1.
לא מבט.
לא חצי חיוך.
גם לא הנהון קל בראש.
היא עומדת בצד, מחכה כמו תמיד שישלח לה סימן. שישלח לה רמז שרק היא תצליח לפרש. שהיא תדע שהוא זיהה אותה. שהוא יודע שהיא שם, איתו. שהיא תדע שהוא מתגעגע.
לא קריצה.
לא עיניים שמצטלבות.
לא סימן קטן בתנועת יד.
הוא עומד במרכז החדר. מסביבו לא מעט אנשים. כולם מנסים לשוחח איתו, לשאול אותו דבר מה. מתחרים זה בזה, כמעט בלי הצלחה, על תשומת ליבו.
ואיזה מרשים הוא. היא מתצפתת עליו מהמקום שבו היא עומדת, צמודה לקיר. גבוה כמעט בראש מעל כולם. בולט מעל כל האנשים האפורים הקטנים והמשעממים שמקיפים אותו. אין מישהו שמשתווה לו, היא חושבת בגאווה סמויה. לא במראה החיצוני ולא בכריזמה הנוטפת ממנו. וכמה הוא נראה טוב, הגבר הזה שלה. ממש פלא הבריאה.
והוא לא מסתכל עליה עכשיו.
והוא לא שולח סימן.
אבל היא לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים.