משחקי לשון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משחקי לשון
הוספה למועדפים

משחקי לשון

4.6 כוכבים (15 דירוגים)

עוד על הספר

הסופרת והפרסומאית יסמין מרחב יודעת להקשיב. היא הקשיבה שנים רבות לסיפורים על חייהם של אחרים, ובעצמה התנסתה בחוויות רבות, בשלושה מעגלי נישואין וילדה אחת.

תקציר

לקובי בן דרור היו כוונות טובות. לחיים היו כוונות משלהם. איך השתבשו חייו של המורה ללשון? איך השפיעה הלשון על הנשים בחייו? כל דמות מתארת את הסיפור מנקודת מבטה, ומאפשרת לקורא להציץ לחדר המיטות ולחטאים הקטנים והגדולים בחייה, ולעיתים גם לפגוש את העונש.

הסופרת והפרסומאית יסמין מרחב יודעת להקשיב. היא הקשיבה שנים רבות לסיפורים על חייהם של אחרים, ובעצמה התנסתה בחוויות רבות, בשלושה מעגלי נישואין וילדה אחת. ועתה הכול מתנקז לרומן המתרחש בשנות השבעים של המאה ה-20 ולארבע דמויות – קובי, מלכה, נטע ונעמי.

פרק ראשון

קובי בן דרור
פרק 1


1 בספטמבר שוב הגיע. מאחר שהשנה התאריך חל בשבת הוא הפך ל-2 בספטמבר.

השעון צלצל בשבע בדיוק, וכמו בכל בוקר התיישבתי בקצה המיטה, הצצתי למטה לעבר החבר הזקוף שלי, הכנסתי יד לתחתונים וסידרתי אותו בנוחות. מלכה כבר הסתובבה לצד השני כאומרת, ״אל תחשוב על זה אפילו.״

2 בספטמבר, שוב מתחילה שנת הלימודים, ובעוד שעה בדיוק יחכו לי בתיכון ״המעיין״ עשרות עיניים סקרניות, חלקן פעורות בציפייה, חלקן בבוז השמור לבני נוער כשהעומד מולם הוא מורה חדש, וחלקן אומרות, "דבר. סיים. תן לנו ללכת כבר."

ארבע שנים אני יוצא מהבית בכל בוקר ברבע לשמונה, נכנס לפיג'ו הישנה והמאובקת שלי, מדליק סיגריה ראשונה ונוסע חמישה רחובות עד לתיכון. התיכון, כמו כל בתי הספר בארץ, נראה יותר כמו בית כלא. כמה מבנים אפורים ארוכים עם המון חלונות, וסורגים על החלונות שהותקנו אחרי שנער אחד החליט לקפוץ מהקומה השנייה, חצר לא מטופחת במיוחד עם שיחי רותם בצדדים וגדר גבוהה מאוד מקיפה אותו.

ארבע שנים ולא החסרתי כמעט אף יום. מלמד לשון, מלמד צעירים חסרי מנוח שהלשון מהם והלאה, מלמד צעירים שרוצים רק להצליח בבגרות ולהתגייס ולא לזכור לרגע את השעות ששרפו על פעל והתפעל, מושא ישיר ומושא עקיף, זכר ונקבה, למעט ולהרבות. מלמד צעירים שאולי יזכרו רק את ההפסקות שבהן היו מתחבאים מאחורי הצריף הירוק ומעשנים סיגריות אסורות.

ואני? ממשיך להגיע בכל שנה וללמד אותם לנקד, ללמד אותם תחביר, מילות זמן, מילות יחס וחיבור, מספר על תחיית השפה העברית ועל חידושי לשון ומנסה לחבב עליהם את השפה העברית. מראה להם שגיאות כתיב שמצאתי בעיתונים או משמיע להם שיר שבו יש שימוש לשוני חדש. ארבע שנים אני חוזר שוב ושוב שאין להגיד "עד שלא" אלא "כל זמן שלא", ושאין לומר "אין יותר" אלא "אין עוד", ובודק מבחנים ונותן עבודות, מתקן ומתקן.

שש שנים שאני מתעורר ליד מלכה, באותה דירה בקומת הקרקע בנתניה, ברחוב שאף אחד לא יזכור אם יעבור שם בטעות או שלא. רחוב כזה שלא שייך לצפון היוקרתי של העיר או לדרום המכוסה שיכונים, ואפילו לא למרכז הבורגני, אלא סתם רחוב במקום לא קשור, שיש בו אנשים שאינם קשורים לכלום ושרוב התושבים לא זוכרים את שמו או היכן הוא בדיוק. מתעורר בבניין אפור בן שלוש קומות, שתי כניסות, עם טיח שכבר התקלף, חתולים בחצר ומקלט שממנו נודף ריח טחב ועגלות של תינוקות שגדלו ולמדו כבר לרוץ.

מלכה תסובב את הגב בכל בוקר כאילו מתחננת שאצא כבר מהמיטה. אני אכנס למקלחת, קודם אתרחץ ואחר כך אתגלח, מנגב את האדים ביד חשופה ומותיר סימנים על המראה. אכין קפה שחור בכוס זכוכית ואשתה ממנו שתי לגימות, וברבע לשמונה אצא לסיגריה ראשונה במכונית.

הבוקר היא הביטה בי מתעורר ואמרה תוך פיהוק, "בהצלחה השנה" והסתובבה לצד השני. נכנסתי למקלחת, הושטתי את היד לנקה 7 הירוק ולאט לאט סיבנתי את הזין הזקור כדי שהתנועות יהיו חלקות יותר. הגברתי את המהירות בעוד המים זורמים על ראשי וכולי מרוכז, מהר ומהר יותר עד שהגעתי לפורקן כנגד אריחי הקיר הלבנים ולא כנגד וילון הפלסטיק הכחול. אחר כך סיבנתי את הגוף, התנגבתי ומול המראה מלאת האדים הסתכלתי על פרצוף מלא זיפים, על העיניים הכחולות שלי שעוד לא הורשתי לאף אחד, והלכתי קצת אחורה כדי לראות חלק מ-178 הסנטימטרים שלי, עם העור הכהה יחסית. "לא אני לא מזרחי", הייתי מסביר לשואלים מאיזה מוצא אני. "כנראה צוענים אנסו פעם את אחת הסבתות ההונגריות שלי."

הבוקר תמיד גרם לי לאיזו שמחה של תקווה שהיום יהיה טוב. מין אופטימיות של שחר שעוד לא התאבק. והמים שזרמו עלי בכל בוקר היו הנאה קטנה יומית שלא ויתרתי עליה. לפעמים אני מסתכל מהחלון הקטן במקלחת ורואה את השמש בין ענפי הערבה הבוכייה שבחצר, ושוכח שאני בחדר קטן, בבית אפור, ולא במקום קסום וירוק בגני טווילרי או לוקסנבורג.

2 בספטמבר. נכנסתי לפיג'ו, הדלקתי סיגריה ובראש זמזם לו שיר, ״ואז תראה איך שאני הולך, יפה בתלם והולך והולך..." מי כתב את זה לעזאזל? אני לא מצליח לזכור אבל ממשיך לשאוף לריאות ולזמזם, ״והולך והולך והולך...״ וכבר מחנה במגרש הריק ליד התיכון.

לתיכון ״המעיין״ מגיעים תלמידים מכל בתי הספר בעיר. חמש כיתות טי"ת מתחילות את השנה, ואני מחנך כיתה אחת ומלמד את כולן לשון. איך אגדיר את התיכון הזה? בסדר, לא יותר. אין בו מגמות מצוינות, אין בו תלמידים נפלאים וגם אין בו את הנפלים שהולכים אל התיכונים המקצועיים או האחרים בעיר. "המעיין" הוא התיכון של אלה שפשוט בסדר, שרוצים רק בגרות או לפחות חצי בגרות, וללכת לצבא או להתחתן. לא יותר. לא יֵצאו מכאן דוקטורים או פרופסורים, לא יצאו מכאן פושעים או זונות. רק תלמידים רגילים בלי הרבה בעיות, כאלה שהולכים לצבא, מתחתנים ומולידים ילדים, מתפרנסים ונשארים בעיר.

כל התיכון הוא בניין אפור בן שלוש קומות, ולידו עוד מבנה נמוך עם כיתות ומנהלה, אולם ספורט מחופה פח גלי ומגרש פתוח. בפינה עומד צריף ירוק עוד מראשית בית הספר, ובו כלי עבודה והציוד של השרת.

אני מנסה לעקוף את חדר המורים במבנה הנמוך ולהגיע אליו רק לישיבות. מה יש לזכר נשוי בן 36 בחדר שופע הורמונים בלתי איכותיים של מורות חרמניות או צדקניות, או סתם סתומות? מורות שמגיעות בכל הפסקה לשתות תה ולרכל, נועצות מבטים ומתחנחנות לעמינצח.

אחרי השנה הראשונה דרשתי מעמינצח המנהל להקים ״מעבדת לשון״, ומאז אני מבלה בה, בקומה העליונה בקצה המסדרון. זה לא היה פשוט לדרוש משהו שיחרוג מהמבנה הקבוע של כיתות בית ספר, ומכל מה שהורגלו לעשות עשרות שנים.

"צריך לתת לתלמידים אווירה של אוניברסיטה," אמרתי לו. "שירגישו שהם כבר בוגרים ויכולים ללמוד בצורה שאינה דומה ללימודים בבית הספר היסודי." הוא שוכנע, ועתה יש לי כיתה מרווחת עם מטול שקפים, מכונת כתיבה, מכונת שכפול, שולחנות פורמייקה וכיסאות המסודרים מסביב בחי"ת, חס וחלילה לא בשלושה או בארבעה טורים כמו בכל הכיתות. על הקירות פלקטים שמנפיקה האקדמיה ללשון בירושלים מעת לעת ועל המדף חוברות "לשוננו", מילון בן יהודה ו"אוצר הלשון העברית". אפילו כף חשמלית יש לי, ואני מביא מהבית את הקפה השחור והסוכר ולא נזקק למֵחם שבחדר המורים.

זו הממלכה שלי ורק שלי, ולכאן מגיעים רק תלמידים, כמעט אף פעם לא עולה לכאן מורה. עמינצח הגיע פעם אחת, אולי כדי להבין למה אני המורה היחיד שתקציב הכיתה שלו הוא פי שניים מתקציב שאר הכיתות, ראה והלך ולא אמר מילה, כי איפה תמצא התולעת הזקנה גבר צעיר שישבור את חונטת הנשים העצבניות של חדר המורים? אני המורה היחיד שמדפיס כל מבחן ומשכפל אותו, לא מכתיב להם ולא כותב בכתב יד. אני רק מנקד ביד כי אין דרך אחרת.

בישיבות הצוות אין לי ברירה אלא להיכנס לחדר המורים, לספוג מבטים ולתפוס כיסא בקצה ליד החלון. איציק, המורה לגדנ"ע, שלובש תמיד מכנסי חאקי קצרים ונועל נעליים גבוהות, תופס מהר את הכיסא לידי וככה אנחנו יושבים, שני הגברים היחידים, אם לא סופרים את ויזנר הזקן שמלמד פיזיקה כבר כמה עשורים ונראה שלא החליף חליפה מאז יומו הראשון בתיכון.

14 מורות יושבות סביב שולחן הפורמייקה הענק, חלקן מביט בי בסקרנות ורק המבוגרות מביניהן שואלות לשלומי או מעירות משהו על תוכנית השיעורים השבועית או על המפריע התורן שצריך כבר להזמין את הוריו לשיחה. המורות הצעירות בדרך כלל כבר נושאות בטן הריונית או סתם מאורסות, ואין אפילו אחת שארצה לשבת לידה ולחלוק עמה משהו.

איציק בדרך כלל נראה משועשע במיוחד כשהוא משרבט במחברת דיוקן של מורה זו או אחרת ולא בכישרון ניכר. הכישרון האמיתי שלו הוא לצאת עם התלמידים לטיולי שטח, לתת שם לכל פרח או צמח ולספר להם סיפורי מורשת צבאית, מלחמות ישראל ואתרים משמעותיים בחיי המדינה. לפעמים הוא מתרגל איתם מסדר צבאי או בניית אוהל, קצת קרב מגע ותרגילי הישרדות.

עמינצח מחלק סדר יום, סוקר את הקשיים הכספיים ומספר איך התרשם המפקח בביקור האחרון או מה אמרו לו במשרד החינוך על הכוונה לפתוח מגמה ביולוגית בשנה הבאה. אני עונה כששואלים, משחק עם סיגריית פל-מל בלי פילטר שאני לא מעז להדליק, בטח לא ליד חבורת ההריוניות, מציץ בשעון ומחכה שהישיבה תסתיים. אני חושב שעמינצח דווקא מחבב אותי, או בואו נאמר שהוא לא מערים עלי קשיים ונותן לי ללמד בשקט, מתגאה בהישגים בלימודי הלשון ואפילו מִסגר ותלה בחדרו שירים שכתבו בעידודי התלמידים. נכון, ההשתתפות הייתה דלה ורק כמה תלמידות כתבו על אהבה ואכזבה, שלום ותקווה, אבל עמינצח דאג שמזי המזכירה הנאמנה שלו תדפיס יפה, מִסגר ותלה בחדרו.

אני חושב שעמינצח היה כאן תמיד. בקרוב יצא לפנסיה, אבל גם השנה הוא מגיע בכל בוקר חדור רוח צעירה, עובר בזריזות בין שלוש קומות התיכון, מרים נייר שנזרק וגוער באבהיות בתלמיד שרץ במסדרון. הוא מנהל כזה שכולם אוהבים, לא מרגיז ולא מתרגז. התלמידים אינם פוחדים ממנו, והשמועות על כך שהוא אלמן בודד שגר לבדו בחדר על הגג במרכז העיר גורמות להם כנראה לחוש מעט חמלה כלפי האיש הקטן הזה.

הסופרת והפרסומאית יסמין מרחב יודעת להקשיב. היא הקשיבה שנים רבות לסיפורים על חייהם של אחרים, ובעצמה התנסתה בחוויות רבות, בשלושה מעגלי נישואין וילדה אחת.

עוד על הספר

משחקי לשון יסמין מרחב

קובי בן דרור
פרק 1


1 בספטמבר שוב הגיע. מאחר שהשנה התאריך חל בשבת הוא הפך ל-2 בספטמבר.

השעון צלצל בשבע בדיוק, וכמו בכל בוקר התיישבתי בקצה המיטה, הצצתי למטה לעבר החבר הזקוף שלי, הכנסתי יד לתחתונים וסידרתי אותו בנוחות. מלכה כבר הסתובבה לצד השני כאומרת, ״אל תחשוב על זה אפילו.״

2 בספטמבר, שוב מתחילה שנת הלימודים, ובעוד שעה בדיוק יחכו לי בתיכון ״המעיין״ עשרות עיניים סקרניות, חלקן פעורות בציפייה, חלקן בבוז השמור לבני נוער כשהעומד מולם הוא מורה חדש, וחלקן אומרות, "דבר. סיים. תן לנו ללכת כבר."

ארבע שנים אני יוצא מהבית בכל בוקר ברבע לשמונה, נכנס לפיג'ו הישנה והמאובקת שלי, מדליק סיגריה ראשונה ונוסע חמישה רחובות עד לתיכון. התיכון, כמו כל בתי הספר בארץ, נראה יותר כמו בית כלא. כמה מבנים אפורים ארוכים עם המון חלונות, וסורגים על החלונות שהותקנו אחרי שנער אחד החליט לקפוץ מהקומה השנייה, חצר לא מטופחת במיוחד עם שיחי רותם בצדדים וגדר גבוהה מאוד מקיפה אותו.

ארבע שנים ולא החסרתי כמעט אף יום. מלמד לשון, מלמד צעירים חסרי מנוח שהלשון מהם והלאה, מלמד צעירים שרוצים רק להצליח בבגרות ולהתגייס ולא לזכור לרגע את השעות ששרפו על פעל והתפעל, מושא ישיר ומושא עקיף, זכר ונקבה, למעט ולהרבות. מלמד צעירים שאולי יזכרו רק את ההפסקות שבהן היו מתחבאים מאחורי הצריף הירוק ומעשנים סיגריות אסורות.

ואני? ממשיך להגיע בכל שנה וללמד אותם לנקד, ללמד אותם תחביר, מילות זמן, מילות יחס וחיבור, מספר על תחיית השפה העברית ועל חידושי לשון ומנסה לחבב עליהם את השפה העברית. מראה להם שגיאות כתיב שמצאתי בעיתונים או משמיע להם שיר שבו יש שימוש לשוני חדש. ארבע שנים אני חוזר שוב ושוב שאין להגיד "עד שלא" אלא "כל זמן שלא", ושאין לומר "אין יותר" אלא "אין עוד", ובודק מבחנים ונותן עבודות, מתקן ומתקן.

שש שנים שאני מתעורר ליד מלכה, באותה דירה בקומת הקרקע בנתניה, ברחוב שאף אחד לא יזכור אם יעבור שם בטעות או שלא. רחוב כזה שלא שייך לצפון היוקרתי של העיר או לדרום המכוסה שיכונים, ואפילו לא למרכז הבורגני, אלא סתם רחוב במקום לא קשור, שיש בו אנשים שאינם קשורים לכלום ושרוב התושבים לא זוכרים את שמו או היכן הוא בדיוק. מתעורר בבניין אפור בן שלוש קומות, שתי כניסות, עם טיח שכבר התקלף, חתולים בחצר ומקלט שממנו נודף ריח טחב ועגלות של תינוקות שגדלו ולמדו כבר לרוץ.

מלכה תסובב את הגב בכל בוקר כאילו מתחננת שאצא כבר מהמיטה. אני אכנס למקלחת, קודם אתרחץ ואחר כך אתגלח, מנגב את האדים ביד חשופה ומותיר סימנים על המראה. אכין קפה שחור בכוס זכוכית ואשתה ממנו שתי לגימות, וברבע לשמונה אצא לסיגריה ראשונה במכונית.

הבוקר היא הביטה בי מתעורר ואמרה תוך פיהוק, "בהצלחה השנה" והסתובבה לצד השני. נכנסתי למקלחת, הושטתי את היד לנקה 7 הירוק ולאט לאט סיבנתי את הזין הזקור כדי שהתנועות יהיו חלקות יותר. הגברתי את המהירות בעוד המים זורמים על ראשי וכולי מרוכז, מהר ומהר יותר עד שהגעתי לפורקן כנגד אריחי הקיר הלבנים ולא כנגד וילון הפלסטיק הכחול. אחר כך סיבנתי את הגוף, התנגבתי ומול המראה מלאת האדים הסתכלתי על פרצוף מלא זיפים, על העיניים הכחולות שלי שעוד לא הורשתי לאף אחד, והלכתי קצת אחורה כדי לראות חלק מ-178 הסנטימטרים שלי, עם העור הכהה יחסית. "לא אני לא מזרחי", הייתי מסביר לשואלים מאיזה מוצא אני. "כנראה צוענים אנסו פעם את אחת הסבתות ההונגריות שלי."

הבוקר תמיד גרם לי לאיזו שמחה של תקווה שהיום יהיה טוב. מין אופטימיות של שחר שעוד לא התאבק. והמים שזרמו עלי בכל בוקר היו הנאה קטנה יומית שלא ויתרתי עליה. לפעמים אני מסתכל מהחלון הקטן במקלחת ורואה את השמש בין ענפי הערבה הבוכייה שבחצר, ושוכח שאני בחדר קטן, בבית אפור, ולא במקום קסום וירוק בגני טווילרי או לוקסנבורג.

2 בספטמבר. נכנסתי לפיג'ו, הדלקתי סיגריה ובראש זמזם לו שיר, ״ואז תראה איך שאני הולך, יפה בתלם והולך והולך..." מי כתב את זה לעזאזל? אני לא מצליח לזכור אבל ממשיך לשאוף לריאות ולזמזם, ״והולך והולך והולך...״ וכבר מחנה במגרש הריק ליד התיכון.

לתיכון ״המעיין״ מגיעים תלמידים מכל בתי הספר בעיר. חמש כיתות טי"ת מתחילות את השנה, ואני מחנך כיתה אחת ומלמד את כולן לשון. איך אגדיר את התיכון הזה? בסדר, לא יותר. אין בו מגמות מצוינות, אין בו תלמידים נפלאים וגם אין בו את הנפלים שהולכים אל התיכונים המקצועיים או האחרים בעיר. "המעיין" הוא התיכון של אלה שפשוט בסדר, שרוצים רק בגרות או לפחות חצי בגרות, וללכת לצבא או להתחתן. לא יותר. לא יֵצאו מכאן דוקטורים או פרופסורים, לא יצאו מכאן פושעים או זונות. רק תלמידים רגילים בלי הרבה בעיות, כאלה שהולכים לצבא, מתחתנים ומולידים ילדים, מתפרנסים ונשארים בעיר.

כל התיכון הוא בניין אפור בן שלוש קומות, ולידו עוד מבנה נמוך עם כיתות ומנהלה, אולם ספורט מחופה פח גלי ומגרש פתוח. בפינה עומד צריף ירוק עוד מראשית בית הספר, ובו כלי עבודה והציוד של השרת.

אני מנסה לעקוף את חדר המורים במבנה הנמוך ולהגיע אליו רק לישיבות. מה יש לזכר נשוי בן 36 בחדר שופע הורמונים בלתי איכותיים של מורות חרמניות או צדקניות, או סתם סתומות? מורות שמגיעות בכל הפסקה לשתות תה ולרכל, נועצות מבטים ומתחנחנות לעמינצח.

אחרי השנה הראשונה דרשתי מעמינצח המנהל להקים ״מעבדת לשון״, ומאז אני מבלה בה, בקומה העליונה בקצה המסדרון. זה לא היה פשוט לדרוש משהו שיחרוג מהמבנה הקבוע של כיתות בית ספר, ומכל מה שהורגלו לעשות עשרות שנים.

"צריך לתת לתלמידים אווירה של אוניברסיטה," אמרתי לו. "שירגישו שהם כבר בוגרים ויכולים ללמוד בצורה שאינה דומה ללימודים בבית הספר היסודי." הוא שוכנע, ועתה יש לי כיתה מרווחת עם מטול שקפים, מכונת כתיבה, מכונת שכפול, שולחנות פורמייקה וכיסאות המסודרים מסביב בחי"ת, חס וחלילה לא בשלושה או בארבעה טורים כמו בכל הכיתות. על הקירות פלקטים שמנפיקה האקדמיה ללשון בירושלים מעת לעת ועל המדף חוברות "לשוננו", מילון בן יהודה ו"אוצר הלשון העברית". אפילו כף חשמלית יש לי, ואני מביא מהבית את הקפה השחור והסוכר ולא נזקק למֵחם שבחדר המורים.

זו הממלכה שלי ורק שלי, ולכאן מגיעים רק תלמידים, כמעט אף פעם לא עולה לכאן מורה. עמינצח הגיע פעם אחת, אולי כדי להבין למה אני המורה היחיד שתקציב הכיתה שלו הוא פי שניים מתקציב שאר הכיתות, ראה והלך ולא אמר מילה, כי איפה תמצא התולעת הזקנה גבר צעיר שישבור את חונטת הנשים העצבניות של חדר המורים? אני המורה היחיד שמדפיס כל מבחן ומשכפל אותו, לא מכתיב להם ולא כותב בכתב יד. אני רק מנקד ביד כי אין דרך אחרת.

בישיבות הצוות אין לי ברירה אלא להיכנס לחדר המורים, לספוג מבטים ולתפוס כיסא בקצה ליד החלון. איציק, המורה לגדנ"ע, שלובש תמיד מכנסי חאקי קצרים ונועל נעליים גבוהות, תופס מהר את הכיסא לידי וככה אנחנו יושבים, שני הגברים היחידים, אם לא סופרים את ויזנר הזקן שמלמד פיזיקה כבר כמה עשורים ונראה שלא החליף חליפה מאז יומו הראשון בתיכון.

14 מורות יושבות סביב שולחן הפורמייקה הענק, חלקן מביט בי בסקרנות ורק המבוגרות מביניהן שואלות לשלומי או מעירות משהו על תוכנית השיעורים השבועית או על המפריע התורן שצריך כבר להזמין את הוריו לשיחה. המורות הצעירות בדרך כלל כבר נושאות בטן הריונית או סתם מאורסות, ואין אפילו אחת שארצה לשבת לידה ולחלוק עמה משהו.

איציק בדרך כלל נראה משועשע במיוחד כשהוא משרבט במחברת דיוקן של מורה זו או אחרת ולא בכישרון ניכר. הכישרון האמיתי שלו הוא לצאת עם התלמידים לטיולי שטח, לתת שם לכל פרח או צמח ולספר להם סיפורי מורשת צבאית, מלחמות ישראל ואתרים משמעותיים בחיי המדינה. לפעמים הוא מתרגל איתם מסדר צבאי או בניית אוהל, קצת קרב מגע ותרגילי הישרדות.

עמינצח מחלק סדר יום, סוקר את הקשיים הכספיים ומספר איך התרשם המפקח בביקור האחרון או מה אמרו לו במשרד החינוך על הכוונה לפתוח מגמה ביולוגית בשנה הבאה. אני עונה כששואלים, משחק עם סיגריית פל-מל בלי פילטר שאני לא מעז להדליק, בטח לא ליד חבורת ההריוניות, מציץ בשעון ומחכה שהישיבה תסתיים. אני חושב שעמינצח דווקא מחבב אותי, או בואו נאמר שהוא לא מערים עלי קשיים ונותן לי ללמד בשקט, מתגאה בהישגים בלימודי הלשון ואפילו מִסגר ותלה בחדרו שירים שכתבו בעידודי התלמידים. נכון, ההשתתפות הייתה דלה ורק כמה תלמידות כתבו על אהבה ואכזבה, שלום ותקווה, אבל עמינצח דאג שמזי המזכירה הנאמנה שלו תדפיס יפה, מִסגר ותלה בחדרו.

אני חושב שעמינצח היה כאן תמיד. בקרוב יצא לפנסיה, אבל גם השנה הוא מגיע בכל בוקר חדור רוח צעירה, עובר בזריזות בין שלוש קומות התיכון, מרים נייר שנזרק וגוער באבהיות בתלמיד שרץ במסדרון. הוא מנהל כזה שכולם אוהבים, לא מרגיז ולא מתרגז. התלמידים אינם פוחדים ממנו, והשמועות על כך שהוא אלמן בודד שגר לבדו בחדר על הגג במרכז העיר גורמות להם כנראה לחוש מעט חמלה כלפי האיש הקטן הזה.