סודות בית השמפניה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודות בית השמפניה
מכר
מאות
עותקים
סודות בית השמפניה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סודות בית השמפניה

4.9 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קריסטין הַרמֶל חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה. ספרה "החיים שנועדו לי" מוגדר כסיפור אהבה שכמו משלב בין "דלתות מסתובבות" ו"נ.ב. אני אוהב אותך".

    בקרו את הסופרת ב- KristinHarmel.com או עקבו אחריה בטוויטר ב- twitter.com/kristinharmel

    תקציר

    סיפור קורע לב על החלטה אחת שמשנה חיים שלמים
    מקום ראשון ברשימת רבי-המכר של ה"גלוב אנד מייל" (טורנטו) ושל ה"טורונטו סטאר"
     
    ניו יורק 2019: ליב קנט מרגישה אבודה. אחרי שבעלה עזב אותה לטובת בחורה בת עשרים וארבע, היא מוצאת את עצמה לבד בדירה ריקה, ללא עבודה וללא ילדים. היא מרגישה שחייה הגיעו למבוי סתום. 
    אבל אז, ללא כל התראה, מופיעה על סף דלתה סבתה האקסצנטרית אדית ופוקדת עליה לארוז מזוודה כי הן עומדות לטוס יחד לפריז. לאדית יש סיפור מורכב ומסעיר בן עשרות שנים לחלוק איתה. 
     
    חבל שמפאן, 1940: אינס נישאה זה עתה למישל שובו, בעליו של בית שמפניה נודע. אבל הגרמנים פולשים לצרפת, ומישל פונה עורף לנישואיו ומשקיע את עיקר זמנו ומרצו בתנועת הרזיסטאנס הצרפתית. כעת מישל נמצא בסכנה, והוא לא היחיד. גם מעל ראשם של יהודי צרפת ובהם סלין, אשתו היהודייה למחצה של היינן הראשי בבית שובו, מרחפת סכנה.
    כשסלין נסחפת בפזיזות לסיפור אהבה מסוכן ואינס משתפת פעולה עם האיש הלא נכון, הן מסכנות את חיי האנשים היקרים להן ואת גורלו של בית השמפניה המחבר ביניהן. 
     
    סודות בית השמפניה הוא ספר סוחף ומסעיר על אהבה, סכנה ובגידה, שנע בין אמריקה בת זמננו לכרמים היפהפיים של חבל שמפאן בימים האפלים של מלחמת העולם השנייה. זהו ספרה השביעי של קריסטין הרמל הרואה אור בעברית. קדמו לו רבי-המכר המתיקות שבשכחה, החיים שנועדו לי, כשניפגש שנית, רק עוד יום אחד, הדירה ברחוב אמלי ואיטלקית למתחילים.

    פרק ראשון

    פרק 1
    מאי, 1940
     
    אינס
     
     
    הדרך התפתלה מעל הכרמים השופעים של חבל שַמפּאן. אינֶס שוֹבוֹ האיצה בדרכה מריימס לכיוון דרום־מערב, וענני אבק פרחו כשובל מאחורי הסיטרואן השחורה והבוהקת שלה. הרוח צלפה בפראות בשערה הערמוני. היה זה חודש מאי, הכרמים כבר החלו להתעורר, וניצנים בגודל אגרופים זעירים נשלחו לכיוון השמש. בתוך כמה שבועות הם ילבלבו, ובספטמבר כבר יהיו הענבים בשלים וכמהים לבציר — ענבי שרדונה ירוקים בהירים, פּינוֹ מֶניֵה שחורים ופּינוֹ נוּאַר בגון אוכמניות.
     
    אך האם אינס עדיין תהיה כאן? האם מישהו מהם בכלל יהיה כאן? צמרמורת חלפה בגווה. היא בלמה כדי להיצמד לעיקול בכביש, והמנוע רטן במחאה כשפנתה למטה בדרך הביתה. מישל היה אומר לה שהיא נוהגת מהר מדי ובפזיזות. אבל הוא הרי נזהר כל כך בכול.
     
    ביוני תמלא שנה לנישואיהם, והיא לא יכלה להיזכר ביום אחד בכל התקופה הזאת שבו הוא לא גער בה בעדינות בעניין כלשהו. אני פשוט דואג לך, אינס, הוא חזר ואמר. זה מה שבעל אמור לעשות. לאחרונה, כמעט כל האזהרות שלו היו מפני הגרמנים שארבו ממש מעברו השני של קו מאז'ינו, הגבול המבוצר שהגן על צרפת מן הכאוס ששרר בשאר אירופה. אלה מאיתנו שהיו כאן במלחמה הגדולה יודעים שצריך לקחת אותם ברצינות, הוא אמר לפחות פעם ביום, כאילו לא היה רק בן ארבע בתום הקרבות.
     
    אינס, הצעירה ממישל בשש שנים, עדיין לא נולדה כשהגרמנים נסוגו סופית ממחוז מארן ב-1918, אחרי שכמעט החריבו את ריימס, העיר המרכזית בו. אבל היא הבינה את הצורך להיזהר שכן אביה סיפר על המלחמה די והותר — לרוב בזמן שהיה שיכור מברנדי ובליווי חבטות אגרוף בשולחן.
     
    לעולם אל תבטחי בהוּנים! היא יכלה עכשיו לשמוע את קולו העמוק והמחוספס של אביה, אף שמת כבר לפני שנים. הם אולי עושים את עצמם חברים של צרפת, אבל רק טיפשים יאמינו לזה.
     
    ואינס בהחלט לא היתה טיפשה. הפעם, לשם שינוי, היא זו שתביא את החדשות שישנו הכול. היא התמלאה בתחושת ניצחון קלה, אך כשמיהרה לתוך וִיל־דוֹמאנז' היה נדמה לה שכנסיית סן־לִייֶה הדמומה והקודרת, שניצבת זה שבע מאות שנים מעל הכפר הקטן, נוזפת בה על הקטנוניות שלה. כי מה זה משנה מי צודק ומי טועה, הרי מדובר במלחמה. במוות. אדמת היערות בצפון־מזרח המדינה כבר ספוגה בדמם של בחורים צעירים. בדיוק כמו שבעלה צפה מראש.
     
    היא נסעה דרך השערים, בלמה בחריקה מול טירת האבן המרשימה בת שתי הקומות וזינקה מהמכונית לעבר הדלת שהוליכה אל רשת עצומה של מרתפים תת־קרקעיים. "מישל!" היא קראה כשירדה בדילוגים במדרגות האבן והאוויר הצונן והלח היה כמו זרם מים על פניה. "מישל!"
     
    קולה הדהד במבוך הסבוך של החללים שנחצבו באדמה לפני שבעים וחמש שנים בידי הסבא־רבא האקסצנטרי של בעלה. אלפי בקבוקי שמפניה נחו שם על צדם, הון קטן של בועות שממתינות למערכה הבאה.
     
    "אינס?" קולו המודאג של מישל נישא מאי־שם במעמקי המרתפים, ואחר כך היא שמעה את פסיעות רגליו קרבות עד שהוא הגיח לפניה מעֵבר לפינה בלוויית תֵיאוֹ לוֹרֶן, היינן הראשי של בית שוֹבוֹ. "מה קרה, יקירתי?" שאל מישל בעודו ממהר אליה. הוא הניח את ידיו על כתפיה ועיניו בחנו את פניה. "את בסדר, אינס?"
     
    "לא." רק עכשיו שמה לב עד כמה היא קצרת נשימה מן החדשות ומן הנסיעה ומן הירידה המהירה אל צינת המרתפים. "לא, מישל, אני ממש לא בסדר."
     
    "מה קרה?" שאל מישל, ואילו תיאו הביט בה בשתיקה ופניו חתומות כתמיד.
     
    "זה התחיל," אינס הצליחה לומר. "הפלישה, מישל. הגרמנים באים!"
     
    דממה כבדה השתררה באוויר הלח. כמה זמן עוד יימשך השקט במרתפים לפני שתפלח אותו מלמעלה הלמות צעדי מגפיים צבאיים של גרמנים? לפני שכל מה שהם בנו יהיה בסכנה ואולי אפילו ייהרס?
     
    "אה," מישל אמר לבסוף. "אז נדמה לי שצריך לסיים להחביא את יתר בקבוקי השמפניה."

    קריסטין הַרמֶל חיה באורלנדו, פלורידה, וכותבת למגזינים שונים. היא מוּכרת לקוראים בארץ בזכות רב-המכר הבינלאומי שלה, "המתיקות שבשכחה", שזכה לביקורות נלהבות. גם ספריה הקודמים תורגמו לשפות רבות וזכו להצלחה גדולה. ספרה "החיים שנועדו לי" מוגדר כסיפור אהבה שכמו משלב בין "דלתות מסתובבות" ו"נ.ב. אני אוהב אותך".

    בקרו את הסופרת ב- KristinHarmel.com או עקבו אחריה בטוויטר ב- twitter.com/kristinharmel

    עוד על הספר

    סודות בית השמפניה קריסטין הרמל
    פרק 1
    מאי, 1940
     
    אינס
     
     
    הדרך התפתלה מעל הכרמים השופעים של חבל שַמפּאן. אינֶס שוֹבוֹ האיצה בדרכה מריימס לכיוון דרום־מערב, וענני אבק פרחו כשובל מאחורי הסיטרואן השחורה והבוהקת שלה. הרוח צלפה בפראות בשערה הערמוני. היה זה חודש מאי, הכרמים כבר החלו להתעורר, וניצנים בגודל אגרופים זעירים נשלחו לכיוון השמש. בתוך כמה שבועות הם ילבלבו, ובספטמבר כבר יהיו הענבים בשלים וכמהים לבציר — ענבי שרדונה ירוקים בהירים, פּינוֹ מֶניֵה שחורים ופּינוֹ נוּאַר בגון אוכמניות.
     
    אך האם אינס עדיין תהיה כאן? האם מישהו מהם בכלל יהיה כאן? צמרמורת חלפה בגווה. היא בלמה כדי להיצמד לעיקול בכביש, והמנוע רטן במחאה כשפנתה למטה בדרך הביתה. מישל היה אומר לה שהיא נוהגת מהר מדי ובפזיזות. אבל הוא הרי נזהר כל כך בכול.
     
    ביוני תמלא שנה לנישואיהם, והיא לא יכלה להיזכר ביום אחד בכל התקופה הזאת שבו הוא לא גער בה בעדינות בעניין כלשהו. אני פשוט דואג לך, אינס, הוא חזר ואמר. זה מה שבעל אמור לעשות. לאחרונה, כמעט כל האזהרות שלו היו מפני הגרמנים שארבו ממש מעברו השני של קו מאז'ינו, הגבול המבוצר שהגן על צרפת מן הכאוס ששרר בשאר אירופה. אלה מאיתנו שהיו כאן במלחמה הגדולה יודעים שצריך לקחת אותם ברצינות, הוא אמר לפחות פעם ביום, כאילו לא היה רק בן ארבע בתום הקרבות.
     
    אינס, הצעירה ממישל בשש שנים, עדיין לא נולדה כשהגרמנים נסוגו סופית ממחוז מארן ב-1918, אחרי שכמעט החריבו את ריימס, העיר המרכזית בו. אבל היא הבינה את הצורך להיזהר שכן אביה סיפר על המלחמה די והותר — לרוב בזמן שהיה שיכור מברנדי ובליווי חבטות אגרוף בשולחן.
     
    לעולם אל תבטחי בהוּנים! היא יכלה עכשיו לשמוע את קולו העמוק והמחוספס של אביה, אף שמת כבר לפני שנים. הם אולי עושים את עצמם חברים של צרפת, אבל רק טיפשים יאמינו לזה.
     
    ואינס בהחלט לא היתה טיפשה. הפעם, לשם שינוי, היא זו שתביא את החדשות שישנו הכול. היא התמלאה בתחושת ניצחון קלה, אך כשמיהרה לתוך וִיל־דוֹמאנז' היה נדמה לה שכנסיית סן־לִייֶה הדמומה והקודרת, שניצבת זה שבע מאות שנים מעל הכפר הקטן, נוזפת בה על הקטנוניות שלה. כי מה זה משנה מי צודק ומי טועה, הרי מדובר במלחמה. במוות. אדמת היערות בצפון־מזרח המדינה כבר ספוגה בדמם של בחורים צעירים. בדיוק כמו שבעלה צפה מראש.
     
    היא נסעה דרך השערים, בלמה בחריקה מול טירת האבן המרשימה בת שתי הקומות וזינקה מהמכונית לעבר הדלת שהוליכה אל רשת עצומה של מרתפים תת־קרקעיים. "מישל!" היא קראה כשירדה בדילוגים במדרגות האבן והאוויר הצונן והלח היה כמו זרם מים על פניה. "מישל!"
     
    קולה הדהד במבוך הסבוך של החללים שנחצבו באדמה לפני שבעים וחמש שנים בידי הסבא־רבא האקסצנטרי של בעלה. אלפי בקבוקי שמפניה נחו שם על צדם, הון קטן של בועות שממתינות למערכה הבאה.
     
    "אינס?" קולו המודאג של מישל נישא מאי־שם במעמקי המרתפים, ואחר כך היא שמעה את פסיעות רגליו קרבות עד שהוא הגיח לפניה מעֵבר לפינה בלוויית תֵיאוֹ לוֹרֶן, היינן הראשי של בית שוֹבוֹ. "מה קרה, יקירתי?" שאל מישל בעודו ממהר אליה. הוא הניח את ידיו על כתפיה ועיניו בחנו את פניה. "את בסדר, אינס?"
     
    "לא." רק עכשיו שמה לב עד כמה היא קצרת נשימה מן החדשות ומן הנסיעה ומן הירידה המהירה אל צינת המרתפים. "לא, מישל, אני ממש לא בסדר."
     
    "מה קרה?" שאל מישל, ואילו תיאו הביט בה בשתיקה ופניו חתומות כתמיד.
     
    "זה התחיל," אינס הצליחה לומר. "הפלישה, מישל. הגרמנים באים!"
     
    דממה כבדה השתררה באוויר הלח. כמה זמן עוד יימשך השקט במרתפים לפני שתפלח אותו מלמעלה הלמות צעדי מגפיים צבאיים של גרמנים? לפני שכל מה שהם בנו יהיה בסכנה ואולי אפילו ייהרס?
     
    "אה," מישל אמר לבסוף. "אז נדמה לי שצריך לסיים להחביא את יתר בקבוקי השמפניה."