אם כבר מדברים על זה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אם כבר מדברים על זה
מכר
אלפי
עותקים
אם כבר מדברים על זה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אם כבר מדברים על זה

4.5 כוכבים (114 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קריסטן היגינס פירסמה עד היום כעשרים רבי־מכר בינלאומיים, כיכבה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", והיא עטורת פרסים ותשבוחות. היא זכתה שלוש פעמים בפרס RITA של האיגוד האמריקאי לסופרי הרומן הרומנטי.

    היגינס נשואה ואם לשני ילדים. ספרה 'במחשבה שניה' ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה והיה לרב־מכר.

    תקציר

    ספר מרגש ומלא הומור על הכאב והמורכבות שבחיים, באהבה ובמשפחה

    נורה סטוארט נמלטה מעיירת האי הקשוחה והנידחת במיין שבה נולדה בזכות מילגה שזכתה בה. היא סיימה את לימודי הרפואה ועבדה למחייתה בבית חולים בבוסטון כאשר רכב של חברת הדברה התנגש בה. ממיטתה בחדר המיון, כשהיא חושבת שהיא מתה, היא שומעת את החבר שלה מתחיל עם רופאה אחרת. פגועה ופצועה פיזית ורגשית, אין לה הרבה ברירות והיא מחליטה לחזור להתאושש בבית אמה.

    אמא של נורה היא לא בדיוק הטיפוס המפנק, ובעיירה שנטשה לפני חמש עשרה שנים לא כולם זוכרים אותה לטובה. בכל מקום היא נתקלת בפנים חשדניים, זכרונות כואבים, כשלונות ואכזבות. אבל נורה לא מוכנה לוותר על הסיכוי האחרון לאחות את הקרעים במשפחתה ולמצוא תשובות לשאלות שרדפו אותה מילדות. באומץ, בסקרנות ובעקשנות היא מקלפת את שכבות החשדנות והכעס, מתמודדת עם האובדן, ומוצאת תקווה ואפילו אהבה.

    אם כבר מדברים על זה הוא סיפור מסעה של אישה לקבלה עצמית, והוא מתובל בכל כך הרבה הומור ואהבה, שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

    קריסטן היגינס פירסמה עד היום כעשרים רבי־מכר בינלאומיים, כיכבה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", והיא עטורת פרסים ותשבוחות. היא זכתה שלוש פעמים בפרס RITA של האיגוד האמריקאי לסופרי הרומן הרומנטי.

    היגינס נשואה ואם לשני ילדים. ספרה 'במחשבה שניה' ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה והיה לרב־מכר.

    פרק ראשון

    פרק 1
    המחשבה הראשונה שחלפה בראשי אחרי שמַתִי היתה: איך הכלב שלי יתמודד עם זה?
    המחשבה השנייה: אני מקווה שעדיין נוכל ללכת על ארון פתוח.
    המחשבה השלישית: אין לי מה ללבוש להלוויה שלי.
    הרביעית: עכשיו לעולם לא אפגוש את דניאל רדקליף.
    החמישית: האם ייתכן שבובי נפרד ממני בדיוק עכשיו?
    תנו לי לחזור כשעה אחורה.
    היה לילה שקט בבית החולים בוסטון סיטי — לילה שקט בשבילי. בדרך כלל היה שקט. אף שעבדתי בבית החולים הגדול והעמוס ביותר בניו אינגלנד, הייתי גסטרואנטרולוגית. רוב החולים שלנו אובחנו במרפאה לפני שמצבם הפך קריטי מדי — אחרי הכול, כולם מאבדים את העשתונות אם הם לא מצליחים לאכול או לחרבן. אז מלבד כמה מקרי חירום ארעיים — שטפי דם או כיסי מרה שהתפוצצו — מדובר בתחום די רגוע.
    זה גם תחום עם שיעור תמותה נמוך.
    בדיוק בדקתי את ארבעת החולים שלי שאושפזו במחלקה — שתי נשים קשישות, שסבלו מאבני צואה ובתי האבות שלהן שלחו אותן לחוקנים, סתימת מעיים אחת קטנה שנפתרה יפה בזכות דיאטת נוזלים, ומקרה אחד של קוֹליטיס כִּיבִי שעמית שלי ינתח מחר.
    'אז תאכלי עוד סיבים, גברת סטפאנו, בסדר? תעזבי קצת את הפסטות ותוסיפי ירקות ירוקים,' אמרתי לאחת החולות שסבלה מעצירות.
    'מותק, אני איטלקייה. תעזבי את הפסטה… תעשי לי טובה. אני מעדיפה למות.'
    'טוב, אז תאכלי יותר ירקות ירוקים וקצת פחות פסטה.' אחרי הכול, היא היתה בת תשעים ושש. 'את לא רוצה עוד עצירויות, נכון? לא כיף בבתי חולים.'
    'את נשואה?' היא שאלה.
    'עוד לא.' היתה לי תחושה משונה בַּפּנים, כמו תמיד כשחייכתי חיוך מזויף. 'אבל יש לי חבר מאוד נחמד.'
    'הוא איטלקי?'
    'אירי אמריקאי.'
    'טוב, אין מה לעשות,' היא אמרה. 'בואי לבית שלי. את רזה מדי. אני אכין לך פסטה פג'ולי שתגרום לך לבכות מרוב שהיא טעימה.'
    'נשמע אלוהי.' לא ציינתי שהיא כבר לא גרה בבית שלה. וגם שלא משנה כמה הקשישה הזאת מתוקה, אני לא מבקרת בבתי זרים, אפילו לא זרים שחשבו שאני רזה, שיהיו בריאים. 'תנוחי קצת הלילה,' אמרתי. 'אני אבדוק אותך מחר, בסדר?'
    עזבתי את החדר, ועקביי נקשו על רצפת האריחים המבריקה. תמיד התלבשתי יפה לעבודה, אולי כי גיליתי את אהבתי לבגדים מאוחר יותר מרוב הבנות. יישרתי את חלוק הרופאים הלבן שלי, שעדיין ריגש אותי — המילים ד'ר נורה סטוארט, מחלקת גסטרואנטרולוגיה רקומות מעל לבי.
    הנחתי שאוכל לעבוד קצת במחשב. האחיות ימותו עליי אם אעשה את זה. כבר סיימתי את ביקור הרופאים שלי וסתם העברתי את הזמן בתקווה שלשם שינוי, בובי יהיה מוכן לעזוב בסוף המשמרת שלו. הוא עבד בחדר המיון, אז לרוב התשובה היתה לא. אבל לא ממש רציתי ללכת הביתה לבד, גם אם בּוּמר, כלב ההרים הברניזי המעורב שלי, יהיה שם. בומר, נקודת האור בחיי, שהלכו והאפירו.
    לא. החיים שלי היו בסדר. היו לי חיים מעולים. עדיף לא לשקוע בהתבוננות עצמית עמוקה מדי כעת. אולי אתקשר לרוזְלין, חברתי הטובה ביותר כאן בבוסטון, רופאה מיילדת. ועוד יותר טוב, אולי היא תהיה בתורנות ואעזור לה ליילד תינוק. שלחתי לה הודעה, והיא מיד ענתה שהיא אוכלת ארוחת ערב אצל מחותניה ושוקלת רצח.
    חבל. רוזלין הבינה את האפרוריות. מצד שני, אולי נשענתי עליה יותר מדי בזמן האחרון. כתבתי לה בחזרה והצעתי לה דרכים שונות להיפטר מהגופות, ואז דחפתי את הסלולרי לכיסי.
    עשיתי את דרכי לעמדת האחיות. אוי, נפלא. דֶל, האח האהוב עליי, ישב שם עם סוכרייה על מקל בפה ודיפדף בערימת ניירות. 'הֵיי,' אמרתי.
    'דוקטור נורה! איך הולך?'
    'מעולה! מה איתך? איך היה הדייט אתמול בערב?'
    הוא נשען לאחור בכיסאו וחיוך ענקי התפשט על פניו. 'היא האחת,' הוא אמר בזחיחות. 'ידעתי ברגע שהיא חייכה אליי.'
    'באמת?'
    'באמת. כלומר, היא הרימה מבט וכמעט ירדתי על ברך אחת. כאילו הכרנו אחד את השני מאז ומעולם. כאילו נועדנו זה לזה, בהזמנה אישית, את יודעת?'
    'בטח!' אמרתי בקצת יותר מדי התלהבות. 'אותו הדבר איתי ועם בובי.'
    חיוכו של דל הפך מעט מהוסס.
    בדיוק אז נשמעה הכריזה מלמעלה. 'דוקטור סטוארט, דוקטור נורה סטוארט, למיון, דחוף.'
    קפצתי. 'אוי! זאת אני!' זימון גסטרואנטרולוג למיון היה אירוע נדיר כל כך, שזה עדיין ריגש אותי. 'אני זזה. ביי, דל!'
    רצתי לאורך המסדרון, יד אחת על הסטתוסקופ כדי שלא יקפוץ, והרגשתי מאוד קשוחה. תהיתי למה קראו לי. גוף זר בוושט (במילים אחרות, חנק)? דימום בדרכי העיכול התחתונות? תמיד מרגש. יותר שכיח בחדר מיון עירוני היה מקרה של דליות בוושט בשל אלכוהוליזם או דלקת בכבד — כלי דם שהתפוצצו והיו עלולים לגרום לחולה לדמם למוות.
    אהבתי לעבוד בחדר המיון. אמנם גסטרואנטרולוגיה היתה לא פחות חשובה מרפואת חירום, אבל אף אחד לא כתב תוכניות טלוויזיה על ההתמחות שלי, נכון? חדר המיון היה המקום שבו כל המגניבים בילו, והחבר שלי היה המלך שלהם. בובי אמר לעתים קרובות שיש מעט מאוד דברים שאי־אפשר לתקן ברפואה דחופה — אבל אם הם קראו לי, נו, אז… עכשיו אני הייתי הבוסית.
    רצתי במורד המדרגות לחדר המיון, לאחות המיון הראשוני. אלן הרימה מבט ואמרה, 'בן שתים־עשרה עם כאב בטן, נראה חולה, חדר אחת־עשרה.'
    'תודה, אלן!' היא לא חייכה בחזרה. בובי אהב אותה, אבל בעיניי היא היתה מקסימה בערך כמו הסוהרסנים ב״הארי פוטר״. היא תמיד ניסתה להשבית שמחות.
    הלכתי לחדר הבדיקות מספר אחת־עשרה בצעד נמרץ אבל לא בריצה. חדר המיון היה די שקט הערב; החשודים העיקריים — קשישים, כמה ילדים, כמה מכורים, בחור עם יד מדממת שחייך כשחלפתי על פניו.
    גסטרואנטרולוגיה… טוב. מישהו צריך לעשות את זה, נכון? ולרוב אהבתי את התחום. תשעים ותשעה אחוז מהחולים שלי החלימו. והקולונוסקופיות… תאמינו או לא, היה בהן משהו מרגיע. אבל כן, זה לא היה נושא שיחה הכי מתאים למסיבות. אני לא יכולה לזכור את מספר הפעמים שאנשים התכווצו כשסיפרתי להם מה תחום ההתמחות שלי, אבל הם שינו את דעתם כשסבלו מאולקוס, נכון?
    גַ'בּריאל, אחת הרופאות המתמחות היותר חדשות במיון, עמדה מחוץ לחדר הבדיקות. היא היתה קצת יותר מדי מוקסמת מבובי, כפי שראיתי כשנעצה מבט עמוק בעיניו במסיבה האחרונה שהלכנו אליה, מבט כזה של אנחנו לא מצליחים לנתק קשר עין כי השיחה הזאת כל כך אינטנסיבית. ג'בריאל גם היתה יפהפייה להכעיס.
    'את רופאת הגסטרו?' היא שאלה מבלי לזהות אותי. שוב.
    'כן,' אמרתי. 'אני נורה. נפגשנו. שלוש פעמים.' הבעתה נותרה ריקה. 'החברה של בובי?'
    'אה. נכון. בכל מקרה, אני חושדת בדלקת התוספתן, אבל הכאב שלו ממוקם קצת יותר באמצע. אנחנו מחכים לתוצאות המעבדה. התכוונתי לשלוח אותו לסריקה, אבל הרופא התורן רצה לראות אם נוכל להימנע מסי־טי.'
    המטופל בן השתים־עשרה נראה צעיר לגילו. עורו היה חיוור ופניו מכווצות מכאב. לא רצינו לחשוף אותו לקרינה מסריקת הסי־טי אם אין צורך בכך. 'הַיי,' אמרתי. 'אנחנו נטפל בך כמו שצריך, בסדר?' חייכתי לאימא כששטפתי ידיים. 'אני דוקטור סטוארט. אני מצטערת שהבן שלך סובל.' הסתכלתי בגיליון שלו. קֵיידֶן לאקלי, ללא חבלה, בעיקרון אכל רגיל עד היום, כאב בטני אקוטי, חום, בחילה והקאות. 'היו שלשולים או קקי רך, קיידן?' כמו שאמרתי, לא נושא השיחה המתאים ביותר לאירועים חברתיים.
    'לא,' הוא ענה.
    'או־קיי. בוא נעיף מבט.'
    מיששתי את בטנו. היא היתה קשה, אחד הסימנים לדלקת התוספתן. אבל הכאב לא היה במקום הצפוי. למעשה, הכאב לא היה בכלל ליד נקודת מֶקבֶּרני בחלק הימני התחתון של בטנו. 'זה לא התוספתן שלו,' אמרתי.
    ג'בריאל קפצה את שפתיה המושלמות, כועסת שטעתה. כל רופאי חדר המיון היו כאלה. הם שנאו כשאנחנו, הרופאים המומחים, חלקנו עליהם.
    הילד שאף בחדות כשנגעתי בנקודה מתחת לצלעותיו בצד ימין. בצד שמאל לא היו כאבים. גילגלתי אותו על צדו וטפחתי קלות על גבו כדי לבדוק בעיות בכליות, אבל הוא לא הגיב.
    הוא היה צעיר מדי לאבנים בכיס המרה. אולי דלקת בלבלב, אבל שוב, בהתחשב בגילו, סביר להניח שלא. זה לא קרוֹהן בלי שלשול. 'כמה זמן כואבת לך הבטן, קיידן?'
    'מיום ראשון.'
    זאת היתה תשובה נחמדה ומדויקת. היום היה יום חמישי, אם כך, חמישה ימים של כאב בטן. 'זה התחיל והפסיק?'
    'לא. זה שם כל הזמן.'
    חשבתי לרגע. 'אכלת משהו שונה מהרגיל בסוף־השבוע?'
    'הלכנו למסיבה אצל אחותי,' אמרה האימא. 'היה הרבה אוכל, אבל לא משהו שהוא לא אכל בעבר.'
    'משהו עם עצמות קטנות? דגים? עוף?'
    הם הביטו זה בזה. 'לא. לא היה משהו עם עצמות,' היא אמרה.
    'מה לגבי קיסמי שיניים?' שאלתי.
    'כן,' הוא אמר. 'הצדפות האלה שהיו עטופות בבייקון.'
    בּוּל. 'אולי בלעת קיסם?' שאלתי.
    'אני לא חושב,' הוא אמר.
    'הוא אכל אותן כאילו הן פופקורן,' אמרה אימא שלו.
    'טוב, הן באמת מעולות.' חייכתי. 'לפעמים אנשים בולעים דברים בלי לשים לב, קיידן, אז אני רוצה לעשות לך אנדוסקופיה. בעיקרון, תקבל תרופה נחמדה ומרגיעה, אני אכניס מצלמה זעירה לתוך הבטן שלך ואסתכל מסביב, אולי אראה שם קיסם. נשמע כיף, לא?'
    לפחות לי.
    אמרתי לג'בריאל לתת לו מידאזולאם כדי להרגיע אותו ואז התזתי לידוקאין בגרונו כדי להרדים את המקום כך שלא יחוש צורך להקיא. אמו ישבה לידו והחזיקה בידו.
    'זה לא יכאב בכלל,' אמרתי והתחלתי לעבוד. החלקתי את המכשיר לגרונו, דיברתי בשקט תוך כדי התהליך והסתכלתי במסך, שבו התגלו הוושט והבטן של קיידן. רקמה בריאה, רשת כלי דם יפהפייה, הקירות האפרפרים של הבטן פועמים ונעים בחיות.
    ושם, בחלק התחתון של הבטן, ראיתי את הקיסם, שהיה כעת שחור מחומצת הבטן והזדקר מתוך קיר התריסריון. השתמשתי בצבתות האנדוסקופיה, תפסתי בעדינות את הקיסם ומשכתי אותו באיטיות החוצה. 'בבקשה,' אמרתי והראיתי אותו למטופל. 'הוצאנו אותו, קיידן. מחר תרגיש הרבה יותר טוב.'
    'יופי של זיהוי,' אמרה ג'בריאל בשקט.
    'תודה,' אמרתי. 'אני ארשום לכם אנטיביוטיקה, אבל הוא אמור להתאושש צ'יק־צ'אק. בעתיד, גבר, תאכל קצת יותר בזהירות, בסדר? הקיסם הזה היה יכול לעשות הרבה נזק. הוא היה יכול להחליק לתוך הכבד שלך, ואז המצב היה ממש גרוע.'
    'תודה רבה, דוקטור,' אמרה האימא. 'לא היה לנו מושג!'
    'אין בעד מה,' אמרתי. 'הוא נראה ילד מקסים.'
    הורדתי את הכפפות, לחצתי את ידה, פרעתי את שערו של קיידן והלכתי לכתוב מרשם.
    הרגשתי קצת גיבורה.
    אם לא היו מטפלים בזה, הקיסם היה גורם לאלח דם, וזה היה עלול להיגמר במוות. אף שזה לא קרה לעתים קרובות, אני חושבת שאפשר לומר באופן חד־משמעי שהצלתי חיים הלילה.
    בדיוק אז הדלתות למפרץ האמבולנסים נפתחו בסערה, וחבורת אנשים רצה לאורך המסדרון ליד אלונקה. 'ירייה לגרון תוך כדי נסיעה,' נבח מישהו — בובי המתוק שלי! 'איבוד דם ניכר ברכב, תכינו את מכשיר העירוי עם ארבע יחידות דם אוֹ פלוס. תתקשרו לבנק הדם לשקית לעירוי דם מסיבי ותכינו את חדר מספר אחת לפגיעת טראומה, עכשיו! תפסיקו לשבת על התחת, אנשים. זוזו!'
    החדר רחש פעילות. אנשים רצו לכל כיוון ועשו את מה שהורו להם. התקרבתי באיטיות, מהופנטת. אלוהים אדירים. נראה כאילו חצי מגרונו של האיש היה חסר, ובמקומו היה חור בשרני בגודל אגרוף, שידו של בובי בתוכו.
    'אני חוסם את העורק הראשי עם האצבעות המזדיינות שלי!' צעק בובי. 'איפה הכירורג, לעזאזל?'
    אכן, זרועו של בובי היתה ספוגה בדם, נתזי דם על מדי הרופא שלו. שאר הצוות חג סביב המטופל, חתך את בגדיו, החדיר צינורות.
    'לא, אתה לא יכול לצנרר, אידיוט!' נבח בובי על מתמחה. 'אתה לא רואה את היד שלי בגרון שלו? שים לו מפוח הנשמה ידני, חתיכת מטומטם!'
    ממש לא התגעגעתי לימי ההתמחות שלי. הרופאים בחדר המיון היו אכזריים.
    ד'ר מקנייט מכירורגיה התפרצה פנימה, בעודה מושכת כפפות על ידיה. על פניה כבר היה מגן פנים להגנה מפני מחלות המועברות בדם. מישהו הלביש אותה בחלוק. 'מלחצת,' היא אמרה קצרות. 'עכשיו!' אם היה מישהו עם יותר, הממ, ביטחון עצמי מרופא מיון, זה היה המנתח. 'אל תזיז את היד שלך משם, בובי. אל תנשום אפילו. אם תאבד אחיזה, הוא ידמם למוות תוך חמש שניות. איך לעזאזל הוא הצליח להגיע לכאן עם דופק?'
    ואז אחת האחיות ראתה אותי מביטה בהם פעורת פה וסגרה את הדלת. אחרי הכול, לא הייתי שייכת לצוות חדר המיון.
    התנערתי מהתדהמה ומההתרגשות וסגרתי את הפה. צוות המנקים כבר ניקה את שובל הדם, וחצי מהמתמחים, כולל ג'בריאל (ששלחה אליי מבטים עוינים מכיוון שגרמתי לה לפספס את כל הפעילות המעניינת בגלל האנדוסקופיה המשעממת שלי), השתהו ליד חלון חדר הבדיקות כדי לראות אם הבחור יֵצא מזה.
    החולים האחרים במיון היו שקטים כאילו מתוך כבוד. הרי הרגע חלפה מולם טראומה שראויה לתוכנית טלוויזיה.
    חזרתי לדלפק המיון. 'שוב פעם שלום, אלן,' אמרתי. 'זאת היתה חתיכת —'
    'סיימת עם החולה ההוא?' שאלה אלן.
    'אה, כן. הממ… הוא בלע קיסם. עשיתי אנדוסקופיה ו…'
    היא שלחה בי מבט עוין והרימה את הטלפון שלה. נכון. היא היתה עסוקה ואני הייתי רופאה מעצבנת שהקשתה עליה את החיים… מה שהיה נכון לגבי הרבה אחיות, בעיקר בחדר מיון. זאת היתה הסיבה שעשיתי שמיניות באוויר כדי שידעו שאני מעריכה אותן. אבל אלן לא היתה מאלה שהעריכו חמלה אנושית, אז הלכתי חפוית ראש למחשב ומילאתי דוח.
    בדיוק כשסיימתי, הדלת לחדר הבדיקות של בובי נפתחה והצוות יצא שוב בדרכו למעלית שעלתה לחדרי הניתוח. שמעתי צפצופים שהעידו על כך שיש דופק יציב. איכשהו הם הצליחו להציל את חייו, או לפחות לתת לו הזדמנות.
    ד״ר מקנייט נכנסה למעלית עם הצוות המעביר, וכשהדלתות נסגרו, היא קראה, 'עבודה טובה, אנשים. בובי, שיחקת אותה!'
    הדלתות נסגרו, ותשואות פרצו בחדר המיון.
    המשמרת הבאה של צוות המיון הגיעה. הם כבר שמעו שהיתה הצלת חיים ראויה, וכבר הצטערו שזה לא קרה במשמרת שלהם.
    בובי והצוות שלו לא מיהרו לפנות את הבמה. הם נתנו כִּיפים, התפארו בבגדיהם המגואלים בדם, חלקם בדרמה. באַנַסטוֹמוֹזָה המהירה והעדינה של דוקטור מקנייט.
    בובי לא דיבר הרבה. הוא לא היה צריך, מפני שניכר שהוא האלוהים שלהם.
    לבסוף עיניו ננעצו בשלי. חייכתי, גאה בו, אף שקול קטן ומרגיז אמר שהגיע הזמן שיראה אותי.
    'אה, הֵיי,' הוא אמר. היינו זוג מספיק זמן כדי שאדע שהוא שכח שגם אני עובדת הלילה. 'הממ… תיכננו להזמין פיצה ולהישאר כאן כדי לראות מה מצבו של החולה.'
    'יופי. בטח. היי, בובי, זה היה מדהים. ראיתי קצת.'
    הוא משך בכתפיו בצניעות. 'חיכית לי?' הוא שאל.
    שוב הרגשתי רוגז. 'לא. הייתי בייעוץ. בן שתים־עשרה שאכל קיסם. עשיתי לו אנדוסקופיה ולא נראה שזה ניקב משהו. נראה לי גם שתפסנו את זה לפני שנגרם אלח דם.'
    'מגניב. טוב, רוצה להישאר איתנו?'
    החנקתי אנחה. לא רציתי להישאר שם. רציתי ללכת הביתה ולצאת לטיול עם בובי ובומר ולאכול פאד תאי. אם נחליט להישאר כאן, אצטרך להתקשר לגאס, מטייל הכלבים שלנו. רציתי לספר לבובי על הזיהוי המהיר שלי, על האינסטינקטים שלי שבזכותם ניחשתי את מקור הכאב, אינסטינקטים שהבדילו בין רופאים טובים לרופאים בינוניים.
    אבל הוא זה שידו היתה בתוך גרונו של מישהו.
    'בטח,' אמרתי.
    'מגניב. אני רק הולך לשטוף את עצמי.' הוא הלך ועצר לרגע כדי שהמנקה יוכל ללחוץ את ידו.
    כעבור חמש דקות הלכנו לחדר הצוות, שבו שאר הצוות המכור לאדרנלין כבר ישב ופיטפט בהתלהבות. עוד שבחים ומחמאות. עוד כִּיפים. עוד בדיחות.
    'מי הולך להביא את הפיצה?' שאלה ג'בריאל.
    כולם הביטו בי, באאוטסיידרית. בגסטרואנטרולוגית המשעממת (שגם היא הצילה הלילה חיים, אם כי הסיפור לעולם לא יסופר).
    'אני אלך,' אמרתי. 'מה אתם רוצים?'
    על אף תואר בהצטיינות מאוניברסיטת טאפטס, תואר דוקטור לרפואה מאותה האוניברסיטה ומקצוע שבו הרווחתי שליש יותר מבן זוגי, נראה שחזרתי לימים שבהם מילצרתי במסעדת קלאם שאק בסקאפֶּר איילנד.
    'תודה, נורה,' אמר בובי. עוד כמה אנשים הפסיקו לשבח את עצמם כדי להודות לי.
    'אין בעיה.' צעדתי דרך המיון וניסיתי לא להיאנח.
    במסדרון ניצבה אלונקה. אישה צעירה עם קיבוע לצוואר שכבה עליה והחזיקה ידיים עם גבר צעיר, בערך בן גילה, שגם סביב צווארו היה קיבוע. כנראה נערי קולג' בתאונת דרכים. הוא רכן למטה עד שמצחו נגע במצחה, וידה התרוממה לשערו. הם לא דיברו. לא היה צורך בכך. אהבתם היתה מוחשית עד כדי כך.
    פעם גם בובי ואני היינו ככה, ממש אחרי האירוע הרע והנורא.
    אבל כבר הרבה־הרבה זמן שלא.
    זה גרם לי להרגיש… אפורה.
    בחוץ היה לילה קר האופייני לבוסטון באפריל — גשם ניתך, רוח קרה נשבה מהמפרץ, ריח אוקיינוס שנמהל בריח זבל מכיוון שפועלי התברואה שבתו. השעה היתה שמונה וחצי, משמע לילה שקט בעירנו הנאה. לא היינו בדיוק סוהו.
    ירדתי מהמדרכה והעפתי מבט שמאלה.
    ושם, ממש שם, ראיתי חרק ירוק ענקי על גג מכונית מסחרית ואת המילים בינטאון באג קילֶרס. בהרף עין ראיתי שלנהג יש זקן כזה מחריד של חוטבי עצים, זקן שהיו מפוזרים בתוכו פירורים. הוא חבש כובע של הרד סוקס ועל לוח המחוונים היו מפיות של דאנקן דונאטס. ואז הרכב פגע בי. בהתחלה לא הרגשתי דבר, אבל ידעתי שזה יכאב, וש… וואו, הרבה מחשבות יכולות לחלוף בראש במשך שנייה אחת. האם אי־פעם מדדו כמה? הבלמים השמיעו צליל חריקה צורם כשעפתי באוויר כמו בובת סמרטוטים, מודעת במעורפל לעובדה שזה הולך להיות גרוע. לא פסעתי צעד אחד כדי להתרחק, לא היה זמן. הכביש פגש אותי בעוצמה, וראשי נחבט בחוזקה במדרכה. דלת המכונית נטרקה, ואחריה נשמע מבטא כבד של דרום בוסטון. 'לא, את עובדת עליי, גברת. אפילו לא ראיתי אותך! אלוהים! את בסדר? לעזאזל!'
    קולו דעך.
    עכשיו הרחתי רק את ריח הזבל, חמוץ ומתוק עד בחילה. שכבתי ליד פח זבל עמוס. האם זה יהיה הדבר האחרון שאראה? זבל? רציתי את בומר.
    רציתי את אימא שלי.
    פח הזבל היטשטש. לא ראיתי עוד.
    אני מתה, חשבתי. הפעם אני באמת אמות.
    ואז לא הייתי עוד.

    קריסטן היגינס פירסמה עד היום כעשרים רבי־מכר בינלאומיים, כיכבה ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", והיא עטורת פרסים ותשבוחות. היא זכתה שלוש פעמים בפרס RITA של האיגוד האמריקאי לסופרי הרומן הרומנטי.

    היגינס נשואה ואם לשני ילדים. ספרה 'במחשבה שניה' ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה והיה לרב־מכר.

    אם כבר מדברים על זה קריסטן היגינס
    פרק 1
    המחשבה הראשונה שחלפה בראשי אחרי שמַתִי היתה: איך הכלב שלי יתמודד עם זה?
    המחשבה השנייה: אני מקווה שעדיין נוכל ללכת על ארון פתוח.
    המחשבה השלישית: אין לי מה ללבוש להלוויה שלי.
    הרביעית: עכשיו לעולם לא אפגוש את דניאל רדקליף.
    החמישית: האם ייתכן שבובי נפרד ממני בדיוק עכשיו?
    תנו לי לחזור כשעה אחורה.
    היה לילה שקט בבית החולים בוסטון סיטי — לילה שקט בשבילי. בדרך כלל היה שקט. אף שעבדתי בבית החולים הגדול והעמוס ביותר בניו אינגלנד, הייתי גסטרואנטרולוגית. רוב החולים שלנו אובחנו במרפאה לפני שמצבם הפך קריטי מדי — אחרי הכול, כולם מאבדים את העשתונות אם הם לא מצליחים לאכול או לחרבן. אז מלבד כמה מקרי חירום ארעיים — שטפי דם או כיסי מרה שהתפוצצו — מדובר בתחום די רגוע.
    זה גם תחום עם שיעור תמותה נמוך.
    בדיוק בדקתי את ארבעת החולים שלי שאושפזו במחלקה — שתי נשים קשישות, שסבלו מאבני צואה ובתי האבות שלהן שלחו אותן לחוקנים, סתימת מעיים אחת קטנה שנפתרה יפה בזכות דיאטת נוזלים, ומקרה אחד של קוֹליטיס כִּיבִי שעמית שלי ינתח מחר.
    'אז תאכלי עוד סיבים, גברת סטפאנו, בסדר? תעזבי קצת את הפסטות ותוסיפי ירקות ירוקים,' אמרתי לאחת החולות שסבלה מעצירות.
    'מותק, אני איטלקייה. תעזבי את הפסטה… תעשי לי טובה. אני מעדיפה למות.'
    'טוב, אז תאכלי יותר ירקות ירוקים וקצת פחות פסטה.' אחרי הכול, היא היתה בת תשעים ושש. 'את לא רוצה עוד עצירויות, נכון? לא כיף בבתי חולים.'
    'את נשואה?' היא שאלה.
    'עוד לא.' היתה לי תחושה משונה בַּפּנים, כמו תמיד כשחייכתי חיוך מזויף. 'אבל יש לי חבר מאוד נחמד.'
    'הוא איטלקי?'
    'אירי אמריקאי.'
    'טוב, אין מה לעשות,' היא אמרה. 'בואי לבית שלי. את רזה מדי. אני אכין לך פסטה פג'ולי שתגרום לך לבכות מרוב שהיא טעימה.'
    'נשמע אלוהי.' לא ציינתי שהיא כבר לא גרה בבית שלה. וגם שלא משנה כמה הקשישה הזאת מתוקה, אני לא מבקרת בבתי זרים, אפילו לא זרים שחשבו שאני רזה, שיהיו בריאים. 'תנוחי קצת הלילה,' אמרתי. 'אני אבדוק אותך מחר, בסדר?'
    עזבתי את החדר, ועקביי נקשו על רצפת האריחים המבריקה. תמיד התלבשתי יפה לעבודה, אולי כי גיליתי את אהבתי לבגדים מאוחר יותר מרוב הבנות. יישרתי את חלוק הרופאים הלבן שלי, שעדיין ריגש אותי — המילים ד'ר נורה סטוארט, מחלקת גסטרואנטרולוגיה רקומות מעל לבי.
    הנחתי שאוכל לעבוד קצת במחשב. האחיות ימותו עליי אם אעשה את זה. כבר סיימתי את ביקור הרופאים שלי וסתם העברתי את הזמן בתקווה שלשם שינוי, בובי יהיה מוכן לעזוב בסוף המשמרת שלו. הוא עבד בחדר המיון, אז לרוב התשובה היתה לא. אבל לא ממש רציתי ללכת הביתה לבד, גם אם בּוּמר, כלב ההרים הברניזי המעורב שלי, יהיה שם. בומר, נקודת האור בחיי, שהלכו והאפירו.
    לא. החיים שלי היו בסדר. היו לי חיים מעולים. עדיף לא לשקוע בהתבוננות עצמית עמוקה מדי כעת. אולי אתקשר לרוזְלין, חברתי הטובה ביותר כאן בבוסטון, רופאה מיילדת. ועוד יותר טוב, אולי היא תהיה בתורנות ואעזור לה ליילד תינוק. שלחתי לה הודעה, והיא מיד ענתה שהיא אוכלת ארוחת ערב אצל מחותניה ושוקלת רצח.
    חבל. רוזלין הבינה את האפרוריות. מצד שני, אולי נשענתי עליה יותר מדי בזמן האחרון. כתבתי לה בחזרה והצעתי לה דרכים שונות להיפטר מהגופות, ואז דחפתי את הסלולרי לכיסי.
    עשיתי את דרכי לעמדת האחיות. אוי, נפלא. דֶל, האח האהוב עליי, ישב שם עם סוכרייה על מקל בפה ודיפדף בערימת ניירות. 'הֵיי,' אמרתי.
    'דוקטור נורה! איך הולך?'
    'מעולה! מה איתך? איך היה הדייט אתמול בערב?'
    הוא נשען לאחור בכיסאו וחיוך ענקי התפשט על פניו. 'היא האחת,' הוא אמר בזחיחות. 'ידעתי ברגע שהיא חייכה אליי.'
    'באמת?'
    'באמת. כלומר, היא הרימה מבט וכמעט ירדתי על ברך אחת. כאילו הכרנו אחד את השני מאז ומעולם. כאילו נועדנו זה לזה, בהזמנה אישית, את יודעת?'
    'בטח!' אמרתי בקצת יותר מדי התלהבות. 'אותו הדבר איתי ועם בובי.'
    חיוכו של דל הפך מעט מהוסס.
    בדיוק אז נשמעה הכריזה מלמעלה. 'דוקטור סטוארט, דוקטור נורה סטוארט, למיון, דחוף.'
    קפצתי. 'אוי! זאת אני!' זימון גסטרואנטרולוג למיון היה אירוע נדיר כל כך, שזה עדיין ריגש אותי. 'אני זזה. ביי, דל!'
    רצתי לאורך המסדרון, יד אחת על הסטתוסקופ כדי שלא יקפוץ, והרגשתי מאוד קשוחה. תהיתי למה קראו לי. גוף זר בוושט (במילים אחרות, חנק)? דימום בדרכי העיכול התחתונות? תמיד מרגש. יותר שכיח בחדר מיון עירוני היה מקרה של דליות בוושט בשל אלכוהוליזם או דלקת בכבד — כלי דם שהתפוצצו והיו עלולים לגרום לחולה לדמם למוות.
    אהבתי לעבוד בחדר המיון. אמנם גסטרואנטרולוגיה היתה לא פחות חשובה מרפואת חירום, אבל אף אחד לא כתב תוכניות טלוויזיה על ההתמחות שלי, נכון? חדר המיון היה המקום שבו כל המגניבים בילו, והחבר שלי היה המלך שלהם. בובי אמר לעתים קרובות שיש מעט מאוד דברים שאי־אפשר לתקן ברפואה דחופה — אבל אם הם קראו לי, נו, אז… עכשיו אני הייתי הבוסית.
    רצתי במורד המדרגות לחדר המיון, לאחות המיון הראשוני. אלן הרימה מבט ואמרה, 'בן שתים־עשרה עם כאב בטן, נראה חולה, חדר אחת־עשרה.'
    'תודה, אלן!' היא לא חייכה בחזרה. בובי אהב אותה, אבל בעיניי היא היתה מקסימה בערך כמו הסוהרסנים ב״הארי פוטר״. היא תמיד ניסתה להשבית שמחות.
    הלכתי לחדר הבדיקות מספר אחת־עשרה בצעד נמרץ אבל לא בריצה. חדר המיון היה די שקט הערב; החשודים העיקריים — קשישים, כמה ילדים, כמה מכורים, בחור עם יד מדממת שחייך כשחלפתי על פניו.
    גסטרואנטרולוגיה… טוב. מישהו צריך לעשות את זה, נכון? ולרוב אהבתי את התחום. תשעים ותשעה אחוז מהחולים שלי החלימו. והקולונוסקופיות… תאמינו או לא, היה בהן משהו מרגיע. אבל כן, זה לא היה נושא שיחה הכי מתאים למסיבות. אני לא יכולה לזכור את מספר הפעמים שאנשים התכווצו כשסיפרתי להם מה תחום ההתמחות שלי, אבל הם שינו את דעתם כשסבלו מאולקוס, נכון?
    גַ'בּריאל, אחת הרופאות המתמחות היותר חדשות במיון, עמדה מחוץ לחדר הבדיקות. היא היתה קצת יותר מדי מוקסמת מבובי, כפי שראיתי כשנעצה מבט עמוק בעיניו במסיבה האחרונה שהלכנו אליה, מבט כזה של אנחנו לא מצליחים לנתק קשר עין כי השיחה הזאת כל כך אינטנסיבית. ג'בריאל גם היתה יפהפייה להכעיס.
    'את רופאת הגסטרו?' היא שאלה מבלי לזהות אותי. שוב.
    'כן,' אמרתי. 'אני נורה. נפגשנו. שלוש פעמים.' הבעתה נותרה ריקה. 'החברה של בובי?'
    'אה. נכון. בכל מקרה, אני חושדת בדלקת התוספתן, אבל הכאב שלו ממוקם קצת יותר באמצע. אנחנו מחכים לתוצאות המעבדה. התכוונתי לשלוח אותו לסריקה, אבל הרופא התורן רצה לראות אם נוכל להימנע מסי־טי.'
    המטופל בן השתים־עשרה נראה צעיר לגילו. עורו היה חיוור ופניו מכווצות מכאב. לא רצינו לחשוף אותו לקרינה מסריקת הסי־טי אם אין צורך בכך. 'הַיי,' אמרתי. 'אנחנו נטפל בך כמו שצריך, בסדר?' חייכתי לאימא כששטפתי ידיים. 'אני דוקטור סטוארט. אני מצטערת שהבן שלך סובל.' הסתכלתי בגיליון שלו. קֵיידֶן לאקלי, ללא חבלה, בעיקרון אכל רגיל עד היום, כאב בטני אקוטי, חום, בחילה והקאות. 'היו שלשולים או קקי רך, קיידן?' כמו שאמרתי, לא נושא השיחה המתאים ביותר לאירועים חברתיים.
    'לא,' הוא ענה.
    'או־קיי. בוא נעיף מבט.'
    מיששתי את בטנו. היא היתה קשה, אחד הסימנים לדלקת התוספתן. אבל הכאב לא היה במקום הצפוי. למעשה, הכאב לא היה בכלל ליד נקודת מֶקבֶּרני בחלק הימני התחתון של בטנו. 'זה לא התוספתן שלו,' אמרתי.
    ג'בריאל קפצה את שפתיה המושלמות, כועסת שטעתה. כל רופאי חדר המיון היו כאלה. הם שנאו כשאנחנו, הרופאים המומחים, חלקנו עליהם.
    הילד שאף בחדות כשנגעתי בנקודה מתחת לצלעותיו בצד ימין. בצד שמאל לא היו כאבים. גילגלתי אותו על צדו וטפחתי קלות על גבו כדי לבדוק בעיות בכליות, אבל הוא לא הגיב.
    הוא היה צעיר מדי לאבנים בכיס המרה. אולי דלקת בלבלב, אבל שוב, בהתחשב בגילו, סביר להניח שלא. זה לא קרוֹהן בלי שלשול. 'כמה זמן כואבת לך הבטן, קיידן?'
    'מיום ראשון.'
    זאת היתה תשובה נחמדה ומדויקת. היום היה יום חמישי, אם כך, חמישה ימים של כאב בטן. 'זה התחיל והפסיק?'
    'לא. זה שם כל הזמן.'
    חשבתי לרגע. 'אכלת משהו שונה מהרגיל בסוף־השבוע?'
    'הלכנו למסיבה אצל אחותי,' אמרה האימא. 'היה הרבה אוכל, אבל לא משהו שהוא לא אכל בעבר.'
    'משהו עם עצמות קטנות? דגים? עוף?'
    הם הביטו זה בזה. 'לא. לא היה משהו עם עצמות,' היא אמרה.
    'מה לגבי קיסמי שיניים?' שאלתי.
    'כן,' הוא אמר. 'הצדפות האלה שהיו עטופות בבייקון.'
    בּוּל. 'אולי בלעת קיסם?' שאלתי.
    'אני לא חושב,' הוא אמר.
    'הוא אכל אותן כאילו הן פופקורן,' אמרה אימא שלו.
    'טוב, הן באמת מעולות.' חייכתי. 'לפעמים אנשים בולעים דברים בלי לשים לב, קיידן, אז אני רוצה לעשות לך אנדוסקופיה. בעיקרון, תקבל תרופה נחמדה ומרגיעה, אני אכניס מצלמה זעירה לתוך הבטן שלך ואסתכל מסביב, אולי אראה שם קיסם. נשמע כיף, לא?'
    לפחות לי.
    אמרתי לג'בריאל לתת לו מידאזולאם כדי להרגיע אותו ואז התזתי לידוקאין בגרונו כדי להרדים את המקום כך שלא יחוש צורך להקיא. אמו ישבה לידו והחזיקה בידו.
    'זה לא יכאב בכלל,' אמרתי והתחלתי לעבוד. החלקתי את המכשיר לגרונו, דיברתי בשקט תוך כדי התהליך והסתכלתי במסך, שבו התגלו הוושט והבטן של קיידן. רקמה בריאה, רשת כלי דם יפהפייה, הקירות האפרפרים של הבטן פועמים ונעים בחיות.
    ושם, בחלק התחתון של הבטן, ראיתי את הקיסם, שהיה כעת שחור מחומצת הבטן והזדקר מתוך קיר התריסריון. השתמשתי בצבתות האנדוסקופיה, תפסתי בעדינות את הקיסם ומשכתי אותו באיטיות החוצה. 'בבקשה,' אמרתי והראיתי אותו למטופל. 'הוצאנו אותו, קיידן. מחר תרגיש הרבה יותר טוב.'
    'יופי של זיהוי,' אמרה ג'בריאל בשקט.
    'תודה,' אמרתי. 'אני ארשום לכם אנטיביוטיקה, אבל הוא אמור להתאושש צ'יק־צ'אק. בעתיד, גבר, תאכל קצת יותר בזהירות, בסדר? הקיסם הזה היה יכול לעשות הרבה נזק. הוא היה יכול להחליק לתוך הכבד שלך, ואז המצב היה ממש גרוע.'
    'תודה רבה, דוקטור,' אמרה האימא. 'לא היה לנו מושג!'
    'אין בעד מה,' אמרתי. 'הוא נראה ילד מקסים.'
    הורדתי את הכפפות, לחצתי את ידה, פרעתי את שערו של קיידן והלכתי לכתוב מרשם.
    הרגשתי קצת גיבורה.
    אם לא היו מטפלים בזה, הקיסם היה גורם לאלח דם, וזה היה עלול להיגמר במוות. אף שזה לא קרה לעתים קרובות, אני חושבת שאפשר לומר באופן חד־משמעי שהצלתי חיים הלילה.
    בדיוק אז הדלתות למפרץ האמבולנסים נפתחו בסערה, וחבורת אנשים רצה לאורך המסדרון ליד אלונקה. 'ירייה לגרון תוך כדי נסיעה,' נבח מישהו — בובי המתוק שלי! 'איבוד דם ניכר ברכב, תכינו את מכשיר העירוי עם ארבע יחידות דם אוֹ פלוס. תתקשרו לבנק הדם לשקית לעירוי דם מסיבי ותכינו את חדר מספר אחת לפגיעת טראומה, עכשיו! תפסיקו לשבת על התחת, אנשים. זוזו!'
    החדר רחש פעילות. אנשים רצו לכל כיוון ועשו את מה שהורו להם. התקרבתי באיטיות, מהופנטת. אלוהים אדירים. נראה כאילו חצי מגרונו של האיש היה חסר, ובמקומו היה חור בשרני בגודל אגרוף, שידו של בובי בתוכו.
    'אני חוסם את העורק הראשי עם האצבעות המזדיינות שלי!' צעק בובי. 'איפה הכירורג, לעזאזל?'
    אכן, זרועו של בובי היתה ספוגה בדם, נתזי דם על מדי הרופא שלו. שאר הצוות חג סביב המטופל, חתך את בגדיו, החדיר צינורות.
    'לא, אתה לא יכול לצנרר, אידיוט!' נבח בובי על מתמחה. 'אתה לא רואה את היד שלי בגרון שלו? שים לו מפוח הנשמה ידני, חתיכת מטומטם!'
    ממש לא התגעגעתי לימי ההתמחות שלי. הרופאים בחדר המיון היו אכזריים.
    ד'ר מקנייט מכירורגיה התפרצה פנימה, בעודה מושכת כפפות על ידיה. על פניה כבר היה מגן פנים להגנה מפני מחלות המועברות בדם. מישהו הלביש אותה בחלוק. 'מלחצת,' היא אמרה קצרות. 'עכשיו!' אם היה מישהו עם יותר, הממ, ביטחון עצמי מרופא מיון, זה היה המנתח. 'אל תזיז את היד שלך משם, בובי. אל תנשום אפילו. אם תאבד אחיזה, הוא ידמם למוות תוך חמש שניות. איך לעזאזל הוא הצליח להגיע לכאן עם דופק?'
    ואז אחת האחיות ראתה אותי מביטה בהם פעורת פה וסגרה את הדלת. אחרי הכול, לא הייתי שייכת לצוות חדר המיון.
    התנערתי מהתדהמה ומההתרגשות וסגרתי את הפה. צוות המנקים כבר ניקה את שובל הדם, וחצי מהמתמחים, כולל ג'בריאל (ששלחה אליי מבטים עוינים מכיוון שגרמתי לה לפספס את כל הפעילות המעניינת בגלל האנדוסקופיה המשעממת שלי), השתהו ליד חלון חדר הבדיקות כדי לראות אם הבחור יֵצא מזה.
    החולים האחרים במיון היו שקטים כאילו מתוך כבוד. הרי הרגע חלפה מולם טראומה שראויה לתוכנית טלוויזיה.
    חזרתי לדלפק המיון. 'שוב פעם שלום, אלן,' אמרתי. 'זאת היתה חתיכת —'
    'סיימת עם החולה ההוא?' שאלה אלן.
    'אה, כן. הממ… הוא בלע קיסם. עשיתי אנדוסקופיה ו…'
    היא שלחה בי מבט עוין והרימה את הטלפון שלה. נכון. היא היתה עסוקה ואני הייתי רופאה מעצבנת שהקשתה עליה את החיים… מה שהיה נכון לגבי הרבה אחיות, בעיקר בחדר מיון. זאת היתה הסיבה שעשיתי שמיניות באוויר כדי שידעו שאני מעריכה אותן. אבל אלן לא היתה מאלה שהעריכו חמלה אנושית, אז הלכתי חפוית ראש למחשב ומילאתי דוח.
    בדיוק כשסיימתי, הדלת לחדר הבדיקות של בובי נפתחה והצוות יצא שוב בדרכו למעלית שעלתה לחדרי הניתוח. שמעתי צפצופים שהעידו על כך שיש דופק יציב. איכשהו הם הצליחו להציל את חייו, או לפחות לתת לו הזדמנות.
    ד״ר מקנייט נכנסה למעלית עם הצוות המעביר, וכשהדלתות נסגרו, היא קראה, 'עבודה טובה, אנשים. בובי, שיחקת אותה!'
    הדלתות נסגרו, ותשואות פרצו בחדר המיון.
    המשמרת הבאה של צוות המיון הגיעה. הם כבר שמעו שהיתה הצלת חיים ראויה, וכבר הצטערו שזה לא קרה במשמרת שלהם.
    בובי והצוות שלו לא מיהרו לפנות את הבמה. הם נתנו כִּיפים, התפארו בבגדיהם המגואלים בדם, חלקם בדרמה. באַנַסטוֹמוֹזָה המהירה והעדינה של דוקטור מקנייט.
    בובי לא דיבר הרבה. הוא לא היה צריך, מפני שניכר שהוא האלוהים שלהם.
    לבסוף עיניו ננעצו בשלי. חייכתי, גאה בו, אף שקול קטן ומרגיז אמר שהגיע הזמן שיראה אותי.
    'אה, הֵיי,' הוא אמר. היינו זוג מספיק זמן כדי שאדע שהוא שכח שגם אני עובדת הלילה. 'הממ… תיכננו להזמין פיצה ולהישאר כאן כדי לראות מה מצבו של החולה.'
    'יופי. בטח. היי, בובי, זה היה מדהים. ראיתי קצת.'
    הוא משך בכתפיו בצניעות. 'חיכית לי?' הוא שאל.
    שוב הרגשתי רוגז. 'לא. הייתי בייעוץ. בן שתים־עשרה שאכל קיסם. עשיתי לו אנדוסקופיה ולא נראה שזה ניקב משהו. נראה לי גם שתפסנו את זה לפני שנגרם אלח דם.'
    'מגניב. טוב, רוצה להישאר איתנו?'
    החנקתי אנחה. לא רציתי להישאר שם. רציתי ללכת הביתה ולצאת לטיול עם בובי ובומר ולאכול פאד תאי. אם נחליט להישאר כאן, אצטרך להתקשר לגאס, מטייל הכלבים שלנו. רציתי לספר לבובי על הזיהוי המהיר שלי, על האינסטינקטים שלי שבזכותם ניחשתי את מקור הכאב, אינסטינקטים שהבדילו בין רופאים טובים לרופאים בינוניים.
    אבל הוא זה שידו היתה בתוך גרונו של מישהו.
    'בטח,' אמרתי.
    'מגניב. אני רק הולך לשטוף את עצמי.' הוא הלך ועצר לרגע כדי שהמנקה יוכל ללחוץ את ידו.
    כעבור חמש דקות הלכנו לחדר הצוות, שבו שאר הצוות המכור לאדרנלין כבר ישב ופיטפט בהתלהבות. עוד שבחים ומחמאות. עוד כִּיפים. עוד בדיחות.
    'מי הולך להביא את הפיצה?' שאלה ג'בריאל.
    כולם הביטו בי, באאוטסיידרית. בגסטרואנטרולוגית המשעממת (שגם היא הצילה הלילה חיים, אם כי הסיפור לעולם לא יסופר).
    'אני אלך,' אמרתי. 'מה אתם רוצים?'
    על אף תואר בהצטיינות מאוניברסיטת טאפטס, תואר דוקטור לרפואה מאותה האוניברסיטה ומקצוע שבו הרווחתי שליש יותר מבן זוגי, נראה שחזרתי לימים שבהם מילצרתי במסעדת קלאם שאק בסקאפֶּר איילנד.
    'תודה, נורה,' אמר בובי. עוד כמה אנשים הפסיקו לשבח את עצמם כדי להודות לי.
    'אין בעיה.' צעדתי דרך המיון וניסיתי לא להיאנח.
    במסדרון ניצבה אלונקה. אישה צעירה עם קיבוע לצוואר שכבה עליה והחזיקה ידיים עם גבר צעיר, בערך בן גילה, שגם סביב צווארו היה קיבוע. כנראה נערי קולג' בתאונת דרכים. הוא רכן למטה עד שמצחו נגע במצחה, וידה התרוממה לשערו. הם לא דיברו. לא היה צורך בכך. אהבתם היתה מוחשית עד כדי כך.
    פעם גם בובי ואני היינו ככה, ממש אחרי האירוע הרע והנורא.
    אבל כבר הרבה־הרבה זמן שלא.
    זה גרם לי להרגיש… אפורה.
    בחוץ היה לילה קר האופייני לבוסטון באפריל — גשם ניתך, רוח קרה נשבה מהמפרץ, ריח אוקיינוס שנמהל בריח זבל מכיוון שפועלי התברואה שבתו. השעה היתה שמונה וחצי, משמע לילה שקט בעירנו הנאה. לא היינו בדיוק סוהו.
    ירדתי מהמדרכה והעפתי מבט שמאלה.
    ושם, ממש שם, ראיתי חרק ירוק ענקי על גג מכונית מסחרית ואת המילים בינטאון באג קילֶרס. בהרף עין ראיתי שלנהג יש זקן כזה מחריד של חוטבי עצים, זקן שהיו מפוזרים בתוכו פירורים. הוא חבש כובע של הרד סוקס ועל לוח המחוונים היו מפיות של דאנקן דונאטס. ואז הרכב פגע בי. בהתחלה לא הרגשתי דבר, אבל ידעתי שזה יכאב, וש… וואו, הרבה מחשבות יכולות לחלוף בראש במשך שנייה אחת. האם אי־פעם מדדו כמה? הבלמים השמיעו צליל חריקה צורם כשעפתי באוויר כמו בובת סמרטוטים, מודעת במעורפל לעובדה שזה הולך להיות גרוע. לא פסעתי צעד אחד כדי להתרחק, לא היה זמן. הכביש פגש אותי בעוצמה, וראשי נחבט בחוזקה במדרכה. דלת המכונית נטרקה, ואחריה נשמע מבטא כבד של דרום בוסטון. 'לא, את עובדת עליי, גברת. אפילו לא ראיתי אותך! אלוהים! את בסדר? לעזאזל!'
    קולו דעך.
    עכשיו הרחתי רק את ריח הזבל, חמוץ ומתוק עד בחילה. שכבתי ליד פח זבל עמוס. האם זה יהיה הדבר האחרון שאראה? זבל? רציתי את בומר.
    רציתי את אימא שלי.
    פח הזבל היטשטש. לא ראיתי עוד.
    אני מתה, חשבתי. הפעם אני באמת אמות.
    ואז לא הייתי עוד.