ברוכה הבאה לחיים שלך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ברוכה הבאה לחיים שלך
מכר
אלפי
עותקים
ברוכה הבאה לחיים שלך
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

ברוכה הבאה לחיים שלך

3.9 כוכבים (74 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים

תקציר

זה בדיוק הדבר שהם לא רצו. לחזור לחור שגדלו בו. ליישוב הקטן והחם שאין בו צל. להתמודד עם מה שנהיה מהם.
 
ומה באמת נהיה מהם, אחרי עשרים שנה לפחות שלא ראו זה את זה? ספירת המלאי לא מסעירה: אחת חד-הורית עם חולצה ספוגה בחלב, אחד שחקן עוֹלֶב בסדרות ילדים שבקושי רואה את הילדים של עצמו, עוד אחת גרושה שאין דבר אחד בעולם שהיא שמחה בו ועוד אחד שהנישואים התפרקו לו, אבל לו לפחות יש סוד.
 
מה שמתחיל כמפגש מחזור מאולתר של ארבעה חברים מפעם, הופך עד מהרה למופע מסחרר של סודות, האשמות, גופה אחת לפחות וסקס שמוטב היה לוותר עליו.
 
'ברוכה הבאה לחיים שלך' הוא רומן מצחיק ביותר ואכזרי עוד יותר, שלא עושה הנחות לאף אחד, כי גם החיים לא עושים הנחות. ואף אחד לא מתחתן בסופו כי בואו, בכל זאת צריך סוף טוב.
 
נטע חוטר, 40, היא עיתונאית, תסריטאית ואם לילד. ספרה הראשון, 'תזכירי לי מי את', היה לרב מכר. 'ברוכה הבאה לחיים שלך' הוא ספרה השני.

פרק ראשון

1
 
 
"את נראית מחריד." גלי רכנה מעל נעמה, בוחנת מקרוב את פניה הנפוחות ואת השן. קדמית, שבורה, חסרה כמעט לגמרי. זה היה הדבר הראשון שאמרה לה אחרי שלוש־עשרה שנים של נתק, אבל זה לא היה מפתיע. דקה לפני כן גלי נכנסה לבית הקפה, נעצרה והביטה סביב בהיסוס עד שהתבייתה על נעמה וצעדה לעברה, דוחפת עגלת תינוק עצומה עם גלגלי טנק שהסתירה מחצית מגופה. מהסוג שיוצא כל שנה בדגם חדש ונראה כמו חלל עבודה חכם לתינוק היזם — שחור, בוהק ומעוגל, שיעמוד בטיול לגינה וגם בחדירה לאטמוספירה.
 
"מחריד, ששון, מחריד," הוסיפה גלי אחרי שהחנתה את העגלה. עברו שנים מאז שמישהו קרא לה בשם משפחתה, תוצאה של אינפלציית נעמה בבית הספר. "איזה גועל," המשיכה גלי, "בא לי להביא לך עשר שקל ואז להתחרט כדי שלא תוציאי אותם על סמים."
 
"מצחיק."
 
"או לתרום לך ולכל הנשים במקלט ארוחת חג."
 
"יפה."
 
אובייקטיבית, דווקא מצבה של גלי היה גרוע יותר. כל עובר אורח שהיה מציץ עליהן היה מאבחן מיד: האחת עם שן שבורה ומה שנראה כמו נפיחות קלה בחלק הימני של פרצופה, כמו קלישאת ביעותי לילה של אנשים עם בעיות שליטה. והשנייה? מאיפה מתחילים בכלל. עדות אסון חדשותית. הישראלית שאותרה או חולצה או נמשתה. שיער שחור מקורזל ושמנוני, כמעט רטוב, שני כתמי חלב ענקיים על החלק העליון של החולצה, שבקושי הסתירה בטן ענקית. עיניים מוטרפות, מרצדות, מוקפות בעיגולים כהים, מסובבות מהורמונים.
 
"ממתי?" נעמה הצביעה על העגלה.
 
"שבוע וחצי."
 
"למה את כאן? הייתי באה אלייך."
 
"הייתי חייבת לצאת מהבית."
 
"אז שבי."
 
גלי הביטה בה בכעס. "אני לא יודעת מתי ילדת בפעם האחרונה, אבל אי אפשר לשבת."
 
"שלוש־עשרה שנה."
 
"התאומים בני שלוש־עשרה?"
 
"כן."
 
"איפה הם?"
 
"עכשיו? עם אבא שלהם."
 
"התגרשת?"
 
"כן, מאיפה לך?"
 
"אמרת שהם עם אבא שלהם, לא עם שרון," הבהירה גלי. "אם הייתם ביחד היית אומרת שהם עם שרון, אבל צמצמת את הפונקציה שלו."
 
"וואלה."
 
"מתי נפרדתם?"
 
"שלוש־עשרה שנה."
 
"כמה זמן לא נפגשנו?"
 
"גם, שלוש־עשרה."
 
"אה, וואו. היתה שנה מורכבת."
 
"באת לבקר אותי במחלקת יולדות," הזכירה נעמה, "שאלת אם ללכת להביא לי משהו וביקשתי קפה, ולא חזרת."
 
"כן, אני זוכרת."
 
"ולא ענית לשיחות. לפחות בלשת אחרי קצת ברשת כל השנים האלה?"
 
"ברור, כל הזמן. למה התגרשת?"
 
"אותו סיפור בערך."
 
הן שתקו. נעמה הניחה שזו לא העת להתנצלויות. גלי המשיכה לבחון אותה בריכוז, עיניה נעצרות בחוסר נימוס על פגמים. בסך הכול נעמה עוד נראית טוב, השיער הבהיר צנח עד אחרי הכתפיים, גלי חשבה שהוא ארוך מדי לגילן. אפה הסולד, מנותח, גרם לה להיראות פחות נגישה משהיתה באמת. היא עדיין נראית כמו מלכת הכיתה, חשבה גלי, למרות שאיתרה את הקמט במרכז המצח ואת הקפל הקטן בצוואר, שנעמה חשבה שרק היא רואה. ובעיקר חזרה כל הזמן אל השן השבורה, רווח שחור בשורת שיניים לבנות יחסית. נעמה הבינה אותה, גם היא לא היתה מסוגלת להפסיק להתעסק בזה, לטעום שאריות דם, להצטמרר ממשבי אוויר, להעביר קצה לשון על שאריות משוננות שהזכירו לה תרשימי קרחונים. גם בפה סגור, משהו נראה שם מוזר. השפה העליונה נפלה קצת פנימה, לתוך החור, היא נראתה זקנה. ועכשיו, במקום לתקן את השן, היא מבזבזת את בוקר שישי על אישה שלא ראתה כמעט עשור וחצי ומעליבה אותה כבר עשר דקות.
 
"מתי זה קרה?" גלי הושיטה אצבע, כמעט נוגעת.
 
"הבוקר."
 
"למה לא תיקנת?"
 
"יש לי תור בשתים־עשרה. למה סימסת לי?"
 
"רגע, אני מנסחת בדיחה על זה שאת גרה בקרוואן."
 
"כן, הלאה. אגב, משהו קורה לך בחולצה."
 
"הציצים מתחילים לדלוף בכל פעם שהיא רעבה. זה מדהים, זה הטבע, את קולטת? שנייה, אני מחברת אותה."
 
"סבבה. למה סימסת לי?"
 
גלי לא ענתה, רק הרימה תינוקת זעירה וזועפת מטנק העגלה והתיישבה סוף־סוף על הכיסא, נאנחת. "זאת עלמה, היא בת שבוע וחצי. עלמה, תכירי את נעמה. אל תיבהלי, רק נשברה לה שן, היא לא הולכת להטיל עלייך קללה." היא הרימה את חולצתה. נעמה לא אמרה כלום על התינוקת, לא ציינה חמידות או זייפה חיוך. לגיטימי, חשבה גלי לעצמה, מגיע לה. "סליחה, יש לנו בעיה?" נבחה על מלצר שהתקרב אליהן, ומיד נסוג בבהלה. "תאמיני לי, כמות ההערות זה פשוט גועל. ועוד על מה, אקט טבעי של האכלה."
 
"אני חושבת שהוא רק רצה להביא לנו תפריטים."
 
התינוקת החלה יונקת, השד השני המשיך לדלוף.
 
"שימי רפידה או משהו," ניסתה נעמה להתמודד עם הקטסטרופה.
 
"מה זה?"
 
"כזה שסופג את החלב."
 
"בשביל מה יש לי חולצה?"
 
"למה סימסת לי?"
 
"משהו קרה."
 
ברור שמשהו קרה. חסר לגלי שמשהו לא קרה. ולא סתם משהו. אם היא סימסה אחרי כל כך הרבה שנים בלי שמשהו גדול קרה, מוות מדרגה ראשונה, התאמה לתרומת כליה, תובנה מטלטלת ומשנת חיים. אם דבר מאלו לא קרה, גלי הולכת לצאת משם עם קצת יותר נזק מכמה תפרים.
 
"משהו קרה, אבל אני עדיין לא יכולה לספר כי אנחנו מחכות להדר."
 
"את צוחקת עלי." נעמה הרגישה את הצ' שורקת לה דרך השן.
 
"לא אמרתי מראש כי ידעתי שלא תבואי. אבל את כבר כאן אז תספרי בינתיים משהו."
 
"מה כבר יש לי לספר?"
 
"מה עם ההורים שלך? רק אל תגידי לי שהם מתו לפני שלוש־עשרה שנה."
 
"הם בקרוז."
 
"הבנתי. אז תספרי מה היה עם השן, זה בטוח מעניין."
 
"זה לא."
 
"בכל זאת."

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
ברוכה הבאה לחיים שלך נטע חוטר
1
 
 
"את נראית מחריד." גלי רכנה מעל נעמה, בוחנת מקרוב את פניה הנפוחות ואת השן. קדמית, שבורה, חסרה כמעט לגמרי. זה היה הדבר הראשון שאמרה לה אחרי שלוש־עשרה שנים של נתק, אבל זה לא היה מפתיע. דקה לפני כן גלי נכנסה לבית הקפה, נעצרה והביטה סביב בהיסוס עד שהתבייתה על נעמה וצעדה לעברה, דוחפת עגלת תינוק עצומה עם גלגלי טנק שהסתירה מחצית מגופה. מהסוג שיוצא כל שנה בדגם חדש ונראה כמו חלל עבודה חכם לתינוק היזם — שחור, בוהק ומעוגל, שיעמוד בטיול לגינה וגם בחדירה לאטמוספירה.
 
"מחריד, ששון, מחריד," הוסיפה גלי אחרי שהחנתה את העגלה. עברו שנים מאז שמישהו קרא לה בשם משפחתה, תוצאה של אינפלציית נעמה בבית הספר. "איזה גועל," המשיכה גלי, "בא לי להביא לך עשר שקל ואז להתחרט כדי שלא תוציאי אותם על סמים."
 
"מצחיק."
 
"או לתרום לך ולכל הנשים במקלט ארוחת חג."
 
"יפה."
 
אובייקטיבית, דווקא מצבה של גלי היה גרוע יותר. כל עובר אורח שהיה מציץ עליהן היה מאבחן מיד: האחת עם שן שבורה ומה שנראה כמו נפיחות קלה בחלק הימני של פרצופה, כמו קלישאת ביעותי לילה של אנשים עם בעיות שליטה. והשנייה? מאיפה מתחילים בכלל. עדות אסון חדשותית. הישראלית שאותרה או חולצה או נמשתה. שיער שחור מקורזל ושמנוני, כמעט רטוב, שני כתמי חלב ענקיים על החלק העליון של החולצה, שבקושי הסתירה בטן ענקית. עיניים מוטרפות, מרצדות, מוקפות בעיגולים כהים, מסובבות מהורמונים.
 
"ממתי?" נעמה הצביעה על העגלה.
 
"שבוע וחצי."
 
"למה את כאן? הייתי באה אלייך."
 
"הייתי חייבת לצאת מהבית."
 
"אז שבי."
 
גלי הביטה בה בכעס. "אני לא יודעת מתי ילדת בפעם האחרונה, אבל אי אפשר לשבת."
 
"שלוש־עשרה שנה."
 
"התאומים בני שלוש־עשרה?"
 
"כן."
 
"איפה הם?"
 
"עכשיו? עם אבא שלהם."
 
"התגרשת?"
 
"כן, מאיפה לך?"
 
"אמרת שהם עם אבא שלהם, לא עם שרון," הבהירה גלי. "אם הייתם ביחד היית אומרת שהם עם שרון, אבל צמצמת את הפונקציה שלו."
 
"וואלה."
 
"מתי נפרדתם?"
 
"שלוש־עשרה שנה."
 
"כמה זמן לא נפגשנו?"
 
"גם, שלוש־עשרה."
 
"אה, וואו. היתה שנה מורכבת."
 
"באת לבקר אותי במחלקת יולדות," הזכירה נעמה, "שאלת אם ללכת להביא לי משהו וביקשתי קפה, ולא חזרת."
 
"כן, אני זוכרת."
 
"ולא ענית לשיחות. לפחות בלשת אחרי קצת ברשת כל השנים האלה?"
 
"ברור, כל הזמן. למה התגרשת?"
 
"אותו סיפור בערך."
 
הן שתקו. נעמה הניחה שזו לא העת להתנצלויות. גלי המשיכה לבחון אותה בריכוז, עיניה נעצרות בחוסר נימוס על פגמים. בסך הכול נעמה עוד נראית טוב, השיער הבהיר צנח עד אחרי הכתפיים, גלי חשבה שהוא ארוך מדי לגילן. אפה הסולד, מנותח, גרם לה להיראות פחות נגישה משהיתה באמת. היא עדיין נראית כמו מלכת הכיתה, חשבה גלי, למרות שאיתרה את הקמט במרכז המצח ואת הקפל הקטן בצוואר, שנעמה חשבה שרק היא רואה. ובעיקר חזרה כל הזמן אל השן השבורה, רווח שחור בשורת שיניים לבנות יחסית. נעמה הבינה אותה, גם היא לא היתה מסוגלת להפסיק להתעסק בזה, לטעום שאריות דם, להצטמרר ממשבי אוויר, להעביר קצה לשון על שאריות משוננות שהזכירו לה תרשימי קרחונים. גם בפה סגור, משהו נראה שם מוזר. השפה העליונה נפלה קצת פנימה, לתוך החור, היא נראתה זקנה. ועכשיו, במקום לתקן את השן, היא מבזבזת את בוקר שישי על אישה שלא ראתה כמעט עשור וחצי ומעליבה אותה כבר עשר דקות.
 
"מתי זה קרה?" גלי הושיטה אצבע, כמעט נוגעת.
 
"הבוקר."
 
"למה לא תיקנת?"
 
"יש לי תור בשתים־עשרה. למה סימסת לי?"
 
"רגע, אני מנסחת בדיחה על זה שאת גרה בקרוואן."
 
"כן, הלאה. אגב, משהו קורה לך בחולצה."
 
"הציצים מתחילים לדלוף בכל פעם שהיא רעבה. זה מדהים, זה הטבע, את קולטת? שנייה, אני מחברת אותה."
 
"סבבה. למה סימסת לי?"
 
גלי לא ענתה, רק הרימה תינוקת זעירה וזועפת מטנק העגלה והתיישבה סוף־סוף על הכיסא, נאנחת. "זאת עלמה, היא בת שבוע וחצי. עלמה, תכירי את נעמה. אל תיבהלי, רק נשברה לה שן, היא לא הולכת להטיל עלייך קללה." היא הרימה את חולצתה. נעמה לא אמרה כלום על התינוקת, לא ציינה חמידות או זייפה חיוך. לגיטימי, חשבה גלי לעצמה, מגיע לה. "סליחה, יש לנו בעיה?" נבחה על מלצר שהתקרב אליהן, ומיד נסוג בבהלה. "תאמיני לי, כמות ההערות זה פשוט גועל. ועוד על מה, אקט טבעי של האכלה."
 
"אני חושבת שהוא רק רצה להביא לנו תפריטים."
 
התינוקת החלה יונקת, השד השני המשיך לדלוף.
 
"שימי רפידה או משהו," ניסתה נעמה להתמודד עם הקטסטרופה.
 
"מה זה?"
 
"כזה שסופג את החלב."
 
"בשביל מה יש לי חולצה?"
 
"למה סימסת לי?"
 
"משהו קרה."
 
ברור שמשהו קרה. חסר לגלי שמשהו לא קרה. ולא סתם משהו. אם היא סימסה אחרי כל כך הרבה שנים בלי שמשהו גדול קרה, מוות מדרגה ראשונה, התאמה לתרומת כליה, תובנה מטלטלת ומשנת חיים. אם דבר מאלו לא קרה, גלי הולכת לצאת משם עם קצת יותר נזק מכמה תפרים.
 
"משהו קרה, אבל אני עדיין לא יכולה לספר כי אנחנו מחכות להדר."
 
"את צוחקת עלי." נעמה הרגישה את הצ' שורקת לה דרך השן.
 
"לא אמרתי מראש כי ידעתי שלא תבואי. אבל את כבר כאן אז תספרי בינתיים משהו."
 
"מה כבר יש לי לספר?"
 
"מה עם ההורים שלך? רק אל תגידי לי שהם מתו לפני שלוש־עשרה שנה."
 
"הם בקרוז."
 
"הבנתי. אז תספרי מה היה עם השן, זה בטוח מעניין."
 
"זה לא."
 
"בכל זאת."