שבר ענף ירוק

אומנות השברים היפנית

2016

כבר ארבעה חודשים הוא מתבונן בכפות הידיים שלו, לא תמיד מרגיש שהן שלו, צריך להסתכל, לכווץ ולשחרר, להחזיר זרימה של דם, ואז יותר בטוח. אולי בטוח זו מילה גדולה, אבל יותר מכיר אותן, והוא יודע שגם זה כבר לא מובן מאליו. זה שיעור ראשון והוא לא שקט, מבטו נעוץ בכפות הידיים, מכווץ ומשחרר. כשהיא נכנסת, הוא מרים מבט ומיד מחזיר לידיים. בחורה עם כיסוי ראש, הפנים שלה מתוחות וחיוורות, אך מתוכן זוהרות עיניים ירוקות מהיפות שראה. היא מסתכלת סביב. הוא, כהרגלו בחודשים האחרונים, לא יוצר קשר עין. היא בכל זאת ניגשת אליו, כמו חתול שיבחר דווקא את מי שפוחד ממנו כדי להתחכך לו ברגליים. היא מהססת קצת, אבל לא שואלת, מוזר שלא שואלת, ומושכת אחורה את כיסא כתר פלסטיק הכחול שלצידו. החריקה מזמנת את מבטו לכיוונה, רפה, מנסה לעטות חיוך אך לא זוכר בתוכו איפה מוצאים.

היא מתיישבת, מצמידה את תיק הבד הכתום אל ברכיה, ומחכה. החדר מלא, יש בו קרוב לעשר פנסיונריות ושני פנסיונרים, והוא, והיא. נכנסת המורה.

"ברוכים הבאים, אני טליה, בשיעור שלי נלמד אומנות, אבל לא כמו שתיארתם לעצמכם שלומדים אומנות! אנחנו נעבוד עם דימויים וננסה ליצור מפת דימויים אישית, זה מסע של כל אחד עם עצמו, אבל גם שלנו כקבוצה. העבודה היא אישית, אבל מקבילה", היא מסתכלת סביב על הקבוצה, "אני רואה שיש כאן גיוון גדול". מבטה מתמקד בבחורה הדתייה ובו. "ואנחנו נראה איך עולם הדימויים של כולנו נפגש בתהליך הזה".

הוא מנסה להקשיב, אבל הקול המריר הזה שמבטל את כל מה שהוא עושה עולה בתוכו, מטשטש את המאמץ להיות קיים, להיות אחד עם הידיים והנשימות האלה, ברגע, בהווה, לא להישמט מתוך עצמו כמו שאומר מרסלו, אבל כשהמורה מתחילה לתת הוראות ראשונות, הוא כבר מרגיש נסחף על איזו רפסודה קטנה, עמוק בתוך הים הפנימי, ודווקא הבחורה פתאום אומרת משהו, הוא מנסה לשמוע אותה דרך המים: "מה? סליחה?"

"אתה הבנת מה שהיא אמרה?" היא לוחשת אליו בלי ליצור קשר עין, "מה שצריך לעשות?"

"לא, אני לא לגמרי כאן", הוא עונה לה, מרגיש אידיוט שנייה אחרי שהמילים יוצאות מפיו.

"מבינה אותך", היא דווקא מחייכת פתאום, יש חום בחיוך הזה, הוא מופתע ומנסה לראות את עיניה, אבל היא עדיין מתבוננת לכיוון המורה. הוא משפיל את מבטו שוב לכיוון הידיים, מכווץ ומשחרר.

"אולי תשאל אותה למה היא התכוונה?" היא לוחשת לו.

"תשאלי את..."

אחת הקשישות שולחת אליהם מבט נוזף, שניהם משתתקים ומיתממים, אבל הוא מרגיש שהוא מתחיל לחייך, כאילו נתפס על חם, על מה?

"סליחה", קולה צלול ופעמוני כשהיא מדברת בקול, העוצמה מפתיעה אותו. "אני והבחור כאן לא ממש הבנו את ההנחיה".

"לא צריך להבין, צריך להרגיש, פשוט ללכת עם התנועה של המכחול, לאן שייקח אותך. אנחנו מתנסים", עונה המורה.

"מתנסים", אומרת הבחורה בשקט, "יאללה תתנסה".

הוא זורק מבט אמיץ לכיוונה, היא מחייכת לעצמה, ובלי משים גם אליו מופנה חצי חיוך, חשמל ישן מתעורר בבטנו, נענה למשהו בסיסי, כמו הזמנה כזו, הוא משחרר יד אחת, מאפשר לה לאחוז במכחול, מרטיב אותו בכוס המים שמולו ומעביר פס מימי שקוף על הדף.

הוא מרגיש איך היא נעמדת לידו, את גופה מיתמר ונישא, התנועה הפשוטה הזאת שכבר איננה וכנראה לא תחזור לעולם, חצאיתה העמוסה פרחים קטנים נפרשת ונעמדת איתה, והיא מניפה מכחול טבול כחול אל הדף. מגובהו בכיסא הגלגלים הוא חש בריח קלוש של דיאודורנט נשי וזיעה, היא שמאלית וידה נעה קרוב לידו הימנית, וברווח ביניהן כלוא אוויר של אפשרות חנוקה.

"אז מה את עושה כאן?" הוא אוזר אומץ, אחרי שמגלגל בראשו את המשפט בהדגשות שונות, ובוחר בנימה הלעגנית במקצת, לעצמו לועג, לא לה, "מילא אני, אבל מישהי כמוך?"

היא מחייכת, לא מתייחסת לחיצים המתעופפים ממנו אליו, שולחת אליו מבט, "לומדת אומנות, מה עוד יש לעשות כאן? ואתה?"

"גם, בטח", הוא עונה מהר, מחליט לטבול את המכחול גם בצבע הכחול. הוא מבחין שעל הדף שלה הכתם הכחול מתחיל לקבל צורה, נראה שהיא מתרכזת בעבודתה, מוסיפה עוד צבעים, מערבבת את הקצוות שלהם, ידה בוחשת בתוך בליל הצבעים, מבטו מהופנט אחר תנועתה. הוא מנסה גם, אבל הידיים שלו כבר לא מגיבות למה שצריך מהן, והקו יוצא לו קצת עקום וקצת חלש, כמוהו. הוא מחליט שזה מספיק, אם יהיה צריך להסביר זה בדיוק הוא, הדימוי שלו, אבל היא בוחשת ומורחת, מסתחררת ומחוללת על הדף, וקווי המתאר מתרחבים ומתרחבים, הוא שוקע בתוך הציור שלה, זה בעצם הים שלו, היא מציירת את האזור ההוא בתוכו שאליו הוא משייט, הוא נבהל, איך הגיעה לשם? היא מוסיפה שחור ומתחילה ליצור מערבולת מטבעת, והוא נסחף בתוכה חסר אונים, חייב לעצור אותה, חייב עכשיו, עוד רגע ייגמרו לו האוויר והגוף, והוא נושם עמוק, "אני אור, ואת?"

היא עוצרת, זה עבד, כמו יוצאת מתוך טראנס מהופנט, מלכסנת אליו מבט מלמעלה, ואז שוב החיוך הזה, "אדווה, נעים מאוד".

בשיעור השני הוא כבר מזהה התחלה של התרגשות מהרגע שמתעורר בבוקר. כל פעולות הבוקר, השגרה החדשה והמרושעת הזאת, שנדמה כי כל תפקידה להזכיר לו מה הוא כבר לא יכול לעשות, מתגלגלות כמו מעצמן, כשהוא מנווט בין הסלון שבו הוא ישן בחודשים האחרונים לבין המטבח לבין חדר האמבטיה. אמא שלו יורדת בדיוק בתשע וחצי מהמשרד, כאילו במקרה, אבל מציעה להכין לו משהו לאכול, היא הרי בדיוק מכינה לעצמה. הפעם הוא זונח את העוקצנות הארסית שלו ומסכים לקבל טוסט וקפה, היא בודקת אותו במבט הזהיר שלה, שבדרך כלל עושה לו אלרגיה, אבל הוא מחייך, "מה יש, אמא?" היא לא עונה, ממשיכה בעיסוקיה, אך גם מתחילה לזמזם בשקט.

כשהיא מורידה אותו במוזיאון, יש ביניהם נינוחות מסוימת, שנעלמה מזמן, אולי כבר בגיוס. בהתחלה הייתה כל הזמן בחרדות, מלחיצה אותו עם הלחצים שלה, אחר כך כשכבר קרה הכול, היא רק התנהגה כאילו ידעה תמיד שזה יבוא, זו ההתמודדות שלה כאם, היא תוכל לה. הוא תהה אם שם הוא התחיל לשים לב לראשונה כמה היא מרוכזת בעצמה, בסיפור שהיא מספרת לעצמה על האימהות שלה. עכשיו יש גם כותרת לסיפור, אולי לא בדיוק הכותרת שהייתה בוחרת (אין ספק שאם שכולה היה יותר משמעותי עבורה), אבל אמא של נכה צה"ל זה גם לא רע. בחודשים האחרונים המצב רק החמיר, נראָה שהיא הצליחה להתרגל למצב, ואז חלה ההחמרה הזאת, והיא שוב איבדה את האיזון. נדמה שכל מה שהיא מדברת עליו, או שההורים מדברים ביניהם, זה רק הטכני — כן מעלית, לא מעלית, הנגשה כזו והנגשה אחרת, וברקע כל הזמן מרחפת השאלה אם זה ישתפר ועד כמה, ואיך.

"אורצ'וק, אני כל כך שמחה שאתה הולך עוד פעם... לחכות לך כאן באחת?"

"לא, תבואי באחת וחצי".

"מה יש לך לעשות חצי שעה? החוג נגמר באחת, לא?"

"יש לי, אמא, יש לי מה לעשות".

"טוב, אין בעיה, מה שאתה מעדיף", ושוב החמיצות השקטה, שמדברת במקומה את המשפטים שלא אומרת בקול, אבל הוא מתעלם, נושם עמוק ולמרות שלא רוצה, נאלץ להיעזר בה כדי להוציא את כיסא הגלגלים ולעבור אליו, עוד לא יודע לעשות את זה לבד, וההתקוממות הפנימית על התלות הזאת שיצר לעצמו מתחילה לתסוס בבטנו.

"ביי", הוא מפטיר, והיא ממלמלת, "תיהנה".

הוא מגלגל את עצמו לתוך המוזיאון, נתקל במבטי הרחמים סביב, חדים כמו כרית סיכות, אפשר להישען עליהם רק במידה המדויקת כדי לא להיפצע. זו הסיבה שהוא מקפיד להגיע לחוג מוקדם, כך עשה בשבוע שעבר וכך עושה גם עכשיו, לחסוך לעצמו את הכניסה הבלתי נסבלת לחדר. בכל חדר שאליו נכנס מאז כיסא הגלגלים תמיד כולם קופאים קצת ועושים את עצמם ממשיכים בהתנהגותם, אבל הקול חורק קצת והצחוק צווחני קצת ולפעמים הם חוזרים על אותו משפט פעמיים. הנראות החדשה של הנכות שלו היא הדבר עצמו, והכאב שהוא חווה הוא כמו הפציעה העצמית שדמיין כל הזמן בשנים האחרונות, אבל לא העז.

החדר ריק כצפוי, והוא מתגלגל לאותה פינה שבה התמקם בפעם שעברה, בטנו מלאה בציפייה שקטה. הוא מנסה לומר לעצמו שהוא מחכה לשיעור, להתנסות הזאת באומנות, ביצירה, אבל כמעט צוחק בקול למשמע הרמאות העלובה הזאת, 'עולב שכמוך, איזה אפס, עובד על עצמך כמו ילד קטן,' יודע שרק לה הוא מחכה ולרגע ההוא שהרגיש בפרפור העדין שהתעורר כשהריח את ריחה הנעים וידו כמעט נגעה בידה.

הפנסיונרים מזדחלים לאיטם לחדר, מחייכים אליו בפיזור נפש, אבל עסוקים בעצמם. אור רק מתבונן, מחכה. אחר דקות ארוכות של ציפייה נכנסת טליה, המורה, ולחש אכזבה מתחיל לכרסם בו, מה חשב, שהיא תמשיך כאן? אין לה מה לעשות בחיים? בחורה צעירה ויפה, בטח סטודנטית או עובדת איפשהו, לא כמוהו תקועה בחצי חיים. הוא לא מסיים את מחשבת הרפיסות, כשהיא נכנסת, מתנצלת בפני טליה, ושוב ניגשת ישר אליו. הפעם אין כאן חתול תועה, היא נועצת בו מבט ישיר ומחייכת בחיוך המופלא והזורח שלה ששולח אדוות בתוכו. "היי, אור, מה נשמע?"

"סבבה", הוא עונה ומוסיף מהר לפני שיתחרט, "חיכיתי לך".

היא מתיישבת ברכות בכיסא הפלסטיק הכחול, קצת מקרבת אותו אליו. טליה מתחילה להסביר משהו על נקודת תצפית ועל הזווית שממנה מביט הצייר על המודל שלו. אור מרגיש שלא היה רוצה נקודת תצפית אחרת לעולם, והפרופיל המהפנט של אדווה המקשיבה הופך להיות כל מה שיזכור מהשיעור ההוא.

במהלך השיעור היא עובדת בריכוז, כולם מנסים לצייר איזו קערת פירות שטליה העמידה במרכז החדר, אבל אור עוקב במבטו אחר המכחול של אדווה הבוחש בצבעים, מפגיש אותם שוב ושוב ומוהל אותם במים, הערבול על הדף הופך לצורה, רחוקה מקערת הפירות, זה נראה כמו בגד קטן, משהו משובץ אולי, כחול ותכלת, הוא סקרן אבל מבטה המרוכז בדף ובצבעים לא מאפשר לו את הקלילות שהיה רוצה כדי לומר משהו. טליה מתקרבת אליהם, הוא ממהר לעגל את הפירות ולהתחיל למלא אותם בצבע מתאים, כתום לאפרסמון וירוק לתפוח. "יופי, אור, נהדר", טליה מניחה יד על כתפו, והוא מרגיש את גופו קופא ונרתע, באיזו קלות אנשים חושבים שאפשר לגעת בו מאז כיסא הגלגלים, כאילו הפך ברגע מגבר לילד לא מזיק. היא מרפרפת הלאה ונעצרת מול הציור של אדווה, נעמדת בשתיקה. אור מכין את עצמו לנזיפה באדווה, חושש לה לרגע ומבין שחושש בעיקר לעצמו, שלא יקרה משהו, שלא תיעלב ותיעלם.

"אדווה מוכשרת מדי בשביל לצייר את הפירות", הוא ממהר לומר, "קטן עליה, היא לא מתחילה כמונו". ההתפרצות שלו מפתיעה את שתי הנשים לצידו, שתיהן מתבוננות בציור של אדווה, בגד קטן, של ילד, תינוק אולי, תלוי על חבל כביסה, התנועה זורמת בו. 'איך היא עושה את זה,' הוא חושב, 'מצליחה לצייר רוח בצורה כל כך משכנעת,' טליה מחייכת בשקט ופונה לאדווה, "זה נהדר, אדווה, עזבי את הפירות, תציירי מה שאת צריכה לצייר".

החיוך של אדווה קצת פחות זוהר, אבל הוא שם, וכשטליה מתרחקת לעבר הפנסיונרית מימין, היא פונה אליו, "לא הבנתי".

"מה לא הבנת? היא ויתרה לך".

"אותך לא הבנתי. זה היה מעשה אבירי או שירדת עליי?"

"מה פתאום... רק אבירי! אני האביר על הסוס הלבן", ואז כדי לצאת פחות אידיוט בפניה, הוא מוסיף בנימה רצינית, "את באמת מאוד מוכשרת, איך את מציירת רוח?"

"מה?" מבטה מצועף פתאום, "מה זאת אומרת מציירת רוח?"

הוא מרגיש שהוא צריך להתנצל, אבל לא מבין על מה. "אה... הבגד הזה, שתלוי, הוא עף ברוח, לא?"

היא מהנהנת, נראית חנוקה. הוא מרגיש איך היה רוצה להושיט יד לעברה, הוא לא יודע מה אמר, אבל הוא יודע לזהות פצע אחר כאשר הוא פוגש בו, והמחשבה מטיילת מראשו לעבר היד הימנית, הקרובה לה, הוא מתחיל לכווץ ולהרפות, לשחרר את השיתוקיות המחורבנת, אבל לא מעז.

יש שתיקה ביניהם, ואדווה מתיישבת בכיסאה, נראית מותשת, חצאיתה הארגמנית שרועה סביבה כמו עלי כותרת נבולים, ואור תוהה אם גם לה יש סיבה מספיק טובה להיות פה.

"אני מצטער אם עשיתי משהו..." הוא ממלמל.

"לא, מה פתאום", היא מחייכת שוב לעברו, מסדרת על ראשה את כיסוי הראש. "סתם עייפות, אבל אתה צודק שכבר למדתי קצת, עשיתי שנה לפני שהתחתנתי באמונה, מכיר?"

"לא, זה מכללה?"

"כן, מכללה דתית לבנות, התחלתי ללמוד הוראה ואומנות, אבל אז התחתנתי ועזבתי..." קולה קמל, ושוב לא נעים לו לשאול, "ואתה?"

"מה? לא למדתי במכללה לאומנות, לבנות או לא לבנות", והוא שולח מבט עקום לקערת הפירות העלובה שלו, היא מתחילה לצחקק, "כן, לא חשבתי... אבל אתה סטודנט או משהו?"

"אה, לא, אני עוד לא החלטתי מה לעשות כשאהיה גדול, כאילו, היו לי תוכניות, אבל אז משהו השתבש". מבטו העקום מוחלף בחיוך העקום, שכמעט תמיד עולה על פניו כשמתחיל להסביר לאנשים, אבל הוא מנסה לא להיות הציני המריר שהוא נהיה תמיד, לא הפעם.

"מה היו התוכניות?" היא שואלת, ואור מרגיש כמה כוח יש לשאלה הנכונה. במקום לשאול מה השתבש, מה קרה, במקום המבטים הסקרניים המחטטים שהוא רגיל לקבל, נשקפים מעיניה היפות רק חום ואפילו קצת רוך. 'היא נשואה,' הוא אומר לעצמו, 'אמרה את זה פעמיים, שלא תתבלבל,' אבל זה כמעט נדמה מעט מדי ומאוחר מדי.

"תכננתי להיות אדריכל כמו ההורים שלי, יש להם משרד משותף, חשבתי ללמוד בבצלאל אדריכלות ולהצטרף אליהם".

"נשמע שניצלת בנס", היא צוחקת, גם הוא מחייך איתה, לא יודעת כמה היא צודקת. בלי משים נגמר לו השיעור, ולמרות שהוא רוצה לעצור את הזמן ולהישאר בהווה הזה לתמיד, 'היא נשואה מטומטם,' מזמזם בו הקול, הוא נאלץ להיענות לחוקי המציאות. היא מתקפלת במהירות, כמו שהגיעה באיחור ובריצה, כך היא גם ממהרת לצאת. אוף, יש לו עוד חצי שעה להעביר עד שאמא תגיע, עוין לעצמו על כל הציפיות האלה שהיו, אבל שנייה לפני שהיא יוצאת היא מהססת, שולחת אליו מבט ואומרת, "אז נתראה בשבוע הבא, אור?"

הוא מהנהן, ליבו לפות בעיניה, וכבר לא אכפת לו לחכות, מה זאת חצי שעה לעומת שבוע שלם.

בשיעור השלישי הוא כבר מוכן לאיחור שלה, מניח תיק על הכיסא לידו, שאף אחד לא יעלה על דעתו להתקרב, אם כי במרירות הקבועה הוא מבחין שלא ממש נאלץ להדוף אף אחד. היא נכנסת עם טליה, יש ביניהן חיוך של סיום שיחה, וליבו נצבט בכאב חלול, מרגיש את כאבו של החיוך שהופנה לכיוון אחר כאילו נלקח ממה שאמור להיות מופנה אליו. כאן היא שלו, יודע שזה קצת קריפי, אבל לאף אחד אין זכות על המעט הזה. הוא נושם עמוק, ממהר להזרים חמצן לבור שנפער בחזהו, כמו תמיד מרגיש מיד בגוף את מה ששורף בנפש.

היא ניגשת לכיסא שלה, הכיסא ששמר לה, בטבעיות של קשר קיים, וזה קצת עוזר לשריפה, גם הנשימות טובות לה. הוא מרים במאמץ את התיק ששמר על הכיסא, מפנה אותו עבורה.

"היי, אור, מה נשמע?" היא מניחה את תיק הבד הכתום על הרצפה, מתיישבת ומפנה את הכיסא בזווית מסוימת כלפיו.

"אני סבבה, איך את?" מילים ריקות, ריקות, מזדמזם בראשו.

"ברוך השם", עונה באוטומטיות הדתית, אבל מוסיפה, "מעניין מה טליה מתכננת לנו היום".

אפילו הגיית השם הקלילה הזאת בפיה מקוממת אותו. 'אתה פסיכי לגמרי,' הוא חושב, 'מותר לה להגיד מה שהיא רוצה,' אבל לא מאמין לעצמו כי בתוך הביטול הזה פועל גם היפוכו, ומתאפק לא לשאול באדישות מזויפת, 'אז על מה דיברתן שם בחוץ?' הוא מהנהן, ומשתתק. המאבק הפנימי הזה, בין להגיד ללא להגיד.

טליה מתחילה לדבר על עבודה בשכבות, על המפגש בין שכבת צבע אחת לזו שאחריה, איך יודעים איזה צבע היה שם קודם.

אור שוקע בהתבוננות על אדווה המאזינה בריכוז, אבל חלקי המשפטים של טליה פוגשים בתוכו את שכבת הצבע הקודמת, תוהה עד כמה התייבשה בתוכו כל שכבה ועד כמה הצבעים יתערבבו, "תמיד יתערבבו! אף פעם אל תניחו שהצבע יושב טוב! תמיד תהיו זהירים, צבע אקריליק הוא יצור נושם, יצור חי!" היא מצהירה בפאתוס גדול, ואור מנסה להקשיב אך כרגיל המחשבה רצה רחוק, וחושב כמה משכבת הצבע של לפני הצבא עוד שם בכלל, הציפייה הגדולה לגיוס, הבגרויות וכל הלחץ כדי שיהיה ממוצע מספיק לאדריכלות, השעות הארוכות בכתיבת דוחות מעבדה והתחלת ההתאהבות השקטה ההיא באדנו, שלא העז אף פעם לבטא בקול או להביא לידיעתה. אדנו שהמשיכה להיות ידידה מסורה, וביקרה קצת גם אחרי שנפצע, מסבירה לו לראשונה שמשמעות שמה באמהרית היא להחלים, והוא לא ידע אם מציעה את עצמה כתרופה או לא, ובמצב שלו אז, עוד פחות העז לבדוק את זה.

"נשמע כאילו היא מדברת על הנפש", לוחשת לו אדווה, "נכון?" ומבטה ננעץ במבטו, הוא ממהר לברוח, נבהל כי זיהתה, אבל מרגיש שאולי מדברת גם על עצמה.

"לגמרי", הוא ממלמל, "היא מדברת על צבעים ואני חושב על החיים".

"גם צייר וגם משורר?" היא מחייכת.

"פחחח איזה צייר..." הוא מגחך, "את זאת שציירת בינינו".

טליה נותנת הנחיה אבסטרקטית, לצייר משהו אבסטרקטי, להתנסות במפגש בין הצבעים החיים. "אל תפחדו! תתנסו ותבדקו מה הם מספרים לכם". אור שמח על ההנחיה הפתוחה, לא יצטרך שוב להתבזות עם החיקוי העלוב שלו למציאות כמו עם קערת הפירות. "אין נכון ולא נכון!" היא שוב מכריזה, כולם מהנהנים, להוטים להתחיל.

אדווה נעמדת, חצאית ירוקה מסביבה הפעם, פרחים קטנים לבנים, והכול נע איתה, נשפך לכל עבר, היא מתחילה לצייר. כרגיל, מתחיל מהתבוננות בה, וחיקוי חיוור, מופתע שזה לא מפריע לה. אבל נדמה שברגע שמציירת היא נסוגה לתוך עצמה, ומבחוץ נראה כי אין צוהר ואין דלת. הוא מכווץ ומשחרר את יד ימין כמה פעמים, היא מוכנה לפעולה, העקצוצים המוכרים הם שכבת הצבע העליונה, זו של עכשיו, הוא בימים שלא יכול לדמיין שכבת צבע נוספת, מה יהיה אחר כך. מתחיל בצבע ירוק, מנסה ליצור ירוק שדומה לחצאית שלה, בפסים נושמים לרוחב הדף. הוא מוסיף גוונים ומגניב מבטים לימינו, שם לב למשהו מוכר מהדף שלה, שוב אותו בגד קטן, שוב רק כחול־תכלת, שוב תלוי לבדו על חבל כביסה, מעופף ברוח. הוא תוהה למה היא חוזרת על אותו ציור, אבל הריכוז והעוצמה הרגשית שבהם מציירת מרחיקים אותו לתוך עצמו. הוא מנסה להפגיש צבע לבן עם קצות הירוק, למהול אותם ולטשטש את הגבולות, להפוך את החצאית הזאת למשהו אחר בעולם, אולי עץ כזה, אולי כר דשא. מרגיש אווילי איך שוב הוא יוצר ציור של ילד בגן, מכל מה שמרגיש מוצא על הדף רק את הכתם הירוק הגדול הזה, והתחלה של שמיים מלמעלה. בהיסח הדעת הוא מוסיף אדום, ועוצמת הצבע מכה בו לפתע, הכתם האדום במרכז הכול, כמו הפציעה באמצע החיים, ומרגיש שהתעייף, לא מעז לערבב את הצבעים.

אדווה שולחת מבט לעברו, "התעייפת? זה באמת לא קל..."

"במצבי?"

"לא, במצב האנושי", היא אומרת, "לא קל להרגיש", ונסערת מתוך עצמה, לא קשור אליו בכלל, הוא מבין, 'הנה אתה מרוכז בעצמך כמו אמא שלך, בבקשה,' עוברת המחשבה בראשו, כשהוא רואה שהיא נעצרת, מנגבת דמעה, והבגד הקטן הזה מתעופף ברוח מולם.

"זה אותו ציור, נכון?" הוא שואל.

"דומה... אבל לא יעזור כמה אני אצייר את זה, אף פעם זה לא..."

"מה את מציירת שם?" הוא מעז, קצת מחוץ לעצמו, באומץ שלא ידע להפגין מעולם בעבר.

"משהו שאיבדתי", היא אומרת, קולה נסדק, "ואתה?" היא מביטה לדף שלו, הוא נבוך, רואה איך האדום נוזל לו ומתערבב בירוק היפה ההוא, שעמל כל כך ליצור כדי שירגיע ויחזיק, טיפות של דם בדשא. הוא לא עונה. "לא הקשבת כשטליה דיברה על שכבות והמפגש בין הצבעים, אה?"

"לא, לא ממש", הוא מודה, "אבל איך אפשר לעשות את זה? איך אפשר שלא הכול יתערבב?"

האוויר ביניהם דחוס, שניהם מבינים עכשיו שהמטאפורה התאדתה והם בחיים עכשיו, באמת של החיים, עיניה גדולות והיא לא מסתירה את הדמעות, כמה היא יפה ולא מתביישת, כל הכיסוי והצניעות האלה, אבל הנפש כל כך פתוחה ועירומה בפניו, והוא מרגיש כמה הוא אטום, כמה סגור, ולא יכול להגיד שוב כלום.

"אני לא יודעת", היא נאנחת, "אותי שלחו לכאן, אמא שלי עובדת סוציאלית והיא חשבה שזה יהיה טיפולי בשבילי, שזה יעזור, 'את חייבת לנסות לעזור לעצמך' וכאלה".

"וזה עוזר?" הוא חוזר לנשום, הריאות כואבות לו, פוחד שתגיד שלא, שתלך, שתעזוב אותו, שתראה אותו באמת.

"קצת", היא מחייכת חיוך קטן.

בשיעור הרביעי אור מחכה עוד ועוד, מסמן לה שוב את המרחב שאליו היא צריכה להגיע, מודע לדופק המתרוצץ בליבו, להתרגשות העצומה הזאת שלא חש לפחות מאז הפציעה, וואו כבר ארבע וחצי שנים, הוא מחשב בראשו, אבל הרגעים עוברים, טליה מגיעה, דלת נפתחת ונסגרת, שוב ושוב, וכל סגירה שלה מאחורי אדם נוסף שאיננו אדווה מהדהדת את הריקנות שבתוכו. איננה. השיעור עוסק באור וצל, ואור חש איך הצל המוכר חוזר לחייו ומכסה ומכסה.

לאורך כל השבוע הוריו סביבו על קצות האצבעות, מפחדים לשאול, אבל רואים עליו, הצל המוכר, האור שנעלם. בלילה חוזרים החלומות, מתחילים כמו תמיד בצעקות שניר צועק ואחריו בן־עטר ואז הפיצוץ וזה מהדהד לו דרך כל הגוף, ושניר שם, אבל כבר לא נראה כמו בן אדם, ובן־עטר פצוע מיילל מין יללת כאב ארוכה כזו שנמשכת ונמשכת, ועם כל הרעש יש צפצוף דק, כנראה מבית החולים, ותמיד מלווה את הרגעים האלה, שהתמוסס יחד איכשהו בתודעת החלום. הוא מרגיש בחלומות את השיתוק המחורבן, הוא מרגיש איך מנסה לרוץ לבן־עטר, לעזור לו, והרגליים לא זזות, והמוח לא עובד, לא מזרים פקודות, משהו התפוצץ גם שם בתוכו ולא עובד. בכל בוקר כתמים שחורים מתחת לעיניים, וחוזר הכעס האיום הזה שהפיץ לכל עבר אחרי הפציעה, רק בלילה העז להמיר את הכעס ברגש האמיתי שמחופש לכעס, והיה בוכה ומיטלטל בסערה שתוקה, גופו רועד ונפשו נחבטת בתוכו מצד לצד.

"אורצ'וק, אבא ואני רצינו לדבר איתך, בעניין המעלית..." זה צהרי יום שלישי, וכשאמא שלו מתחילה, הוא מתעצבן עוד לפני שסיימה את המשפט.

"אבא ואת? אז איפה אבא?"

"אתה יודע שיש לנו פרויקט דחוף, הוא במשרד".

"ואת שגרירה שלו לענייני אור? מה יש? אין לו ביצים לדבר איתי בעצמו?" הוא כנראה כבר צועק, כי גם אבא מופיע, מבטו מושפל קצת, מובס. אור מרגיש חזק אבל בתוך רגע מתחרט, לא חוכמה להוציא את הכול על אבא שלו, יודע שאף פעם לא יענה לו.

"אור, בבקשה, בוא נדבר", אבא שלו יורד במהירות במדרגות מהקומה השנייה, בתוך עשר שניות גם הוא בסלון, שניהם מתיישבים בזהירות על הכורסאות הירוקות, מחליפים מבטים. אור חושב על הזמן שהיה לוקח לו לזחול את המדרגות האלה עכשיו, אילו היה חייב, אולי עשרים דקות? אולי חצי שעה?

"נו, מה בעניין המעלית?"

"אז התייעצנו עם פרופסור קויפמן, הוא אומר שבעצם... שזה חלק מה... הסימפטום, גם מרסלו לא בטוח שזה..." אמא שלו מנסה לדבר, חונקת את עצמה בבהלה מלומר את הדברים שרוצה, אבל אור לא יקל עליה, מזהה את הזיוף מאחורי הזהירות, שתתייסר קצת. ממשיך לשתוק, הפעם אבא שלו מנסה לדבר, "תראה, אור, זה לא שאנחנו לא מאמינים לך, אבל הוא רופא, וגם בדקו אותך עוד רופאים, וכולם אמרו שלא מוצאים משהו ש... מה שאמא מנסה לומר זה שגם הפסיכיאטר וגם הפסיכולוג שלך, הם אומרים שזה לא ממש גופני השיתוק הזה, והמעלית זה..."

"טוב, אורצ'וק, אתה כבר לא ילד, אתה מבין שמעלית זה עניין של כסף, הרבה כסף".

"לא אכפת לנו מהכסף, די, תרצה, נשמע שזה בגלל הכסף", פתאום אבא שלו נמרץ, אור מופתע קצת לגלות שיש לו דעה משל עצמו, זה כל כך מפתיע שמוצא את עצמו אומר, "אז בגלל מה, אבא?"

אבא שלו נעמד, הזרקור מופנה אליו והאינסטינקט שלו הוא לברוח. אור נזכר בחמלה מסוימת שגם הוא תמיד היה כזה, בורח, מעימותים, ממבוכות, "בגלל מה, אבא?" הוא לוחץ, אבא שלו מהסס רגע, אור רואה את רגליו רוטטות, ברור לו ששוב לא ייאמר כל מה שלא נאמר כל השנים מאז השחרור. אבא שלו נרכן מעט קדימה, כלפיו, אור רואה את המשא הכבד על כתפיו השחוחות. "אורצ'וק, כואב לנו לראות אותך ככה, זה כואב בלב", קולו איטי, רווי יגון, הוא בורר את המילים כאילו השפה עצמה היא מטען צד. "כשמרסלו הסביר לנו שיש דברים של פוסט־טראומה שיוצאים בגוף, לא באמת הצלחנו להבין, אנחנו יותר מבינים עכשיו... אבל זה קשה גם לנו".

הוא עומד עוד רגע, אמא שלו שולחת יד אינסטינקטיבית, אור לא יודע אם כדי להרגיע או כדי לעצור בעדו, אור עדיין שותק, אבל עכשיו אולי כי כבר לא יצליח לדבר בלי לקרוס. כולם מבינים. אבא שלו ממלמל שלא צריך להחליט היום ושיש לו המון עבודה, עוד ימשיכו לדבר, גם אמא שלו נסוגה לעמדה שלה, מתעכבת עוד קצת, אבל קמה באנחה ונגררת למטבח המבטחים שלה. השקט חוזר לסלון. אור נשאר לבדו על הספה, ולא נשאר לו אלא להתפלל לאלוהים ההוא של אדווה, שרק תגיע מחר... יודע שאם לא, הוא באמת ישתגע.

בשיעור החמישי הוא מגיע זהיר, יודע שהתקוות אמורות להיות כלואות בכלוב ההוא בליבו, איפה ששמור החלום מגיל עשר, מתחרות השחמט המחוזית ומהנשיקה שלא קרתה אז במחנה הקיץ של הצופים, ומאדנו, אבל הוא לא מצליח לרסן את הדאגה, רק שתגיע, רק שתגיע.

כשאדווה נכנסת בצעד המהיר שלה, הוא חש במשהו שונה. העיניים יפות וזוהרות כתמיד, רכות אליו ומוכרות, החיוך אותו חיוך, אבל אחרי שמבטה פוגש במבטו, היא מהססת, הוא חש בשבריר של מעצור תנועה, הוא מכיר מעצורי תנועה כאלה, ומבין שיש בתוכה גם חלק שנבהל, זה קצת משמח אותו.

"היי, מה נשמע, אור?" קצת יותר לאט היא נעצרת לידו, קצת יותר לאט מניחה את התיק, "מה הפסדתי בפעם שעברה?"

"אה, נכון, לא היית..." 'מאוד משכנעות יכולות המשחק שלך,' הוא מגחך לעצמו. "היה סתם, אור וצל, דברים שאת ואני מכירים..."

היא שולחת אליו מבט מהיר, אולי הגזים, אולי נכנס חזק מדי, הכניס את ה'את' הזה, וה'אני', כאילו יש ביניהם 'את ואני', כאילו הם 'אנחנו', אבל היא מוסיפה חיוך קטן של תיקוף, "כן, מכירים".

טליה נכנסת ומעדכנת שהיא ממש מצטערת אבל הקורס יסתיים מוקדם מהצפוי, משהו משמח, היא התקבלה ללימודים איפשהו ותיסע אז הקורס יקוצר לשישה מפגשים, מובן שיחזירו את הכסף על שני המפגשים החסרים. ליבו של אור קופא בקרבו, הוא מרגיש שאין לו אוויר, נדמה שגם אדווה לצידו נראית נרעשת, אבל שניהם בשתיקה, לעומתם הפנסיונרים ממלמלים, חלקם מברכים וחלקם מתלוננים.

"אוף, באסה", הוא אומר בשקט, אדווה מהנהנת "כן" ושוב עולה הלא נאמר על כל הנאמר, וסמיכות האין עולה על היש, ואור תוהה אם תמיד יהיה ככה, למה זה תמיד קורה לו, הכמעט הזה של החיים, למרות שיודע שגם עוד שני מפגשים בעצם לא היו משנים כלום, זה לא שהיא הייתה עוזבת את בעלה או משהו.

"אז למה הברזת בפעם שעברה?" הוא מנסה להקליל את קולו.

"לא יכולתי לצאת מהמיטה", ישירה כתמיד, ברורה בכאב שלה, חשוף, גלוי. "הייתי במקום רע רע..."

"אני מכיר את זה... חבל שלא באת, אולי היה עוזר לצייר".

"כן, אבל זה באמת עוזר??" היא מישירה אליו מבט, הוא מרגיש איך בעיניה הירוקות מנצנצות הדמעות ורוצה לגעת בהן, להתקרב עוד, אבל ביניהם מטר וחצי בערך ואינסוף תהום חיים, והוא יודע שעוד מעט הכול ייגמר, אז הוא מזנק. "אני חושב שלך זה יכול לעזור, את בריאה, צעירה, יפה", קולו נשבר.

"מה אתה יודע..." היא אומרת בשקט, פתאום גם קולה נשמע שבור, ציני אפילו.

"היום הנושא שלנו הוא שבור ושלם!" מצהירה טליה, ושניהם מתחילים לגחך, כשמבטיהם נפגשים הם מתחילים לצחוק, מנסים במאמץ להסות את הצחוק, אבל הוא מתגלגל מאליו, כאילו קיבל חיים משלו, כאילו הוא יצירה של שניהם, וחזק מהם ומכל מה שמפריד ביניהם.

"אני מבינה שהצחקתי אתכם?" אומרת טליה, גם בחיוך קטן שנדבק מהתקף הצחוק האנרכיסטי הזה, כמה קשישים מחייכים, וכמה רוטנים לעצמם, אבל אדווה ואור כמו במקום משלהם, מתקשים להירגע.

אחרי התקף הצחוק הכי בא לו לתפוס את ידה, רק להחזיק בה, לעצור את העולם, אבל טליה מסבירה מה עושים, מציבה מול כל אחד חתיכת חרס שבורה וסדוקה ומצהירה שעליהם לחקור את השבר, את נקודת השבר של החומר, ואז לנסות לצייר את זה, ולאן זה לוקח אותם וכאלה. היא מספרת בהתרגשות על אומנות השברים היפנית, הקינטסוגי, איך היו מוסיפים זהב לכלים שבורים, ודווקא בזכות השבר הזה הם הפכו למשהו יקר יותר, איכותי יותר. היא מביטה ישירות אליו, ואור מרגיש משהו חדש הפעם. הוא סקרן, נינוח עם המכחולים, נינוח עם הצבעים, לחקור את נקודת השבר. הוא אוחז בכוס המעוכה והשבורה שלפניו, מעביר את ידו על המקומות החסרים בחומר, על הידית החסרה, על ההתרסקויות והסדקים, ועל החלק השבור. הוא מרגיש איך שולח פקודות לקצות העצבים של ידו הימנית, להרגיש, להרגיש, והחימר חד במקום השבור, ורך מסביב, מחוספס למגע בנקודות השבר. הוא מוצא את עצמו חושב על מי שיצר את הכלי הזה, סתם כוס קטנה, כזו שילד יכין לאמא שלו, או מישהו בשיעור ראשון, אבל כמה זה מאכזב כשמשהו כזה נהרס וכבר לא ישמש למטרה שדומיינה לו.

אדווה נעמדת, באצילות האופיינית לה, ולוקחת מכחול ליד, אור מניח שיראה שוב את אותו בגד קטן מתעופף ברוח, אבל היא מתקשה להתחיל, לא נוגעת בצבעים, גם אצבעותיה הארוכות והיפות חשות את גבולות החימר שקיבלה, גם היא מתחברת לעצמה ולסדקים שלה, הוא חושב, לא רוצה להפריע כי מבין שיש כאן משהו שלא היה עד עכשיו, זו הזדמנות, אבל זו הזדמנות מבודדת, ואחרי הצחוק הגדול ששחרר והרגיע, הם עובדים במקביל, כל אחד מול הקנבס, כל אחד מול השבר שלו.

אחרי דקות ארוכות של היסוס מתחילה להיווצר לאור צורה על הדף, הוא מנסה לצייר ידיים, כנראה הידיים של מי שניסה להכין את הכלי הזה, לא יודע אם ינסה לצייר גם את הכלי עצמו, אולי שלם, כמו שהיה אמור להיות, זה רעיון, ללכת עם זה ולבדוק איך היה אמור להיראות, אבל יודע שעם כל היופי שברעיון גם הפעם חוסר הכישרון שלו יהיה לו משוכה בפני הניסיון לחקור את השלם, ליצור שלם אחר, טוב יותר, מהכלי השבור שלפניו. גם אדווה מתחילה לצייר, אבל הוא מרגיש שהאנרגיה שלה ירודה מאוד, היא בוחרת בצבעי מים הפעם, הקווים חלשים, מתמוססים בקצוות, נמסים לתוך הדף, שוב הצבעים המוכרים, כחול ותכלת, אבל הם קצת אחרים, רכים יותר, שקופים יותר. הוא תוהה מה מהכלי השבור שיש לה נכנס לציור הזה.

טליה מגיעה להתבונן ומרימה אליו מבט מופתע, "איזה יופי, אור! אלה הידיים של אמא שלך?"

"מה? לא, לא יודע", הוא ממלמל. "הידיים שעשו את הכלי הזה, נראה לי".

"ממש יפה, אור, זה חומר למתקדמים לצייר ידיים!" שוב טליה טופחת על כתפו, בפטרונות עדינה, ואדווה שולחת מבט מהיר לכיוון היד של טליה שמונחת על כתפו. המבט הזה של אדווה מעורר בו יותר התרגשות מהמגע של טליה, והוא מציץ בציור שציירה, לפני שטליה תספיק להעיר משהו, שיעיר משהו גם באדווה. הוא רואה את הבגד המוכר מתנופף ברוח, אבל נדמה שהפעם הרוח סוערת יותר, הוא כמעט מתאדה לתוכה, והוא מרגיש מועקה בבטן, ואת הבדידות העמוקה שנשקפת מהציור. אדווה נראית שוב מותשת, טליה לא נוגעת בה, רק מחייכת חיוך קטן ומפליגה הלאה לאחת הקשישות שרוצה לשאול ומצביעה בנימוס כמו בכיתה ב'.

"סיימת?" הוא שואל, אדווה זולגת חזרה לכיסא הפלסטיק, גופה שרוע, ומעיניה זורמות דמעות בשטף חופשי ובלתי מרוסן. "את בסדר?"

"כן... יותר טוב. אני בוכה כל הזמן בימים האחרונים, מרגישה שהוא נעלם לי, זה מפחיד אותי, אתה יודע?"

"זה תינוק?"

אדווה מהנהנת, קולה חנוק. "כמעט תינוק, לא הגיע להיות תינוק מלא..."

"אוי, אני מצטער, מתי זה קרה?"

"לפני חמישה חודשים... וכולם חושבים שהגיע הזמן להמשיך הלאה, תנסו עוד פעם וכל זה, אפילו אמא שלי, שהייתה צריכה להבין, אחי הקטן נפטר מסרטן לפני שנתיים, וכשאמרתי לה, היא אמרה יש אובדנים ויש אובדנים, אבל אני לא יכולה, לא יכולה לעמוד בזה עוד פעם".

אור מרגיש שאין לו מה להגיד, שוב נאלם במקומות הלא נכונים, אבל אולי אדווה לא מחכה למילים, כי תכלס מה באמת כבר יש להגיד, זה לא שיש מילים שנועדו להתמודד עם כאב של אמא על תינוק שמת לה, שלא נולד לה בכלל, וכל מה שיגיד יהיה עקום ודפוק כמו שכולם אומרים לו, כל ה'יהיה בסדר, אתה תתגבר על זה, יש כאן גם בחירה ואתה יכול לבחור לחיות,' בניגוד לשניר, למשל, ובניגוד לבן־עטר שכבר לא יחזרו ללכת אף פעם, הוא חושב במרירות, אבל חוזר לאדווה.

היא שולחת אליו חיוך. "אתה בטח כבר מבין שאני די משוגעת, לא כל הבריאה, צעירה יפה וזה".

"את יפה, ממש יפה!" הוא מרגיש אמיץ לרגע, מאיפה זה בא לו, האומץ? "הכי יפה שראיתי בחיים".

אדווה משפילה מבט, נבוכה, ואור נבהל, מרגיש שמהלך על חבל דק מעל תהום פעורה, אולי רק טעה כשחשב שהצחוק המשותף שלהם מתח רשת מעל התהום הזאת. נראה שהיא מהססת מה לומר, היא שותקת עוד קצת ושואלת, "אתה לבד?"

הוא רוצה לעשות את עצמו כאילו לא מבין מה שואלת, אולי לענות בהתחכמות שכולנו לבד וכל זה, או להסביר שגר בינתיים עם ההורים, כאן למרבה המזל עולה בו הקול ששומר עליו, 'מה פתאום, מה אתה דפוק, תאבד את מעט הגבריות שהיא אולי מייחסת לך,' ומתוך הקפיצה שכבר קפץ ואין דרך חזרה עונה לה, "מאוד", קולו עולה מתוך העומקים של פנימיותו והוא רוצה לבכות, אבל לא מעז, לא כמוה.

"זה קשה", היא מסתכלת עליו במבט רך, יש במבט הזה משהו שהוא יכול לדמיין כמו אהבה, אבל כנראה היא מתכוונת למשהו אחר, היא אומרת, "היא תבוא יום אחד, אל תתייאש", ואחרי היסוס קל מוסיפה, "אתה הרי צעיר ויפה".

הצחוק חוזר, בהתחלה מהוסס ואז מתרחב מעט, לא אותה התפרעות כמו קודם, אבל מוכר וחם, ומשותף לשניהם, והחמימות שלו מלווה את אור גם כשאדווה מזנקת ממקומה ורצה הביתה, אולי נזכרת פתאום דרכו ביֵש שלה, ולמרות שצובט לו כי מבין לחלוטין שלא התכוונה לעצמה עם כל האיחולים לאהבה שתבוא, מרגיש שמח בשבילה, שאולי הבינה שיש לה משהו שאין לו, שאין לאחרים.

בסיום השיעור החמישי אור מגלגל את עצמו במסדרון הארוך מהחדר שבו מתקיים החוג, ומתבונן סביב, עכשיו פתאום הוא חווה את עצמו בעולם, ויש בכך תחושה חדשה, הוא שוכח שפעם הרגיש ככה ביחס לעולם, כמקום שגם הוא שייך אליו. אנשים ספורים צועדים בעצלתיים במרחב המוזיאון, נעצרים מדי פעם מול איזו אומנות. הוא מתגלגל הלאה ויורד במעלית הנכים לקומה אפס. הוא מתחיל לנסוע במסדרון שמזכיר את נמל התעופה, ומתחיל לחשוב על טיסות, אולי לטוס? אולי לטוס רחוק מכאן, אולי לנסות להיזכר במשהו מהתוכניות שעשה לפני שהפציעה נחתה עליו, התלבט אז אם מתאים לו טיול בדרום אמריקה, אם יעמוד בזה, גם אדנו הייתה אופציה זהירה. הוא נעצר מול התמונה הצבעונית הענקית, הבודקת את כל קשת הצבעים האפשרית על כמה מטרים טובים, מתקרב אליה ככל שיכול עם הכיסא המסורבל הזה, מתבונן מקרוב. מדהים אותו להבין, עכשיו כשהוא מומחה כזה לאומנות, שכל קנבס בציור צויר בנפרד, שאדם אחד עשה את הכול, לא איזו תוכנה מתוחכמת, אדם אחד בדק צבע אחרי צבע, שלט בערבוב שלהם ובמריחה שלהם, ויצר רצף שמאתגר את המוח שלנו. הוא קורא על הציור, "העין לא מספיק רגישה לניואנסים, והמוח מפצה על כך ודואג שנצליח להתמצא במרחב ושנראה את מה שרלוונטי לכאורה". אור נרעש, הוא מבין עכשיו משהו, זה כמעט חומק ממנו, אבל הוא חושב שאם רק יוכל לראות את כל הציור, ולא רק את המטר ועשרה של כיסא הגלגלים, הוא יבין משהו, הוא יוכל לתפוס את זה וזה לא יחמוק עוד. הוא נושם פנימה, ומתוך עומקי ההיסוס לאט־לאט נבנית תנועה.