, ראדה, את מבינה מה זה אומר? הוא ישמח בדברים החדשים..." ואז הרעים בקולו פתאום: "כן, לכל הרוחות, ברור שישמח בהם! האופנה משתנה, בכל מקום, אפילו במדינה הקומוניסטית המחורבנת שלנו!" אבל היא הוסיפה לשתוק, והוא ידע בדיוק מה היא חושבת — שאם דוֹד דימה נכנס לכלא, זאת אשמתו שלו, ושחמש שנים אינן מספיקות בשביל מה שאולי עולל באמת.

רק מששב אבי והתיישב לשולחן הכתיבה — עדיין ישנוני מהשינה הקצרה — הבחין שכאבי הראש לא חלפו. הוא הקליד משפט ואז עוד משפט, משך את הדף ממכונת הכתיבה, השליך אותו לפח והשחיל דף חדש במקומו. הוא תמיד חטף כאבי ראש כשעבד יותר מדי, אבל הפעם היה לכך קשר ברור לקוניאק הארמני ששתה אמש עם נטליה גלרנטר בקפה סלאביה. למעשה הוא לעולם אינו שותה, אבל היא שיכנעה אותו, ובכל פעם שהשיקו כוסיות נטליה לא קראה "צוּם ווֹהל!" ולא "לחיים!" אלא "לחיי דימה היקר והטיפש, שאנחנו שנינו סולחים לו על הכול!" ובתוך כך מלאו עיניה השחורות הגדולות ארס אפור קר — כך בכל אופן נראו לאבי דמעותיה החפוזות, אבל ייתכן שטעה לגביהן.

כששב הביתה בסביבות חצות, כולנו כבר ישנו, למרבה המזל, והוא יכול היה להיעלם מיד בחדר העבודה שלו. אני ואחותי שכבנו במיטתנו, ראש לצד כף רגל, כף רגל לצד ראש, כמו מלכה ונסיך בקלף משחק, ונשימותינו קלות עוד יותר מאלה של אמי, ששכבה אלכסונית על ספת הסלון שנפתחה לכבוד הלילה, עיניה פקוחות אך שנתה יציבה.

קרני הבוקר האדומות זחלו כעת מהר יותר ויותר על שולחן הכתיבה ועל הפרקט הרעוע והעקמומי שהותקן עוד לפני המלחמה, ואחרי שעקב אחריהן במבטו זמן־מה, ניסה אבי לכתוב משפטים אחדים, אך לא הצליח להתקדם. איך אומרים ברוסית "סירחון רקוב" — אבל כך שיישמע מצחיק? "הסירחון הרקוב" שמשעשע את שווייק עולה מקבר אחים שהוטלו אליו שני תריסרים של חללי מלחמה אוסטרים, ומאחר שלחיילים האחרים — אלה ששרדו — לא היה כוח לכסות כהלכה את הבור הגדול, ביצבצו ידיים ורגליים אחדות מתוך האדמה. איך אפשר לצחוק על דבר כזה? ואולי זה בדיוק מה שראוי לעשות? רק הצ'כים הארורים מסוגלים לאכזריות כזאת. האם אמור דימה לצחוק על חמש השנים שלו בפאנקראץ? האם עליהם לצחוק על מותו של אביהם האומלל, של הטאטע האהוב שלהם, הנוקשה ועל פי רוב נדיב הרבה יותר מדי?

"פאפא, אתה לוקח אותי היום לבית הספר? או שיֶלנה? אני לא רוצה שהיא תיקח אותי. היא תמיד מכריחה אותי להחזיק לה את היד. כאילו שאני עוד ילד קטן."

הוא הסתובב. מאחוריו, בדלת שנפתחה כדי חרך, עמדתי אני בפיג'מת הפסים הכחולה החדשה שעוד היתה גדולה עליי בכמה מידות, זאת שדודי ולדימיר שלח לי מברזיל. לעתים קרובות נראיתי מבוגר בהרבה לשש שנותיי, כמו גם עכשיו. היו לי פנים רציניות, כהות, כמעט אוריינטליות, בדומה לכל בני המשפחה של אבי: אביו, שתמיד קראו לו טאטע ביידיש, אבל גם הוא עצמו ושלושת אחיו — דימה, ולדימיר ולב. לא פעם אמרו לי הילדים בפארק ריגר או ברחוב שאני ילד של צוענים, ואני סיפרתי על כך בבית בכובד ראש וטענתי שלא אכפת לי מזה בכלל, אבל איש לא האמין.

"אני לא יודע אם אספיק לקחת אותך היום לווּלקוֹבה," אמר אבי. "יש לי עוד פרק שלם שאני חייב לתרגם עד הסוף, ואז אני צריך ללכת להוצאה ולמסור להם הכול. אחר כך אני צריך ללכת לאסוף את דוד דימה."

"ילנה אומרת שדוד דימה רצח את טאטע," אמרתי, "זה נכון?"

הוא שתק. אחר כך אמר: "ברור שלא. היא באמת אמרה את זה?"

"לא," השבתי. "המצאתי את זה."

"למה המצאת דבר כזה?"

"כי ככה אני מאמין."

"ולמה אתה מאמין בזה?"

"כי דוד דימה יושב בבית הסוהר. וכי אני לא מכיר אף ילד אחר שדוד שלו יושב בכלא. והרי אנשים שמגיעים לכלא הם תמיד אנשים שהרגו מישהו, לא?"

אבי שתק והירהר בדברים שאמרתי. מה, שאל את עצמו, אמור לצאת מהילד הזה כשיגדל? למה הוא תמיד מדמיין לעצמו עולם קודר ומכוער כל כך?

"אתה אוסף את דוד דימה מבית הכלא?" שאלתי. "מה תעשו ביחד? אתם חייבים לעבוד? או שתלכו לטייל בסטרומובקה? פאפא..."

"מה?"

"אנחנו גם נוכל לראות אותו אחר כך, או שהוא יהיה חייב לחזור לכלא?"

"יודע מה, חכמולוג קטן שלי? אם תיתן לי לעבוד קצת עכשיו, אולי אוכל להביא אותך לבית הספר. בסדר?"

"אתה הרגת פעם מישהו, פאפא? דוד לב ודוד ולדימיר בטוח כבר הרגו פעם מישהו, הם היו בצבא האדום."

"טוב, עכשיו מספיק," אמר אבי. "תחזור מיד למיטה. בשעתיים הקרובות אני לא רוצה לשמוע ממך יותר כלום." הוא רכן בעייפות מעל כתב היד ושב להרהר בעניין "הסירחון הרקוב", וכאשר הסתובב שוב לאחור ואני עדיין עמדתי מאחוריו בפתח הדלת, הוא צרח פתאום כמו משוגע, "החוצה! החוצה!" ואני הסתלקתי סוף־סוף. ...