הבנקאית מנאפולי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבנקאית מנאפולי
הוספה למועדפים

הבנקאית מנאפולי

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"אִיזִ'יקָה מִיָּה, בתי היקרה והיחידה, החותם... תמצאי את החותם, הוא יביא לך את שמואל."

ישראל 1980
עקב אהבה נכזבת ולאחר מות אביה מחליטה ברכה אברבנאל - חוקרת אומנות הרנסנס ומומחית ביצירותיו של אניולו ברונזינו, אומן החצר של בית מדיצ'י, בתם של שורדי שואה מסלוניקי ומפירנצה - לנסוע לפירנצה כדי לפענח את הסודות שאפפו את חייה. במהלך מחקר חובק עולם היא מגלה את שורשיה וחוקרת את סיפורה של בנבנידה אברבנאל, שקשורה אליה בקשרים עמוקים. המסע של ברכה הוא מסע של גילוי, בו נשזרים מתח, דרמה, דמויות מרתקות ואהבה חדשה.

נאפולי 1534
כארבעים שנים חלפו מגירוש ספרד ומהיום שבו בנבנידה אברבנאל, אחייניתו וכלתו של דון יצחק אברבנאל, הגיעה עם משפחתה לממלכת נאפולי. קסמה האישי, השכלתה ועוצמתה הכלכלית הופכים אותה לאישה היהודייה החשובה ביותר בממלכות נאפולי, פירנצה ופררה.

הבנקאית מנאפולי הוא רומן היסטורי מרתק על הישרדות ותקומה, על בוגדנות ונאמנות, על ייאוש ותקווה, על בדידות ומשפחה ועל חברות ואהבה, סיפור המעלה מנבכי ההיסטוריה את אחת הנשים היהודיות המשפיעות במאה ה-16, דמות שהיא חלק חשוב בפאזל של עברנו.

זהבה חן-טוריאל, מחברת "הנשים של טרואל" וספר הילדים "אגדה ספרדית", מעלה בקדמת הבמה את סיפורן של הנשים היהודיות ממגורשי ואנוסי ספרד ופורטוגל ומספרת לנו מחדש את הסיפור שלנו.

פרק ראשון

קריית נורדאו, נתניה, 1980

התנועה במעגל נעשתה מהירה יותר ויותר מרגע לרגע. טפיחות רגליהן של הנשים הצעירות על רצפת העץ הסדוקה העלו קול חריקה צורמני, ולוו בנקישות מהירות ואחידות על התופים האפריקאים שבהם אחזו. האוויר בתוך צריף המעברה הישן שבחולות השכונה הדרומית בנתניה הפך דחוס ותחושות השמחה והתרוממות הרוח התחלפו בתחושת מחנק, ובתוך כל אלה הן המשיכו לצעוד ולתופף כאילו משהו מנחה אותן לעשות זאת.

כל העולם התערפל סביב בְּרָכָה, והיא מצאה עצמה שוכבת על רצפת העץ כשכל חברותיה רוכנות מעליה במבט מודאג.

השמאנית כבדת הגוף שהובילה את הבנות במעגל המתופפות, נראתה מגוחכת בתחפושת האינדיאנית. שערה הלבן והארוך היה קלוע לשתי צמות, ונוצה מפלסטיק קובעה באטב כביסה על נזר שעיטר את קודקודה, שמלתה הפרחונית הייתה מקומטת, והצעיף הישן והקרוע שהיה כרוך על צווארה היה זרוע כתמי שמן. כשראתה את ברכה על הרצפה, מיהרה להגיע אליה והגישה לאפה קטורת עם ריח מבחיל שהקפיץ אותה ממקומה.

חיוורת התנודדה במקומה כשחברותיה תומכות בה מכל צד שלא תיפול. השמאנית הביטה בה במבט זועם, כמאשימה אותה על כך שהחריבה את הטקס הרוחני. היא נעצה בה את עיניה ובפיה נטול השיניים לחשה: "השם שלך לא ייתן לך מנוחה. את תנועי בכל העולם ותחפשי במקומות האפלים ביותר את מקורו, ורק כשתמצאי אותו אולי תביאי מרפא לנפשך".

בהמולת התופים שהתחדשה ברקע, רק ברכה שמעה את דבריה.

*

מסיבת יום ההולדת של נועה היפה, חברתה של ברכה, סגרה את פסטיבל ימי ההולדת של שנתון בנות החבורה. הבנות שהשתתפו בחגיגה הביאו איתן קישים, מאפים ועוגות מעשה ידיהן, וערכו שולחן שהיה מלא כל טוב ומעוצב באופן מרהיב בסלסלות, ממתקים ובלונים. הן ישבו על כריות אקזוטיות, ארוגות פרחים צבעוניים וצחקו צחוק מתגלגל על הבעלים שהשאירו בבית להתמודד עם התינוקות לפני טקס השינה, שהיה הזמן המתיש ביותר.

השמאנית התקרבה אליהן כשהיא אוחזת בידיה טס כסף גדול, ועליו היה מונח קנקן מברזל יצוק שהפיץ באוויר המחניק ריח חזק של קפה שחור. מסביב לקנקן היו מונחים ספלונים לבנים מפורצלן ששפתותיהם היו סדוקות מעט, והעידו כי עברו עליהם ימים טובים יותר. היא התיישבה ביניהן, כשהבנות מסביבה במעגל ממתינות למוצא פיה, והזמינה אליה בכל פעם אחת מהן כדי לקרוא את עתידה בקפה.

מעמד הקריאה בקפה וחיזוי עתיד הבנות היה רציני ביותר, ולמראה מבט עיניה המרושע של השמאנית, אף אחת לא העזה לחייך או לגחך לשמע הדברים שניבאה. מברכה, שישבה בפינת החדר כשחבורה גדולה מהנפילה מעטרת את מצחה, התעלמה לחלוטין.

ראשה של ברכה כאב והיא החליטה לפרוש. היא ניצלה את ההזדמנות כשהשמאנית התרוממה ממקום מושבה ויצאה לרגע למטבחון הקטן כדי למלא בקפה את הקנקן שהתרוקן, ומיהרה לנועה כדי ללחוש באוזנה ברכת "מזל טוב", מתנצלת על כך שאינה מרגישה טוב ומסבירה שכדאי שתחזור הביתה לנוח. היא הספיקה לראות את מבטה הכועס של השמאנית כשנכנסה חזרה. מבט שלא הרפה ממנה שבועות רבים.

לאחר שיצאה מן הצריף, נשמה לרווחה את האוויר הצח והרימה מבטה אל השמיים זרועי הכוכבים, מנסה להבין מה בדיוק אירע בטקס. פסיעותיה טבעו בתוך הדיונות עד שהגיעה לבניינים מוזנחים, שהתריסים בהם היו שבורים והצבע שעל קירותיהם דהה מזמן. בבניינים אלה התגוררו מפוני המעברה שעברו מהצריפים שנותרו כעת נטושים ומכוסי חולות. היא פנתה למגרש החניה הסלול באספלט שבו החנתה את מכוניתה, והביטה אל מעבר לכביש לכיוון הבניינים החדשים והגבוהים שבהם התגוררו עולים חדשים מגיאורגיה שהייתה תחת שלטון ברית המועצות. משכונה זו הגיעה השמאנית.

הילדים ששיחקו בכדור במגרש החניה קרבו אליה והביטו בה בסקרנות. הם לא היו מורגלים לראות זרים בשכונה. ילדה קטנה ששערה היה קלוע בצמות, חייכה אליה והגישה לה את פרח אירוס הארגמן, "קחי, הפרח הזה גדל אצלנו בחולות, הוא ישמח אותך."

קולות האימהות בקעו מתוך החלונות הפתוחים, והן קראו לילדיהן לעלות לארוחת הערב. ברכה הודתה לילדה, הוציאה מתוך מכוניתה חבילת ביסקוויטים וממתקים, וחילקה אותם לילדים, שנטלו אותם בחדווה ורצו לכיוון בתיהם.

באותו לילה נדדה שנתה יותר מתמיד, החבורה במצחה הציקה לה וכאב הראש החמיר. היא התהפכה על משכבה ובכל פעם שנרדמה הופיעה השמאנית בחלומותיה, כשבראשה מהדהדים קולות התופים. החזיונות התערבבו בדמיונה, ובבליל הצבעים שסחררו את ראשה ראתה מדי פעם את הילדה בצמות שהגישה לה אירוס בגוונים של בורדו-סגול לוהט, לוחשת לה בקולה המרגיע, "האירוס ישמח אותך."

ברכה בערה מחום והתפתלה במיטתה, "למה היא התכוונה כשציוותה עליי לחפש את מקורות שמי? השם שמעולם לא אהבתי וניסיתי לשנותו למרות מחאות הוריי. שם שנשמע גלותי, בלתי מובן ובלי משמעות. תמיד צחקו עליי בגללו וקראו לי ברכה-ככה, שם שלבסוף למדתי לחיות איתו."

"אין לי את מי לשאול," לחשה.

"תחפשי במזוודה החומה... אחרת לא תהיה לך מנוחה," החזירה לה.

"אין לי מזוודה חומה."

והשמאנית רק נעצה בה את עיניה הגדולות, סובבה את גבה ונעלמה.

הלילה הבא היה ליל בלהות, גרוע מקודמו. השמאנית ריחפה מעל ברכה כשהיא ממלמלת אותיות ומילים שברכה לא יכלה להבין את פירושן ומטפטפת מרקחות שונות על מצחה. היא התעוררה נוטפת זיעה קרה.

ברכה נזקקה למגעו ולניחומיו של גלעד בן־זוגה, ואחזה בו בחוזקה בכל פעם שהתעוררה מסיוטי הלילה שלה, כשקולות אביה וחברה המת מהדהדים בראשה. גלעד היה מסיט אותה בעדינות, קם ועובר להמשיך לישון בסלון, משאיר אותה לבכות בשקט במיטתם.

עוד על הספר

הבנקאית מנאפולי זהבה חן-טוריאל

קריית נורדאו, נתניה, 1980

התנועה במעגל נעשתה מהירה יותר ויותר מרגע לרגע. טפיחות רגליהן של הנשים הצעירות על רצפת העץ הסדוקה העלו קול חריקה צורמני, ולוו בנקישות מהירות ואחידות על התופים האפריקאים שבהם אחזו. האוויר בתוך צריף המעברה הישן שבחולות השכונה הדרומית בנתניה הפך דחוס ותחושות השמחה והתרוממות הרוח התחלפו בתחושת מחנק, ובתוך כל אלה הן המשיכו לצעוד ולתופף כאילו משהו מנחה אותן לעשות זאת.

כל העולם התערפל סביב בְּרָכָה, והיא מצאה עצמה שוכבת על רצפת העץ כשכל חברותיה רוכנות מעליה במבט מודאג.

השמאנית כבדת הגוף שהובילה את הבנות במעגל המתופפות, נראתה מגוחכת בתחפושת האינדיאנית. שערה הלבן והארוך היה קלוע לשתי צמות, ונוצה מפלסטיק קובעה באטב כביסה על נזר שעיטר את קודקודה, שמלתה הפרחונית הייתה מקומטת, והצעיף הישן והקרוע שהיה כרוך על צווארה היה זרוע כתמי שמן. כשראתה את ברכה על הרצפה, מיהרה להגיע אליה והגישה לאפה קטורת עם ריח מבחיל שהקפיץ אותה ממקומה.

חיוורת התנודדה במקומה כשחברותיה תומכות בה מכל צד שלא תיפול. השמאנית הביטה בה במבט זועם, כמאשימה אותה על כך שהחריבה את הטקס הרוחני. היא נעצה בה את עיניה ובפיה נטול השיניים לחשה: "השם שלך לא ייתן לך מנוחה. את תנועי בכל העולם ותחפשי במקומות האפלים ביותר את מקורו, ורק כשתמצאי אותו אולי תביאי מרפא לנפשך".

בהמולת התופים שהתחדשה ברקע, רק ברכה שמעה את דבריה.

*

מסיבת יום ההולדת של נועה היפה, חברתה של ברכה, סגרה את פסטיבל ימי ההולדת של שנתון בנות החבורה. הבנות שהשתתפו בחגיגה הביאו איתן קישים, מאפים ועוגות מעשה ידיהן, וערכו שולחן שהיה מלא כל טוב ומעוצב באופן מרהיב בסלסלות, ממתקים ובלונים. הן ישבו על כריות אקזוטיות, ארוגות פרחים צבעוניים וצחקו צחוק מתגלגל על הבעלים שהשאירו בבית להתמודד עם התינוקות לפני טקס השינה, שהיה הזמן המתיש ביותר.

השמאנית התקרבה אליהן כשהיא אוחזת בידיה טס כסף גדול, ועליו היה מונח קנקן מברזל יצוק שהפיץ באוויר המחניק ריח חזק של קפה שחור. מסביב לקנקן היו מונחים ספלונים לבנים מפורצלן ששפתותיהם היו סדוקות מעט, והעידו כי עברו עליהם ימים טובים יותר. היא התיישבה ביניהן, כשהבנות מסביבה במעגל ממתינות למוצא פיה, והזמינה אליה בכל פעם אחת מהן כדי לקרוא את עתידה בקפה.

מעמד הקריאה בקפה וחיזוי עתיד הבנות היה רציני ביותר, ולמראה מבט עיניה המרושע של השמאנית, אף אחת לא העזה לחייך או לגחך לשמע הדברים שניבאה. מברכה, שישבה בפינת החדר כשחבורה גדולה מהנפילה מעטרת את מצחה, התעלמה לחלוטין.

ראשה של ברכה כאב והיא החליטה לפרוש. היא ניצלה את ההזדמנות כשהשמאנית התרוממה ממקום מושבה ויצאה לרגע למטבחון הקטן כדי למלא בקפה את הקנקן שהתרוקן, ומיהרה לנועה כדי ללחוש באוזנה ברכת "מזל טוב", מתנצלת על כך שאינה מרגישה טוב ומסבירה שכדאי שתחזור הביתה לנוח. היא הספיקה לראות את מבטה הכועס של השמאנית כשנכנסה חזרה. מבט שלא הרפה ממנה שבועות רבים.

לאחר שיצאה מן הצריף, נשמה לרווחה את האוויר הצח והרימה מבטה אל השמיים זרועי הכוכבים, מנסה להבין מה בדיוק אירע בטקס. פסיעותיה טבעו בתוך הדיונות עד שהגיעה לבניינים מוזנחים, שהתריסים בהם היו שבורים והצבע שעל קירותיהם דהה מזמן. בבניינים אלה התגוררו מפוני המעברה שעברו מהצריפים שנותרו כעת נטושים ומכוסי חולות. היא פנתה למגרש החניה הסלול באספלט שבו החנתה את מכוניתה, והביטה אל מעבר לכביש לכיוון הבניינים החדשים והגבוהים שבהם התגוררו עולים חדשים מגיאורגיה שהייתה תחת שלטון ברית המועצות. משכונה זו הגיעה השמאנית.

הילדים ששיחקו בכדור במגרש החניה קרבו אליה והביטו בה בסקרנות. הם לא היו מורגלים לראות זרים בשכונה. ילדה קטנה ששערה היה קלוע בצמות, חייכה אליה והגישה לה את פרח אירוס הארגמן, "קחי, הפרח הזה גדל אצלנו בחולות, הוא ישמח אותך."

קולות האימהות בקעו מתוך החלונות הפתוחים, והן קראו לילדיהן לעלות לארוחת הערב. ברכה הודתה לילדה, הוציאה מתוך מכוניתה חבילת ביסקוויטים וממתקים, וחילקה אותם לילדים, שנטלו אותם בחדווה ורצו לכיוון בתיהם.

באותו לילה נדדה שנתה יותר מתמיד, החבורה במצחה הציקה לה וכאב הראש החמיר. היא התהפכה על משכבה ובכל פעם שנרדמה הופיעה השמאנית בחלומותיה, כשבראשה מהדהדים קולות התופים. החזיונות התערבבו בדמיונה, ובבליל הצבעים שסחררו את ראשה ראתה מדי פעם את הילדה בצמות שהגישה לה אירוס בגוונים של בורדו-סגול לוהט, לוחשת לה בקולה המרגיע, "האירוס ישמח אותך."

ברכה בערה מחום והתפתלה במיטתה, "למה היא התכוונה כשציוותה עליי לחפש את מקורות שמי? השם שמעולם לא אהבתי וניסיתי לשנותו למרות מחאות הוריי. שם שנשמע גלותי, בלתי מובן ובלי משמעות. תמיד צחקו עליי בגללו וקראו לי ברכה-ככה, שם שלבסוף למדתי לחיות איתו."

"אין לי את מי לשאול," לחשה.

"תחפשי במזוודה החומה... אחרת לא תהיה לך מנוחה," החזירה לה.

"אין לי מזוודה חומה."

והשמאנית רק נעצה בה את עיניה הגדולות, סובבה את גבה ונעלמה.

הלילה הבא היה ליל בלהות, גרוע מקודמו. השמאנית ריחפה מעל ברכה כשהיא ממלמלת אותיות ומילים שברכה לא יכלה להבין את פירושן ומטפטפת מרקחות שונות על מצחה. היא התעוררה נוטפת זיעה קרה.

ברכה נזקקה למגעו ולניחומיו של גלעד בן־זוגה, ואחזה בו בחוזקה בכל פעם שהתעוררה מסיוטי הלילה שלה, כשקולות אביה וחברה המת מהדהדים בראשה. גלעד היה מסיט אותה בעדינות, קם ועובר להמשיך לישון בסלון, משאיר אותה לבכות בשקט במיטתם.