לעיניך בלבד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעיניך בלבד
מכר
מאות
עותקים
לעיניך בלבד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לעיניך בלבד

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    שמעון שיפר, הכתב והפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות" ומבכירי העיתונאים בישראל, החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1974 . בין השנים 1989-1979 הוא שימש ככתב המדיני וככתב בוושינגטון של קול ישראל, ובשלהי שנות ה– 80 הצטרף ל"ידיעות אחרונות". במסגרת תפקידיו סיקר שיפר את כל האירועים המדיניים והביטחוניים החשובים ב– 40 השנים האחרונות, ובהם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, שיחות אוסלו, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה וההתנתקות מרצועת עזה. הוא ליווה כעיתונאי את כהונתם של כל ראשי הממשלה מבגין ועד נתניהו, קיים עשרות מפגשים וראיונות עם מנהיגי העולם וחתום על מאות חשיפות וסיפורים בלעדיים. המתריע ־ שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד הוא ספרו השני של שמעון שיפר. ספרו הראשון, "כדור של"ג: סודות מלחמת לבנון", יצא אף הוא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". עיצוב

    תקציר

    על קיר העבודה של העיתונאי שמעון שיפר תלויות תמונותיו עם מנהיגי העולם. ראשי ממשלת ישראל, מבגין ועד נתניהו, נשיאים אמריקאים, מנהיגים ערבים ופוליטיקאים אירופאים בכירים – את כל אלה ראיין וסיקר ב-45 שנותיו ככתב וכפרשן מדיני ברשות השידור וב"ידיעות אחרונות".

    אבל מאחורי החשיפות המטלטלות והתחקירים שעליהם חתום שיפר עומדים דווקא אנשים אלמונים, שביקשו להישאר כאלה: מזכירת המנכ"ל, עוזרת השר, הדיפלומט הזוטר, איש המוסד. הם, המדליפים, פעלו ממניעים שונים, אבל כולם תרמו תרומה גדולה לחופש העיתונות ולדמוקרטיה הישראלית.

    פרשת "איראנגייט", המגעים הסודיים לחתימת הסכם אוסלו, תוכנית השלום של אובמה, המהלכים החשאיים שהובילו למלחמת לבנון הראשונה, הפגישה הסודית בין שגרירי ישראל וברית-המועצות בשלהי המלחמה הקרה, מסעותיהם הבזבזניים של בני הזוג נתניהו בעולם, הריאיון הראשון בכלא עם יונתן פולארד – זהו רק חלק קטן מההישגים העיתונאיים של שיפר במרוצת השנים.

    בספרו "לעיניך בלבד" חושף שיפר את הסיפורים שמאחורי הסיפורים הגדולים ומפנה זרקור אל אחד המקצועות המרתקים, החשובים והמשפיעים ביותר: העיתונות. כי גם היום, בעידן הרשתות החברתיות, דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא תקשורת חופשית – מודפסת, מקוונת או אלקטרונית.

    זהו ספרו השלישי של שמעון שיפר. ספריו הקודמים, "כדור של"ג", ו"המתריע" יצאו גם הם בהוצאת "ידיעות ספרים".

    פרק ראשון

    מבוא
     

    אני מצלמה שצַמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם מבלי לחשוב. רושם את האיש המתגלח בחלון שמנגד ואת האישה בקימונו החופפת את שערה. יום אחד יהיה צורך לפתח את הרשמים, להדפיסם בקפידה, לקבּעם.

    כך כותב הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד בפתח ספרו "פרידה מברלין", שנדפס לראשונה ב־1939 והפך לאחד הרומנים החשובים ביותר של המאה ה־20.1 בספר, המכיל שתי נובלות שעלילתן מתרחשת בברלין של תחילת שנות ה־30, ערב עליית הנאצים לשלטון, מתאר אישרווד את הסימנים שהעידו על העתיד לבוא: הפיכתה של גרמניה למעצמת רֶשע בהנהגתו של אדולף היטלר, שהוביל למלחמת העולם השנייה ולהשמדתם של שישה מיליון יהודים.

    כמו סופר טוב, גם עיתונאי נדרש לשלוש תכונות שבלעדיהן לא יוכל לבצע את עבודתו: סקרנות, יכולת לזהות סיפור וכישרון לתאר את הפרטים בהקשר העמוק שלהם. כמו שאמר לי עורך ותיק בקול ישראל באביב 1974, כשהתקבלתי לעבודה ברשות השידור: "המבחן שלך הוא אם אחרי שתעבור ליד פח אשפה, תוכל לומר לי מהו מקור הריח בו".

    כשהייתי בכיתה ח', המחנכת טובה אילן ז"ל - לימים חברת כנסת - עמדה על סקרנותי ואמרה: "אתה תהיה עורך עיתון בית הספר". זה לא היה מובן מאליו. הייתי עולה חדש מהונגריה שהעברית אינה שפת אמו. למדו איתי ילדים מהיישובים הוותיקים משואות יצחק ועין צורים. ובכל זאת היא בחרה בי.

    כך שמאז שעמדתי על דעתי רציתי להיות עיתונאי; להיות מצלמה שמנציחה רגעים, נופים, שיחות אקראיות, מציאות. לימים הבנתי שמלאכת הצילום היא רק ההתחלה, ולאחריה נדרש ממך לקבע את הרגעים, לסדר אותם בהקשר רחב, לסייע לקוראת, למאזין או לצופה להבין מאיפה הדברים הולכים ולאן, מה נובע ממה, ובעיקר - להצביע על התופעות שמחייבות שינוי או תיקון.

    הכתבה הראשונה שלי כעיתונאי, ב־1974, עסקה במחירי המצות בירושלים לקראת חג הפסח. לקראת שידורה טלפנתי בהתרגשות לבני משפחתי ולחברי וביקשתי מהם להאזין לתוכנית "בחצי היום" בקול ישראל. הם האזינו, אבל הכתבה לא שודרה. "מצטערת", אמרה העורכת, "היו נושאים אחרים שהייתי חייבת לשדר".

    שנים אחר כך, כשפרסמתי כותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות", עוד נהגתי לבדוק בקיוסק שליד ביתנו אם הידיעה התפרסמה גם בעותקים של העיתון שנמכרו שם.

    אחרי 45 שנה של עבודה ברדיו, בטלוויזיה ובעיקר ב"ידיעות אחרונות", החלטתי להגיש לקוראות ולקוראים מפת דרכים שמבוססת על הסיפורים ששידרתי ועל התחקירים שפרסמתי ולחשוף את הזרעים שמהם צמחו סיפורים קטנים וגדולים כאחד.

     

    ▪▪▪

     

    בתקופת כהונתו של בן בראדלי כעורך ה"וושינגטון פוסט" חשף העיתון את שני הסיפורים הגדולים ביותר בתולדות העיתונות בעידן המודרני - מסמכי הפנטגון, שהביאו לקיצור המלחמה בווייטנאם (ופורסמו במקביל גם ב"ניו יורק טיימס"), ופרשת ווטרגייט, שגרמה בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. בספרו האוטוביוגרפי "חיים טובים", בפרק על ווטרגייט, עוסק בראדלי בשאלה כיצד נולד סיפור.

    "יש סיפורים שקשה להבחין בהם משום שהרמזים על קיומם מוסווים, במקרה או בכוונה", כותב העורך המיתולוגי, "וישנם סיפורים שמוטחים בפניך ואינם משאירים מקום לספק שמדובר בסיפור ענקי. ווטרגייט היה כזה. הכתב שסיקר את המשטרה המקומית הביא למערכת סיפור שתיאר פריצה שאירעה אחרי חצות הלילה למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט שבוושינגטון. הם היו חמישה גברים, דיווח הכתב, שלבשו חליפות, הרכיבו משקפיים כהים, עטו כפפות מנתחים והיו מצוידים במכשירי קשר. הם דיברו ספרדית ובכיסיהם נמצא סכום כסף גדול בשטרות חדשים. ידענו מיד שיש לנו סיפור גדול" (ובראדלי מוסיף: "אבל אתה צריך להיות ריצ'רד ניקסון כדי לטעון שאין כאן סיפור").2

    הסיפור היה עלול לדעוך בתוך כמה ימים אלמלא שני כתבים צעירים, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, ומקור חסוי שזכה לכינוי "גרון עמוק" (הכתבים שמרו בקנאות על זהותו של המקור, אך ב־2008 חשף מארק פלט, מי שהיה סגן מנהל האף־בי־איי בתקופת ווטרגייט, כי הוא היה "גרון עמוק"). ההתעקשות של שני העיתונאים להפוך כל אבן שאליה הוביל אותם המקור היא שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו של ניקסון ולמאסרם של יותר מ־40 בכירים בממשל האמריקאי.

    חשיפתה של פרשת ווטרגייט הפכה למודל שאליו שואפים כל אמצעי התקשורת וכל מי שחפץ לעסוק בעיתונות. התמדה והטלת ספק, כך למדנו מסיפור ווטרגייט, הן תכונות נוספות שחובתנו כעיתונאים לאמץ בבואנו לפענח את מה שרואות עינינו ואת פיסות המידע שמגיעות אלינו. אך לצד ההכרה בכך שאסור לנו להירדם בשמירה ושעלינו להיות קשובים למתרחש בתחומי הסיקור שהופקדנו עליהם, מוטלת עלינו חובה נוספת - לנהוג בענווה ובצניעות. לא אנחנו הסיפור. בעידן שבו עיתונאים מעמידים במרכז את עצמם ולא את הסיפור וגיבוריו, זה אינו מובן מאליו.

    משה ורדי, העורך החשוב והמוערך ביותר בשנות עבודתי ב"ידיעות אחרונות", נהג לצנן את התלהבותי כשסיפרתי לו על סקופ שהשגתי. "תאמר לי", היה שואל, "הסיפור הזה הוא בלעדי, או שזה גם סיפור נכון?"

    הדרישה לבדוק את אמיתות הפרטים בסיפור חשובה לא פחות מהפרסום עצמו. זוהי חובתנו לקוראים, לצופים ולמאזינים, אך לא רק להם: עלינו לזכור תמיד שמאחורי כל סיפור עיתונאי עומדים בני אדם, שבמקרה של טעות עלולים להיפגע, לפעמים באורח אנוש.

    אסור לנו לצאת מנקודת הנחה שתמיד נוכל להתנצל או לפרסם תיקון. הניסיון לזכות בהתנצלות או בתיקון מאמצעי תקשורת, בעקבות ידיעה שגויה שפורסמה עליך, דומה לפעמים לעקירת שן בינה. הנה אנקדוטה שממחישה זאת: מישהו מתקשר לעיתון ומתלונן שפרסמו ידיעה על מותו אף על פי שהוא חי וקיים. "אדוני", משיב לו העורך, "איננו נוהגים להכחיש ידיעות שלנו. במקרה שלך, נפרסם ידיעה שנולדת מחדש".

    באוקטובר 2018, כשזכיתי בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, אמרתי: "הפרס הזה לא היה מגיע לי בלי העזרה והשותפות עם רעייתי רחלה ז"ל, שהסתלקה מהעולם בלי לזכות לחמלה מצד מערכת הבריאות. אני מקדיש את הפרס גם לעיתונאים שעושים את עבודתם במסירות לגילוי האמת על המתרחש במערכות חיינו. בלי עבודת רגליים אין עיתונות".

    לצערי, עיתונאים הנשענים על עבודת שטח הפכו בשנים האחרונות לזן נכחד. למרות השינויים הטכנולוגיים, אני עדיין מאמין בעיתונות שלא נשענת על הודעות לעיתונות (קומוניקטים). ישנם היום כתבים שמקבלים הודעה לעיתונות, עושים לה קופי־פייסט ושולחים למערכת כידיעה חדשותית, מבלי שיטרחו אפילו לבדוק את העובדות. לעתים מספר הטלפון וכתובת המייל של הדובר או היחצן עדיין מתנוססים בתחתית הידיעה. השימוש בקומוניקט חייב להיות בתחילת העבודה ולא בסופה. עיתונאי צריך לכתת את רגליו. כתב לענייני בריאות חייב להסתובב בבתי חולים; כתב צבאי צריך להימצא בשטח; על כתב פוליטי להסתודד במסדרונות הפוליטיים; וכך הלאה. עיתונאי אינו יכול להישאר בחדר הממוזג, מתחת לניאונים. אילו הייתי עורך עיתון והייתי רואה את הכתבים שלי בחדריהם, הייתי אומר להם: "מה אתם עושים פה? צאו לשטח!"

     

    ▪▪▪

     

    אחרי יותר מ־40 שנות שידור, כתיבה ופרסום של תחקירים על התנהלותם המכוערת, המופקרת ולעתים גם הפלילית של פוליטיקאים ושל מנהלים בכירים בשירות הציבורי, אחרי שסיקרתי את כל ראשי הממשלות מבגין ועד נתניהו ואת כל המערכות הצבאיות והמהלכים המדיניים שהתרחשו בתקופה זו, החלטתי לספק לקוראים הצצה אל אחורי הקלעים של הסיפורים שמחוללים לעתים שינויים דרמטיים בחיינו. לשם כך בחרתי לתאר בספר זה כמה פרשות שחשפתי, תחקירים שפרסמתי וידיעות בלעדיות שהבאתי במרוצת השנים.

    הפרק הראשון עוסק בנשמת אפה של העבודה העיתונאית - ההדלפה. מדוע בוחר בעל תפקיד רשמי לסכן את מקור פרנסתו, ולפעמים גם את חירותו, ולהדליף מידע לעיתונאי? ומה עושה השלטון כדי לסתום את צינור החמצן הזה, שבלעדיו חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם אות מתה? בפרק אתאר, בין השאר, כיצד נזף בי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין כאשר חשפתי מברק סודי ביותר שהיה מיועד לעיניו בלבד, ומדוע סירב להפעיל את השב"כ כדי שיחשוף את המקור; אספר כיצד שיחת טלפון אקראית שערכתי הביאה לסיום תפקידו של בכיר בקרן היסוד, שהשתמש בכספי העם היהודי כדי להתרועע עם המאהבת שלו; אגלה מה רשום על פיסת נייר הטואלט מחדר השירותים של בכיר במשרד החוץ, ששמורה עד היום בארכיון הפרטי שלי; וגם כיצד גרמתי מבוכה גדולה ליו"ר האופוזיציה שמעון פרס אחרי הפצצת הכור בעיראק.

    הפרק השני עוסק בדמות שמשפיעה על חיינו יותר מכל אדם אחר - ראש הממשלה בנימין נתניהו. ככתב מדיני הכרתי את נתניהו עוד לפני שנבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, ב־1996. ראיתי כיצד בני הזוג נתניהו מתעקשים לחשוף את ילדיהם הפעוטים בפני העולם כאילו היו בני הזוג קנדי וצפיתי במו עיני ביאיר ובאבנר מנהלים מלחמת כריות בקודש הקודשים של הבית הלבן - החדר הסגלגל.

    כראש ממשלה, וגם כיו"ר האופוזיציה, נהג נתניהו להדליף מידע סודי ביותר שהגיע לידיו - לא פעם מתוך מניעים פוליטיים. זה לא מנע ממנו לעשות את מה שבגין סירב לעשות בתוקף - להפעיל את השב"כ כדי לאתר מדליפים. גם על כך אכתוב. כמו כן אתאר כיצד מידע על בקבוק יין משובח בשווי 1,200 אירו, שבני הזוג נתניהו הזמינו לחדרם במלון פאר בצרפת, הוביל לתחקיר שחולל סערה וגרם לגברת נתניהו להאשים אותי שאני "גוזל אוכל מפיהם של ילדיה", לא פחות.

    הפרק הבא עוסק בפגישה חשאית שנערכה ב־1985 בפריז בין שגריר ישראל בצרפת, עובדיה סופר, לשגריר ברית המועצות שם. היה זה טרם נפילת מסך הברזל, והפגישה עסקה באפשרות שמוסקבה תאפשר עליית יהודים לישראל תמורת נסיגה ישראלית מרמת הגולן. מברק ששלח סופר לראש הממשלה שמעון פרס ולשר החוץ יצחק שמיר, ובו דיווח על מהלך הפגישה, הגיע לידי, וכשחשפתי אותו בקול ישראל פרצה מהומת אלוהים. בקרמלין זעמו על הדלפת דבר הפגישה - וגם בירושלים. הגדיל לעשות שמיר, שכינה את המקור שלי "בוגד". במשך כמעט שבוע עסקה התקשורת בפגישת השגרירים, וכמעט כל העיתונים הקדישו לנושא את מאמרי המערכת שלהם. מרבית הכותבים שיבחו אותי על ההישג העיתונאי, אבל לא כולם. בטור ב"מעריב", תחת הכותרת "שיפר, אכלת אותה", האשים אותי העיתונאי הוותיק שלום רוזנפלד כי שימשתי סוכן של הקג"ב ללא ידיעתי. הסערה שככה בסופו של דבר, אבל למדתי שיעור חשוב על קנאת עיתונאים בקולגה שהביא סיפור טוב.

    כעבור שנה, ב־1986, הגעתי לוושינגטון כשליח רשות השידור. אחד מעמיתי, עיתונאי שהיה מוצב גם הוא בבירה האמריקאית, הציע לי להגיע בכל לילה לדוכן עיתונים בכתובת מסוימת, לשים את ידי על גיליון של ה"וושינגטון פוסט" שיצא זה הרגע ממכונת הדפוס ולדווח ראשון ברדיו את כותרותיו. אמרתי לו: "אני רוצה שה'פוסט' יצטט אותי ולא להפך".

    וכך היה. כשחשפתי את פרשת איראנגייט - עסקת הנשק החשאית בין ישראל, ארצות הברית ואיראן, העיתונים וערוצי הטלוויזיה החשובים בעולם עשו פולו־אפ לסיפור. אבל היו גם כאלה שלא ראו בעין יפה את העובדה שחשפתי את ישראל בקלונהּ. עיתונאים בכירים דרשו מרשות השידור להעניש אותי על שביצעתי את עבודתי ולהחזיר אותי לארץ. זה לא קרה, בסופו של דבר.

    הפרק הרביעי בספר עוסק אפוא בפרשה המפותלת הזאת, שנשמעת כאילו נכתבה על ידי סופר ריגול. היא עוררה סערה פוליטית גדולה בישראל ובוושינגטון כאחת - והמחישה לי שוב כי המקצוע הנפלא הזה - עיתונות - עלול לעתים להיות קן של צפעונים.

    הפרק הבא שופך אור על הדרך שבה מתקבלות החלטות הרות גורל בפורומים הבכירים ביותר של מדינת ישראל - הקבינט המדיני־ביטחוני ומליאת הממשלה. בעיצומו של תהליך השלום עם מצרים ניסתה ממשלת בגין לקבוע עובדות בשטח באמצעות הקמת יישובים חדשים, הצבת מתקני קידוח מים והכשרת שטחים חקלאיים בפתחת רפיח שבצפון סיני. אלא שמישהו דאג להדליף את ההחלטה הסודית, ועוד בטרם יבשה הדיו על פרוטוקול הישיבה של ועדת השרים, כבר חשפתי אותה במהדורת החדשות של קול ישראל. הניסיון לעבוד על המצרים השיג בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה: ישראל נאלצה להחזיר את סיני עד לסנטימטר האחרון ולפנות את כל היישובים הישראליים ששכנו בחצי האי.

    סיפור פתחת רפיח ממחיש את אחד הכללים החשובים בעבודה בין מקור לעיתונאי: אם לא התקבלה עמדתך בדיון בממשלה או בפורומים אחרים - תמשיך להילחם על דעתך באמצעות ההדלפה לתקשורת. ואם יתברר שגם צדקת, מה טוב.

    לפרק השישי של הספר קראתי "חותר לשלום: שנות ה־80 העליזות", והוא מוקדש לאיש שיצחק רבין כינה "חתרן בלתי־נלאה" - ראש הממשלה ונשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. פרס הרוויח את הכינוי הזה ביושר: בשנים 1984-1988, שבהן חלק עם יצחק שמיר ברוטציה את תפקידי ראש הממשלה ושר החוץ, עשה פרס ככל יכולתו כדי לפעול מאחורי גבו של שמיר. מסמכים ופרוטוקולים של פגישות שהגיעו לידי הצביעו על מעשים שעולה מהם ריח של בגידה. לימים, כשפרס כבר היה נשיא המדינה, פרסמתי ב"ידיעות אחרונות" תחקיר מקיף על מעלליו באותן שנים. הוא זעם וקרא לי לשיחת נזיפה קשה. לזכותו ייאמר שזה לא פגע ביחסי העבודה בינינו.

    ואם בפרס עסקינן: ב־24 באוגוסט 1993 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה דרמטית על פגישה שנערכה בחשאי בין שר החוץ הישראלי לבין בכיר באש"ף. "פרס קיים פגישה חשאית בשוודיה עם בכיר באש"ף", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. זה היה שנתיים בלבד אחרי דעיכתה של האינתיפאדה הראשונה ולאחר מלחמת המפרץ, שבמהלכה התייצב ערפאת לצדו של סדאם חוסיין. אש"ף נחשב אז לאויב מר, והפגישות עם נציגיו נאסרו על פי חוק. כך שהיה מדובר ברעידת אדמה.

    טעות אחת היתה בידיעה: הפגישה לא נערכה בסטוקהולם בירת שוודיה, אלא באוסלו בירת נורווגיה. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

    הפרק השביעי מוקדש, אם כך, לאחד המהלכים מעוררי המחלוקת ביותר בתולדות המדינה - תהליך אוסלו - שהיתה לי הזכות לחשוף אותו לראשונה. אפשר להתווכח אם ההסכמים טמנו בחובם סיכוי אמיתי לשלום או שמא היו אסון. דבר אחד בטוח: כל ראשי הממשלה מאז רצח רבין, כולל נתניהו, הקפידו לשמור עליהם, אולי מתוך ידיעה שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

    הפרק שאחריו הוא מעין סגירת מעגל. ספרי הראשון, "כדור של"ג",3 היה תחקיר מקיף על הנסיבות שהביאו לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה וניתח את המהלכים הפוליטיים והמדיניים שמאחורי המלחמה המיותרת ההיא, שגדעה את חייהם של יותר מ־1,000 חיילים, הותירה עוד אלפים נכים בגופם או בנפשם והובילה את צה"ל לשקוע בבוץ הלבנוני במשך 18 שנה. בספרי זה אני חוזר אל המלחמה ההיא ומתאר כיצד שכנעו הפלנגות הנוצריות את קברניטי המדינה ומערכת הביטחון באותה עת להכניס את צה"ל ללבנון - לא כדי להגן על יישובי הצפון, כפי שאפשר אולי להתרשם משמה המקורי של המלחמה - מבצע שלום הגליל - אלא כדי לשרת אינטרסים זרים הקשורים למלחמת העדות בלבנון ושאין להם שום קשר לביטחון הלאומי של ישראל. הם עשו זאת בשלל דרכים - החל בהתרברבות ביכולות צבאיות שלא היו ולא נבראו וכלה בסעודות מפוארות ודשנות של בשר כבש עסיסי ומעדנים משובחים שהוטסו מהמעדניות הנחשבות ביותר בפריז, על שולחנות שסביבם הסבו מפקדי צה"ל, בכירי המוסד ושר הביטחון אריאל שרון.

    בפרק האחרון אני מתאר את פגישותי עם המרגל הישראלי יונתן פולארד - האיש שהפך לגיבור בישראל ולסדין אדום עבור הממשל בוושינגטון וזרועות המודיעין האמריקאיות. בפעם הראשונה ראיתי את פולארד בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון, בעת הקראת גזר הדין שלו ושל אשתו אן. בפעם השנייה ראיתי אותו כעבור 17 שנים, בתחילת 2004, כאשר קיבלתי פנייה מפתיעה מאיש קשר שביקש להישאר אלמוני: "ג'ונתן פולארד מבקש להיפגש איתך". כך הייתי לעיתונאי הראשון שראיין את פולארד פנים אל פנים, מאחורי חומות הכלא.

    "אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה שבו מדינה בגדה בסוכן שלה בדרכים רבות כל כך כפי שעשתה ישראל במקרה שלי", אמר לי פולארד. "הם לא רק נטשו אותי, אלא גם הפעילו את משפחתי הקרובה ביותר כדי להשתיק אותי. זה משהו שאי־אפשר להשלים איתו".

     

    ▪▪▪

     

    על קיר חדר העבודה שלי, בביתנו שבתל אביב, תלויות תמונותי עם מנהיגי עולם, נשיאים וראשי ממשלות: הנשיאים האמריקאים רייגן, בוש הבן ואובמה, נשיא צרפת ז'אק שיראק, וכל ראשי הממשלה מאז בגין. את כולם ראיינתי, לא פעם לצד עמיתי וחברי זה עשרות שנים, חתן פרס ישראל לתקשורת נחום ברנע. אבל הסיפורים הגדולים באמת, החשיפות המטלטלות והמהדהדות, לא הגיעו מהם. מאחורי הסיפורים הגדולים עומדים אנשים אלמונים, פחות או יותר, שביקשו להישאר כאלה - מזכירת המנכ"ל, עוזרת השר, הדיפלומט הזוטר. הם, המדליפים, פעלו ממניעים שונים, חלקם ממניעים אישיים וחלקם למען מה שראו כטובת המדינה. אבל כולם, עד האחרון שבהם, עשו בכך שירות שלא יסולא בפז: לא עבורי, העיתונאי, אלא עבור הדמוקרטיה הישראלית.

     

     

    שמעון שיפר, הכתב והפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות" ומבכירי העיתונאים בישראל, החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1974 . בין השנים 1989-1979 הוא שימש ככתב המדיני וככתב בוושינגטון של קול ישראל, ובשלהי שנות ה– 80 הצטרף ל"ידיעות אחרונות". במסגרת תפקידיו סיקר שיפר את כל האירועים המדיניים והביטחוניים החשובים ב– 40 השנים האחרונות, ובהם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, שיחות אוסלו, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה וההתנתקות מרצועת עזה. הוא ליווה כעיתונאי את כהונתם של כל ראשי הממשלה מבגין ועד נתניהו, קיים עשרות מפגשים וראיונות עם מנהיגי העולם וחתום על מאות חשיפות וסיפורים בלעדיים. המתריע ־ שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד הוא ספרו השני של שמעון שיפר. ספרו הראשון, "כדור של"ג: סודות מלחמת לבנון", יצא אף הוא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". עיצוב

    עוד על הספר

    לעיניך בלבד שמעון שיפר

    מבוא
     

    אני מצלמה שצַמצמה פתוח, קולט בלבד, רושם מבלי לחשוב. רושם את האיש המתגלח בחלון שמנגד ואת האישה בקימונו החופפת את שערה. יום אחד יהיה צורך לפתח את הרשמים, להדפיסם בקפידה, לקבּעם.

    כך כותב הסופר הבריטי כריסטופר אישרווד בפתח ספרו "פרידה מברלין", שנדפס לראשונה ב־1939 והפך לאחד הרומנים החשובים ביותר של המאה ה־20.1 בספר, המכיל שתי נובלות שעלילתן מתרחשת בברלין של תחילת שנות ה־30, ערב עליית הנאצים לשלטון, מתאר אישרווד את הסימנים שהעידו על העתיד לבוא: הפיכתה של גרמניה למעצמת רֶשע בהנהגתו של אדולף היטלר, שהוביל למלחמת העולם השנייה ולהשמדתם של שישה מיליון יהודים.

    כמו סופר טוב, גם עיתונאי נדרש לשלוש תכונות שבלעדיהן לא יוכל לבצע את עבודתו: סקרנות, יכולת לזהות סיפור וכישרון לתאר את הפרטים בהקשר העמוק שלהם. כמו שאמר לי עורך ותיק בקול ישראל באביב 1974, כשהתקבלתי לעבודה ברשות השידור: "המבחן שלך הוא אם אחרי שתעבור ליד פח אשפה, תוכל לומר לי מהו מקור הריח בו".

    כשהייתי בכיתה ח', המחנכת טובה אילן ז"ל - לימים חברת כנסת - עמדה על סקרנותי ואמרה: "אתה תהיה עורך עיתון בית הספר". זה לא היה מובן מאליו. הייתי עולה חדש מהונגריה שהעברית אינה שפת אמו. למדו איתי ילדים מהיישובים הוותיקים משואות יצחק ועין צורים. ובכל זאת היא בחרה בי.

    כך שמאז שעמדתי על דעתי רציתי להיות עיתונאי; להיות מצלמה שמנציחה רגעים, נופים, שיחות אקראיות, מציאות. לימים הבנתי שמלאכת הצילום היא רק ההתחלה, ולאחריה נדרש ממך לקבע את הרגעים, לסדר אותם בהקשר רחב, לסייע לקוראת, למאזין או לצופה להבין מאיפה הדברים הולכים ולאן, מה נובע ממה, ובעיקר - להצביע על התופעות שמחייבות שינוי או תיקון.

    הכתבה הראשונה שלי כעיתונאי, ב־1974, עסקה במחירי המצות בירושלים לקראת חג הפסח. לקראת שידורה טלפנתי בהתרגשות לבני משפחתי ולחברי וביקשתי מהם להאזין לתוכנית "בחצי היום" בקול ישראל. הם האזינו, אבל הכתבה לא שודרה. "מצטערת", אמרה העורכת, "היו נושאים אחרים שהייתי חייבת לשדר".

    שנים אחר כך, כשפרסמתי כותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות", עוד נהגתי לבדוק בקיוסק שליד ביתנו אם הידיעה התפרסמה גם בעותקים של העיתון שנמכרו שם.

    אחרי 45 שנה של עבודה ברדיו, בטלוויזיה ובעיקר ב"ידיעות אחרונות", החלטתי להגיש לקוראות ולקוראים מפת דרכים שמבוססת על הסיפורים ששידרתי ועל התחקירים שפרסמתי ולחשוף את הזרעים שמהם צמחו סיפורים קטנים וגדולים כאחד.

     

    ▪▪▪

     

    בתקופת כהונתו של בן בראדלי כעורך ה"וושינגטון פוסט" חשף העיתון את שני הסיפורים הגדולים ביותר בתולדות העיתונות בעידן המודרני - מסמכי הפנטגון, שהביאו לקיצור המלחמה בווייטנאם (ופורסמו במקביל גם ב"ניו יורק טיימס"), ופרשת ווטרגייט, שגרמה בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. בספרו האוטוביוגרפי "חיים טובים", בפרק על ווטרגייט, עוסק בראדלי בשאלה כיצד נולד סיפור.

    "יש סיפורים שקשה להבחין בהם משום שהרמזים על קיומם מוסווים, במקרה או בכוונה", כותב העורך המיתולוגי, "וישנם סיפורים שמוטחים בפניך ואינם משאירים מקום לספק שמדובר בסיפור ענקי. ווטרגייט היה כזה. הכתב שסיקר את המשטרה המקומית הביא למערכת סיפור שתיאר פריצה שאירעה אחרי חצות הלילה למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם ווטרגייט שבוושינגטון. הם היו חמישה גברים, דיווח הכתב, שלבשו חליפות, הרכיבו משקפיים כהים, עטו כפפות מנתחים והיו מצוידים במכשירי קשר. הם דיברו ספרדית ובכיסיהם נמצא סכום כסף גדול בשטרות חדשים. ידענו מיד שיש לנו סיפור גדול" (ובראדלי מוסיף: "אבל אתה צריך להיות ריצ'רד ניקסון כדי לטעון שאין כאן סיפור").2

    הסיפור היה עלול לדעוך בתוך כמה ימים אלמלא שני כתבים צעירים, בוב וודוורד וקארל ברנסטין, ומקור חסוי שזכה לכינוי "גרון עמוק" (הכתבים שמרו בקנאות על זהותו של המקור, אך ב־2008 חשף מארק פלט, מי שהיה סגן מנהל האף־בי־איי בתקופת ווטרגייט, כי הוא היה "גרון עמוק"). ההתעקשות של שני העיתונאים להפוך כל אבן שאליה הוביל אותם המקור היא שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו של ניקסון ולמאסרם של יותר מ־40 בכירים בממשל האמריקאי.

    חשיפתה של פרשת ווטרגייט הפכה למודל שאליו שואפים כל אמצעי התקשורת וכל מי שחפץ לעסוק בעיתונות. התמדה והטלת ספק, כך למדנו מסיפור ווטרגייט, הן תכונות נוספות שחובתנו כעיתונאים לאמץ בבואנו לפענח את מה שרואות עינינו ואת פיסות המידע שמגיעות אלינו. אך לצד ההכרה בכך שאסור לנו להירדם בשמירה ושעלינו להיות קשובים למתרחש בתחומי הסיקור שהופקדנו עליהם, מוטלת עלינו חובה נוספת - לנהוג בענווה ובצניעות. לא אנחנו הסיפור. בעידן שבו עיתונאים מעמידים במרכז את עצמם ולא את הסיפור וגיבוריו, זה אינו מובן מאליו.

    משה ורדי, העורך החשוב והמוערך ביותר בשנות עבודתי ב"ידיעות אחרונות", נהג לצנן את התלהבותי כשסיפרתי לו על סקופ שהשגתי. "תאמר לי", היה שואל, "הסיפור הזה הוא בלעדי, או שזה גם סיפור נכון?"

    הדרישה לבדוק את אמיתות הפרטים בסיפור חשובה לא פחות מהפרסום עצמו. זוהי חובתנו לקוראים, לצופים ולמאזינים, אך לא רק להם: עלינו לזכור תמיד שמאחורי כל סיפור עיתונאי עומדים בני אדם, שבמקרה של טעות עלולים להיפגע, לפעמים באורח אנוש.

    אסור לנו לצאת מנקודת הנחה שתמיד נוכל להתנצל או לפרסם תיקון. הניסיון לזכות בהתנצלות או בתיקון מאמצעי תקשורת, בעקבות ידיעה שגויה שפורסמה עליך, דומה לפעמים לעקירת שן בינה. הנה אנקדוטה שממחישה זאת: מישהו מתקשר לעיתון ומתלונן שפרסמו ידיעה על מותו אף על פי שהוא חי וקיים. "אדוני", משיב לו העורך, "איננו נוהגים להכחיש ידיעות שלנו. במקרה שלך, נפרסם ידיעה שנולדת מחדש".

    באוקטובר 2018, כשזכיתי בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים, אמרתי: "הפרס הזה לא היה מגיע לי בלי העזרה והשותפות עם רעייתי רחלה ז"ל, שהסתלקה מהעולם בלי לזכות לחמלה מצד מערכת הבריאות. אני מקדיש את הפרס גם לעיתונאים שעושים את עבודתם במסירות לגילוי האמת על המתרחש במערכות חיינו. בלי עבודת רגליים אין עיתונות".

    לצערי, עיתונאים הנשענים על עבודת שטח הפכו בשנים האחרונות לזן נכחד. למרות השינויים הטכנולוגיים, אני עדיין מאמין בעיתונות שלא נשענת על הודעות לעיתונות (קומוניקטים). ישנם היום כתבים שמקבלים הודעה לעיתונות, עושים לה קופי־פייסט ושולחים למערכת כידיעה חדשותית, מבלי שיטרחו אפילו לבדוק את העובדות. לעתים מספר הטלפון וכתובת המייל של הדובר או היחצן עדיין מתנוססים בתחתית הידיעה. השימוש בקומוניקט חייב להיות בתחילת העבודה ולא בסופה. עיתונאי צריך לכתת את רגליו. כתב לענייני בריאות חייב להסתובב בבתי חולים; כתב צבאי צריך להימצא בשטח; על כתב פוליטי להסתודד במסדרונות הפוליטיים; וכך הלאה. עיתונאי אינו יכול להישאר בחדר הממוזג, מתחת לניאונים. אילו הייתי עורך עיתון והייתי רואה את הכתבים שלי בחדריהם, הייתי אומר להם: "מה אתם עושים פה? צאו לשטח!"

     

    ▪▪▪

     

    אחרי יותר מ־40 שנות שידור, כתיבה ופרסום של תחקירים על התנהלותם המכוערת, המופקרת ולעתים גם הפלילית של פוליטיקאים ושל מנהלים בכירים בשירות הציבורי, אחרי שסיקרתי את כל ראשי הממשלות מבגין ועד נתניהו ואת כל המערכות הצבאיות והמהלכים המדיניים שהתרחשו בתקופה זו, החלטתי לספק לקוראים הצצה אל אחורי הקלעים של הסיפורים שמחוללים לעתים שינויים דרמטיים בחיינו. לשם כך בחרתי לתאר בספר זה כמה פרשות שחשפתי, תחקירים שפרסמתי וידיעות בלעדיות שהבאתי במרוצת השנים.

    הפרק הראשון עוסק בנשמת אפה של העבודה העיתונאית - ההדלפה. מדוע בוחר בעל תפקיד רשמי לסכן את מקור פרנסתו, ולפעמים גם את חירותו, ולהדליף מידע לעיתונאי? ומה עושה השלטון כדי לסתום את צינור החמצן הזה, שבלעדיו חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם אות מתה? בפרק אתאר, בין השאר, כיצד נזף בי ראש הממשלה המנוח מנחם בגין כאשר חשפתי מברק סודי ביותר שהיה מיועד לעיניו בלבד, ומדוע סירב להפעיל את השב"כ כדי שיחשוף את המקור; אספר כיצד שיחת טלפון אקראית שערכתי הביאה לסיום תפקידו של בכיר בקרן היסוד, שהשתמש בכספי העם היהודי כדי להתרועע עם המאהבת שלו; אגלה מה רשום על פיסת נייר הטואלט מחדר השירותים של בכיר במשרד החוץ, ששמורה עד היום בארכיון הפרטי שלי; וגם כיצד גרמתי מבוכה גדולה ליו"ר האופוזיציה שמעון פרס אחרי הפצצת הכור בעיראק.

    הפרק השני עוסק בדמות שמשפיעה על חיינו יותר מכל אדם אחר - ראש הממשלה בנימין נתניהו. ככתב מדיני הכרתי את נתניהו עוד לפני שנבחר בפעם הראשונה לראשות הממשלה, ב־1996. ראיתי כיצד בני הזוג נתניהו מתעקשים לחשוף את ילדיהם הפעוטים בפני העולם כאילו היו בני הזוג קנדי וצפיתי במו עיני ביאיר ובאבנר מנהלים מלחמת כריות בקודש הקודשים של הבית הלבן - החדר הסגלגל.

    כראש ממשלה, וגם כיו"ר האופוזיציה, נהג נתניהו להדליף מידע סודי ביותר שהגיע לידיו - לא פעם מתוך מניעים פוליטיים. זה לא מנע ממנו לעשות את מה שבגין סירב לעשות בתוקף - להפעיל את השב"כ כדי לאתר מדליפים. גם על כך אכתוב. כמו כן אתאר כיצד מידע על בקבוק יין משובח בשווי 1,200 אירו, שבני הזוג נתניהו הזמינו לחדרם במלון פאר בצרפת, הוביל לתחקיר שחולל סערה וגרם לגברת נתניהו להאשים אותי שאני "גוזל אוכל מפיהם של ילדיה", לא פחות.

    הפרק הבא עוסק בפגישה חשאית שנערכה ב־1985 בפריז בין שגריר ישראל בצרפת, עובדיה סופר, לשגריר ברית המועצות שם. היה זה טרם נפילת מסך הברזל, והפגישה עסקה באפשרות שמוסקבה תאפשר עליית יהודים לישראל תמורת נסיגה ישראלית מרמת הגולן. מברק ששלח סופר לראש הממשלה שמעון פרס ולשר החוץ יצחק שמיר, ובו דיווח על מהלך הפגישה, הגיע לידי, וכשחשפתי אותו בקול ישראל פרצה מהומת אלוהים. בקרמלין זעמו על הדלפת דבר הפגישה - וגם בירושלים. הגדיל לעשות שמיר, שכינה את המקור שלי "בוגד". במשך כמעט שבוע עסקה התקשורת בפגישת השגרירים, וכמעט כל העיתונים הקדישו לנושא את מאמרי המערכת שלהם. מרבית הכותבים שיבחו אותי על ההישג העיתונאי, אבל לא כולם. בטור ב"מעריב", תחת הכותרת "שיפר, אכלת אותה", האשים אותי העיתונאי הוותיק שלום רוזנפלד כי שימשתי סוכן של הקג"ב ללא ידיעתי. הסערה שככה בסופו של דבר, אבל למדתי שיעור חשוב על קנאת עיתונאים בקולגה שהביא סיפור טוב.

    כעבור שנה, ב־1986, הגעתי לוושינגטון כשליח רשות השידור. אחד מעמיתי, עיתונאי שהיה מוצב גם הוא בבירה האמריקאית, הציע לי להגיע בכל לילה לדוכן עיתונים בכתובת מסוימת, לשים את ידי על גיליון של ה"וושינגטון פוסט" שיצא זה הרגע ממכונת הדפוס ולדווח ראשון ברדיו את כותרותיו. אמרתי לו: "אני רוצה שה'פוסט' יצטט אותי ולא להפך".

    וכך היה. כשחשפתי את פרשת איראנגייט - עסקת הנשק החשאית בין ישראל, ארצות הברית ואיראן, העיתונים וערוצי הטלוויזיה החשובים בעולם עשו פולו־אפ לסיפור. אבל היו גם כאלה שלא ראו בעין יפה את העובדה שחשפתי את ישראל בקלונהּ. עיתונאים בכירים דרשו מרשות השידור להעניש אותי על שביצעתי את עבודתי ולהחזיר אותי לארץ. זה לא קרה, בסופו של דבר.

    הפרק הרביעי בספר עוסק אפוא בפרשה המפותלת הזאת, שנשמעת כאילו נכתבה על ידי סופר ריגול. היא עוררה סערה פוליטית גדולה בישראל ובוושינגטון כאחת - והמחישה לי שוב כי המקצוע הנפלא הזה - עיתונות - עלול לעתים להיות קן של צפעונים.

    הפרק הבא שופך אור על הדרך שבה מתקבלות החלטות הרות גורל בפורומים הבכירים ביותר של מדינת ישראל - הקבינט המדיני־ביטחוני ומליאת הממשלה. בעיצומו של תהליך השלום עם מצרים ניסתה ממשלת בגין לקבוע עובדות בשטח באמצעות הקמת יישובים חדשים, הצבת מתקני קידוח מים והכשרת שטחים חקלאיים בפתחת רפיח שבצפון סיני. אלא שמישהו דאג להדליף את ההחלטה הסודית, ועוד בטרם יבשה הדיו על פרוטוקול הישיבה של ועדת השרים, כבר חשפתי אותה במהדורת החדשות של קול ישראל. הניסיון לעבוד על המצרים השיג בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה: ישראל נאלצה להחזיר את סיני עד לסנטימטר האחרון ולפנות את כל היישובים הישראליים ששכנו בחצי האי.

    סיפור פתחת רפיח ממחיש את אחד הכללים החשובים בעבודה בין מקור לעיתונאי: אם לא התקבלה עמדתך בדיון בממשלה או בפורומים אחרים - תמשיך להילחם על דעתך באמצעות ההדלפה לתקשורת. ואם יתברר שגם צדקת, מה טוב.

    לפרק השישי של הספר קראתי "חותר לשלום: שנות ה־80 העליזות", והוא מוקדש לאיש שיצחק רבין כינה "חתרן בלתי־נלאה" - ראש הממשלה ונשיא המדינה לשעבר שמעון פרס. פרס הרוויח את הכינוי הזה ביושר: בשנים 1984-1988, שבהן חלק עם יצחק שמיר ברוטציה את תפקידי ראש הממשלה ושר החוץ, עשה פרס ככל יכולתו כדי לפעול מאחורי גבו של שמיר. מסמכים ופרוטוקולים של פגישות שהגיעו לידי הצביעו על מעשים שעולה מהם ריח של בגידה. לימים, כשפרס כבר היה נשיא המדינה, פרסמתי ב"ידיעות אחרונות" תחקיר מקיף על מעלליו באותן שנים. הוא זעם וקרא לי לשיחת נזיפה קשה. לזכותו ייאמר שזה לא פגע ביחסי העבודה בינינו.

    ואם בפרס עסקינן: ב־24 באוגוסט 1993 פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה דרמטית על פגישה שנערכה בחשאי בין שר החוץ הישראלי לבין בכיר באש"ף. "פרס קיים פגישה חשאית בשוודיה עם בכיר באש"ף", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. זה היה שנתיים בלבד אחרי דעיכתה של האינתיפאדה הראשונה ולאחר מלחמת המפרץ, שבמהלכה התייצב ערפאת לצדו של סדאם חוסיין. אש"ף נחשב אז לאויב מר, והפגישות עם נציגיו נאסרו על פי חוק. כך שהיה מדובר ברעידת אדמה.

    טעות אחת היתה בידיעה: הפגישה לא נערכה בסטוקהולם בירת שוודיה, אלא באוסלו בירת נורווגיה. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

    הפרק השביעי מוקדש, אם כך, לאחד המהלכים מעוררי המחלוקת ביותר בתולדות המדינה - תהליך אוסלו - שהיתה לי הזכות לחשוף אותו לראשונה. אפשר להתווכח אם ההסכמים טמנו בחובם סיכוי אמיתי לשלום או שמא היו אסון. דבר אחד בטוח: כל ראשי הממשלה מאז רצח רבין, כולל נתניהו, הקפידו לשמור עליהם, אולי מתוך ידיעה שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

    הפרק שאחריו הוא מעין סגירת מעגל. ספרי הראשון, "כדור של"ג",3 היה תחקיר מקיף על הנסיבות שהביאו לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה וניתח את המהלכים הפוליטיים והמדיניים שמאחורי המלחמה המיותרת ההיא, שגדעה את חייהם של יותר מ־1,000 חיילים, הותירה עוד אלפים נכים בגופם או בנפשם והובילה את צה"ל לשקוע בבוץ הלבנוני במשך 18 שנה. בספרי זה אני חוזר אל המלחמה ההיא ומתאר כיצד שכנעו הפלנגות הנוצריות את קברניטי המדינה ומערכת הביטחון באותה עת להכניס את צה"ל ללבנון - לא כדי להגן על יישובי הצפון, כפי שאפשר אולי להתרשם משמה המקורי של המלחמה - מבצע שלום הגליל - אלא כדי לשרת אינטרסים זרים הקשורים למלחמת העדות בלבנון ושאין להם שום קשר לביטחון הלאומי של ישראל. הם עשו זאת בשלל דרכים - החל בהתרברבות ביכולות צבאיות שלא היו ולא נבראו וכלה בסעודות מפוארות ודשנות של בשר כבש עסיסי ומעדנים משובחים שהוטסו מהמעדניות הנחשבות ביותר בפריז, על שולחנות שסביבם הסבו מפקדי צה"ל, בכירי המוסד ושר הביטחון אריאל שרון.

    בפרק האחרון אני מתאר את פגישותי עם המרגל הישראלי יונתן פולארד - האיש שהפך לגיבור בישראל ולסדין אדום עבור הממשל בוושינגטון וזרועות המודיעין האמריקאיות. בפעם הראשונה ראיתי את פולארד בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון, בעת הקראת גזר הדין שלו ושל אשתו אן. בפעם השנייה ראיתי אותו כעבור 17 שנים, בתחילת 2004, כאשר קיבלתי פנייה מפתיעה מאיש קשר שביקש להישאר אלמוני: "ג'ונתן פולארד מבקש להיפגש איתך". כך הייתי לעיתונאי הראשון שראיין את פולארד פנים אל פנים, מאחורי חומות הכלא.

    "אני לא מכיר מקרה בהיסטוריה שבו מדינה בגדה בסוכן שלה בדרכים רבות כל כך כפי שעשתה ישראל במקרה שלי", אמר לי פולארד. "הם לא רק נטשו אותי, אלא גם הפעילו את משפחתי הקרובה ביותר כדי להשתיק אותי. זה משהו שאי־אפשר להשלים איתו".

     

    ▪▪▪

     

    על קיר חדר העבודה שלי, בביתנו שבתל אביב, תלויות תמונותי עם מנהיגי עולם, נשיאים וראשי ממשלות: הנשיאים האמריקאים רייגן, בוש הבן ואובמה, נשיא צרפת ז'אק שיראק, וכל ראשי הממשלה מאז בגין. את כולם ראיינתי, לא פעם לצד עמיתי וחברי זה עשרות שנים, חתן פרס ישראל לתקשורת נחום ברנע. אבל הסיפורים הגדולים באמת, החשיפות המטלטלות והמהדהדות, לא הגיעו מהם. מאחורי הסיפורים הגדולים עומדים אנשים אלמונים, פחות או יותר, שביקשו להישאר כאלה - מזכירת המנכ"ל, עוזרת השר, הדיפלומט הזוטר. הם, המדליפים, פעלו ממניעים שונים, חלקם ממניעים אישיים וחלקם למען מה שראו כטובת המדינה. אבל כולם, עד האחרון שבהם, עשו בכך שירות שלא יסולא בפז: לא עבורי, העיתונאי, אלא עבור הדמוקרטיה הישראלית.