רות כזאת
מאת מורן לוי מוזס
איך אתן רוצות למות? רות אהבה לשאול אותנו, אחרי שהאימהות היו מפַנות את הצלחות מהשולחן, והאבות היו פותחים את השש־בש. היא עצמה כבר ידעה. זה צריך להיות בלילה, כדי שתספיק לראות כמה כוכבים, והיא רוצה שאחיה הגדול שי יעשה את זה. לא בכוונה, אבל דרך אחת השטויות שלו.
באחד הסיפורים שלה היא החליקה מקוֹלה ששי שפך בחדר ונתקעה עם הראש בקצה המיטה. בסיפור אחר בלעה אבן שהוא שם לה באוכל. או הורעלה מצמחים שהוא עירבב בשמפו שלה. הסיפורים היו משתנים כל הזמן והיה קשה לעקוב. אבל מה שבטוח, שי תמיד היה אשם, ורות תמיד מתה.
איך אתן רוצות למות? אחותי טלי הייתה אולי בת שבע בפעם הראשונה שרות שאלה אותנו, והיא בכתה כל כך חזק, שאם לא זרם המים מהמטבח וקולות השש־בש מהמרפסת, ההורים שלנו כבר היו באים לראות מה קורה. מיהרתי להרגיע את טלי, ורות הסכימה להחליף נושא. אתן יודעות מה זה סקס? היא שאלה. אמרתי לה שכן, כי כבר הייתי בת תשע ורות עוד לא, אבל האמת היא שלא ידעתי בכלל.
הפעם השנייה שרות שאלה אותנו על המוות הייתה בפסח. אני זוכרת כי אחותי אכלה מצה, ורות אמרה לה שהיא יכולה להיחנק מזה, סתם שתדע. אחר כך היא סיפרה לנו שיום אחד אח שלה יפזר גולות בחצר, והיא תצא לשם כדי לספור כוכבים, ותחליק, ותתעלף, ואף אחד לא יֵדע, ואז היא תמות מקור. אי־אפשר למות מקור, עניתי לה, אבל לא הייתי בטוחה שאני צודקת.
בפעם השלישית רות כבר לא ויתרה, אז היינו צריכות לחשוב על רעיונות. טלי אמרה שהיא לא רוצה למות קטנה אבל גם לא גדולה מדי, איפשהו באמצע. אבל איך בדיוק? רות התעקשה, וטלי שאלה אם אפשר למות מחום. בטח, את גם יכולה להישרף, רות הציעה. טלי לא רצתה להישרף, ממש לא, אז היא החליטה למות מצמא, במדבר, אחרי שלושה ימים של הליכה.
אני אמרתי שאני רוצה למות כמו אמא של דניאל מהכיתה שלי. היא ידעה שזה הולך לקרות, אז היא ניצלה את הזמן שנשאר לה כדי ללמד את אבא שלו את כל המתכונים וגם איך להפעיל מכונת כביסה. הייתי אצלם כמה ימים לפני שהיא מתה, וראיתי את ההורים שלו מסתובבים בבית, ואותה מצביעה על מכשירים ואומרת דברים כמו: "30 מעלות בלי סחיטה", או "תמיד צריך לחמם את התנור מראש", ואותו מתעד הכול בפנקס. "כתבת את התאריך של אסֵפת ההורים?" האמא שאלה, והאבא כתב. "ואל תתנדב לשום דבר שם, אחרת לא תשתחרר מזה עד סוף השנה."
זה המוות הכי גרוע ששמעתי, רות קבעה כשסיפרתי לה. דרך כזאת משעממת לעזוב את העולם.
רות היא בת דודה שלנו מהצד של אבא, אז ראינו אותה בכל יום הולדת וכמעט בכל חג. היא נולדה בדיוק שמונה חודשים אחריי, אבל תמיד גרמה לי להרגיש שהיא כבר חיה יותר שנים ממני. אולי זה בגלל איך שהתלבשה - עם הג'ינסים הנמוכים והקפוצ'ונים והאולסטאר הכחולות; או המילים הקצרות שהייתה אומרת - כן, לא, מעניין, משעמם נורא; או העיניים שלה, שאף פעם לא באמת הסתכלו על מי שדיבר איתן. גם היה לה קטע כזה לעשות דברים בלי לחשוב מה יגידו. כמו הפעם שבה גזרה לעצמה את השיער עד לקו האוזניים, ולא עניין אותה שזה עקום ושאמא שלה חטפה עצבים, ושאבא שלה קנה לה שמלות במשביר כדי שאנשים יראו שהיא בת.
כולם חשבו שכשהיא תגדל זה יעבור, אבל משנה לשנה היא רק נהייתה עוד יותר רות כזאת, וגם סיפורי המוות שלה הפכו למשונים. היא כבר לא הסתפקה רק בלדבר על הדרך שבה תמות, אלא תיארה בפירוט איך ייראה היום שאחרֵי.
בדרך כלל לוקח כמה שעות למצוא את הגופה שלה, כי היא תמיד מתה בלילה כשאף אחד לא רואה. וגם כשמוצאים, אז אומרים לה שהיא גדולה מדי לכל הדרמות האלה, ושהיא לא באמת נחנקת ושזה לא באמת דם, ושכדאי שתקים את עצמה תכף ומיד. אבל אז, כשהיא לא זזה, פתאום מבינים. ואמא שלה קורסת על הרצפה ותופסת את הראש, ואבא שלה יורד על הברכיים ומרים אותה ומופתע מכמה שהיא קלה, איך הוא לא ידע שהיא קלה כל כך? ושי אח שלה רץ לרחוב, ולא מוצאים אותו לפני ההלוויה, אז הוא לא מגיע אליה. אבל כל האחרים כן. הדודים, והמורות מבית ספר, ואנחנו כמובן. וכולם אומרים עליה מילים יפות שהם לא היו אומרים אם לא הייתה מתה, וטלי בוכה מאוד ואני שותקת נורא.
רות חלקה חדר עם שי, ותמיד חשבתי שזה מוזר, גם משום שהוא בן וגם כי הוא גדול ממנה בארבע שנים. אחותי ואני יָשַנו בחדרים נפרדים עם קיר משותף, ולפעמים היינו נצמדות אליו הכי קרוב שאפשר ומנסות ללחוש אחת לשנייה, להרגיש את זאת שבצד השני. אבל גם היו מקרים שהתרחקתי בכוונה עד לקיר שממול כדי שטלי לא תשמע אותי מדברת בטלפון, או סתם כשרציתי להיות קצת לבד. לרות לא היה קיר להתרחק אליו. חשבתי על זה לפעמים, ולא הבנתי מה היא עושה כשהיא רוצה להתלבש למשל.
החדר של רות ושי היה לבן כולו, חוץ מהקיר ליד המיטה של שי שנצבע באפור. לשי היה אוסף של בקבוקי קולה ריקים שהוא תלה על הקיר האפור שלו, ואת חלקם לא רוקן עד הסוף, אז תמיד היה בחדר ריח מוזר. לרות לא היו אוספים, ובזמן שאח שלה מילא את הצד שלו בתמונות של מכוניות וזמרים ובחורות בבגד־ים, היא לא תלתה שום דבר בצד שלה. זה רק מקום לישון בו, אמרה כששאלתי אותה למה היא לא מקשטת את החדר, ובלי להסתכל נתנה בעיטה קטנה למיטה.
מדי פעם רות הייתה מגיעה לישון אצלנו, ואז היינו מצטופפות שלושתנו על מזרנים בסלון. איך אתן רוצות למות? רות הייתה לוחשת. וטלי הייתה אומרת משהו כמו לטבוע בים, ואני הייתי אומרת מחיה טורפת או מרעידת אדמה. שיקרתי. הרי רציתי למות אחרי שסיימתי את כל השיעורים, ואספתי את המשחקים, ונתתי לשני ההורים שלי נשיקה. היו ימים שנכנסתי למיטה מקולחת ועם שיניים מצוחצחות, ולחשתי לקיר של טלי שאני אוהבת אותה, וחשבתי לעצמי שהנה זה זמן טוב למות בו, אבל אפילו אז העדפתי לא למות בכלל.
אנחנו לא יָשַנו אצל רות אף פעם כי לא היה מקום בחדר שלה, אבל לפעמים נשארנו אצלה עד הערב, וירדנו לחצר של הבניין כדי לספור כוכבים. את רוב הכוכבים אי־אפשר לראות, רות אמרה לנו באחת הפעמים, וזה טוב, כי אז היינו מבינים כמה שאנחנו קטנים ולא חשובים. אנשים לא אוהבים לחשוב על עצמם ככה, היא הסבירה, אבל זאת האמת.
אחר כך היא עלתה הביתה להחליף לחולצה ארוכה, ואני נכנסתי אחריה כדי ללכת לשירותים, ובדרך עברתי ליד החדר שלהם. הדלת הייתה קצת פתוחה והצצתי לא בכוונה, או שאולי כן, כי סיקרן אותי לדעת אם היא כבר התחילה ללבוש חזיות. שי היה שם גם ועמד מאחוריה, שניהם עם הפנים לקיר של הקולה ועם הגב לכיוון הדלת. הוא עזר לה להוריד את החולצה הקצרה, ולא הבנתי למה היא צריכה עזרה, ואז הוא לא נתן לה ללבוש אחרת. שמעתי אותה אומרת שקר לה, ואותו אומר לה לשתוק, ושמתי לב שאפילו שכבר התחילו לה ציצים היא לא לבשה חזייה.
אחר כך המשכתי מהר לשירותים אבל לא הצלחתי לעשות פיפי למרות שלחץ לי. ופתחתי את הברז כדי לשמוע את הזרם ועדיין לא הצלחתי. אז סתם הורדתי את המים ויצאתי שוב לחצר, ואמרתי לטלי שצריך לחזור הביתה כי כבר מאוד מאוחר.
כשהייתי בת חמש־עשרה ורות כמעט גם, שי התגייס. הוא ישים את הרובה שלו מתחת לכרית ויפלוט עליי כדור מתוך שינה, היא אמרה לנו כשבאנו למסיבת הגיוס שלו. הכדור יפספס את הלב בכמה מילימטרים אז בהתחלה יחשבו שעוד יש לי סיכוי, אבל לא יהיה לי.
בשלב הזה גם לטלי וגם לי כבר התחיל להימאס לשמוע איך היא תמות, ובעיקר לא רצינו לספר לה איך אנחנו נמות בחזרה. אז גילגלנו עיניים כמו שהיא לימדה אותנו וקמנו לקחת בורקס מהשולחן.
אני אפול מהגג, טלי אמרה כשחזרנו עם צלחות מלאות. ואני אפול בניסיון להציל אותה, הוספתי. את רות זה כבר לא עניין. הוא בטח יהיה ג'ובניק, היא אמרה וקילפה בורקס פיצה בתנועה סיבובית. והוא יעשה יומיות, ולא יסגור אפילו שבת. כן, היא הניחה את הבורקס בצד, שי לא יהיה מאלה שהולכים להילחם ולא חוזרים מהצבא.
אחר כך היא נעלמה, ולא ראינו אותה כל המסיבה. רק בסוף, כשירדנו למטה, מצאתי אותה יושבת בחצר ומסתכלת לשמיים. ניגשתי להגיד לה שלום, אבל היא אפילו לא הורידה את הראש. זה טוב אם שי יהיה ג'ובניק, אמרתי לה. ככה לא יהיה לו רובה, נכון? היא לא ענתה לי ולא הסתכלה עליי, וההורים שלי כבר קראו לי לחזור.
איך את רוצה שאני אמות? רות שאלה כשפניתי ללכת. מה? הסתובבתי אליה. איך את רוצה שאני אמות? תתארי לי, היא חזרה וביקשה. אני לא רוצה שתמותי, התכוונתי לומר לה, אבל אבא צפר לי מהמכונית ואמא סימנה לי עם היד לבוא, אז הבטחתי לחשוב על זה והלכתי משם.
רות מתה מכדורים כמה שבועות אחר כך. לא של רובה. כדורים רגילים שנמצאים בארון של כל מטבח. אמרו שהיא לקחה אותם בלילה, אבל מתה רק בבוקר שאחרי, אז אני לא יודעת אם זה קרה בדיוק כמו שרצתה. אני גם לא חושבת שאבא שלה הרים אותה או שאמא שלה התמוטטה, כי הם היו בעבודה כשהודיעו להם. ושי הגיע. שיחררו אותו מהצבא מיד והוא הספיק להלוויה, ואמר עליה מילים יפות שגרמו לכולם לבכות.
זקנה, עשירה וצוחקת, ככה אני רוצה שתמותי, עניתי לרות בלב, בזמן ששי אמר שהוא לא מאמין שיצטרך לשכב כל לילה מול המיטה הריקה שלה. אבל איך אני אמות בדיוק? דמיינתי אותה שואלת, ואותי עונה: ממכת סוכר אחרי שחיסלת מאה עוגות עם קצפת. היא חשבה רגע ואז חייכה ואמרה: דרך מעניינת לעזוב את העולם.
מורן לוי מוזס, בת 29, מעצבת פנים ועורכת אתר "בניין ודיור", בעלת תואר בתולדות האמנות.
