מארז האליטה של ריידוויל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז האליטה של ריידוויל
הוספה למועדפים

מארז האליטה של ריידוויל

4.4 כוכבים (83 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 50 עמ' מודפסים

תקציר

*מארז שלושת ספרי סדרת האליטה של ריידוויל*
שימו לב: הספר מיועד לקוראים מגיל שמונה־עשרה ומעלה. אף שהספר הזה מתרחש בבית ספר תיכון, מדובר ברומן בריונות אפל.

אליטה של ריידוויל 1 - כוונות אכזריות

במאבק הכוחות בין שתי אליטות, בחורה אמיצה אחת תפיל את כולם על הברכיים...
החיים הם משחק אכזרי, ורק מי שיותר מרושע שורד. זאת אמיתה שאימא שלי מרדה בה ושילמה על כך בחייה. עכשיו אני משחקת במשחק שלהם. משלימה בפומבי עם הגורל שמחכה עבורי כשימלאו לי שמונה־עשרה.

אבל מאחורי דלתיים סגורות אני מתכננת את הבריחה.

טרנט, צ'ארלי ואחי התאום דרו שולטים במסדרונות תיכון ריידוויל בשחצנות וביד ברזל. אני ממלאת את תפקידי בצורה מושלמת. אני שונאת כל רגע, אבל הם לא נותנים לשכוח את תפקידי בעולם הזה.

כולם מצייתים לכללים. הם עושים זאת במשך דורות, כי המשפחות שלנו תמיד שלטו ביד רמה.

עד שקם, סוייר וג'קסון מופיעים. הם מפזרים כסף חדש לכל עבר, מערערים את הסטטוס קוו, מציתים לבבות בזכות הפנים הנאות, הגוף החטוב והגישה הפרועה.

גבולות המערכה נקבעים. אנשים בוחרים צד, ואני לכודה באמצע, כי טעיתי בלילה אחד גורלי שבו נתתי את בתוליי לזר כדי להעביר מסר לארוס שלי שיילך להזדיין.

חשבתי שזה הדבר היחיד שיש לי. זיכרון יקר שאשא איתי כדי לשרוד את הימים האפלים.

כל כך טעיתי.

כי הזר היה קמדן מרשל, מנהיג האליטה החדשה והמענה הסדרתי שלי. הוא שונא אותי בתיעוב חסר תקדים, והוא לא היחיד. אם האמת תתגלה, תפרוץ שריפה שתפרק בריתות ותחולל מאבק כוחות עקוב מדם.

חיי יהיו בסכנה.

אבל אהיה מוכנה ולא אפול בלי להילחם עד הסוף.


אליטה של ריידוויל 2 - בגידה מעוותת

הוא חושב ששבר אותי. שאני סופית נתונה לשליטתו המוחלטת, אבל אני מרוויחה זמן, אוספת מידע, רוקמת תוכניות ומחכה להזדמנות המושלמת להנחית עליו את המכה. לכן כשהמושיע הבלתי צפוי מופיע – ומציע לי דרך מילוט – אני קופצת על המציאה בשתי ידיים.
אבל הגבר שאני אוהבת מסרב להרפות ממני, והוא נחוש להגן עליי בכל מחיר.
אלא שהוא כבר איחר את המועד.
בגידתו של קיידן מלבה את הכעס הזורם בעורקיי, ועכשיו התפקידים התחלפו – אני הציידת, והוא הטרף. אני נהנית לייסר אותו, לשקר לו ולגרום לו להאמין בדברים רחוקים מהמציאות.
עד שחיי מונחים שוב על הכף, ואני נאלצת לשחק שוב את המשחק שלהם. אלא שהפעם לא רק חיי בסכנה.
חשבתי שהוא עשה את הגרוע מכול. שאין לו יותר אפשרות לפגוע בי.
אבל טעיתי.
לשחיתות שלו אין גבול, ועכשיו הוא לקח ממני הכול.
הפעם אני יוצאת למלחמה בכל הכוח, ואני לא רואה בעיניים.

אליטה של ריידוויל 3 - נקמה מתוקה

הדבר החיובי בכך שמגיעים לשפל תחתית הוא שאין כבר מה להפסיד. מכאן אפשר רק לעלות.
הוא חושב שהוא הרס אותי. פירק אותי בצורה חסרת תקנה.
אבל הוא תמיד זלזל בנשים.
מעשיו רק חיזקו את הנחישות שלי. לא אעצור עד שהצדק ינצח והוא יקבל את המגיע לו.
קיידן הוא האור היחיד באפלת חיי. הוא נותן לי את הכוח להמשיך להילחם למען העתיד שאליו אנחנו שואפים – עולם שבו אנחנו חופשיים לאהוב זה את זה ולהחליט על חיינו.
עד אז, ההצגה חייבת להימשך.
בואו נתחיל.

פרק ראשון

דבר הסופרת
 
אף שהספר הזה מתרחש בבית ספר תיכון, מדובר ברומן בריונות אפל ואינו מתאים למתבגרות צעירות בגלל התוכן הבוגר, סצנות הסקס המפורטות והקללות. גיל הקריאה המומלץ הוא 18+.
בספר קיימות סצנות טריגריות.

פרולוג

גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.

אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.

ונמאס לי.

נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.

נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.

נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.

אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.

מפציר בי לחזור.

מתחנן אליי שלא איכנע.

אומר שעולמי עומד להשתנות.

אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.

"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.

אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.

אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.

אבל אין לי מזל.

הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.

זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.

הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.

עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.

אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.

מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.

אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.

"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."

אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.

זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.

הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.

חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.

שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.

הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.

"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.

אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.

"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.

הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.

כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.

הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.

הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.

יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.

נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"לא רציתי יותר להרגיש."

יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.

אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.

"מי את? איך קוראים לך?"

אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."

זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."

"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.

"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.

הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."

הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.

הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"

אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."

זה מטורף.

אני לא מכירה אותו.

הוא לא מכיר אותי.

אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.

אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.

טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.

אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.

אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.

זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.

הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.

מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.

אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.

אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.

הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.

איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.

"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."

עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.

עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.

חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."

"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."

ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.

מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.

למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.

אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.

אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.

ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.

"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."

הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."

"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."

הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.

כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.

אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.

אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.

הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.

אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.

אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.

אני חזקה יותר.

אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.

אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.

לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.

נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.

ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.

אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.

כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.

אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.

 

עוד על המארז

  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: לבבות
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 50 עמ' מודפסים
מארז האליטה של ריידוויל שיבון דיוויס
דבר הסופרת
 
אף שהספר הזה מתרחש בבית ספר תיכון, מדובר ברומן בריונות אפל ואינו מתאים למתבגרות צעירות בגלל התוכן הבוגר, סצנות הסקס המפורטות והקללות. גיל הקריאה המומלץ הוא 18+.
בספר קיימות סצנות טריגריות.

פרולוג

גלים מתנפצים על החוף הריק, מזמנים אותי בזרועות בלתי נראות, וכפות רגליי נעות אל המים הקפואים כאילו חוט מושך אותי. אני קהת חושים מבפנים. חלולה. רק רוצה לשים לזה סוף... להעמדת הפנים שהיא כביכול חיי.

אני לא זוכרת רגע אחד לאורך שבע־עשרה שנותיי על האדמה הזאת שהיה לי רצון חופשי. רגע שבו כל היבט של חיי לא נשלט ותוכנן בפרטי פרטים.

ונמאס לי.

נמאס לי מהמסכה שאין לי ברירה אלא לעטות.

נמאס לי מהחרא האליטיסטי הזה שאני חייבת להשתתף בו.

נמאס לי מהמפלצת הזאת שנקראת אבא שלי.

אני רוצה לצאת, והים הסוער מציע לי גאולה. אני בקושי מרגישה את המים הקרים עד מוות, כשהם מסתחררים סביב קרסוליי כמו ליטוף מפתה של מאהב הרסני. חלוק המשי מציע הגנה מעטה מהרוח העזה שמצליפה בשערי הארוך והכהה סביב פניי, וצמרמורת מתפשטת בעורי בכל מקום חשוף.

אני נכנסת עמוק יותר לתוך המים, גופי רועד ורוטט, כשהגלים הפראיים מלחכים את שוקיי. קול מוזר מהדהד במחשבותיי, דוחק בי לעצור.

מפציר בי לחזור.

מתחנן אליי שלא איכנע.

אומר שעולמי עומד להשתנות.

אני מתעלמת מהקול הטורדני, מרימה את ראשי, מביטה בירח השט בשמי הלילה החשוכים, מטיל צללים בצורות מוזרות על האדמה תחתיו. אוזניי מעקצצות לשמע התזה מאחוריי, וליבי פועם במרץ כשאדרנלין זורם בעורקיי, אבל אני לא מסתובבת.

"היי, את בסדר?" קול גברי עמוק שואל מקרוב.

אני עומדת במים קפואים שמגיעים לי עד הברכיים באמצע הלילה בביגוד מינימלי. נראה לך שאני בסדר? האלטר־אגו התוקפני שלי מגיב בראשי לשאלתו, אבל אני נשארת אילמת. אני לא מצליחה לאזור את הכוחות לדבר או להתעניין בדעתו של הזר עליי.

אני רק רוצה שילך. שיניח לי. שייתן לי לפחות את זה.

אבל אין לי מזל.

הוא משתכשך במים, ודמותו החשוכה מתחככת בזרועי כשהוא נע סביבי, מתמקם בתוך שדה הראייה שלי, כך שאין לי ברירה אלא להביט בו.

זיק של חמימות חודר לחזי, כשאני מביטה אל העיניים החומות שמרוב עומק הן כמעט שחורות. הזוהר מהירח מטיל צל סביב דמותו, מדגיש את יופיו הגברי במלוא הדרו. הוא לבוש רק במכנסי כותנה קצרים בגזרה נמוכה. חזהו החשוף הוא יצירת אומנות מרשימה שמעידה על השקעה יוצאת דופן בחדר הכושר. שרירי הבטן החטובים שלו נראים כאילו צוירו על גופו, אבל הקעקועים על חזהו ועל שיפולי זרועותיו הם שתופסים את תשומת ליבי. אף אחד מהבחורים בתיכון ריידוויל לא היה מעז לקעקע את העור שלו. זה לא מתאים למוניטין שהם מטפחים בקפידה או לתוכניות של ההורים הדוחים שלהם לעתידם. האליטה לא הייתה מעלה בדעתה להשפיל את עצמה למשהו כל כך פרובינציאלי.

הבחור הזה הוא חידה, וניצוצות ראשונים של סקרנות ניצתים בתוכי.

עיניי נעות על גופו מעורר התאווה ומתמקדות שוב בפניו. הוא צופה בתשומת לב. מתבונן בעיניי, כאילו הוא רוצה להיקבר עמוק בתוכי ולפענח אותי. אצבעותיי מעקצצות לגעת בשכבה הדקה של הזיפים שמעטרת את סנטרו ואת קו הלסת שלו. לפרוע את שערו העבות שהולך ומתקצר בצדדים. תשוקה ללטף את עצמות לחייו המסותתות ולטעום את שפתיו המלאות הולמת בי בפתאומיות ומזכירה לי שאני עדיין חיה.

אני לא זוכרת שאי פעם הרגשתי תגובה גופנית כל כך עזה לבחור שראיתי. אף אחד מהבחורים בבית לא השפיע עליי בעוצמה כזאת, למעט טרנט — הוא מעביר בי צמרמורת רק ממבט חטוף — אבל זה ההפך הגמור.

מבט אחר מהזר הזה מלהיט את דמי ומעיר תשוקה עמוק בקרבי. אני מטה את ראשי הצידה, מסוקרנת ומגורה, המשימה הקודמת שלי להרוס את עצמי נשכחה כליל.

אנחנו לא מדברים. אנחנו רק מביטים זה בזה, וזרם חשמלי טוען את המרחב הקטן בינינו. גופי מתעורר ממצב התרדמת שלו, וחם לי וקר לי בו זמנית. רעד עובר בי, ואני כורכת את זרועותיי סביב גופי הצנום, מנסה בכל הכוח לסלק את הקור המצמית שצורב את עורי החיוור.

"את צריכה להתחמם," הזר מושיט את ידו, "בואי איתי."

אני עוטפת את ידי בידו ללא היסוס, ואנחנו פוסעים במים בחזרה אל החוף. כף ידו המיובלת קשה על עורי ומשלחת רטט של עקצוצים לוהטים על פני זרועי. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מגיחים מהים, פוסעים על פני החול הדביק אל עבר בקתת עץ קטנה באופק הקרוב. לא שמתי לב אליה כשהגעתי לראשונה, כי התמקדתי במשהו מסוים.

זרם דקיק של עשן יוצא מתוך ארובה צרה, ואני מרותקת לספירלות המעוננות, כשאנחנו פוסעים יד ביד לעבר מבנה העץ הנאה. באופק, אחוזה רחבת ידיים חולשת על שטח נדל"ן יוקרתי. המקום אפוף חשכה בשעה כל כך מאוחרת.

הוא פותח את הדלת, זז הצידה כדי לאפשר לי להיכנס ראשונה. פרץ חום הולם בפניי מהאש הבוערת באח, וגופי מתרפה לראשונה מזה כמה ימים. הבקתה קטנה אבל נעימה ומזמינה. החדר המרכזי כולל מטבח קטן עם כיריים, כיור ודלפק ארוך עם שלושה כיסאות. מצד ימין יש ספה תלת־מושבית שניצבת בחזית שולחן קפה וטלוויזיה שתלויה על קיר מעל תנור האח. חדר צדדי מעיד על חדר שינה עם אמבטיה צמודה, וזה היקף המקום.

חדר השינה שלי גדול יותר מכל הבקתה, אבל הוא לא מזמין כמוה.

שטיח בהיר מונח על פני רצפת העץ המבריקה, שמיכה צבעונית על הספה ושפע כריות בצבעים תוססים — כל אלה משווים למקום תחושה נינוחה של מגורים. כוננית הספרים הישנה תחובה בפינה בין הקיר והדלת ועמוסה בספרים, בדי־וי־די ובמזכרות. היא יוצרת אווירה ביתית. האור היחיד בבקתה בוקע מהלהבות המרצדות של האש באח וממנורה עתיקה מעל שולחן הקפה.

הוא סוגר את הדלת ומוביל אותי אל האח. אני מרימה את כפות ידיי, כמו על טייס אוטומטי, ומתענגת מהחום האופף את עורי הקריר. הוא נע מאחוריי, אבל אני לא מסתובבת להביט. אני עומדת מול האש ומאפשרת לה להפשיר את איבריי הקפואים ולסדוק את שכבת הקרח העוטפת את ליבי.

"שבי," הוא פוקד בקולו הצרוד ועוטף את פלג גופי העליון בשמיכה.

אני שוקעת ארצה ללא מילים, מצמידה את ברכיי אל חזי ומביטה בו. הוא צונח מולי, מושך בעדינות את רגליי ומניח אחת בחיקו בעודו מייבש את עורי הרטוב במגבת כחולה רכה. אנחנו מחליפים מבטים בשעה שהוא מנגב את רגליי, ואותה משיכה שחשתי קודם פועמת בינינו, יוצרת חיבור בלתי נראה.

"נדמה לי שאני מכירה אותך מאיזשהו מקום, אבל מעולם לא ראיתי אותך קודם," אני מודה כשמוצאת סוף־סוף את קולי.

הוא עוצר עם ידיו על כפות רגליי, ומבטו מפלח את מבטי בעיני השוקולד שלו. "אני יודע," הוא אומר לאחר כמה רגעים.

כשהוא משליך את המגבת הצידה, אני מתקרבת אליו, מתיישבת על ברכיי כשגופי נשען על קרסוליי. עיניי נעוצות בעיניו, כשאני מושיטה יד ונוגעת בצד המגולח של ראשו, אצבעותיי מלטפות את השיער הרך והקטיפתי, מלטפות את קצה קעקוע הגולגולת שלו. היה חשוך מדי בחוץ ולא הבחנתי, אבל עכשיו אני סקרנית עוד יותר מהזר הלוהט והחמקמק שהופיע משום מקום כדי להציל אותי.

הקעקוע הזה בצורת צלב, ואני תוהה אם הפירוש שלו מסמל משהו אישי עבורו. אני יודעת רק שזה סקסי בטירוף, וגופי מגיב אליו בטבעיות ומתקמר כדי להתקרב.

הוא מרחיק את ידי מראשו ומנשק בעדינות את העור הרגיש שעל מפרק ידי, ואני מרגישה את מגעו הרך עד לקצות בהונותיי. מגעו העדין עומד בסתירה מוחלטת למראהו המחוספס. השרירים החטובים, הזרועות העבות, העור השזוף והמקועקע — הכול משווה לו מראה של ילד רע שכל בחורה מוזהרת מפניו. "למה היית שם?" הוא שואל, ומבטו נעוץ במבטי.

יכולתי לשקר, אבל נמאס לי מהשקרים.

נמאס לי להגיד מה שמצפים ממני ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת.

"לא רציתי יותר להרגיש."

יש שתיקה כבדה כשהוא מביט בי, וללא ספק תוהה אם התכוונתי לכך בכנות. "מה היית עושה, אם לא הייתי רואה אותך?" הוא שואל ועדיין מנסה לפתור את חידתי.

אני מושכת בכתפיי. "כנראה הייתי ממשיכה ללכת." מרשה לים לסחוף אותי כמו שתכננתי מראש כשברחתי לאוסקר, שומר הראש שלי, ונסעתי לכאן.

"מי את? איך קוראים לך?"

אני עוטפת בידיי את פניו ומחליטה שוב לומר את האמת. "אני אף אחת. אני בלתי נראית. אני לא קיימת מלבד כדי למלא את הפקודות שלהם."

זעף קל חורש קמטים במצחו. "אם את בצרות. אם..."

"לא," אני קוטעת אותו. "אני לא רוצה לדבר על זה."

שתיקה עוטפת אותנו למשך כמה רגעים. "מה את רוצה?" הוא שואל, וקולו צונח מעט ונשמע מפתה מאוד, אף שאני לא יודעת אם זה בכוונה או לא.

"אני רוצה להרגיש משהו אמיתי," אני עונה ללא היסוס. "אני רוצה להרפות את השלשלאות שכובלות לי את הגוף. להרגיש כאילו אני בשליטה, גם אם זו רק אשליה." עיניי נעוצות בעיניו, וחשמל שוב רוחש באוויר.

הוא סוקר במבטו את גופי לכל האורך, עיניו הלהוטות מתעכבות על חזי כשפטמותיי מתקשחות. עיניו מתרוממות אל פי, לפני שהוא מלקק את שפתיו ומרים את המבט. עיניו ננעצות בעיניי, ופרפרים מתפשטים בחזי, ליבי פועם במרץ גובר כשגופי מתלהט בצורה חדשה לחלוטין. "אני יכול לעזור לך בזה."

הפעם אי אפשר להטיל ספק בכוונותיו, וליבת גופי כואבת מרוב הזדקקות. מבטי ננעץ בעיניו, משקף את אישורי ורשותי.

הוא מהנהן לאיטו ומושך אותי אל חיקו. זרועותיו עוטפות את מותניי. "את בטוחה?"

אני מהנהנת בראשי. "בבקשה תגרום לי להרגיש חיה. תגרום לי להרגיש מחוברת לעצמי. תזכיר לי למה אני אמורה לחיות."

זה מטורף.

אני לא מכירה אותו.

הוא לא מכיר אותי.

אבל אני מרגישה ברגע זה יותר תקווה משהרגשתי כבר שנים.

אט־אט הוא מקרב את פניו אל פניי, שפתיו מתחככות בפי. אני עוצמת את עיניי, וגופי שוקע בהקלה. אני עוטפת בזרועותיי את צווארו ומטה את ראשי בעוד הוא מלטף את פי בשפתיו החושניות. נשיקתו אינה חפוזה או מזלזלת. פיו נע לאט ובפתיינות על פי, והנשיקה הזאת לא דומה לשום דבר שחוויתי קודם לכן.

טרנט מנשק עם שנים של זעם וכעס אצורים מאחורי שפתיו המענישות, ואני מרגישה מתה מבפנים. נשיקותיו של הזר עדינות ופורמות את הקשרים שמתפתלים בדרך כלל בקרבי, שוברות את החומות שכולאות את ליבי, מאפשרות לחמימות ולעונג לפלוש לכל איבר ואיבר שבי.

אני מתיכה את שפתיי ואת גופי לאלו שלו, עוטפת בידיי את מותניו ומשתנקת, בשעה שאיברו הקשה מתחכך באיבר הרך ביותר בגופי. הוא מנענע את אגנו בעדינות בתנועות מיומנות ומדודות, ופרץ תשוקה מציף אותי, משתלט על ההיגיון והאזהרה והשכל הישר.

אסור לי לעשות את זה כאן עם בחור שאני לא מכירה.

זה ירתיח את אבא שלי, את אחי התאום, דרו, ואת ארוסי, טרנט, אם יראו אותי, אבל המחשבה הזאת רק מדרבנת אותי עוד ועוד, מחזקת את נחישותי.

הוא עומד ומצמיד אותי אליו, ואני מהדקת את רגליי סביב מותניו כשהוא הולך לעבר חדר השינה. הפיות שלנו לא נפרדים כשהוא משכיב אותי על המיטה, ואנחנו משילים בהדרגה את השכבות החיצוניות.

מעולם לא הייתי עירומה מול בחור בעבר. טרנט כל הזמן מנסה להפשיט אותי, אבל אני נהנית לסרב לו. עכשיו אני מפשקת את רגליי לזר היפהפה והמחוספס הזה ללא שמץ של לחץ או פגיעות, מתפעלת מגופו המהמם, כשהוא מוציא קונדום מהשידה שליד המיטה ומלביש אותו על איברו המרשים.

אנחנו לא מדברים, אבל המילים מיותרות. הוא מתמקם בין ירכיי, מקרב את פיו הלוהט לכוס שלי, ואני כמעט מרחפת מעל המיטה, כשהוא טורף אותי בלשונו ובאצבעותיו, מקרב אותי במהירות אל הקצה.

אף גבר לא עשה לי את זה בעבר, והתחושות המענגות שמציפות את גופי חדשות לחלוטין. כשאני מתאוששת מהאורגזמה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, הוא עולה עליי, מנשק אותי בלהט בשעה שידיו מלטפות את שדיי הקטנים. אצבעותיו המחוספסות צובטות את פטמותיי, כאילו הוא פורט על מיתרי גיטרה, ומסובבות אותן במיומנות עד שהן כפסגות מתוחות, ותוך זמן קצר אני שוב מתפתלת מרוב תשוקה.

הוא מתמקם בפתח שלי ומתעכב כדי להביט בי. "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, וחלק נוסף מהקרחון שסביב ליבי נמס.

איש לא טרח לשאול אותי מעולם מה אני צריכה או רוצה, ודמעות צורבות את עיניי נוכח הדאגה הכנה בעיניו.

"כן. אני רוצה לעשות את זה איתך."

עיניו נעוצות בעיניי, כשהוא נכנס לאיטו לתוכי. הוא עוצר באמצע הדרך פנימה ומלטף את לחיי באצבעותיו. "את כל כך יפה." הוא נדחק עוד קצת. "והדוקה." הוא מזיז את הלסת, ואני רואה שהוא נזהר. כשהוא נכנס פנימה עוד קצת, צריבה חדה של כאב מפלחת אותי, ואני מתכווצת.

עיניו נפערות, כשהוא מתאמץ לא לזוז. הלם מתפשט על פניו. "את בתולה?" הוא ממלמל.

חיוך שובב נפרש על פי. "הייתי."

"פאק." הוא רוכן ומנשק אותי במתיקות שמעוררת בי חשק לבכות. "היית צריכה לומר."

ולגרום לך לשנות את דעתך? לא סביר.

מחשבות על אובדן בתוליי לפסיכופת הזה טרנט היו חלק מהסיבות לכך שנמשכתי אל הים הערב. אני דוחה אותו כבר שנים, אבל עם החתונה המתקרבת, אני יודעת שלא אצליח לעכב אותו לאורך זמן.

למנוע ממנו את ההישג הזה רק מוסיף לאושר שמביא איתו הרגע הזה.

אבל יש כאן הרבה מעבר לאחת־אפס על טרנט.

אני רוצה לתת את גופי לזר המהמם הזה.

ליהנות מהלילה היחיד שבו אני יכולה לקחת משהו לעצמי לפני שאשוב אל כלוב הזהב שבו אני חיה.

"זה לא משנה," אני אומרת ומרימה את האגן שלי בעידוד. "אני רוצה את זה איתך. כאן. עכשיו. כבר זמן רב ששום דבר בחיי לא היה כל כך הגיוני."

הוא מתבונן בי שעה ארוכה, עד שאני חוששת שהוא יצא וישנה את דעתו, אבל הוא נכנס עד הסוף לתוכי, ואני כובשת את זעקת הכאב שלי. הוא ממטיר נשיקות קטנות על צווארי ועל עצם הבריח שלי, לש בעדינות את השדיים שלי בעודו מתנועע קדימה ואחורה בתוכי. "אנוע לאט, עד שכבר לא יכאב לך," הוא לוחש על עורי הרותח. "ואם תרצי שאפסיק, אפסיק."

"אני לא רוצה שתפסיק," אני אומרת ושוזרת את אצבעותיי בשערו הכהה והארוך שגולש עכשיו על מצחו החזק. "תמשיך."

הוא מתעלס איתי ומגביר את הקצב רק כשאני מאשרת שכבר לא כואב, אבל הוא אף פעם לא כוחני ותמיד קשוב לצרכיי. הוא מביא אותי לאורגזמה שנייה, בדיוק כשפורקנו מגיע.

כעבור כמה שעות אני שרועה על גופו החמים ומאזינה להלמות ליבו המנחמת, צופה בחזהו עולה ויורד כשהוא ישן ומצטערת שאיני יכולה להישאר כאן בבקתת החוף הקטנה עם הזר היפהפה הזה לנצח.

אבל אני יודעת שזו רק משאלת לב. פנטזיה חסרת תכלית. אם אכניס מישהו לחיי, אסכן את חייו, וזו תהיה דרך עגומה לגמול לאיש הזה שנתן לי לילה שאוקיר עד יומי האחרון.

אף שאני שונאת להשאיר אותו ככה, זה לטובה.

הוא לא יודע מי אני או מבין את השלכות מעשיו.

אני יוצאת מהמיטה החמימה ומחייו בעל כורחי ומרגישה דקירת עצב עזה כשאני מתלבשת, מתכוננת להשאיר אותו מאחור. הוא נראה שלו בשנתו, כמו מלאך שומר מקועקע, שהגיע ברגע הנכון לעזור לי להכניס דברים לפרספקטיבה.

אם אממש את תוכניתי הלילה, הם ינצחו, ואני יודעת שאימי המתה לא תרצה בכך עבורי.

אני חזקה יותר.

אני אולי כלי במשחק שאני לא רוצה לשחק, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה לנצח.

אני צריכה לפעול בצורה אסטרטגית.

לתכנן את ניצחוני, כך שאוכל להימלט מהעתיד המיוסר שמצפה לי.

נחישות מציפה את עורקיי, ואני מחייכת בהתפעלות אל האיש היפהפה שנתן לי הרבה מעבר לגופו. "תודה," אני לוחשת ומפריחה אליו נשיקה. הלוואי שיכולתי לטעום את שפתיו בפעם האחרונה, אבל אני לא רוצה להעירו. עדיף שאעזוב אותו כך.

ידי עוטפת את ידית הדלת, כשאני מבחינה בעיפרון ובפנקס על שולחן הקפה. אני תולשת רצועה מקצה דף ריק, ובלי לעצור ולהתחרט, אני כותבת פתק קצר.

אתה בטח לא יודע את זה, אבל הצלת את חיי ביותר מדרך אחת הלילה. הזכרת לי למה חשוב לשרוד. נתת לי את הכוח להילחם על מה שאני רוצה, ונתת לי זיכרון יקר שאנצור בליבי עד יום מותי. תודה. א'.

כשאני סוגרת את הדלת והולכת בכיוון הרכב שלי, חוזרת לחיים שאני מתעבת, אני יודעת שאשחזר את הלילה המיוחד הזה כל יום עד סוף חיי.

אבל לא ידעתי שסקס עם הזר הזה יגרום לדברים מסוימים לקרות. דברים שאי אפשר יהיה להחזיר לאחור. ובהחלט לא היה לי מושג שאלמד לשנוא אותו ולנטור לו טינה על כך שנתתי לו את בתוליי.