המוח שלי ואני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המוח שלי ואני
מכר
מאות
עותקים
המוח שלי ואני
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המוח שלי ואני

5 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דורון נשר הוא סופר שקנה את פרסומו כאיש טלוויזיה, שדרן רדיו ושחקן קולנוע.

    הוא נולד בשנת 1954 ברעננה לאב שעבד כנהג אגד ולאם עקרת בית. הוא שירת בלהקת גיסות השריון ולמד במסלול לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך שיחק בסרטי קולנוע וטלוויזיה ישראליים (בהם "אינדיאני בשמש" ו"צלילה חוזרת"), הנחה את תוכנית הטלוויזיה לילדים ולנוער "שיישאר בינינו", וכתב את התסריט לסרט המצליח "בלוז לחופש הגדול" (1988). בעקבות הופעותיו המצליחות בתוכנית האירוח "סוף־שבוע עם ירון לונדון", זכה נשר להכרה ציבורית רחבה. במהלך השנים הוא ביים סרטים ופרסומות, היה שותף לבניית קמפיינים פוליטיים, הגיש את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה" (גלי צה"ל), והוציא לאור שני ספרי ילדים וספר שירה. ספרו הראשון למבוגרים, "אחד מרעננה" (הספרייה החדשה, 2001), היה רב־מכר וזכה בשבחים. החל משנת 2000 שימש נשר שליח קק"ל בארצות הברית והתגורר עם משפחתו בקליפורניה. כשחזר לישראל בשנת 2010 החל להגיש בימי שבת את התוכנית "תושב חוזר" (גלי צה"ל), העלה מופע יחיד על אביו ("זה לא פשוט") והשתתף בסדרת הטלוויזיה "בלתי הפיך".

    בספטמבר 2012 לקה נשר באירוע מוחי ואושפז במצב קשה בבית החולים בילינסון. בתום שלושה שבועות הוא הועבר לבית החולים לוינשטיין, להמשך שיקום, ושהה שם כחצי שנה. בהמשך טופל במרכז שיקום של מכבי ברעננה.

    דורון נשר נשוי לנילי, ומתגורר עמה ברמת השרון. לזוג שתי בנות, מיקה ועמליה. לנשר יש גם בן מנישואיו הראשונים, מתן.

    על ספרו "המוח שלי ואני", שמתעד את שיקומו הארוך, עבד נשר במשך שמונה שנים.

    תקציר

    בסוף אוגוסט 2012 , כשהיה בביתו, עבר דורון נשר אירוע מוחי קשה, שבעקבותיו הוא הובהל לבית החולים בילינסון. הרופאים הצליחו להציל את חייו, אבל רבות מיכולותיו הקודמות, בעיקר יכולות הדיבור והתנועה, נפגעו קשות. כעבור כשלושה שבועות הועבר נשר לבית החולים לוינשטיין, והֵחֵל מסע שיקום ארוך ומייסר, שנמשך עד היום.

    “המוח שלי ואני״, ספר שעליו עמל דורון נשר בשמונה השנים האחרונות, הוא רומן אוטוביוגרפי אחר לגמרי – מעשה ספרותי שמספק הזדמנות חד־פעמית לעקוב אחרי התמודדות פיזית ונפשית עם פגיעה מוחית. נשר, מכוכבי הטלוויזיה והרדיו הגדולים של שנות השמונים והתשעים בישראל, חושף בספר את חוויותיו האישיות מרגעי ההתעוררות הראשונים, דרך ימי האשפוז בבית לוינשטיין ולאורך חיי יומיום רצופים רגעי ייאוש מתסכלים והצלחות קטנות ומפעימות.

    בשפתו שלו, הייחודית כל כך, מגולל דורון נשר את הקשיים העצומים שעמדו בפניו, קשיים בלתי נתפסים עבור רוב האנשים. מה עובר על אדם שאיבד את יכולות הדיבור, התקשורת והתנועה? איך הוא מחזיר אותן לעצמו? והאם בכלל זה אפשרי? סיפורו האישי והכן עד כאב של נשר מנסה לענות על השאלות האלה בשפה חצי־שבורה וחצי־מפתיעה במורכבותה, במאמץ ניכר לחפש אחר המילים המדויקות, ובעברית ששורשיה במקורות ושנותרה שמורה, למרות הפגיעה, עמוק במוחו של אדם אשר ליהטט כל חייו בשפה העברית.

    “המוח שלי ואני״ מאת דורון נשר (“אחד מרעננה״ הוצאת הספרייה החדשה) הוא רומן מעורר השראה ומרגש, וגם שיר אהבה למילים, לשפה ולתקשורת האנושית. מעל שורותיו מרחפים חנו המוכר של נשר וסגנונו הייחודי, שניכרים, למרות הכול, בַּמלחמה שלו על כל מילה.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
    יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר.
    קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר.
    מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים.
    אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף.
    הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2.
    ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.
     
    בילינסון, תחילת ספטמבר 2012
    (שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)
     
     
    פקחתי את עינַי.
    אני רואה פרצופים.
    אני רואה את אלכס אנסקי.
    מוזר.
    מה אלכס אנסקי עושה פה?
    יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?
    כנראה שזו שבת.
    הוא משדר שעה לפנַי.
    רציתי להגיד משהו,
    אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.
     
    פקחתי שוב את עינַי.
    בילו.
    אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.
    קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:
    שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.
    אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.
    גיא מרוז.
    נרדמתי.
     
    פקחתי עיניים.
    המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: "הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!"
    נרדמתי.
     
    הוא ואני, שנה וחצי אחרי...
     
    בלילה־בלילה יש לנו, לאשתי ולי, לילה לא מוצלח. אני לא יודע לָמה, זה מאז שחזרתי מבית לוינשטיין. היא, יש לה סיבות משלה: ההסעות שלי לבית החולים ובחזרה, ההאכלה שלי, התרופות שלי, ונוסף לזה הבת שלנו, שהיא מעל גיל עשרים, שכחה את המפתח שלה. אני, יש לי עניינים שאני לא יודע מה הם, אבל הם שאריות מימים קודמים: זריקה נגד כאבים לכתף, ועוד לא יודע מה...
    אני לא יודע כמה פעמים נילי קמה וחזרה, אבל אז קרה משהו מוזר, מוזר ביותר. הוא אפילו חצה את הגבול של הדברים המוזרים שקורים לנו עכשיו בָּרגיל. היא נכנסה למיטה, רכנה אלי ונתנה לי נשיקה. זה הכול. זה לא היה משהו שהרעיד עולמות, זה לא היה אישור שהיא אוהבת אותי, זה לא היה אישור שאני בסדר. זה היה כמו קו הגנה במירוץ המטורף, שבו אני סוס מירוצים במירוץ לא נגמר.
    כי יוצא שכל הזמן אני במירוץ נגד משהו. בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק. כי כשאני קם בבוקר הכול זה משימות. מהרגע שאני פוקח את עיני ומסיר את השמיכה עם היד הנכונה או עם היד הלא נכונה, אני נעמד, יציב או לא יציב, ומיד אני בפול־ווליום של ריכוז. ואני חייב להצטיין כי אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד. הכול זה אינסוף פרטים שבשביל אחרים הם מה בכך.
    כך זה, למשל, כבר בַּדלת של חדר האמבטיה, כי לנו אין על הרצפה שטיחון. אנחנו שנים מדברים על לקנות אותו. בינתיים מה שמונח שם זאת מגבת מלוכלכת של מישהו מאתמול. אבל אתמול היתה אצלנו העוזרת, אז אין שום מגבת מאתמול. אז אין לי יציבות. ולא נעים לי להתלונן. זאת בסך הכול התחנה הראשונה של היום.
    או במקלחת: אם המים חמים מספיק והעמידה שלי יציבה, אני פתאום שם לב שהמנקה שמה כל דבר במקום. עכשיו לך תגיע עם היד הימנית למתקן של השמפו. אז עכשיו אתה צריך לסגור את המים, לפתוח את הבקבוק של השמפו, להחזיק את השמפו כדי שלא יתהפך, להרים את הפקק, לשים יד כדי שהנוזל יצא לכף היד, ועכשיו אתה צריך להפוך. ואם השגת גם את זה, אז ההצגה חוזרת על עצמה בערך שלוש פעמים עם הסבון הנוזלי.
    הקרב הזה ממשיך בכל טקס הניגוב של הגוף. כך גם בטקס צחצוח השיניים, כך גם לגבי מה ללבוש, וכך גם לגבי ההחלטות מה לאכול, מה לשתות. כל נקודה היא הכרחית לגבי המצב־רוח שלך. אתה מתגייס בכל מאודך להסביר את מצבך, אלא שיכולת ההסבר שלך מוגבלת ביותר.
    אני אסביר בפעם אחרת את אופי המירוץ שהופך אותך לפרש מירוצים, אבל פתאום יש את הנשיקה הזאת. פתאום. ואתה שואל את עצמך: מאיפה?
    כשאתה מקבל סתם נשיקה, אתה בסדר. אתה בסדר. מנוחה למוח. באמצע הלילה, בלי סיבה לכלום, לא עשית כלום — וקיבלת אור ירוק. זו לטיפה למוח. כאילו באמצע הלילה אומרים לו: תירגע, תירגע, תמשיך לנוח. אני לא אויב שלך, אתה בכלל רצוי פה, אין מלחמה שאתה צריך להילחם בה. הרי הדין הוא שברגע שתפקח עיניים אתה נקרא לדגל. אבל עכשיו תישן. אוהבים אותך פה. בעיקר כשיש לילה נורא.
    כשאני מקבל את הנשיקה אני מייצג שניים: הראשון זה אני, ואני מבין את הנשיקה לטובת המוח שלי. הוא השני. הוא ישן לידי. הוא לא יודע אם הוא חי, אם הוא ער. מין מצב כזה שספק אם הוא חי. הנשיקה היא עדות לכך שמצב העניינים בעולם הוא לטובתו. אתה יודע שמותר לך לתת לו רשות כמה שיותר לא להיות. הוא יכול פשוט לנוח. זה לא פשוט. הוא מקבל רשות למות בתוך החיים.
    אני מייצג אותו, את המוח. הוא לא מבין הרבה בחיים. עכשיו שנינו צריכים לנוח.
     
    *
     
    המוח שלי יש לו קיום משל עצמו. יש לי מעט השפעה עליו. כשהוא קם, הוא מיד רוצה איכשהו להצטיין. הוא כל הזמן צריך להצדיק את הערך שלו. הוא לא זקוק לשום תמיכה או עידוד. עכשיו העירו אותו והוא יוצא למלחמה. אני יכול לבקש זמן לעצמי אבל הוא נטול פניות. קשה לדבר איתו על רגשות. כל מה שהוא יודע — או שהצלחת או שלא הצלחת. אני יכול להצדיק את עצמי איכשהו, לייצג אותו, בסיפורים — לא היה נוח, המזרן לא מהסוג הטוב, הייתי רעב, הייתי עייף... אבל הוא כמו עבד שלא מעניין אותו כלום. עבד רק לכללי התחרות הפנימיים של מה שהוא רשום אליו כנראה. גם המעבָר מעניין לעניין, נגיד מפיזיותרפיה לריפוי בעיסוק, לתקשורת, לתרגולת של אחת השיטות, אותו זה לא מעניין מה אני עושה. זה לא מעניין אותו. צא לדרך ועכשיו אנחנו נוכיח שאנחנו טובים יותר. גם אם אין מים חמים באמבטיה, גם אם יש מים חמים באמבטיה — הוא בשלו. לכן אני חייב להשגיח עליו. אני יודע שהוא זקוק למשהו, למנוחה אינסופית. אני רוצה להגיד לו: זה בסדר, אתה ממש בסדר, אתה ראוי למנוחה הזאת. ואם גם קיבלת פתאום נשיקה ואתה כאילו בכלל לא צריך אותה, אז מגיע לך.
    כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש... הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."
     
     

    דורון נשר הוא סופר שקנה את פרסומו כאיש טלוויזיה, שדרן רדיו ושחקן קולנוע.

    הוא נולד בשנת 1954 ברעננה לאב שעבד כנהג אגד ולאם עקרת בית. הוא שירת בלהקת גיסות השריון ולמד במסלול לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך שיחק בסרטי קולנוע וטלוויזיה ישראליים (בהם "אינדיאני בשמש" ו"צלילה חוזרת"), הנחה את תוכנית הטלוויזיה לילדים ולנוער "שיישאר בינינו", וכתב את התסריט לסרט המצליח "בלוז לחופש הגדול" (1988). בעקבות הופעותיו המצליחות בתוכנית האירוח "סוף־שבוע עם ירון לונדון", זכה נשר להכרה ציבורית רחבה. במהלך השנים הוא ביים סרטים ופרסומות, היה שותף לבניית קמפיינים פוליטיים, הגיש את תוכנית הרדיו "ציפורי לילה" (גלי צה"ל), והוציא לאור שני ספרי ילדים וספר שירה. ספרו הראשון למבוגרים, "אחד מרעננה" (הספרייה החדשה, 2001), היה רב־מכר וזכה בשבחים. החל משנת 2000 שימש נשר שליח קק"ל בארצות הברית והתגורר עם משפחתו בקליפורניה. כשחזר לישראל בשנת 2010 החל להגיש בימי שבת את התוכנית "תושב חוזר" (גלי צה"ל), העלה מופע יחיד על אביו ("זה לא פשוט") והשתתף בסדרת הטלוויזיה "בלתי הפיך".

    בספטמבר 2012 לקה נשר באירוע מוחי ואושפז במצב קשה בבית החולים בילינסון. בתום שלושה שבועות הוא הועבר לבית החולים לוינשטיין, להמשך שיקום, ושהה שם כחצי שנה. בהמשך טופל במרכז שיקום של מכבי ברעננה.

    דורון נשר נשוי לנילי, ומתגורר עמה ברמת השרון. לזוג שתי בנות, מיקה ועמליה. לנשר יש גם בן מנישואיו הראשונים, מתן.

    על ספרו "המוח שלי ואני", שמתעד את שיקומו הארוך, עבד נשר במשך שמונה שנים.

    סקירות וביקורות

    אני כותב משמע אני קיים ספרו של איש הטלוויזיה והרדיו, דורון נשר, אמנם אינו רומן, אבל הוא בהחלט ספר מעניין שמלמד על ייחודה ועל כוחה של מלאכת הכתיבה

    קודם כל, הבהרה. היצירה הזאת מכונה בכותרת משנה "רומן אוטוביוגרפי". זה אינו רומן. רומן פירושו עלילה מתפתחת בזמן, פירושו ארגון חומרים ברצף מחושב. כל זה נעדר מכאן. אפילו במילה "ממואר" הייתי נזהר מלהשתמש כאן, כי אף היא מרמזת על ארגון בתיאור אירוע שהיה. מה שיש לפנינו הן רשימות אוטוביוגרפיות קצרות, אשר עוסקות בהשלכות האירוע המוחי הקשה שעבר ב-‭2012‬ איש הרדיו והטלוויזיה, השחקן והתסריטאי, דורון נשר (יליד ‭ .(1954 ‬

    אולם העובדה שאין מדובר כאן במעשה אמנות מחושל אינה אומרת שלא כדאי להתוודע אל הספר הזה. יש בו רגעים קורעי לב, רגעים חכמים, רגעים סיפוריים מלאי הומור נוגה ונבון. וכפי שאטען בסוף: יש בו גם, בעקיפין ולא במתכוון, הארה מעניינת על ייחודה של הכתיבה והקריאה בעידן האנאלפביתי שלנו, המבקש להסיג אותנו לאחור אל התרבות האוראלית שטרם המצאת הכתב (ע"ע עלייתו של הפודקאסט בעידננו).

    "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", כותב משורר קהלת, החכם באדם. במישור בסיסי, הקריאה בספר של נשר היא מילוי הצו הזה. "ואז בבת אחת נגמר הכל. ה־כ־ו־ל", כותב נשר. יש כאן תיאורים עזים של אדם שעולמו חרב עליו. אדם שזקוק לכך שאחרים יקלחו אותו (בחודשים הראשונים); שלא מצליח להבין מהדורת חדשות פשוטה; שהוא ועמיתיו מרגישים גאים אם הצליחו לפתוח, שניים יחדיו, בקבוק של דיאט קולה. נשר מתאר בחריפות את הגילוי המהמם של החולה ש"התרבות שלנו היא תרבות של בריאים נקודה".  את זה הוא מגלה, בין היתר, בחוסר הסבלנות של הבריאים לחולים, חוסר סבלנות מוצנע היטב אך קיים, ואפילו אצל הקרובים לנו ביותר.

    אך הטון אצל נשר אינו של תלונה, כי אם של הכרה אמיצה בעובדות. באחד הרגעים החזקים והמשמעותיים כאן נזכר נשר בשיחה עם חברים בילדות על איין ראנד והערצת המוצלחים שלה. זה היה אי אז בזמן של הבריאות, לפני שנכנס לקבוצת "החלשים": "הייתי רוצה שאיין ראנד תשאף מן הסיגריה ותגיד לי ישר בפנים שאני לא רלוונטי כי אני נכה".

    על אף שהספר הזה מכיל רגעים קודרים ביותר (מחשבות על התאבדות וכן תהיות עצמיות האם חטא כלשהו הביא עליו את עונשו), יש בו רגעים לא מעטים של חסד, רגעים מרטיטים. נשיקה פתאומית שמקבל נשר מאשתו; עדינותו של האח הסיעודי הערבי שמקפיד על פרטיותו של נשר; החברים שמתמידים לבוא פעם בשבוע במשך שנתיים לנגן ולשיר; התובנה המפעימה על הכוח שיש ביכולת להביט ישירות בחולשה: "כי למי יש את האומץ להתעסק עם החולשה? את זה איין ראנד לא הבינה במשוואה שלה. רק מעטים מסוגלים לזה [‭...‬] הכוח של החולשה של קפקא, קירקגור, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, דיוויד פוסטר וואלאס, חנוך לוין. כולם היו שבריריים, אבל הם התעסקו עם הפנים של המנוע שאף אחד לא העז להיכנס לשם".

    חוויה של אירוע מוחי היא קודם כל, כותב נשר, חוויה של בדידות גדולה (בגלל קשיי התקשורת). בנוסף, הקרבה למוות צורבת את התודעה. הפגיעה המוחית גם משפילה במיוחד ונחווית כחדירה ורמיסה של האינטימי ביותר: "נפגענו אישית במקום הכי כואב, המקום הכי נסתר, המקום שמייחד אותנו". ועם זאת, כמו ב'מנהרה' של א"ב יהושע - שבה ממליץ הרופא לגיבור ששיטיון מנץ במוחו להפעיל "את הנפש נגד המוח" - גם אצל נשר אפשר לראות ניצנים של תהייה מטפיזית על ההבדל  בין המוח החומרי ל"אני".

    האירוע המוחי הקשה הותיר את נשר עם פגיעות מוטוריות אבל בעיקר עם פגיעה בדיבור וירידה ביכולות הקוגניטיביות. וזאת צרה צרורה לאדם כמו נשר: "זאת כנראה הצרה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. דווקא לי, שכושר הדיבור שלי הוא לא רק סוג של התקשרות לעולם, אלא הוא העולם! כל מה שרציתי להשיג מאז היותי נער צעיר התגלגל אליי דרך הדיבור. הכתיבה באה אחר כך. הקריאה גם כן. [‭...‬] בתור מופיען על הבמה, שהיום נוהגים לכנות סטנדאפיסט, בתור איש טלוויזיה, איש רדיו שיודע לאלתר".

    כמו בטקסט המדובר של גליה עוז, הרי שגם כאן כדאי לחשוב על הסיבה לכך שהדברים שנשר "מדבר" עליהם מוגשים דווקא בספר (אם כי התשובה לשאלה מדוע נבחר דווקא ספר, שונה  מאוד בשני המקרים). מדוע כתב נשר ספר? בדיוק בגלל שהדיבור קשה עליו, כמובן, בגלל שהוא איבד את יכולת האלתור כפי שהוא כותב כאן. כך, בעקיפין, מלמד אותנו הספר הזה על ייחודה ועל כוחה של מלאכת הכתיבה. הספרות הכתובה היא דיבור לא מאולתר, דיבור שחשבו עליו, דיבור שעבדו עליו, דיבור שערכו אותו. הספרות הכתובה היא דיבור מובחר.

    אריק גלסנר 7 לילות 14/05/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    דורון נשר חוזר אל המלים, והתוצאה מלאה בהומור קודר ותשוקה עמרי הרצוג הארץ 14/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >

    סקירות וביקורות

    אני כותב משמע אני קיים ספרו של איש הטלוויזיה והרדיו, דורון נשר, אמנם אינו רומן, אבל הוא בהחלט ספר מעניין שמלמד על ייחודה ועל כוחה של מלאכת הכתיבה

    קודם כל, הבהרה. היצירה הזאת מכונה בכותרת משנה "רומן אוטוביוגרפי". זה אינו רומן. רומן פירושו עלילה מתפתחת בזמן, פירושו ארגון חומרים ברצף מחושב. כל זה נעדר מכאן. אפילו במילה "ממואר" הייתי נזהר מלהשתמש כאן, כי אף היא מרמזת על ארגון בתיאור אירוע שהיה. מה שיש לפנינו הן רשימות אוטוביוגרפיות קצרות, אשר עוסקות בהשלכות האירוע המוחי הקשה שעבר ב-‭2012‬ איש הרדיו והטלוויזיה, השחקן והתסריטאי, דורון נשר (יליד ‭ .(1954 ‬

    אולם העובדה שאין מדובר כאן במעשה אמנות מחושל אינה אומרת שלא כדאי להתוודע אל הספר הזה. יש בו רגעים קורעי לב, רגעים חכמים, רגעים סיפוריים מלאי הומור נוגה ונבון. וכפי שאטען בסוף: יש בו גם, בעקיפין ולא במתכוון, הארה מעניינת על ייחודה של הכתיבה והקריאה בעידן האנאלפביתי שלנו, המבקש להסיג אותנו לאחור אל התרבות האוראלית שטרם המצאת הכתב (ע"ע עלייתו של הפודקאסט בעידננו).

    "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו", כותב משורר קהלת, החכם באדם. במישור בסיסי, הקריאה בספר של נשר היא מילוי הצו הזה. "ואז בבת אחת נגמר הכל. ה־כ־ו־ל", כותב נשר. יש כאן תיאורים עזים של אדם שעולמו חרב עליו. אדם שזקוק לכך שאחרים יקלחו אותו (בחודשים הראשונים); שלא מצליח להבין מהדורת חדשות פשוטה; שהוא ועמיתיו מרגישים גאים אם הצליחו לפתוח, שניים יחדיו, בקבוק של דיאט קולה. נשר מתאר בחריפות את הגילוי המהמם של החולה ש"התרבות שלנו היא תרבות של בריאים נקודה".  את זה הוא מגלה, בין היתר, בחוסר הסבלנות של הבריאים לחולים, חוסר סבלנות מוצנע היטב אך קיים, ואפילו אצל הקרובים לנו ביותר.

    אך הטון אצל נשר אינו של תלונה, כי אם של הכרה אמיצה בעובדות. באחד הרגעים החזקים והמשמעותיים כאן נזכר נשר בשיחה עם חברים בילדות על איין ראנד והערצת המוצלחים שלה. זה היה אי אז בזמן של הבריאות, לפני שנכנס לקבוצת "החלשים": "הייתי רוצה שאיין ראנד תשאף מן הסיגריה ותגיד לי ישר בפנים שאני לא רלוונטי כי אני נכה".

    על אף שהספר הזה מכיל רגעים קודרים ביותר (מחשבות על התאבדות וכן תהיות עצמיות האם חטא כלשהו הביא עליו את עונשו), יש בו רגעים לא מעטים של חסד, רגעים מרטיטים. נשיקה פתאומית שמקבל נשר מאשתו; עדינותו של האח הסיעודי הערבי שמקפיד על פרטיותו של נשר; החברים שמתמידים לבוא פעם בשבוע במשך שנתיים לנגן ולשיר; התובנה המפעימה על הכוח שיש ביכולת להביט ישירות בחולשה: "כי למי יש את האומץ להתעסק עם החולשה? את זה איין ראנד לא הבינה במשוואה שלה. רק מעטים מסוגלים לזה [‭...‬] הכוח של החולשה של קפקא, קירקגור, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, דיוויד פוסטר וואלאס, חנוך לוין. כולם היו שבריריים, אבל הם התעסקו עם הפנים של המנוע שאף אחד לא העז להיכנס לשם".

    חוויה של אירוע מוחי היא קודם כל, כותב נשר, חוויה של בדידות גדולה (בגלל קשיי התקשורת). בנוסף, הקרבה למוות צורבת את התודעה. הפגיעה המוחית גם משפילה במיוחד ונחווית כחדירה ורמיסה של האינטימי ביותר: "נפגענו אישית במקום הכי כואב, המקום הכי נסתר, המקום שמייחד אותנו". ועם זאת, כמו ב'מנהרה' של א"ב יהושע - שבה ממליץ הרופא לגיבור ששיטיון מנץ במוחו להפעיל "את הנפש נגד המוח" - גם אצל נשר אפשר לראות ניצנים של תהייה מטפיזית על ההבדל  בין המוח החומרי ל"אני".

    האירוע המוחי הקשה הותיר את נשר עם פגיעות מוטוריות אבל בעיקר עם פגיעה בדיבור וירידה ביכולות הקוגניטיביות. וזאת צרה צרורה לאדם כמו נשר: "זאת כנראה הצרה הכי גדולה שיכולתי לאחל לעצמי. דווקא לי, שכושר הדיבור שלי הוא לא רק סוג של התקשרות לעולם, אלא הוא העולם! כל מה שרציתי להשיג מאז היותי נער צעיר התגלגל אליי דרך הדיבור. הכתיבה באה אחר כך. הקריאה גם כן. [‭...‬] בתור מופיען על הבמה, שהיום נוהגים לכנות סטנדאפיסט, בתור איש טלוויזיה, איש רדיו שיודע לאלתר".

    כמו בטקסט המדובר של גליה עוז, הרי שגם כאן כדאי לחשוב על הסיבה לכך שהדברים שנשר "מדבר" עליהם מוגשים דווקא בספר (אם כי התשובה לשאלה מדוע נבחר דווקא ספר, שונה  מאוד בשני המקרים). מדוע כתב נשר ספר? בדיוק בגלל שהדיבור קשה עליו, כמובן, בגלל שהוא איבד את יכולת האלתור כפי שהוא כותב כאן. כך, בעקיפין, מלמד אותנו הספר הזה על ייחודה ועל כוחה של מלאכת הכתיבה. הספרות הכתובה היא דיבור לא מאולתר, דיבור שחשבו עליו, דיבור שעבדו עליו, דיבור שערכו אותו. הספרות הכתובה היא דיבור מובחר.

    אריק גלסנר 7 לילות 14/05/2021 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    דורון נשר חוזר אל המלים, והתוצאה מלאה בהומור קודר ותשוקה עמרי הרצוג הארץ 14/04/2021 לקריאת הסקירה המלאה >
    המוח שלי ואני דורון נשר
    פתח דבר
     
    יום אחד, עוד הרבה זמן, אם אני אצליח ואעבור את המרחק הזה, מתישהו, אני אעבור פה בדרך במקרה, נניח ברכב, ואני אעצור בצומת, בסיבוב רעננה, ברמזור, והאור יהיה כתום מהבהב, בגלל איזה קלקול או תקלה, ואני אביט בבית חולים לוינשטיין, ואני אזכר. תמיד אני אזכר.
    קודם כול באור שבקומה 2, מעל מגרש החנייה. איך מישהו עכשיו נכנס לשם, באמצע הלילה, ופורק שק של שאריות פאזל על השולחן, והאחות מתחילה לרשום תיק, מוקדם עוד לדעת אם המקרה הזה יתחיל להתחבר.
    מניחים אותו לישון במיטה ליד החלון. הוא לא עוצם את העיניים. מבטו בזכוכית אל תוך הלילה, לא נרדם בגלל המחשבות. האמבולנס. המעלית הכי רחבה בעולם. כיסא הגלגלים. הכיסא ליד החלון. נגזר עליו השקט הזה. הוא לא זוכר איך מדברים. הוא מחכה. צריך זמן. ועוד זמן. עד שהוא ילמד לדבר. צריך לתת לו המון שקט לפני שיחזור לו הדיבור. לפרקים.
    אני חושב שכל אחד מאיתנו, שהיה שם ויצא משם, יכול להעביר את הלילה במחשבות. כמו איזה בוגר מלחמה שעליה מדברים בלחש. בלי אותות מהמלחמה ההיא, רק אותות בגוף.
    הסלואו מושן במסדרון המוכר הלילי של מחלקה 2.
    ככה אני אעמוד ואחשוב. חצי שנה הייתי שם.
     
    בילינסון, תחילת ספטמבר 2012
    (שלושה שבועות לפני המעבר לבית לוינשטיין)
     
     
    פקחתי את עינַי.
    אני רואה פרצופים.
    אני רואה את אלכס אנסקי.
    מוזר.
    מה אלכס אנסקי עושה פה?
    יכול להיות שהתעלפתי ברדיו?
    כנראה שזו שבת.
    הוא משדר שעה לפנַי.
    רציתי להגיד משהו,
    אבל עצמתי את עיני ונרדמתי.
     
    פקחתי שוב את עינַי.
    בילו.
    אני מנסה לחייך אליו. אני מזיז את העיניים.
    קרן רוברטס. היא מנסה להגיד משהו. מסתכל עוד הצידה:
    שלמה גרוניך. מסתכל עלי כאילו הוא אלמנה.
    אני רוצה להרגיע אותו. כמו תמיד.
    גיא מרוז.
    נרדמתי.
     
    פקחתי עיניים.
    המשפחה שלי. כמו תמונה. מיקה. ועמליה. ונילי. ומתן. ומרים. הם כולם מוציאים לי לשון. למה הם מוציאים לי לשון? מוזר. כולם ביחד. עם הלשון בחוץ! מה זה צריך להיות? למה הם מתכוונים? גם אני יכול להוציא לשון. מה הם רוצים? אז הוצאתי לשון. עמליה קפצה: "הוא הוציא לשון! הוא הוציא לשון! יש! הוא ידבר!"
    נרדמתי.
     
    הוא ואני, שנה וחצי אחרי...
     
    בלילה־בלילה יש לנו, לאשתי ולי, לילה לא מוצלח. אני לא יודע לָמה, זה מאז שחזרתי מבית לוינשטיין. היא, יש לה סיבות משלה: ההסעות שלי לבית החולים ובחזרה, ההאכלה שלי, התרופות שלי, ונוסף לזה הבת שלנו, שהיא מעל גיל עשרים, שכחה את המפתח שלה. אני, יש לי עניינים שאני לא יודע מה הם, אבל הם שאריות מימים קודמים: זריקה נגד כאבים לכתף, ועוד לא יודע מה...
    אני לא יודע כמה פעמים נילי קמה וחזרה, אבל אז קרה משהו מוזר, מוזר ביותר. הוא אפילו חצה את הגבול של הדברים המוזרים שקורים לנו עכשיו בָּרגיל. היא נכנסה למיטה, רכנה אלי ונתנה לי נשיקה. זה הכול. זה לא היה משהו שהרעיד עולמות, זה לא היה אישור שהיא אוהבת אותי, זה לא היה אישור שאני בסדר. זה היה כמו קו הגנה במירוץ המטורף, שבו אני סוס מירוצים במירוץ לא נגמר.
    כי יוצא שכל הזמן אני במירוץ נגד משהו. בעיקר נגד הזמן, אבל לא רק. כי כשאני קם בבוקר הכול זה משימות. מהרגע שאני פוקח את עיני ומסיר את השמיכה עם היד הנכונה או עם היד הלא נכונה, אני נעמד, יציב או לא יציב, ומיד אני בפול־ווליום של ריכוז. ואני חייב להצטיין כי אני לא רוצה לבוא בטענות לאף אחד. הכול זה אינסוף פרטים שבשביל אחרים הם מה בכך.
    כך זה, למשל, כבר בַּדלת של חדר האמבטיה, כי לנו אין על הרצפה שטיחון. אנחנו שנים מדברים על לקנות אותו. בינתיים מה שמונח שם זאת מגבת מלוכלכת של מישהו מאתמול. אבל אתמול היתה אצלנו העוזרת, אז אין שום מגבת מאתמול. אז אין לי יציבות. ולא נעים לי להתלונן. זאת בסך הכול התחנה הראשונה של היום.
    או במקלחת: אם המים חמים מספיק והעמידה שלי יציבה, אני פתאום שם לב שהמנקה שמה כל דבר במקום. עכשיו לך תגיע עם היד הימנית למתקן של השמפו. אז עכשיו אתה צריך לסגור את המים, לפתוח את הבקבוק של השמפו, להחזיק את השמפו כדי שלא יתהפך, להרים את הפקק, לשים יד כדי שהנוזל יצא לכף היד, ועכשיו אתה צריך להפוך. ואם השגת גם את זה, אז ההצגה חוזרת על עצמה בערך שלוש פעמים עם הסבון הנוזלי.
    הקרב הזה ממשיך בכל טקס הניגוב של הגוף. כך גם בטקס צחצוח השיניים, כך גם לגבי מה ללבוש, וכך גם לגבי ההחלטות מה לאכול, מה לשתות. כל נקודה היא הכרחית לגבי המצב־רוח שלך. אתה מתגייס בכל מאודך להסביר את מצבך, אלא שיכולת ההסבר שלך מוגבלת ביותר.
    אני אסביר בפעם אחרת את אופי המירוץ שהופך אותך לפרש מירוצים, אבל פתאום יש את הנשיקה הזאת. פתאום. ואתה שואל את עצמך: מאיפה?
    כשאתה מקבל סתם נשיקה, אתה בסדר. אתה בסדר. מנוחה למוח. באמצע הלילה, בלי סיבה לכלום, לא עשית כלום — וקיבלת אור ירוק. זו לטיפה למוח. כאילו באמצע הלילה אומרים לו: תירגע, תירגע, תמשיך לנוח. אני לא אויב שלך, אתה בכלל רצוי פה, אין מלחמה שאתה צריך להילחם בה. הרי הדין הוא שברגע שתפקח עיניים אתה נקרא לדגל. אבל עכשיו תישן. אוהבים אותך פה. בעיקר כשיש לילה נורא.
    כשאני מקבל את הנשיקה אני מייצג שניים: הראשון זה אני, ואני מבין את הנשיקה לטובת המוח שלי. הוא השני. הוא ישן לידי. הוא לא יודע אם הוא חי, אם הוא ער. מין מצב כזה שספק אם הוא חי. הנשיקה היא עדות לכך שמצב העניינים בעולם הוא לטובתו. אתה יודע שמותר לך לתת לו רשות כמה שיותר לא להיות. הוא יכול פשוט לנוח. זה לא פשוט. הוא מקבל רשות למות בתוך החיים.
    אני מייצג אותו, את המוח. הוא לא מבין הרבה בחיים. עכשיו שנינו צריכים לנוח.
     
    *
     
    המוח שלי יש לו קיום משל עצמו. יש לי מעט השפעה עליו. כשהוא קם, הוא מיד רוצה איכשהו להצטיין. הוא כל הזמן צריך להצדיק את הערך שלו. הוא לא זקוק לשום תמיכה או עידוד. עכשיו העירו אותו והוא יוצא למלחמה. אני יכול לבקש זמן לעצמי אבל הוא נטול פניות. קשה לדבר איתו על רגשות. כל מה שהוא יודע — או שהצלחת או שלא הצלחת. אני יכול להצדיק את עצמי איכשהו, לייצג אותו, בסיפורים — לא היה נוח, המזרן לא מהסוג הטוב, הייתי רעב, הייתי עייף... אבל הוא כמו עבד שלא מעניין אותו כלום. עבד רק לכללי התחרות הפנימיים של מה שהוא רשום אליו כנראה. גם המעבָר מעניין לעניין, נגיד מפיזיותרפיה לריפוי בעיסוק, לתקשורת, לתרגולת של אחת השיטות, אותו זה לא מעניין מה אני עושה. זה לא מעניין אותו. צא לדרך ועכשיו אנחנו נוכיח שאנחנו טובים יותר. גם אם אין מים חמים באמבטיה, גם אם יש מים חמים באמבטיה — הוא בשלו. לכן אני חייב להשגיח עליו. אני יודע שהוא זקוק למשהו, למנוחה אינסופית. אני רוצה להגיד לו: זה בסדר, אתה ממש בסדר, אתה ראוי למנוחה הזאת. ואם גם קיבלת פתאום נשיקה ואתה כאילו בכלל לא צריך אותה, אז מגיע לך.
    כשעוד הייתי בבית החולים היה הדבר שב ומתרחש. החלוקה ביני לבינו. בין המוח לביני. לילה־לילה כשהיינו מתפנים לשינה והוא היה נרדם ממש שעות לפנַי, אז הייתי מרשה לעצמי קצת להרהר. וגם כשהאחות נכנסה לחדר ושאלה אם לקחו לי לחץ דם או נרדמתי, או אם לפַנות את הבקבוק של השתן, הייתי עושה לה: ששש... הוא ישן. והיא הבינה, חייכה אלי ואמרה: "אני מבינה, אני מבינה, זה בסדר. תמשיכו לישון."