בדרך האור והאהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בדרך האור והאהבה
הוספה למועדפים

בדרך האור והאהבה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

זהבה אביגדור היא מתקשרת בדרך האור והאהבה, מאסטר רייקי, מגשרת ופסיכותרפיסטית-הוליסטית.
מעבירה מסרים ומחברת בין העולמות.
בעלת B.A. בפילוסופיה, מורה ומחנכת.

תקציר

בכל התרבויות, ללא יוצא מן הכלל, מתייחסים אל המוות כעבר.
"הלך לעולמו" (לאן הלך?) "past-away" ("עבר" - לאן?)
האם סוף החיים, אינו סוף מוחלט וסופי, חידלון?
האמנם מעבר למקום אחר? אם כן, לאן?
האם ניתן בכלל לדעת לאן?
ואם כן, האם ניצן ליצור קשר בין העולמות?
ואם כן, למה זה טוב בכלל?

על שאלות אלו ואחרות עונה זהבה אביגדור, מדיום ומתקשרת עם נשמות מהעולם שמעבר. זהבה שהגיעה לעולם שמעבר ב"מקרה" נעזרת בחבריה - הנשמות שאינן בגוף, כדי ללוות ולהדריך אנשים במסעם בחיים כמו גם לסייע לחולים ספוניים ולמשפחות שכולות.
בספר זה ניתן למצוא ספורים מרתקים ממפגשי התקשור שנערכו ברחבי הארץ, תיעוד מרתק על אנשים שחוו את כאב האובדן ומספרים על הכוח שיקיריהם מהעולם שמעבר העבירו להם. בספר מתוארים התקשרויות עם נשפות מהעולם שמעבר, חלקן נשמות שנסיבות היפרדותן מהחיים, חקוקות כטראומות בלתי נשכחות בזיכרוננו.
המסקנה החד משמעית העולה מספר מרתק זה, היא אחת:
יש חיים אחרי החיים!

על הספר:

"לא צריך לחזור ממוות קליני כדי להתוודע אל המימד הנשמתי של קיומנו.
זהבה, ידידה ועמיתה שלי, עושה זאת איתכם בספר זה, בשפה קולחת, מעניינת ומאתגרת.
כמשתתף באירועים, בהם היא מעבירה את המסרים מעולם הנשמות, יכול אני להעיד מכלי ראשון, כי החוויה היא אותנטית, מרשימה ואמיתית. במהלך עבודתי מוצא אני כי קשר טוב ויעיל מעולם הנשמות יכול לתרום להבנת תהליכים, בלתי פתירים לכאורה, ולפשט אותם, עד לקבלת תוצאה מהממת ומפתיעה.
מומלץ לכל מי שמאמין, וגם מי שלא מאמין, שיתחיל להאמין, כי התיאורים מרגשים ומהנים."
בברכה
דר´ חיים אורון
מכון אורון לפסיכו-קיברנטיקה

"רבים מכירים את "העולם שמעבר", תוכניתו האמריקאית של המדיום המפורסם ג´ון אדוארד, המתקשר עם נשמות מתים. מסתבר, שממש מתחת לאף שלנו, מתקיימים מידי שבוע מפגשי תקשור דומים. לזהבה יש את היכולת לדבר עם נשמות מעולמות עליונים, ולהעביר מסרים, לאנשים שיושבים לצידה מקרוביהם שמתו. זהבה מתקשרת עם חברים מהעולם שמעבר: מדריכים, ישויות רוחניות ובני משפחה שעברו מהעולם ומעוניינים להעביר מסרים. מתוך המפגש שלי איתה קיבלתי מדודי, שנפטר מזה שנים, מסר שהכה בי בבת אחת: התחושה הזאת שאני לא מפחדת יותר מהעולם שמעבר. מהאנשים הללו, שהלכו לעולמם מהעולם הזה, עדיין ממשיכים ללוות אותנו, גם אם לא בגוף הפיסי שלהם. הם נמצאים איתנו כל הזמן. זה כל כך קשה לתפוס, אבל זה גם כל כך מנחם."
חגית גלר עיתון מעריב

"זהבה יקרה! אבי הלך לעולמו לפני כשלושים שנה והיו לי שאלות שלא שאלתיו בחייו. את עזרת לי למצוא את התשובות אשר סגרו מעגל בינינו. אני מודה לך על תרומתך זו שהיא כה יקרה ללבי. תודה על ספרך זה, המקרב בין שני העולמות ומכין אנשים למוות, שהוא המשך החיים ולא סיומם. תבורכי."
יוסף יקותיאלי (עו"ד) חיפה

זהבה אביגדור
מתקשרת בדרך האור והאהבה, מאסטר רייקי, מגשרת
פסיכותרפיסטית-הוליסטית.
מעבירה מסרים ומחברת בין העולמות.
בעלת B.A. בפילוסופיה, מורה ומחנכת.

"לאהוב - זה לשחרר את הנשמה של אלה שאנו אוהבים, למקום טוב יותר, לתת להם ללכת"
זהבה

פרק ראשון

התקשור הראשון
 
היה זה יום רגיל לחלוטין, שום דבר לא רמז על העומד לקרות.
באותו היום, בשעות הצהריים ישבתי לי בבית קפה כשהעט והמחברת בידי. לפתע חשתי כמו אור חזק מכה בעיניי ובראשי, תחושה שמשהו קורה, משהו רב עוצמה המגיע מחוצה לי.
חשתי כמו חבטו בראשי בחוזקה. מכה, שבדיעבד הפכה ברגע אחד את חיי על־פיהם וחילקה אותם לחיים שלפני והחיים אחרי!...
חשתי טשטוש חזק בעיניי והיד האוחזת בעט, החלה "לרוץ"במהירות על הדף ולשרבט דברים, כאילו יש לה חיים משל עצמה.
כאילו הייתה יישות שאינה תלויה בי. ממש כמו בסרטים.
כל התהליך עצמו נמשך כמה רגעים, שלי הם נידמו כנצח.
לקח לי מספר דקות כדי להתאושש ולאזור אומץ להביט בדף שלפני.
הכתב היה מוזר ובלתי מוכר, המשפטים שריצדו מול עיניי לא היו בסגנון כתיבתי.
איך לתאר את זה במילים?
כאילו מישהו אחר היה כאן וכתב משפטים מוזרים.
בליל משפטים שנראים כמו פסוקים וביטויים מעולם אחר, עולם שמאוחר יותר למדתי, היה עולם הקבלה.
הפעולה הראשונה שהצלחתי לעשות הייתה להתקשר מיד לחברה טובה, שידעתי שהיא מבינה ב"זה"( מה "זה"? ). כשהגיעה היא הביטה בדף, הביטה בי ושוב בדף ובחיוך רחב פסקה:
"מזל טוב ילדה התחלת לתקשר!"
אני? לתקשר?
מה זה לתקשר?
הראש כואב - זה תקשור?
המומה ואחוזת סחרחורת יצאתי לאיטי מבית הקפה, את הדף ה"מכושף"קיפלתי והנחתי עמוק בתיק, שלא אראה אותו. (אני עוד אחזור אליו בהמשך).
מיהרתי לשוב לביתי, לבנותיי, למקום הבטוח.
במשך מספר ימים השתדלתי להתמקד אך ורק בעבודה ובבית וכל הזמן להיות ב"כאן ובעכשיו"
מין מנטרה שכזו:
להיות כאן ועכשיו, אני כאן - אני הווה - אני נמצאת!
תוך כדי הניסיון לחזור לשגרה גיליתי שאני "שומעת ורואה דמויות",
רואה אותם מסביב לאנשים שאני נפגשת איתם ביום יום.
פשוט רואה, רואה צבעים, רואה צורות, שומעת קולות, שמות, מחלות, אירועים...
שמישהו פה יעזור לי!
הדבר המוזר בכל הסיפור הזה היתה העובדה שכלל לא פחדתי ממה שאני רואה ושומעת, ובאופן תמוה מאוד הרגשתי די בטוחה.
אך יחד עם זאת חששתי ממה שמשתמע מהיכולות החדשות האלה.
לאן זה מוביל?
עד שסוף סוף החלו חיי להסתדר ואפילו לבנות זוגיות יפה.
מה הבמאי רוצה ממני עכשיו ?
 
ככל שעבר הזמן, חשתי יותר ויותר שנפתחים בפניי עולמות אחרים, עולמות שונים.
עולמות שאחרים הסובבים אותי אינם רואים ורק אני חשה ורואה.
חשתי שראשי משמש ככלי, כאנטנה לקליטת מידע. מידע שמיועד וקשור לאנשים אותם אני פוגשת ביום יום.
פעם הראשונה שקלטתי באמת מה קורה לי, הייתה כשהייתי בחופשת קמפינג על שפת הכנרת. חוף הים, המים, הגלים והשקט מסביב. מסביבי עוד אנשים. וכשאחד מהם מתיישב לידי אני פולטת, כך, ללא מחשבה: "יש לידך מישהי בשם בלה, שנפטרה מסרטן בגרון".
לעולם לא אשכח את הבעת פניו באותו רגע, הוא קם והתרחק ממני כנשוך נחש ושאל אותי בתדהמה :
"מאיפה את יודעת את זה? מי את? מאיפה את מכירה את הדודה שלי?!
אז קלטתי מה קרה, קלטתי שראיתי אשה שאינה בין החיים, קלטתי שראיתי נשמה!
וממה שקלטתי קיבלתי את השם ואת המחלה ממנה היא נפטרה. וזה באמת נכון,
אני לא הוזה ולא מדמיינת!
אני שפויה לחלוטין.
מרגע זה והלאה החלו שאלות נוקבות:
איך זה ייתכן?
מה קרה פה?
מה המשמעות של כל זה?
מה בעצם רוצות אותן נשמות?
מדוע דווקא אני? ומה התפקיד שלי בכלל בכל הסיפור הזה?
 
עם השאלות הללו פניתי למתקשרת (עכשיו כבר ידעתי על קיומם של אנשים כאלה)
וכשכולי נסערת סיפרתי לה מה קרה לי, החל ממכת האור וכלה במפגש עם נשמת הדודה בכנרת. מאוד רציתי לדעת:
מה קורה כאן?
מה אני אמורה לעשות?
ואותה מתקשרת נכנסת לתקשור ומעבירה לי את המסר הבא:
"יש לך יכולות תקשור גבוהות מאוד"
"את אינך הראשונה במשפחתך שיש לה את היכולות הללו"
"את השער לעולמות אלה פתחה, דמות מצד משפחת אביך, לפני דורות רבים ואת רק ממשיכה את דרכו"
(זוכרים את הדף ההוא המוחבא, אלה היו דבריו שנכתבו בעברית שונה, שלימים התבררה כשפת המקובלים בני המאה ה 13).
"היכולת שלך "המשיכה המתקשרת "היא לראות את נשמות האנשים שעברו מהעולם הזה"
"הייעוד שלך הוא לחבר בין העולמות!"
 
החיבור לייעוד
 
"לחבר בין העולמות"!
חשתי כאילו משפט זה שהיא אמרה בקע מנבכי נשמתי שלי. הרי ידעתי זאת בתוככי ליבי! פתאום, כאילו התבהרה לי כל התמונה כולה, כל הדרך שעברתי עד כה, כל הקשיים והמהמורות, כל המלחמות.
כל חלקי הפזל התחברו לתמונה אחת גדולה וברורה.
לייעוד שלי - החיבור בין העולמות.
כעת כבר היה לי ברור לאיזה כיוון עלי ללכת ומה עלי לעשות.
כעת כבר היה לי ברור מדוע הייתה בי התעסקות אובססיבית סביב נושא המוות.
השאלה הייתה איך מממשים את הייעוד הזה?
מה זה אומר בפועל?
וכמו תמיד הבמאי! כן, אותו אחד שהכניס אותי לקלחת מביכה ומוזרה זו, מתחיל מיד לעבוד. בדרכו שלו הוא שולח לי את המורים המתאימים, את האירועים המדהימים ואת האנשים שבהם ואיתם אני צריכה לעבוד - לחבר בין העולמות.
כך גם הגעתי ב"מקרה"למפגש תקשור בחיפה. לנסות להבין איך קורים הדברים. עדיין היה ספק בתוכי ואפילו קיוויתי בליבי שהמתקשרת, שהעבירה את המפגש לא תצליח וכך איווכח שהכל שטויות, שהכל רק בראש שלי, ואני יכולה לחזור לחיים "נורמאליים"...
היינו כ 10 איש במפגש, מפגש אינטימי וקטן. לצידי ישבו ב"מקרה"זוג אנשים מבוגרים. כשהמתקשרת התחילה, היא עברה אחד אחד והעבירה מסרים.
התבוננתי בה וכל הסיטואציה נראתה לי הזויה לחלוטין.
היא אמרה שמות ודייקה בפרטים ועברה אחד אחד, ותוך כדי כך פסחה עלי. אני, שקיוויתי לשמוע משהו מסבתא שלי, סבתא קלרה התאכזבתי.
שוב ושוב היא פסחה, עברה, לא מסרה לי שום דבר.
כשהסתיים המפגש נותרנו אני, בן זוגי (שעליו עוד ארחיב בהמשך)
זוג המבוגרים שישבו לצידנו ובעלת המקום.
האישה המבוגרת הוציאה מספר תמונות והראתה אותם למארחת, בדחף בלתי נשלט לקחתי את אחת התמונות, חשתי צורך להניח אותה בין שתי כפות ידיי, היום אני יודעת שזה היה כדי לחוש את האנרגיה.
כשלפתע ידיי רעדו, חשתי תחושת רעידה בכל הגוף, התחלתי לדבר במהירות, עלתה בי תחושה של חנק ורצון עז לבכות.
הרגשה שמסביבי דם ורסיסים פזורים בכל מקום, התחלתי לומר משפטים בלתי ברורים:
"היא"כל כך מצטערת ומבקשת שזו עם השמלה הלבנה תחגוג ולא תתאבל, ו"היא"לא לבד היא נמצאת עם הסבתא ועם הכלבה,
ו"היא"מבקשת שאמא תישן.
האישה המבוגרת פרצה בבכי ואילו בעלה התבונן בי כאילו ראה רוח רפאים. לאחר שנרגעו הרוחות סיפרו לי בני הזוג שבתם ליז קצמן נהרגה בפיגוע שהיה בקו 37 בחיפה. כשלושה חודשים לפני הפיגוע התחתנה אחותה הגדולה (זו עם השמלה הלבנה) ושנה ראשונה זו של הנישואין הייתה מהולה בהרבה עצב. האמא לא עצמה עין מרגע הפיגוע.
חשתי רצון עז לחבק את האם חיבוק גדול ואוהב כמו חיבוקה של ליזי שלה.
עבורם זו הייתה חוויה מדהימה או כדברי האב :"באנו לפה לראות, אולי נראה או נשמע משהו. באנו לפה רוצים מאוד להאמין שהיא במקום טוב ועכשיו אנחנו יודעים שכן"
עבורי זו הייתה חוויה מדהימה, טראומתית, מפחידה. אותם רגעים בהם חשתי שגופי לא שייך לי, שפי אינו נשלט על ידי וכח חזק מפעיל אותי.
איני יודעת אם היה זה כוחה של ליזי, או כוחה של נשמתה, או השילוב של שניהם ביחד.
למחרת הוזמנתי לביתם של זוג ההורים הכואב, שם, בביתה של ליזי, על מיטתה, כשפניה המחייכות מביטות מתמונתה התלויה על הקיר הבנתי, חוויתי אותה בכל גופי ויישותי.
אני תיקשרתי איתה ושימשתי לה פה.
אלוהים תודה!!!
 
כך החלו הדברים להתגלגל כשלחיי נכנסים יותר ויותר אנשים, יותר ויותר אירועים וכולם מובילים לכיוון אחד - לתקשור עם נשמות.
מצד אחד, חייתי ועבדתי כמורה ומחנכת בבי"ס יסודי, ומצד שני חוויתי דברים מדהימים והתחלתי יותר יותר להבין שאני נמצאת בדרך חדשה, דרך שונה לגמרי, שמובילה את חיי והופכת אותם למשהו אחר לגמרי. התחלתי להרגיש שמקומי אינו עוד בהוראה. כל גופי ונשמתי היו במקום אחר לגמרי, בייעוד שלי.
החלטתי שאם זה הכיוון החדש שלי עלי לעשות את זה נכון, בצורה המקצועית ביותר. לעבוד עם אנשים ממקום אחר לגמרי.
לקחתי שנת שבתון שהיתה מיועדת להכשיר אותי כמטפלת. נרשמתי לקורסים שקיבלתי מההדרכה הגבוהה שלי, קורסים שהעלו את התדר האנרגטי שלי ומיקדו אותי. כל קורס הופיע בזמן המתאים לי ועל פי יכולת ההכלה שלי .
כך התחלתי בקורס רייקי. איך הגעתי למורה המתאימה?
הייתי בחנות ספרים כשעיני קלטה כריכה מדהימה של ספר שנקרא "שחר עלות התודעה". למחברת קראו אילנה בהט.
פתחתי את הספר וקראתי, את מה שכבר ידעתי, מבפנים, לא עברה שעה וכבר שוחחתי איתה בטלפון. "במקרה"היא גרה לידי ו"במקרה"היא פותחת קורס רייקי.
למדתי פסיכותרפיה הוליסטית, מדיטציה בדימיון מודרך, גישור. סיימתי את לימודי המאסטר רייקי. שוב ושוב המורים המתאימים הגיעו אליי.
ובמקביל החלו להגיע אליי אנשים, טיפין טיפין. אנשים שבהם טיפלתי
והם היוו את "התמחותי הראשונה". הדברים עברו מפה לאוזן כשחדרה לתודעתי העובדה שאני מטפלת ומתקשרת בעצם במשרה מלאה. זה היה הזמן לעזוב לחלוטין את ההוראה, את מקום העבודה הבטוח ולהתמקד במה שידעתי לעשות הכי טוב, לתקשר עם נשמות.
להפתעתי הרבה האנשים שמסביבי צידדו וחיזקו, לא שמעתי את המשפט שציפיתי לשמוע: מה את עוזבת מקום עבודה מסודר וקבוע?
יש לך שתי בנות לפרנס!
גם הורי וגם בן זוגי תמכו בצעד הזה, כולם שיתפו פעולה.
קיבלתי את ברכת הדרך - זהו זה יצאתי רשמית לדרכי החדשה.
 
החיבור לעולם שמעבר
 
היה זה ביום חמישי בשעת צהריים. זיפזפתי מול הטלוויזיה כשלפתע ידי נעצרה. בהיתי במסך, במרכז עמד אדם ( ג'ון אדוארד ), מסביבו אנשים והוא מתקשר להם, מעביר להם מסרים מבני משפחתם שנפטרו. היתה זו תוכנית הטלוויזיה "העולם שמעבר"עם המתקשר ג'ון אדוארד. הבטתי בו כיצד הוא עושה זאת, הבטתי ואמרתי בקול רם:
"גם אני יכולה לעשות זאת"!
כך בוודאות גמורה ידעתי, פשוט ידעתי שגם אני יכולה, ולא רק יכולה אלא צריכה!!!
בן זוגי (המדריך שלי) קלט מיד במה מדובר ונרתם לענין :
"מה הבעיה ? אמר "יום שבת בבוקר נארגן קבוצה של אנשים וקדימה...."
ואז, כמו שרק הבמאי יודע להפיק, אנשים החלו מתקשרים ואני מספרת והם מראים התעניינות ומיד ישנם מתנדבים שמציעים להביא איתם חברים ומתארגנת קבוצת סקרנים.
יום שבת הגיע, תחושה של שלווה ורגיעה, תחושה שמקורה בידיעה שאני עושה מה שבאתי לעולם לעשות.
כמו כבר עשיתי את זה מיליון פעם, לרגע אחד לא היה לי חשש או ספק שלא אצליח. פשוט - ידיעה.
האנשים הגיעו, קובץ של אנשים שחלקם מוכרים וחלקם לא. ישבנו במעגל ואני התחלתי בתהליך מסויים של נשימות, אותו תהליך שמעלה אותי לתדר של החבר'ה מלמעלה, ואז הבנתי איך זה עובד, קלטתי שמעל האנשים שיושבים מצטופפות אנרגיות שמשדרות אליי בשם ובמראה.
מסביב לכל דמות שישבה היו כמה אנרגיות, ריכזתי את תשומת הלב סביב האשה שמולי והחלתי לקלוט עבורה שמות ומסרים.
השמות שאמרתי היו שמות סבתה ואמא שנפטרה מסרטן, התמקדתי היטב באנרגיות הללו ואמרתי לרותי (האשה שמולי) שאמה מאחלת לה מזל טוב לקראת לידת הנכד החדש,
שהיא עכשיו בסדר וגופה "נקי", האם הראתה לי את ידיה וגופה כשהם נקיים ממחלה, לא כואב לה כלום והיא מבקשת שרותי (בתה) תטפל בעצמה.
סיימתי את התקשור הזה עם חיבוק גדול.
כך עברתי הלאה, כששמות אחרי שמות הופיעו, מצבים אחרי מצבים ומסרים זרמו לכל הנוכחים.
הודיתי לכל החברים מלמעלה שהגיעו, וסיימתי את המפגש במדיטציה
של אור ואהבה, כשאני מודה לכל הנוכחים, אלה שבגוף, שאיפשרו את המפגש, ואלה שאינם בגוף, שהגיעו לחלוק עימנו את אורם ואהבתם.
כשאני מודה על יכולת החיבור שניתנה לי, החיבור שבין העולמות,
חיבור של אור ואהבה.
 
מרגע זה ואילך התחלתי לערוך מפגשי תקשור באותה הדרך. בהמשך כבר למדתי שבעצם האנשים שמגיעים אליי למפגש הינם בעצם הזמנה של הנשמות מלמעלה, אותן נשמות שחפצות להעביר מסר כזה או אחר לאהוביהם, לכן לא יכול להיות מצב שמישהוא יגיע למפגש ולא יקבל מסר. וכך גם לא ייתכן מצב, שיגיע אליי מישהו, שלא יהיה בשל או מוכן לקבל את המסר עבורו. הבנתי יותר ויותר את המשמעות של היותי כלי למעבר המסרים ואיפשרתי לדברים לקרות, כשאני מובלת ומושגחת על ידי החברים שלי מלמעלה, על ידי המדריכים שלי.
וכך מפגש אחרי מפגש ואני חשה כמו מרכזיית טלפונים אלחוטית המחברת ומעבירה מסרים מצד אחד לשני.
 
בדרך למנהרה
 
ככל שחוויתי יותר מפגשי תקשור למדתי יותר ויותר על התהליכים השונים הקשורים למוות. למדתי מה קורה לאדם כשהוא עומד לסיים את חייו, מה קורה לו עם מותו ומה קורה לאחר מכן.
בכל מפגשי התקשור עם החברים מהעולם שמעבר חזרו ועלו התיאורים הבאים: התחושה שהגוף נהיה קל מיותר, רק מהווה טרדה, משקל מיותר.
ראיית דמויות מהעבר (אנשים הטוענים שהם רואים את הוריהם ובני משפחתם ליד מיטתם אינם הוזים, הם באמת רואים)
תחושה של חשיכה שאופפת.
ראיית המנהרה (כן, אותה מנהרה מפורסמת)
התמקדות קדימה לכיוון האור.
מבט לאחור, לראות מה הם עוזבים, ופסיעה איטית אל תוך המנהרה.
ככל שהחברים מתקדמים במנהרה, יורדים מהם באיטיות כל שרידים
לקליפה פיזית, עד שהם נותרים כנשמה נקייה, ללא מימד פיזי כלל.
בדרך כלל ישנה עצירה במנהרה כדי לבחון את הדברים, כדי להתרגל למצב, למימד החדש.
(משום כך לא רצוי לתקשר עם הנפטר בשלושת החודשים הראשונים, אלא אם כן ישנה בעיה דחופה)
ושוב הבטה אחורה. בנקודה זו קורה ונשמה "נתקעת", בשל "עניינים לא סגורים"שהשאירה מאחוריה (אז צריך להתקיים תהליך שנקרא שחרור הנשמה).
לא ידעתי על אותם 'עניינים לא סגורים' עד שנתקלתי שוב ושוב בחברים שיורדים כדי לדבר על כך, כדי ליישר הדורים. הם מתארים את התקיעות שלהם בעולם שמעבר, במנהרה.
המעניין הוא שהתקיעות הזו מקבילה גם בעולם שלנו, כלומר לאותה נשמה שנתקעה במנהרה במעברה לעולם שמעבר ישנה בת, אחות, אמא, חברה או כל אדם אחר הקשור אליה שיש לה את אותה תקיעות בעולם הזה.
כך נראה אמא שנפטרה כשהיא משאירה את בתה בעולם הזה עם כעסים ורגשות אשמה. או אבא שנפטר ממחלה לפני שהספיק לומר דברים שרצה לומר משאיר את בנו עם הרבה סימני שאלה.
יותר מכל היה רוצה בן זה לשמוע מה יש לאביו לומר לו, או לאפשר לאותה בת לסגור מעגל עם האם ולהתפייס.
כאשר אני נתקלת בנשמה כזו אני יוצרת את הקשר בין שתי הנשמות התקועות ובתהליך אנרגטי של תקשור משחררת את התקיעות הזו.
 
כזה היה ספורה של מיכל. מיכל הגיעה אליי במסגרת אחד ממפגשי התקשור הקבוצתיים שאני עורכת ברחבי הארץ.
במפגש הופיעה אנרגיה של אשה מאוד דומיננטית. מיד עם תחילת המפגש הגיעה, והשתלטה על המפגש...
כאן המקום לציין שאני מקבלת את האנרגיה של האדם שנפטר, כפי שהיה בחייו. כך, אם האדם היה בחייו עצבני וכעוס, אני אקבל את התחושה הזו וכך גם אציג אותו. אם אדם היה שתלטן ודומיננטי, כפי שהיה במקרה זה, הוא יופיע באותו האופן. ואין זאת אומרת שהנשמה, בעולם שמעבר, שומרת על תכונותיו של האדם שהכרנו. אלה הן תכונות של חיים בגוף בלבד ואין לנשמות כל צורך בהן בעולם המואר! הנשמות מופיעות, כפי שאנו זוכרים אותן, רק לשם זיהוי. כדי שהאדם אליו מיועד המסר, יכיר ללא ספק את הנשמה המתקשרת עמו. ואין לכם מושג איזו הנאה זו, לתקשר עם אדם שהיה רגוע ושלוו...
וחזרה לסיפורה של מיכל, האנרגיה של אמה הופיעה בצורה ברורה ומודגשת מעל לראשה של בתה, והיא החלה לתאר אירועים מעברם המשותף. אירועים שהיו ידועים רק למיכל ולאם.
תוך כדי התקשור הביאה האם משפטים וביטויים בהם נהגה להשתמש בחנכה את מיכל וסיימה את התקשור כשהיא מבקשת סליחה. מיכל הגיבה באיפוק בנוכחות המשתתפים האחרים.
אך למחרת המפגש קיבלתי ממנה שיחת טלפון, כולה התרגשות ובכי. מהמקום הזה היא סיפרה לי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה מפגש תקשור, היא הגיעה ממש ב"מקרה"(אני מאוד אוהבת את המקריות הזו של הבמאי...) מאוד מאוד סקפטית. ומאז המפגש היא לא ישנה, כולה התרגשות, במשפטים מקוטעים היא סיפרה לי על הילדות שלה, על הקשר עם אמא שלה. תוך שהיא חוזרת שוב ושוב על השאלה: "האם אמא באמת ביקשה סליחה ממני ?
ואז אמרה לי, "אני לא יכולה לסלוח לה, לא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו..."
כשנפגשתי עם מיכל הבנתי במה מדובר. מיכל כילדה קטנה, עברה התעללות מידי אמה. התעללות שלוותה בהאשמות קשות ובדיכוי.
האם, שהיתה אחות במקצועה נחשבה לדמות מוכרת וידועה בציבור ואנשים אהבו להגיע אליה. אף אחד לא ידע מיהי האם באמת, למעט בנותיה ובעלה (שהתאבד כשמיכל היתה כבת עשר ) הכל נשמר בסוד.
כעת שלוש שנים לאחר שהאם נפטרה וכשהילדה כבר בשנות החמישים לחייה, הרשתה לעצמה לשחרר ולהשתחרר מהסוד הנורא הזה.
לשחרר ולהשתחרר, להיות מסוגלת לסלוח, ובשלב מתקדם יותר של הטיפול, להשתחרר מתחושת הקורבן שליוותה אותה ונכנסה גם לתוך מערכות היחסים שלה במהלך כל חייה הבוגרים.
זה כוחו של תקשור וזו כוחה של אהבה. לסלוח, לקבל ולהתקדם הלאה!
 
תובנות בעקבות שיחות עם נשמות
 
ככל שהתקדמתי בתהליך, הבנתי יותר ויותר דברים, הבנתי שאותן נשמות, שהיו פעם בגוף פיזי, עדיין נוכחות כאן, אם כי כעת ללא כל צורך בעטיפה הגשמית.
הן נוכחות כאן ברובד הנשמתי שלהן.
הבנתי שהמוות איננו אלא היפרדות האני האמיתי, דהיינו נשמתנו, מהגוף, ממסת השרירים והרקמות, אך בה בעת, השארות באותו המקום. השארות כאן במימד הנשמתי.
הבנתי שהאנשים היקרים לנו ש"עברו מן העולם", בעצם נמצאים במצב הנשמתי שלהם והם עדיין נמצאים איתנו, ותמיד(!). ולי יש את הזכות לראות אותם.
בעצם, וכמו שבן זוגי, מרדכי נוהג לומר: "אין מוות, יש רק חיים בגוף וחיים ללא גוף"... המוות אינו אלא תהליך פיזי של היפרדות הנשמה מהגוף, אבל לא פרידה מהאנשים שהיא קרובה אליהם, יקירינו ש"עברו מן העולם"עדיין ממשיכים להיות איתנו, דואגים, שומרים, מלווים ואוהבים.
וזהו החיבור בין העולמות שהוטל עליי לעשות. להראות ולהאיר עובדה זו לאנשים הכואבים את הפרידה מיקיריהם. להראות לאנשים את אותו עולם, "עולם שמעבר"ולחבר אותם ליקרים שאבדו להם, אך בעצם לא אבדו ממש.
ויותר מכך ללוות אנשים, חולים סופניים ומשפחות שכולות ולהראות להם שאין להם ממה לפחד, לחבר אותם לרובד הנשמתי בדרך חדשה, בדרך האור והאהבה.
 
תובנות מתקשור עם נשמות שעברו טרם זמנן
 
בעקבות מפגשי התקשור השונים עלו בי השאלות הבאות:
האם אנשים בוחרים כיצד לסיים את חייהם?
האם ישנו קשר כלשהו, בין דרך חייו של אדם לבין דרך מותו?
האם ניתן ללמוד על האדם מדרך מותו?
האם כל מקרי המוות השונים, הן ה'טבעיים' והן ה'לא טבעיים' הם פשוט דרכים שונות לעבור לאותו מצב קיומי אחר?
 
אין ביכולתי לענות על שאלות אלה ואיני חושבת שישנה תשובה פשוטה לכל השאלות הללו. מתוך תקשור עם נשמות שמתו מוות בלתי טבעי, כמו מוות במלחמה, תאונות, פיגועים תמיד מועבר המסר שהם ידעו שהם הולכים למות. שהם אמרו משפט, השאירו משהו או עשו מעשה שמרמז על כך שהיתה איזושהי הכנה לכך. יותר מכך אנשים הקרובים להם "ידעו"על כך. כמו אותה אמא שחשה כמה שעות לפני שבנה נהרג שמשהו איום ונורא עומד לקרות. וכמו אותה בת שחזרה באמצע טיול לכיוון ביה"ח בו שכבה אמה מתוך "ידיעה"שהגיעה הזמן להיפרד. המשפטים שתמיד חוזרים הם: "ידעתי שיקרה משהו"
"היתה לי הרגשה".
כמו במקרה של רבקה, בחורה שהגיע אליי למפגש תקשור אישי, מיד במפגש עלתה נוכחותו של האבא באמצעות ה"שיניים התותבות". כן, כן,,,
"שרון אומר שהשיניים התותבות בסדר"
ר' מיד החלה לצחוק, מסתבר שלאביה ז"ל היתה אובססיה לשיניים לבנות, כשקיבל את שיניו התותבות הקפיד להלבין אותן. פעם אחת אפילו שם אותן באקונומיקה. דבר שגרם לזיהום רב והשיניים התותבות הפכו להיות הבדיחה של המשפחה. (השיניים נקברו איתו...).
ר' מספרת שאביה היה חולה זמן רב ולכאורה לא היתה כל סיבה נראית לעין לדאגה רבה יותר, כפי שחשה ביום בו נפטר. וכך ביושבה באוטובוס, בדרכה מביה"ח לביתה שצפון, חשה דחיפות לא מוסברת לחזור אליו. ר' פשוט ירדה מהאוטובוס וחזרה מהר לביה"ח מתוך הרגשה, "ידיעה"שאבא איננו. וכך אמנם היה.
 
האם ידע האב שהוא הולך לעולמו?
האם האבא שידר לבתו ידיעה זו?
האם זה מה שגרם לה לחזור מהר?
 
מתוך ספורים אלה ואחרים, שוב ושוב עולות שאלות אלה.
והתשובה היא, אכן כן. כשאנשים פתוחים לאנרגיות, הם קולטים את המסרים ששולחים אליהם יקיריהם ומופעלים על ידיהם. אם זה בהרמת טלפון, או בהגעה למקום, תמיד לפני הפטירה או תוך כדי התרחשותה.
 
דבר נוסף שעולה מהאנשים המשתתפים במפגשי התקשור הוא משפט המלווה בכאב רב:
"דווקא כשהוא נפטר לא הייתי לצידו".
ובתקשור אנו מקבלים הסברים מיקיריהם מלמעלה, משפטים כמו:
"אבא ביקש שתסעי הביתה לנוח, הוא רצה לעזוב בשקט".
"אמא אומרת שזה בסדר שלא היית לידה, זה היה במכוון".
או משפטים אחרים, שהמכנה המשותף לכולם, ההבהרה שהפטירה דווקא כשלא היינו לידם, נעשתה במכוון.
היום אני גם יודעת למה. כדי לאפשר להם להשתחרר בקלות רבה יותר ללא ההיאחזות שלנו בהם. כי כשאנו לידם בוכים, קשה להם לעזוב.
 
תובנות בעקבות מפגשי תקשור עם נשמות
 
האם הם איתנו כל הזמן?
השאלה הזו הטרידה אותי, ככל שצברתי יותר ניסיון, ככל שתיקשרתי יותר, חשתי עד כמה נוכחותן של הנשמות קבועה בחיי היקרים להם.
 
אותן נשמות שתיקשרתי לא היו נוכחות רק בחדר שלי. הן נכנסו ביחד עם האנשים לחדרי, חזרתי ואמרתי לאנשים המגיעים אליי, היקרים שלכם לא נמצאים פה כי אני מתקשרת אותם, הם אתכם, כשהגעתם אליי הם נכנסו אתכם. ההבדל הוא שאני פשוט רואה אותם.
סיפורם של אלעד וגלית ממחיש יותר מכל את נוכחותו של אלעד בחייה של אשתו גלית ובתו אלה.
 
התוודעתי אל אלעד במפגש תקשור.
אלעד, חייל צעיר שנהרג במלחמת לבנון השנייה הופיע במפגש תקשור רגיל ושגרתי, מה שלא ידעתי הוא שאלעד ילווה אותי בעוד כמה מפגשים כאלה.
התעוררתי בבוקרו של יום ראשון בידיעה ממדריכי על אודות מפגש שצריך להתקיים, מתורגלת במסרים מהסוג הזה התחלתי להפיץ את הדבר באימיילים וטלפונים. מתוך ניסיוני למדתי שהאנשים האמורים להגיע למפגש התקשור מגיעים בהזמנה מחבריהם למעלה.
בבוא הערב, כשהתקבצה בביתי קבוצת האנשים שהגיעו למפגש התקשור, התחלתי לקבל אנרגיה צעירה, "מי זאת גלית?"שאלתי את המשתתפים, "יש פה אנרגיה של איש צעיר, אני מקבלת את חודש אייר , את יום הזכרון. יש פה אנרגיה של חייל הוא מבקש להעביר מסר לגלית לגבי הילדה.
הוא מדבר על המספר 8 הוא אומר שזה חשוב.
הוא אומר שיש סיפור מיוחד סביב המוות שלו"
השתרר שקט. התברר שבין המשתתפים לא היתה אף לא אחת בשם גלית. אך לאחר שניות מספר, הגיבה אחת המשתתפים, רחלי, וסיפרה שהיא חברה של גלית, וכי בעלה, אלעד, נהרג במלחמת לבנון השניה, בחודש אוגוסט (המס' 8 ), וכי הוא היה ההרוג האחרון במלחמה זו (הסיפור המיוחד סביב מותו). עוד הוסיפה כי לזוג נולדה בת , כשנה לפני שנהרג.
במקרה זה נבחרה רחלי להיות ה"שליח". השליח הוא אדם המגיע למפגש תקשור ומשמש ככלי להעברת מסרים הלאה. במקרה זה המסר היה עבור גלית, אשתו של אלעד.
רחלי ישבה מולי וקיבלה את המסרים עבור גלית ידידתה מבעלה שנהרג מספר חודשים לפני כן. חשבתי שבזה סיימתי את התקשור עם אלעד ושלחתי אותו לדרכו.
למחרת, הוזמנתי שוב להעביר מפגש תקשור בבית פרטי בטירת הכרמל, התחלתי את התקשור עם אשה מבוגרת:
"אני רואה אותך מבקרת את קברו של אביך, אבל זה לא הקבר היחידי שאת מבקרת. אמרתי "מראים לי שאת מבקרת עוד קבר של בחור צעיר. הוא מופיע לי במדים ואומר לי שהוא נהרג ביום האחרון של המלחמה".
(המשפט הזה נשמע לי מוכר, יכול להיות שמדובר באותה אנרגיה?)
הוא מבקש שאמא תפסיק לבכות ושאבא יירגע קצת.
הוא גם מבקש להעביר מסר לבתו הקטנה"ואז קלטתי.
"האם קוראים לו אלעד, לחייל שאת קברו את מבקרת?"שאלתי.
האשה הנהנה בראשה, מסתבר שהיא היתה חברה טובה של הוריו של אלעד.
אלעד היקר, שוב הגעת? יום אחרי יום.
ביקשתי מהאישה ה "שליח"להעביר את המסר לאשתו ולהוריו.
האם עכשיו סיימתי את תפקידי כאן?
יום שני, בשבוע שלאחר מכן, הגיעה קבוצת אנשים לביתי לערוך מפגש תקשור. ושוב אני יושבת ושוב אני חשה את האנרגיה של אלעד.
מה קורה פה ?
"האם יש במעגל הזה אח או בן דוד של חייל שנהרג בשם אלעד?"שאלתי ואכן כן, גם אחיו של אלעד וגם בן דודו היו נוכחים במעגל שאלעד הזמין, פעם שלישית בתוך שבועיים...
ביום חמישי הגיעה אליי גלית, האלמנה הצעירה, וסוף סוף ישבתי להעביר לה את כל המסרים, לה ולילדה.
חשתי שלווה, מלאכתי כאן הושלמה.
גלית?
גלית הבינה עד כמה אלעד שומר עליה ומלווה אותה ואת בתם.
היא חשה בו והרגישה מחוברת לאנרגיה שלו.
במהלך המפגש איתו התגלגלנו מצחוק על זכרונות מבדחים שהעלה,
יחד בכינו על דברים מרגשים שאמר. באותה ההזדמנות קיבלה גלית סיוע והדרכה, מפי בעלה, בכל הקשור לה ולילדה.
 
אני אסירת תודה על החיבור הזה, ואתם יקרים, שחוויתם אובדן, זיכרו שהם תמיד אוהבים אתכם ושומרים עליכם. הם אתכם תמיד!
 
תובנות בעקבות תקשור עם נשמות מתאבדים
 
האם ייתכן שהם יודעים מה קורה לנו?
האם הם יוזמים את הפגישות איתנו? מסתבר שכן.
כל מפגשי התקשור, הם בהזמנה של "החבר'ה מלמעלה". הם מזמנים אותנו לשיחה על מנת "ליישר"קווים.
 
כך גם הגיעה אליי מרים. חברה נתנה לה את כרטיס הביקור שלי שנה לפני הביקור. היא שמה אותו בארנק ו"שכחה" ממנו. עד שיום אחד, יום לפני מלאת 5 שנים לפטירת בעלה, הגיע אליה כרטיס נוסף, מחברה אחרת, שאמרה לה: "לכי, כבר הגיע הזמן."באותו יום של האזכרה היא מצאה גם את הכרטיס הישן, ששכב בארנקה שנה תמימה, כמו חיכה לה שתהיה מוכנה.
מרים הבינה שזה לא "מקרה"ומישהו מנסה לדבר איתה. כך היא הגיעה אליי, הדבר הראשון שעלה בתקשור היה המשפט:"הוא נתן לך את הכרטיס שלי ואמר שהגיע הזמן לדבר".
מרים הגיעה אליי עם שאלה פשוטה: "אני רוצה לדעת מה קרה, למה?"
כשנכנסתי לתקשור, עלתה אנרגיה של גבר, כסא, דמות על כסא, תחושה חזקה של חנק בגרון וחבל.
מיד אמרתי: יש פה אנרגיה של גבר שהתאבד בתליה. אני מקבלת את השם חיים וחודש פברואר.
מרים פרצה בבכי: "חיים זה בעלי, וחודש פברואר זה החודש שהוא התאבד.
למה?"
"הוא מראה לי מכתבים, מעין מסמכים רפואיים. והוא מצביע לכיוון הבטן, היה לו סרטן, גידול ממאיר באזור הבטן במעיים.
הוא מבקש למסור לך שההתאבדות שלו לא קשורה אלייך, אל תרגישי אשמה. הוא לא יכל יותר לסבול. הוא פחד להפוך לנטל ולגרום לכם סבל נוסף. הוא מראה לי ביקור אצל הרופא יום לפני שהתאבד.
הוא הלך לבד ללא ידיעתך, הטיפולים הכימותרפיים לא עזרו. הוא לא יכול היה לסבול יותר וביקש להשתחרר. הוא מבקש למסור לך בקשת סליחה, אבל לא יכולתי יותר לסבול.
הוא מבקש שתמשיכי הלאה....הוא איתך"
לאחר התקשור, שוחחנו מרים ואני. היא סיפרה לי על רגשות האשמה שלה. פתאום נפלו לה כמה "אסימונים". היא הבינה לאן בעלה נעלם יום לפני כן ולמה סרב להגיד לה לאן הלך.
היא הבינה למה עשה את מה שעשה ובתחושה של שלווה ושלמות
יכלה עכשיו להמשיך הלאה. לפתוח בחיים חדשים.
 
"נשמה המתהפכת בקברה"
 
לא הבנתי את משמעות הביטוי הזה עד שתקשרתי את דוד. לביתי הגיעה דודתו, שבאה לשאול שאלות כלליות על זוגיות ובריאות. לא היא ולא אני צפינו את העומד להגיע.
כשנכנסתי לתקשור הרגשתי לפתע חשכה, תחושה של מחנק, תחושה של קבר ואני מתהפכת ומתהפכת.
אמרתי לה שאני חשה נשמה של בחור צעיר, ש"מתהפך בקברו", אני מקבלת את השם דוד , תליה, חנק ומקום סגור. חדר עם סורגים.
אמרתי לה, שאני מקבלת ממנו, שלא ברור לכם למה הנער תלה את עצמו. ואז חשתי שהנער חווה באותו חדר אלימות קשה, אמרתי לה שאני חשה שבמקום בו הוא היה, בבית המעצר התעללו והיכו אותו וביצעו בו מעשה סדום, וזאת הסיבה שהוא תלה את עצמו. ציינתי את שם הסוהר ואת מראהו ואמרתי לה שהסיבה שהנשמה לא מוצאת מנוחה היא כי אותו סוהר ממשיך במעשיו.
דודתו פרצה בבכי ואמרה שהם חשדו שהנער עבר התעללות, אך לא יכלו להוכיח מאום. התיק נסגר מחוסר ראיות, ולהם לא היה הכח להמשיך ולהילחם.
הם חשבו לבצע נתיחה לאחר המוות, למרות שנאמר להם שהנער התאבד וסיבת המוות ברורה. עלה בלבם החשד שמדובר בעוד דברים שמסתירים מהם.
כחודש לאחר פגישתנו, קיבלתי טלפון ממנה, היא סיפרה לי שעם הפרטים שהיא קיבלה ממני הם דרשו לפתוח את התיק מחדש, הם לקחו חוקר ויש בכוונתם לתבוע את המשטרה ואת הסוהר. עכשיו כבר ברור להם שהצדק צריך לצאת לאור, ולו רק למען נשמת הנער.
אני חייבת לומר שהתקשור הזה השאיר את אותותיו בי מספר ימים, חשתי חוסר מנוחה וחוסר שקט, כשקיבלתי את הטלפון מהדודה נרגעתי, הדברים באים על מקומם בשלום.
 
עזרה מהעולם שמעבר
 
בתקשורים רבים, שמתי לב לעובדה שישנן נשמות, המגיעות על מנת לעזור לאנשים הקרובים אליהם.
כזה היה ספורו של אלי האדם שישב מולי:
תחילה הוא חייך בזחיחות הדעת, סקפטי וציני לחלוטין. החיוך נמחק מפניו כששאלתי:
"מי זאת סיגל?
סיגל זו אשתי.
ומי זה מאיר?
מאיר זה אבא שלה.
ומי זה מיכאל?
זה אח שלו, דוד שלה.
ומי התאבדה בקפיצה מבנין גבוה?
זו אמא שלה.
התחושה היתה קשה, חשתי איך הנשמה עולה ויורדת על מנת להמחיש לי את דרך מותה. תחושת בהילות שאמרה: "לא עשיתי את זה כי השתגעתי, תגידי לו את זה"
הסתכלתי באלי ואמרתי לו שיש תחושת בהילות במסר, קיימת דאגה לבת שלה, אשתו. האם מעבירה את המסר בתקיפות, שהיא לא עשתה את זה כי היא השתגעה. היא מבקשת להעביר לבתה שלא תדאג. זה לא משהו תורשתי.
"התחושה שאני מקבלת מדבריה של האם היא שנאמר לבת שהאמא סבלה מחוסר שפיות והבת פוחדת שגם לה זה יקרה"אמרתי
האם מבקשת להעביר לבת שהיא החליטה לשים קץ לחייה בגלל שלא יכלה להתמודד יותר עם הקשיים, שהיא מאוד גאה בבת איך שהיא מתמודדת ואין לה לבת מה לפחד, היא שפויה לחלוטין.
תחושת הבהילות שחשתי במסר קבלה חיזוק, כשאלי סיפר שאכן אשתו, שהיתה כבת שלוש כשהאם התאבדה. פוחדת מאוד מאיבוד השפיות. במשפחתה גם האם וגם אחותה, דודתה של רעיתו, התאבדו ויש במשפחה בעיות על רקע נפשי. מדי פעם כשהיא מדוכדכת היא זורקת הערות כמו:"בסוף אני אגמור כמו אמא שלי..."
אלי אמר שאשתו מאוד תשמח לשמוע את המסר מהאם. זה יסגור עבורה מעגל ויחזק אותה"
אירוע כזה הוא אחד מאירועים רבים המהווה דוגמא לדרך שבה הם מגיעים על מנת לעזור לנו.
ולבת אני אומרת: "הקשיבי יקרה, התחברי ואהבי את עצמך. חיזקי ואימצי"
 
האם ניתן להכין לקראת המוות?
 
כשמרים, אימו של מיכאל התקשרה אליי בקשתה היחידה הייתה לדעת מה יעלה בגורל בנה?
מה יהיה איתו?
היא סיפרה לי שמיכאל בנה בן ה 22 חולה בלוקמיה מזה כמה שנים, ושהוא אמור לעבור בחודש הבא השתלת מח עצם. האם הייתה מוכנה לקבל כל בשורה וכל מה שנותר לי היה לנסות להקל עליה,
על הידיעה.
אחד הכישורים, או המתנה, או איך שתראו לזה, שקיבלתי, היה לראות איך זה שם למעלה.
במקום שאליו הולכות כל הנשמות. זוהי חוויה מדהימה (שאותה אני משתדלת להעביר לתלמידיי בסדנא)
חוויה שגרמה לי המון שלווה ואושר, חוויה שלימדה אותי שהמוות זה רק חלק טבעי, בלתי נפרד מהחיים ושלא צריך לפחד ממנו.
הבטתי בעיניה של האם וביחד בתהליך של נשימות וחיבור למדריכים שלמעלה היכנסתי אותה לתהליך מדיטטיבי לעולם שמעבר. וכשהיא עלתה, לאט לאט למעלה, היא ראתה ואני מצטטת אותה:
"הרגשתי שאני נהיית קלה מרגע לרגע, חשתי תחושה של רוגע, כאילו מישהו שומר עלי ומלווה אותי. בנקודה מסויימת התחברתי לאור, ואז ראיתי אש נעימה, סביבה ישבו כל האנשים שאהבתי. הורי, סבי וסבתי וחברים יקרים שהלכו לעולמם. הם כולם עטפו אותי באור ובאהבה והרגשתי בטוחה ומוגנת,,,לא רציתי לחזור ".
כשהאם חזרה אליי, עיניה הבורקות אמרו הכל. היא היתה רגועה יותר ושלווה, במין ידיעה ברורה שאם הבן שלה צריך ללכת, יש מי שיקבל אותו שם עם הרבה רוגע ואהבה.
מעולם לא אמרתי לאם שבנה אמור לעבור לצד השני אבל חיבוקה החם ופניה השלוות אמרו לי הכל.
פגשתי את האם 3 חודשים לאחר שבנה נפטר. הייתה לי הזכות הגדולה ללוות אותה בכל התהליך, של האובדן הקשה וההתמודדות היום יומית.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לימדתי אותה לתקשר איתו בעצמה. אתם הרי יודעים, אמהות שכולות מרגישות וחשות שהילד נמצא איתם תמיד.
צריך רק לאשש להם את ההרגשה, להראות להם שהן לא הוזות,
הן אינן מדמיינות, ובטח שהן לא יוצאות מדעתן. הן פשוט מתקשרות!
 
הניתן לסגור מעגלים גם לאחר המוות?
 
מיטל הגיעה אליי כשהייתי עייפה ורצוצה אחרי יום עבודה, משהו בעיניה, עיניים של ילדה מתוקה ילדה בת 33, פשוט אמר לי , עוד קצת זהבה, אמרתי לעצמי, זה חשוב.
הושבתי אותה מולי כשמיד התחילו רצות אנרגיות מסביבה.
אביא את סיפורה כפי שכתבה לי מאוחר יותר:
"כוחות גדולים ממני כיוונו אותי והפגישו ביננו. הגעתי אלייך עם כאב גדול בלב וצער רב על פטירת אימי.
במפגש הזוי כמעט, ובניגוד לכל הסיכויים התיישבנו אחת מול השניה ושאלת אותי : "מה את רוצה לשאול?"
כלום השבתי, אני רק מתגעגעת לאמא שלי.
"בואי ננסה לראות מה נקבל"
ואני בנאדם הגיוני ורציונאלי, אני חייבת להודות שהיה פקפוק מסויים בליבי, אך גם געגוע אדיר לאמא, והחלטתי לנסות, לתת לזה צ'אנס ואם זה עובד אז מצוין.
אמרתי שאמא הבטיחה שלעולם לא תעזוב אותי ואני רוצה לדעת האם היא איתי.
אחזת בידי ואמרת לי : "אחרת היום לעבודה?"
אמא אומרת שאחרת היום לעבודה. משהו בלב פתאום נפתח, דמעות הציפו את עיניי.
המשכת והוספת פרטים נוספים כמו על השמלה האדומה והשיער. והסיפור עם המספרה שהתרחש ביום שאמא נפטרה.
ואז זה היכה בי. אמא לא איתי רק ברגע מיוחד וגדול כמו בארועים משפחתיים וכו' . אמא איתי בחיי היום יום ובפרטים הקטנים ביותר של חיי.
ואז אמרת שאקבל מאמא מתנה ליום הנישואין שלי, שאמור לחול בעוד מספר ימים. הסברת לי שמתנה אינה מגיעה באריזה אלא זה "דברים שמסתדרים".
החלק הסקפטי שבי, השקיט במעט את החלק שנפעם כולו מהתרגשות
מהמפגש איתך. אמרתי "נחכה ליום הנישואין ונראה".
וביום זה שהיה יום המזל שלי, בדיוק כמו שאמרת, קיבלתי מספר מתנות, שרק חיזקו אצלי את התחושה שאמא איתי.
ואז הבטחתי לעצמי שאבחן את נושא התקשור לעומק (וזה לא קל, יש לי סביבה ממש לא אוהדת, לנושא זה בבית).
נפגשנו בשנית, בדיוק ביום ההולדת של אמא, יום הולדתה ה-60. ישבנו ביחד והסברתי לך, בכאב, שיש לי נושא לא פתור עם אמא. ביקשת שאעצום את עיניי ואנסה לדבר איתה. בלבי שאלתי, איך אדבר?
ביקשת שאעשה נשימות מסויימות, בקצב מאוד מסויים ואאפשר לתשובות להגיע. התרכזתי כל כולי, ואז התחילו להגיע התשובות מאמא. לא ממש ברור לי איך, אך בזכות תשובות אלו, נמחק מליבי כתם גדול שהקשה עליי בחיי היום יום שלי. הרגשתי הקלה עצומה.
הבוקר בעת נסיעה ברכב לעבודה, קרה לי דבר נפלא נוסף, כתם נוסף שהיה (עניין לא פתור נוסף) עלה לפתע בלבי. נזכרתי בדברים שאמרת לי ובהנחייתך ושוחחתי עם אמא, סיכמנו שאני מסלקת עניין זה לעולמים. מיד אחר כך הציפה אותי הרגשה נפלאה ממש התעלות רוח. (זוכרת שחייכת ואמרת שאת מתמסטלת מהאנרגיה של אמא?...).
כך הרגשתי, חשתי ששיניתי את מצבי בעולם.
אני עדיין לא ממש בקיאה בכל רזי התקשור והטיפול, אך ההרגשה הנפלאה הזאת איתי, ואני מקווה שלא תעזוב אותי.
אני מרגישה שמשהו בי נפתח והשתחרר החוצה.
הכי חשוב זה רק לאחל טוב לעולם, והיקום כבר יחזיר לך שבעתיים.
אנו עדיין לא ממש מכירות אבל אני כבר אוהבת אותך.
באהבה רבה לאמא שלי,
שהיתה מטפלת חזקה מאוד עוד בחייה, ואני מקווה בעזרתה להיות מטפלת ולהגיע לאנרגיות טובות.
באהבה לזהבה, ובתודה על־לכך שבזכותה אני משתפרת כאדם, ומגלה יכולות נוספות.
 
מיטל 19.6.07
על המוות
 
המוות הינו חוויה שכולנו נפגוש בה, בזמן זה או אחר.
כשהחיים מפגישים אותנו עם השכול והכאב, אנו
נאלצים להתחבר לעצמנו.
 
המוות מלמד אותנו על עצמנו,
על הכוחות הסמויים שיש בנו,
המאפשרים לנו להתמודד עם כל דבר.
על כך שאנחנו הרבה יותר חזקים
ממה שאנחנו חושבים,
ושאנחנו יכולים לעשות
את כל מה שנחליט לעשות.
 
המוות מלמד אותנו על החיים,
עד כמה הם בני חלוף,
עד כמה אנו ארעיים בעולם הזה.
עד כמה כל דקה ודקה יקרה לנו,
על כך שעלינו לנצל כל רגע ורגע,
ולחיות.
 
המוות מלמד אותנו על האהבה,
ועד כמה היא
הדבר הכי חשוב בעולם.
עד כמה, להיות בסביבה של אנשים שאוהבים
אותנו, ולאהוב את עצמנו ואת הסובבים אותנו,
זה בעצם המשמעות 'לחיות'.
כי מה אנו רוצים בסך הכל?
שיאהבו ויקבלו אותנו.
 
המוות מלמד אותנו.
את משמעות הכוחות שלנו,
את חשיבותו של הזמן,
את חשיבותה של האהבה.
ואת משמעותה של הקבלה.
 
זה מה שהמוות מלמד אותנו.

זהבה אביגדור היא מתקשרת בדרך האור והאהבה, מאסטר רייקי, מגשרת ופסיכותרפיסטית-הוליסטית.
מעבירה מסרים ומחברת בין העולמות.
בעלת B.A. בפילוסופיה, מורה ומחנכת.

עוד על הספר

בדרך האור והאהבה זהבה אביגדור
התקשור הראשון
 
היה זה יום רגיל לחלוטין, שום דבר לא רמז על העומד לקרות.
באותו היום, בשעות הצהריים ישבתי לי בבית קפה כשהעט והמחברת בידי. לפתע חשתי כמו אור חזק מכה בעיניי ובראשי, תחושה שמשהו קורה, משהו רב עוצמה המגיע מחוצה לי.
חשתי כמו חבטו בראשי בחוזקה. מכה, שבדיעבד הפכה ברגע אחד את חיי על־פיהם וחילקה אותם לחיים שלפני והחיים אחרי!...
חשתי טשטוש חזק בעיניי והיד האוחזת בעט, החלה "לרוץ"במהירות על הדף ולשרבט דברים, כאילו יש לה חיים משל עצמה.
כאילו הייתה יישות שאינה תלויה בי. ממש כמו בסרטים.
כל התהליך עצמו נמשך כמה רגעים, שלי הם נידמו כנצח.
לקח לי מספר דקות כדי להתאושש ולאזור אומץ להביט בדף שלפני.
הכתב היה מוזר ובלתי מוכר, המשפטים שריצדו מול עיניי לא היו בסגנון כתיבתי.
איך לתאר את זה במילים?
כאילו מישהו אחר היה כאן וכתב משפטים מוזרים.
בליל משפטים שנראים כמו פסוקים וביטויים מעולם אחר, עולם שמאוחר יותר למדתי, היה עולם הקבלה.
הפעולה הראשונה שהצלחתי לעשות הייתה להתקשר מיד לחברה טובה, שידעתי שהיא מבינה ב"זה"( מה "זה"? ). כשהגיעה היא הביטה בדף, הביטה בי ושוב בדף ובחיוך רחב פסקה:
"מזל טוב ילדה התחלת לתקשר!"
אני? לתקשר?
מה זה לתקשר?
הראש כואב - זה תקשור?
המומה ואחוזת סחרחורת יצאתי לאיטי מבית הקפה, את הדף ה"מכושף"קיפלתי והנחתי עמוק בתיק, שלא אראה אותו. (אני עוד אחזור אליו בהמשך).
מיהרתי לשוב לביתי, לבנותיי, למקום הבטוח.
במשך מספר ימים השתדלתי להתמקד אך ורק בעבודה ובבית וכל הזמן להיות ב"כאן ובעכשיו"
מין מנטרה שכזו:
להיות כאן ועכשיו, אני כאן - אני הווה - אני נמצאת!
תוך כדי הניסיון לחזור לשגרה גיליתי שאני "שומעת ורואה דמויות",
רואה אותם מסביב לאנשים שאני נפגשת איתם ביום יום.
פשוט רואה, רואה צבעים, רואה צורות, שומעת קולות, שמות, מחלות, אירועים...
שמישהו פה יעזור לי!
הדבר המוזר בכל הסיפור הזה היתה העובדה שכלל לא פחדתי ממה שאני רואה ושומעת, ובאופן תמוה מאוד הרגשתי די בטוחה.
אך יחד עם זאת חששתי ממה שמשתמע מהיכולות החדשות האלה.
לאן זה מוביל?
עד שסוף סוף החלו חיי להסתדר ואפילו לבנות זוגיות יפה.
מה הבמאי רוצה ממני עכשיו ?
 
ככל שעבר הזמן, חשתי יותר ויותר שנפתחים בפניי עולמות אחרים, עולמות שונים.
עולמות שאחרים הסובבים אותי אינם רואים ורק אני חשה ורואה.
חשתי שראשי משמש ככלי, כאנטנה לקליטת מידע. מידע שמיועד וקשור לאנשים אותם אני פוגשת ביום יום.
פעם הראשונה שקלטתי באמת מה קורה לי, הייתה כשהייתי בחופשת קמפינג על שפת הכנרת. חוף הים, המים, הגלים והשקט מסביב. מסביבי עוד אנשים. וכשאחד מהם מתיישב לידי אני פולטת, כך, ללא מחשבה: "יש לידך מישהי בשם בלה, שנפטרה מסרטן בגרון".
לעולם לא אשכח את הבעת פניו באותו רגע, הוא קם והתרחק ממני כנשוך נחש ושאל אותי בתדהמה :
"מאיפה את יודעת את זה? מי את? מאיפה את מכירה את הדודה שלי?!
אז קלטתי מה קרה, קלטתי שראיתי אשה שאינה בין החיים, קלטתי שראיתי נשמה!
וממה שקלטתי קיבלתי את השם ואת המחלה ממנה היא נפטרה. וזה באמת נכון,
אני לא הוזה ולא מדמיינת!
אני שפויה לחלוטין.
מרגע זה והלאה החלו שאלות נוקבות:
איך זה ייתכן?
מה קרה פה?
מה המשמעות של כל זה?
מה בעצם רוצות אותן נשמות?
מדוע דווקא אני? ומה התפקיד שלי בכלל בכל הסיפור הזה?
 
עם השאלות הללו פניתי למתקשרת (עכשיו כבר ידעתי על קיומם של אנשים כאלה)
וכשכולי נסערת סיפרתי לה מה קרה לי, החל ממכת האור וכלה במפגש עם נשמת הדודה בכנרת. מאוד רציתי לדעת:
מה קורה כאן?
מה אני אמורה לעשות?
ואותה מתקשרת נכנסת לתקשור ומעבירה לי את המסר הבא:
"יש לך יכולות תקשור גבוהות מאוד"
"את אינך הראשונה במשפחתך שיש לה את היכולות הללו"
"את השער לעולמות אלה פתחה, דמות מצד משפחת אביך, לפני דורות רבים ואת רק ממשיכה את דרכו"
(זוכרים את הדף ההוא המוחבא, אלה היו דבריו שנכתבו בעברית שונה, שלימים התבררה כשפת המקובלים בני המאה ה 13).
"היכולת שלך "המשיכה המתקשרת "היא לראות את נשמות האנשים שעברו מהעולם הזה"
"הייעוד שלך הוא לחבר בין העולמות!"
 
החיבור לייעוד
 
"לחבר בין העולמות"!
חשתי כאילו משפט זה שהיא אמרה בקע מנבכי נשמתי שלי. הרי ידעתי זאת בתוככי ליבי! פתאום, כאילו התבהרה לי כל התמונה כולה, כל הדרך שעברתי עד כה, כל הקשיים והמהמורות, כל המלחמות.
כל חלקי הפזל התחברו לתמונה אחת גדולה וברורה.
לייעוד שלי - החיבור בין העולמות.
כעת כבר היה לי ברור לאיזה כיוון עלי ללכת ומה עלי לעשות.
כעת כבר היה לי ברור מדוע הייתה בי התעסקות אובססיבית סביב נושא המוות.
השאלה הייתה איך מממשים את הייעוד הזה?
מה זה אומר בפועל?
וכמו תמיד הבמאי! כן, אותו אחד שהכניס אותי לקלחת מביכה ומוזרה זו, מתחיל מיד לעבוד. בדרכו שלו הוא שולח לי את המורים המתאימים, את האירועים המדהימים ואת האנשים שבהם ואיתם אני צריכה לעבוד - לחבר בין העולמות.
כך גם הגעתי ב"מקרה"למפגש תקשור בחיפה. לנסות להבין איך קורים הדברים. עדיין היה ספק בתוכי ואפילו קיוויתי בליבי שהמתקשרת, שהעבירה את המפגש לא תצליח וכך איווכח שהכל שטויות, שהכל רק בראש שלי, ואני יכולה לחזור לחיים "נורמאליים"...
היינו כ 10 איש במפגש, מפגש אינטימי וקטן. לצידי ישבו ב"מקרה"זוג אנשים מבוגרים. כשהמתקשרת התחילה, היא עברה אחד אחד והעבירה מסרים.
התבוננתי בה וכל הסיטואציה נראתה לי הזויה לחלוטין.
היא אמרה שמות ודייקה בפרטים ועברה אחד אחד, ותוך כדי כך פסחה עלי. אני, שקיוויתי לשמוע משהו מסבתא שלי, סבתא קלרה התאכזבתי.
שוב ושוב היא פסחה, עברה, לא מסרה לי שום דבר.
כשהסתיים המפגש נותרנו אני, בן זוגי (שעליו עוד ארחיב בהמשך)
זוג המבוגרים שישבו לצידנו ובעלת המקום.
האישה המבוגרת הוציאה מספר תמונות והראתה אותם למארחת, בדחף בלתי נשלט לקחתי את אחת התמונות, חשתי צורך להניח אותה בין שתי כפות ידיי, היום אני יודעת שזה היה כדי לחוש את האנרגיה.
כשלפתע ידיי רעדו, חשתי תחושת רעידה בכל הגוף, התחלתי לדבר במהירות, עלתה בי תחושה של חנק ורצון עז לבכות.
הרגשה שמסביבי דם ורסיסים פזורים בכל מקום, התחלתי לומר משפטים בלתי ברורים:
"היא"כל כך מצטערת ומבקשת שזו עם השמלה הלבנה תחגוג ולא תתאבל, ו"היא"לא לבד היא נמצאת עם הסבתא ועם הכלבה,
ו"היא"מבקשת שאמא תישן.
האישה המבוגרת פרצה בבכי ואילו בעלה התבונן בי כאילו ראה רוח רפאים. לאחר שנרגעו הרוחות סיפרו לי בני הזוג שבתם ליז קצמן נהרגה בפיגוע שהיה בקו 37 בחיפה. כשלושה חודשים לפני הפיגוע התחתנה אחותה הגדולה (זו עם השמלה הלבנה) ושנה ראשונה זו של הנישואין הייתה מהולה בהרבה עצב. האמא לא עצמה עין מרגע הפיגוע.
חשתי רצון עז לחבק את האם חיבוק גדול ואוהב כמו חיבוקה של ליזי שלה.
עבורם זו הייתה חוויה מדהימה או כדברי האב :"באנו לפה לראות, אולי נראה או נשמע משהו. באנו לפה רוצים מאוד להאמין שהיא במקום טוב ועכשיו אנחנו יודעים שכן"
עבורי זו הייתה חוויה מדהימה, טראומתית, מפחידה. אותם רגעים בהם חשתי שגופי לא שייך לי, שפי אינו נשלט על ידי וכח חזק מפעיל אותי.
איני יודעת אם היה זה כוחה של ליזי, או כוחה של נשמתה, או השילוב של שניהם ביחד.
למחרת הוזמנתי לביתם של זוג ההורים הכואב, שם, בביתה של ליזי, על מיטתה, כשפניה המחייכות מביטות מתמונתה התלויה על הקיר הבנתי, חוויתי אותה בכל גופי ויישותי.
אני תיקשרתי איתה ושימשתי לה פה.
אלוהים תודה!!!
 
כך החלו הדברים להתגלגל כשלחיי נכנסים יותר ויותר אנשים, יותר ויותר אירועים וכולם מובילים לכיוון אחד - לתקשור עם נשמות.
מצד אחד, חייתי ועבדתי כמורה ומחנכת בבי"ס יסודי, ומצד שני חוויתי דברים מדהימים והתחלתי יותר יותר להבין שאני נמצאת בדרך חדשה, דרך שונה לגמרי, שמובילה את חיי והופכת אותם למשהו אחר לגמרי. התחלתי להרגיש שמקומי אינו עוד בהוראה. כל גופי ונשמתי היו במקום אחר לגמרי, בייעוד שלי.
החלטתי שאם זה הכיוון החדש שלי עלי לעשות את זה נכון, בצורה המקצועית ביותר. לעבוד עם אנשים ממקום אחר לגמרי.
לקחתי שנת שבתון שהיתה מיועדת להכשיר אותי כמטפלת. נרשמתי לקורסים שקיבלתי מההדרכה הגבוהה שלי, קורסים שהעלו את התדר האנרגטי שלי ומיקדו אותי. כל קורס הופיע בזמן המתאים לי ועל פי יכולת ההכלה שלי .
כך התחלתי בקורס רייקי. איך הגעתי למורה המתאימה?
הייתי בחנות ספרים כשעיני קלטה כריכה מדהימה של ספר שנקרא "שחר עלות התודעה". למחברת קראו אילנה בהט.
פתחתי את הספר וקראתי, את מה שכבר ידעתי, מבפנים, לא עברה שעה וכבר שוחחתי איתה בטלפון. "במקרה"היא גרה לידי ו"במקרה"היא פותחת קורס רייקי.
למדתי פסיכותרפיה הוליסטית, מדיטציה בדימיון מודרך, גישור. סיימתי את לימודי המאסטר רייקי. שוב ושוב המורים המתאימים הגיעו אליי.
ובמקביל החלו להגיע אליי אנשים, טיפין טיפין. אנשים שבהם טיפלתי
והם היוו את "התמחותי הראשונה". הדברים עברו מפה לאוזן כשחדרה לתודעתי העובדה שאני מטפלת ומתקשרת בעצם במשרה מלאה. זה היה הזמן לעזוב לחלוטין את ההוראה, את מקום העבודה הבטוח ולהתמקד במה שידעתי לעשות הכי טוב, לתקשר עם נשמות.
להפתעתי הרבה האנשים שמסביבי צידדו וחיזקו, לא שמעתי את המשפט שציפיתי לשמוע: מה את עוזבת מקום עבודה מסודר וקבוע?
יש לך שתי בנות לפרנס!
גם הורי וגם בן זוגי תמכו בצעד הזה, כולם שיתפו פעולה.
קיבלתי את ברכת הדרך - זהו זה יצאתי רשמית לדרכי החדשה.
 
החיבור לעולם שמעבר
 
היה זה ביום חמישי בשעת צהריים. זיפזפתי מול הטלוויזיה כשלפתע ידי נעצרה. בהיתי במסך, במרכז עמד אדם ( ג'ון אדוארד ), מסביבו אנשים והוא מתקשר להם, מעביר להם מסרים מבני משפחתם שנפטרו. היתה זו תוכנית הטלוויזיה "העולם שמעבר"עם המתקשר ג'ון אדוארד. הבטתי בו כיצד הוא עושה זאת, הבטתי ואמרתי בקול רם:
"גם אני יכולה לעשות זאת"!
כך בוודאות גמורה ידעתי, פשוט ידעתי שגם אני יכולה, ולא רק יכולה אלא צריכה!!!
בן זוגי (המדריך שלי) קלט מיד במה מדובר ונרתם לענין :
"מה הבעיה ? אמר "יום שבת בבוקר נארגן קבוצה של אנשים וקדימה...."
ואז, כמו שרק הבמאי יודע להפיק, אנשים החלו מתקשרים ואני מספרת והם מראים התעניינות ומיד ישנם מתנדבים שמציעים להביא איתם חברים ומתארגנת קבוצת סקרנים.
יום שבת הגיע, תחושה של שלווה ורגיעה, תחושה שמקורה בידיעה שאני עושה מה שבאתי לעולם לעשות.
כמו כבר עשיתי את זה מיליון פעם, לרגע אחד לא היה לי חשש או ספק שלא אצליח. פשוט - ידיעה.
האנשים הגיעו, קובץ של אנשים שחלקם מוכרים וחלקם לא. ישבנו במעגל ואני התחלתי בתהליך מסויים של נשימות, אותו תהליך שמעלה אותי לתדר של החבר'ה מלמעלה, ואז הבנתי איך זה עובד, קלטתי שמעל האנשים שיושבים מצטופפות אנרגיות שמשדרות אליי בשם ובמראה.
מסביב לכל דמות שישבה היו כמה אנרגיות, ריכזתי את תשומת הלב סביב האשה שמולי והחלתי לקלוט עבורה שמות ומסרים.
השמות שאמרתי היו שמות סבתה ואמא שנפטרה מסרטן, התמקדתי היטב באנרגיות הללו ואמרתי לרותי (האשה שמולי) שאמה מאחלת לה מזל טוב לקראת לידת הנכד החדש,
שהיא עכשיו בסדר וגופה "נקי", האם הראתה לי את ידיה וגופה כשהם נקיים ממחלה, לא כואב לה כלום והיא מבקשת שרותי (בתה) תטפל בעצמה.
סיימתי את התקשור הזה עם חיבוק גדול.
כך עברתי הלאה, כששמות אחרי שמות הופיעו, מצבים אחרי מצבים ומסרים זרמו לכל הנוכחים.
הודיתי לכל החברים מלמעלה שהגיעו, וסיימתי את המפגש במדיטציה
של אור ואהבה, כשאני מודה לכל הנוכחים, אלה שבגוף, שאיפשרו את המפגש, ואלה שאינם בגוף, שהגיעו לחלוק עימנו את אורם ואהבתם.
כשאני מודה על יכולת החיבור שניתנה לי, החיבור שבין העולמות,
חיבור של אור ואהבה.
 
מרגע זה ואילך התחלתי לערוך מפגשי תקשור באותה הדרך. בהמשך כבר למדתי שבעצם האנשים שמגיעים אליי למפגש הינם בעצם הזמנה של הנשמות מלמעלה, אותן נשמות שחפצות להעביר מסר כזה או אחר לאהוביהם, לכן לא יכול להיות מצב שמישהוא יגיע למפגש ולא יקבל מסר. וכך גם לא ייתכן מצב, שיגיע אליי מישהו, שלא יהיה בשל או מוכן לקבל את המסר עבורו. הבנתי יותר ויותר את המשמעות של היותי כלי למעבר המסרים ואיפשרתי לדברים לקרות, כשאני מובלת ומושגחת על ידי החברים שלי מלמעלה, על ידי המדריכים שלי.
וכך מפגש אחרי מפגש ואני חשה כמו מרכזיית טלפונים אלחוטית המחברת ומעבירה מסרים מצד אחד לשני.
 
בדרך למנהרה
 
ככל שחוויתי יותר מפגשי תקשור למדתי יותר ויותר על התהליכים השונים הקשורים למוות. למדתי מה קורה לאדם כשהוא עומד לסיים את חייו, מה קורה לו עם מותו ומה קורה לאחר מכן.
בכל מפגשי התקשור עם החברים מהעולם שמעבר חזרו ועלו התיאורים הבאים: התחושה שהגוף נהיה קל מיותר, רק מהווה טרדה, משקל מיותר.
ראיית דמויות מהעבר (אנשים הטוענים שהם רואים את הוריהם ובני משפחתם ליד מיטתם אינם הוזים, הם באמת רואים)
תחושה של חשיכה שאופפת.
ראיית המנהרה (כן, אותה מנהרה מפורסמת)
התמקדות קדימה לכיוון האור.
מבט לאחור, לראות מה הם עוזבים, ופסיעה איטית אל תוך המנהרה.
ככל שהחברים מתקדמים במנהרה, יורדים מהם באיטיות כל שרידים
לקליפה פיזית, עד שהם נותרים כנשמה נקייה, ללא מימד פיזי כלל.
בדרך כלל ישנה עצירה במנהרה כדי לבחון את הדברים, כדי להתרגל למצב, למימד החדש.
(משום כך לא רצוי לתקשר עם הנפטר בשלושת החודשים הראשונים, אלא אם כן ישנה בעיה דחופה)
ושוב הבטה אחורה. בנקודה זו קורה ונשמה "נתקעת", בשל "עניינים לא סגורים"שהשאירה מאחוריה (אז צריך להתקיים תהליך שנקרא שחרור הנשמה).
לא ידעתי על אותם 'עניינים לא סגורים' עד שנתקלתי שוב ושוב בחברים שיורדים כדי לדבר על כך, כדי ליישר הדורים. הם מתארים את התקיעות שלהם בעולם שמעבר, במנהרה.
המעניין הוא שהתקיעות הזו מקבילה גם בעולם שלנו, כלומר לאותה נשמה שנתקעה במנהרה במעברה לעולם שמעבר ישנה בת, אחות, אמא, חברה או כל אדם אחר הקשור אליה שיש לה את אותה תקיעות בעולם הזה.
כך נראה אמא שנפטרה כשהיא משאירה את בתה בעולם הזה עם כעסים ורגשות אשמה. או אבא שנפטר ממחלה לפני שהספיק לומר דברים שרצה לומר משאיר את בנו עם הרבה סימני שאלה.
יותר מכל היה רוצה בן זה לשמוע מה יש לאביו לומר לו, או לאפשר לאותה בת לסגור מעגל עם האם ולהתפייס.
כאשר אני נתקלת בנשמה כזו אני יוצרת את הקשר בין שתי הנשמות התקועות ובתהליך אנרגטי של תקשור משחררת את התקיעות הזו.
 
כזה היה ספורה של מיכל. מיכל הגיעה אליי במסגרת אחד ממפגשי התקשור הקבוצתיים שאני עורכת ברחבי הארץ.
במפגש הופיעה אנרגיה של אשה מאוד דומיננטית. מיד עם תחילת המפגש הגיעה, והשתלטה על המפגש...
כאן המקום לציין שאני מקבלת את האנרגיה של האדם שנפטר, כפי שהיה בחייו. כך, אם האדם היה בחייו עצבני וכעוס, אני אקבל את התחושה הזו וכך גם אציג אותו. אם אדם היה שתלטן ודומיננטי, כפי שהיה במקרה זה, הוא יופיע באותו האופן. ואין זאת אומרת שהנשמה, בעולם שמעבר, שומרת על תכונותיו של האדם שהכרנו. אלה הן תכונות של חיים בגוף בלבד ואין לנשמות כל צורך בהן בעולם המואר! הנשמות מופיעות, כפי שאנו זוכרים אותן, רק לשם זיהוי. כדי שהאדם אליו מיועד המסר, יכיר ללא ספק את הנשמה המתקשרת עמו. ואין לכם מושג איזו הנאה זו, לתקשר עם אדם שהיה רגוע ושלוו...
וחזרה לסיפורה של מיכל, האנרגיה של אמה הופיעה בצורה ברורה ומודגשת מעל לראשה של בתה, והיא החלה לתאר אירועים מעברם המשותף. אירועים שהיו ידועים רק למיכל ולאם.
תוך כדי התקשור הביאה האם משפטים וביטויים בהם נהגה להשתמש בחנכה את מיכל וסיימה את התקשור כשהיא מבקשת סליחה. מיכל הגיבה באיפוק בנוכחות המשתתפים האחרים.
אך למחרת המפגש קיבלתי ממנה שיחת טלפון, כולה התרגשות ובכי. מהמקום הזה היא סיפרה לי שזו לה הפעם הראשונה שהיא חווה מפגש תקשור, היא הגיעה ממש ב"מקרה"(אני מאוד אוהבת את המקריות הזו של הבמאי...) מאוד מאוד סקפטית. ומאז המפגש היא לא ישנה, כולה התרגשות, במשפטים מקוטעים היא סיפרה לי על הילדות שלה, על הקשר עם אמא שלה. תוך שהיא חוזרת שוב ושוב על השאלה: "האם אמא באמת ביקשה סליחה ממני ?
ואז אמרה לי, "אני לא יכולה לסלוח לה, לא סיפרתי לאף אחד עד עכשיו..."
כשנפגשתי עם מיכל הבנתי במה מדובר. מיכל כילדה קטנה, עברה התעללות מידי אמה. התעללות שלוותה בהאשמות קשות ובדיכוי.
האם, שהיתה אחות במקצועה נחשבה לדמות מוכרת וידועה בציבור ואנשים אהבו להגיע אליה. אף אחד לא ידע מיהי האם באמת, למעט בנותיה ובעלה (שהתאבד כשמיכל היתה כבת עשר ) הכל נשמר בסוד.
כעת שלוש שנים לאחר שהאם נפטרה וכשהילדה כבר בשנות החמישים לחייה, הרשתה לעצמה לשחרר ולהשתחרר מהסוד הנורא הזה.
לשחרר ולהשתחרר, להיות מסוגלת לסלוח, ובשלב מתקדם יותר של הטיפול, להשתחרר מתחושת הקורבן שליוותה אותה ונכנסה גם לתוך מערכות היחסים שלה במהלך כל חייה הבוגרים.
זה כוחו של תקשור וזו כוחה של אהבה. לסלוח, לקבל ולהתקדם הלאה!
 
תובנות בעקבות שיחות עם נשמות
 
ככל שהתקדמתי בתהליך, הבנתי יותר ויותר דברים, הבנתי שאותן נשמות, שהיו פעם בגוף פיזי, עדיין נוכחות כאן, אם כי כעת ללא כל צורך בעטיפה הגשמית.
הן נוכחות כאן ברובד הנשמתי שלהן.
הבנתי שהמוות איננו אלא היפרדות האני האמיתי, דהיינו נשמתנו, מהגוף, ממסת השרירים והרקמות, אך בה בעת, השארות באותו המקום. השארות כאן במימד הנשמתי.
הבנתי שהאנשים היקרים לנו ש"עברו מן העולם", בעצם נמצאים במצב הנשמתי שלהם והם עדיין נמצאים איתנו, ותמיד(!). ולי יש את הזכות לראות אותם.
בעצם, וכמו שבן זוגי, מרדכי נוהג לומר: "אין מוות, יש רק חיים בגוף וחיים ללא גוף"... המוות אינו אלא תהליך פיזי של היפרדות הנשמה מהגוף, אבל לא פרידה מהאנשים שהיא קרובה אליהם, יקירינו ש"עברו מן העולם"עדיין ממשיכים להיות איתנו, דואגים, שומרים, מלווים ואוהבים.
וזהו החיבור בין העולמות שהוטל עליי לעשות. להראות ולהאיר עובדה זו לאנשים הכואבים את הפרידה מיקיריהם. להראות לאנשים את אותו עולם, "עולם שמעבר"ולחבר אותם ליקרים שאבדו להם, אך בעצם לא אבדו ממש.
ויותר מכך ללוות אנשים, חולים סופניים ומשפחות שכולות ולהראות להם שאין להם ממה לפחד, לחבר אותם לרובד הנשמתי בדרך חדשה, בדרך האור והאהבה.
 
תובנות מתקשור עם נשמות שעברו טרם זמנן
 
בעקבות מפגשי התקשור השונים עלו בי השאלות הבאות:
האם אנשים בוחרים כיצד לסיים את חייהם?
האם ישנו קשר כלשהו, בין דרך חייו של אדם לבין דרך מותו?
האם ניתן ללמוד על האדם מדרך מותו?
האם כל מקרי המוות השונים, הן ה'טבעיים' והן ה'לא טבעיים' הם פשוט דרכים שונות לעבור לאותו מצב קיומי אחר?
 
אין ביכולתי לענות על שאלות אלה ואיני חושבת שישנה תשובה פשוטה לכל השאלות הללו. מתוך תקשור עם נשמות שמתו מוות בלתי טבעי, כמו מוות במלחמה, תאונות, פיגועים תמיד מועבר המסר שהם ידעו שהם הולכים למות. שהם אמרו משפט, השאירו משהו או עשו מעשה שמרמז על כך שהיתה איזושהי הכנה לכך. יותר מכך אנשים הקרובים להם "ידעו"על כך. כמו אותה אמא שחשה כמה שעות לפני שבנה נהרג שמשהו איום ונורא עומד לקרות. וכמו אותה בת שחזרה באמצע טיול לכיוון ביה"ח בו שכבה אמה מתוך "ידיעה"שהגיעה הזמן להיפרד. המשפטים שתמיד חוזרים הם: "ידעתי שיקרה משהו"
"היתה לי הרגשה".
כמו במקרה של רבקה, בחורה שהגיע אליי למפגש תקשור אישי, מיד במפגש עלתה נוכחותו של האבא באמצעות ה"שיניים התותבות". כן, כן,,,
"שרון אומר שהשיניים התותבות בסדר"
ר' מיד החלה לצחוק, מסתבר שלאביה ז"ל היתה אובססיה לשיניים לבנות, כשקיבל את שיניו התותבות הקפיד להלבין אותן. פעם אחת אפילו שם אותן באקונומיקה. דבר שגרם לזיהום רב והשיניים התותבות הפכו להיות הבדיחה של המשפחה. (השיניים נקברו איתו...).
ר' מספרת שאביה היה חולה זמן רב ולכאורה לא היתה כל סיבה נראית לעין לדאגה רבה יותר, כפי שחשה ביום בו נפטר. וכך ביושבה באוטובוס, בדרכה מביה"ח לביתה שצפון, חשה דחיפות לא מוסברת לחזור אליו. ר' פשוט ירדה מהאוטובוס וחזרה מהר לביה"ח מתוך הרגשה, "ידיעה"שאבא איננו. וכך אמנם היה.
 
האם ידע האב שהוא הולך לעולמו?
האם האבא שידר לבתו ידיעה זו?
האם זה מה שגרם לה לחזור מהר?
 
מתוך ספורים אלה ואחרים, שוב ושוב עולות שאלות אלה.
והתשובה היא, אכן כן. כשאנשים פתוחים לאנרגיות, הם קולטים את המסרים ששולחים אליהם יקיריהם ומופעלים על ידיהם. אם זה בהרמת טלפון, או בהגעה למקום, תמיד לפני הפטירה או תוך כדי התרחשותה.
 
דבר נוסף שעולה מהאנשים המשתתפים במפגשי התקשור הוא משפט המלווה בכאב רב:
"דווקא כשהוא נפטר לא הייתי לצידו".
ובתקשור אנו מקבלים הסברים מיקיריהם מלמעלה, משפטים כמו:
"אבא ביקש שתסעי הביתה לנוח, הוא רצה לעזוב בשקט".
"אמא אומרת שזה בסדר שלא היית לידה, זה היה במכוון".
או משפטים אחרים, שהמכנה המשותף לכולם, ההבהרה שהפטירה דווקא כשלא היינו לידם, נעשתה במכוון.
היום אני גם יודעת למה. כדי לאפשר להם להשתחרר בקלות רבה יותר ללא ההיאחזות שלנו בהם. כי כשאנו לידם בוכים, קשה להם לעזוב.
 
תובנות בעקבות מפגשי תקשור עם נשמות
 
האם הם איתנו כל הזמן?
השאלה הזו הטרידה אותי, ככל שצברתי יותר ניסיון, ככל שתיקשרתי יותר, חשתי עד כמה נוכחותן של הנשמות קבועה בחיי היקרים להם.
 
אותן נשמות שתיקשרתי לא היו נוכחות רק בחדר שלי. הן נכנסו ביחד עם האנשים לחדרי, חזרתי ואמרתי לאנשים המגיעים אליי, היקרים שלכם לא נמצאים פה כי אני מתקשרת אותם, הם אתכם, כשהגעתם אליי הם נכנסו אתכם. ההבדל הוא שאני פשוט רואה אותם.
סיפורם של אלעד וגלית ממחיש יותר מכל את נוכחותו של אלעד בחייה של אשתו גלית ובתו אלה.
 
התוודעתי אל אלעד במפגש תקשור.
אלעד, חייל צעיר שנהרג במלחמת לבנון השנייה הופיע במפגש תקשור רגיל ושגרתי, מה שלא ידעתי הוא שאלעד ילווה אותי בעוד כמה מפגשים כאלה.
התעוררתי בבוקרו של יום ראשון בידיעה ממדריכי על אודות מפגש שצריך להתקיים, מתורגלת במסרים מהסוג הזה התחלתי להפיץ את הדבר באימיילים וטלפונים. מתוך ניסיוני למדתי שהאנשים האמורים להגיע למפגש התקשור מגיעים בהזמנה מחבריהם למעלה.
בבוא הערב, כשהתקבצה בביתי קבוצת האנשים שהגיעו למפגש התקשור, התחלתי לקבל אנרגיה צעירה, "מי זאת גלית?"שאלתי את המשתתפים, "יש פה אנרגיה של איש צעיר, אני מקבלת את חודש אייר , את יום הזכרון. יש פה אנרגיה של חייל הוא מבקש להעביר מסר לגלית לגבי הילדה.
הוא מדבר על המספר 8 הוא אומר שזה חשוב.
הוא אומר שיש סיפור מיוחד סביב המוות שלו"
השתרר שקט. התברר שבין המשתתפים לא היתה אף לא אחת בשם גלית. אך לאחר שניות מספר, הגיבה אחת המשתתפים, רחלי, וסיפרה שהיא חברה של גלית, וכי בעלה, אלעד, נהרג במלחמת לבנון השניה, בחודש אוגוסט (המס' 8 ), וכי הוא היה ההרוג האחרון במלחמה זו (הסיפור המיוחד סביב מותו). עוד הוסיפה כי לזוג נולדה בת , כשנה לפני שנהרג.
במקרה זה נבחרה רחלי להיות ה"שליח". השליח הוא אדם המגיע למפגש תקשור ומשמש ככלי להעברת מסרים הלאה. במקרה זה המסר היה עבור גלית, אשתו של אלעד.
רחלי ישבה מולי וקיבלה את המסרים עבור גלית ידידתה מבעלה שנהרג מספר חודשים לפני כן. חשבתי שבזה סיימתי את התקשור עם אלעד ושלחתי אותו לדרכו.
למחרת, הוזמנתי שוב להעביר מפגש תקשור בבית פרטי בטירת הכרמל, התחלתי את התקשור עם אשה מבוגרת:
"אני רואה אותך מבקרת את קברו של אביך, אבל זה לא הקבר היחידי שאת מבקרת. אמרתי "מראים לי שאת מבקרת עוד קבר של בחור צעיר. הוא מופיע לי במדים ואומר לי שהוא נהרג ביום האחרון של המלחמה".
(המשפט הזה נשמע לי מוכר, יכול להיות שמדובר באותה אנרגיה?)
הוא מבקש שאמא תפסיק לבכות ושאבא יירגע קצת.
הוא גם מבקש להעביר מסר לבתו הקטנה"ואז קלטתי.
"האם קוראים לו אלעד, לחייל שאת קברו את מבקרת?"שאלתי.
האשה הנהנה בראשה, מסתבר שהיא היתה חברה טובה של הוריו של אלעד.
אלעד היקר, שוב הגעת? יום אחרי יום.
ביקשתי מהאישה ה "שליח"להעביר את המסר לאשתו ולהוריו.
האם עכשיו סיימתי את תפקידי כאן?
יום שני, בשבוע שלאחר מכן, הגיעה קבוצת אנשים לביתי לערוך מפגש תקשור. ושוב אני יושבת ושוב אני חשה את האנרגיה של אלעד.
מה קורה פה ?
"האם יש במעגל הזה אח או בן דוד של חייל שנהרג בשם אלעד?"שאלתי ואכן כן, גם אחיו של אלעד וגם בן דודו היו נוכחים במעגל שאלעד הזמין, פעם שלישית בתוך שבועיים...
ביום חמישי הגיעה אליי גלית, האלמנה הצעירה, וסוף סוף ישבתי להעביר לה את כל המסרים, לה ולילדה.
חשתי שלווה, מלאכתי כאן הושלמה.
גלית?
גלית הבינה עד כמה אלעד שומר עליה ומלווה אותה ואת בתם.
היא חשה בו והרגישה מחוברת לאנרגיה שלו.
במהלך המפגש איתו התגלגלנו מצחוק על זכרונות מבדחים שהעלה,
יחד בכינו על דברים מרגשים שאמר. באותה ההזדמנות קיבלה גלית סיוע והדרכה, מפי בעלה, בכל הקשור לה ולילדה.
 
אני אסירת תודה על החיבור הזה, ואתם יקרים, שחוויתם אובדן, זיכרו שהם תמיד אוהבים אתכם ושומרים עליכם. הם אתכם תמיד!
 
תובנות בעקבות תקשור עם נשמות מתאבדים
 
האם ייתכן שהם יודעים מה קורה לנו?
האם הם יוזמים את הפגישות איתנו? מסתבר שכן.
כל מפגשי התקשור, הם בהזמנה של "החבר'ה מלמעלה". הם מזמנים אותנו לשיחה על מנת "ליישר"קווים.
 
כך גם הגיעה אליי מרים. חברה נתנה לה את כרטיס הביקור שלי שנה לפני הביקור. היא שמה אותו בארנק ו"שכחה" ממנו. עד שיום אחד, יום לפני מלאת 5 שנים לפטירת בעלה, הגיע אליה כרטיס נוסף, מחברה אחרת, שאמרה לה: "לכי, כבר הגיע הזמן."באותו יום של האזכרה היא מצאה גם את הכרטיס הישן, ששכב בארנקה שנה תמימה, כמו חיכה לה שתהיה מוכנה.
מרים הבינה שזה לא "מקרה"ומישהו מנסה לדבר איתה. כך היא הגיעה אליי, הדבר הראשון שעלה בתקשור היה המשפט:"הוא נתן לך את הכרטיס שלי ואמר שהגיע הזמן לדבר".
מרים הגיעה אליי עם שאלה פשוטה: "אני רוצה לדעת מה קרה, למה?"
כשנכנסתי לתקשור, עלתה אנרגיה של גבר, כסא, דמות על כסא, תחושה חזקה של חנק בגרון וחבל.
מיד אמרתי: יש פה אנרגיה של גבר שהתאבד בתליה. אני מקבלת את השם חיים וחודש פברואר.
מרים פרצה בבכי: "חיים זה בעלי, וחודש פברואר זה החודש שהוא התאבד.
למה?"
"הוא מראה לי מכתבים, מעין מסמכים רפואיים. והוא מצביע לכיוון הבטן, היה לו סרטן, גידול ממאיר באזור הבטן במעיים.
הוא מבקש למסור לך שההתאבדות שלו לא קשורה אלייך, אל תרגישי אשמה. הוא לא יכל יותר לסבול. הוא פחד להפוך לנטל ולגרום לכם סבל נוסף. הוא מראה לי ביקור אצל הרופא יום לפני שהתאבד.
הוא הלך לבד ללא ידיעתך, הטיפולים הכימותרפיים לא עזרו. הוא לא יכול היה לסבול יותר וביקש להשתחרר. הוא מבקש למסור לך בקשת סליחה, אבל לא יכולתי יותר לסבול.
הוא מבקש שתמשיכי הלאה....הוא איתך"
לאחר התקשור, שוחחנו מרים ואני. היא סיפרה לי על רגשות האשמה שלה. פתאום נפלו לה כמה "אסימונים". היא הבינה לאן בעלה נעלם יום לפני כן ולמה סרב להגיד לה לאן הלך.
היא הבינה למה עשה את מה שעשה ובתחושה של שלווה ושלמות
יכלה עכשיו להמשיך הלאה. לפתוח בחיים חדשים.
 
"נשמה המתהפכת בקברה"
 
לא הבנתי את משמעות הביטוי הזה עד שתקשרתי את דוד. לביתי הגיעה דודתו, שבאה לשאול שאלות כלליות על זוגיות ובריאות. לא היא ולא אני צפינו את העומד להגיע.
כשנכנסתי לתקשור הרגשתי לפתע חשכה, תחושה של מחנק, תחושה של קבר ואני מתהפכת ומתהפכת.
אמרתי לה שאני חשה נשמה של בחור צעיר, ש"מתהפך בקברו", אני מקבלת את השם דוד , תליה, חנק ומקום סגור. חדר עם סורגים.
אמרתי לה, שאני מקבלת ממנו, שלא ברור לכם למה הנער תלה את עצמו. ואז חשתי שהנער חווה באותו חדר אלימות קשה, אמרתי לה שאני חשה שבמקום בו הוא היה, בבית המעצר התעללו והיכו אותו וביצעו בו מעשה סדום, וזאת הסיבה שהוא תלה את עצמו. ציינתי את שם הסוהר ואת מראהו ואמרתי לה שהסיבה שהנשמה לא מוצאת מנוחה היא כי אותו סוהר ממשיך במעשיו.
דודתו פרצה בבכי ואמרה שהם חשדו שהנער עבר התעללות, אך לא יכלו להוכיח מאום. התיק נסגר מחוסר ראיות, ולהם לא היה הכח להמשיך ולהילחם.
הם חשבו לבצע נתיחה לאחר המוות, למרות שנאמר להם שהנער התאבד וסיבת המוות ברורה. עלה בלבם החשד שמדובר בעוד דברים שמסתירים מהם.
כחודש לאחר פגישתנו, קיבלתי טלפון ממנה, היא סיפרה לי שעם הפרטים שהיא קיבלה ממני הם דרשו לפתוח את התיק מחדש, הם לקחו חוקר ויש בכוונתם לתבוע את המשטרה ואת הסוהר. עכשיו כבר ברור להם שהצדק צריך לצאת לאור, ולו רק למען נשמת הנער.
אני חייבת לומר שהתקשור הזה השאיר את אותותיו בי מספר ימים, חשתי חוסר מנוחה וחוסר שקט, כשקיבלתי את הטלפון מהדודה נרגעתי, הדברים באים על מקומם בשלום.
 
עזרה מהעולם שמעבר
 
בתקשורים רבים, שמתי לב לעובדה שישנן נשמות, המגיעות על מנת לעזור לאנשים הקרובים אליהם.
כזה היה ספורו של אלי האדם שישב מולי:
תחילה הוא חייך בזחיחות הדעת, סקפטי וציני לחלוטין. החיוך נמחק מפניו כששאלתי:
"מי זאת סיגל?
סיגל זו אשתי.
ומי זה מאיר?
מאיר זה אבא שלה.
ומי זה מיכאל?
זה אח שלו, דוד שלה.
ומי התאבדה בקפיצה מבנין גבוה?
זו אמא שלה.
התחושה היתה קשה, חשתי איך הנשמה עולה ויורדת על מנת להמחיש לי את דרך מותה. תחושת בהילות שאמרה: "לא עשיתי את זה כי השתגעתי, תגידי לו את זה"
הסתכלתי באלי ואמרתי לו שיש תחושת בהילות במסר, קיימת דאגה לבת שלה, אשתו. האם מעבירה את המסר בתקיפות, שהיא לא עשתה את זה כי היא השתגעה. היא מבקשת להעביר לבתה שלא תדאג. זה לא משהו תורשתי.
"התחושה שאני מקבלת מדבריה של האם היא שנאמר לבת שהאמא סבלה מחוסר שפיות והבת פוחדת שגם לה זה יקרה"אמרתי
האם מבקשת להעביר לבת שהיא החליטה לשים קץ לחייה בגלל שלא יכלה להתמודד יותר עם הקשיים, שהיא מאוד גאה בבת איך שהיא מתמודדת ואין לה לבת מה לפחד, היא שפויה לחלוטין.
תחושת הבהילות שחשתי במסר קבלה חיזוק, כשאלי סיפר שאכן אשתו, שהיתה כבת שלוש כשהאם התאבדה. פוחדת מאוד מאיבוד השפיות. במשפחתה גם האם וגם אחותה, דודתה של רעיתו, התאבדו ויש במשפחה בעיות על רקע נפשי. מדי פעם כשהיא מדוכדכת היא זורקת הערות כמו:"בסוף אני אגמור כמו אמא שלי..."
אלי אמר שאשתו מאוד תשמח לשמוע את המסר מהאם. זה יסגור עבורה מעגל ויחזק אותה"
אירוע כזה הוא אחד מאירועים רבים המהווה דוגמא לדרך שבה הם מגיעים על מנת לעזור לנו.
ולבת אני אומרת: "הקשיבי יקרה, התחברי ואהבי את עצמך. חיזקי ואימצי"
 
האם ניתן להכין לקראת המוות?
 
כשמרים, אימו של מיכאל התקשרה אליי בקשתה היחידה הייתה לדעת מה יעלה בגורל בנה?
מה יהיה איתו?
היא סיפרה לי שמיכאל בנה בן ה 22 חולה בלוקמיה מזה כמה שנים, ושהוא אמור לעבור בחודש הבא השתלת מח עצם. האם הייתה מוכנה לקבל כל בשורה וכל מה שנותר לי היה לנסות להקל עליה,
על הידיעה.
אחד הכישורים, או המתנה, או איך שתראו לזה, שקיבלתי, היה לראות איך זה שם למעלה.
במקום שאליו הולכות כל הנשמות. זוהי חוויה מדהימה (שאותה אני משתדלת להעביר לתלמידיי בסדנא)
חוויה שגרמה לי המון שלווה ואושר, חוויה שלימדה אותי שהמוות זה רק חלק טבעי, בלתי נפרד מהחיים ושלא צריך לפחד ממנו.
הבטתי בעיניה של האם וביחד בתהליך של נשימות וחיבור למדריכים שלמעלה היכנסתי אותה לתהליך מדיטטיבי לעולם שמעבר. וכשהיא עלתה, לאט לאט למעלה, היא ראתה ואני מצטטת אותה:
"הרגשתי שאני נהיית קלה מרגע לרגע, חשתי תחושה של רוגע, כאילו מישהו שומר עלי ומלווה אותי. בנקודה מסויימת התחברתי לאור, ואז ראיתי אש נעימה, סביבה ישבו כל האנשים שאהבתי. הורי, סבי וסבתי וחברים יקרים שהלכו לעולמם. הם כולם עטפו אותי באור ובאהבה והרגשתי בטוחה ומוגנת,,,לא רציתי לחזור ".
כשהאם חזרה אליי, עיניה הבורקות אמרו הכל. היא היתה רגועה יותר ושלווה, במין ידיעה ברורה שאם הבן שלה צריך ללכת, יש מי שיקבל אותו שם עם הרבה רוגע ואהבה.
מעולם לא אמרתי לאם שבנה אמור לעבור לצד השני אבל חיבוקה החם ופניה השלוות אמרו לי הכל.
פגשתי את האם 3 חודשים לאחר שבנה נפטר. הייתה לי הזכות הגדולה ללוות אותה בכל התהליך, של האובדן הקשה וההתמודדות היום יומית.
בפעם האחרונה שנפגשנו, לימדתי אותה לתקשר איתו בעצמה. אתם הרי יודעים, אמהות שכולות מרגישות וחשות שהילד נמצא איתם תמיד.
צריך רק לאשש להם את ההרגשה, להראות להם שהן לא הוזות,
הן אינן מדמיינות, ובטח שהן לא יוצאות מדעתן. הן פשוט מתקשרות!
 
הניתן לסגור מעגלים גם לאחר המוות?
 
מיטל הגיעה אליי כשהייתי עייפה ורצוצה אחרי יום עבודה, משהו בעיניה, עיניים של ילדה מתוקה ילדה בת 33, פשוט אמר לי , עוד קצת זהבה, אמרתי לעצמי, זה חשוב.
הושבתי אותה מולי כשמיד התחילו רצות אנרגיות מסביבה.
אביא את סיפורה כפי שכתבה לי מאוחר יותר:
"כוחות גדולים ממני כיוונו אותי והפגישו ביננו. הגעתי אלייך עם כאב גדול בלב וצער רב על פטירת אימי.
במפגש הזוי כמעט, ובניגוד לכל הסיכויים התיישבנו אחת מול השניה ושאלת אותי : "מה את רוצה לשאול?"
כלום השבתי, אני רק מתגעגעת לאמא שלי.
"בואי ננסה לראות מה נקבל"
ואני בנאדם הגיוני ורציונאלי, אני חייבת להודות שהיה פקפוק מסויים בליבי, אך גם געגוע אדיר לאמא, והחלטתי לנסות, לתת לזה צ'אנס ואם זה עובד אז מצוין.
אמרתי שאמא הבטיחה שלעולם לא תעזוב אותי ואני רוצה לדעת האם היא איתי.
אחזת בידי ואמרת לי : "אחרת היום לעבודה?"
אמא אומרת שאחרת היום לעבודה. משהו בלב פתאום נפתח, דמעות הציפו את עיניי.
המשכת והוספת פרטים נוספים כמו על השמלה האדומה והשיער. והסיפור עם המספרה שהתרחש ביום שאמא נפטרה.
ואז זה היכה בי. אמא לא איתי רק ברגע מיוחד וגדול כמו בארועים משפחתיים וכו' . אמא איתי בחיי היום יום ובפרטים הקטנים ביותר של חיי.
ואז אמרת שאקבל מאמא מתנה ליום הנישואין שלי, שאמור לחול בעוד מספר ימים. הסברת לי שמתנה אינה מגיעה באריזה אלא זה "דברים שמסתדרים".
החלק הסקפטי שבי, השקיט במעט את החלק שנפעם כולו מהתרגשות
מהמפגש איתך. אמרתי "נחכה ליום הנישואין ונראה".
וביום זה שהיה יום המזל שלי, בדיוק כמו שאמרת, קיבלתי מספר מתנות, שרק חיזקו אצלי את התחושה שאמא איתי.
ואז הבטחתי לעצמי שאבחן את נושא התקשור לעומק (וזה לא קל, יש לי סביבה ממש לא אוהדת, לנושא זה בבית).
נפגשנו בשנית, בדיוק ביום ההולדת של אמא, יום הולדתה ה-60. ישבנו ביחד והסברתי לך, בכאב, שיש לי נושא לא פתור עם אמא. ביקשת שאעצום את עיניי ואנסה לדבר איתה. בלבי שאלתי, איך אדבר?
ביקשת שאעשה נשימות מסויימות, בקצב מאוד מסויים ואאפשר לתשובות להגיע. התרכזתי כל כולי, ואז התחילו להגיע התשובות מאמא. לא ממש ברור לי איך, אך בזכות תשובות אלו, נמחק מליבי כתם גדול שהקשה עליי בחיי היום יום שלי. הרגשתי הקלה עצומה.
הבוקר בעת נסיעה ברכב לעבודה, קרה לי דבר נפלא נוסף, כתם נוסף שהיה (עניין לא פתור נוסף) עלה לפתע בלבי. נזכרתי בדברים שאמרת לי ובהנחייתך ושוחחתי עם אמא, סיכמנו שאני מסלקת עניין זה לעולמים. מיד אחר כך הציפה אותי הרגשה נפלאה ממש התעלות רוח. (זוכרת שחייכת ואמרת שאת מתמסטלת מהאנרגיה של אמא?...).
כך הרגשתי, חשתי ששיניתי את מצבי בעולם.
אני עדיין לא ממש בקיאה בכל רזי התקשור והטיפול, אך ההרגשה הנפלאה הזאת איתי, ואני מקווה שלא תעזוב אותי.
אני מרגישה שמשהו בי נפתח והשתחרר החוצה.
הכי חשוב זה רק לאחל טוב לעולם, והיקום כבר יחזיר לך שבעתיים.
אנו עדיין לא ממש מכירות אבל אני כבר אוהבת אותך.
באהבה רבה לאמא שלי,
שהיתה מטפלת חזקה מאוד עוד בחייה, ואני מקווה בעזרתה להיות מטפלת ולהגיע לאנרגיות טובות.
באהבה לזהבה, ובתודה על־לכך שבזכותה אני משתפרת כאדם, ומגלה יכולות נוספות.
 
מיטל 19.6.07
על המוות
 
המוות הינו חוויה שכולנו נפגוש בה, בזמן זה או אחר.
כשהחיים מפגישים אותנו עם השכול והכאב, אנו
נאלצים להתחבר לעצמנו.
 
המוות מלמד אותנו על עצמנו,
על הכוחות הסמויים שיש בנו,
המאפשרים לנו להתמודד עם כל דבר.
על כך שאנחנו הרבה יותר חזקים
ממה שאנחנו חושבים,
ושאנחנו יכולים לעשות
את כל מה שנחליט לעשות.
 
המוות מלמד אותנו על החיים,
עד כמה הם בני חלוף,
עד כמה אנו ארעיים בעולם הזה.
עד כמה כל דקה ודקה יקרה לנו,
על כך שעלינו לנצל כל רגע ורגע,
ולחיות.
 
המוות מלמד אותנו על האהבה,
ועד כמה היא
הדבר הכי חשוב בעולם.
עד כמה, להיות בסביבה של אנשים שאוהבים
אותנו, ולאהוב את עצמנו ואת הסובבים אותנו,
זה בעצם המשמעות 'לחיות'.
כי מה אנו רוצים בסך הכל?
שיאהבו ויקבלו אותנו.
 
המוות מלמד אותנו.
את משמעות הכוחות שלנו,
את חשיבותו של הזמן,
את חשיבותה של האהבה.
ואת משמעותה של הקבלה.
 
זה מה שהמוות מלמד אותנו.