מי זאת עולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי זאת עולה
הוספה למועדפים

מי זאת עולה

עוד על הספר

  • הוצאה: קורן
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

התנ"ך ממעט לספר על הדמויות הנשיות שבו, אך המעט שנאמר הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה".
 נשות התנ"ך יוזמות, מובילות ומקדמות מהלכים, מאחורי הקלעים ולפניהם. הן פועלות על סביבתן, משפיעות על הגברים בחייהן ומשנות באופן מכריע את מהלך העלילה. הן עושות זאת כשהן מהלכות על החבל הדק שבין המהפכנות והשמרנות, בין כבוד למערכת הגברית לבין חתירה תחתיה.

לאורך הדורות העמיקו הפרשנים בסיפוריהן של נשות התנ"ך, חושפים טפח ועוד טפח מסודותיהן. תהליך זה הגיע לשיאו בכתבי תורת הסוד – הקבלה והחסידות. תורת הסוד מעניקה לנו ביאורים עמוקים על אודות נשמות הנשים, חכמתן ואף גלגוליהן השונים. היא מגוללת סיפור המשנה את כל מה שחשבנו שידענו על דמות האישה ביהדות – סיפור של נשיות הנמצאת במסע התפתחות מתמיד, ההולכת ועולה מדור לדור עד שמשחזרת את מלוא קומתה האבודה.

הספר מי זאת עולה מבקש לשרטט את דיוקניהן של הנשים העיקריות בחמשת חומשי התורה – חוה, שרה, רבקה, לאה ורחל, דינה, תמר, מרים ובנות צלפחד – כפי שהם עולים מתוך כתבי הקבלה והחסידות.

פרק ראשון

הקדמה


התנ"ך אינו מרבה שיחה עם האשה. הוא כולל פחות דמויות נשיות מגבריות, ובדרך כלל גם מספר עליהן פחות. השושלות הרבות שהתנ"ך מונה הן תמיד של אבות ובנים. נשים, כשהן מוזכרות, מצטרפות לשושלות מבחוץ כרעיות וככלות. בעוד התנ"ך מזכיר מאות שמות של גברים שלא מסופר לנו דבר על מעלליהם, שמה של אשה יוזכר, כמעט תמיד, רק אם היא מקדמת באופן ברור את העלילה.

מקומה המשני של האשה בתנ"ך משתקף גם בתפקידים שהיא ממלאת. בעוד הגברים הם מנהיגים, כהנים, שופטים ומלכים, הנשים כמעט תמיד נשארות באוהל. מרים אמנם מלווה את אחֶיה משה ואהרן בהוצאת בני ישראל ממצרים, אך היא ממלאת תפקיד קטן בצורה ניכרת יחסית אליהם. חומש ויקרא מוקדש לעבודת הכהנים, תפקיד העובר בירושה מאב לבן. בהמשך, ספרי יהושע, שופטים, שמואל, מלכים והנביאים עוסקים כמעט לחלוטין בדמויות גבריות (כאשר המקרה היוצא מן הכלל המפורסם, דבורה, רק מבליט עד כמה הדבר נדיר). למעט שתיים וחצי מגילות המוקדשות לנשים — רות, אסתר ושיר השירים — גם בחלק ה'כתובים' של התנ"ך קשה למצוא נשים. נשות התנ"ך יושבות בתוך האוהל, מאחורי הקלעים, באחווה נשית כמוסה ובלתי מפוענחת, ומגיחות אל קדמת הבמה רק כשהמציאות מכריחה זאת.

הדבר אינו אמור להפתיענו. את האמירה התלמודית "דיברה תורה בלשון בני אדם" ראוי להרחיב לכדי 'דיברה תורה בלשון זמן ומקום מסוימים'. התורה היא נצחית וכללית, אך ניתנה במסגרת תקופה והקשר תרבותי ספציפיים. בעידן שבו מתרחשים סיפורי התנ"ך נחשבו הנשים, ברובן ככולן של תרבויות העולם, כבעלות מעמד פחוּת או שולי ביחס לגברים, וחייהן הוגבלו לרשות היחיד. בתחומים רבים התנ"ך בהחלט אתגר את העולם שאליו הגיח, אך בתחומים אחרים הוא פשוט שיקף אותו, והדבר מתבטא בין השאר בנפח הסיפורי הקטן שהוא מקדיש לנשים ובתפקידים שהוא מקצה להן.

אפשר להותיר את הדברים בכך, לומר שהתנ"ך הוא צילום מסך של תקופתו, ואין לצפות ממנו להיות יותר מכך. יש רק בעיה אחת קטנה בפתרון זה: האמונה היהודית מצפה מהתנ"ך בדיוק את הדבר הזה — להיות יותר מכך. התנ"ך הוא התורה שבכתב, החלק הנצחי והבלתי משתנה של דבר ה', שאין לגעת באף אות שלו ושלא עתיד להשתנות או להיות מוחלף לעולם. הוא אמור להיות תקף לתמיד, מרגע שנכתב ועד אחרית הימים. כיצד, בעידן שבו האשה הולכת ומשתווה לאיש, ניתן להבין את מקומן המצומצם של נשותיו?

הספר שבידיכם נולד מהשאלה הזו. היא נבעה בין השאר מתוך הרקע שלי. גדלתי בעולם מאוד חילוני, שזה אומר עולם מאוד פמיניסטי. אימי ואבי עבדו יחד, עושים בין השאר קריקטורה שבועית לעיתון 'ידיעות אחרונות'. אחיותיי הגדולות פצחו שתיהן בקריירות מוצלחות בתחום העיצוב. כמו כל אדם בציבור החילוני, חונכתי במוסדות חינוך מעורבים ושוויוניים. השוויון המלא בין נשים וגברים היה מובן מאליו עבורי.

לימים, יצאתי למסע חיפוש רעיוני ורוחני שהוביל אותי לחופיה של היהדות. האמינו לי כשאני אומר לכם שאיש לא היה מופתע מכך יותר ממני. כל חיי עד אותו רגע סלדתי מכל מה שקשור ביהדות. בתעודת הבגרות הציון הנמוך ביותר שלי היה במקצוע התנ"ך. אפילו לזהותי הלאומית התכחשתי, מגדיר עצמי כאזרח העולם ותו לא. אך כתוב שהמשיח בא בהיסח הדעת. כך, בהיסח הדעת, בחיפושיי אחר משמעות, רוחניות, עומק ואורח חיים נכון וטוב, מצאתי את עצמי ניצב מול שעריה של היהדות.

קוראים לתהליך הזה "חזרה בתשובה", אך למעשה הוא רצוף כולו בשאלות. אחת השאלות הללו נסובה סביב מעמד האשה ביהדות. בניגוד לעולם שבו גדלתי, אורח החיים היהודי מעניק תפקידים שונים מאוד לגברים ולנשים. הנשים מדליקות נרות בערב שבת, הגברים יושבים בראש השולחן ועושים את הקידוש. הגברים מובילים את התפילה וקריאת התורה, הנשים משקיפות מעזרת הנשים או מתפללות בבית. הגברים והנשים לומדים במוסדות חינוך נפרדים, והגברים לומדים יותר תורה מהנשים, באופן משמעותי. כל זה היה זר לי מאוד.

מצד אחד, השונוּת המגדרית הזו משכה אותי. הרגשתי שהיא מהדהדת דברים עמוקים על אודות ההבדלים בין גברים ונשים, ובאופן עמוק יותר בין גבריות ונשיות, שהעולם שגדלתי בו מטשטש. התחושה הזו ניקרה לא רק בי, אלא גם בחוזרות בתשובה שהכרתי, שערכו מסעות דומים לצידי. בעידן הקורא לנשים להתנהג בדיוק כמו גברים, החיבור לנשיות מסורתית קסם להן.

אך מצד שני גם חששתי מהשונוּת הזו. בראש שלי, היהדות הייתה תרבות המדכאת נשים ומפלה אותן לרעה, הרואה את האשה כנחותה באופן מהותי מהגבר. האם ייתכן שכל השונוּת היפה שראיתי אינה אלא מסווה לדיכוי אחד גדול?

שני דברים פייסו את דעתי. הדבר הראשון היה מפגש עם נשים דתיות שניפצו את כל הסטיגמות שלי. הן היו נבונות ודעתניות, אחזו באורח חייהן מתוך בחירה מודעת, וכלל לא הרגישו מדוכאות או מופלות לרעה. פגשתי אותן לא רק במחוזות הדתיוּת המודרנית אלא גם בציבורים הנחשבים חרדיים. הדעה המוקדמת שלי, שהן סובלות מ"תודעה כוזבת" ולא יודעות שהן מדוכאות, פשוט לא החזיקה מים מולן. לכולן הייתה אהבה רבה לתורה, והן למדו אותה ואף חידשו בה. הניגוד בין חזותן ה'דוסית' לאופי העצמאי והלמדני שלהן הפתיע ושימח אותי.

הדבר השני היה עיון מעמיק ומקיף יותר במקורות היהדות. ללא ספק ישנם לא מעט מקורות תורניים שעל פניו מפלים לרעה את האשה, וספרים ואתרים לרוב ירכזו לכם אותם בהתנדבות. אך גיליתי שכאשר מתחילים ללמוד לעומק ובכנות, המקורות האלו מתגלים באור חדש. יש להם רקע, גם של תקופה וגם של הֶקשר, במסגרת תמונת העולם היהודית בכלל; יש להם רובדי משמעות, זה עמוק מזה; ויש להם פירושים שונים, "שבעים פנים לתורה", המאפשרים לקרוא אותם במספר דרכים. שוב ושוב ראיתי שפסוקים או אמירות שנראו לי ברגע הראשון כשוביניסטיים באופן חסר תקנה, הולכים ומשנים צורה לנגד עיניי, הולכים ומתיישבים בתוך מכלול עשיר ומרובד, עד שמתגלים כאבחנות מדויקות להפליא לגבי גברים ונשים, המסברות את אוזני המודרנית ואף יותר מכך.

דוגמה מובהקת לכך היא נשות התנ"ך. מחוזק מתגליותיי בתחומים אחרים של היהדות, חזרתי אל התנ"ך מצויד באמונה חדשה: אם התנ"ך הוא אכן ספר הספרים הנצחי, הרי שמוכרח להיות בו, באיזשהו אופן, מקום שווה לנשים — אם לא כמותית אז איכותית, אם לא מעל פני השטח אז מתחתיהם.

ואכן, ככל שהעמקתי ללמוד את נשות התנ"ך גיליתי, שאף שמקומן מועט, מדובר ב"מועט המחזיק את המרובה" האוצֵר בתוכו אור גנוז לרוב.

נפתח בכך שנשות התנ"ך, ברוב רובם של המקרים, רחוקות מלשקף את הדימוי המוכר של האשה השקטה, הסבילה והכנועה של פעם. הן יוזמות, הן מובילות, הן מקדמות מהלכים, מאחורי הקלעים וכשצריך גם לפניהם. הן פועלות על סביבתן, משפיעות על הגברים בחייהן ומשנות, פעמים רבות באופן מכריע, את מהלך העלילה. מוטיב חוזר מובהק בתנ"ך הוא של נשים המרחיקות ראות יותר מבעליהן ופועלות על סמך כך: שרה ורבקה המזהות נכונה את היורש הרוחני בעוד בעליהן עיוורים לכך; תמר המתקנת את העוולות שהסב לה יהודה ואגב כך מביאה אותו להודאה בהן; בנות צלפחד המעניקות שיעור בתורה לנותן התורה עצמו; ועוד ועוד. הנשים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן המעניקות שמות לילדיהן — מעשה משמעותי ביותר במסגרת תמונת עולם שלפיה העולם נברא בדיבור. אף שהן מעטות, ישנן נביאות בין נשות התנ"ך (שבע לפי מקור אחד, יותר לפי אחרים), לצד מנהיגה (מרים), שופטת (דבורה) ומלכה (אסתר). רבות מהלכות התפילה שלנו למדנו מתפילתה של אשה (חנה).

אך גם הנועזוּת והחדשנוּת של נשות התנ"ך אינן חד־ממדיות. נשות התנ"ך אינן, כפי שהתרבות העכשווית אוהבת להלל את גיבוריה המתחלפים, "מרדניות", "לא מתפשרות" או "שוברות מוסכמות". אומנותן היא אומנות האיזון, השילוב והרב־צדדיות, והן מפגינות הערכה וכבוד לכללי המשחק שבתוכו הן פועלות, אף שברוב המקרים מדובר במגרש משחקים גברי לגמרי. כל אחת מהן פוסעת בדרכה על החבל הדק שבין השמרנות והחדשנות, מוצאת את שיווי המשקל הנכון עבורה. פעמים שמעשיהן מצייתים לכאורה לחוקים המקובלים, אך בפנימיותם הם מהפכניים לגמרי, מעקמים את החוקים או הופכים אותם על פיהם; ופעמים שדווקא להפך — כלפי חוץ פעולתן נדמית מהפכנית ושוברת מוסכמות, אך בעומק מבקשת לשמר או לחזק את הערכים הקיימים. דווקא מהפכנות מאופקת זו, הנושאת את הפכי השימור והחידוש, מצליחה באופן העמוק וארוך הטווח ביותר. בהיותה קשובה ליכולת הקיבול של המציאות, היא מסוגלת להחדיר לתוכה אור חדש באופן שאינו שובר אותה. זוהי אולי בשורתן העיקרית של נשות התנ"ך: כל אחת מעניקה לנו שיעור אחר במהפכנות נשית, כזו שאינה מנחיתה באחת את חידושה על המציאות, אלא מנביעה אותו מתוכה בהדרגה.

כל זה גלוי במידה מסוימת בפשט הכתובים, אך נחשף ביתר שאת דרך עדשת פירושי חז"ל. היכן שהתורה שבכתב קיצרה, התורה שבעל פה האריכה. מדרשי חז"ל ממלאים את החללים המצויים בין — ולעיתים באמצע — פסוקים, משלימים פערים ומנסים לבאר קטעים סתומים. בכלל זה מרחיבים המדרשים את הדיבור על נשות התנ"ך. נשים רבות שהמקרא מספר את סיפורן בקצרה זכו בידי חז"ל לתוספת פרטים, לעיתים כזו המשתרעת על פני עמודים שלמים בגמרא או במדרש. בנוסף, נשים המוזכרות בתנ"ך בחטף או בקצרה זוהו בידי חז"ל עם נשים מקראיות אחרות שדמותן מעובה יותר, ובכך הפכו משוליות למרכזיות. במקרים מסוימים חז"ל אף מבשרים לנו על קיומן של נשים שכלל אינן מוזכרות בכתובים, שלשיטתם הן היו המושכות האמיתיות בחוטי העלילה המקראית.

אך מדרשי חז"ל הם רק השלב הראשון בהרחבת הדיבור על נשות התנ"ך. ניתן להבחין במגמה ברורה, גם אם לא סדירה, של גדילת המקום המוענק לדמות האשה ביהדות לאורך הדורות. מעֵבר לעלייה ההדרגתית במעמד האשה בהלכה, ישנו עיסוק הולך וגובר בדמויות הנשיות בתנ"ך באופן המגדיל את מקומן היחסי.

שיאו של התהליך הזה הוא בכתבי הקבלה והחסידות, המרכיבות יחדיו את מה שנקרא פנימיות התורה או תורת הסוד. תורת הסוד כשמה כן היא, חושפת סודות המסתתרים בין שורות הפסוקים והמדרשים, היכלות רוחניים שלמים שהתורה הנגלית אינה אלא קצה הקרחון שלהם. במשך מאות שנים זרמה הקבלה כמי תהום נסתרים, מסורת אזוטרית השמורה לבעלי סגולה מיוחדים. אך ברגע מסוים היא עלתה לפני השטח וספרי קבלה רבים החלו להיכתב. בראש הספרים האלו ניצב ספר הזוהר, שנכתב במאה ה-13 למניינם, אך תוכנו מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו, בני המאות הראשונה והשנייה. נקודת הציון המרכזית השנייה בתולדות הקבלה היא הגוף העצום והעשיר של כתבי האר"י הקדוש, גדול המקובלים לכל הדעות, שחי במאה ה-16 ושפעל בשנותיו האחרונות בצפת.

בכתבי הקבלה ישנה בין השאר גאולה לאנשי השוליים של התנ"ך, אלו המוזכרים רק בפסוקים מעטים. מעבר לרזים המקופלים בשמותיהם, מילותיהם ומעשיהם, הקבלה אף חושפת את רצף גלגולי הנשמות שלהם לפני ואחרי מחזור החיים שלהם המתועד בתנ"ך. הדבר מציב את חייהם באור חדש לגמרי, הופך אותם למערכה אחת במחזה שהיקפו רחב בהרבה ממה שאנו חוזים בעינינו. בראש דמויות השוליים הגאולות האלו ניצבות נשות התנ"ך, שספרי הקבלה מלאים באוצרות לגבי דמויותיהן ומעלליהן.

מתוך תורת הקבלה צמחה במאה ה-18 תנועת החסידות, זרם ההתחדשות הרוחנית היהודי הגדול ביותר של העת החדשה. מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שחי ופעל באוקראינה של היום, תרגם את מושגי הקבלה הנשגבים לשפת הנפש ופיתח בכך סגנון לימוד תורה שאיש לא הכיר, הנוגע בנקודה הנפשית הפנימית של כל נושא ומעיר אותה בליבו של הלומד. אף שגדולי החסידות היו כולם גברים כידוע, רגישותם למה שניתן לכנות הממד הנשי של המציאות הייתה חסרת תקדים. הם פיתחו שפה חדשה בקריאת התורה ובהפיכתה לתורת חיים, שהדרך הטובה ביותר לתארה היא כ'נשית'. למעשה, אחת התשובות לשאלה מהו חידושה של החסידות, היא שכל היהדות שהתקיימה עד אז הייתה כולה בגדר "תיקון אדם", קרי תיקון חלקו של אדם הראשון בחטא גן העדן, הפן הזכרי בהוויה האנושית. עם הופעת החסידות החל לראשונה "תיקון חוה" — תיקון הפן הנקבי בהווייתנו, הקשור בהחדרת תובנות השכל לחדרי הלב, ובמעבר מדיבור עליהן ליישום חי שלהן בנפש.1 תורת הסוד אינה חשובה לנושא האשה ביהדות רק בגלל חידושיה לגבי נשות התנ"ך, אף לא רק בגלל סגנון הלימוד ה'נשי' שצמח מתוכה. התיאולוגיה הקבלית והחסידית אוצרת בתוכה פרדיגמה חדשה לגמרי באשר ליחס בין הזכרי והנקבי, כפי שהם מופיעים בחברה האנושית, בהיסטוריה, בעולם ואף באלוקות עצמה.

לפי הקבלה, הזכרי והנקבי הם שני אספקטים שווים של ההוויה. שמו המקודש ביותר של הקדוש ברוך הוא, השם י־ה־ו־ה המכונה 'שם הֲוָיָה', מורכב באופן שווה מִרְכיבים זכריים ונקביים: האותיות יו"ד ו־וא"ו מבטאות את הבחינות הזכריות שבו, ושתי האותיות ה"א את הבחינות הנקביות שבו. ההוויה כולה מתוארת כמעין מחול נצחי של בחינות אלו בבריאה, שבו הם מתקרבים ומתרחקים, משיקים ומתכללים, מזדווגים ומולידים.

הקבלה אף מעניקה הסבר מרתק לאי־השוויון בין הזכר והנקבה לאורך מרבית ההיסטוריה. מושג מרכזי בקבלה נקרא "עליית המלכות" או "עליית הנוּקְבָא". לפי רעיון זה, הזכר מייצג את הממד האל־זמני והסטטי של האלוקות, זה המאיר רעיונות מופשטים ואידיאליים 'מלמעלה למטה'; ואילו הנקבה מייצגת את הממד הזמני והמתפתח שלה, זה הצומח בהדרגה 'מלמטה למעלה' ומביא דברים להגשמתם. הרב קוק הגדיר את שני הממדים הללו כבחינת ה"שְלמוּת" (זכר) ובחינת ה"הִשתלמוּת" (נקבה) שבאלוקות.2

שתי הבחינות חשובות באותה מידה, והאלוקות אינה שלמה בלעדי שתיהן. אך יש הבדל יסודי בין אופני ההתגלות שלהן: הפן הזכרי של האלוקות מתגלה באופן מהיר ומיידי יחסית בתחילת תולדות העולם, ואילו הפן הנקבי מתגלה אט אט, בהדרגה, לאורך ההיסטוריה. משל פשוט לכך הוא הברק והרעם. כידוע, הברק והרעם חד הם — המראֶה והצליל של תופעה מטאורולוגית אחת. אך מהזווית שלנו הברק מופיע ראשון והרעם נשמע רק אחריו. באותו אופן ניתן לומר שב'שמיים', מצד האמת האלוקית הנצחית, הזכרי והנקבי שווים ומאוחדים לגמרי, אך כאן למטה, ב'ארץ', הצד הזכרי מתגלה ראשון ויחסית בבת אחת, ואילו הצד הנקבי מתגלה מאוחר יותר ובהדרגה.3

רעיון עליית המלכות מקופל בסיפור התלמודי הנודע על מיעוט הלבנה.4 לפי הסיפור, בתחילה היו השמש והירח זהים בעוצמתם, "שני המאֹרֹת הגדֹלים" (בראשית א, טז) במידה שווה של גדלות. את הסטטוס־קוו הזה הֵפֵרה הלבנה בשאלה "אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד?" כתגובה מיעט אותה הקדוש ברוך הוא והביא אותה לצורתה הנוכחית, "מאור קטן" שרק מחזיר את אור "המאור הגדול", השמש. רוב האנשים מפרשים את שאלת הלבנה כתוכנית ערמומית מצידה להביא למיעוטו של השמש ולקחת את הכתר לעצמה. אך לפי האר"י בקשת הלבנה הייתה כנה ואמיתית: היא ביקשה להתחבר עם השמש פנים אל פנים, שישתמשו בכתר אחד במקום בשני כתרים נפרדים. ממילא, גם תגובת הקדוש ברוך הוא אינה עונש ללבנה, אלא מילוי משאלתה: על מנת שתיפגש עם השמש פנים בפנים היא צריכה שיהיו לה את הפנים המיוחדות שלה, ולשם כך עליה לעבור מסע ארוך של התמעטות והתמלאות מחדש.

השמש והלבנה מייצגים את הזכר והנקבה, בהתאמה. בשורשם, שניהם מאורות גדולים, שווים בעוצמתם. אך כאן בעולם הזה, הם מופיעים באופנים שונים. הבחינה הזכרית, המבטאת את צד ה"שלמות" באלוקות, הצד השמימי והאל־זמני, מרחפת הרחק ממעל כגוף אור בוהק ובלתי‏ משתנה. השמש היא דמות אב, שמצד אחד מחיה ומפרנס את ילדיו, אך מצד שני הינו מרוחק ובלתי ניתן להשגה, ואף עלול לסנוור ו'לשרוף' את מי שנכנס עמו לעימות חזיתי. הבחינה הנקבית לעומתו, המבטאת את צד ה"השתלמות" הארצי והמתפתח לאורך זמן, מופיעה בעולמנו כישות מוחשית וקרובה יותר לאדמה, המשרה אור רך על הלילה. הירח הוא דמות אם, אישיות נגישה ונעימה יותר, המזדהה עם תנודות הזמן ומשקפת את החוויה האנושית כל כך של התמלאות הדרגתית מתוך חיסרון החי.

אך בהדרגה, האור הנקבי הולך וגובר, עד שלעתיד לבוא יתקיים הפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיה ל, כו): שני המאורות ישובו להאיר בעוצמה שווה. זוהי עליית המלכות: העלייה ההדרגתית של הצד הנקבי של ההוויה לאורך ההיסטוריה. לאורך מרביתו של הזמן הזה, הזכר הוא תמיד דמות ה'משפיע', מי שיוזם ומוביל ומלמד, והנקבה דמות ה'מקבל', מי שהולך בעקבותיו ומיישם את תורתו. אלו הם המושגים הבסיסיים ביותר המזוהים עם הזכר והנקבה בתורת הסוד. אך סופו של התהליך הוא שוויון מלא בין הזכר והנקבה, שבו הם מקיימים יחסים הדדיים של השפעה וקבלה באופן של 'שווים אך שונים'. לפי אחת השיטות, לאחר השוויון אף צפוי מעין היפוך מעמדות, יצירת מצב שבו הנקבי עולה מעל הזכרי ויחסי המשפיע והמקבל מתהפכים. איני ממציא את הדברים האלו. הם כתובים בכתבי הקבלה והחסידות, שחור על גבי דפים עתיקים מצהיבים, מזה מאות בשנים.5

רעיון עליית הנשיות מספק מעין מענה תיאולוגי לשאלה מדוע קול האשה החל להישמע ברבים רק בדורות האחרונים, בשלב מאוחר יחסית בתולדות התרבות האנושית. מקובל לתלות את הדבר בהבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים, בתרבות פטריארכלית ששעבדה את האשה, או בשילוב של השניים. מנקודת מבט לא מאמינה הסברים אלו אולי מספקים, אך מזווית אמונית הם לא פותרים דבר, רק דוחקים את השאלה הלאה: מדוע לכתחילה נברא העולם עם הביולוגיה הזו? מדוע לכתחילה התפתחה התרבות כפי שהתפתחה?

מרעיון עליית הנשיות עולה כי הדבר הוא מאפיין בלתי נפרד ובלתי נמנע של מהויות הזכר והנקבה. חלק ממהותה של הזכריות הוא המיידיות, התכליתיות וחוסר ההשתהות. הנקביות לעומת זאת קשורה בתהליכיות, הבשלה וצמיחה הדרגתית. הופעתה המאוחרת אינה תאונה או תוצר של עיכוב מכוון, אלא חלק בלתי נפרד ממה שהיא. הנשיות היא late bloomer, פרח הפורח מאוחר, אך כשהוא נפתח ניכר בריחו שהוא ספוג בתבונה של שנים.

התגלית בדבר ההתרחבות ההדרגתית של מקום נשות התנ"ך בספרות הפרשנית נראתה לי כאיתות לכך, ששרטוט דיוקנן המלא הוא מהמשימות החשובות של דורנו. נסער מהמחשבה, ובמיוחד מפירושיהם המופלאים של גדולי הקבלה והחסידות בנושא, התחלתי להעביר סדרות שיעורים על נשים בתנ"ך לפי פנימיות התורה. את סדרת השיעורים הראשונה העברתי במרכז שטיינזלץ בשכונת נחלאות שבירושלים בשנת תשס"ז (2007). מדי שבוע בחרנו דמות נשית אחרת, פתחנו את כל המקורות עליה, וצללנו לדמותה ולבשורתה. בשנים שלאחר מכן העברתי סדרות נוספות לנשים במסגרת ביה"ס 'תורת הנפש' שבו לימדתי ובמסגרות פרטיות. ממחזור למחזור הלכו נשות התנ"ך והתגלו לי יותר ויותר, ובמקביל גם התלמידות והתלמידים השונים הוסיפו וחשפו לי פנים חדשות בדמויותיהן שלא הבחנתי בהן. אפשר לומר שהתאהבתי בנשות התנ"ך.

ברגע מסוים היה ברור שיש להפוך את השיעורים לספר, ומהר מאוד התברר שהספר יצטרך להתפצל למספר כרכים. כעת בשעה טובה זכיתי להשלים את הכרך הראשון, המונח בידכם. הכרך מוקדש לנשים העיקריות של חמשת חומשי התורה: חוה, שרה, רבקה, לאה ורחל, דינה, תמר, מרים ובנות צלפחד. אליו אמורים להצטרף בעתיד, בעזרת ה', שני כרכים נוספים, אחד שיעסוק בנשים העיקריות של הנ"ך (ספרי הנביאים והכתובים), ושני שיוקדש ל'נשים הקטנות' של התנ"ך כולו, אלה המוזכרות בפסוקים ספורים או פחות מכך, אך שגם בהן גילו המפרשים צפונות רבות לאורך הדורות.

השם "מי זאת עולה" לקוח משיר השירים (ו, י; ח, ה), ורומז לעליית הנשיות לאורך ההיסטוריה. כותרת המשנה, "נשות התורה על פי הקבלה החסידות", אומרת שהקו שינחה אותנו בפיענוח סיפורי הנשים בתורה הוא הפירושים והביאורים של תורת הסוד. כל אימת שיכולתי, הבאתי פירושים מקוריים בשם אומרם. במקומות אחרים, הביאורים נעשו ברוח הקבלה והחסידות כפי שאני מבין אותן, ותוך שימוש במושגי היסוד שלהן.

תורת החסידות היא במידה רבה תורת נפש. לומד החסידות אינו מבקש רק למלא את שכלו ידע, אלא גם למלא את נפשו דעת — לגעת בלב הדברים שהוא לומד ולתת להם לגעת בליבו שלו. אי לכך שזורים לאורך הפרקים תובנות חיים שונות, שיעורים לתיקון הנפש ולבניין הזוגיות, שביכולתנו לשאוב מתוך סיפורי הנשים וליישם בחיינו.

כפי שתראו, כל פרק בספר הוא נרחב למדי. בדמיוני ביקשתי לבנות לכל אשה היכל מפואר שיכבד את מלוא עושרה ועומקה. השתדלתי מאוד שכל פרק יעמוד עד כמה שאפשר בפני עצמו, כך שניתן לקרוא את הפרקים שלא לפי סדרם. עם זאת, יש מעין סִיפֵּר־על המתפתח לאורך הכרך, הקשור ברעיון המוצג בפרק הראשון, ואם כן יש ערך מוסף לקריאת הכרך לפי הסדר. לכל הפחות, מומלץ לקרוא בתחילה את הפרק הראשון.

לעיתים, כאשר רעיון מסוים הלך ותפח עד שהרגשתי שהוא מסרבל את הפרק, הפכתי אותו ל'הרחבה'. בסוף הספר תמצאו חמש הרחבות כאלו. אוצרות נוספים מסתתרים בהערות הסיום הנרחבות. הללו כוללים לא רק את מראי המקומות הרבים שאני מפנה אליהם (לא כולל מראי המקומות של פסוקי התנ"ך המשולבים בגוף הספר), אלא גם פסקאות שלמות של העשרה והעמקה לגבי הכתוב בפרקים.

במספר מקומות בספר, בעיקר בהערות הסיום אך לא רק, אני מתייחס לשני המודלים העיקריים של הקבלה והחסידות — מבנה שם הֲוָיָה ומערכת הספירות. תרשים של מודלים אלו נמצא בנספח. למעוניינים להעמיק בנושא זה, שהינו עולם ומלואו, מצורפים שם קישורית וכן קוד לסריקה המובילים למאמר מבוא בנושא. בכל אופן, ניתן להבין את הספר וליהנות ממנו גם בלי להתמצא במודלים אלו.

 

הערה לקוראי המהדורה הדיגיטלית:

לחיצה על מספר הערת הסיום תגרום לה להופיע בחלון מיוחד. עם זאת, במקרה שההערה כוללת טבלה או תרשים, תצוגה זו לא תשקף אותה נאמנה. במקרים אלו מומלץ לאתר את ההערה בחלק ההערות שבסוף הספר, שאותו תמצאו בתוכן העניינים.

תודות

תודה לה' יתברך שזיכה אותי להוציא ספר זה לאור ולתרום את חלקי הצנוע להשמעת קולן של נשות התורה.

אני רוצה להודות לאנשים הרבים שעזרו לספר הזה לראות אור:

ראשית כול, תודה לנשות התורה עצמן, על ההשראה וההדרכה העצומות שהן מעניקות לנו לאורך כל הדורות! אני מקווה שתרוו נחת מהספר הזה.

שנית, תודה מעומק הלב למורי הרב יצחק גינזבורג, שהרבה ממה שכתוב בספר למדתי ממנו. לאחר הכתיבה הרב אף עבר איתי בסבלנות על כל הפרקים, העיר והאיר מחכמתו, ובאופן כללי 'שדרג' את הספר בכמה רמות.

תודה לכל התלמידות שנכחו בקורסים שהעברתי על נשות התנ"ך לאורך השנים, במסגרות השונות. למדתי המון מההשתתפות שלכן!

תודה לאיתיאל גלעדי, שהרעיונות ששמעתי ממנו על דמותה של רחב הציתו את העניין שלי בנשות התנ"ך, ושליווה אותי מדי שבוע בזמן שהכנתי לראשונה את השיעורים בנושא, לימד אותי ותרם לי רבות. רישומך ניכר בספר (בשביל רחב תצטרך לחכות לכרך השני...).

תודה גדולה ליוסי פלאי שקרא את כל הפרקים, הוסיף מקורות והעיר הערות מחכימות.

תודה לאנשי ארגון 'מעיינותיך' ובראשם משה שילת, שהאמינו בספר ונתנו לו את המימון הראשון שלו.

תודה עצומה שלוחה ל-289 תומכי פרויקט ה'הדסטרט', שנתנו מכספם כדי לעזור לספר לצאת לאור, וכמובן גם לארגון 'הדסטרט' עצמו. אין כמוכם!

תודה לעורכי הוצאת מגיד־קורן, ראובן ציגלר ויהושע מילר, שאהבו את הספר ובחרו להוציאו לאור. תודה לעורכת אפרת גרוס על העבודה המסורה בליווי הספר בתהליך הלידה שלו. תודה לעורך הלשוני השקדן דוד פיאלקוף, שהגדיל לעשות ופתח את כל המקורות כדי לוודא שהכול יושב הדק היטב, ולמגיה אברהם שפירא שהשלים את מלאכתו. תודה למעצב אליהו משגב על האריזה המשובחת, ולמעמדת חיה זיידבנד על מלאכת העימוד המוקפדת.

תודה מיוחדת לידידתי מירב בר־לב על האיורים היפהפיים, שהוסיפו לספר נעימת ליווי נשית עדינה ומדויקת. יש שמחה גדולה בשמיים משיתוף הפעולה בינינו.

אחרונה אחרונה חביבה, תודה מעומקא דליבא לאשתי היקרה נעמה, חוה הראשונה והאחרונה, שתרמה מתבונתה הרבה לכל פרק ושבמשך שנתיים נאלצה לחלוק אותי עם נשות התורה. את האחת והיחידה.

 

ניר מנוסי

חשוון תש"פ

 

עוד על הספר

  • הוצאה: קורן
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 364 עמ' מודפסים

נושאים

מי זאת עולה ניר מנוסי

הקדמה


התנ"ך אינו מרבה שיחה עם האשה. הוא כולל פחות דמויות נשיות מגבריות, ובדרך כלל גם מספר עליהן פחות. השושלות הרבות שהתנ"ך מונה הן תמיד של אבות ובנים. נשים, כשהן מוזכרות, מצטרפות לשושלות מבחוץ כרעיות וככלות. בעוד התנ"ך מזכיר מאות שמות של גברים שלא מסופר לנו דבר על מעלליהם, שמה של אשה יוזכר, כמעט תמיד, רק אם היא מקדמת באופן ברור את העלילה.

מקומה המשני של האשה בתנ"ך משתקף גם בתפקידים שהיא ממלאת. בעוד הגברים הם מנהיגים, כהנים, שופטים ומלכים, הנשים כמעט תמיד נשארות באוהל. מרים אמנם מלווה את אחֶיה משה ואהרן בהוצאת בני ישראל ממצרים, אך היא ממלאת תפקיד קטן בצורה ניכרת יחסית אליהם. חומש ויקרא מוקדש לעבודת הכהנים, תפקיד העובר בירושה מאב לבן. בהמשך, ספרי יהושע, שופטים, שמואל, מלכים והנביאים עוסקים כמעט לחלוטין בדמויות גבריות (כאשר המקרה היוצא מן הכלל המפורסם, דבורה, רק מבליט עד כמה הדבר נדיר). למעט שתיים וחצי מגילות המוקדשות לנשים — רות, אסתר ושיר השירים — גם בחלק ה'כתובים' של התנ"ך קשה למצוא נשים. נשות התנ"ך יושבות בתוך האוהל, מאחורי הקלעים, באחווה נשית כמוסה ובלתי מפוענחת, ומגיחות אל קדמת הבמה רק כשהמציאות מכריחה זאת.

הדבר אינו אמור להפתיענו. את האמירה התלמודית "דיברה תורה בלשון בני אדם" ראוי להרחיב לכדי 'דיברה תורה בלשון זמן ומקום מסוימים'. התורה היא נצחית וכללית, אך ניתנה במסגרת תקופה והקשר תרבותי ספציפיים. בעידן שבו מתרחשים סיפורי התנ"ך נחשבו הנשים, ברובן ככולן של תרבויות העולם, כבעלות מעמד פחוּת או שולי ביחס לגברים, וחייהן הוגבלו לרשות היחיד. בתחומים רבים התנ"ך בהחלט אתגר את העולם שאליו הגיח, אך בתחומים אחרים הוא פשוט שיקף אותו, והדבר מתבטא בין השאר בנפח הסיפורי הקטן שהוא מקדיש לנשים ובתפקידים שהוא מקצה להן.

אפשר להותיר את הדברים בכך, לומר שהתנ"ך הוא צילום מסך של תקופתו, ואין לצפות ממנו להיות יותר מכך. יש רק בעיה אחת קטנה בפתרון זה: האמונה היהודית מצפה מהתנ"ך בדיוק את הדבר הזה — להיות יותר מכך. התנ"ך הוא התורה שבכתב, החלק הנצחי והבלתי משתנה של דבר ה', שאין לגעת באף אות שלו ושלא עתיד להשתנות או להיות מוחלף לעולם. הוא אמור להיות תקף לתמיד, מרגע שנכתב ועד אחרית הימים. כיצד, בעידן שבו האשה הולכת ומשתווה לאיש, ניתן להבין את מקומן המצומצם של נשותיו?

הספר שבידיכם נולד מהשאלה הזו. היא נבעה בין השאר מתוך הרקע שלי. גדלתי בעולם מאוד חילוני, שזה אומר עולם מאוד פמיניסטי. אימי ואבי עבדו יחד, עושים בין השאר קריקטורה שבועית לעיתון 'ידיעות אחרונות'. אחיותיי הגדולות פצחו שתיהן בקריירות מוצלחות בתחום העיצוב. כמו כל אדם בציבור החילוני, חונכתי במוסדות חינוך מעורבים ושוויוניים. השוויון המלא בין נשים וגברים היה מובן מאליו עבורי.

לימים, יצאתי למסע חיפוש רעיוני ורוחני שהוביל אותי לחופיה של היהדות. האמינו לי כשאני אומר לכם שאיש לא היה מופתע מכך יותר ממני. כל חיי עד אותו רגע סלדתי מכל מה שקשור ביהדות. בתעודת הבגרות הציון הנמוך ביותר שלי היה במקצוע התנ"ך. אפילו לזהותי הלאומית התכחשתי, מגדיר עצמי כאזרח העולם ותו לא. אך כתוב שהמשיח בא בהיסח הדעת. כך, בהיסח הדעת, בחיפושיי אחר משמעות, רוחניות, עומק ואורח חיים נכון וטוב, מצאתי את עצמי ניצב מול שעריה של היהדות.

קוראים לתהליך הזה "חזרה בתשובה", אך למעשה הוא רצוף כולו בשאלות. אחת השאלות הללו נסובה סביב מעמד האשה ביהדות. בניגוד לעולם שבו גדלתי, אורח החיים היהודי מעניק תפקידים שונים מאוד לגברים ולנשים. הנשים מדליקות נרות בערב שבת, הגברים יושבים בראש השולחן ועושים את הקידוש. הגברים מובילים את התפילה וקריאת התורה, הנשים משקיפות מעזרת הנשים או מתפללות בבית. הגברים והנשים לומדים במוסדות חינוך נפרדים, והגברים לומדים יותר תורה מהנשים, באופן משמעותי. כל זה היה זר לי מאוד.

מצד אחד, השונוּת המגדרית הזו משכה אותי. הרגשתי שהיא מהדהדת דברים עמוקים על אודות ההבדלים בין גברים ונשים, ובאופן עמוק יותר בין גבריות ונשיות, שהעולם שגדלתי בו מטשטש. התחושה הזו ניקרה לא רק בי, אלא גם בחוזרות בתשובה שהכרתי, שערכו מסעות דומים לצידי. בעידן הקורא לנשים להתנהג בדיוק כמו גברים, החיבור לנשיות מסורתית קסם להן.

אך מצד שני גם חששתי מהשונוּת הזו. בראש שלי, היהדות הייתה תרבות המדכאת נשים ומפלה אותן לרעה, הרואה את האשה כנחותה באופן מהותי מהגבר. האם ייתכן שכל השונוּת היפה שראיתי אינה אלא מסווה לדיכוי אחד גדול?

שני דברים פייסו את דעתי. הדבר הראשון היה מפגש עם נשים דתיות שניפצו את כל הסטיגמות שלי. הן היו נבונות ודעתניות, אחזו באורח חייהן מתוך בחירה מודעת, וכלל לא הרגישו מדוכאות או מופלות לרעה. פגשתי אותן לא רק במחוזות הדתיוּת המודרנית אלא גם בציבורים הנחשבים חרדיים. הדעה המוקדמת שלי, שהן סובלות מ"תודעה כוזבת" ולא יודעות שהן מדוכאות, פשוט לא החזיקה מים מולן. לכולן הייתה אהבה רבה לתורה, והן למדו אותה ואף חידשו בה. הניגוד בין חזותן ה'דוסית' לאופי העצמאי והלמדני שלהן הפתיע ושימח אותי.

הדבר השני היה עיון מעמיק ומקיף יותר במקורות היהדות. ללא ספק ישנם לא מעט מקורות תורניים שעל פניו מפלים לרעה את האשה, וספרים ואתרים לרוב ירכזו לכם אותם בהתנדבות. אך גיליתי שכאשר מתחילים ללמוד לעומק ובכנות, המקורות האלו מתגלים באור חדש. יש להם רקע, גם של תקופה וגם של הֶקשר, במסגרת תמונת העולם היהודית בכלל; יש להם רובדי משמעות, זה עמוק מזה; ויש להם פירושים שונים, "שבעים פנים לתורה", המאפשרים לקרוא אותם במספר דרכים. שוב ושוב ראיתי שפסוקים או אמירות שנראו לי ברגע הראשון כשוביניסטיים באופן חסר תקנה, הולכים ומשנים צורה לנגד עיניי, הולכים ומתיישבים בתוך מכלול עשיר ומרובד, עד שמתגלים כאבחנות מדויקות להפליא לגבי גברים ונשים, המסברות את אוזני המודרנית ואף יותר מכך.

דוגמה מובהקת לכך היא נשות התנ"ך. מחוזק מתגליותיי בתחומים אחרים של היהדות, חזרתי אל התנ"ך מצויד באמונה חדשה: אם התנ"ך הוא אכן ספר הספרים הנצחי, הרי שמוכרח להיות בו, באיזשהו אופן, מקום שווה לנשים — אם לא כמותית אז איכותית, אם לא מעל פני השטח אז מתחתיהם.

ואכן, ככל שהעמקתי ללמוד את נשות התנ"ך גיליתי, שאף שמקומן מועט, מדובר ב"מועט המחזיק את המרובה" האוצֵר בתוכו אור גנוז לרוב.

נפתח בכך שנשות התנ"ך, ברוב רובם של המקרים, רחוקות מלשקף את הדימוי המוכר של האשה השקטה, הסבילה והכנועה של פעם. הן יוזמות, הן מובילות, הן מקדמות מהלכים, מאחורי הקלעים וכשצריך גם לפניהם. הן פועלות על סביבתן, משפיעות על הגברים בחייהן ומשנות, פעמים רבות באופן מכריע, את מהלך העלילה. מוטיב חוזר מובהק בתנ"ך הוא של נשים המרחיקות ראות יותר מבעליהן ופועלות על סמך כך: שרה ורבקה המזהות נכונה את היורש הרוחני בעוד בעליהן עיוורים לכך; תמר המתקנת את העוולות שהסב לה יהודה ואגב כך מביאה אותו להודאה בהן; בנות צלפחד המעניקות שיעור בתורה לנותן התורה עצמו; ועוד ועוד. הנשים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן המעניקות שמות לילדיהן — מעשה משמעותי ביותר במסגרת תמונת עולם שלפיה העולם נברא בדיבור. אף שהן מעטות, ישנן נביאות בין נשות התנ"ך (שבע לפי מקור אחד, יותר לפי אחרים), לצד מנהיגה (מרים), שופטת (דבורה) ומלכה (אסתר). רבות מהלכות התפילה שלנו למדנו מתפילתה של אשה (חנה).

אך גם הנועזוּת והחדשנוּת של נשות התנ"ך אינן חד־ממדיות. נשות התנ"ך אינן, כפי שהתרבות העכשווית אוהבת להלל את גיבוריה המתחלפים, "מרדניות", "לא מתפשרות" או "שוברות מוסכמות". אומנותן היא אומנות האיזון, השילוב והרב־צדדיות, והן מפגינות הערכה וכבוד לכללי המשחק שבתוכו הן פועלות, אף שברוב המקרים מדובר במגרש משחקים גברי לגמרי. כל אחת מהן פוסעת בדרכה על החבל הדק שבין השמרנות והחדשנות, מוצאת את שיווי המשקל הנכון עבורה. פעמים שמעשיהן מצייתים לכאורה לחוקים המקובלים, אך בפנימיותם הם מהפכניים לגמרי, מעקמים את החוקים או הופכים אותם על פיהם; ופעמים שדווקא להפך — כלפי חוץ פעולתן נדמית מהפכנית ושוברת מוסכמות, אך בעומק מבקשת לשמר או לחזק את הערכים הקיימים. דווקא מהפכנות מאופקת זו, הנושאת את הפכי השימור והחידוש, מצליחה באופן העמוק וארוך הטווח ביותר. בהיותה קשובה ליכולת הקיבול של המציאות, היא מסוגלת להחדיר לתוכה אור חדש באופן שאינו שובר אותה. זוהי אולי בשורתן העיקרית של נשות התנ"ך: כל אחת מעניקה לנו שיעור אחר במהפכנות נשית, כזו שאינה מנחיתה באחת את חידושה על המציאות, אלא מנביעה אותו מתוכה בהדרגה.

כל זה גלוי במידה מסוימת בפשט הכתובים, אך נחשף ביתר שאת דרך עדשת פירושי חז"ל. היכן שהתורה שבכתב קיצרה, התורה שבעל פה האריכה. מדרשי חז"ל ממלאים את החללים המצויים בין — ולעיתים באמצע — פסוקים, משלימים פערים ומנסים לבאר קטעים סתומים. בכלל זה מרחיבים המדרשים את הדיבור על נשות התנ"ך. נשים רבות שהמקרא מספר את סיפורן בקצרה זכו בידי חז"ל לתוספת פרטים, לעיתים כזו המשתרעת על פני עמודים שלמים בגמרא או במדרש. בנוסף, נשים המוזכרות בתנ"ך בחטף או בקצרה זוהו בידי חז"ל עם נשים מקראיות אחרות שדמותן מעובה יותר, ובכך הפכו משוליות למרכזיות. במקרים מסוימים חז"ל אף מבשרים לנו על קיומן של נשים שכלל אינן מוזכרות בכתובים, שלשיטתם הן היו המושכות האמיתיות בחוטי העלילה המקראית.

אך מדרשי חז"ל הם רק השלב הראשון בהרחבת הדיבור על נשות התנ"ך. ניתן להבחין במגמה ברורה, גם אם לא סדירה, של גדילת המקום המוענק לדמות האשה ביהדות לאורך הדורות. מעֵבר לעלייה ההדרגתית במעמד האשה בהלכה, ישנו עיסוק הולך וגובר בדמויות הנשיות בתנ"ך באופן המגדיל את מקומן היחסי.

שיאו של התהליך הזה הוא בכתבי הקבלה והחסידות, המרכיבות יחדיו את מה שנקרא פנימיות התורה או תורת הסוד. תורת הסוד כשמה כן היא, חושפת סודות המסתתרים בין שורות הפסוקים והמדרשים, היכלות רוחניים שלמים שהתורה הנגלית אינה אלא קצה הקרחון שלהם. במשך מאות שנים זרמה הקבלה כמי תהום נסתרים, מסורת אזוטרית השמורה לבעלי סגולה מיוחדים. אך ברגע מסוים היא עלתה לפני השטח וספרי קבלה רבים החלו להיכתב. בראש הספרים האלו ניצב ספר הזוהר, שנכתב במאה ה-13 למניינם, אך תוכנו מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי וחבורתו, בני המאות הראשונה והשנייה. נקודת הציון המרכזית השנייה בתולדות הקבלה היא הגוף העצום והעשיר של כתבי האר"י הקדוש, גדול המקובלים לכל הדעות, שחי במאה ה-16 ושפעל בשנותיו האחרונות בצפת.

בכתבי הקבלה ישנה בין השאר גאולה לאנשי השוליים של התנ"ך, אלו המוזכרים רק בפסוקים מעטים. מעבר לרזים המקופלים בשמותיהם, מילותיהם ומעשיהם, הקבלה אף חושפת את רצף גלגולי הנשמות שלהם לפני ואחרי מחזור החיים שלהם המתועד בתנ"ך. הדבר מציב את חייהם באור חדש לגמרי, הופך אותם למערכה אחת במחזה שהיקפו רחב בהרבה ממה שאנו חוזים בעינינו. בראש דמויות השוליים הגאולות האלו ניצבות נשות התנ"ך, שספרי הקבלה מלאים באוצרות לגבי דמויותיהן ומעלליהן.

מתוך תורת הקבלה צמחה במאה ה-18 תנועת החסידות, זרם ההתחדשות הרוחנית היהודי הגדול ביותר של העת החדשה. מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, שחי ופעל באוקראינה של היום, תרגם את מושגי הקבלה הנשגבים לשפת הנפש ופיתח בכך סגנון לימוד תורה שאיש לא הכיר, הנוגע בנקודה הנפשית הפנימית של כל נושא ומעיר אותה בליבו של הלומד. אף שגדולי החסידות היו כולם גברים כידוע, רגישותם למה שניתן לכנות הממד הנשי של המציאות הייתה חסרת תקדים. הם פיתחו שפה חדשה בקריאת התורה ובהפיכתה לתורת חיים, שהדרך הטובה ביותר לתארה היא כ'נשית'. למעשה, אחת התשובות לשאלה מהו חידושה של החסידות, היא שכל היהדות שהתקיימה עד אז הייתה כולה בגדר "תיקון אדם", קרי תיקון חלקו של אדם הראשון בחטא גן העדן, הפן הזכרי בהוויה האנושית. עם הופעת החסידות החל לראשונה "תיקון חוה" — תיקון הפן הנקבי בהווייתנו, הקשור בהחדרת תובנות השכל לחדרי הלב, ובמעבר מדיבור עליהן ליישום חי שלהן בנפש.1 תורת הסוד אינה חשובה לנושא האשה ביהדות רק בגלל חידושיה לגבי נשות התנ"ך, אף לא רק בגלל סגנון הלימוד ה'נשי' שצמח מתוכה. התיאולוגיה הקבלית והחסידית אוצרת בתוכה פרדיגמה חדשה לגמרי באשר ליחס בין הזכרי והנקבי, כפי שהם מופיעים בחברה האנושית, בהיסטוריה, בעולם ואף באלוקות עצמה.

לפי הקבלה, הזכרי והנקבי הם שני אספקטים שווים של ההוויה. שמו המקודש ביותר של הקדוש ברוך הוא, השם י־ה־ו־ה המכונה 'שם הֲוָיָה', מורכב באופן שווה מִרְכיבים זכריים ונקביים: האותיות יו"ד ו־וא"ו מבטאות את הבחינות הזכריות שבו, ושתי האותיות ה"א את הבחינות הנקביות שבו. ההוויה כולה מתוארת כמעין מחול נצחי של בחינות אלו בבריאה, שבו הם מתקרבים ומתרחקים, משיקים ומתכללים, מזדווגים ומולידים.

הקבלה אף מעניקה הסבר מרתק לאי־השוויון בין הזכר והנקבה לאורך מרבית ההיסטוריה. מושג מרכזי בקבלה נקרא "עליית המלכות" או "עליית הנוּקְבָא". לפי רעיון זה, הזכר מייצג את הממד האל־זמני והסטטי של האלוקות, זה המאיר רעיונות מופשטים ואידיאליים 'מלמעלה למטה'; ואילו הנקבה מייצגת את הממד הזמני והמתפתח שלה, זה הצומח בהדרגה 'מלמטה למעלה' ומביא דברים להגשמתם. הרב קוק הגדיר את שני הממדים הללו כבחינת ה"שְלמוּת" (זכר) ובחינת ה"הִשתלמוּת" (נקבה) שבאלוקות.2

שתי הבחינות חשובות באותה מידה, והאלוקות אינה שלמה בלעדי שתיהן. אך יש הבדל יסודי בין אופני ההתגלות שלהן: הפן הזכרי של האלוקות מתגלה באופן מהיר ומיידי יחסית בתחילת תולדות העולם, ואילו הפן הנקבי מתגלה אט אט, בהדרגה, לאורך ההיסטוריה. משל פשוט לכך הוא הברק והרעם. כידוע, הברק והרעם חד הם — המראֶה והצליל של תופעה מטאורולוגית אחת. אך מהזווית שלנו הברק מופיע ראשון והרעם נשמע רק אחריו. באותו אופן ניתן לומר שב'שמיים', מצד האמת האלוקית הנצחית, הזכרי והנקבי שווים ומאוחדים לגמרי, אך כאן למטה, ב'ארץ', הצד הזכרי מתגלה ראשון ויחסית בבת אחת, ואילו הצד הנקבי מתגלה מאוחר יותר ובהדרגה.3

רעיון עליית המלכות מקופל בסיפור התלמודי הנודע על מיעוט הלבנה.4 לפי הסיפור, בתחילה היו השמש והירח זהים בעוצמתם, "שני המאֹרֹת הגדֹלים" (בראשית א, טז) במידה שווה של גדלות. את הסטטוס־קוו הזה הֵפֵרה הלבנה בשאלה "אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד?" כתגובה מיעט אותה הקדוש ברוך הוא והביא אותה לצורתה הנוכחית, "מאור קטן" שרק מחזיר את אור "המאור הגדול", השמש. רוב האנשים מפרשים את שאלת הלבנה כתוכנית ערמומית מצידה להביא למיעוטו של השמש ולקחת את הכתר לעצמה. אך לפי האר"י בקשת הלבנה הייתה כנה ואמיתית: היא ביקשה להתחבר עם השמש פנים אל פנים, שישתמשו בכתר אחד במקום בשני כתרים נפרדים. ממילא, גם תגובת הקדוש ברוך הוא אינה עונש ללבנה, אלא מילוי משאלתה: על מנת שתיפגש עם השמש פנים בפנים היא צריכה שיהיו לה את הפנים המיוחדות שלה, ולשם כך עליה לעבור מסע ארוך של התמעטות והתמלאות מחדש.

השמש והלבנה מייצגים את הזכר והנקבה, בהתאמה. בשורשם, שניהם מאורות גדולים, שווים בעוצמתם. אך כאן בעולם הזה, הם מופיעים באופנים שונים. הבחינה הזכרית, המבטאת את צד ה"שלמות" באלוקות, הצד השמימי והאל־זמני, מרחפת הרחק ממעל כגוף אור בוהק ובלתי‏ משתנה. השמש היא דמות אב, שמצד אחד מחיה ומפרנס את ילדיו, אך מצד שני הינו מרוחק ובלתי ניתן להשגה, ואף עלול לסנוור ו'לשרוף' את מי שנכנס עמו לעימות חזיתי. הבחינה הנקבית לעומתו, המבטאת את צד ה"השתלמות" הארצי והמתפתח לאורך זמן, מופיעה בעולמנו כישות מוחשית וקרובה יותר לאדמה, המשרה אור רך על הלילה. הירח הוא דמות אם, אישיות נגישה ונעימה יותר, המזדהה עם תנודות הזמן ומשקפת את החוויה האנושית כל כך של התמלאות הדרגתית מתוך חיסרון החי.

אך בהדרגה, האור הנקבי הולך וגובר, עד שלעתיד לבוא יתקיים הפסוק "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיה ל, כו): שני המאורות ישובו להאיר בעוצמה שווה. זוהי עליית המלכות: העלייה ההדרגתית של הצד הנקבי של ההוויה לאורך ההיסטוריה. לאורך מרביתו של הזמן הזה, הזכר הוא תמיד דמות ה'משפיע', מי שיוזם ומוביל ומלמד, והנקבה דמות ה'מקבל', מי שהולך בעקבותיו ומיישם את תורתו. אלו הם המושגים הבסיסיים ביותר המזוהים עם הזכר והנקבה בתורת הסוד. אך סופו של התהליך הוא שוויון מלא בין הזכר והנקבה, שבו הם מקיימים יחסים הדדיים של השפעה וקבלה באופן של 'שווים אך שונים'. לפי אחת השיטות, לאחר השוויון אף צפוי מעין היפוך מעמדות, יצירת מצב שבו הנקבי עולה מעל הזכרי ויחסי המשפיע והמקבל מתהפכים. איני ממציא את הדברים האלו. הם כתובים בכתבי הקבלה והחסידות, שחור על גבי דפים עתיקים מצהיבים, מזה מאות בשנים.5

רעיון עליית הנשיות מספק מעין מענה תיאולוגי לשאלה מדוע קול האשה החל להישמע ברבים רק בדורות האחרונים, בשלב מאוחר יחסית בתולדות התרבות האנושית. מקובל לתלות את הדבר בהבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים, בתרבות פטריארכלית ששעבדה את האשה, או בשילוב של השניים. מנקודת מבט לא מאמינה הסברים אלו אולי מספקים, אך מזווית אמונית הם לא פותרים דבר, רק דוחקים את השאלה הלאה: מדוע לכתחילה נברא העולם עם הביולוגיה הזו? מדוע לכתחילה התפתחה התרבות כפי שהתפתחה?

מרעיון עליית הנשיות עולה כי הדבר הוא מאפיין בלתי נפרד ובלתי נמנע של מהויות הזכר והנקבה. חלק ממהותה של הזכריות הוא המיידיות, התכליתיות וחוסר ההשתהות. הנקביות לעומת זאת קשורה בתהליכיות, הבשלה וצמיחה הדרגתית. הופעתה המאוחרת אינה תאונה או תוצר של עיכוב מכוון, אלא חלק בלתי נפרד ממה שהיא. הנשיות היא late bloomer, פרח הפורח מאוחר, אך כשהוא נפתח ניכר בריחו שהוא ספוג בתבונה של שנים.

התגלית בדבר ההתרחבות ההדרגתית של מקום נשות התנ"ך בספרות הפרשנית נראתה לי כאיתות לכך, ששרטוט דיוקנן המלא הוא מהמשימות החשובות של דורנו. נסער מהמחשבה, ובמיוחד מפירושיהם המופלאים של גדולי הקבלה והחסידות בנושא, התחלתי להעביר סדרות שיעורים על נשים בתנ"ך לפי פנימיות התורה. את סדרת השיעורים הראשונה העברתי במרכז שטיינזלץ בשכונת נחלאות שבירושלים בשנת תשס"ז (2007). מדי שבוע בחרנו דמות נשית אחרת, פתחנו את כל המקורות עליה, וצללנו לדמותה ולבשורתה. בשנים שלאחר מכן העברתי סדרות נוספות לנשים במסגרת ביה"ס 'תורת הנפש' שבו לימדתי ובמסגרות פרטיות. ממחזור למחזור הלכו נשות התנ"ך והתגלו לי יותר ויותר, ובמקביל גם התלמידות והתלמידים השונים הוסיפו וחשפו לי פנים חדשות בדמויותיהן שלא הבחנתי בהן. אפשר לומר שהתאהבתי בנשות התנ"ך.

ברגע מסוים היה ברור שיש להפוך את השיעורים לספר, ומהר מאוד התברר שהספר יצטרך להתפצל למספר כרכים. כעת בשעה טובה זכיתי להשלים את הכרך הראשון, המונח בידכם. הכרך מוקדש לנשים העיקריות של חמשת חומשי התורה: חוה, שרה, רבקה, לאה ורחל, דינה, תמר, מרים ובנות צלפחד. אליו אמורים להצטרף בעתיד, בעזרת ה', שני כרכים נוספים, אחד שיעסוק בנשים העיקריות של הנ"ך (ספרי הנביאים והכתובים), ושני שיוקדש ל'נשים הקטנות' של התנ"ך כולו, אלה המוזכרות בפסוקים ספורים או פחות מכך, אך שגם בהן גילו המפרשים צפונות רבות לאורך הדורות.

השם "מי זאת עולה" לקוח משיר השירים (ו, י; ח, ה), ורומז לעליית הנשיות לאורך ההיסטוריה. כותרת המשנה, "נשות התורה על פי הקבלה החסידות", אומרת שהקו שינחה אותנו בפיענוח סיפורי הנשים בתורה הוא הפירושים והביאורים של תורת הסוד. כל אימת שיכולתי, הבאתי פירושים מקוריים בשם אומרם. במקומות אחרים, הביאורים נעשו ברוח הקבלה והחסידות כפי שאני מבין אותן, ותוך שימוש במושגי היסוד שלהן.

תורת החסידות היא במידה רבה תורת נפש. לומד החסידות אינו מבקש רק למלא את שכלו ידע, אלא גם למלא את נפשו דעת — לגעת בלב הדברים שהוא לומד ולתת להם לגעת בליבו שלו. אי לכך שזורים לאורך הפרקים תובנות חיים שונות, שיעורים לתיקון הנפש ולבניין הזוגיות, שביכולתנו לשאוב מתוך סיפורי הנשים וליישם בחיינו.

כפי שתראו, כל פרק בספר הוא נרחב למדי. בדמיוני ביקשתי לבנות לכל אשה היכל מפואר שיכבד את מלוא עושרה ועומקה. השתדלתי מאוד שכל פרק יעמוד עד כמה שאפשר בפני עצמו, כך שניתן לקרוא את הפרקים שלא לפי סדרם. עם זאת, יש מעין סִיפֵּר־על המתפתח לאורך הכרך, הקשור ברעיון המוצג בפרק הראשון, ואם כן יש ערך מוסף לקריאת הכרך לפי הסדר. לכל הפחות, מומלץ לקרוא בתחילה את הפרק הראשון.

לעיתים, כאשר רעיון מסוים הלך ותפח עד שהרגשתי שהוא מסרבל את הפרק, הפכתי אותו ל'הרחבה'. בסוף הספר תמצאו חמש הרחבות כאלו. אוצרות נוספים מסתתרים בהערות הסיום הנרחבות. הללו כוללים לא רק את מראי המקומות הרבים שאני מפנה אליהם (לא כולל מראי המקומות של פסוקי התנ"ך המשולבים בגוף הספר), אלא גם פסקאות שלמות של העשרה והעמקה לגבי הכתוב בפרקים.

במספר מקומות בספר, בעיקר בהערות הסיום אך לא רק, אני מתייחס לשני המודלים העיקריים של הקבלה והחסידות — מבנה שם הֲוָיָה ומערכת הספירות. תרשים של מודלים אלו נמצא בנספח. למעוניינים להעמיק בנושא זה, שהינו עולם ומלואו, מצורפים שם קישורית וכן קוד לסריקה המובילים למאמר מבוא בנושא. בכל אופן, ניתן להבין את הספר וליהנות ממנו גם בלי להתמצא במודלים אלו.

 

הערה לקוראי המהדורה הדיגיטלית:

לחיצה על מספר הערת הסיום תגרום לה להופיע בחלון מיוחד. עם זאת, במקרה שההערה כוללת טבלה או תרשים, תצוגה זו לא תשקף אותה נאמנה. במקרים אלו מומלץ לאתר את ההערה בחלק ההערות שבסוף הספר, שאותו תמצאו בתוכן העניינים.

תודות

תודה לה' יתברך שזיכה אותי להוציא ספר זה לאור ולתרום את חלקי הצנוע להשמעת קולן של נשות התורה.

אני רוצה להודות לאנשים הרבים שעזרו לספר הזה לראות אור:

ראשית כול, תודה לנשות התורה עצמן, על ההשראה וההדרכה העצומות שהן מעניקות לנו לאורך כל הדורות! אני מקווה שתרוו נחת מהספר הזה.

שנית, תודה מעומק הלב למורי הרב יצחק גינזבורג, שהרבה ממה שכתוב בספר למדתי ממנו. לאחר הכתיבה הרב אף עבר איתי בסבלנות על כל הפרקים, העיר והאיר מחכמתו, ובאופן כללי 'שדרג' את הספר בכמה רמות.

תודה לכל התלמידות שנכחו בקורסים שהעברתי על נשות התנ"ך לאורך השנים, במסגרות השונות. למדתי המון מההשתתפות שלכן!

תודה לאיתיאל גלעדי, שהרעיונות ששמעתי ממנו על דמותה של רחב הציתו את העניין שלי בנשות התנ"ך, ושליווה אותי מדי שבוע בזמן שהכנתי לראשונה את השיעורים בנושא, לימד אותי ותרם לי רבות. רישומך ניכר בספר (בשביל רחב תצטרך לחכות לכרך השני...).

תודה גדולה ליוסי פלאי שקרא את כל הפרקים, הוסיף מקורות והעיר הערות מחכימות.

תודה לאנשי ארגון 'מעיינותיך' ובראשם משה שילת, שהאמינו בספר ונתנו לו את המימון הראשון שלו.

תודה עצומה שלוחה ל-289 תומכי פרויקט ה'הדסטרט', שנתנו מכספם כדי לעזור לספר לצאת לאור, וכמובן גם לארגון 'הדסטרט' עצמו. אין כמוכם!

תודה לעורכי הוצאת מגיד־קורן, ראובן ציגלר ויהושע מילר, שאהבו את הספר ובחרו להוציאו לאור. תודה לעורכת אפרת גרוס על העבודה המסורה בליווי הספר בתהליך הלידה שלו. תודה לעורך הלשוני השקדן דוד פיאלקוף, שהגדיל לעשות ופתח את כל המקורות כדי לוודא שהכול יושב הדק היטב, ולמגיה אברהם שפירא שהשלים את מלאכתו. תודה למעצב אליהו משגב על האריזה המשובחת, ולמעמדת חיה זיידבנד על מלאכת העימוד המוקפדת.

תודה מיוחדת לידידתי מירב בר־לב על האיורים היפהפיים, שהוסיפו לספר נעימת ליווי נשית עדינה ומדויקת. יש שמחה גדולה בשמיים משיתוף הפעולה בינינו.

אחרונה אחרונה חביבה, תודה מעומקא דליבא לאשתי היקרה נעמה, חוה הראשונה והאחרונה, שתרמה מתבונתה הרבה לכל פרק ושבמשך שנתיים נאלצה לחלוק אותי עם נשות התורה. את האחת והיחידה.

 

ניר מנוסי

חשוון תש"פ