ההסכמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההסכמה
מכר
מאות
עותקים
ההסכמה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (40 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים
    ונסה ספרינגורה היא עורכת הוצאת הספרים ז'וליאר. יום אחרי פרסום ספרה "ההסכמה" פתחו רשויות החוק בצרפת, באיחור של כ-35 שנה, בחקירה נגד הסופר גבריאל מצנף על "מעשי אונס ומין בכפייה בקטינים בני פחות מ-15".

    תקציר

    שלושה עשורים אחרי שתוּמרנה ופוּתתה על ידי סופר בעל שם כבן חמישים, והיא בת ארבע-עשרה בלבד, מתארת ונסה ספרינגורה את החותם שהותיר הקשר ההוא על חייה. בצעד אמיץ היא משיבה לעצמה את הסיפור שהופקע ממנה, והופכת אותו לראשונה לשלה, תוך שהיא בוחנת לעומק את מהותו של המושג "הסכמה".
     
    בטקסט יוצא דופן, מניחה בפנינו ספרינגורה את העובדות המצמררות: כל המבוגרים שהקיפו אותה ידעו על המתרחש בזמן אמת. איש לא נחלץ להציל אותה, גם כשביקשה מפורשות או שידרה אותות מצוקה. רובם הסבו פניהם נוכח הניצול שהתרחש לנגד עיניהם.
     
    "שנים רבות אני סובבת סחור-סחור בכלוב שלי", כותבת ספרינגורה. "חלומותי רוויים רצח ונקמה. עד היום שבו הפתרון מתגלה סוף סוף לעיני: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר".
     
    ההסכמה ראה אור בצרפת בתחילת 2020 ועורר שערורייה. הוא זכה לשבחי המבקרים ותורגם לשפות רבות, ולא בכדי: זהו טקסט יוצא דופן, חשוף ואותנטי, של אישה בוגרת, העומדת כיום בראש הוצאת הספרים ז'וליאר הצרפתית, שבחרה להשיב לעצמה את הקול שנגזל ממנה. 

    פרק ראשון

    פרולוג
     
     
    מעשיות לילדים הן מקור לחוכמה. שאם לא כן, איך היו עוברות מדור לדור? סינדרלה תעשה כל מאמץ לפרוש מהנשף לפני חצות; כיפה אדומה תחשוד בזאב ובקולו הפתייני; היפהפייה הנרדמת תיזהר לא לקרב את אצבעה אל הכישור מְהלך־הקסם; שלגייה תשמור מרחק מהציידים ובשום פנים ואופן לא תנעץ את שיניה בתפוח האדום ומעורר התיאבון שהגורל מושיט לה...
     
    אזהרות למכביר, שכל אדם צעיר ייטיב לעשות אם יישמע להן כלשונן.
     
    אחד מספרַי הראשונים היה לקט מעשיות של האחים גְרים. שחקתי אותו עד דק, עד שהתפרים התבלו תחת כריכת הקרטון העבה והדפים נשרו זה אחר זה. האובדן הזה הצמית את לבי. אם סיפורי הפלאות האלה אצרו עבורי אגדות נצחיות, הרי שהספרים עצמם לא היו אלא חפצים בני חלוף, שיעדם הסופי הוא פח האשפה.
     
    בטרם ידעתי קרוא וכתוב כבר יצרתי ספרים מכל הבא ליד: עיתונים, כתבי־עת, קרטונים, סרטי הדבקה, חוטים. איתנים ככל האפשר. תחילה החפץ. העניין בתוכֶן יצמח מאוחר יותר.
     
    היום אני מתבוננת בהם בחשדנות. מחיצת זכוכית התגבהה בינם לביני. אני יודעת שהם עלולים להיות ארס. אני יודעת איזה מטען רעיל הם עלולים להכיל.
     
    שנים רבות כל כך אני סובבת סחור־סחור בכלוב שלי, חלומותי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר.
     
     
     
     
     
    1
    הילדה
     
     
    "תבונתנו מתחילה היכן שמסתיימת זו של המחבר; היינו רוצים שייתן לנו תשובות בעוד שכל שביכולתו לתת לנו הוא תשוקות."
    מרסל פרוסט, "על הקריאה"
     
     
    משחר חיי, חפה מכל ניסיון, קוראים לי ו', וממרומי חמש שנותי אני מחכה לאהבה.
     
    אבות הם חומת ביצורים לבּנות שלהם. אבי אינו אלא עלה נידף ברוח. יותר מאשר נוכחות גופנית, אני זוכרת ניחוח של וֶטיבֶר בחדר האמבטיה השכם בבוקר, חפצי גבר מונחים פה ושם, עניבה, רצועת שעון, חולצת כפתורים, מצת מתוצרת דוּפּוֹן, סיגריה בין האצבע לאגודל, די רחוק מהפילטר, צורת דיבור אירונית תמיד, עד כדי כך שלעולם איני יודעת אם הוא צוחק או לא. הוא יוצא מוקדם וחוזר מאוחר. איש עסוק. גם אלגנטי מאוד. עיסוקיו המקצועיים משתנים בתדירות גבוהה מכדי שאצליח לעמוד על טיבם. כששואלים אותי בבית הספר במה הוא עובד, אני לא מסוגלת לענות, אך מאחר שהעולם החיצון מושך אותו יותר מחיי המשפחה, ברור שהוא אישיות חשובה. לפחות כך אני מדמיינת. החליפות שלו תמיד ללא רבב.
     
    אמי הרתה אותי בגיל עשרים. היא יפה, שערהּ בלונד־סקנדינבי, פניה עדינות, עיניה תכולות, היא דקת גו ונשית וקולה ערב. הערצתי כלפיה אינה יודעת גבולות, היא השמש שלי ומקור שמחתי.
     
    הורי הם שידוך מושלם, סבתי חוזרת על כך לעתים קרובות בהתייחס לחזוּת כוכבי הקולנוע שלהם. היינו אמורים להיות מאושרים, אולם מהחיים בשלושה, בדירה שמעוררת בי להרף עין אשליה של אחדות משפחתית, נותרו בי רק זיכרונות מסויטים.
     
    בלילה, מחופרת מתחת לשמיכות, אני שומעת את אבי צועק, קורא לאמי "כלבה" או "זונה", ולא מבינה למה. בכל הזדמנות, בגלל דבר של מה בכך, מבט או מילה "שאינה במקומה", הקנאה שלו מתפוצצת. לא חולף רגע והקירות מתחילים לרעוד, צלחות וכוסות עפות באוויר, דלתות נטרקות. במין נוקדנות כפייתית, הוא לא סובל שמזיזים חפץ כלשהו ללא הסכמתו. יום אחד הוא כמעט חונק את אמי משום ששפכה כוס יין על מפה לבנה שקנה לה לאחרונה. עד מהרה נעשות הסצנות האלה תכופות יותר ויותר. זה דומה למכונה שנעה בקצב משתולל, ואיש לא יכול עוד לעצור בעדה. הורי מטיחים זה בזה במשך שעות את הגרועים שבעלבונות עד שעת לילה מאוחרת, ואז באה אמי למצוא מפלט בחדרי ומתייפחת חרש, צנופה כנגדי במיטת הילדים הצרה שלי, ולבסוף נכנסת לבדה למיטה הזוגית. למחרת אבי ישֵן שוב על הספה בסלון.
     
    נוכח פרצי הכעס הבלתי־נשלטים וגחמות הילד המפונק, כילתה אמי את כל התחמושת שלה. אין שום תרופה לשיגעון של הגבר הזה, המכונה "חמום מוח". הנישואים שלהם הם מלחמה מתמדת, טֶבח שאף אחד לא זוכר את מקורו. העימות ייפתר בקרוב באופן חד־צדדי. זה עניין של שבועות ספורים.
     
    אף על פי כן, נראה שהשניים האלה אהבו זה את זה פעם. בקצה מסדרון אינסופי, חבויה מאחורי דלת חדר השינה, פועלת עלי המיניות שלהם כמו שטח מת שאורבת בו מפלצת: היא נמצאת בכל מקום (התקפי הקנאה של אבי הם עדות יומיומית לקיומה), אולם נסתרת לחלוטין (איני זוכרת שום חיבוק או נשיקה, אף לא שמץ של גילוי חיבה בין הורי).
     
    יותר מכול, מה שאני מבקשת זה מכבר, בלי לדעת זאת, הוא לפענח את המסתורין שמצליח לאחד בין שתי נפשות המסוגרות מאחורי דלת חדר שינה, להבין מה מתרקם שם ביניהן. כמו במעשיות לילדים, כשהפלאי פולש בבת אחת לתוך הממשי, המיניות משויכת בדמיוני לתהליך קסום שמתוכו נולדים בדרך נס תינוקות, וביכולתה להגיח במפתיע לחיי היומיום בצורות שרובן אינו ניתן לפענוח. בין אם הוא מכוּון או מקרי, המפגש עם הכוח החידתי הזה מצית מוקדם מאוד בילדה שאני סקרנות בלתי פוסקת ומפוחדת.
     
    פעמים רבות אני מופיעה בחדר השינה של הורי באמצע הלילה, בדמעות, עומדת על מפתן הדלת ומתלוננת על כאב בטן או ראש, קרוב לוודאי במטרה לא מודעת לקטוע את ההתעלסות שלהם, ומוצאת אותם תחת הסדין המשוך עד הסנטר, מביטים בי בארשת מטופשת ואשמה באורח מוזר. התמונה הקודמת, זו של גופיהם המעורבבים זה בזה, לא הותירה בי שום סימן. היא כמו נמחקה מזיכרוני.
     
    יום אחד מזמנת מנהלת גן חובה את הורי אליה. אבי לא מגיע. אמי היא זו שמקשיבה, בחשש, לסיפור חיי היומיום שלי.
     
    "הבת שלך נרדמת באמצע היום וזה אומר שהיא לא ישנה בלילות. הייתי צריכה לשים לה מיטה מתקפלת בקצה החדר. מה קורה? היא סיפרה לי על מריבות אלימוֹת בינך לבין אביה, בלילות. בנוסף לכך, אחת המשגיחות שמה לב שו' מבלה הרבה זמן בשירותי הבנים בהפסקות. כששאלתי את הילדה מה היא עושה שם, היא ענתה לי בשיא הטבעיות: 'אני עוזרת לדויד לעשות פיפי ישר. אני מחזיקה לו את הבולבול.' דויד נימול לא מזמן, וקשה לו קצת ל... לכוון. אני מבטיחה לך, בגיל חמש, אין שום דבר חריג במשחקים האלה. רק רציתי שתדעי."
     
    יום אחד גומלת החלטה בלבה של אמי. היא מנצלת את שהותי במחנה קיץ (שאותה תכננה בסתר) כדי להסדיר את מעבר הדירה שלנו, ועוזבת את אבי לבלי שוב. זהו הקיץ שלפני תחילת לימודי בבית הספר היסודי. בערב מתיישבת אחת המדריכות על קצה מיטתי ומקריאה לי מכתבים שבהם מתארת אמי את הדירה החדשה שלנו, את החדר החדש שלי, את בית הספר החדש שלי, את השכונה החדשה שלי, בקיצור, את המערך החדש של חיינו החדשים, כשאצטרף אליה בפריז. מתוככי הכפר שאליו נשלחתי, בלב צעקות הילדים שחזרו להיות פראים בהיעדר הוריהם, כל זה נראה לי מופשט למדי. מזמן לזמן עיניה של המדריכה מתלחלחות וקולה נשבר כשהיא מקריאה לי את המכתבים מלאי העליצות הכוזבת של אמי. אחרי הטקס הלילי הזה, קורה לא פעם שמוצאים אותי יורדת במדרגות בהליכה לאחור, כסהרורית, לכיוון דלת היציאה.
    ונסה ספרינגורה היא עורכת הוצאת הספרים ז'וליאר. יום אחרי פרסום ספרה "ההסכמה" פתחו רשויות החוק בצרפת, באיחור של כ-35 שנה, בחקירה נגד הסופר גבריאל מצנף על "מעשי אונס ומין בכפייה בקטינים בני פחות מ-15".

    עוד על הספר

    • תרגום: רמה איילון
    • הוצאה: תכלת
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2020
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 189 עמ' מודפסים
    ההסכמה ונסה ספרינגורה
    פרולוג
     
     
    מעשיות לילדים הן מקור לחוכמה. שאם לא כן, איך היו עוברות מדור לדור? סינדרלה תעשה כל מאמץ לפרוש מהנשף לפני חצות; כיפה אדומה תחשוד בזאב ובקולו הפתייני; היפהפייה הנרדמת תיזהר לא לקרב את אצבעה אל הכישור מְהלך־הקסם; שלגייה תשמור מרחק מהציידים ובשום פנים ואופן לא תנעץ את שיניה בתפוח האדום ומעורר התיאבון שהגורל מושיט לה...
     
    אזהרות למכביר, שכל אדם צעיר ייטיב לעשות אם יישמע להן כלשונן.
     
    אחד מספרַי הראשונים היה לקט מעשיות של האחים גְרים. שחקתי אותו עד דק, עד שהתפרים התבלו תחת כריכת הקרטון העבה והדפים נשרו זה אחר זה. האובדן הזה הצמית את לבי. אם סיפורי הפלאות האלה אצרו עבורי אגדות נצחיות, הרי שהספרים עצמם לא היו אלא חפצים בני חלוף, שיעדם הסופי הוא פח האשפה.
     
    בטרם ידעתי קרוא וכתוב כבר יצרתי ספרים מכל הבא ליד: עיתונים, כתבי־עת, קרטונים, סרטי הדבקה, חוטים. איתנים ככל האפשר. תחילה החפץ. העניין בתוכֶן יצמח מאוחר יותר.
     
    היום אני מתבוננת בהם בחשדנות. מחיצת זכוכית התגבהה בינם לביני. אני יודעת שהם עלולים להיות ארס. אני יודעת איזה מטען רעיל הם עלולים להכיל.
     
    שנים רבות כל כך אני סובבת סחור־סחור בכלוב שלי, חלומותי גדושים רצח ונקמה. עד היום שהפתרון מתגלה סוף סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר.
     
     
     
     
     
    1
    הילדה
     
     
    "תבונתנו מתחילה היכן שמסתיימת זו של המחבר; היינו רוצים שייתן לנו תשובות בעוד שכל שביכולתו לתת לנו הוא תשוקות."
    מרסל פרוסט, "על הקריאה"
     
     
    משחר חיי, חפה מכל ניסיון, קוראים לי ו', וממרומי חמש שנותי אני מחכה לאהבה.
     
    אבות הם חומת ביצורים לבּנות שלהם. אבי אינו אלא עלה נידף ברוח. יותר מאשר נוכחות גופנית, אני זוכרת ניחוח של וֶטיבֶר בחדר האמבטיה השכם בבוקר, חפצי גבר מונחים פה ושם, עניבה, רצועת שעון, חולצת כפתורים, מצת מתוצרת דוּפּוֹן, סיגריה בין האצבע לאגודל, די רחוק מהפילטר, צורת דיבור אירונית תמיד, עד כדי כך שלעולם איני יודעת אם הוא צוחק או לא. הוא יוצא מוקדם וחוזר מאוחר. איש עסוק. גם אלגנטי מאוד. עיסוקיו המקצועיים משתנים בתדירות גבוהה מכדי שאצליח לעמוד על טיבם. כששואלים אותי בבית הספר במה הוא עובד, אני לא מסוגלת לענות, אך מאחר שהעולם החיצון מושך אותו יותר מחיי המשפחה, ברור שהוא אישיות חשובה. לפחות כך אני מדמיינת. החליפות שלו תמיד ללא רבב.
     
    אמי הרתה אותי בגיל עשרים. היא יפה, שערהּ בלונד־סקנדינבי, פניה עדינות, עיניה תכולות, היא דקת גו ונשית וקולה ערב. הערצתי כלפיה אינה יודעת גבולות, היא השמש שלי ומקור שמחתי.
     
    הורי הם שידוך מושלם, סבתי חוזרת על כך לעתים קרובות בהתייחס לחזוּת כוכבי הקולנוע שלהם. היינו אמורים להיות מאושרים, אולם מהחיים בשלושה, בדירה שמעוררת בי להרף עין אשליה של אחדות משפחתית, נותרו בי רק זיכרונות מסויטים.
     
    בלילה, מחופרת מתחת לשמיכות, אני שומעת את אבי צועק, קורא לאמי "כלבה" או "זונה", ולא מבינה למה. בכל הזדמנות, בגלל דבר של מה בכך, מבט או מילה "שאינה במקומה", הקנאה שלו מתפוצצת. לא חולף רגע והקירות מתחילים לרעוד, צלחות וכוסות עפות באוויר, דלתות נטרקות. במין נוקדנות כפייתית, הוא לא סובל שמזיזים חפץ כלשהו ללא הסכמתו. יום אחד הוא כמעט חונק את אמי משום ששפכה כוס יין על מפה לבנה שקנה לה לאחרונה. עד מהרה נעשות הסצנות האלה תכופות יותר ויותר. זה דומה למכונה שנעה בקצב משתולל, ואיש לא יכול עוד לעצור בעדה. הורי מטיחים זה בזה במשך שעות את הגרועים שבעלבונות עד שעת לילה מאוחרת, ואז באה אמי למצוא מפלט בחדרי ומתייפחת חרש, צנופה כנגדי במיטת הילדים הצרה שלי, ולבסוף נכנסת לבדה למיטה הזוגית. למחרת אבי ישֵן שוב על הספה בסלון.
     
    נוכח פרצי הכעס הבלתי־נשלטים וגחמות הילד המפונק, כילתה אמי את כל התחמושת שלה. אין שום תרופה לשיגעון של הגבר הזה, המכונה "חמום מוח". הנישואים שלהם הם מלחמה מתמדת, טֶבח שאף אחד לא זוכר את מקורו. העימות ייפתר בקרוב באופן חד־צדדי. זה עניין של שבועות ספורים.
     
    אף על פי כן, נראה שהשניים האלה אהבו זה את זה פעם. בקצה מסדרון אינסופי, חבויה מאחורי דלת חדר השינה, פועלת עלי המיניות שלהם כמו שטח מת שאורבת בו מפלצת: היא נמצאת בכל מקום (התקפי הקנאה של אבי הם עדות יומיומית לקיומה), אולם נסתרת לחלוטין (איני זוכרת שום חיבוק או נשיקה, אף לא שמץ של גילוי חיבה בין הורי).
     
    יותר מכול, מה שאני מבקשת זה מכבר, בלי לדעת זאת, הוא לפענח את המסתורין שמצליח לאחד בין שתי נפשות המסוגרות מאחורי דלת חדר שינה, להבין מה מתרקם שם ביניהן. כמו במעשיות לילדים, כשהפלאי פולש בבת אחת לתוך הממשי, המיניות משויכת בדמיוני לתהליך קסום שמתוכו נולדים בדרך נס תינוקות, וביכולתה להגיח במפתיע לחיי היומיום בצורות שרובן אינו ניתן לפענוח. בין אם הוא מכוּון או מקרי, המפגש עם הכוח החידתי הזה מצית מוקדם מאוד בילדה שאני סקרנות בלתי פוסקת ומפוחדת.
     
    פעמים רבות אני מופיעה בחדר השינה של הורי באמצע הלילה, בדמעות, עומדת על מפתן הדלת ומתלוננת על כאב בטן או ראש, קרוב לוודאי במטרה לא מודעת לקטוע את ההתעלסות שלהם, ומוצאת אותם תחת הסדין המשוך עד הסנטר, מביטים בי בארשת מטופשת ואשמה באורח מוזר. התמונה הקודמת, זו של גופיהם המעורבבים זה בזה, לא הותירה בי שום סימן. היא כמו נמחקה מזיכרוני.
     
    יום אחד מזמנת מנהלת גן חובה את הורי אליה. אבי לא מגיע. אמי היא זו שמקשיבה, בחשש, לסיפור חיי היומיום שלי.
     
    "הבת שלך נרדמת באמצע היום וזה אומר שהיא לא ישנה בלילות. הייתי צריכה לשים לה מיטה מתקפלת בקצה החדר. מה קורה? היא סיפרה לי על מריבות אלימוֹת בינך לבין אביה, בלילות. בנוסף לכך, אחת המשגיחות שמה לב שו' מבלה הרבה זמן בשירותי הבנים בהפסקות. כששאלתי את הילדה מה היא עושה שם, היא ענתה לי בשיא הטבעיות: 'אני עוזרת לדויד לעשות פיפי ישר. אני מחזיקה לו את הבולבול.' דויד נימול לא מזמן, וקשה לו קצת ל... לכוון. אני מבטיחה לך, בגיל חמש, אין שום דבר חריג במשחקים האלה. רק רציתי שתדעי."
     
    יום אחד גומלת החלטה בלבה של אמי. היא מנצלת את שהותי במחנה קיץ (שאותה תכננה בסתר) כדי להסדיר את מעבר הדירה שלנו, ועוזבת את אבי לבלי שוב. זהו הקיץ שלפני תחילת לימודי בבית הספר היסודי. בערב מתיישבת אחת המדריכות על קצה מיטתי ומקריאה לי מכתבים שבהם מתארת אמי את הדירה החדשה שלנו, את החדר החדש שלי, את בית הספר החדש שלי, את השכונה החדשה שלי, בקיצור, את המערך החדש של חיינו החדשים, כשאצטרף אליה בפריז. מתוככי הכפר שאליו נשלחתי, בלב צעקות הילדים שחזרו להיות פראים בהיעדר הוריהם, כל זה נראה לי מופשט למדי. מזמן לזמן עיניה של המדריכה מתלחלחות וקולה נשבר כשהיא מקריאה לי את המכתבים מלאי העליצות הכוזבת של אמי. אחרי הטקס הלילי הזה, קורה לא פעם שמוצאים אותי יורדת במדרגות בהליכה לאחור, כסהרורית, לכיוון דלת היציאה.