ההסכם 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההסכם 1
מכר
מאות
עותקים
ההסכם 1
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4 כוכבים (30 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים
מלאני מורלנד חיה חיים מאושרים ומלאי סיפוק באזור שקט של אונטריו, עם בעלה האהוב זה יותר מעשרים ושש שנים. אין דבר שחשוב לה יותר מחבריה וממשפחתה, והיא מוקירה כל רגע שהיא מבלה בחברתם.
 
מלאני ידועה בשם "האישה השקטה עם הצחוק הרם". היא עובדת באוניברסיטה המקומית ועבור קבוצת הכדורגל שלה. העבודה שלה אומנם תובענית, אבל מתגמלת כשהיא מעודדת את הקבוצה בדרכה אל הניצחון.
 
היא ממש מכורה לקפה ומאותגרת מאוד בכל מה שקשור למחשבים ולעניינים טכניים, אבל אוהבת מאוד לאפות, לבשל ולנסות מתכונים חדשים כדי לתת לאחרים לטעום. היא אוהבת להזמין אורחים לארוחות ערב ונהנית גם מטיולים, כאן ובחו״ל, אבל החזרה הביתה היא בעיניה תמיד החלק הכי טוב של הטיול.
 
מלאני מתענגת על סיפורי אהבה טובים עם קשיים לאורך הדרך, אבל מאמינה אדוקה בסופים של "הם חיו באושר ועושר". כשראשה אינו טמון בספר, הוא רכון אל המקלדת, והיא מקלידה במרץ בעוד הדמויות שלה מכתיבות לה את סיפוריהן היצירתיים, ולעיתים קרובות מארחת לה לחברה כוס גדולה של יין.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

ריצ׳ארד ואן־ריאן הוא רודן בימים ופלייבוי בלילות. הוא חי בדיוק כפי שהוא רוצה, לא אכפת לו מאיש מלבד עצמו, ואין לו שום ייסורי מצפון או רצון להשתנות. 
קתרין אליוט היא העוזרת האישית של ריצ׳ארד. היא בָּזָה לו ולערכיו, אבל מצליחה לסבול את ההתנהגות שלו משום שהיא זקוקה לכסף. יש לה מטרות חשובות הרבה יותר מהתביעות ומההצקות שהיא סובלת מדי יום מהבוס המרושע שלה. 
בקשה בלתי צפויה עומדת לשנות את חייה. ריצ'ארד רוצה שקתרין תמלא תפקיד חדש, ומציע לה לחתום על הסכם סודי שבו תתחייב להעמיד פנים שהיא ארוסתו. 
מה קורה כששני אנשים שמתעבים זה את זה מוכרחים לגור יחד ולשכנע את כולם שהם מאוהבים עד מעל הראש?
עפים ניצוצות. 
זה מה שקורה.
האם האהבה באמת מסוגלת לשנות מישהו?
האם הם ישרדו את ההסכם?
מה עושים כשהאדם השנוא עליכם הופך להיות האדם שבלעדיו אינכם מסוגלים לחיות?
 
מלאני מורלנד היא סופרת רבי מכר בין־לאומית שכיכבה ברשימות רבי המכר של הניו־יורק טיימס. היא חיה באזור שקט של אונטריו, קנדה, עם בעלה האהוב ועם חתולה שהצילו בשם אמבר. היא חובבת אפייה, מכורה לקפה ומאותגרת בכל הקשור למחשבים ולעניינים טכניים כאלה ואחרים. היא נהנית לנסוע לחו"ל, ובעיקר נהנית לחזור הביתה בכל פעם.
 
"ההסכם" הוא ספר ראשון בדואט וכולל את הנובלה "נספח התינוק". הספר השני בדואט, "התיקון", ממשיך את סיפורם המרגש של ריצ'ארד וקתרין.

פרק ראשון

1.
 
רכנתי מעל השולחן, והמולת המסעדה התפוגגה ברקע כשהתאמצתי לרסן את הכעס שלי. הדחקתי את הדחף לצעוק, שמרתי על קול נמוך, אבל הזעם נטף מכל מילה שלי. "מה אמרת? אני בטוח שלא שמעתי נכון."
 
דייוויד נשען לאחור בכיסאו, לגמרי לא מוטרד מכעסי. "אמרתי, שאני מקדם את טיילר להיות שותף."
 
ידי התהדקה סביב הכוס בכוח כזה, שהופתעתי שהיא לא התנפצה. "זה אמור היה להיות הקידום שלי."
 
הוא משך בכתפיו. "דברים השתנו."
 
"קרעתי את התחת. הכנסתי יותר מתשעה מיליון. אמרת לי שאם אעבור את הסכום של השנה שעברה, אהפוך לשותף."
 
הוא נופף בידו. "וטיילר הכניס שנים־עשר מיליון."
 
חבטתי בשולחן, שמתי קצוץ על תשומת הלב שמשכתי אלינו. "זה בגלל שהמנוול הזה גנב לי לקוח מאחורי הגב. הרעיון לקמפיין היה שלי. הוא פאקינג גנב ממני!"
 
"זאת המילה שלך מול המילה שלו, ריצ'ארד."
 
"בולשיט. הכול בולשיט."
 
"ההחלטה התקבלה. תשקיע מאמץ, ואולי השנה הבאה תהיה השנה שלך."
 
"זהו?"
 
"זהו. תקבל בונוס נדיב."
 
בונוס.
 
לא רציתי עוד בונוס דפוק. רציתי את הקידום הזה. הוא אמור היה להיות שלי.
 
קמתי במהירות כזו, שהכיסא שלי נפל ונחבט ברצפה ברעש גדול. הזדקפתי למלוא המטר ותשעים שלי, והשפלתי אליו מבט זועם. מאחר שדייוויד לא הגיע אפילו לגובה של מטר שמונים, הוא נראה קטן למדי.
 
דייוויד הרים את גבותיו. "זהירות, ריצ'ארד. תזכור, בחברת אנדרסון ושות' עבודת צוות היא העיקר. אתה עדיין חלק מהצוות – חלק חשוב."
 
נעצתי בו את עיניי, כשאני מרסן את התשוקה לומר לו שילך להזדיין. "הצוות. ברור."
 
הנדתי בראשי והלכתי משם.
 
 
 
נכנסתי לחלל המשרדים וטרקתי את הדלת מאחוריי. העוזרת שלי הרימה אליי מבט מבוהל ובידה כריך חצי אכול.
 
"מה פאקינג אמרתי לך על אכילה ליד השולחן שלך?" התפרצתי.
 
היא נעמדה בתנועה מגושמת. "אתה... לא היית כאן," היא מלמלה. "עבדתי על ההוצאות שלך. חשבתי ש..."
 
"טוב, מה שחשבת היה פאקינג לא נכון," הושטתי את ידי, חטפתי את הכריך הדוחה מידה ועיוויתי את פניי בגועל. "חמאת בוטנים וריבה? זה המקסימום שאת יכולה להשיג עם המשכורת שהם משלמים לך?" קיללתי כשהריבה נטפה על שולי הז'קט שלי. "לכל הרוחות!"
 
פניה, שהיו חיוורות גם כך, הלבינו עוד יותר כשהיא הביטה בכתם האדום על החליפה האפורה שלי. "מר ואן־ראיין, אני כל כך מצטערת. אני אקח את זה מייד לניקוי."
 
"ועוד איך תיקחי. ובאותה הזדמנות תביאי לי כריך."
 
היא מצמצה. "חשבתי ש... יצאת לארוחת צהריים?"
 
"שוב, תהליך החשיבה שלך שגוי. תביאי לי כריך וקפה לאטה עם הרבה קצף וחלב רזה. אני רוצה את בריאן מקסוול בטלפון – מייד." פשטתי בחוסר סבלנות את הז'קט ווידאתי שהכיסים שלו ריקים. "קחי אותו לניקוי – אני רוצה שיחזור עד אחר הצהריים."
 
היא התיישבה וקפאה על מקומה, כשהיא לוטשת אליי את עיניה.
 
"את חירשת?"
 
"מה תרצה שאעשה קודם?"
 
השלכתי לעברה את הז'קט. "זאת העבודה הדפוקה שלך. תפתרי את זה!"
 
נכנסתי למשרד שלי וטרקתי מאחוריי את הדלת.
 
 
 
רבע שעה לאחר מכן קיבלתי את הכריך ואת הלאטה שלי. האינטרקום שלי זמזם. "מר מקסוול בקו שתיים."
 
"בסדר." הרמתי את הטלפון. "בריאן, אני חייב להיפגש איתך. היום."
 
"שלומי טוב. תודה שאתה שואל, ריצ'ארד."
 
"אין לי מצב רוח. מתי תהיה פנוי?"
 
"אני תפוס כל אחר הצהריים."
 
"תבטל."
 
"אני בכלל לא בעיר. הכי מוקדם שאני יכול זה בשבע."
 
"בסדר. תפגוש אותי ב'פִינְלִי'ס'. בשולחן הקבוע שלי." ניתקתי ולחצתי על האינטרקום. "תיכנסי לכאן."
 
הדלת נפתחה, והיא מעדה פנימה – פשוטו כמשמעו. אפילו לא טרחתי להסתיר את העובדה שאני מגלגל את עיניי בגועל. מעולם לא פגשתי מישהי מגושמת כמוה – כל דבר גרם לה למעוד. אני נשבע שהיא בילתה יותר זמן על הברכיים מרוב הנשים שיצאתי איתן. חיכיתי עד שהיא הצליחה לעמוד על רגליה, להרים את הפנקס שלה ולמצוא את העט. פניה היו סמוקות, וידה רעדה.
 
"כן, מר ואן־ריאן?"
 
"השולחן שלי בפינלי'ס. שבע. תזמיני מקום. כדאי מאוד שהז'קט שלי יחזור בזמן."
 
"ביקשתי טיפול דחוף. זה, אה, היה בתשלום נוסף."
 
הרמתי את הגבות. "אני בטוח ששמחת לשלם, מאחר שזו הייתה אשמתך."
 
פניה קדרו עוד יותר, אבל היא לא התווכחה איתי. "אביא אותו בעוד שעה."
 
נופפתי בידי. לא היה לי אכפת מתי היא תביא את הז'קט, כל עוד הוא יהיה ברשותי לפני שאצא.
 
"מר ואן־ריאן?"
 
"מה?"
 
"אני חייבת לצאת היום בארבע. יש לי תור. שלחתי לך מייל על זה בשבוע שעבר."
 
נקשתי באצבעותיי על השולחן והבטתי בה. העוזרת שלי – קתרין אליוט – קללת חיי. עשיתי כל שביכולתי כדי להיפטר ממנה, אבל לא היה לי מזל. כל משימה שנתתי לה, היא השלימה. אפילו מטלות תובעניות היא ביצעה ללא תלונות. להביא את הכביסה שלי מניקוי יבש? בוצע. לוודא שחדר השירותים הפרטי שלי מאובזר בסבונים ובקונדומים האהובים עליי? בוצע ללא דופי. לנקות ולסדר לפי האל"ף־בי"ת את אוסף התקליטורים הענק שלי אחרי שהחלטתי להביא אותו למשרד? הושלם – והיא אפילו ארזה מחדש את כולם אחרי ש"שיניתי את דעתי" ושלחה אותם בחזרה לביתי, מצוחצחים ומסודרים. היא לא אמרה מילה. לשלוח פרחים והודעות פרידה לנשים שזרקתי אחרי חודש או שבוע? ברור.
 
היא הייתה במשרד מדי יום, מעולם לא נעדרה, מעולם לא איחרה. היא יצאה רק לעיתים רחוקות כדי לבצע מטלה שהטלתי עליה או שנמלטה אל המטבחון ואכלה שם את הכריכים המגוחכים שהכינה בבית, מאחר שאסרתי עליה לאכול ליד השולחן. היא הקפידה על סדר מופתי ביומן שלי וברשימת אנשי הקשר, המסמכים שלי אורגנו על פי צבעים בדיוק כמו שאהבתי, והיא סיננה את השיחות כדי לוודא שהאקסיות הרבות שלי לא יטרידו אותי. ידעתי משמועות שכולם מחבבים אותה, שהיא לעולם לא שוכחת יום הולדת של אף אחד, שהיא מכינה את העוגיות הטעימות ביותר ומחלקת אותן באירועים. היא הייתה פאקינג מושלמת.
 
לא יכולתי לסבול אותה.
 
היא הייתה כל מה שתיעבתי באישה. קטנה ועדינה, עם שיער כהה ועיניים כחולות. היא לבשה חליפות חצאית פשוטות – מסודרות, נקיות, ולגמרי מיושנות. השיער שלה היה תמיד מגולגל לפקעת, היא לא ענדה תכשיטים, וככל ששמתי לב, גם לא התאפרה. לא היה לה שום ייחוד וגם לא מספיק כבוד עצמי כדי לעשות משהו בקשר לזה. היא הייתה כנועה וביישנית, וקל היה לרמוס אותה. היא אף פעם לא עמדה על שלה, השלימה עם כל מה שדרשתי ומעולם לא ענתה בשלילה. אני אהבתי את הנשים שלי חזקות ומלאות חיים – לא סמרטוטיות כמו מיס אליוט.
 
בכל אופן, נתקעתי איתה.
 
"בסדר. שזה לא יהפוך להרגל, מיס אליוט."
 
לרגע חשבתי שראיתי את עיניה נפערות, אבל היא רק הנהנה. "אביא את הז'קט שלך ואשאיר אותו בארון. שיחת הווידיאו של השעה שתיים מוכנה, ויש לך פגישה בשלוש וחצי בחדר הישיבות," היא הצביעה על המסמכים שבפינת השולחן שלי, "כל הרשימות שלך שם."
 
"ההוצאות שלי?"
 
"אסיים איתן ואשאיר לחתימה שלך."
 
"בסדר. את יכולה ללכת."
 
היא נעצרה ליד הדלת. "שיהיה לך ערב טוב, מר ואן־ריאן."
 
לא טרחתי לענות.
מלאני מורלנד חיה חיים מאושרים ומלאי סיפוק באזור שקט של אונטריו, עם בעלה האהוב זה יותר מעשרים ושש שנים. אין דבר שחשוב לה יותר מחבריה וממשפחתה, והיא מוקירה כל רגע שהיא מבלה בחברתם.
 
מלאני ידועה בשם "האישה השקטה עם הצחוק הרם". היא עובדת באוניברסיטה המקומית ועבור קבוצת הכדורגל שלה. העבודה שלה אומנם תובענית, אבל מתגמלת כשהיא מעודדת את הקבוצה בדרכה אל הניצחון.
 
היא ממש מכורה לקפה ומאותגרת מאוד בכל מה שקשור למחשבים ולעניינים טכניים, אבל אוהבת מאוד לאפות, לבשל ולנסות מתכונים חדשים כדי לתת לאחרים לטעום. היא אוהבת להזמין אורחים לארוחות ערב ונהנית גם מטיולים, כאן ובחו״ל, אבל החזרה הביתה היא בעיניה תמיד החלק הכי טוב של הטיול.
 
מלאני מתענגת על סיפורי אהבה טובים עם קשיים לאורך הדרך, אבל מאמינה אדוקה בסופים של "הם חיו באושר ועושר". כשראשה אינו טמון בספר, הוא רכון אל המקלדת, והיא מקלידה במרץ בעוד הדמויות שלה מכתיבות לה את סיפוריהן היצירתיים, ולעיתים קרובות מארחת לה לחברה כוס גדולה של יין.

עוד על הספר

  • תרגום: דפנה לוי
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

ההסכם 1 מלאני מורלנד
1.
 
רכנתי מעל השולחן, והמולת המסעדה התפוגגה ברקע כשהתאמצתי לרסן את הכעס שלי. הדחקתי את הדחף לצעוק, שמרתי על קול נמוך, אבל הזעם נטף מכל מילה שלי. "מה אמרת? אני בטוח שלא שמעתי נכון."
 
דייוויד נשען לאחור בכיסאו, לגמרי לא מוטרד מכעסי. "אמרתי, שאני מקדם את טיילר להיות שותף."
 
ידי התהדקה סביב הכוס בכוח כזה, שהופתעתי שהיא לא התנפצה. "זה אמור היה להיות הקידום שלי."
 
הוא משך בכתפיו. "דברים השתנו."
 
"קרעתי את התחת. הכנסתי יותר מתשעה מיליון. אמרת לי שאם אעבור את הסכום של השנה שעברה, אהפוך לשותף."
 
הוא נופף בידו. "וטיילר הכניס שנים־עשר מיליון."
 
חבטתי בשולחן, שמתי קצוץ על תשומת הלב שמשכתי אלינו. "זה בגלל שהמנוול הזה גנב לי לקוח מאחורי הגב. הרעיון לקמפיין היה שלי. הוא פאקינג גנב ממני!"
 
"זאת המילה שלך מול המילה שלו, ריצ'ארד."
 
"בולשיט. הכול בולשיט."
 
"ההחלטה התקבלה. תשקיע מאמץ, ואולי השנה הבאה תהיה השנה שלך."
 
"זהו?"
 
"זהו. תקבל בונוס נדיב."
 
בונוס.
 
לא רציתי עוד בונוס דפוק. רציתי את הקידום הזה. הוא אמור היה להיות שלי.
 
קמתי במהירות כזו, שהכיסא שלי נפל ונחבט ברצפה ברעש גדול. הזדקפתי למלוא המטר ותשעים שלי, והשפלתי אליו מבט זועם. מאחר שדייוויד לא הגיע אפילו לגובה של מטר שמונים, הוא נראה קטן למדי.
 
דייוויד הרים את גבותיו. "זהירות, ריצ'ארד. תזכור, בחברת אנדרסון ושות' עבודת צוות היא העיקר. אתה עדיין חלק מהצוות – חלק חשוב."
 
נעצתי בו את עיניי, כשאני מרסן את התשוקה לומר לו שילך להזדיין. "הצוות. ברור."
 
הנדתי בראשי והלכתי משם.
 
 
 
נכנסתי לחלל המשרדים וטרקתי את הדלת מאחוריי. העוזרת שלי הרימה אליי מבט מבוהל ובידה כריך חצי אכול.
 
"מה פאקינג אמרתי לך על אכילה ליד השולחן שלך?" התפרצתי.
 
היא נעמדה בתנועה מגושמת. "אתה... לא היית כאן," היא מלמלה. "עבדתי על ההוצאות שלך. חשבתי ש..."
 
"טוב, מה שחשבת היה פאקינג לא נכון," הושטתי את ידי, חטפתי את הכריך הדוחה מידה ועיוויתי את פניי בגועל. "חמאת בוטנים וריבה? זה המקסימום שאת יכולה להשיג עם המשכורת שהם משלמים לך?" קיללתי כשהריבה נטפה על שולי הז'קט שלי. "לכל הרוחות!"
 
פניה, שהיו חיוורות גם כך, הלבינו עוד יותר כשהיא הביטה בכתם האדום על החליפה האפורה שלי. "מר ואן־ראיין, אני כל כך מצטערת. אני אקח את זה מייד לניקוי."
 
"ועוד איך תיקחי. ובאותה הזדמנות תביאי לי כריך."
 
היא מצמצה. "חשבתי ש... יצאת לארוחת צהריים?"
 
"שוב, תהליך החשיבה שלך שגוי. תביאי לי כריך וקפה לאטה עם הרבה קצף וחלב רזה. אני רוצה את בריאן מקסוול בטלפון – מייד." פשטתי בחוסר סבלנות את הז'קט ווידאתי שהכיסים שלו ריקים. "קחי אותו לניקוי – אני רוצה שיחזור עד אחר הצהריים."
 
היא התיישבה וקפאה על מקומה, כשהיא לוטשת אליי את עיניה.
 
"את חירשת?"
 
"מה תרצה שאעשה קודם?"
 
השלכתי לעברה את הז'קט. "זאת העבודה הדפוקה שלך. תפתרי את זה!"
 
נכנסתי למשרד שלי וטרקתי מאחוריי את הדלת.
 
 
 
רבע שעה לאחר מכן קיבלתי את הכריך ואת הלאטה שלי. האינטרקום שלי זמזם. "מר מקסוול בקו שתיים."
 
"בסדר." הרמתי את הטלפון. "בריאן, אני חייב להיפגש איתך. היום."
 
"שלומי טוב. תודה שאתה שואל, ריצ'ארד."
 
"אין לי מצב רוח. מתי תהיה פנוי?"
 
"אני תפוס כל אחר הצהריים."
 
"תבטל."
 
"אני בכלל לא בעיר. הכי מוקדם שאני יכול זה בשבע."
 
"בסדר. תפגוש אותי ב'פִינְלִי'ס'. בשולחן הקבוע שלי." ניתקתי ולחצתי על האינטרקום. "תיכנסי לכאן."
 
הדלת נפתחה, והיא מעדה פנימה – פשוטו כמשמעו. אפילו לא טרחתי להסתיר את העובדה שאני מגלגל את עיניי בגועל. מעולם לא פגשתי מישהי מגושמת כמוה – כל דבר גרם לה למעוד. אני נשבע שהיא בילתה יותר זמן על הברכיים מרוב הנשים שיצאתי איתן. חיכיתי עד שהיא הצליחה לעמוד על רגליה, להרים את הפנקס שלה ולמצוא את העט. פניה היו סמוקות, וידה רעדה.
 
"כן, מר ואן־ריאן?"
 
"השולחן שלי בפינלי'ס. שבע. תזמיני מקום. כדאי מאוד שהז'קט שלי יחזור בזמן."
 
"ביקשתי טיפול דחוף. זה, אה, היה בתשלום נוסף."
 
הרמתי את הגבות. "אני בטוח ששמחת לשלם, מאחר שזו הייתה אשמתך."
 
פניה קדרו עוד יותר, אבל היא לא התווכחה איתי. "אביא אותו בעוד שעה."
 
נופפתי בידי. לא היה לי אכפת מתי היא תביא את הז'קט, כל עוד הוא יהיה ברשותי לפני שאצא.
 
"מר ואן־ריאן?"
 
"מה?"
 
"אני חייבת לצאת היום בארבע. יש לי תור. שלחתי לך מייל על זה בשבוע שעבר."
 
נקשתי באצבעותיי על השולחן והבטתי בה. העוזרת שלי – קתרין אליוט – קללת חיי. עשיתי כל שביכולתי כדי להיפטר ממנה, אבל לא היה לי מזל. כל משימה שנתתי לה, היא השלימה. אפילו מטלות תובעניות היא ביצעה ללא תלונות. להביא את הכביסה שלי מניקוי יבש? בוצע. לוודא שחדר השירותים הפרטי שלי מאובזר בסבונים ובקונדומים האהובים עליי? בוצע ללא דופי. לנקות ולסדר לפי האל"ף־בי"ת את אוסף התקליטורים הענק שלי אחרי שהחלטתי להביא אותו למשרד? הושלם – והיא אפילו ארזה מחדש את כולם אחרי ש"שיניתי את דעתי" ושלחה אותם בחזרה לביתי, מצוחצחים ומסודרים. היא לא אמרה מילה. לשלוח פרחים והודעות פרידה לנשים שזרקתי אחרי חודש או שבוע? ברור.
 
היא הייתה במשרד מדי יום, מעולם לא נעדרה, מעולם לא איחרה. היא יצאה רק לעיתים רחוקות כדי לבצע מטלה שהטלתי עליה או שנמלטה אל המטבחון ואכלה שם את הכריכים המגוחכים שהכינה בבית, מאחר שאסרתי עליה לאכול ליד השולחן. היא הקפידה על סדר מופתי ביומן שלי וברשימת אנשי הקשר, המסמכים שלי אורגנו על פי צבעים בדיוק כמו שאהבתי, והיא סיננה את השיחות כדי לוודא שהאקסיות הרבות שלי לא יטרידו אותי. ידעתי משמועות שכולם מחבבים אותה, שהיא לעולם לא שוכחת יום הולדת של אף אחד, שהיא מכינה את העוגיות הטעימות ביותר ומחלקת אותן באירועים. היא הייתה פאקינג מושלמת.
 
לא יכולתי לסבול אותה.
 
היא הייתה כל מה שתיעבתי באישה. קטנה ועדינה, עם שיער כהה ועיניים כחולות. היא לבשה חליפות חצאית פשוטות – מסודרות, נקיות, ולגמרי מיושנות. השיער שלה היה תמיד מגולגל לפקעת, היא לא ענדה תכשיטים, וככל ששמתי לב, גם לא התאפרה. לא היה לה שום ייחוד וגם לא מספיק כבוד עצמי כדי לעשות משהו בקשר לזה. היא הייתה כנועה וביישנית, וקל היה לרמוס אותה. היא אף פעם לא עמדה על שלה, השלימה עם כל מה שדרשתי ומעולם לא ענתה בשלילה. אני אהבתי את הנשים שלי חזקות ומלאות חיים – לא סמרטוטיות כמו מיס אליוט.
 
בכל אופן, נתקעתי איתה.
 
"בסדר. שזה לא יהפוך להרגל, מיס אליוט."
 
לרגע חשבתי שראיתי את עיניה נפערות, אבל היא רק הנהנה. "אביא את הז'קט שלך ואשאיר אותו בארון. שיחת הווידיאו של השעה שתיים מוכנה, ויש לך פגישה בשלוש וחצי בחדר הישיבות," היא הצביעה על המסמכים שבפינת השולחן שלי, "כל הרשימות שלך שם."
 
"ההוצאות שלי?"
 
"אסיים איתן ואשאיר לחתימה שלך."
 
"בסדר. את יכולה ללכת."
 
היא נעצרה ליד הדלת. "שיהיה לך ערב טוב, מר ואן־ריאן."
 
לא טרחתי לענות.