גמביט המלכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גמביט המלכה
מכר
מאות
עותקים
גמביט המלכה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גמביט המלכה

4.7 כוכבים (27 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

     ווֹלטֶר טויס ( (1928 – 1984) היה פרופ' לאנגלית באוניברסיטת אוהיו.

    תקציר

    בת' הרמון בת השמונה היא ילדה יתומה, שקטה ומתבודדת, שאינה מותירה שום רושם מיוחד. חייה משתנים מן הקצה אל הקצה כשאב הבית של בית היתומים מלמד אותה לשחק שחמט, ובבת אחת היא נעשית לילדה אחרת לגמרי: צלולה, חדה ושולטת בחייה ביד רמה.
    בגיל שש־עשרה, לאחר שאומצה בידי זוג חשוך ילדים, בת' כבר צוברת מוניטין ומתחרה על תואר אלופת ארצות הברית. אולם אל התהילה מתלווה בעיה חמורה של התמכרות לתרופות הרגעה ולאלכוהול, ונוסף על כך היא חווה תחושת בדידות הולכת וגוברת. האם תצליח בת' להגשים את חלומה ולהביס במוסקבה את אלוף העולם בשחמט?
    גמביט המלכה הוא ספר סוחף ושובה לב אשר ראה אור לראשונה ב־1983, בעיצומה של המלחמה הקרה, ושעליו מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה ביותר בתולדות נטפליקס נכון לשנת 2020.

    "אני קורא מחדש את 'גמביט המלכה' אחת לכמה שנים — רק כדי לחוות שוב את העונג שבקריאה"
    מייקל אונדאטיה, מחבר "הפצוע האנגלי"

    "ספר מהפנט" 
    ניוזוויק

    "מעטים הסופרים שכתבו על גאונות — ועל התמכרות — בדייקנות חדת עין כזו של וולטר טוויס" 
    הטלגרף

    פרק ראשון

    1
     

    בֶּת' שמעה על מות אמה מפי אישה שהחזיקה בידיה לוח כתיבה. למחרת הופיעה תמונתה ב"הֵרלד לידֶר". בתצלום, שצולם במרפסת הבית האפור ברחוב מֵייפּלווּד, נראתה בת' בשמלת כותנה פשוטה. אפילו אז היא היתה ללא ספק נטולת כל חן. מתחת לתצלום נכתב: "אליזבת הרמון, שהתייתמה בעקבות התאונה ברחוב ניוּ סֶרקל, צופה אל פני עתיד מטריד. התאונה, שבה נהרגו שניים ונפצעו אחרים, הותירה את אליזבת בת השמונה ללא קרובי משפחה. אליזבת, שהיתה לבדה בבית בשעת התאונה, שמעה עליה זמן קצר לפני שהתמונה צולמה. היא תזכה לטיפול מסור, מוסרות הרשויות".

    בבית מֵתוּאֶן במאוּנט סטֶרלינג, קנטקי, בת' קיבלה גלולות הרגעה פעמיים ביום. כך גם כל שאר הילדים, כדי "לאזן את מזגם". המזג של בת' היה תקין לחלוטין, ככל שהיה אפשר לשפוט, אבל היא שמחה לקבל בכל פעם את הגלולה הקטנה. היא שחררה משהו עמוק בבטנה ועזרה לה להעביר בערפול נעים את השעות המתוחות בבית היתומים.

    מר פרגוּסֶן נתן להם את הגלולות בכוס נייר קטנה. לצד הגלולה הירוקה שנועדה לאזן את המזג היו גם גלולות כתומות וחומות לחיזוק הגוף. הילדים עמדו בתור כדי לקבלן.

    הגבוהה מבין הילדות היתה השחורה, ג'וֹלין. היא היתה בת שתים־עשרה. ביומה השני במקום בת' עמדה מאחוריה בתור לוויטמינים, וג'ולין הסתובבה והשפילה אליה מבט בהבעה זעופה. "את באמת יתומה או סתם ממזרה?"

    בת' לא ידעה מה לומר. היא פחדה. הן עמדו לקראת סוף התור, והיא היתה אמורה לעמוד כך עד שיגיע תורה להתייצב מול האשנב שבו עמד מר פרגוסן. בת שמעה את אִמה קוראת לאביה ממזר בן זונה, אבל לא ידעה למה הכוונה.

    "איך קוראים לך, תגידי?" שאלה ג'ולין.

    "בת'."

    "אמא שלך מתה? ומה עם אבא שלך?"

    בת' נעצה בה מבט. המילים "אמא" ו"מתה" היו קשות מנשוא. היא רצתה לברוח, אבל לא היה לאן.

    "ההורים שלך," אמרה ג'ולין בקול שלא היה נטול חמלה, "הם מתו?"

    בת' לא הצליחה לחשוב מה לומר או לעשות. היא עמדה בתור מבוהלת כולה וחיכתה לגלולות.

    "אתם חבורה של אוכלי זין מעצבנים!" מי שצעק את הדברים היה רלף מאגף הבנים. היא שמעה את דבריו כי היתה בספרייה, והיה שם חלון שפנה אל אגף הבנים. לא היה לה שום דימוי מנטלי של הביטוי "אוכלי זין", והוא היה זר לאוזניה. אבל היא ידעה על פי נימת הקול שישטפו לרלף את הפה בסבון. עשו לה את זה כשהיא אמרה "לעזאזל" - ואמא אמרה "לעזאזל" כל הזמן.

    הספּר הכריח אותה לשבת על הכיסא בלי לזוז. "אם תזוזי, עוד תאבדי אוזן." לא היתה שום עליזות בקולו. בת' ישבה בשקט ככל שיכלה, אבל אי־אפשר באמת לשבת בלי לזוז מעט לפחות מדי פעם. עבר זמן רב מאוד עד שהוא סיפר את שׂערה בתספורת הפוני שהיתה לכולן. היא ניסתה להעסיק את עצמה במחשבות על הביטוי ההוא, "אוכלי זין". היא הצליחה רק לדמיין אנשים שאוכלים זיתים. אבל היתה לה תחושה שהיא טועה.

    אב הבית היה שמן יותר בצד אחד מאשר בצד השני. שמו היה שַייבֶּל. מר שייבל. יום אחד שלחו אותה למרתף לנקות את מחקי הלוח, ולצורך כך היא היתה צריכה להטיח אותם זה בזה. היא מצאה אותו יושב על שרפרף ממתכת ליד תנור ההסקה המרכזי ונועץ מבט זעוף בלוח דמקה ירוק־לבן שהיה מונח מולו. אבל במקום כלי הדמקה היו על הלוח מין כלים מפלסטיק בצורות משונות. כמה מהם היו גדולים מאחרים. הקטנים היו הרבים ביותר. אב הבית הרים את עיניו אליה. היא יצאה מהחדר בלי לומר מילה.

    ביום שישי כולם אכלו דגים, ולא משנה אם היו קתולים או לא. נתחי הדגים היו מרובעים ומצופים בקרום חום כהה יבש, ועליהם היה רוטב כתום סמיך, כמו רוטב צרפתי שמגיע בבקבוק. הרוטב היה מתוק ונורא, אבל הדג שמתחתיו היה נורא יותר. היא כמעט הקיאה כשאכלה אותו. אבל היה צריך לאכול הכול עד הסוף, כי אחרת גברת דירְדוֹרף היתה שומעת על כך ודואגת שאף אחד לא יאמץ אותך.

    היו ילדות שאומצו מיד. ילדה בת שש ששמה אליס הגיעה חודש אחרי בת' ונלקחה כעבור שלושה שבועות בידי זוג נחמד עם מבטא זר. ביום שבו באו לקחת את אליס הם הסתובבו במחלקה. בת' רצתה לרוץ אליהם ולחבק אותם מפני שהם נראו לה מאושרים, אבל כשהביטו בה היא הפנתה מהם את מבטה. ילדות אחרות היו במקום זמן רב יותר וידעו שלעולם לא יעזבו אותו. הן קראו לעצמן "אסירות עולם". בת' תהתה אם היא אסירת עולם.

    שיעורי הספורט היו נוראים, ומשחקי הכדורעף היו הנוראים מכולם. בת' מעולם לא הצליחה להכות בכדור כמו שצריך. היא הכתה חזק מדי או שהדפה אותו באצבעות נוקשות. פעם היא ספגה מכה חזקה כל כך עד שהאצבע שלה התנפחה. רוב הבנות צחקו וצעקו בזמן ששיחקו, אבל בת' לא.

    ג'ולין היתה השחקנית הטובה מכולן, ללא כל ספק. היא לא רק היתה מבוגרת וגבוהה יותר; היא תמיד ידעה בדיוק מה לעשות, וכשהכדור עף גבוה מעל הרשת, היא ידעה להתמקם מתחתיו בלי שתצטרך לצעוק לאחרות שלא יפריעו לה, ואז זינקה והנחיתה אותו בתנועה ארוכה וחלקה של זרועה. הקבוצה שג'ולין שיחקה בה ניצחה תמיד.

    שבוע אחרי שבת' קיבלה מכה באצבע, ג'ולין ניגשה אליה בסוף שיעור הספורט, בזמן שכל השאר מיהרו למקלחות. "בואי, אני אראה לך משהו," אמרה ג'ולין. היא הרימה את ידיה, פרשה את אצבעותיה הארוכות וכופפה אותן מעט. "עושים את זה ככה." היא כופפה את המרפקים ודחפה את ידיה מעלה בתנועה חלקה, כאילו היא אוחזת בכדור דמיוני. "תנסי."

    בת' ניסתה, בהתחלה בתנועות גמלוניות. ג'ולין הראתה לה שוב וצחקה. בת' ניסתה עוד כמה פעמים והצליחה יותר. ואז ג'ולין הביאה את הכדור ולימדה את בת' לתפוס אותו בקצות האצבעות. כעבור כמה פעמים זה נהיה קל.

    "אז עכשיו תעבדי על זה, את שומעת אותי?" אמרה ג'ולין ורצה למקלחת.

    בת' עבדה על זה במהלך השבוע הבא, ואחר כך כבר לא היה לה אכפת לשחק כדורעף. היא לא נהייתה טובה במשחק, אבל כבר לא פחדה ממנו.

     ווֹלטֶר טויס ( (1928 – 1984) היה פרופ' לאנגלית באוניברסיטת אוהיו.

    גמביט המלכה וולטר טוויס

    1
     

    בֶּת' שמעה על מות אמה מפי אישה שהחזיקה בידיה לוח כתיבה. למחרת הופיעה תמונתה ב"הֵרלד לידֶר". בתצלום, שצולם במרפסת הבית האפור ברחוב מֵייפּלווּד, נראתה בת' בשמלת כותנה פשוטה. אפילו אז היא היתה ללא ספק נטולת כל חן. מתחת לתצלום נכתב: "אליזבת הרמון, שהתייתמה בעקבות התאונה ברחוב ניוּ סֶרקל, צופה אל פני עתיד מטריד. התאונה, שבה נהרגו שניים ונפצעו אחרים, הותירה את אליזבת בת השמונה ללא קרובי משפחה. אליזבת, שהיתה לבדה בבית בשעת התאונה, שמעה עליה זמן קצר לפני שהתמונה צולמה. היא תזכה לטיפול מסור, מוסרות הרשויות".

    בבית מֵתוּאֶן במאוּנט סטֶרלינג, קנטקי, בת' קיבלה גלולות הרגעה פעמיים ביום. כך גם כל שאר הילדים, כדי "לאזן את מזגם". המזג של בת' היה תקין לחלוטין, ככל שהיה אפשר לשפוט, אבל היא שמחה לקבל בכל פעם את הגלולה הקטנה. היא שחררה משהו עמוק בבטנה ועזרה לה להעביר בערפול נעים את השעות המתוחות בבית היתומים.

    מר פרגוּסֶן נתן להם את הגלולות בכוס נייר קטנה. לצד הגלולה הירוקה שנועדה לאזן את המזג היו גם גלולות כתומות וחומות לחיזוק הגוף. הילדים עמדו בתור כדי לקבלן.

    הגבוהה מבין הילדות היתה השחורה, ג'וֹלין. היא היתה בת שתים־עשרה. ביומה השני במקום בת' עמדה מאחוריה בתור לוויטמינים, וג'ולין הסתובבה והשפילה אליה מבט בהבעה זעופה. "את באמת יתומה או סתם ממזרה?"

    בת' לא ידעה מה לומר. היא פחדה. הן עמדו לקראת סוף התור, והיא היתה אמורה לעמוד כך עד שיגיע תורה להתייצב מול האשנב שבו עמד מר פרגוסן. בת שמעה את אִמה קוראת לאביה ממזר בן זונה, אבל לא ידעה למה הכוונה.

    "איך קוראים לך, תגידי?" שאלה ג'ולין.

    "בת'."

    "אמא שלך מתה? ומה עם אבא שלך?"

    בת' נעצה בה מבט. המילים "אמא" ו"מתה" היו קשות מנשוא. היא רצתה לברוח, אבל לא היה לאן.

    "ההורים שלך," אמרה ג'ולין בקול שלא היה נטול חמלה, "הם מתו?"

    בת' לא הצליחה לחשוב מה לומר או לעשות. היא עמדה בתור מבוהלת כולה וחיכתה לגלולות.

    "אתם חבורה של אוכלי זין מעצבנים!" מי שצעק את הדברים היה רלף מאגף הבנים. היא שמעה את דבריו כי היתה בספרייה, והיה שם חלון שפנה אל אגף הבנים. לא היה לה שום דימוי מנטלי של הביטוי "אוכלי זין", והוא היה זר לאוזניה. אבל היא ידעה על פי נימת הקול שישטפו לרלף את הפה בסבון. עשו לה את זה כשהיא אמרה "לעזאזל" - ואמא אמרה "לעזאזל" כל הזמן.

    הספּר הכריח אותה לשבת על הכיסא בלי לזוז. "אם תזוזי, עוד תאבדי אוזן." לא היתה שום עליזות בקולו. בת' ישבה בשקט ככל שיכלה, אבל אי־אפשר באמת לשבת בלי לזוז מעט לפחות מדי פעם. עבר זמן רב מאוד עד שהוא סיפר את שׂערה בתספורת הפוני שהיתה לכולן. היא ניסתה להעסיק את עצמה במחשבות על הביטוי ההוא, "אוכלי זין". היא הצליחה רק לדמיין אנשים שאוכלים זיתים. אבל היתה לה תחושה שהיא טועה.

    אב הבית היה שמן יותר בצד אחד מאשר בצד השני. שמו היה שַייבֶּל. מר שייבל. יום אחד שלחו אותה למרתף לנקות את מחקי הלוח, ולצורך כך היא היתה צריכה להטיח אותם זה בזה. היא מצאה אותו יושב על שרפרף ממתכת ליד תנור ההסקה המרכזי ונועץ מבט זעוף בלוח דמקה ירוק־לבן שהיה מונח מולו. אבל במקום כלי הדמקה היו על הלוח מין כלים מפלסטיק בצורות משונות. כמה מהם היו גדולים מאחרים. הקטנים היו הרבים ביותר. אב הבית הרים את עיניו אליה. היא יצאה מהחדר בלי לומר מילה.

    ביום שישי כולם אכלו דגים, ולא משנה אם היו קתולים או לא. נתחי הדגים היו מרובעים ומצופים בקרום חום כהה יבש, ועליהם היה רוטב כתום סמיך, כמו רוטב צרפתי שמגיע בבקבוק. הרוטב היה מתוק ונורא, אבל הדג שמתחתיו היה נורא יותר. היא כמעט הקיאה כשאכלה אותו. אבל היה צריך לאכול הכול עד הסוף, כי אחרת גברת דירְדוֹרף היתה שומעת על כך ודואגת שאף אחד לא יאמץ אותך.

    היו ילדות שאומצו מיד. ילדה בת שש ששמה אליס הגיעה חודש אחרי בת' ונלקחה כעבור שלושה שבועות בידי זוג נחמד עם מבטא זר. ביום שבו באו לקחת את אליס הם הסתובבו במחלקה. בת' רצתה לרוץ אליהם ולחבק אותם מפני שהם נראו לה מאושרים, אבל כשהביטו בה היא הפנתה מהם את מבטה. ילדות אחרות היו במקום זמן רב יותר וידעו שלעולם לא יעזבו אותו. הן קראו לעצמן "אסירות עולם". בת' תהתה אם היא אסירת עולם.

    שיעורי הספורט היו נוראים, ומשחקי הכדורעף היו הנוראים מכולם. בת' מעולם לא הצליחה להכות בכדור כמו שצריך. היא הכתה חזק מדי או שהדפה אותו באצבעות נוקשות. פעם היא ספגה מכה חזקה כל כך עד שהאצבע שלה התנפחה. רוב הבנות צחקו וצעקו בזמן ששיחקו, אבל בת' לא.

    ג'ולין היתה השחקנית הטובה מכולן, ללא כל ספק. היא לא רק היתה מבוגרת וגבוהה יותר; היא תמיד ידעה בדיוק מה לעשות, וכשהכדור עף גבוה מעל הרשת, היא ידעה להתמקם מתחתיו בלי שתצטרך לצעוק לאחרות שלא יפריעו לה, ואז זינקה והנחיתה אותו בתנועה ארוכה וחלקה של זרועה. הקבוצה שג'ולין שיחקה בה ניצחה תמיד.

    שבוע אחרי שבת' קיבלה מכה באצבע, ג'ולין ניגשה אליה בסוף שיעור הספורט, בזמן שכל השאר מיהרו למקלחות. "בואי, אני אראה לך משהו," אמרה ג'ולין. היא הרימה את ידיה, פרשה את אצבעותיה הארוכות וכופפה אותן מעט. "עושים את זה ככה." היא כופפה את המרפקים ודחפה את ידיה מעלה בתנועה חלקה, כאילו היא אוחזת בכדור דמיוני. "תנסי."

    בת' ניסתה, בהתחלה בתנועות גמלוניות. ג'ולין הראתה לה שוב וצחקה. בת' ניסתה עוד כמה פעמים והצליחה יותר. ואז ג'ולין הביאה את הכדור ולימדה את בת' לתפוס אותו בקצות האצבעות. כעבור כמה פעמים זה נהיה קל.

    "אז עכשיו תעבדי על זה, את שומעת אותי?" אמרה ג'ולין ורצה למקלחת.

    בת' עבדה על זה במהלך השבוע הבא, ואחר כך כבר לא היה לה אכפת לשחק כדורעף. היא לא נהייתה טובה במשחק, אבל כבר לא פחדה ממנו.