1.
1.1.2000
00:05
'סאני בר', שדרות וושינגטון, תל אביב. כמה דקות אחרי שנכנס לתוקפו המילניום החדש.
עכברי מעבדה קטנים יצאו לאחר נשיקת החצות אל הרחובות הסואנים של שכונת פלורנטין. באג אלפיים עדיין לא הפיל ולו מחשב אחד ונדמה היה כי העסוקים במרדף אחרי עצמם נשמו לרווחה, חמש דקות מהנשיקה החטופה ברחוב הרצל פינת סלמה. שנים רבות חיכתה תום שמישהו ינשק אותה כשמחוגי השעון יצביעו על תחילת השנה החדשה. זה לא קרה מעולם, עד שהוא הגיע במיוחד מהרצליה פיתוח לשכונה האפרורית אך המלבבת ביותר של תל אביב.
"מה אמרת לאשתך?" שאלה כשהרימה את ראשה מכתפיו כדי לשאוף קצת אוויר. "תפסיקי כבר לדאוג לעניינים שלא קשורים אלייך" ענה דרור והביט בחוסר סבלנות בשעון. "אין הרבה זמן, דרינק קטן ועולים לדירה שלך לפני המסיבה?"
קוויקי וג'וינט לפני מפגש מלחיץ עם אנשים הוא משהו שאין לדלג עליו, כפי שהטיח דרור את משנתו על סקס, סמים ובולשיט חברתי שאין מנוס ממנו. "אתה לא חייב לבוא איתי, אתה יודע", אמרה תום עם חצי החיוך הזה שהיה מופיע תדיר בעיתות מבוכה, "אולי עדיף שלא, אם לא נוח לך. אני אסתדר, באמת". "אולי תשתקי?" הוא ענה, מבחין במבוכתה ומנשק אותה שוב.
תום היא נבוכה סדרתית, משפילה מבט כשמביטים ישירות בעיניה, מסמיקה ועיניה מתחילות לדמוע ברגע שמישהו מחמיא לה. לא בכי, סתם ניצוצות מרגיזים שניסתה להסתיר עם משקפי ראייה ללא מספר, שעזרו לה להישיר מבט לעיניהם של בני האדם. הייאוש נעשה יותר נוח כשאת מציבה את עצמך מאחורי מסך, היא סברה. דרור היה מכנה את הדמעות הללו "ניצוצות של מבוכה", הוא חיבב אותן והתרגז מהן באותה המידה. כאקט של מחאה היה מסיר לה את המשקפיים בכוח ומכריח אותה להביט לתוך אישוניו מבלי להשפיל מבט, והיא הייתה מביטה בו למשך עשר שניות בדיוק, צוחקת ומעבירה במהרה נושא. דעתנות יתר על ענייני סרק עזרה לה להפיג מבוכה או חשש משיחות אישיות מדי הנוגעות לרגש. "זה לא רלוונטי" הייתה עונה כשהשאלה המופנית אליה נשמעה אינטימית מדי. "מה זה עניינך?" הייתה מוסיפה בשקט ביובש, לא לפני ששחררה אנחה. ובכלל שום דבר בחיים האלה לא נראה לה יותר מדי רלוונטי, אולי מלבד התיאטרון שהיה הדבר הכי חשוב בחייה.
"אז אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס"? שאלה שוב. "נו, שתקי כבר. אני בטוח שאני מת לזיין אותך", הוא דחף שוב את לשונו אל תוך פיה, נשך את שפתה התחתונה והרים אותה ב'שק קמח' שלוש קומות הביתה.
חגיגות הסילבסטר של שנת אלפיים היו מסעירות במיוחד ולא רק בשל הפחד מסוף העולם שאמור היה להגיע על פי כל התחזיות בחדשות ובעיתונים. הסטודנטים של שנה ג' בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב החליטו לארגן משהו ב'סאני בר', הבר השכונתי הכי שמח וצבעוני בפלורנטין. זו אמורה הייתה להיות לא רק חגיגת מילניום נרגשת אלא מאורע מיוחד שסימל עבורם סוף עידן. בכל זאת, השנה האחרונה של החבר'ה הללו יחדיו, בחורים ובחורות בתחילת שנות העשרים לחייהם שעברו מסע מטלטל ומגבש של שלוש שנות לימוד אינטנסיביות. בתוך תוכם כולם יודעים שאין צורך להתרגש מדי, אוטוטו יתחילו לריב על תפקידים להצגות הגמר, אודישנים, קריירה, שום דבר לא יישאר מהחברות האמיצה הזאת, גם אם נשבעו זה לזו שלהם זה לא יקרה. בחוץ יש מלחמה. מלחמת הישרדות. החזק מנצח, המרפקן משתחל והוותרן מוצא את עצמו מלמד דרמה בכיתה ג' בבית ספר יסודי. אך בינתיים השמחה רבה, והגוזלים, טרם עזיבתם את הקן, ארגנו מסיבת סילבסטר כשבהזמנה נכתב "הסוף מגיע". תרתי משמע.
דנה אווררה את הגיטרה עוד בבוקר, כיאה לכוכבת המחזור שכולם מנבאים לה עתיד מזהיר ומוצלח בביזנס, אבל היא, מתברר, בכלל לא רוצה לשחק את צ'כוב אלא רק לשיר. זו הפעם הראשונה שהיא מתכננת להשמיע שיר מקורי לחברים ולהטיל פצצה, שהיא נוטשת את הלימודים לפני סוף המסע ועוברת להתעסק במוסיקה. לא שיש שם עתיד ורוד יותר ממשחק, "אבל אם כבר לדון את עצמנו לחיים אומללים של אומנות אז לפחות לעשות את זה לבד באולפן הקלטות מבלי להיות תלויה בשום מלהק, במאי או אודישן", תספר בערב לחברים ההמומים. בינתיים היא מנסה לתפוס את תום בעלת העין האומנותית החדה לעוד כמה חזרות קצרות. גם דנה, האדם הקרוב ביותר אל תום, לא ידעה על הסוד הכמוס, הרומן הסודי שמסעיר את הנפש הממעטת לשתף עם אחרים את רגשותיה.
קרן ורונן התיישבו בעשר בערב על הבר כדי לתפוס מקום טוב מול הבמה, צמוד לשי הברמן. הם מפלרטטים כמעט שמונה חודשים, קרן טוענת שעדיין לא שכבו. אף אחד בכיתה לא מאמין. בינתיים הם יושבים לבד, מערים לגרונם צ'ייסרים ומנצלים את השעות האחרונות לפני ההמולה. קרן חושדת שתום הסתבכה בסיפור אהבה לא קונבנציונלי. "אולי הוא ערבי, בגלל זה היא לא מספרת, מפחדת מאיציק" אמרה לרונן, שענה: "למה שתסתיר? וחוץ מזה אין סיכוי שהיא לא תספר כזה דבר, זו תום עם כל האג'נדות השמאלניות שלה". איציק, שהגיע כל הדרך מיבנה, חיפש חנייה בשדרות וושינגטון והיה נרגן כהרגלו. "אין חנייה בעיר הזאת שלכם" הוא זרק לחלל הבר כשנכנס באיחור הרגיל שלו, דרך נוספת של שחקן עם טייפקאסט בעייתי לתפוס תשומת לב במרכז ההתרחשות. "נו תזדיינו כבר", טפח לרונן על הגב ונישק את קרן בצוואר. "נראה לך?" ענתה קרן והיה ברור שהיא משקרת.
"איפה הילדה שלנו. מישהו ראה אותה?" הוא נבח על שי וטמן את פניו בשליש בירה.
תום אחזה חזק בידו של דרור כל הדרך מרחוב הרצל לשדרות וושינגטון וחזרה איתו על סיפור הכיסוי. זו הפעם הראשונה בה הם נראים יחדיו בפרהסיה. החלטה מתוכננת מראש שתוחזקה בג'וינט קטן והרבה אלכוהול. כן, הם הספיקו כבר לעשות סקס כדי שיוכלו להתאפק לא לגעת זה בזו ללא הרף, לא שזה עוזר להם לקרר את התשוקה. אף אחד לא יודע שהם לא ישנים יחד בלילה ושזמן האיכות שלהם מוגבל, כי לדרור יש בית ומשפחה לחזור אליה. עוד מעט חצי שנה שהם בתוך הקשר הזה ותום הצליחה להסתיר אותו גם מחבריה הטובים ביותר. לא ברור מה גרם לה להזמין אותו לחגיגות הסילבסטר של החוג לתיאטרון אך זה קרה בהחלטה של רגע, והוא, שכבר קבע עם חברים, החליט להבריז להם ברגע האחרון ואמר לה כן. גם הוא בעצמו לא יודע איך הסכים. לא שזה מפתיע, לתום יש השפעה כמעט מכשפת על שיקול הדעת של דרור, שטרם הבין כיצד הוא מצליח שוב ושוב לוותר על זמן האיכות שלו עם החברים הנשואים וליפול בפח העיניים הירוקות והשיער הבלונדיני.
החבר'ה מהכיתה של החוג לתיאטרון כבר הספיקו להתגבש. הם יחד קצת יותר משנתיים, מכירים את הסודות הכמוסים ביותר האחד של השנייה. כיתת תיאטרון היא בעצם מעבדת רגשות אחת גדולה, שמאלצת את כל הנוכחים לחשוף נקודות אפלות בחייהם אל מול זוגות עיניים נדהמות ומלאות חמלה והזדהות מחד, ואל מול המורה האדיש, מאידך, שכבר מסמן לו בניירותיו טראומה של מי אפשר לנצל עבור איזו הפקה. זה נשמע אכזרי וקר אך כך השיטה עובדת. בתיאטרון, המקום בו על פניו כל הרגשות צפים, אין רגש בכלל. "זה ביזנס, שואו ביזנס וכדאי שתזכרו זאת מעתה והלאה", אמר לסטודנטים הנרגשים ביום הראשון ללימודים ראש החוג שלבש ג'ינס מרופט, נעל נעליים כבדות ומאובקות וניכר היה כי הפעם האחרונה שהתגלח הייתה במלחמת המפרץ הראשונה. "זו הצגה על כל המשתמע מכך" המשיך בקול חרוך מסיגריות עטוף בייאוש פסבדו שייקספירי. "זו אינה קלישאה הוליוודית שחוקה וכותרות ביניים של מדורי רכילות. שואו ביזנס, חברים, הוא עסק אכזרי". כולם מחאו לו כפיים. היו שבלעו את הרוק מתוך חשש והיו גם כאלה שנשאו תפילה חרישית בתקווה שלהם זה לעולם, אבל לעולם, לא יקרה.
ובכל זאת, אם יש משהו מענג ומחזק בשעורי המשחק האינטנסיביים בשנה א' ואפילו בשנה ב', הוא שאלמנט התחרות עדיין לא יצא אל הפועל. כולם באותה הסירה, כולם רוצים להתגבש, להפוך למקשה אחת של רגש עצום, לכדור רוטט של תשוקות ותחושות ללא מעצורים. אין שחקן או שחקנית שלא דמיינו את עצמם אי פעם מתמוטטים רגשית על הבמה לקול מחיאות הכפיים של הקהל הנרגש. מתרסקים כמו חנה רובינא ב"דיבוק", נאנקים כמו "מדיאה" הנושאת עיניה מעלה וקוראת לכוחות הכישוף לעזור לה. לכולם יש טראומות וסודות, וניכר היה כי רובם ידעו כמעט הכול זה על זו. אולי כי סודות על השכן שמישש בתוך התחתונים של ההיא, והאח של ההוא שנהרג באינתיפאדה הראשונה, הם משהו שבני אדם יכולים להכיל. גם בגידה. מי לא בוגד היום, במי לא בגדו. אך משום מה תום הרגישה שהיא לא מסוגלת לחשוף את האהבה החדשה שלה. רגע, זו לא אהבה, זה בסך הכול סקס מסעיר עם מישהו שהצליח לנפח לה בועת מילוט מהחיים. "היי, אנחנו לא עוסקים פה ברגש", היא הייתה אומרת לדרור בכל פעם שטרח להזכיר לה שאסור לה להתאהב בו, מתוך אקט של אחריות לכאורה או כיסוי תחת, תלוי איך מסתכלים על זה. פעם באחד משעורי המחזאות נפתח דיון שלם על מוסריותה של בגידה. הטונים עלו. תום שתקה, מבחינתה בגידה היא לא בסדר אבל אף פעם אי אפשר לשפוט עד שלא נמצאים בסיטואציה. וזה קורה לכולם, כמעט בכל מערכת יחסים, ממש כמו פיגוע, רק שכאן אין את מי להאשים. בעצם יש, אבל זה אף פעם לא נוח להאשים את הצד שקרוב אלייך, להביט לו בלבן של העיניים ולומר לו שאת חושבת שהוא חתיכת אפס מאופס שבוגד. איציק אמר שכולם בוגדים והצביעות הדוחה של המין האנושי והצדקנות בדיון הכיתתי גורמת לו לרצות להקיא. קרן התעקשה שלפילגש יש יותר אחריות מלגבר הבוגד ושכל אישה צריכה לקחת על עצמה את האחריות למניעת הרס משפחה. זה היה הגורם למריבה שהייתה בשיעור של שישי בצהריים, כשאיציק כתב קטע שכותרתו "אני בוגד והמצפון שלי נקי" והרגיז את כל הבנות. אחר כך הוא קם ואיחל לכולם להזדיין מהצד בנחת.
אלא שעל אף החוק הלא כתוב שאומר כי "מה שקורה בכיתת התיאטרון - נשאר בכיתת התיאטרון", תום לא הייתה מסוגלת לספר, גם לא לאיציק, מי "החבר החדש והמסתורי" שלה. היא אמנם שחקנית לעתיד, מודעת לצורך בחשיפה האישית אך מעולם לא הייתה מוכנה לה באמת. תום הולכת מסביב בכל מה שקשור לרגשות, זה מפחיד מדי, אינטימי מדי, היא אינה מסוגלת לדבר על עצמה שלא בדמות מבלי להסמיק ולדמוע. "ניצוצות של מבוכה" עוד לפני שדרור נתן להם שם. בדיוק כאלה. איציק, שהיה החבר הכי טוב שלה בכיתה, דווקא עלה על כך שיש פה משהו ששווה לדבר עליו ונהג להקניט אותה בכל פעם שהייתה מבקשת לצאת "חמש דקות לפני סוף השיעור - כי יש לי טרמפ לעבודה". "זה סודי כי זה אסור מאמי" זרק לה בחצי מבט ערמומי. הוא יודע, הוא כבר היה שם פעם. פעם? פעמיים, שלוש וארבע. "מונוגמיה היא לחלשים", היה המוטו שלו בחיים. "מאמי, החוק לחיי זוגיות תקינים הוא לזיין כמה שיותר מהצד ועדיף כמה שיותר בשושו" אמר לה והיא נבהלה.
"תיזהרי ילדה, את עוד ירוקה, אני באמת דואג לך. אצל גברים זה אחרת, הם לא באמת מתאהבים, רק עושים את עצמם. אף פעם אל תאמיני למה שאומר לך גבר כשעומד לו. ברוב המקרים אנחנו רק מזיינים את השכל כדי לזיין אתכן אחר כך", זרק, רגע לפני שיצאה מהכיתה, כרגיל "חמש דקות לפני הזמן".
"אני בסדר". היא ענתה, הוציאה את משקפי הראייה ללא המספר מהנרתיק והשפילה מבט כהרגלה. "בסדר. אבל זו לא אהבה, ממש לא, איציק".
"אם ישאלו, אנחנו מכירים מהעבודה. אתה חבר של הבוס שלי או משהו בסגנון". נדנדה לדרור ונשמעה כמו ילדה מבוהלת. לא בת עשרים וארבע אלא יותר בת שש עשרה, שחושבת, או ליתר דיוק מבינה, שייתכן שהיא חיה בסרט ומשקרת לא רק לכל העולם, אלא בעיקר לעצמה. מתעלמת מהקול הפנימי ואולי גם מהדהוד קולה של סבתה שהזהירה תמיד מפני נקמתה של הקארמה. המוסר הצבוע הזה שכולם גדלו לתוכו, החינוך מהבית וכל הבולשיט המחורבן של "את צריכה להיות בסדר", שוב הציפו את הנפש הפרועה אך מרצה שלה. סבתא הייתה מספרת כדי להפחיד: "הבת של השכנה מקומה ראשונה רווקה עד היום כי היא שכבה עם גבר נשוי. עכשיו היא גם מאוד חולה". את לא בסדר תום. ממש לא בסדר.
דרור, שקלט את שטף המחשבות שמתרוצץ לזיון הקבוע והצעיר שלו בראש, הרגיע אותה בנשיקה. "הכול בסדר מותק, את חייבת להשתחרר קצת הערב. מה קרה, הייתי סקס כל כך גרוע?" אמר והעביר אצבע רכה בקמט שהיה נוצר לה בין העיניים בכל פעם שהייתה מוטרדת ממשהו. "חבל, בסוף תצטרכי מתיחת פנים מכל המחשבות האלה", ניסה לגרום לה להשתחרר קצת ואולי להתעודד, לא לפני שדחף לה יד לתוך התחתונים כדי לבדוק אם היא עדיין רטובה שם. לא. מדבר סהרה. מדהים מה שדאגות יכולות לעשות לליבידו. "הכול בסדר, לא הייתי פה אם לא הייתי באמת רוצה". היא חייכה ונשקה לו קלות, אחר כך ניגבה באיטיות את שאריות השפתון שהותירה לו על השפה העליונה, יודעת שמגע האצבע על שפתיו מחרמן אותו. חצי דקה של שתיקה שהרגישה כמו נצח ו"יאללה, אנחנו מאחרים". היא משכה לו את היד, מנסה להתנגד לרצון לגנוב עוד נשיקה אחת קטנה לפני שיוצאים לדרך.
דרור, בן ארבעים ושתיים, נשוי פלוס שניים, הצליח לעשות אקזיט מוצלח עוד לפני שידעו פה מה זה סטארט אפ. הוא נמצא במה שהוא מכנה "שנת שבתון" וחיפש הרפתקה פיננסית מוצלחת ויצירתית להתעסק בה. חלום חייו היה לפתוח הוצאת ספרים ולהחזיר לכותרים המודפסים את כבודם האבוד, אבל בינתיים לא עשה איתו דבר. יש לו צרות גדולות יותר על הראש. יעלי אשתו, שחקנית תיאטרון לשעבר, פרשה אחרי לידת בנם הראשון, שאובחן כילד עם צרכים מיוחדים, והקדישה את כל זמנה לטיפול בו. הם נשואים עשר שנים, חמש מתוכן מכורח. דרור לא חשב מעולם שהמפגש עם תום בבית הקפה 'מישל' שברחוב דיזנגוף בואכה שדרות בן־גוריון, אותו קפה בו הוא מעביר את ימיו בחודשים האחרונים בחיפוש מחודש אחרי עצמו, ישנה את חייו עד כדי כך. סליחה, לא את חייו, כמו את חיי המין השוממים שלו. אחרי שנולד הילד השני דרור ויעלי הפסיקו לשכב, אפילו למצוץ לו היא לא מסכימה כמו פעם. היא עייפה ומוטרדת וכואב לה הראש, כמעט כמו לכל הנשים שהתפכחו וגילו שאהבת נעוריהם נרקבת עם כרס על הספה ומחזיקה זקפה של מקסימום שלוש שניות. והינה, בכל זאת, תראו את מי הוא תפס, סטודנטית למשחק בת עשרים וארבע שמתפרנסת ממלצרות וצעירה ממנו בהרבה יותר מעשור. אכן, חייו לא נראו לו אטרקטיביים במיוחד באותם ימים. היה חסר לו הריגוש, או אולי הידיעה שבגילו הוא עדיין יכול להפיל ברשת איזו נערה - האיש שכבר ראה כמעט הכול בחייו הקצרים יחסית. ותום, נשמה עתיקה ואינטואיטיבית, ידעה בדיוק איך להפוך את היום האפרורי שלו למשמח בכל ספל אספרסו שהגישה. פעם זה היה שיר שהושמע ברקע, פעם פתק בתוך עוגיית מזל, לפעמים היא הייתה מצטטת משפטים ממונולוגים ששיננה תוך כדי עבודה ומעבירה לו מסרים תת הכרתיים. "מאיפה באת לי, תום בראון?" שאל אותה בטרחנות יום אחד, בזמן שחיפשה מישהו שיפרוט לה שטר של מאה שקל. "אין לי עודף. הקפה הפעם על חשבון הבית", אמרה והביכה אותו. "נשים לא משלמות עליי" הוא אמר. "תמיד יש פעם ראשונה" ענתה והפנתה לו, בתוספת חצי חיוך, את הגב.
