דבר שמתחפש לאהבה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דבר שמתחפש לאהבה
מכר
מאות
עותקים
דבר שמתחפש לאהבה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דבר שמתחפש לאהבה

4.7 כוכבים (78 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    גליה עוז (נולדה ב-1964) היא סופרת ילדים ובמאית סרטים תיעודיים. למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. 
    ספרי "שקשוקה" שכתבה לילדים היו לרבי מכר בישראל וזכו בספרי זהב ופלטינה. הספרים ראו אור גם בארה"ב, צרפת, ספרד וברזיל. על סדרת "שקשוקה" זכתה עוז בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשע"ב. ספרה "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" זכה בעיטור "הפנקס" לשנת 2011. ספרה "אני מייקי" זכה בפרס דבורה עומר לשנת 2018. 
    סרטיה התיעודיים עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים, שודרו במסגרות טלוויזיוניות שונות והוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם.

    תקציר

    "הספר הזה הוא עלי," היא כותבת, "אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו מי טו, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת."

    דבר שמתחפש לאהבה הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה בהטרדה מאיימת ובהפצה מכוונת של השמצות שקריות, במטרה להשתיק את הצד הנפגע. על הדיבה שהפיץ אביה, שהתגלתה לה רק לאחר מותו, כותבת עוז:

    "אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות."

    התובנות שמציעה גליה עוז נשענות על ניסיון אישי ועל תחקיר, ומושרשות בקרקע אקדמית ופואטית עשירה. למרות הכל, אין בהן זעם או ייאוש.

    דבר שמתחפש לאהבה הוא "מדריך-כיס לניצולי התעללות", אבל הוא נכתב עבור כל מי שמוכן להישיר מבט אל הצללים שבחיי בני אדם ואל מציאות שבה הבית איננו תמיד מקום בטוח.

    ספריה של גליה עוז ראו אור בארה"ב, צרפת, ספרד וברזיל. "אני מייקי" וחמשת ספרי "שקשוקה" עובדו לסדרת טלוויזיה שעולה בימים אלה לשידור בכאן 11. "שקשוקה" עובדה גם להצגה בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. גליה עוז היא כלת פרס היצירה, פרס דבורה עומר ועיטור הפנקס.

    פרק ראשון

    * * *

    בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר.

    חיינו בקיבוץ. מיטתי, הבגדים שלי — הכול היה בבית הילדים. את הוריי ביקרתי רק למשך כמה שעות בכל יום. אבל גם זה היה יותר מדי. זה לא הבית שלך, אמרו לי, לכי לבית הילדים. הייתי מוזנחת באופן שחרג מהנורמה הבעייתית ממילא שהיתה נהוגה אז, בחסות הלינה המשותפת.

    אבא שלי היכה את אמא שלי. זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה. כשהיה מדובר בי הם היו חזית אחת. היא שיתפה פעולה איתו ומצאה תירוצים להרחיק אותי. הייתי דחויה ושנואה, אבל לא ויתרו עליי לגמרי. עריצוּת צריכה קורבנות, ואני, כמו כל הילדים המוכים, חזרתי שוב ושוב כדי לבקש קִרבה, בתקווה שמשהו ישתנה.

    בבית היה טרור, והיתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים. אני כותבת את המילה טרור כי האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה. ההפחדה והעמדת הפנים היו כרוכות זו בזו: המיקרוקוסמוס המשפחתי שלנו, שבו אירועים קשים רדפו זה את זה, התקיים לא רק בשביל לספק איזה דחף אכזרי שהיה באבא שלי, אלא גם כדי שתמיד ירחף איזה איום מעל הראשים, וכך שום תלונה לא תדלוף החוצה אל העולם. והיה הדבר הזה שהתחפש לאהבה, שהוצג כעובדה מוחלטת בפומבי ובחוג המשפחה, ומחק את כל הספקות והשתיק מראש כל מחשבה מרדנית. עד היום קשה לי להאמין כמה יעיל והרמטי היה המבנה הזה. הייתי ילדה אבל לא היתה ילדוּת. עברו עשרות שנים עד שהבנתי שהאלימות לא נעלמה כשנעשיתי אדם בוגר, אלא רק לבשה צורה אחרת. שהדפוס הזה של הפחדה והכחשה לא השתנה עד יום מותו של אבא שלי.

    כשהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני דורכת בשביל צר מאוד. הבושה והאשמה, שהן תג המחיר של התעללות מתמשכת, נטעו בי את התובנה שזה קרה רק לי, שממילא לא אצליח להסביר וגם אין סיבה לפרסם. היתה גם השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, "כביסה מלוכלכת". זה לא המקרה. הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר. הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו ״מי טו״, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת.

    * * *

    מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי מה צפוי לי בבית, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. המכות, העלבונות והקללות כאילו לא באמת היו. בסטנדרטים של אותן שנים אכן לא התבצע אצלנו בבית שום פשע. בראשית שנות השבעים טרם נחתמה האמנה לזכויות הילד של האו"ם, ובישראל עדיין לא נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה. כאשר חברת הכנסת מרשה פרידמן העלתה ב־1976 את סוגיית הנשים המוכות לדיון בכנסת, היא הותקפה בקריאות ביניים מבטלות ומלגלגות.

    אבא שלי העיד על עצמו שהוא אדם טוב, וכל מה שעמד בסתירה לרעיון הזה נתפס כמופרך. הוא היה יפה נפש בהגדרה, הפרסונה שלו היתה בנויה על מוסריות ללא דופי, ופולחן האישיות שהתפתח סביבו לא השאיר כבר אז מקום לתלונה. וממילא לא היה בסביבה אף אחד שיתווכח איתו. האקסיומות האלה הפכו את המתקפות שלו לאפקטיביות עד כדי כך שבמשך שנים רבות לא יכולתי לקרוא לדברים בשמם, פשוט בגלל שלא הייתי מסוגלת להניח שאדם טוב כמוהו יזוהה עם רוע. בכל משוואה אפשרית, אישית או ציבורית, הוא הציב את עצמו בצד ההומאני, היפה והחומל. אני נדרשתי להאמין שאני רעה באופן מהותי, בלי קשר למעשים שלי, שאני ביזיון, בושה. הצעקה החותכת הזאת, טינופת! לא היתה רק מכשיר של מִשטוּר והפחדה — היא היתה סוג של הגדרה (לפעמים הוא כינה כך גם אחרים שהתנגדו לו, אף פעם לא בפניהם, כמובן). ההתפרצויות שלו הוצגו כהתגוננות הכרחית מול הסבל והצער שאני גרמתי לו. הוא לבדו היה הקורבן. והכול באשמתי, כמעט תמיד.

    כמו הרבה ילדים במצבי הייתי משת"פית. את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ. עשיתי כל מאמץ כדי שאף אחד לא יֵדע ולא יראה. גם את עצמי שיכנעתי ששום דבר לא קרה באמת. ואם קרה, זאת היתה אשמתי. לימדתי את עצמי שלא ממש כאב לי. רק ענן רע עבר מעליי. מחאה ספונטנית לא היתה אפשרית. לא רק לעיני זרים נדרשנו להציג חזות חיובית; גם בינינו לבין עצמנו לא היה אפשר לדבר על האמת, ואף פעם לא היה מוצא לרגשות התסכול והעלבון. אירועים מוחשיים מאוד התאדו באוויר, נמחקו. לפעמים נדמה לי שהדרישה להסתיר היא סוג נבדל של אלימות, שעומד בפני עצמו. אבל היא גם חלק בלתי נפרד מ"המצב", שעליו אדבר כאן.

    הגיבורים בספרים שקראתי היו ילדים בסיכון. אוליבר טוויסט, אן שרלי ב האסופית, האקלברי פין, כולם צמחו תוך כדי מאבק הרואי בסכנות, באסונות, במבוגרים סמכותיים ואכזריים. קראתי, אבל לא הייתי מסוגלת להשוות בין מכה למכה. שום דבר לא הידהד את מה שהתרחש בדירה הקטנה שלנו בקיבוץ. עברו שנים עד שהצלחתי לזהות אותנו במראָה שאין צלולה ממנה. את הסיפור הקצרצר "אב משפחה" מצאתי בתוך ספרון מתפורר מסדרת "תרמיל", שהתגלגל באחד הרחובות במרכז תל אביב. קראתי אותו בעמידה, ברגשות מעורבבים של הִתעלוּת וייאוש. הסיפור יכול להיקרא כפרק באוטוביוגרפיה שאנטון צ'כוב מעולם לא כתב. אביו של צ'כוב הצליף בילדיו בשוט ומנע מהם שינה, ואת אכזריותו הפרועה הִסווה כאדיקות דתית. צ'כוב השיב לו כגמולו כשתיאר בארסיות את בן דמותו כך:

    לעולם אין סטפאן סטפאניץ' כה הגיוני, כה חסוד, קפדן ושואף צדק כמו בשעת ארוחת הצהריים, כאשר כל בני ביתו יושבים על ידו.

    צ'כוב מצייר בכמה משפטים משוכללים עולם מלא חיים, עצוב וקשוח. הדמויות משורטטות בקווים מינימליסטיים, אבל הקורא חש שהוא יושב ליד השולחן לצדן. כאשר המספר מעיד בקריצה אירונית על אב המשפחה שהוא הגיוני, חסוּד, קפדן ושואף צדק, הוא מתכוון לומר שהוא מטורלל, מתחסד, נפוח ונקמן. בתחילת הארוחה האב מתלונן על המרק המלוח מדי, אבל לא מסתפק בזה. הקורבן הנוח ביותר הוא בנו בן השבע. האב נטפל לילד בתואנה שאינו יושב זקוף מספיק, ואחר כך —

    אם אין איש שייטול עליו את טורח החינוך שלך, יהי איפוא כן, אטול אני עליי... גולם! יש לעסוק בדבר של ממש! מבין אתה? אביך עובד, עבוד איפוא גם אתה! אין איש צריך לאכול לחם חינם. חייב אתה להיות בן אדם! בן א-דם!

    האב מצהיר שיהפוך את הילד לבן אדם, ובאותה נשימה גם מציג אותו כפרזיט ומטיח בו שאיש לא רוצה לחנך אותו. התביעה החיובית לכאורה — להיות בן אדם, להיות מחונך — מייאשת ומטילה אימה, כי היא לא רק מסתירה מאחוריה חוסר אמון, היא גם מפילה באופן גורף את האשמה על הילד. אני רוצה בטובתך, אומר המבוגר לילד, אבל מתכוון להגיד שהוא רוצה ברעתו ומשוכנע בכישלונו. הדיבור הדו־משמעי איננו מקרי: העוינות והניכור לובשים כאן תחפושת של רצון עז להציל את הילד, אבל אין בנמצא "הסללה" או "טיפולי המרה" שיהפכו את הילד ראוי יותר לאהבה. תכונות האופי ה"רעות" של הילד — מומצאות או אמיתיות — מוצגות כאסון שההורה המיטיב מנסה לתקן, אבל לא משנה מה יעשה הילד, התיקון איננו אפשרי. מדובר במקרה אבוד. עד כמה שהצלחתי לבדוק, מ"ז ולפובסקי היה הראשון וגם היחיד שתירגם את הסיפור לעברית, והשפה החגיגית שלו עדיין עושה את העבודה:

    לבכות אתה רוצה? אתה אשם, ועודך בוכה? לך, עמוד בפינה, בהמה שכמותך!

    אבל יאכל נא תחילה! — קמה האישה למגן.

    כשהיא מבקשת לאפשר לו לאכול, נדמה לרגע שאמו של הילד יוצאת להגנתו. אבל היא לא מוחה על ההתעללות עצמה, רק על העיתוי. ככה זה: תפקידו של הקורבן העיקרי הוא "לשכב על הגדר" בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ. כאן נדמה שאמו של הילד דואגת בעיקר לעצמה כשהיא מבקשת להסתיר מאורחים חטטנים את מה שמתרחש בבית:

    חדל נא, בשם אלוהים! — מתחננת האישה בצרפתית — לו, לפחות, לעיני זרים לא היית מכרסם אותנו...

    מתוסכלת, היא קמה והולכת ומפקירה את בנה, והאב מגיב במונולוג שהוא מופת של פאסיב־אגרסיב:

    נעלבו איפוא? ככה. אין האמת מוצאת חן. ובכן, סלחי־נא... אין אני יכול להעמיד פנים... לעולם תהיה לשוני אמת. אבל הנה רואה אני כי נוכחותי אינה רצויה. אין יכולים לדבר בפניי ולא לאכול... מילא, יכולתם לומר לי והייתי מסתלק...

    התוקפנות מחופשת לכנוּת ויושרה, הקורבנות מוצגים כפוגעניים, ולעריץ יש בלעדיות על האמת, וגם על הזכות להיעלב. הוא מייצר רגשי אשמה ומסתלק, אבל בדרך הוא שולח חץ אחרון של רעל בבנו:

    אחרי כל מה שהתרחש כאן הרי אתה חופשי! לא אתערב עוד בחינוך שלך. אני רוחץ בניקיון כפיי! והרי אני מבקש את סליחתך על אשר עשיתי בלב תמים, מתוך בקשת טובתך... עם זה אני מסיר מעליי לתמיד את האחריות לגורלך.

    כשהאב אומר לבנו שהוא חופשי ושהוא מסיר מעליו את האחריות לגורלו, הוא מצהיר שאין לו ברירה אלא לפטר את הילד או לנטוש אותו. ההתנצלות היא מכבסת מילים שמציגה את הילד כבלתי ראוי לתום הלב של ההורה, וכוונתה האמיתית היא לפצוע ולהכאיב. לאחר הדברים האלה האב עוזב את החדר, אבל שום דבר לא נגמר. בגיהינום הביתי יש הפסקות אש, אבל לא שלום אמת. אחרי ההאשמות, הסילופים וההשמצות אף פעם לא תבוא התפייסות כנה. המילים האיומות ייאמרו ואחריהן, תמיד, תבוא שִכחה משונה. התוקף, גם אם יתבייש במעשיו בינו לבין עצמו, אף פעם לא יודה בעוול, ולעולם לא יתנצל.

    כשהוא מקיץ למחרת בבוקר רוחו טובה עליו מאוד, ואגב רחיצה הוא מצייץ ברוח שמחה. בהיכנסו לחדר האוכל לשתות קפה הוא מוצא שם את פאֶדיה, שלמראה אביו קם ומביט בו במבוכה. ומה נשמע, אישי הצעיר? — שואל ז'ילין בעליצות, בשבתו אל השולחן — מה חדש אצלך, אישי הצעיר? חי אתה? ובכן, בוא, ילדון, תן נשיקה לאבא שלך.

    עכשיו הילד מלוהק לסצנה אופטימית ומתבקש לקחת חלק בדיאלוג שכולו אהבה וחמימות. אירועי אתמול כאילו לא היו, אבל הצל המפחיד שלהם מאלץ אותו לשתף פעולה:

    פאֶדיה, חיוור, ניגש בפנים רציניות אל אביו ונוגע בשפתיים רועדות בלחי אביו, אחר-כן הוא סר ויושב דומם על מקומו.

    פאֶדיה מפגין משחק מאולץ ולא משכנע, כפי שאפשר לצפות מאדם שאילפו אותו באיומים לציית תמיד. אבל גם הוא כבר אילף את עצמו: הבחירה הפחות מסוכנת היא להצדיק את הדין, להרכין ראש ולא להתלונן.

    גליה עוז (נולדה ב-1964) היא סופרת ילדים ובמאית סרטים תיעודיים. למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. 
    ספרי "שקשוקה" שכתבה לילדים היו לרבי מכר בישראל וזכו בספרי זהב ופלטינה. הספרים ראו אור גם בארה"ב, צרפת, ספרד וברזיל. על סדרת "שקשוקה" זכתה עוז בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשע"ב. ספרה "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא" זכה בעיטור "הפנקס" לשנת 2011. ספרה "אני מייקי" זכה בפרס דבורה עומר לשנת 2018. 
    סרטיה התיעודיים עוסקים בנושאים חברתיים ופוליטיים, שודרו במסגרות טלוויזיוניות שונות והוקרנו בפסטיבלים בארץ ובעולם.

    עוד על הספר

    דבר שמתחפש לאהבה גליה עוז

    * * *

    בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר.

    חיינו בקיבוץ. מיטתי, הבגדים שלי — הכול היה בבית הילדים. את הוריי ביקרתי רק למשך כמה שעות בכל יום. אבל גם זה היה יותר מדי. זה לא הבית שלך, אמרו לי, לכי לבית הילדים. הייתי מוזנחת באופן שחרג מהנורמה הבעייתית ממילא שהיתה נהוגה אז, בחסות הלינה המשותפת.

    אבא שלי היכה את אמא שלי. זה קרה בנוכחותי. אבל היא ביטלה את עצמה בפניו, ובמקרים שבהם העזה להפגין כעס וכאב הוא רמס והשתיק אותה. כשהיה מדובר בי הם היו חזית אחת. היא שיתפה פעולה איתו ומצאה תירוצים להרחיק אותי. הייתי דחויה ושנואה, אבל לא ויתרו עליי לגמרי. עריצוּת צריכה קורבנות, ואני, כמו כל הילדים המוכים, חזרתי שוב ושוב כדי לבקש קִרבה, בתקווה שמשהו ישתנה.

    בבית היה טרור, והיתה העמדת פנים מתמדת בפני זרים. אני כותבת את המילה טרור כי האיום באלימות תמיד עמד באוויר, וזה הספיק כדי לזרוע אימה ולהשיג שליטה. ההפחדה והעמדת הפנים היו כרוכות זו בזו: המיקרוקוסמוס המשפחתי שלנו, שבו אירועים קשים רדפו זה את זה, התקיים לא רק בשביל לספק איזה דחף אכזרי שהיה באבא שלי, אלא גם כדי שתמיד ירחף איזה איום מעל הראשים, וכך שום תלונה לא תדלוף החוצה אל העולם. והיה הדבר הזה שהתחפש לאהבה, שהוצג כעובדה מוחלטת בפומבי ובחוג המשפחה, ומחק את כל הספקות והשתיק מראש כל מחשבה מרדנית. עד היום קשה לי להאמין כמה יעיל והרמטי היה המבנה הזה. הייתי ילדה אבל לא היתה ילדוּת. עברו עשרות שנים עד שהבנתי שהאלימות לא נעלמה כשנעשיתי אדם בוגר, אלא רק לבשה צורה אחרת. שהדפוס הזה של הפחדה והכחשה לא השתנה עד יום מותו של אבא שלי.

    כשהתחלתי לכתוב הרגשתי שאני דורכת בשביל צר מאוד. הבושה והאשמה, שהן תג המחיר של התעללות מתמשכת, נטעו בי את התובנה שזה קרה רק לי, שממילא לא אצליח להסביר וגם אין סיבה לפרסם. היתה גם השאלה איך יקראו את מה שאני כותבת, כי כשמדובר באיש מפורסם ובכתיבה אוטוביוגרפית קל להניח שמדובר ברכילות ירודה, "כביסה מלוכלכת". זה לא המקרה. הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר. הספר הזה הוא עליי, אבל אני לא יחידה. בתים כמו הבית שבו גדלתי צפים איכשהו בחלל, הרחק מהישג ידם של עובדים סוציאליים, מחוץ לטווח ההשפעה של מהפכות כמו ״מי טו״, בלי להשאיר סימן ברשתות החברתיות. מסויטים ומבודדים, הם מצפינים בחוכמה את הסודות שלהם כמו ארגוני פשיעה. כדי לכתוב על זה אין לי ברירה אלא להתגבר על האילמוּת והחשאיות, על ההרגל לשמור הכול בבטן ועל הפחד מה יגידו. אני לא באמת מתגברת, כמובן. אבל אני כותבת.

    * * *

    מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי מה צפוי לי בבית, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם. המכות, העלבונות והקללות כאילו לא באמת היו. בסטנדרטים של אותן שנים אכן לא התבצע אצלנו בבית שום פשע. בראשית שנות השבעים טרם נחתמה האמנה לזכויות הילד של האו"ם, ובישראל עדיין לא נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה. כאשר חברת הכנסת מרשה פרידמן העלתה ב־1976 את סוגיית הנשים המוכות לדיון בכנסת, היא הותקפה בקריאות ביניים מבטלות ומלגלגות.

    אבא שלי העיד על עצמו שהוא אדם טוב, וכל מה שעמד בסתירה לרעיון הזה נתפס כמופרך. הוא היה יפה נפש בהגדרה, הפרסונה שלו היתה בנויה על מוסריות ללא דופי, ופולחן האישיות שהתפתח סביבו לא השאיר כבר אז מקום לתלונה. וממילא לא היה בסביבה אף אחד שיתווכח איתו. האקסיומות האלה הפכו את המתקפות שלו לאפקטיביות עד כדי כך שבמשך שנים רבות לא יכולתי לקרוא לדברים בשמם, פשוט בגלל שלא הייתי מסוגלת להניח שאדם טוב כמוהו יזוהה עם רוע. בכל משוואה אפשרית, אישית או ציבורית, הוא הציב את עצמו בצד ההומאני, היפה והחומל. אני נדרשתי להאמין שאני רעה באופן מהותי, בלי קשר למעשים שלי, שאני ביזיון, בושה. הצעקה החותכת הזאת, טינופת! לא היתה רק מכשיר של מִשטוּר והפחדה — היא היתה סוג של הגדרה (לפעמים הוא כינה כך גם אחרים שהתנגדו לו, אף פעם לא בפניהם, כמובן). ההתפרצויות שלו הוצגו כהתגוננות הכרחית מול הסבל והצער שאני גרמתי לו. הוא לבדו היה הקורבן. והכול באשמתי, כמעט תמיד.

    כמו הרבה ילדים במצבי הייתי משת"פית. את הסימנים הכחולים הסתרתי מאחורי שרוולים ארוכים, גם בקיץ. עשיתי כל מאמץ כדי שאף אחד לא יֵדע ולא יראה. גם את עצמי שיכנעתי ששום דבר לא קרה באמת. ואם קרה, זאת היתה אשמתי. לימדתי את עצמי שלא ממש כאב לי. רק ענן רע עבר מעליי. מחאה ספונטנית לא היתה אפשרית. לא רק לעיני זרים נדרשנו להציג חזות חיובית; גם בינינו לבין עצמנו לא היה אפשר לדבר על האמת, ואף פעם לא היה מוצא לרגשות התסכול והעלבון. אירועים מוחשיים מאוד התאדו באוויר, נמחקו. לפעמים נדמה לי שהדרישה להסתיר היא סוג נבדל של אלימות, שעומד בפני עצמו. אבל היא גם חלק בלתי נפרד מ"המצב", שעליו אדבר כאן.

    הגיבורים בספרים שקראתי היו ילדים בסיכון. אוליבר טוויסט, אן שרלי ב האסופית, האקלברי פין, כולם צמחו תוך כדי מאבק הרואי בסכנות, באסונות, במבוגרים סמכותיים ואכזריים. קראתי, אבל לא הייתי מסוגלת להשוות בין מכה למכה. שום דבר לא הידהד את מה שהתרחש בדירה הקטנה שלנו בקיבוץ. עברו שנים עד שהצלחתי לזהות אותנו במראָה שאין צלולה ממנה. את הסיפור הקצרצר "אב משפחה" מצאתי בתוך ספרון מתפורר מסדרת "תרמיל", שהתגלגל באחד הרחובות במרכז תל אביב. קראתי אותו בעמידה, ברגשות מעורבבים של הִתעלוּת וייאוש. הסיפור יכול להיקרא כפרק באוטוביוגרפיה שאנטון צ'כוב מעולם לא כתב. אביו של צ'כוב הצליף בילדיו בשוט ומנע מהם שינה, ואת אכזריותו הפרועה הִסווה כאדיקות דתית. צ'כוב השיב לו כגמולו כשתיאר בארסיות את בן דמותו כך:

    לעולם אין סטפאן סטפאניץ' כה הגיוני, כה חסוד, קפדן ושואף צדק כמו בשעת ארוחת הצהריים, כאשר כל בני ביתו יושבים על ידו.

    צ'כוב מצייר בכמה משפטים משוכללים עולם מלא חיים, עצוב וקשוח. הדמויות משורטטות בקווים מינימליסטיים, אבל הקורא חש שהוא יושב ליד השולחן לצדן. כאשר המספר מעיד בקריצה אירונית על אב המשפחה שהוא הגיוני, חסוּד, קפדן ושואף צדק, הוא מתכוון לומר שהוא מטורלל, מתחסד, נפוח ונקמן. בתחילת הארוחה האב מתלונן על המרק המלוח מדי, אבל לא מסתפק בזה. הקורבן הנוח ביותר הוא בנו בן השבע. האב נטפל לילד בתואנה שאינו יושב זקוף מספיק, ואחר כך —

    אם אין איש שייטול עליו את טורח החינוך שלך, יהי איפוא כן, אטול אני עליי... גולם! יש לעסוק בדבר של ממש! מבין אתה? אביך עובד, עבוד איפוא גם אתה! אין איש צריך לאכול לחם חינם. חייב אתה להיות בן אדם! בן א-דם!

    האב מצהיר שיהפוך את הילד לבן אדם, ובאותה נשימה גם מציג אותו כפרזיט ומטיח בו שאיש לא רוצה לחנך אותו. התביעה החיובית לכאורה — להיות בן אדם, להיות מחונך — מייאשת ומטילה אימה, כי היא לא רק מסתירה מאחוריה חוסר אמון, היא גם מפילה באופן גורף את האשמה על הילד. אני רוצה בטובתך, אומר המבוגר לילד, אבל מתכוון להגיד שהוא רוצה ברעתו ומשוכנע בכישלונו. הדיבור הדו־משמעי איננו מקרי: העוינות והניכור לובשים כאן תחפושת של רצון עז להציל את הילד, אבל אין בנמצא "הסללה" או "טיפולי המרה" שיהפכו את הילד ראוי יותר לאהבה. תכונות האופי ה"רעות" של הילד — מומצאות או אמיתיות — מוצגות כאסון שההורה המיטיב מנסה לתקן, אבל לא משנה מה יעשה הילד, התיקון איננו אפשרי. מדובר במקרה אבוד. עד כמה שהצלחתי לבדוק, מ"ז ולפובסקי היה הראשון וגם היחיד שתירגם את הסיפור לעברית, והשפה החגיגית שלו עדיין עושה את העבודה:

    לבכות אתה רוצה? אתה אשם, ועודך בוכה? לך, עמוד בפינה, בהמה שכמותך!

    אבל יאכל נא תחילה! — קמה האישה למגן.

    כשהיא מבקשת לאפשר לו לאכול, נדמה לרגע שאמו של הילד יוצאת להגנתו. אבל היא לא מוחה על ההתעללות עצמה, רק על העיתוי. ככה זה: תפקידו של הקורבן העיקרי הוא "לשכב על הגדר" בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ. כאן נדמה שאמו של הילד דואגת בעיקר לעצמה כשהיא מבקשת להסתיר מאורחים חטטנים את מה שמתרחש בבית:

    חדל נא, בשם אלוהים! — מתחננת האישה בצרפתית — לו, לפחות, לעיני זרים לא היית מכרסם אותנו...

    מתוסכלת, היא קמה והולכת ומפקירה את בנה, והאב מגיב במונולוג שהוא מופת של פאסיב־אגרסיב:

    נעלבו איפוא? ככה. אין האמת מוצאת חן. ובכן, סלחי־נא... אין אני יכול להעמיד פנים... לעולם תהיה לשוני אמת. אבל הנה רואה אני כי נוכחותי אינה רצויה. אין יכולים לדבר בפניי ולא לאכול... מילא, יכולתם לומר לי והייתי מסתלק...

    התוקפנות מחופשת לכנוּת ויושרה, הקורבנות מוצגים כפוגעניים, ולעריץ יש בלעדיות על האמת, וגם על הזכות להיעלב. הוא מייצר רגשי אשמה ומסתלק, אבל בדרך הוא שולח חץ אחרון של רעל בבנו:

    אחרי כל מה שהתרחש כאן הרי אתה חופשי! לא אתערב עוד בחינוך שלך. אני רוחץ בניקיון כפיי! והרי אני מבקש את סליחתך על אשר עשיתי בלב תמים, מתוך בקשת טובתך... עם זה אני מסיר מעליי לתמיד את האחריות לגורלך.

    כשהאב אומר לבנו שהוא חופשי ושהוא מסיר מעליו את האחריות לגורלו, הוא מצהיר שאין לו ברירה אלא לפטר את הילד או לנטוש אותו. ההתנצלות היא מכבסת מילים שמציגה את הילד כבלתי ראוי לתום הלב של ההורה, וכוונתה האמיתית היא לפצוע ולהכאיב. לאחר הדברים האלה האב עוזב את החדר, אבל שום דבר לא נגמר. בגיהינום הביתי יש הפסקות אש, אבל לא שלום אמת. אחרי ההאשמות, הסילופים וההשמצות אף פעם לא תבוא התפייסות כנה. המילים האיומות ייאמרו ואחריהן, תמיד, תבוא שִכחה משונה. התוקף, גם אם יתבייש במעשיו בינו לבין עצמו, אף פעם לא יודה בעוול, ולעולם לא יתנצל.

    כשהוא מקיץ למחרת בבוקר רוחו טובה עליו מאוד, ואגב רחיצה הוא מצייץ ברוח שמחה. בהיכנסו לחדר האוכל לשתות קפה הוא מוצא שם את פאֶדיה, שלמראה אביו קם ומביט בו במבוכה. ומה נשמע, אישי הצעיר? — שואל ז'ילין בעליצות, בשבתו אל השולחן — מה חדש אצלך, אישי הצעיר? חי אתה? ובכן, בוא, ילדון, תן נשיקה לאבא שלך.

    עכשיו הילד מלוהק לסצנה אופטימית ומתבקש לקחת חלק בדיאלוג שכולו אהבה וחמימות. אירועי אתמול כאילו לא היו, אבל הצל המפחיד שלהם מאלץ אותו לשתף פעולה:

    פאֶדיה, חיוור, ניגש בפנים רציניות אל אביו ונוגע בשפתיים רועדות בלחי אביו, אחר-כן הוא סר ויושב דומם על מקומו.

    פאֶדיה מפגין משחק מאולץ ולא משכנע, כפי שאפשר לצפות מאדם שאילפו אותו באיומים לציית תמיד. אבל גם הוא כבר אילף את עצמו: הבחירה הפחות מסוכנת היא להצדיק את הדין, להרכין ראש ולא להתלונן.