כל העומרים שהיו לה

1

בשמונה וחצי התייצבה בביתם דליה וולצקי, אנרגטית וסוערת, פותחת תריסים, מאווררת את הבית, מפנה מאפרות, צלחות ומגשים שנותרו יתומים מן הערב הקודם, שוטפת, מניחה לייבוש על מגבות מטבח שפרשה על השיש הקטן ושולפת כלים אחרים תחתם מן הארון הנמוך שמתחת לתנור, ממלאה בתקרובת ומפזרת על השולחנות.

"זהו," אמרה בשביעות רצון כשסיימה, ספק לעצמה ספק לרותה, וחיככה זו בזו את כפות ידיה שהיו תמיד קרות מאוד. לאחר מכן טיאטאה את הסלון, המטבח ופינת האוכל, ורותה חשבה שזה מוזר. זה לא הסדר הנכון של הדברים. צריך קודם לטאטא ורק אחר כך לפזר את האוכל, כי אחרת האבק עולה ומתיישב על העוגיות והבורקס והפיצוחים. אבל מה זה חשוב, חשבה רותה למראה ענני האבק הקטנים שהתרוממו בעת הטאטוא, ואנחה קולנית נמלטה מחזהּ כשעקבה מן הספה אחר תנועותיה הנמרצות של דליה.

דליה נעה בבית בריחוף קליל, עוברת ליד וסביב רותה בזמזום כמעט לא מורגש, כמו רוח שארקייה שמרימה אדוות אבק בהירות במסלול שנראה מקרי ומתוכנן בעת ובעונה אחת — מטבח — סלון — פינת אוכל — סלון — שירותים — שוב מטבח ושוב פינת אוכל, קפיצה לחדר השינה להביא מגבות נקיות לשירותים ושוב מטבח וסלון, ורק מן החדר של עומר נמנעה, ורותה לא ידעה אם זה בגלל שזה החדר של עומר או בגלל שהיא ניחשה שחיים ישן שם, או עושה את עצמו ישן שם, כי איך אפשר בכלל לישון עכשיו.

רק לאחר שסיימה להכין את הבית לאורחים שבטח יגיעו בהמשך היום, התיישבה דליה ליד רותה על הספה, שתקה עוד רגע קצר, ואז הניחה ברכות כף יד קרה על ברכה של רותה. "איך זה קרה לנו, רותה'לה? איך זה קרה?" שאלה, ואז רכנה אל עבר רותה ונישקה אותה על לחייהּ, משהה את שפתיה על לחי חברתה, ושתיהן נאנחו יחד כמו על פי סימן.

מיד כשהניחה את אצבעותיה על ברכה של רותה, ועוד בטרם יצאה האנחה המשותפת אל אוויר הסלון הקטן, החלו דמעות לזלוג מעיניה של רותה, שקטות ושקופות, כמו צבעי מים דלילים שנצבעים על לחייה חרושות הקמטים, וכל עוד היו אצבעותיה הגרומות של דליה וולצקי מונחות במקומן, המשיכו הדמעות לזלוג בקוויהן הישרים, כאילו היד הקרה של דליה לוחצת על כפתור הקשור לשק הדמעות בעיניה של רותה. רק כשלקחה דליה את ידה והניחה אותה בחזרה בחיקה שלה, עצרו דמעותיה של רותה באחת — שוב — כמו בלחיצת כפתור, ורותה לחשה כמעט מבלי לפתוח את פיה — "לי זה קרה, דלינקה. לא לנו. לי זה קרה."

דליה שתקה רגע ארוך, ורותה ידעה שהיא מחפשת איזו מילה להגיד, איזה דבר־מה "נכון" שייקח מעט מן הצער הנורא הזה, שתלוי על לבה כמו כביסה רטובה שלא נסחטה, ומכביד, פיזית, על כל אחד ואחד מאיברי גופה של רותה. אך דליה לא ידעה מה לומר.

רותה שמחה שהלילה נגמר.