חיים בעיר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיים בעיר
הוספה למועדפים

חיים בעיר

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

הם כאן. בכל מקום, בכל זמן. חיים בלי שתראו, בלי שתשמעו. זה עולם אחר, והוא מאחורי הגב שלכם.
פיגוע דקירה ושפני סלע, צבאים חרמנים וסבא עצבני, סבתא שמאכילה ציפורים כדי להתגבר על הבדידות, אקשן בבית קברות, תערוכת צילומי טבע והרבה דם, ברווז נדיר והתאבדות...
זה אישי. אנושי. חייתי.

את רוב תקופת הנעורים שלו בילה ארז עמיר עם מצלמה ומשקפת באתרי טבע בעיר, בעקבות החיות. בינן לבין התמונות, לבין האנשים, הצטברו חוויות שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. חוויות שעם ובלי פילטרים עולות על הדף ומעוררות קשת רגשות צבעונית, חיה ונושמת. תקריות ביזאריות, אנשים מעניינים, מערכות יחסים, אי הבנות. ככה התחביב הזה מתחבר לכל תחום בלתי צפוי בחיים, מנקודת מבט של נער מתבגר עם אובססיה לחיות ולא מעט בעיות אחרות.

ארז עמיר הוא ירושלמי יליד 2003. אחרי כמה שנים שיצא כל בוקר אל החיות, הקים תערוכת צילומים בתיאטרון ירושלים. את הספר, כמו התערוכה, הפיק באמצעות פרויקט גיוס המונים שיזם. עם צאת הספר ימלאו לו 17 שנים.

פרק ראשון

הקדמה
 

את רוב תקופת הנעורים שלי ביליתי בלרדוף אחרי חיות בר עם מצלמה ומשקפת, כל יום. בסוף 2018, אחרי ארבע שנים בשגרה הזאת, הקמתי תערוכת צילומים בתיאטרון ירושלים. המטרה הייתה להעלות את המודעות לטבע בעיר וזה עבד לא רע, אבל לא הספיק לי. לקח לי כמה חודשים להבין ששום תמונה של שועל או צבי או ציפור לא מעבירה את מה שאני רוצה להעביר. זה יותר מצילום וטבע. זה חוויות, סיפורים, משהו מעבר לתמונות ומעבר לחיות. הרגשתי שהרבה אנשים לא מבינים את החוויות האלה כמו שאני רואה אותן, וזה שיגע אותי. לכן כתבתי את הספר הזה.

כן. יהיו פה חיות, והרבה, כי אני אוהב חיות, אבל לא רק. אני יודע שלא כולם יתעניינו כמוני בתיאורי טבע מרוחקים ולכן החלטתי לספר את הסיפור המלא של החיים בעיר; אנשים, חיות ומה שקורה כשהן חלק מהחיים שלך.

כל הסיפורים מבוססים על החוויות שלי בתור צלם טבע ואיש טבע מגיל אפס ועד גיל שבע עשרה, שזה עכשיו. חלק מהם אמיתיים לגמרי, בחלקם שיניתי והוספתי פרטים ופרשנויות, ואחרים הם רק רעיונות שהתפתחו להם שם. חלקם מתמקדים יותר בבעלי החיים וחלקם – באנשים. בחיים בעיר שני העולמות האלה מתחברים. עם האנשים המעניינים (שמופיעים בשמות בדויים), התקריות הביזאריות, ומערכות היחסים, התחביב הזה מתחבר לכל תחום בלתי צפוי בחיים של אחרים ושלי כנער מתבגר עם אובססיה לחיות ולא מעט בעיות אחרות.

חוץ מלשתף אתכם בשגרה הלא שגרתית הזאת, אני רוצה להראות מה זה באמת טבע עירוני. כי בזמן שאני בקושי יכול לשרוד שבוע בלעדיו, אנשים עדיין מופתעים לגלות מה יש להם ליד הבית. לכן החלטתי להרים את הכפפה ולספר את הסיפור של הטבע בעיר כמו שחוויתי אותו בחמש השנים האחרונות. ניסיתי להעביר בכל סיפור היבט קצת שונה, וככה להכניס אתכם עמוק לתוך העסק הזה. הסיפורים מסודרים בסדר כרונולוגי. מהסיפור הרביעי זה יתחיל להיות יותר מעניין, בהמשך תבינו למה.

 

הראשונה
מרץ 2015

הפעם הראשונה שהייתי לגמרי לבד בטבע הייתה קצת אחרי גיל אחת-עשרה. בהתחלה ההורים שלי לא הבינו למה אני מתעקש לצאת לבד. היו חשדנים, חשבו שאני הולך לראות שם פורנו. הסברתי להם שלהיות בטבע לבד זה משהו שאי אפשר לחוות אם הם מלווים אותי. זאת אווירה מיוחדת. בסוף אימא שלי החליטה שאני מספיק בוגר ואחראי כדי לצאת לבד לשטח הקרוב של יער ירושלים. יצאתי בשישי לפנות בוקר. בשטח הקרוב של יער ירושלים היה רעש אנושי; מכוניות, אנשים רצים, זה לא מה שחיפשתי. ירדתי מהשבילים והתחלתי ללכת בין העצים, עמוק לתוך היער, בערך שעה עד שהגעתי לקרחת יער קטנה. האווירה באמת הייתה מדהימה. המסתורין הזה, הפחד הטוב מהלא נודע. זה עולם אחר. מרגיש שרק אתה והטבע בעולם. אי אפשר לדעת מה יקרה. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות. התיישבתי שם וכאילו נכנסתי לטריפ.
קמתי להסתובב קצת ולחפש משהו מעניין. עם המסתורין הזה, נראה שהכול יכול לקרות באותו רגע. גם פיל אסייתי בין השיחים או נשרים שיאכלו מולי פגר של ילד שחוט. הכול נראה אפשרי. בכל מקרה, מצאתי רק חרדון אחד ענק וקופסת פלסטיק. החרדון ברח, הקופסה לא. לקחתי אותה איתי והתיישבתי בחזרה על האדמה. היו בפנים עוגיות, כנראה בהכנה ביתית. היה להן ריח קצת מוזר, אבל הן נראו טריות. 
לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לטעום אחת. הייתי ילד זהיר ופחדן ובמצב תודעתי רגיל אין סיכוי שהייתי עושה את זה, אבל באותו בוקר לא הייתי במצב תודעתי רגיל. האווירה, החוויה, המסתורין. זה היה מיינד-פאק רציני. הסיטואציה והאדרנלין ביחד עם התמימות והבורות של הגיל הזה כנראה עוררו בי את האומץ והספונטניות לעשות את זה.
רגע לפני הביס, קיפוד. הוא יצא מהשיחים ופשוט התקרב אליי. זה היה קסום. דמיינו את זה. פשוט קסום. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. בחיים לא ראיתי קיפוד שמתנהג ככה. אחרי שסיימתי את העוגייה, לקחתי עוד אחת, פוררתי ונתתי לקיפוד. לא באמת חשבתי שהוא יאכל את זה, אבל הוא אכל כמו גדול. כמעט מהיד שלי. הרגשה מיסטית כזאת, כאילו שהנשמה מתעלה על הגוף. שאני מסתכל על הכול מלמעלה. שאני דמות באגדת ילדים.
אכלתי עוד שתי עוגיות, נתתי עוד אחת לקיפוד, ותוך כמה דקות זה התחיל. התחלתי ללכת ומצאתי את עצמי שוכב על הגב בלי לזוז. הקיפוד מימיני גם ניסה ללכת, אבל כל צעד הוא הזדקף ואז נפל הצידה. צחקתי בקול, וזה לא נראה לי אפילו קצת מוזר. גם כשהקיפוד התקרב לי לאוזן וניסה לטפס עליי, גם כשהעצים מסביבי התכופפו והזדקפו והסתובבו סביב עצמם, גם כשהערפל הפך לעשן דחוס מעליי, זה נראה הכי טבעי בעולם. בשלב מסוים הקיפוד נעמד על הרגליים האחוריות והלך אחורנית. "מה אתה מייקל ג'קסון?" אמרתי תוך כדי שאני זוחל אחריו. הוא לא ענה. הרמתי אותו ביד אחת והוא הרגיש ענק, בגודל של מכונית. עצמתי עיניים, פקחתי והוא נעלם. לא היה הסבר הגיוני לזה, וגם לא חיפשתי, כי להקת עגורים בדיוק התחילה לחלוף מעליי. נשכבתי שוב על הגב. העצים המשיכו להתנועע כמו גלים והעגורים דאו במעגלים במהירות פסיכית, כמו מכונת כביסה. לכמה רגעים הייתי איתם בנדידה, בדרך לאירופה, וזה היה מדהים. שמעתי את הקריאות  שלהם ואת משק הכנפיים כל כך חזק, כאילו הם בתוך האוזניים שלי. הייתי מנותק מעצמי. התמזגתי עם משהו גדול ממני, עם הטבע, וזה היה כך כל כיף. למרות שכל כמה שניות כיסיתי את הפנים עם הידיים בבהלה כי פחדתי שיפלו עליי השמיים, צחקתי כמו מטורף. לא יכולתי להפסיק. אפילו לא שמתי לב שהמכנסיים שלי רטובים משתן. הייתי באקסטזה, משהו לא נורמלי. אין ולא תהיה כמו הפעם הראשונה לבד בטבע, לא יעזור כלום.
ולמה אני נזכר בזה עכשיו? כי אתמול הייתי שוב באותו אזור של יער ירושלים, חיפשתי צבוע, חיה מדהימה, הייתי חייב לראות אחד, ובזמן שהשקפתי שם, בחור רזה ומזוקן שרץ כמו מטורף ראה אותי וביקש שאשמור את השקית שלו רגע. אם לא הפעם הראשונה ההיא, לא הייתי מזהה את הריח וסיכוי טוב שהייתי מקשיב לו ושומר את השקית והשוטרים היו עוצרים אותי במקומו. למרות שעם חומר כזה הייתי יכול לראות דברים הרבה יותר טובים מצבוע. אבל כבר בפעם הראשונה הבנתי שזה לא הקטע שלי. אני יותר... מחובר למציאות, נקרא לזה ככה.

מפתיע שהצלחתי להחזיק את המצלמה יציב באותו רגע. עגורים.

חינוך טוב
מרץ 2019

כשדודה שלי הציעה בפעם הראשונה שאעשה הדרכה על חיות בגן של הילדה שלה, קצת נרתעתי. לא היה לי ניסיון עם ילדים ולא ידעתי איך הם יגיבו ואם אצליח להשתלט עליהם. בפועל הסתבר שזה גן יוקרתי, לא גן של ברברים. אני לא יודע מה עושים להם שם, אבל הילדים התנהגו כל כך יפה שזה נראה מזויף. לא הפריעו, לא התפרצו, שאלו שאלות ואפילו מחאו כפיים כשסיימתי. הכול הלך חלק והם היו כאלה נחמדים ומנומסים שהרגשתי שאני בגן ילדים בפינלנד. כשהיא הציעה לי לבוא שוב הסכמתי מיד.
זאת הייתה המדיניות של הגן. נוקשה בטירוף כלפי הילדים וגם כלפי הצוות. שמעתי שפעם אחת הסייעות הלכה לעשן בפינה הרחוקה של הגן, הגננת תפסה אותה והיא פוטרה מיד. העיפו אותה על טיל. זה מה שנחשב גן יוקרתי היום. בכניסה לגן יש בחור שבודק כל ילד והורה ובן אדם שנכנס. אפילו עכשיו, כשאני מגיע, הגננת מבקשת שיבדוק אותי. ולא סתם, בודק לי את כל הכיסים. "ליתר ביטחון," היא אומרת, "אצלנו לא לוקחים סיכונים במה שקשור לילדים. תדע לך שאפילו את הצוות הוא בודק כל בוקר". אני לא אומר לה מה אני חושב על זה. בואו נגיד רק שאם הייתי הורה טחון כמו ההורים של הילדים פה, כנראה שלא הייתי מנצל את הכסף לגן כזה. מתייחסים לילדים פה כמו לצמר גפן. עושים להם שטיפת מוח. מגדלים אותם להיות פוצים מפונקים שלא יכולים להתמודד עם החיים. מתישהו, כשיגדלו, הם יגלו את האמת על החיים האלה ויהיו אבודים. פשוט אבודים. זאת לא הדרך לחנך. אבל מי אני שאשפוט.
כשאני נכנס לגן הקטנים אומרים לי שלום כמו מקהלה. אני רוצה להלהיב אותם קצת, לראות חיוך אמיתי על הפרצוף שלהם ולא אחד מזויף, לגרום להם להתרגש באמת. אני לוקח אותם החוצה. הם יוצאים בשיירה כמו נמלים, מובילים אותם אל המדשאה הגדולה מעבר לכביש. כמה שפני סלע מתחרדנים שם, אבל הגננת לא רוצה שהילדים יתקרבו אליהם כי "הם יכולים להעביר מחלות." אז מסתכלים עליהם מרחוק. אני קולט זוג שפנים מזדווגים ומכריז על זה בהתלהבות. הגננת לא רוצה שהילדים יראו את זה כי "הם קטנים מדי כדי להתוודע לדברים כאלה." למרבה המזל, כמה עשרות חסידות נודדות באות להציל אותי ולהפיג את השעמום. הילדים עומדים בשורה ואני נותן לכל אחד מהם לראות אותן במשקפת. כולם מחייכים בנימוס, אבל רואים שלא באמת מתרגשים. אני נזכר שכשהדרכתי פה בפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, מצאתי קן של צופיות עם שני גוזלים בחצר של הגן. אני שואל ילדה אחת עם צמה, כי כבר לא בא לי לשמוע את הקול הנפוח של הגננת, מה קורה עם הקן הזה. הילדה מספרת שלפני שמצאתי אותו, היא לא הכירה בכלל את העולם הזה כי ההורים לא נתנו לה לצאת לטבע. היא מודה לי ואומרת שבזכותי היא מרגישה קרובה יותר לטבע וגם התחילה להתעניין בציפורים. וואו. מסתבר שלא כולם שטופי מוח כמו שחשבתי. היא אומרת שהיא מסתכלת כל יום על הקן ומחכה לגוזלים חדשים.
אני מציע שנלך לראות את קן הצופיות. הילדים רוצים, הגננת רוצה, רק הסייעת המחומצנת מתנגדת. "אבל תראו איזה יופי החסידות פה," היא אומרת עם המבט לשמיים, "את הצופיות יש לנו תמיד." אבל הרוב קובע.
הגוזלים בקן הצופיות בחצר עוד לא בקעו, אבל לידו יש שלטים מצוירים בכתב יד שאומרים לא להתקרב לקן ולא להפריע לצופיות. זה גורם לי לחייך. אני שואל של מי היה הרעיון וכמה ילדים מצביעים על הסייעת. "כן," היא מאשרת, "אחרי מה שהסברת לנו היה לי חשוב לשמור על הקן הזה כמו על הילדים שלי. אנחנו מקפידים להפריע להם כמה שפחות ולעזור איך שאפשר. הכול בזכותך, תדע לך." אני מדבר קצת עם הילדים ונראה שזה באמת חשוב להם. אין כמו ההרגשה הזאת. לדעת שבאמת השפעת עליהם, שהצלחת לשנות אפילו קצת את נקודת המבט שלהם, את היחס לטבע. ועוד אנשים מבוגרים, שבדרך כלל מקובעים כמו בלוק. הרגשה מדהימה. הסייעת הזאת עושה לי את היום.
עכשיו יוצאים להפסקת אוכל. הקטנים נכנסים לגן ומוציאים מהתיק סנדוויצ'ים קטנים וחמודים. גם אני יושב לאכול. אחרי כמה ביסים, החמודה עם הצמה שאמרה לי על הקן מתקרבת ומראה לי ציור שהיא ציירה. יש שם שתי ציפורים עם מקור מעוקל ואיקסים במקום עיניים. "זה הגוזלים של הצופיות?" אני שואל. היא מהנהנת. האמת שזה מקסים. היא רצה שוב לפינת היצירה, משרבטת ציור חדש וחוזרת להראות לי אותו. הפעם זה, עד כמה שאני מבין, אישה שמחזיקה את הגוזלים הפוכים ביד אחת. אני מסתכל עליה בפרצוף שואל והיא לוחשת, "היא הרגה אותם." אני מרים גבות ושואל למה. מפתיע שילדה בגן הזה יודעת בכלל משהו על מוות. היא מחזיקה לי את היד ומושכת אותי אל החלון הקטן מול פינת היצירה. אני רואה משם את קן הצופיות הריק, את השלטים, מחפש עם העיניים ולא מבין לאן זה הולך. עוברות כמה דקות ורגע לפני שאני שואל את הילדה, אני רואה את הסייעת מתקרבת את הקן בצעדים איטיים, מסתכלת לצדדים, מתעלמת מהשלטים כאילו כלום, מושיטה יד אל הקן ומוציאה משם חפיסת סיגריות של מרלבורו.

צופית זכר. הוא שומר בזמן שהנקבה בונה קן קטן ומרופד שעם פינוי ושיפוץ קטן, ככה הסתבר, יכול להיות אחלה של סליק.

עוד על הספר

חיים בעיר ארז עמיר

הקדמה
 

את רוב תקופת הנעורים שלי ביליתי בלרדוף אחרי חיות בר עם מצלמה ומשקפת, כל יום. בסוף 2018, אחרי ארבע שנים בשגרה הזאת, הקמתי תערוכת צילומים בתיאטרון ירושלים. המטרה הייתה להעלות את המודעות לטבע בעיר וזה עבד לא רע, אבל לא הספיק לי. לקח לי כמה חודשים להבין ששום תמונה של שועל או צבי או ציפור לא מעבירה את מה שאני רוצה להעביר. זה יותר מצילום וטבע. זה חוויות, סיפורים, משהו מעבר לתמונות ומעבר לחיות. הרגשתי שהרבה אנשים לא מבינים את החוויות האלה כמו שאני רואה אותן, וזה שיגע אותי. לכן כתבתי את הספר הזה.

כן. יהיו פה חיות, והרבה, כי אני אוהב חיות, אבל לא רק. אני יודע שלא כולם יתעניינו כמוני בתיאורי טבע מרוחקים ולכן החלטתי לספר את הסיפור המלא של החיים בעיר; אנשים, חיות ומה שקורה כשהן חלק מהחיים שלך.

כל הסיפורים מבוססים על החוויות שלי בתור צלם טבע ואיש טבע מגיל אפס ועד גיל שבע עשרה, שזה עכשיו. חלק מהם אמיתיים לגמרי, בחלקם שיניתי והוספתי פרטים ופרשנויות, ואחרים הם רק רעיונות שהתפתחו להם שם. חלקם מתמקדים יותר בבעלי החיים וחלקם – באנשים. בחיים בעיר שני העולמות האלה מתחברים. עם האנשים המעניינים (שמופיעים בשמות בדויים), התקריות הביזאריות, ומערכות היחסים, התחביב הזה מתחבר לכל תחום בלתי צפוי בחיים של אחרים ושלי כנער מתבגר עם אובססיה לחיות ולא מעט בעיות אחרות.

חוץ מלשתף אתכם בשגרה הלא שגרתית הזאת, אני רוצה להראות מה זה באמת טבע עירוני. כי בזמן שאני בקושי יכול לשרוד שבוע בלעדיו, אנשים עדיין מופתעים לגלות מה יש להם ליד הבית. לכן החלטתי להרים את הכפפה ולספר את הסיפור של הטבע בעיר כמו שחוויתי אותו בחמש השנים האחרונות. ניסיתי להעביר בכל סיפור היבט קצת שונה, וככה להכניס אתכם עמוק לתוך העסק הזה. הסיפורים מסודרים בסדר כרונולוגי. מהסיפור הרביעי זה יתחיל להיות יותר מעניין, בהמשך תבינו למה.

 

הראשונה
מרץ 2015

הפעם הראשונה שהייתי לגמרי לבד בטבע הייתה קצת אחרי גיל אחת-עשרה. בהתחלה ההורים שלי לא הבינו למה אני מתעקש לצאת לבד. היו חשדנים, חשבו שאני הולך לראות שם פורנו. הסברתי להם שלהיות בטבע לבד זה משהו שאי אפשר לחוות אם הם מלווים אותי. זאת אווירה מיוחדת. בסוף אימא שלי החליטה שאני מספיק בוגר ואחראי כדי לצאת לבד לשטח הקרוב של יער ירושלים. יצאתי בשישי לפנות בוקר. בשטח הקרוב של יער ירושלים היה רעש אנושי; מכוניות, אנשים רצים, זה לא מה שחיפשתי. ירדתי מהשבילים והתחלתי ללכת בין העצים, עמוק לתוך היער, בערך שעה עד שהגעתי לקרחת יער קטנה. האווירה באמת הייתה מדהימה. המסתורין הזה, הפחד הטוב מהלא נודע. זה עולם אחר. מרגיש שרק אתה והטבע בעולם. אי אפשר לדעת מה יקרה. הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות. התיישבתי שם וכאילו נכנסתי לטריפ.
קמתי להסתובב קצת ולחפש משהו מעניין. עם המסתורין הזה, נראה שהכול יכול לקרות באותו רגע. גם פיל אסייתי בין השיחים או נשרים שיאכלו מולי פגר של ילד שחוט. הכול נראה אפשרי. בכל מקרה, מצאתי רק חרדון אחד ענק וקופסת פלסטיק. החרדון ברח, הקופסה לא. לקחתי אותה איתי והתיישבתי בחזרה על האדמה. היו בפנים עוגיות, כנראה בהכנה ביתית. היה להן ריח קצת מוזר, אבל הן נראו טריות. 
לא יודע מאיפה היה לי את האומץ לטעום אחת. הייתי ילד זהיר ופחדן ובמצב תודעתי רגיל אין סיכוי שהייתי עושה את זה, אבל באותו בוקר לא הייתי במצב תודעתי רגיל. האווירה, החוויה, המסתורין. זה היה מיינד-פאק רציני. הסיטואציה והאדרנלין ביחד עם התמימות והבורות של הגיל הזה כנראה עוררו בי את האומץ והספונטניות לעשות את זה.
רגע לפני הביס, קיפוד. הוא יצא מהשיחים ופשוט התקרב אליי. זה היה קסום. דמיינו את זה. פשוט קסום. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. בחיים לא ראיתי קיפוד שמתנהג ככה. אחרי שסיימתי את העוגייה, לקחתי עוד אחת, פוררתי ונתתי לקיפוד. לא באמת חשבתי שהוא יאכל את זה, אבל הוא אכל כמו גדול. כמעט מהיד שלי. הרגשה מיסטית כזאת, כאילו שהנשמה מתעלה על הגוף. שאני מסתכל על הכול מלמעלה. שאני דמות באגדת ילדים.
אכלתי עוד שתי עוגיות, נתתי עוד אחת לקיפוד, ותוך כמה דקות זה התחיל. התחלתי ללכת ומצאתי את עצמי שוכב על הגב בלי לזוז. הקיפוד מימיני גם ניסה ללכת, אבל כל צעד הוא הזדקף ואז נפל הצידה. צחקתי בקול, וזה לא נראה לי אפילו קצת מוזר. גם כשהקיפוד התקרב לי לאוזן וניסה לטפס עליי, גם כשהעצים מסביבי התכופפו והזדקפו והסתובבו סביב עצמם, גם כשהערפל הפך לעשן דחוס מעליי, זה נראה הכי טבעי בעולם. בשלב מסוים הקיפוד נעמד על הרגליים האחוריות והלך אחורנית. "מה אתה מייקל ג'קסון?" אמרתי תוך כדי שאני זוחל אחריו. הוא לא ענה. הרמתי אותו ביד אחת והוא הרגיש ענק, בגודל של מכונית. עצמתי עיניים, פקחתי והוא נעלם. לא היה הסבר הגיוני לזה, וגם לא חיפשתי, כי להקת עגורים בדיוק התחילה לחלוף מעליי. נשכבתי שוב על הגב. העצים המשיכו להתנועע כמו גלים והעגורים דאו במעגלים במהירות פסיכית, כמו מכונת כביסה. לכמה רגעים הייתי איתם בנדידה, בדרך לאירופה, וזה היה מדהים. שמעתי את הקריאות  שלהם ואת משק הכנפיים כל כך חזק, כאילו הם בתוך האוזניים שלי. הייתי מנותק מעצמי. התמזגתי עם משהו גדול ממני, עם הטבע, וזה היה כך כל כיף. למרות שכל כמה שניות כיסיתי את הפנים עם הידיים בבהלה כי פחדתי שיפלו עליי השמיים, צחקתי כמו מטורף. לא יכולתי להפסיק. אפילו לא שמתי לב שהמכנסיים שלי רטובים משתן. הייתי באקסטזה, משהו לא נורמלי. אין ולא תהיה כמו הפעם הראשונה לבד בטבע, לא יעזור כלום.
ולמה אני נזכר בזה עכשיו? כי אתמול הייתי שוב באותו אזור של יער ירושלים, חיפשתי צבוע, חיה מדהימה, הייתי חייב לראות אחד, ובזמן שהשקפתי שם, בחור רזה ומזוקן שרץ כמו מטורף ראה אותי וביקש שאשמור את השקית שלו רגע. אם לא הפעם הראשונה ההיא, לא הייתי מזהה את הריח וסיכוי טוב שהייתי מקשיב לו ושומר את השקית והשוטרים היו עוצרים אותי במקומו. למרות שעם חומר כזה הייתי יכול לראות דברים הרבה יותר טובים מצבוע. אבל כבר בפעם הראשונה הבנתי שזה לא הקטע שלי. אני יותר... מחובר למציאות, נקרא לזה ככה.

מפתיע שהצלחתי להחזיק את המצלמה יציב באותו רגע. עגורים.

חינוך טוב
מרץ 2019

כשדודה שלי הציעה בפעם הראשונה שאעשה הדרכה על חיות בגן של הילדה שלה, קצת נרתעתי. לא היה לי ניסיון עם ילדים ולא ידעתי איך הם יגיבו ואם אצליח להשתלט עליהם. בפועל הסתבר שזה גן יוקרתי, לא גן של ברברים. אני לא יודע מה עושים להם שם, אבל הילדים התנהגו כל כך יפה שזה נראה מזויף. לא הפריעו, לא התפרצו, שאלו שאלות ואפילו מחאו כפיים כשסיימתי. הכול הלך חלק והם היו כאלה נחמדים ומנומסים שהרגשתי שאני בגן ילדים בפינלנד. כשהיא הציעה לי לבוא שוב הסכמתי מיד.
זאת הייתה המדיניות של הגן. נוקשה בטירוף כלפי הילדים וגם כלפי הצוות. שמעתי שפעם אחת הסייעות הלכה לעשן בפינה הרחוקה של הגן, הגננת תפסה אותה והיא פוטרה מיד. העיפו אותה על טיל. זה מה שנחשב גן יוקרתי היום. בכניסה לגן יש בחור שבודק כל ילד והורה ובן אדם שנכנס. אפילו עכשיו, כשאני מגיע, הגננת מבקשת שיבדוק אותי. ולא סתם, בודק לי את כל הכיסים. "ליתר ביטחון," היא אומרת, "אצלנו לא לוקחים סיכונים במה שקשור לילדים. תדע לך שאפילו את הצוות הוא בודק כל בוקר". אני לא אומר לה מה אני חושב על זה. בואו נגיד רק שאם הייתי הורה טחון כמו ההורים של הילדים פה, כנראה שלא הייתי מנצל את הכסף לגן כזה. מתייחסים לילדים פה כמו לצמר גפן. עושים להם שטיפת מוח. מגדלים אותם להיות פוצים מפונקים שלא יכולים להתמודד עם החיים. מתישהו, כשיגדלו, הם יגלו את האמת על החיים האלה ויהיו אבודים. פשוט אבודים. זאת לא הדרך לחנך. אבל מי אני שאשפוט.
כשאני נכנס לגן הקטנים אומרים לי שלום כמו מקהלה. אני רוצה להלהיב אותם קצת, לראות חיוך אמיתי על הפרצוף שלהם ולא אחד מזויף, לגרום להם להתרגש באמת. אני לוקח אותם החוצה. הם יוצאים בשיירה כמו נמלים, מובילים אותם אל המדשאה הגדולה מעבר לכביש. כמה שפני סלע מתחרדנים שם, אבל הגננת לא רוצה שהילדים יתקרבו אליהם כי "הם יכולים להעביר מחלות." אז מסתכלים עליהם מרחוק. אני קולט זוג שפנים מזדווגים ומכריז על זה בהתלהבות. הגננת לא רוצה שהילדים יראו את זה כי "הם קטנים מדי כדי להתוודע לדברים כאלה." למרבה המזל, כמה עשרות חסידות נודדות באות להציל אותי ולהפיג את השעמום. הילדים עומדים בשורה ואני נותן לכל אחד מהם לראות אותן במשקפת. כולם מחייכים בנימוס, אבל רואים שלא באמת מתרגשים. אני נזכר שכשהדרכתי פה בפעם הראשונה, לפני כמה חודשים, מצאתי קן של צופיות עם שני גוזלים בחצר של הגן. אני שואל ילדה אחת עם צמה, כי כבר לא בא לי לשמוע את הקול הנפוח של הגננת, מה קורה עם הקן הזה. הילדה מספרת שלפני שמצאתי אותו, היא לא הכירה בכלל את העולם הזה כי ההורים לא נתנו לה לצאת לטבע. היא מודה לי ואומרת שבזכותי היא מרגישה קרובה יותר לטבע וגם התחילה להתעניין בציפורים. וואו. מסתבר שלא כולם שטופי מוח כמו שחשבתי. היא אומרת שהיא מסתכלת כל יום על הקן ומחכה לגוזלים חדשים.
אני מציע שנלך לראות את קן הצופיות. הילדים רוצים, הגננת רוצה, רק הסייעת המחומצנת מתנגדת. "אבל תראו איזה יופי החסידות פה," היא אומרת עם המבט לשמיים, "את הצופיות יש לנו תמיד." אבל הרוב קובע.
הגוזלים בקן הצופיות בחצר עוד לא בקעו, אבל לידו יש שלטים מצוירים בכתב יד שאומרים לא להתקרב לקן ולא להפריע לצופיות. זה גורם לי לחייך. אני שואל של מי היה הרעיון וכמה ילדים מצביעים על הסייעת. "כן," היא מאשרת, "אחרי מה שהסברת לנו היה לי חשוב לשמור על הקן הזה כמו על הילדים שלי. אנחנו מקפידים להפריע להם כמה שפחות ולעזור איך שאפשר. הכול בזכותך, תדע לך." אני מדבר קצת עם הילדים ונראה שזה באמת חשוב להם. אין כמו ההרגשה הזאת. לדעת שבאמת השפעת עליהם, שהצלחת לשנות אפילו קצת את נקודת המבט שלהם, את היחס לטבע. ועוד אנשים מבוגרים, שבדרך כלל מקובעים כמו בלוק. הרגשה מדהימה. הסייעת הזאת עושה לי את היום.
עכשיו יוצאים להפסקת אוכל. הקטנים נכנסים לגן ומוציאים מהתיק סנדוויצ'ים קטנים וחמודים. גם אני יושב לאכול. אחרי כמה ביסים, החמודה עם הצמה שאמרה לי על הקן מתקרבת ומראה לי ציור שהיא ציירה. יש שם שתי ציפורים עם מקור מעוקל ואיקסים במקום עיניים. "זה הגוזלים של הצופיות?" אני שואל. היא מהנהנת. האמת שזה מקסים. היא רצה שוב לפינת היצירה, משרבטת ציור חדש וחוזרת להראות לי אותו. הפעם זה, עד כמה שאני מבין, אישה שמחזיקה את הגוזלים הפוכים ביד אחת. אני מסתכל עליה בפרצוף שואל והיא לוחשת, "היא הרגה אותם." אני מרים גבות ושואל למה. מפתיע שילדה בגן הזה יודעת בכלל משהו על מוות. היא מחזיקה לי את היד ומושכת אותי אל החלון הקטן מול פינת היצירה. אני רואה משם את קן הצופיות הריק, את השלטים, מחפש עם העיניים ולא מבין לאן זה הולך. עוברות כמה דקות ורגע לפני שאני שואל את הילדה, אני רואה את הסייעת מתקרבת את הקן בצעדים איטיים, מסתכלת לצדדים, מתעלמת מהשלטים כאילו כלום, מושיטה יד אל הקן ומוציאה משם חפיסת סיגריות של מרלבורו.

צופית זכר. הוא שומר בזמן שהנקבה בונה קן קטן ומרופד שעם פינוי ושיפוץ קטן, ככה הסתבר, יכול להיות אחלה של סליק.