איש הסוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איש הסוד
מכר
מאות
עותקים
איש הסוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

איש הסוד

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רפי איתן (2019-1926) נולד בעין חרוד. בשב"כ הגיע לתפקיד ראש המטה המבצעי. למד כלכלה באוניברסיטת לונדון, ובשובו הועבר למוסד. לאחר לכידת אייכמן מונה לראש "מוקד אירופה" של המוסד. עם פרישתו פתח בקריירה עסקית מוצלחת, ובין היתר הקים וניהל עסקים בקובה, שם התיידד עם השליט פידל קסטרו. ב-2006 הוביל את מפלגת הגמלאים להישג מרשים של שבעה מנדטים ומונה לשר לענייני הגמלאים. היה נשוי למרים ואב לשלושה.

    תקציר

    ביום הולדתו העשירי צפה רפי הנטמן (לימים איתן) עם אמו בסרט הקולנוע הראשון בחייו – "פרויליין דוקטור", שהוקדש למעלליה של מרגלת שעוטרה באות ההצטיינות הגבוה ביותר בצבא הגרמני. בדרך הביתה אמר הילד לאמו: "כשאהיה גדול, אני רוצה להיות מרגל לטובת ארץ-ישראל".

    עוד בפלמ"ח, כשהיה כבן 18, בלט איתן בתעוזתו, בתבונתו, בכישורי התכנון והביצוע שלו, ולא פחות מכך – ביכולתו לנצור סוד. במהלך העשורים הבאים, שבהם מילא תפקידים בכירים ביותר בשב"כ ובמוסד, נהפך איתן לאגדה. הוא השתתף במבצעים החסויים והנועזים ביותר בתולדות המדינה, כמו חשיפת הרשת הפרו-סובייטית שפעלה בשירותי הביטחון בראשית שנות ה-50, חשיפת המרגל ישראל בר, המרדף אחרי המדענים הגרמנים שניסו להקים תעשיית טילים במצרים, הסיוע ל"פרויקט דימונה", המאבק בארגוני המחבלים ברחבי אירופה אחרי מלחמת ששת הימים וכמובן – עמידתו בראש הצוות שלכד את אדולף אייכמן בארגנטינה והביא אותו לדין בישראל.

    במהלך השנים הכיר איתן מקרוב את ראשי המוסד והשב"כ, ובהם "האב המייסד" איסר הראל – שגייס אותו לשירותי הביטחון כבר ב-1949, עוד בהיותו סרן בצה"ל, מאיר עמית, צבי זמיר, יצחק ("חקה") חופי ואחרים. באיש הסוד מספר איתן על יחסיו המורכבים עמם ואינו נמנע מביקורת ישירה וגלוית לב. הוא גם הכיר מקרוב, שירת וייעץ לראשי המדינה, החל מדוד בן גוריון, עבור במנחם בגין וביצחק רבין וכלה באריאל שרון, שעמו קיים ידידות רבת שנים שכללה גם משברי אמון.

    "איש הסוד" הוא סיפורו האישי של אדם מרתק, שהגם שחייו ופעילותו נשמרו לרוב בסוד, הם לעד יהיו שזורים בתולדות ישראל.

    פרק ראשון

    פרק 1
    שורשים
     
     
     
    נולדתי ב-23 בנובמבר 1926 בקיבוץ עין חרוד, אבל בשלהי 1928, בהיותי כבן שנתיים, עזבו הורי את הקיבוץ ועברו לגור במושבה עיר שלום, לימים רמת השרון.
     
    אבי ואימי מעולם לא סיפרו לילדיהם בצורה מסודרת על עצמם, משפחותיהם וילדותם. נושא ה"שורשים", כפי שמקובל לכנותו היום, לא היה בתודעתם. רק בשיחות מקריות עם הורַי או במהלך פגישותיהם עם קרובי משפחה וידידים, גונבו לאוזנַי אפיזודות מקוטעות מחייהם לפני ואחרי עלייתם ארצה. ברבות הימים החלטתי לעשות מאמץ כדי לאסוף ולשחזר את תולדות המשפחה.
     
     
    ▪▪▪
     
     
    אבי, נֹח הנטמן, נולד ב-28 בדצמבר 1896 בעיירה רצ'יצ'ה הסמוכה לעיר הומל (ברוסית מבאים את שמה "גומל"), בירת רוסיה הלבנה, לאמו בלהה (לבית כגנוביץ') ולאביו ראובן, חייט שהתמחה בתפירת כובעים. משפחת הנטמן היתה מסורתית, אבל לא החמירה בשמירת המצוות. את סבתא בלהה וסבא ראובן מעולם לא היכרתי. הם נפטרו בסוף שנות ה-20', כאשר הורַי כבר היו בארץ.
     
    מחצית, ואולי אף יותר, מכ-20 אלף תושבי רצ'יצ'ה היו יהודים. חוק תחום המושב ברוסיה הצארית אסר על יהודים להתגורר בערים גדולות כמו הומל, ולכן הם התיישבו בעיירות הפריפריה. בעיירה היו בתי־כנסת, תלמוד תורה, "חדרים" ובתי ספר שבהם לימדו עברית. מילדותם, אבי נֹח ושני אחיו, משה ובנימין, למדו וידעו עברית, אבל שפת הדיבור השגורה בפי היהודים היתה יידיש.
     
    אבי סיפר כי אביו התפרנס יפה ממלאכתו, ורמת החיים בבית הוריו היתה טובה למדי. במיוחד זכר את השוק היהודי שהתקיים בימי חמישי בשבוע, לקראת השבת, והשתבח ב"שמאלץ" (שומן אווזים), שאימו היתה מביאה מהשוק. "ללקק את האצבעות", היה אומר בגעגועים.
     
    בשלהי 1990 ביקר אחי ברצ'יצ'ה, וכך כתב ביומן מסעו:
     
     
     
    אני מתרגש. אחרי הכול, כאן צמחו שורשיה של משפחת אבא, כאן התגבשה השקפת עולמו הציונית־סוציאליסטית, מכאן עשה דרכו עם חבריו לעלייה השלישית ועם אמא לארץ. כאן תססו חיים יהודים וגאתה אהבת ארץ ישראל... כיום (דצמבר 1990) נותרו כאן כשלושת אלפי יהודים. רובם ככולם נרשמו לעלייה והם עתידים לצאת לישראל בקרוב... הרחוב של אבא היה ונותר כמו בסיפוריו של אבא, וכאילו לא חלפו כמעט מאה שנים... שתי אחיות קשישות, שעדיין מתגוררות מול ביתו של אבא ועתידות לעלות ארצה, זוכרות היטב את הדוד משה, אחיו של אבא, שהיה המנהיג של יהודי רצ'יצ'ה ולימים נבחר לכהן כראש הקהילה. על פיו נשק דבר, אנשי הקהילה אהבו אותו וכיבדו אותו ונהגו על פי פסיקותיו. כשהנאצים חצו את גבולות פולין בחודש יוני 1941 ושעטו מזרחה, אל תוך אוקראינה וביילורוסיה, חיכתה הקהילה כולה למוצא פיו של משה. אם משה יחליט לצאת מזרחה, נצא כולנו, כך דיברו בקהילה. משה החליט לצאת מזרחה. הקהילה היהודית ארזה את צרורותיה ועזבה בחיפזון. יהודים נטשו את בתיהם והפכו פליטים. האנשים נדדו מזרחה, לתוך רוסיה הענקית, מי ברכבת החוצה את העיירה והיא כבר מלאה עד אפס מקום, מי ברכב או אף בעגלות כפריות רתומות לבהמות עבודה. הבתים ננעלו, הרכוש נעזב במקומו, בהמות הבית נמסרו למשמרת לשכנים הגויים. כל הנשארים נרצחו עד האחרון שבהם. איש לא נותר.
     
    כוחו של משה לא עמד לו והוא מת בנדודיו, אי שם במזרח, ומקום קבורתו לא נודע.
     
    ביקשתי לראות את בית אבי. נסענו ברחובות לא סלולים. הבתים בני קומה אחת, מכוסים גגות רעפים לבנים. חצרות מטופחות עם פרי וגינות נוי. בית אבא נושא היום את מספר 21. אני זוכר את תיאוריו של אבא: קמרון הכניסה, השער וגדר העץ. שולחן העץ והספסל שבחצר. הכול קיים, כאילו עצר הזמן מלכת. הנה התריסים, הקִּמְרוֹן, שער העץ, הספסל, החלון המתרומם בחדר הכניסה. הבית מוזנח. בחוץ סדורים עצי הסקה לקראת החורף הקרב. מחסן ישן בפאתי החצר, צריף צמוד לכניסה. עצי פרי המשירים עליהם. זהו ביתו של אבא, כאן נולד וגדל ובגר עד לתחילת שנות העשרים שלו. זהו ביתם של סבא ראובן ושל סבתא בלהה, שמעולם לא הכרתים.
     
    כאן נבטה וגמלה בליבו של אבא ההחלטה להצטרף לתנועת "החלוץ" ולעלות לארץ ישראל... כאן חלם אבא את חלומות נעוריו, כאן חווה את חוויות ילדותו. מכאן יצא אבא לצבא המהפכה, לחם וחזר פצוע. כאן ארז את תרמילו ומכאן יצא בדרך נדודיו לארץ.
     
    עכשיו הכול עצוב כאן. כולם כבר אינם, נמוגו בערפל.
     
     
     
    כשאני ביקרתי ברצ'יצ'ה, ב-2002, תחזיתו של אחי כבר התגשמה: בעיירה נותרו אז רק כמה עשרות יהודים. כל האחרים עלו ארצה.
     
    דודי משה, כאמור, היה ראש הקהילה ובזכות תושייתו ניצלה רובה מן ההשמדה. בניגוד לאבי, משה לא היה ציוני, אלא חבר המפלגה הקומוניסטית. ואילו אחיו, הדוד בנימין, לא היה סתם קומוניסט מן השורה, אלא טיפס ועלה לדרגת מזכיר המפלגה ברוסיה הלבנה. כפי שקרה לרבים מחברי ההנהגה הקומוניסטית הוותיקה, במיוחד היהודים שבהם, באחד הטיהורים של סטאלין באמצע שנות ה-30' נעלמו עקבותיו. נראה שהוגלה לסיביר, שם נפטר, ומקום קבורתו לא נודע.
     
    כפי שמשפחת הנטמן התפצלה בין ציונים כאבי לבין קומוניסטים כשני אחיו, כך קרה גם במשפחת סבתי. יהודה, אחיה של בלהה כגנוביץ', היה איש ה"חלוץ", ממנהיגי התנועה הבולטים בשנות ה-20' ופעיל עלייה. אחד מחבריו סיפר עליו שהיה "נמוך קומה, חריף שכל, חד לשון, בעל זיכרון וחרוץ". הוא עסק רבות בארגון קבוצות הכשרה ועלייה לארץ דרך באקו שבאזרבייג'ן.
     
    לעומתו, קרוב משפחה של בלהה (בן של דודנה), לזר (אליעזר, בשמו העברי) כגנוביץ' היה היהודי הבכיר ביותר בתקופת שלטונו של סטאלין. הוא נולד ב-1893 בעיירה ליד קייב שבאוקראינה, הצטרף בנעוריו למפלגה הקומוניסטית, וכבר בגיל צעיר הגיע לתפקידים בכירים. בין היתר תיכנן את בניית הרכבת התחתית במוסקבה ועמד בראש הפרויקט. לאחר מכן מילא שורה של תפקידים בכירים - קומיסר (מקביל לשר במשטר פרלמנטרי) התחבורה, קומיסר האנרגיה, קומיסר התעשייה הכבדה ועוד. במלחמת העולם השנייה היה אחראי להעברת מפעלי התעשייה הצבאית אל מעבר להרי אוראל, מִבְצָע שהצלחתו היתה חיונית לעמידתה של בריה"מ בפני המתקפות הנאציות בשנים 44-1941. בניגוד לרבים מעמיתיו, ותיקי המפלגה, שהוצאו להורג, לזר כגנוביץ' שרד את תקופת סטאלין, אך הודח מכל תפקיד ציבורי בתקופת חרושצ'וב. הוא מת בשיבה טובה, בן 97, במוסקבה ב-1990. כל ימיו היה אנטי־ציוני, אך מעולם לא הסתיר את יהדותו. שמועה - שלא הצלחנו למצוא לה אישור - טוענת שלזר כגנוביץ' סייע בידי הדוד משה בהברחת יהודי רצ'יצ'ה למזרח רוסיה. זמן קצר לפני מותו של לזר עוד הספיק אחי עודד להתקשר אליו בטלפון. לזר דיבר אנגלית רצוצה, אבל זכר היטב את משפחתנו. בשנים שלאחר מכן הבאנו ארצה אחד מניניו.
     
    תולדות משפחות הנטמן וכגנוביץ' משקפות את הקרעים האידיאולוגיים העמוקים שנתגלעו בראשית המאה ה-20 בקהילות היהודיות ברוסיה, בעיקר בקרב הנוער. כפי שקרה במשפחות שלנו, רבים הצטרפו לסוציאל־רבולוציונרים ולקומוניסטים, ואילו אחרים אימצו את הציונות.
     
    במלחמת העולם הראשונה גויס אבי לצבא הצאר ושירת בו עד פרוץ המהפכה הקומוניסטית, באוקטובר 1917. בתקופה ההיא ערקו יחידות שלמות מצבא הצאר ועברו לחילות המהפכה שהקים טרוצקי. במסגרת זו לחם אבי בשנים 18-1917 בחזית המערבית, בגבול פולין. תוך כדי הלחימה נוצרו בתוך הצבא המהפכני אגודות יהודיות, ובהן אגודות ציוניות כמו ה"חלוץ" וה"תקווה". בקובץ "חלוצים היינו ברוסיה", שראה אור ב-1976 בהוצאת "עם עובד", כתב על כך נח הנטמן:
     
     
     
    ...שנת 1917, המהפכה ברוסיה, ואני חייל באחד הבטליונים של החזית הדווינסקאית (העיר דווינסק שעל גבול רוסיה־פולין), נוסדות אגודות פוליטיות שונות בין החיילים. כמו כן מתעוררת גם התנועה הציונית. תועמלנים שונים מבין החיילים היהודים מאספים אסיפות, מופיעים פה ושם, קריאות "לארץ ישראל", "תחיית העם" ו"השפה העברית" נישאות באוויר המהפכני והלב מתמלא תקוות. דם הנעורים פורץ, גועש וסוער: לעשות! לפעול! ייסדנו אגודה בשם "בני ציון" מבין החיילים והנוער המקומי, שהיה כמעט כולו מפליטי אזורי הקרבות. נוסדו קורסים לעברית, נערכו נשפים ואסיפות ציוניות, אבל זה לא די, חסר העיקר וזאת העלייה לארץ...
     
     
     
    בשנת 1919 קפאו אצבעות רגליו של נֹח, והוא שוחרר מהצבא. למזלו, לא היה צורך לכרות את האצבעות, אבל עד סוף ימיו הן נותרו משותקות. הוא חזר לרצ'יצ'ה והצטרף אל קבוצת ה"חלוץ" בעיירה שפנתה לשלטונות בבקשה לקבל קרקע לעבודה חקלאית. הבקשה נענתה, בהתאם למדיניות ששררה אז, לפיה כל הלאומים בברית המועצות רשאים לחזור לעבודת האדמה, והקבוצה קיבלה מן השלטונות אחוזה נטושה, הקימה שם הכשרה חלוצית ועיבדה את אדמותיה משך כשנתיים. אך בשנת 1921, בלחץ ה"יבסקציה" - המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, שנקטה קו אנטי־ציוני חריף, והזהירה את השלטונות כי מטרת ה"חלוץ" היא לעודד את הגירת היהודים לארץ ישראל - נסגרו הכשרות ה"חלוץ" ברחבי בריה"מ והשלטון החל לרדוף את הציונים. על רקע זה התפלגה תנועת "החלוץ" לשני מחנות: המחנה הלגאלי, השמאלי, שאחד ממנהיגיו היה דן פינס, לימים עורך "דבר", האמין באפשרות של שיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי. המחנה הבלתי־לגאלי, הימני, שיהודה כגנוביץ' היה אחד ממוביליו, הזהיר כי אין שום סיכוי שההנהגה הסובייטית תסכים לקיום ה"חלוץ", וכי במוקדם או במאוחר כל הציונים וחברי ה"חלוץ" ייעצרו וייכָּלאו. לכן, לדעת "הימין", מטרת "החלוץ" צריכה להיות העלאת האנשים בכל דרך אפשרית, ובהקדם, לארץ ישראל.
     
    יהודה כגנוביץ' לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, והיה ממארגני העלייה הבלתי־לגאלית של חברי ה"חלוץ". שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי בפעילות זו הוא שיתף פעולה עם סמואיל שיינרמן, אביו של אריק שרון.
     
    הפילוג הפורמלי ב"החלוץ" אירע ב-1923, במהלך ועידה שכונסה במוסקבה בבית יהודי בייקימנקה פרוספקט 14. פרצה מהומה, ויהודה כגנוביץ', חבר הוועד הפועל של ה"חלוץ" שיריביו מן "השמאל" ניסו להוציאו מן האולם או לפחות להשתיקו, שלף אקדח, ירה באוויר וצעק בקול גדול "שקט". ומאז נהגו לדבר על "החלוץ שלפני והחלוץ שאחרי" יריית האקדח של יהודה.
     
    לפני מספר שנים רכשנו אני ושותפי, יוסי ריגר, את הבתים 14 ו-18 בייקימנקה פרוספקט מעיריית מוסקבה. בעת הרכישה לא ידעתי ולא ידע יוסי שבבית־מספר 14 כונסה אותה ועידת הפילוג ב"החלוץ", שבה נורתה הירייה מאקדחו של יהודה כגנוביץ'.
     
    שלוש שנים אחר כך, ב-1926 נעצר יהודה והוגלה לסיביר. עקבותיו נעלמו. על מותו נודע לאבי ממכתב שקיבל מקרובי משפחה ברוסיה, שסיפרו כי הוא נפטר ב-1933 אי שם בסיביר.
     
    ▪▪▪
     
    לימים, תחת הכותרת "ניסיון שלא הצליח" בקובץ "חלוצים היינו ברוסיה", סיפר אבא על עזיבת החווה ברצ'יצ'ה ב-1922:
     
     
     
    עיירת מולדתי והסביבה כולה יצא להן שם כתוססות מבחינה חלוצית. יום אחד באו אלינו חברים מן המטרופולין שהטיפו ללכת להכשרה ולייסד משקים חקלאיים לקראת העלייה לארץ ישראל. בהתחלת שנות ה-20' היה "החלוץ" כמעט מוכר ולא נרדף על ידי השלטון. ה"יבסקציה" עוד לא שלטה בכיפה. הרצון של הנוער היהודי לעבור לעבודת כפיים ולעבודת האדמה התקבל כמעט באהדה על ידי השלטונות. בסביבתנו נמצאו הרבה אחוזות נטושות שנעזבו על ידי בעליהן הקודמים, וחלקן הגדול נשדדו על ידי איכרי הסביבה, ואדמותיהן בחלקן עמדו שוממות. קבוצת "החלוץ" המקומית פתחה במשא ומתן עם השלטונות המקומיים והמחלקה לחקלאות, על הקצאת שטח אדמה לעיבוד, ונמסרה לנו אחוזה עזובה והרוסה. שלחנו מספר חברים שעבודת האדמה לא הייתה זרה להם להכשרת הקרקע ולזריעת תבואות חורף. הם התחילו לחרוש ולזרוע, וקשה לתאר את השמחה שאפפה את חברי "החלוץ": הנה הם בדרך למטרה.
     
    לכאורה הכול טוב ויפה, אבל המציאות הייתה אחרת. באחד הערבים נכנסו לבקתה, מקום מגורינו, איכרים אחדים מהכפר הקרוב, והביעו התנגדות לעבודתנו כאן על הקרקע המגיעה להם כתושבים ותיקים של המקום. לא הועילו כל טענותינו שגם לנו זכות קיום בתור אזרחים חופשיים במדינה סוציאליסטית, ולא זו בלבד אלא שהממשלה מאלצת אותנו לעבור לעבודת כפיים. כל זה לא שיכנע אותם. הם עזבו אותנו תוך איומים שהם יגיבו אם לא נסתלק מכאן. מצב רוחנו נעכר, והתחלנו להבין שלא כאן מקומנו. גם עם שינוי המשטר ברוסיה לא השתנה היחס ליהודים כי זרים אנו כקודם. בלב התחילה מכרסמת תולעת הספק: מה יביא לנו המחר? הנוכל להמשיך?
     
    באחד הערבים בא אלינו בריצה האקונום הזקן, מנהל משק האחוזה שהיה ידידנו, וגילה לנו שהאיכרים בסביבה זוממים להתנפל עלינו הלילה, להרוס, לשדוד ולשרוף כל אשר לנו. הוא היתרה בנו שעלינו לברוח כל עוד ניתנה אפשרות פן נאחר. עודנו מדברים ולאוזנינו הגיע קול המון מתקרב. האקונום דרש מאיתנו ללכת מיד אחריו, הסתיר אותנו במרתף, נעל את הדלת, וציוונו לשתוק כי בנפשנו הוא. כאן שמעתי את קולות הפרא שהגיעו אלינו, וריח עשן ופוגרום עלה באפינו. בלב - ייאוש והרגשת בדידות ומפח נפש. למחרת עזבנו את האחוזה, ובלב גמלה החלטה: לא פה מקומנו ולא מפה תבוא תשועתנו, כיהודים וכאנשים. ואז התחלנו להתכונן לדרך לארץ ישראל.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    אימי, יהודית לבית וולובלסקי, נולדה ב-1 בפברואר 1905 בבריסק (כינויה ביידיש של העיר ברסט־ליטובסק), ליטא. אביה, אהרון, היה סוחר עצים, ואימה, חנה לבית הלפרין, התייחשׂה על משפחתו של הרב חיים איצקוביץ מוולוז'ין, תלמידו הבולט וממשיך דרכו של הגאון רבי אליהו (הגר"א) מווילנה, וממנה נובעת קירבתי המשפחתית לאיסר הראל (הלפרין), ראש השב"כ והמוסד ומפקדִי במשך שנים רבות. ב-1912 בוטלה גזירת "תחום המושב" ברוסיה הצארית, שהגבילה מאוד את המקומות שבהם הורשו יהודים להתגורר, ומשפחת וולובלסקי השתקעה בסראטוב שעל גדות הוולגה. ההשכלה והציונות היו לחם חוק בבית וולובלסקי, ואימי קיבלה חינוך עברי וציוני מילדותה.
     
    ב-1920, לקראת סוף מלחמת האזרחים ברוסיה, נכנס הצבא האדום לסראטוב. סופר לי כי כבר אז גמלה בליבו של אביה ההחלטה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה עם כל בני משפחתה, אך מימוש ההחלטה נדחה מסיבות שונות.
     
    יהודית, אימי, היתה הראשונה מבני משפחתה הקרובים לעלות ארצה. כבר בעודנה נערה התבלטה באישיותה החזקה והדינמית. היא הצטיינה בלימודיה, סיימה את לימודיה בבית־הספר התיכון בגיל צעיר מאוד ומיד החלה ללמוד באוניברסיטה של סראטוב. אולם ב-1922, בהיותה בת 17, היא הצטרפה לחוות הכשרה של "החלוץ" ליד סראטוב, וכעבור שנה עברו חברי ההכשרה הזאת לעיר יַארְצֶבוֹ, צפונית־מזרחית לסמולנסק.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    ב-1922 יצרה קבוצת ההכשרה של אבי קשר עם מרכז "החלוץ" במוסקבה, ועל־פי הוראתו והדרכתו, חבורות קטנות של 3-5 צעירים החלו לעשות את דרכן לחצי האי קרים, ומשם לקושטא (איסטנבול) שבטורקיה, בדרכן לארץ ישראל.
     
    בערך באותה תקופה החלו גם חברי ההכשרה של "החלוץ" ביארצבו לנוע ולנוד ברוסיה, בדרכם דרומה, דרך הקווקז. בטביליסי, בירת גרוזיה (כיום גיאורגיה), בדרך לגבול הטורקי, סמוך לים השחור, נפגשו לראשונה אבי, נֹח ואימי, יהודית, ומאז לא נפרדו.
     
    שניהם היו מצוידים בדרכונים או ברישיונות מסע מזויפים. בהגיעם לחוף הים השחור הם עלו על ספינה טורקית, ובסביבות קושטא התקבלו בהכשרת "מסילה חדשה", אותה הקים עוד גיבור תל־חי, יוסף טרומפלדור, שהיה פעיל מרכזי בתנועת "החלוץ", והבין את הצורך בהקמת הכשרות במקומות מעבר בדרכם של החלוצים ארצה. ואכן, רוב חלוצי רוסיה באותם הימים עברו דרך "מסילה חדשה". הם היו כבר זוג, ואבי, שלפני כן כתב שירים ביידיש, מילא מחברת שלמה של שירי אהבה בעברית, המוקדשים ל"אהבתי ליהודית". מחברות השירים בכתב ידו של אבי נמצאות ברשותי.
     
    בהכשרת "מסילה חדשה" הם חיכו בתור לקבלת תעודות "שאולות" - דרכונים חוקיים של ממשלת המנדט, שנאספו בארץ והובאו על ידי שליחים לקושטא. שנה ארכה ההמתנה. ב-1923 הגיעו אימי ואבי באונייה ליפו, התקבלו ל"גדוד העבודה" על שם טרומפלדור, ומיד הובאו לכפר מל"ל שבשרון (לשעבר עין חי), שם עבדו במשך כמה חודשים בסלילת הכביש שעד היום חוצה את כפר מל"ל. משם הועברו לירושלים: אבא עבד במחצבה ובכבישים, ואמא במטבח של הגדוד, אך כעבור זמן קצר הצטרפו לגרעין קטן של חברים שיצא לקיבוץ עין חרוד, שהוקם כשלוש שנים קודם לכן. אבי עבד בעבודות חקלאיות, בגן ירק ובמטע הראשון של הקיבוץ, מטע אגסים שמשום מה נכשל ולא הניב מספיק פרי. גם אימי עבדה בגן הירק, כפי שמעיד תצלום מצהיב מאותם הימים, ובמשק הבית.
     
    כבר בטורקיה חיו הורַי כזוג, אבל הם התחתנו רק ב-1924, שנה לאחר עלותם ארצה, בטבריה, כפי שמעידה תעודת הנישואין. נראה שהסיבה לחתונה היתה לידתו של אחי הבכור, שנפטר בעודו תינוק.
     
    בידי העתק מיוֹמן, כתוב ביד, מבית היולדות של עין חרוד, בו צוין שבין השנים 1923 עד 1928 עברה יהודית הנטמן הפלה אחת ושתי לידות. הבן הראשון ששרד, רפאל (כלומר אני), נולד ב-1926. כשנתיים לאחר מכן נולד אחי, ראובן, שמת בגיל שנתיים מדלקת ריאות. אחי ואחותי הצעירים ממני, עודד ורינה, נולדו כבר לאחר שהורַי עזבו את עין חרוד.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    לפני הצטרפותם לעין חרוד חברו הורַי לגדוד העבודה, עבדו בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ, בירושלים ובכביש הישן פתח תקווה־חיפה, ועם חלק מגדוד העבודה הם הגיעו לעין חרוד.
     
    ב-1928, שנתיים לאחר שנולדתי, החליטו הורַי לעזוב את עין חרוד. להערכתי, הסיבה העיקרית לכך היתה אופיה האינדיבידואליסטי של אימי. יהודית הנטמן אמנם הזדהתה בכל ליבה עם מטרות הציונות ועם עקרונות החלוציות, ואף ראתה את עצמה כחלוצה, אלא שהיא התקשתה להסתגל לחיי הקולקטיב של הקיבוץ. "קשה היה לי לשאת את הבחישה המשותפת בקְדֵרה הפרטית שלי", התבטאה פעם באוזנַי. היא היתה משכילה: למרות גילה הצעיר הספיקה ללמוד בכמה קורסים באוניברסיטה של סראטוב ושלטה בכמה שפות זרות. ובעיקר היתה בעלת אישיות אינדיבידואליסטית.
     
    יתכן שכל אלה לא היו גורמים לעזיבת הקיבוץ, אלמלא ניתנה להורַי האפשרות הכלכלית לעזוב את הקיבוץ אך להישאר חלוצים, הזדמנות שלא ניתנה לרבים, לא היום ובוודאי לא אז. מי שהיה אחראי לכך היה סבא אהרון, אביה של אימי.
     
    אהרון וולובלסקי היה איש־עסקים מוכשר, שהצליח לשמור על הונו ואפילו להגדילו במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ברוסיה, ואף בשנים הראשונות של המשטר הקומוניסטי.
     
    ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות, מת בראשית 1924, ועד מהרה ביצבצו סימנים לכך שהמשטר הקומוניסטי עומד להקשיח את יחסו ל"קפיטליסטים" בכלל וליהודים בעלי הון בפרט. סבי, שניחן ביכולת של ראיית הנולד, הבין שכדאי לעזוב את ברית המועצות בטרם יינעלו השערים. לאהרון וולובלסקי היה גם שכל, גם חזון, וגם כסף, שבעזרתו השיג לעצמו ולבני משפחתו סרטיפיקטים - רישיונות עלייה מטעם שלטונות המנדט. הם הגיעו ארצה בשנת 1925.
     
    על פי מה שסופר לי, אהרון וולובלסקי, שצבר הון רב בסחר העצים, המיר את כל הונו ל"נפוליונים", מטבעות זהב, ואותם שלח ארצה ברהיטים, כשהם מוסתרים בדפנות ובמקומות מסתור שונים ומשונים. בבואו ארצה פירק את הרהיטים, המיר את מטבעות הזהב לכסף המנדטורי, והחל לרכוש קרקעות, שמחירן אז היה מגוחך. כאמור, היה לו חזון, והוא ראה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון באדמותיה של הארץ הקטנה. זמן קצר לאחר בואו הוא החל ברכישת קרקעות: כ-250 דונם על גבול יפו תל אביב, מערבה לשכונת פלורנטין ומדרום לרחוב אילת, כ-200 דונם בבנימינה, כ-300 דונם בכרכור, בראשון לציון (אינני יודע מה היה השטח) וכ-30 דונם במושבה הקטנה עיר שלום, שלימים תיקרא רמת השרון.
     
    כבר ב-1927 כינס סבי את בניו ובנותיו וחילק להם את הקרקעות שרכש. היתה זו אימי שביקשה לקבל את המגרש הקטן ביותר (וגם הזול ביותר) מבין המגרשים שרכש אביה - 25 הדונמים בעיר שלום, שנחשבה אז ל"עֶק וֶעלט" (סוף העולם). באותה עת הוא היה שווה הרבה פחות מהמגרשים שקיבלו אחֶיה ואחיותיה, אך ברבות הימים עלה מאוד מחיר הקרקע ברמת השרון. כתובתה הנוכחית של יחידה זו היא שדרות ביאליק פינת סוקולוב, בלב ליבה של רמת השרון. על בחירת האדמה בעיר שלום כתבה אימי:
     
     
     
    ...בעוזבנו את הקבוצה הגדולה, ואנו משוטטים לחפש אדמה להתנחלות, קסמה לנו עיר שלום הנישאת על גבעות, ורק משפחות בודדות מנתה. בבואי למושבה הייתי צעירה, הבנתי במשק חקלאי ובמשק בית כמו תרנגול בבני אדם...
     
     
     
    המתנה שקיבלה אימי - אם כי רק אחרי מותו של סבא היא נרשמה על שמה - מילאה כנראה תפקיד מכריע בהחלטתם של הורַי לעקור מעין חרוד ולהתיישב על הקרקע בעיר שלום שנפלה בחלקם. אני מניח שהיתה זו אימי שיזמה את העזיבה, ואבי - שתמיד היה נוח לקבל את השפעתה - הסכים.
     
    חמש השנים שעשו נֹח ויהודית בקיבוץ הטביעו בהם חותם עמוק עד לסוף ימיהם, אך לא שמעתי מפיהם געגועים לעין חרוד. למיטב ידיעתי, הם מעולם לא התחרטו על עזיבתם, ושאבו סיפוק רב מחייהם במושבה. אט אט, בעבודה קשה, הורַי הקימו בית ומשק מעורב לתפארת: חלקת עצי פרי, גן ירק, כרם לענבי מאכל, פרדס ובית אריזה, רפת לשמונה פרות, לול עופות שהיה חלוץ ביישום שיטות גידול וניהול מודרניות, ומכוורת לייצור דבש. שניהם היו אנשים חרוצים מאוד, בעלי כושר עבודה בלתי־רגיל, שניהם מעורבים בחיי הציבור, בפוליטיקה המקומית והלאומית, שניהם מפא"יניקים אדוקים. אבי נבחר לפחות עשר פעמים כציר לוועידות ההסתדרות ולוועידות מפא"י, ובביתנו התקיימה באופן סדיר פעילות מפלגתית של מפא"י בעיר שלום, שאמנם כמה ממייסדיה היו דתיים, אך החל מסוף שנות ה-20' רוב המשתקעים במושבה לא היו דתיים.
     
    הקרקע בעיר שלום נשארה רשומה על שם הסבא אהרון, ולימים גרם הדבר לבעיות בחלוקת הירושה בין בני המשפחה, אבל משפחתנו הצליחה להימנע מאותם סכסוכי ירושה שגורמים לניתוק קשרים, לטינה ואף לשנאה בין בני משפחה, והבעיות נפתרו לבסוף בהסכמה הדדית, לשביעות רצונם של כל הצדדים.
     
    את הקרקע שרכש בדרום תל אביב הועיד סבא אהרון לפיתוח "מרכז וולובלסקי", פרויקט שאפתני ביותר במושגי אותם ימים - מספר מבנים שבתוכם שכנו כמאתיים סדנאות, בתי מלאכה ומוסכים קטנים. למעשה, היה זה פארק תעשייתי, הראשון בארץ. יד ימינו בפרויקט היה בנו, שלום, והבנייה הושלמה בשנת 1933. שותפי משפחת וולובלסקי בפרויקט היו משפחת אבו חַדְרָה, משפחה ערבית עשירה שהיתה בעלת הקרקע המקורית.
     
    דודי, שלום וולובלסקי, היה איש עסקים בולט בתקופת "המדינה שבדרך". בנוסף לניהול "מרכז וולובלסקי", הוא היה בין מקימי בנק "קופת עם" (שנמכר בשנת 1982 לבנק לאומי) וכן הקים וניהל רשת לא גדולה של תחנות דלק. אני זוכר היטב את ביתם המפואר של שלום ואשתו שרה בשדרות רוטשילד 75 בתל אביב, שם התארחתי לעיתים קרובות בחופשות מהלימודים.
     
    מלכתחילה היה שלום וולובלסקי איש קשה באופיו, ותכונה זו גברה אצלו לאחר מלחמת העצמאות. אחת הסיבות לכך היתה מרירותו הרבה על כך שלאחר מלחמת העצמאות הפקיעה המדינה את מרכז וולובלסקי, והבעלות על הפרויקט הענק נמסרה למינהל מקרקעי ישראל. התירוץ להפקעה היה שמחצית מן הבעלות היתה שייכת, כאמור, למשפחה ערבית, שחלק מבניה עזבו את הארץ או גורשו ממנה במהלך המלחמה. אמנם שלום קיבל פיצוי כספי על חלקו שהופקע, אך הוא סירב לקבלו ופתח במאבק משפטי שנמשך שנים רבות, ובסופו הפסיד.
     
    ב-1986 אושפז שלום בבית־החולים תל השומר, לאחר התקף לב. בן 85 היה אז. באתו לבקרו, וסיפרתי לו שמוניתי לדירקטור ב"כימיקלים לישראל". עוד סיפרתי שדוד לוי עומד להתמנות לשר החוץ. תגובתו הספונטנית היתה, "שני מינויים שגויים"...
     
    האחים משה וחיים התיישבו בבנימינה וכרכור, ונטעו פרדסים על הקרקעות שרכש סבא אהרון. האחות רבקה התיישבה בראשון לציון, אבל ב-1939 נפטרה מהרעלת דם, והאדמה חזרה לסבא אהרון.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    אימי, יהודית, הלכה לעולמה ב-1 בספטמבר 1966. אבי, נֹח, נפטר ב-9 בנובמבר 1978.
     
    ב-2003 הוצאתי לאור ספר בשם "מסילה חדשה" בו קיבצתי את השירים שאבי כתב משנת 1923 ועד יום מותו. רובם מוקדשים ל"אהבתי, ליהודית מתנה". במבוא לספר כתבתי:
     
    "חייהם של נח ויהודית היו רצף של מאבקים בלתי־מתפשרים על עקרונותיהם ועל הערכים שהאמינו בהם - צדק סוציאלי, עבודה עברית, השפה העברית, עבודה עצמית וחקלאות. נח היה נואם מלהיב, שהטיף לזולת את עקרונותיו, והיה אהוד ומקובל גם על יריביו, אולם בראש ובראשונה, הוא היה איש עמל, שלא זנח את אהבתו לחקלאות עד יום מותו. הוא היה "המוהיקני האחרון" בפרדסו ובמשקו, שהיו שמורה חקלאית אחרונה במרכז המושבה רמת השרון.
     
    אבי ואימי טמונים זה לצד זו בבית הקברות הישן של רמת השרון. על מצבתם חקוקה הכתובת:
     
     
     
    אנשי עבודה ועמל
     
    יודעי שיר וספר
     
    ותיקי העלייה השלישית
     
    חלוצי עמק יזרעאל והשרון
     
    אוהבי אדם ומולדת
     
    חולמים ומגשימים.

    רפי איתן (2019-1926) נולד בעין חרוד. בשב"כ הגיע לתפקיד ראש המטה המבצעי. למד כלכלה באוניברסיטת לונדון, ובשובו הועבר למוסד. לאחר לכידת אייכמן מונה לראש "מוקד אירופה" של המוסד. עם פרישתו פתח בקריירה עסקית מוצלחת, ובין היתר הקים וניהל עסקים בקובה, שם התיידד עם השליט פידל קסטרו. ב-2006 הוביל את מפלגת הגמלאים להישג מרשים של שבעה מנדטים ומונה לשר לענייני הגמלאים. היה נשוי למרים ואב לשלושה.

    איש הסוד רפי איתן
    פרק 1
    שורשים
     
     
     
    נולדתי ב-23 בנובמבר 1926 בקיבוץ עין חרוד, אבל בשלהי 1928, בהיותי כבן שנתיים, עזבו הורי את הקיבוץ ועברו לגור במושבה עיר שלום, לימים רמת השרון.
     
    אבי ואימי מעולם לא סיפרו לילדיהם בצורה מסודרת על עצמם, משפחותיהם וילדותם. נושא ה"שורשים", כפי שמקובל לכנותו היום, לא היה בתודעתם. רק בשיחות מקריות עם הורַי או במהלך פגישותיהם עם קרובי משפחה וידידים, גונבו לאוזנַי אפיזודות מקוטעות מחייהם לפני ואחרי עלייתם ארצה. ברבות הימים החלטתי לעשות מאמץ כדי לאסוף ולשחזר את תולדות המשפחה.
     
     
    ▪▪▪
     
     
    אבי, נֹח הנטמן, נולד ב-28 בדצמבר 1896 בעיירה רצ'יצ'ה הסמוכה לעיר הומל (ברוסית מבאים את שמה "גומל"), בירת רוסיה הלבנה, לאמו בלהה (לבית כגנוביץ') ולאביו ראובן, חייט שהתמחה בתפירת כובעים. משפחת הנטמן היתה מסורתית, אבל לא החמירה בשמירת המצוות. את סבתא בלהה וסבא ראובן מעולם לא היכרתי. הם נפטרו בסוף שנות ה-20', כאשר הורַי כבר היו בארץ.
     
    מחצית, ואולי אף יותר, מכ-20 אלף תושבי רצ'יצ'ה היו יהודים. חוק תחום המושב ברוסיה הצארית אסר על יהודים להתגורר בערים גדולות כמו הומל, ולכן הם התיישבו בעיירות הפריפריה. בעיירה היו בתי־כנסת, תלמוד תורה, "חדרים" ובתי ספר שבהם לימדו עברית. מילדותם, אבי נֹח ושני אחיו, משה ובנימין, למדו וידעו עברית, אבל שפת הדיבור השגורה בפי היהודים היתה יידיש.
     
    אבי סיפר כי אביו התפרנס יפה ממלאכתו, ורמת החיים בבית הוריו היתה טובה למדי. במיוחד זכר את השוק היהודי שהתקיים בימי חמישי בשבוע, לקראת השבת, והשתבח ב"שמאלץ" (שומן אווזים), שאימו היתה מביאה מהשוק. "ללקק את האצבעות", היה אומר בגעגועים.
     
    בשלהי 1990 ביקר אחי ברצ'יצ'ה, וכך כתב ביומן מסעו:
     
     
     
    אני מתרגש. אחרי הכול, כאן צמחו שורשיה של משפחת אבא, כאן התגבשה השקפת עולמו הציונית־סוציאליסטית, מכאן עשה דרכו עם חבריו לעלייה השלישית ועם אמא לארץ. כאן תססו חיים יהודים וגאתה אהבת ארץ ישראל... כיום (דצמבר 1990) נותרו כאן כשלושת אלפי יהודים. רובם ככולם נרשמו לעלייה והם עתידים לצאת לישראל בקרוב... הרחוב של אבא היה ונותר כמו בסיפוריו של אבא, וכאילו לא חלפו כמעט מאה שנים... שתי אחיות קשישות, שעדיין מתגוררות מול ביתו של אבא ועתידות לעלות ארצה, זוכרות היטב את הדוד משה, אחיו של אבא, שהיה המנהיג של יהודי רצ'יצ'ה ולימים נבחר לכהן כראש הקהילה. על פיו נשק דבר, אנשי הקהילה אהבו אותו וכיבדו אותו ונהגו על פי פסיקותיו. כשהנאצים חצו את גבולות פולין בחודש יוני 1941 ושעטו מזרחה, אל תוך אוקראינה וביילורוסיה, חיכתה הקהילה כולה למוצא פיו של משה. אם משה יחליט לצאת מזרחה, נצא כולנו, כך דיברו בקהילה. משה החליט לצאת מזרחה. הקהילה היהודית ארזה את צרורותיה ועזבה בחיפזון. יהודים נטשו את בתיהם והפכו פליטים. האנשים נדדו מזרחה, לתוך רוסיה הענקית, מי ברכבת החוצה את העיירה והיא כבר מלאה עד אפס מקום, מי ברכב או אף בעגלות כפריות רתומות לבהמות עבודה. הבתים ננעלו, הרכוש נעזב במקומו, בהמות הבית נמסרו למשמרת לשכנים הגויים. כל הנשארים נרצחו עד האחרון שבהם. איש לא נותר.
     
    כוחו של משה לא עמד לו והוא מת בנדודיו, אי שם במזרח, ומקום קבורתו לא נודע.
     
    ביקשתי לראות את בית אבי. נסענו ברחובות לא סלולים. הבתים בני קומה אחת, מכוסים גגות רעפים לבנים. חצרות מטופחות עם פרי וגינות נוי. בית אבא נושא היום את מספר 21. אני זוכר את תיאוריו של אבא: קמרון הכניסה, השער וגדר העץ. שולחן העץ והספסל שבחצר. הכול קיים, כאילו עצר הזמן מלכת. הנה התריסים, הקִּמְרוֹן, שער העץ, הספסל, החלון המתרומם בחדר הכניסה. הבית מוזנח. בחוץ סדורים עצי הסקה לקראת החורף הקרב. מחסן ישן בפאתי החצר, צריף צמוד לכניסה. עצי פרי המשירים עליהם. זהו ביתו של אבא, כאן נולד וגדל ובגר עד לתחילת שנות העשרים שלו. זהו ביתם של סבא ראובן ושל סבתא בלהה, שמעולם לא הכרתים.
     
    כאן נבטה וגמלה בליבו של אבא ההחלטה להצטרף לתנועת "החלוץ" ולעלות לארץ ישראל... כאן חלם אבא את חלומות נעוריו, כאן חווה את חוויות ילדותו. מכאן יצא אבא לצבא המהפכה, לחם וחזר פצוע. כאן ארז את תרמילו ומכאן יצא בדרך נדודיו לארץ.
     
    עכשיו הכול עצוב כאן. כולם כבר אינם, נמוגו בערפל.
     
     
     
    כשאני ביקרתי ברצ'יצ'ה, ב-2002, תחזיתו של אחי כבר התגשמה: בעיירה נותרו אז רק כמה עשרות יהודים. כל האחרים עלו ארצה.
     
    דודי משה, כאמור, היה ראש הקהילה ובזכות תושייתו ניצלה רובה מן ההשמדה. בניגוד לאבי, משה לא היה ציוני, אלא חבר המפלגה הקומוניסטית. ואילו אחיו, הדוד בנימין, לא היה סתם קומוניסט מן השורה, אלא טיפס ועלה לדרגת מזכיר המפלגה ברוסיה הלבנה. כפי שקרה לרבים מחברי ההנהגה הקומוניסטית הוותיקה, במיוחד היהודים שבהם, באחד הטיהורים של סטאלין באמצע שנות ה-30' נעלמו עקבותיו. נראה שהוגלה לסיביר, שם נפטר, ומקום קבורתו לא נודע.
     
    כפי שמשפחת הנטמן התפצלה בין ציונים כאבי לבין קומוניסטים כשני אחיו, כך קרה גם במשפחת סבתי. יהודה, אחיה של בלהה כגנוביץ', היה איש ה"חלוץ", ממנהיגי התנועה הבולטים בשנות ה-20' ופעיל עלייה. אחד מחבריו סיפר עליו שהיה "נמוך קומה, חריף שכל, חד לשון, בעל זיכרון וחרוץ". הוא עסק רבות בארגון קבוצות הכשרה ועלייה לארץ דרך באקו שבאזרבייג'ן.
     
    לעומתו, קרוב משפחה של בלהה (בן של דודנה), לזר (אליעזר, בשמו העברי) כגנוביץ' היה היהודי הבכיר ביותר בתקופת שלטונו של סטאלין. הוא נולד ב-1893 בעיירה ליד קייב שבאוקראינה, הצטרף בנעוריו למפלגה הקומוניסטית, וכבר בגיל צעיר הגיע לתפקידים בכירים. בין היתר תיכנן את בניית הרכבת התחתית במוסקבה ועמד בראש הפרויקט. לאחר מכן מילא שורה של תפקידים בכירים - קומיסר (מקביל לשר במשטר פרלמנטרי) התחבורה, קומיסר האנרגיה, קומיסר התעשייה הכבדה ועוד. במלחמת העולם השנייה היה אחראי להעברת מפעלי התעשייה הצבאית אל מעבר להרי אוראל, מִבְצָע שהצלחתו היתה חיונית לעמידתה של בריה"מ בפני המתקפות הנאציות בשנים 44-1941. בניגוד לרבים מעמיתיו, ותיקי המפלגה, שהוצאו להורג, לזר כגנוביץ' שרד את תקופת סטאלין, אך הודח מכל תפקיד ציבורי בתקופת חרושצ'וב. הוא מת בשיבה טובה, בן 97, במוסקבה ב-1990. כל ימיו היה אנטי־ציוני, אך מעולם לא הסתיר את יהדותו. שמועה - שלא הצלחנו למצוא לה אישור - טוענת שלזר כגנוביץ' סייע בידי הדוד משה בהברחת יהודי רצ'יצ'ה למזרח רוסיה. זמן קצר לפני מותו של לזר עוד הספיק אחי עודד להתקשר אליו בטלפון. לזר דיבר אנגלית רצוצה, אבל זכר היטב את משפחתנו. בשנים שלאחר מכן הבאנו ארצה אחד מניניו.
     
    תולדות משפחות הנטמן וכגנוביץ' משקפות את הקרעים האידיאולוגיים העמוקים שנתגלעו בראשית המאה ה-20 בקהילות היהודיות ברוסיה, בעיקר בקרב הנוער. כפי שקרה במשפחות שלנו, רבים הצטרפו לסוציאל־רבולוציונרים ולקומוניסטים, ואילו אחרים אימצו את הציונות.
     
    במלחמת העולם הראשונה גויס אבי לצבא הצאר ושירת בו עד פרוץ המהפכה הקומוניסטית, באוקטובר 1917. בתקופה ההיא ערקו יחידות שלמות מצבא הצאר ועברו לחילות המהפכה שהקים טרוצקי. במסגרת זו לחם אבי בשנים 18-1917 בחזית המערבית, בגבול פולין. תוך כדי הלחימה נוצרו בתוך הצבא המהפכני אגודות יהודיות, ובהן אגודות ציוניות כמו ה"חלוץ" וה"תקווה". בקובץ "חלוצים היינו ברוסיה", שראה אור ב-1976 בהוצאת "עם עובד", כתב על כך נח הנטמן:
     
     
     
    ...שנת 1917, המהפכה ברוסיה, ואני חייל באחד הבטליונים של החזית הדווינסקאית (העיר דווינסק שעל גבול רוסיה־פולין), נוסדות אגודות פוליטיות שונות בין החיילים. כמו כן מתעוררת גם התנועה הציונית. תועמלנים שונים מבין החיילים היהודים מאספים אסיפות, מופיעים פה ושם, קריאות "לארץ ישראל", "תחיית העם" ו"השפה העברית" נישאות באוויר המהפכני והלב מתמלא תקוות. דם הנעורים פורץ, גועש וסוער: לעשות! לפעול! ייסדנו אגודה בשם "בני ציון" מבין החיילים והנוער המקומי, שהיה כמעט כולו מפליטי אזורי הקרבות. נוסדו קורסים לעברית, נערכו נשפים ואסיפות ציוניות, אבל זה לא די, חסר העיקר וזאת העלייה לארץ...
     
     
     
    בשנת 1919 קפאו אצבעות רגליו של נֹח, והוא שוחרר מהצבא. למזלו, לא היה צורך לכרות את האצבעות, אבל עד סוף ימיו הן נותרו משותקות. הוא חזר לרצ'יצ'ה והצטרף אל קבוצת ה"חלוץ" בעיירה שפנתה לשלטונות בבקשה לקבל קרקע לעבודה חקלאית. הבקשה נענתה, בהתאם למדיניות ששררה אז, לפיה כל הלאומים בברית המועצות רשאים לחזור לעבודת האדמה, והקבוצה קיבלה מן השלטונות אחוזה נטושה, הקימה שם הכשרה חלוצית ועיבדה את אדמותיה משך כשנתיים. אך בשנת 1921, בלחץ ה"יבסקציה" - המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית, שנקטה קו אנטי־ציוני חריף, והזהירה את השלטונות כי מטרת ה"חלוץ" היא לעודד את הגירת היהודים לארץ ישראל - נסגרו הכשרות ה"חלוץ" ברחבי בריה"מ והשלטון החל לרדוף את הציונים. על רקע זה התפלגה תנועת "החלוץ" לשני מחנות: המחנה הלגאלי, השמאלי, שאחד ממנהיגיו היה דן פינס, לימים עורך "דבר", האמין באפשרות של שיתוף פעולה עם השלטון הסובייטי. המחנה הבלתי־לגאלי, הימני, שיהודה כגנוביץ' היה אחד ממוביליו, הזהיר כי אין שום סיכוי שההנהגה הסובייטית תסכים לקיום ה"חלוץ", וכי במוקדם או במאוחר כל הציונים וחברי ה"חלוץ" ייעצרו וייכָּלאו. לכן, לדעת "הימין", מטרת "החלוץ" צריכה להיות העלאת האנשים בכל דרך אפשרית, ובהקדם, לארץ ישראל.
     
    יהודה כגנוביץ' לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, והיה ממארגני העלייה הבלתי־לגאלית של חברי ה"חלוץ". שנים רבות לאחר מכן נודע לי כי בפעילות זו הוא שיתף פעולה עם סמואיל שיינרמן, אביו של אריק שרון.
     
    הפילוג הפורמלי ב"החלוץ" אירע ב-1923, במהלך ועידה שכונסה במוסקבה בבית יהודי בייקימנקה פרוספקט 14. פרצה מהומה, ויהודה כגנוביץ', חבר הוועד הפועל של ה"חלוץ" שיריביו מן "השמאל" ניסו להוציאו מן האולם או לפחות להשתיקו, שלף אקדח, ירה באוויר וצעק בקול גדול "שקט". ומאז נהגו לדבר על "החלוץ שלפני והחלוץ שאחרי" יריית האקדח של יהודה.
     
    לפני מספר שנים רכשנו אני ושותפי, יוסי ריגר, את הבתים 14 ו-18 בייקימנקה פרוספקט מעיריית מוסקבה. בעת הרכישה לא ידעתי ולא ידע יוסי שבבית־מספר 14 כונסה אותה ועידת הפילוג ב"החלוץ", שבה נורתה הירייה מאקדחו של יהודה כגנוביץ'.
     
    שלוש שנים אחר כך, ב-1926 נעצר יהודה והוגלה לסיביר. עקבותיו נעלמו. על מותו נודע לאבי ממכתב שקיבל מקרובי משפחה ברוסיה, שסיפרו כי הוא נפטר ב-1933 אי שם בסיביר.
     
    ▪▪▪
     
    לימים, תחת הכותרת "ניסיון שלא הצליח" בקובץ "חלוצים היינו ברוסיה", סיפר אבא על עזיבת החווה ברצ'יצ'ה ב-1922:
     
     
     
    עיירת מולדתי והסביבה כולה יצא להן שם כתוססות מבחינה חלוצית. יום אחד באו אלינו חברים מן המטרופולין שהטיפו ללכת להכשרה ולייסד משקים חקלאיים לקראת העלייה לארץ ישראל. בהתחלת שנות ה-20' היה "החלוץ" כמעט מוכר ולא נרדף על ידי השלטון. ה"יבסקציה" עוד לא שלטה בכיפה. הרצון של הנוער היהודי לעבור לעבודת כפיים ולעבודת האדמה התקבל כמעט באהדה על ידי השלטונות. בסביבתנו נמצאו הרבה אחוזות נטושות שנעזבו על ידי בעליהן הקודמים, וחלקן הגדול נשדדו על ידי איכרי הסביבה, ואדמותיהן בחלקן עמדו שוממות. קבוצת "החלוץ" המקומית פתחה במשא ומתן עם השלטונות המקומיים והמחלקה לחקלאות, על הקצאת שטח אדמה לעיבוד, ונמסרה לנו אחוזה עזובה והרוסה. שלחנו מספר חברים שעבודת האדמה לא הייתה זרה להם להכשרת הקרקע ולזריעת תבואות חורף. הם התחילו לחרוש ולזרוע, וקשה לתאר את השמחה שאפפה את חברי "החלוץ": הנה הם בדרך למטרה.
     
    לכאורה הכול טוב ויפה, אבל המציאות הייתה אחרת. באחד הערבים נכנסו לבקתה, מקום מגורינו, איכרים אחדים מהכפר הקרוב, והביעו התנגדות לעבודתנו כאן על הקרקע המגיעה להם כתושבים ותיקים של המקום. לא הועילו כל טענותינו שגם לנו זכות קיום בתור אזרחים חופשיים במדינה סוציאליסטית, ולא זו בלבד אלא שהממשלה מאלצת אותנו לעבור לעבודת כפיים. כל זה לא שיכנע אותם. הם עזבו אותנו תוך איומים שהם יגיבו אם לא נסתלק מכאן. מצב רוחנו נעכר, והתחלנו להבין שלא כאן מקומנו. גם עם שינוי המשטר ברוסיה לא השתנה היחס ליהודים כי זרים אנו כקודם. בלב התחילה מכרסמת תולעת הספק: מה יביא לנו המחר? הנוכל להמשיך?
     
    באחד הערבים בא אלינו בריצה האקונום הזקן, מנהל משק האחוזה שהיה ידידנו, וגילה לנו שהאיכרים בסביבה זוממים להתנפל עלינו הלילה, להרוס, לשדוד ולשרוף כל אשר לנו. הוא היתרה בנו שעלינו לברוח כל עוד ניתנה אפשרות פן נאחר. עודנו מדברים ולאוזנינו הגיע קול המון מתקרב. האקונום דרש מאיתנו ללכת מיד אחריו, הסתיר אותנו במרתף, נעל את הדלת, וציוונו לשתוק כי בנפשנו הוא. כאן שמעתי את קולות הפרא שהגיעו אלינו, וריח עשן ופוגרום עלה באפינו. בלב - ייאוש והרגשת בדידות ומפח נפש. למחרת עזבנו את האחוזה, ובלב גמלה החלטה: לא פה מקומנו ולא מפה תבוא תשועתנו, כיהודים וכאנשים. ואז התחלנו להתכונן לדרך לארץ ישראל.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    אימי, יהודית לבית וולובלסקי, נולדה ב-1 בפברואר 1905 בבריסק (כינויה ביידיש של העיר ברסט־ליטובסק), ליטא. אביה, אהרון, היה סוחר עצים, ואימה, חנה לבית הלפרין, התייחשׂה על משפחתו של הרב חיים איצקוביץ מוולוז'ין, תלמידו הבולט וממשיך דרכו של הגאון רבי אליהו (הגר"א) מווילנה, וממנה נובעת קירבתי המשפחתית לאיסר הראל (הלפרין), ראש השב"כ והמוסד ומפקדִי במשך שנים רבות. ב-1912 בוטלה גזירת "תחום המושב" ברוסיה הצארית, שהגבילה מאוד את המקומות שבהם הורשו יהודים להתגורר, ומשפחת וולובלסקי השתקעה בסראטוב שעל גדות הוולגה. ההשכלה והציונות היו לחם חוק בבית וולובלסקי, ואימי קיבלה חינוך עברי וציוני מילדותה.
     
    ב-1920, לקראת סוף מלחמת האזרחים ברוסיה, נכנס הצבא האדום לסראטוב. סופר לי כי כבר אז גמלה בליבו של אביה ההחלטה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה עם כל בני משפחתה, אך מימוש ההחלטה נדחה מסיבות שונות.
     
    יהודית, אימי, היתה הראשונה מבני משפחתה הקרובים לעלות ארצה. כבר בעודנה נערה התבלטה באישיותה החזקה והדינמית. היא הצטיינה בלימודיה, סיימה את לימודיה בבית־הספר התיכון בגיל צעיר מאוד ומיד החלה ללמוד באוניברסיטה של סראטוב. אולם ב-1922, בהיותה בת 17, היא הצטרפה לחוות הכשרה של "החלוץ" ליד סראטוב, וכעבור שנה עברו חברי ההכשרה הזאת לעיר יַארְצֶבוֹ, צפונית־מזרחית לסמולנסק.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    ב-1922 יצרה קבוצת ההכשרה של אבי קשר עם מרכז "החלוץ" במוסקבה, ועל־פי הוראתו והדרכתו, חבורות קטנות של 3-5 צעירים החלו לעשות את דרכן לחצי האי קרים, ומשם לקושטא (איסטנבול) שבטורקיה, בדרכן לארץ ישראל.
     
    בערך באותה תקופה החלו גם חברי ההכשרה של "החלוץ" ביארצבו לנוע ולנוד ברוסיה, בדרכם דרומה, דרך הקווקז. בטביליסי, בירת גרוזיה (כיום גיאורגיה), בדרך לגבול הטורקי, סמוך לים השחור, נפגשו לראשונה אבי, נֹח ואימי, יהודית, ומאז לא נפרדו.
     
    שניהם היו מצוידים בדרכונים או ברישיונות מסע מזויפים. בהגיעם לחוף הים השחור הם עלו על ספינה טורקית, ובסביבות קושטא התקבלו בהכשרת "מסילה חדשה", אותה הקים עוד גיבור תל־חי, יוסף טרומפלדור, שהיה פעיל מרכזי בתנועת "החלוץ", והבין את הצורך בהקמת הכשרות במקומות מעבר בדרכם של החלוצים ארצה. ואכן, רוב חלוצי רוסיה באותם הימים עברו דרך "מסילה חדשה". הם היו כבר זוג, ואבי, שלפני כן כתב שירים ביידיש, מילא מחברת שלמה של שירי אהבה בעברית, המוקדשים ל"אהבתי ליהודית". מחברות השירים בכתב ידו של אבי נמצאות ברשותי.
     
    בהכשרת "מסילה חדשה" הם חיכו בתור לקבלת תעודות "שאולות" - דרכונים חוקיים של ממשלת המנדט, שנאספו בארץ והובאו על ידי שליחים לקושטא. שנה ארכה ההמתנה. ב-1923 הגיעו אימי ואבי באונייה ליפו, התקבלו ל"גדוד העבודה" על שם טרומפלדור, ומיד הובאו לכפר מל"ל שבשרון (לשעבר עין חי), שם עבדו במשך כמה חודשים בסלילת הכביש שעד היום חוצה את כפר מל"ל. משם הועברו לירושלים: אבא עבד במחצבה ובכבישים, ואמא במטבח של הגדוד, אך כעבור זמן קצר הצטרפו לגרעין קטן של חברים שיצא לקיבוץ עין חרוד, שהוקם כשלוש שנים קודם לכן. אבי עבד בעבודות חקלאיות, בגן ירק ובמטע הראשון של הקיבוץ, מטע אגסים שמשום מה נכשל ולא הניב מספיק פרי. גם אימי עבדה בגן הירק, כפי שמעיד תצלום מצהיב מאותם הימים, ובמשק הבית.
     
    כבר בטורקיה חיו הורַי כזוג, אבל הם התחתנו רק ב-1924, שנה לאחר עלותם ארצה, בטבריה, כפי שמעידה תעודת הנישואין. נראה שהסיבה לחתונה היתה לידתו של אחי הבכור, שנפטר בעודו תינוק.
     
    בידי העתק מיוֹמן, כתוב ביד, מבית היולדות של עין חרוד, בו צוין שבין השנים 1923 עד 1928 עברה יהודית הנטמן הפלה אחת ושתי לידות. הבן הראשון ששרד, רפאל (כלומר אני), נולד ב-1926. כשנתיים לאחר מכן נולד אחי, ראובן, שמת בגיל שנתיים מדלקת ריאות. אחי ואחותי הצעירים ממני, עודד ורינה, נולדו כבר לאחר שהורַי עזבו את עין חרוד.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    לפני הצטרפותם לעין חרוד חברו הורַי לגדוד העבודה, עבדו בסלילת כבישים במקומות שונים בארץ, בירושלים ובכביש הישן פתח תקווה־חיפה, ועם חלק מגדוד העבודה הם הגיעו לעין חרוד.
     
    ב-1928, שנתיים לאחר שנולדתי, החליטו הורַי לעזוב את עין חרוד. להערכתי, הסיבה העיקרית לכך היתה אופיה האינדיבידואליסטי של אימי. יהודית הנטמן אמנם הזדהתה בכל ליבה עם מטרות הציונות ועם עקרונות החלוציות, ואף ראתה את עצמה כחלוצה, אלא שהיא התקשתה להסתגל לחיי הקולקטיב של הקיבוץ. "קשה היה לי לשאת את הבחישה המשותפת בקְדֵרה הפרטית שלי", התבטאה פעם באוזנַי. היא היתה משכילה: למרות גילה הצעיר הספיקה ללמוד בכמה קורסים באוניברסיטה של סראטוב ושלטה בכמה שפות זרות. ובעיקר היתה בעלת אישיות אינדיבידואליסטית.
     
    יתכן שכל אלה לא היו גורמים לעזיבת הקיבוץ, אלמלא ניתנה להורַי האפשרות הכלכלית לעזוב את הקיבוץ אך להישאר חלוצים, הזדמנות שלא ניתנה לרבים, לא היום ובוודאי לא אז. מי שהיה אחראי לכך היה סבא אהרון, אביה של אימי.
     
    אהרון וולובלסקי היה איש־עסקים מוכשר, שהצליח לשמור על הונו ואפילו להגדילו במהלך מלחמת העולם הראשונה, מלחמת האזרחים ברוסיה, ואף בשנים הראשונות של המשטר הקומוניסטי.
     
    ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות, מת בראשית 1924, ועד מהרה ביצבצו סימנים לכך שהמשטר הקומוניסטי עומד להקשיח את יחסו ל"קפיטליסטים" בכלל וליהודים בעלי הון בפרט. סבי, שניחן ביכולת של ראיית הנולד, הבין שכדאי לעזוב את ברית המועצות בטרם יינעלו השערים. לאהרון וולובלסקי היה גם שכל, גם חזון, וגם כסף, שבעזרתו השיג לעצמו ולבני משפחתו סרטיפיקטים - רישיונות עלייה מטעם שלטונות המנדט. הם הגיעו ארצה בשנת 1925.
     
    על פי מה שסופר לי, אהרון וולובלסקי, שצבר הון רב בסחר העצים, המיר את כל הונו ל"נפוליונים", מטבעות זהב, ואותם שלח ארצה ברהיטים, כשהם מוסתרים בדפנות ובמקומות מסתור שונים ומשונים. בבואו ארצה פירק את הרהיטים, המיר את מטבעות הזהב לכסף המנדטורי, והחל לרכוש קרקעות, שמחירן אז היה מגוחך. כאמור, היה לו חזון, והוא ראה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון באדמותיה של הארץ הקטנה. זמן קצר לאחר בואו הוא החל ברכישת קרקעות: כ-250 דונם על גבול יפו תל אביב, מערבה לשכונת פלורנטין ומדרום לרחוב אילת, כ-200 דונם בבנימינה, כ-300 דונם בכרכור, בראשון לציון (אינני יודע מה היה השטח) וכ-30 דונם במושבה הקטנה עיר שלום, שלימים תיקרא רמת השרון.
     
    כבר ב-1927 כינס סבי את בניו ובנותיו וחילק להם את הקרקעות שרכש. היתה זו אימי שביקשה לקבל את המגרש הקטן ביותר (וגם הזול ביותר) מבין המגרשים שרכש אביה - 25 הדונמים בעיר שלום, שנחשבה אז ל"עֶק וֶעלט" (סוף העולם). באותה עת הוא היה שווה הרבה פחות מהמגרשים שקיבלו אחֶיה ואחיותיה, אך ברבות הימים עלה מאוד מחיר הקרקע ברמת השרון. כתובתה הנוכחית של יחידה זו היא שדרות ביאליק פינת סוקולוב, בלב ליבה של רמת השרון. על בחירת האדמה בעיר שלום כתבה אימי:
     
     
     
    ...בעוזבנו את הקבוצה הגדולה, ואנו משוטטים לחפש אדמה להתנחלות, קסמה לנו עיר שלום הנישאת על גבעות, ורק משפחות בודדות מנתה. בבואי למושבה הייתי צעירה, הבנתי במשק חקלאי ובמשק בית כמו תרנגול בבני אדם...
     
     
     
    המתנה שקיבלה אימי - אם כי רק אחרי מותו של סבא היא נרשמה על שמה - מילאה כנראה תפקיד מכריע בהחלטתם של הורַי לעקור מעין חרוד ולהתיישב על הקרקע בעיר שלום שנפלה בחלקם. אני מניח שהיתה זו אימי שיזמה את העזיבה, ואבי - שתמיד היה נוח לקבל את השפעתה - הסכים.
     
    חמש השנים שעשו נֹח ויהודית בקיבוץ הטביעו בהם חותם עמוק עד לסוף ימיהם, אך לא שמעתי מפיהם געגועים לעין חרוד. למיטב ידיעתי, הם מעולם לא התחרטו על עזיבתם, ושאבו סיפוק רב מחייהם במושבה. אט אט, בעבודה קשה, הורַי הקימו בית ומשק מעורב לתפארת: חלקת עצי פרי, גן ירק, כרם לענבי מאכל, פרדס ובית אריזה, רפת לשמונה פרות, לול עופות שהיה חלוץ ביישום שיטות גידול וניהול מודרניות, ומכוורת לייצור דבש. שניהם היו אנשים חרוצים מאוד, בעלי כושר עבודה בלתי־רגיל, שניהם מעורבים בחיי הציבור, בפוליטיקה המקומית והלאומית, שניהם מפא"יניקים אדוקים. אבי נבחר לפחות עשר פעמים כציר לוועידות ההסתדרות ולוועידות מפא"י, ובביתנו התקיימה באופן סדיר פעילות מפלגתית של מפא"י בעיר שלום, שאמנם כמה ממייסדיה היו דתיים, אך החל מסוף שנות ה-20' רוב המשתקעים במושבה לא היו דתיים.
     
    הקרקע בעיר שלום נשארה רשומה על שם הסבא אהרון, ולימים גרם הדבר לבעיות בחלוקת הירושה בין בני המשפחה, אבל משפחתנו הצליחה להימנע מאותם סכסוכי ירושה שגורמים לניתוק קשרים, לטינה ואף לשנאה בין בני משפחה, והבעיות נפתרו לבסוף בהסכמה הדדית, לשביעות רצונם של כל הצדדים.
     
    את הקרקע שרכש בדרום תל אביב הועיד סבא אהרון לפיתוח "מרכז וולובלסקי", פרויקט שאפתני ביותר במושגי אותם ימים - מספר מבנים שבתוכם שכנו כמאתיים סדנאות, בתי מלאכה ומוסכים קטנים. למעשה, היה זה פארק תעשייתי, הראשון בארץ. יד ימינו בפרויקט היה בנו, שלום, והבנייה הושלמה בשנת 1933. שותפי משפחת וולובלסקי בפרויקט היו משפחת אבו חַדְרָה, משפחה ערבית עשירה שהיתה בעלת הקרקע המקורית.
     
    דודי, שלום וולובלסקי, היה איש עסקים בולט בתקופת "המדינה שבדרך". בנוסף לניהול "מרכז וולובלסקי", הוא היה בין מקימי בנק "קופת עם" (שנמכר בשנת 1982 לבנק לאומי) וכן הקים וניהל רשת לא גדולה של תחנות דלק. אני זוכר היטב את ביתם המפואר של שלום ואשתו שרה בשדרות רוטשילד 75 בתל אביב, שם התארחתי לעיתים קרובות בחופשות מהלימודים.
     
    מלכתחילה היה שלום וולובלסקי איש קשה באופיו, ותכונה זו גברה אצלו לאחר מלחמת העצמאות. אחת הסיבות לכך היתה מרירותו הרבה על כך שלאחר מלחמת העצמאות הפקיעה המדינה את מרכז וולובלסקי, והבעלות על הפרויקט הענק נמסרה למינהל מקרקעי ישראל. התירוץ להפקעה היה שמחצית מן הבעלות היתה שייכת, כאמור, למשפחה ערבית, שחלק מבניה עזבו את הארץ או גורשו ממנה במהלך המלחמה. אמנם שלום קיבל פיצוי כספי על חלקו שהופקע, אך הוא סירב לקבלו ופתח במאבק משפטי שנמשך שנים רבות, ובסופו הפסיד.
     
    ב-1986 אושפז שלום בבית־החולים תל השומר, לאחר התקף לב. בן 85 היה אז. באתו לבקרו, וסיפרתי לו שמוניתי לדירקטור ב"כימיקלים לישראל". עוד סיפרתי שדוד לוי עומד להתמנות לשר החוץ. תגובתו הספונטנית היתה, "שני מינויים שגויים"...
     
    האחים משה וחיים התיישבו בבנימינה וכרכור, ונטעו פרדסים על הקרקעות שרכש סבא אהרון. האחות רבקה התיישבה בראשון לציון, אבל ב-1939 נפטרה מהרעלת דם, והאדמה חזרה לסבא אהרון.
     
     
     
    ▪▪▪
     
     
     
    אימי, יהודית, הלכה לעולמה ב-1 בספטמבר 1966. אבי, נֹח, נפטר ב-9 בנובמבר 1978.
     
    ב-2003 הוצאתי לאור ספר בשם "מסילה חדשה" בו קיבצתי את השירים שאבי כתב משנת 1923 ועד יום מותו. רובם מוקדשים ל"אהבתי, ליהודית מתנה". במבוא לספר כתבתי:
     
    "חייהם של נח ויהודית היו רצף של מאבקים בלתי־מתפשרים על עקרונותיהם ועל הערכים שהאמינו בהם - צדק סוציאלי, עבודה עברית, השפה העברית, עבודה עצמית וחקלאות. נח היה נואם מלהיב, שהטיף לזולת את עקרונותיו, והיה אהוד ומקובל גם על יריביו, אולם בראש ובראשונה, הוא היה איש עמל, שלא זנח את אהבתו לחקלאות עד יום מותו. הוא היה "המוהיקני האחרון" בפרדסו ובמשקו, שהיו שמורה חקלאית אחרונה במרכז המושבה רמת השרון.
     
    אבי ואימי טמונים זה לצד זו בבית הקברות הישן של רמת השרון. על מצבתם חקוקה הכתובת:
     
     
     
    אנשי עבודה ועמל
     
    יודעי שיר וספר
     
    ותיקי העלייה השלישית
     
    חלוצי עמק יזרעאל והשרון
     
    אוהבי אדם ומולדת
     
    חולמים ומגשימים.