טירות וספינות מפרש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טירות וספינות מפרש
הוספה למועדפים

טירות וספינות מפרש

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוד ויטנברג (76), נשוי לתמר ואב לבת ולשני בנים, תושב ירושלים, מספר על ההשראה לכתיבת הספר: "תמיד ריתקה  אותי ראיית המציאות בעיניו של ילד. ראייה שהיא בתולית, שגויה או מוגזמת, פנטסטית, ייחודית, לעתים אכזרית ללא מצפון ובאותה עת מלאת חמלה ומשעשעת. ראיית מציאות זאת באה לידי ביטוי בילדי שכונת  ילדותי על המגוון האנושי שחי בה".

תקציר

"טירות וספינות מפרש – סיפורי שכונה בירושלים" מאת דוד ויטנברג בהוצאת הספרים "אוריון" היא אסופה של מאה סיפורים קצרים אודות הווי חייהם של נערי שכונה בירושלים. אלה הם סיפורים מרתקים הנקראים בשקיקה רבה ועלילתם מתרחשת בשנותיה הראשונות של המדינה, באחת השכונות הוותיקות של ירושלים, השוכנת בצדו של רחוב יפו ובסמוך לשוק מחנה יהודה.
                                                                 
הסיפורים השזורים בספר, מבוססים ברובם על נקודת מבטם המיוחדת של ילדי השכונה ונועדו לתאר את חברת הילדים בשכונה - את משחקיהם, את מחלוקותיהם, את מחשבותיהם, את מצוקותיהם ואת מאווייהם של ילדים מטיפוסים שונים שבילו ופעלו בה.
 
ילדים אלה, שאורח חייהם וטבעם באים לידי ביטוי בסיפורים, הם גיבורי הספר. הסיפורים אינם עוסקים במעשי גבורה או בסיפורי הרפתקאות כיאה לספרי נעורים, אלא עיסוקם בחיי היומיום ובזוטות חסרות ערך שבעיני ילדים מקבלות משמעות ומימד מיוחד. הן מעשירות, מעמיקות, בונות ומעצבות את ישותם ומפרות את דמיונם.
 
חלק מהסיפורים המובאים בספר דמיינו, רקחו וסיפרו ילדי השכונה.
 
דוד ויטנברג (76), נשוי לתמר ואב לבת ולשני בנים, תושב ירושלים, מספר על ההשראה לכתיבת הספר: "תמיד ריתקה  אותי ראיית המציאות בעיניו של ילד. ראייה שהיא בתולית, שגויה או מוגזמת, פנטסטית, ייחודית, לעתים אכזרית ללא מצפון ובאותה עת מלאת חמלה ומשעשעת. ראיית מציאות זאת באה לידי ביטוי בילדי שכונת  ילדותי על המגוון האנושי שחי בה".
 
"עלילות הספר מתרחשות בשכונת ילדותי, בשנותיה הראשונות של המדינה, זוהי אחת משכונות ירושלים השוכנות משני עברי רחוב יפו ובסמוך לשוק מחנה יהודה. שכונה זאת התייחדה במגוון האנושי המצוי בה, במבנה בתיה - בתי מידות בעלות חצרות לצד בניינים, בתי מלאכה ומוסדות ציבור, מקווה טהרה נטוש, בור מים בטבורה ופאת שדה סמוכה. גיבורי העלילה הם ילדי השכונה, חלקם מוצגים כהווייתם ויתרם, שופצו ועוצבו על ידי, וכבר איני מבחין מה מציאותי בסיפורי ומה פרי דמיוני".

פרק ראשון

טירות וספינות מפרש
 
 
עילת צאתו של אורי שלזינגר לחוצות השכונה בלוויית שכיית החמדה שיצאה זה עתה מתחת ידו (דבר שנעשה כמעשה שגרה הנקוט בידו בכלותו את מלאכתו - ספינת מפרשים על תרניה ויריעותיה שגילף מקליפת עץ או ארמון בנוי לתלפיות שפיסל באבן גיר) נותרה בגדר חידה שלא נתבררה. אף אורי עצמו דומה שלא טרח ליתן דעתו לזה, כי מה הדבר שמניעו להתמיד ולנהוג בדרך זו, בנוטלו בנפש חפצה את הסיכון הכרוך בשהייה בשכונה כשידיו אוחזות בתוצרת כפיו ובהכירו היטב את אשר נכון לו - שתוצאת מעשהו זה תהא אחת, כי לא תארך השעה עד שפרי עמלו יוּצא בכוח מידיו ויילקח ממנו. האם רצונו להתהדר במלאכת כפיו הוא הדבר שמניעו ושגובר אצלו על כל שיקול אחר, או שמא איזו גחמה אחרת שולטת ברצונותיו וגורמת לו שלא לחרוג מנוהגו זה? על כל פנים, אין חולק על כך שעשה הכול מתוך תמימות ילדותית העוטפת את כל הליכותיו ופועלו, חוזרת ונשנית ומלווה ונעשית כבהיסח הדעת ובלא מחשבה יתרה. ותעיד על כך חזות פניו המקרינה אושר, שמחה ונהרה באוחזו בידו ובהציגו לעין כול את פרי ההילולים שיצא מתחת ידו.
 
וכל שנותר בידי אורי לעשות לנוכח המצב שאליו הוא נקלע, שעה שהסכנה אורבת לו ונמצאת שרויה על פתחו, מוּצה בעמידתו כל העת על המשמר, בלוטשו עיניו בכל הסובב אותו, ובהקפידו על מרחק סביר שיהווה טווח ביטחון מפני החומדים את מעשה ידיו. בשל כך ניצב הוא על סִפּה של מסגריית סלאוין ונס פנימה כל אימת שחש בסכנה ההולכת וקרבה לעברו, כדי לחסות בצלו ובמחיצתו של משולם אביו שעליו כל מבטחו.
 
בצלאל, הפועל במסגריית סלאוין - שכדרכו עסוק בהתקנת תריס לחנות בפתחה של המסגרייה - מוטרד שוב ושוב בכל פעם שחולף על פניו אורי במנוסה מבוהלת פנימה למסגרייה בהבחינו בילד הפותח צעד לקראתו. בצלאל נעשה קצר רוח וחסר מנוח בגינו, אינו מתאפק עוד וקורא אחריו: "טמבל, ממה וממי אתה ירא כל כך ובורח מפניו? הם הלוא ילדים בדיוק כמוך, המבקשים את קרבתך, ובאותה השעה ישמחו אם תניח להם להזין מעט עיניהם במעשה ידיך. הלוא זו למעשה כל מטרת צאתך לשכונה בלוויית החפץ שבידך, להציגו בפניהם ולהתפאר במה שעמלת ויצרת בכישרונך כי רב!"
 
משולם, האבא של אורי, מקבל בשחוק קל את אורי שמגיע עדיו בריצה, פוגע בו ומתחכך בחיקו. והוא, בתגובה, פושט ידו לעברו במחווה של הבעת חיבה, מלטפו קלות בראשו וחובק את כתפו ומאמצו אליו, ואינו חדל מעיסוקו, ובוחר שלא להשמיע דבר לילדו מטוב ועד רע.
 
עתים, כשלא נמצא עניין אחר לענות בו בשכונה באותה השעה, נִדבּרים ביניהם כמה נערים ותרים אחר דרכי רמייה והטעיה מגוונות שבעזרתן יגיעו אל אורי בנתיבות עקלקלות ובהפתעה, לפני שיעלה בידו לחמוק מפניהם ולברוח פנימה למסגרייה. בצלאל, שחש בכך, משנה מן הקצה את טעמו, מפציר ודוחק בו: "היכנס, היכנס מיד ובמהירות פנימה למסגרייה, הרי לא תארך השעה עד שהם, בעורמתם הרבה, יגיעו אליך וישיגוך, ויניחו ידם על אוצרך." ובצלאל ידע את אשר ניבא, ולא לשווא הזהירוֹ, ובחלוף מספר דקות כך אירע, ובלי שחש בדבר הפתיעוהו והשיגוהו, עטים עליו ואוחזים בחוזקה בזרועו, ומחלצים ממנו את מה שמצוי בידו. הוא עצמו, מתוך דאגה לשלמותם ותקינותם של ספינת המפרשים או הארמון או המצודה שגילף, נמנע מהפעלת כוחו כנגדם, אינו מגלה שמץ של התנגדות כלפי תוקפיו, ומניח לבוזזים ליטול מידיו את שללם.
 
פונים ועושים דרכם, עם שכיית החמדה שנטלו, לישב בנינוחות על שפת רחבת בור המים בשכונה, בוחנים בנחת את הדגם שהוּצא מידיו ומתפעלים מרמת הביצוע, מהגילוף המוקפד ומהדיוק הרב למקור, כשכל אחד שנטלו מזין עיניו בו ומעתיר דברי שבח והלל לדגם שמצוי תחת ידו ומעבירו הלאה. ומקפידים להעיר את תשומת לבו של מי שהדגם מועבר לידיו שייטלו במלוא הזהירות, בעדינות וברכות, כדי להימנע ככל שניתן מהטלת כל דופי ופגם בו. וכל ילד שאוחז בספינה או בארמון שנִתקנו בזעיר אנפין והותאמו בפרטי פרטים למקור - נוסף לביטויי התפעלות והערצה העולים מפיהם לנוכח שלמות היצירה, יופייה והדרה - משייך את הספינה או הארמון שאחז, על כל המתהווה ומתחולל בקִרבּם (כיד הדמיון הטובה השורה עליו באותה שעה), לאחד מספרי ההרפתקאות שקרא, או לסרט קולנוע רב מעללים שבו צפה. המשותף והזהה לכל אותם הנערים, שנתנו דרור ללשונם והפליגו בדמיונם בתיאור המתרחש על אותו הדגם שאחזו בידיהם, התמצה בכך שעל סיפון הספינה שרצו תמיד שודדי ים על כלי זֵינם ושללם, ובארמון, בטירה ובמצודה שכנו וטיילו בחן רב נסיכות ובנות פמלייתן.
 
לא ארכה השעה עד צאתם של משולם האב ולצדו אורי ילדו מפתחה של המסגרייה, בבקשם להשיב את הגזלה. אורי משרך דרכו כשדמעות שליש זולגות מעיניו, ומשולם אביו מתנהל לאִטו בהיסוס ובלא מעט מבוכה מהמטלה שנכפתה עליו, הניכרת היטב בחזות פניו ובדרך הילוכו. מכיר הוא היטב את קבלת הפנים שיזכה בה בחולפו סמוך לבצלאל, ואת נתיב הייסורים המצפה והנכון לו, שבצלאל הוא רק תחנתו הראשונה בו. וכך, ברוח שפופה ובשחוק קל ומהוסס המשוך על שפתיו וניבט מעיניו, קרב וניגש בלוויית אורי ילדו אל חבורת הנערים היושבים על שפת רחבת בור המים המוגבהת, ומחציפים פניהם לקראתו. ואורי יטה ידו ויצביע לעבר הנער שבזז וחילץ מידיו את פרי עמלו, והנער יפרושֹ ברצון ידיו ויגלה את כפיו, ויהא מוכן שיחטטו בכיסיו וימששו על גופו. "תיגע ותבדוק היכן שאתה רק רוצה," יציע לאבא של אורי ברוב נדיבותו. ומשולם יכבוש יצרו ויימנע מלהיכנס בדין ודברים עמם, וינדוד בדממה מילד לילד בחטטו בבגדיהם ובטופחו קלות על כיסיהם בחיפוש ומישוש חסר תכלית ותועלת עודו אובד עצה ודרך.
 
עזורי, שעוקב אחר המתרחש בחרון וזעם ממקום שבתו, לא עוצר בעדו, קם ממקומו ונחלץ לסייע בידו של משולם, בהכירו בכך שיש לעשות סוף לסיוט שעובר האבא לשווא, ולתקן, ככל שניתן הדבר, את העוול שנעשה ולהשיב לבעליו את הנגזל והנבזז ממנו. תחילה יפנה למשולם האב ויבקשו שיניח לנערים הפוחזים, שמהם לא תצמח לו הישועה, ויעשה דרכו בחזרה למסגרייה בלוויית אורי ילדו. והוא מבטיחו נאמנה למצוא עד מהרה את דגם הספינה או הארמון שהוצאו ונלקחו מידיו בזדון ולהשיבם לאורי. ובצלאל, שעֵד לנעשה, יקרא לעבר משולם שייעתר לעזורי, ויסמוך את ידיו על הבטחתו של עזורי לו, ויפציר בו שייענה לו ללא כל חשש והיסוס. ובהזדמנות זו יוסיף ויחמיא לעזורי, ויכרוך זאת בהמלצתו למשולם להיענות לו ולנהוג לפי דרישתו, וכך יאמר: "סמוך על עזורי, הוא ילד חכם וטוב לב שיודע היטב את מלאכתו ויקיים את הבטחתו לך במהרה ובמלואה."
 
שעה שמשולם עושה דרכו בחזרה למסגרייה, כמצוות עזורי, בלִוויית אורי ילדו, נאלצים הנערים שידם הייתה במעל לשמוע בהשפלת ראש, בדממה ובהכרת חטא את עזורי מטיף להם את מוּסרו, בתוקפו את מצפונם ובפותחו את לבם לאורי ולאביו בדברו להם: "לא אסור על אורי, שהוא כזה טמבל, ועל אבא שלו, שהוא כזה בן אדם טוב שצוחק לנו כל הזמן - תגידו לי אתם - לא אסור שככה תשחקו בהם ותרֵעו להם, לאבא ולבן?"
 
ובעודו מייסרם בדבריו, נוטל במנוד ראשו ובהידוק שפתיו בכאב את הדגם שנשלף בעבורו מידיו של זה שהצפינו. וכמה שהיו זהירים בדבר, ומשתדלים ככל יכולתם להקפיד ולאחוז בדגם בעדינות וברכות ולהימנע מלהטיל בו כל פגם, לא נסתייע הדבר בידם למגינת לבם, ולכל ספינת מפרשים שהושבה נמצא תורן אחד סדוק או שבור, ולכל ארמון, מצודה או טירה שנלקחו והוצפנו נתגלה צריח שקצהו קטום או מגדל שראשו שמוט או כרות. עזורי נחפז לצאת מהמסגרייה מהר ככל שניתן הדבר, לפני שאורי יבחין בנזק שנגרם ליצירת כפיו, ויתחילו לעלות ולהישמע מפיו זעקות השבר הנלוות לבכיותיו קורעות הלב.
 
"וכעת אבא שלו ודאי מחליק על שער ראשו, ומוסיף ומלטף את שכמו ברכות, מקרבו ומאמצו אליו," משער ומנחש בפני חבריו אחד הנערים בחבורה, כשקול הבכיות של אורי דועך ונמוג לאטו עד שנדם.
 
 
 
על הילד הבוכה ועל הילד שלידו
 
בפאתי השכונה, סמוך לחלקת הגדר התוחמת את החצר האחורית של בית הכנסת, נִצפּה על ידי החולפים במקום ילד קטן, שֹרוּע בשיכּוּל רגליו על האדמה הלחה והמעופשת ובוכה בקול. בסמוך לו ניצב ילד שנראה בוגר בגילו מהבכיין - על פי הערכה זהירה לא יותר מבן שבע או שמונה שנים - המעיר את תשומת לבם של החולפים במקום אל הילד הבוכה, מגולל בפניהם בקצרה את סיפורו, בהדגישו שסיבת בכיו נובעת מכך שילד נוסף, שגם לו הוא מוכר ומודע, ברח לו!
 
דבריו אלה של הילד נותרו ללא כל תגובה מאותם שחלפו על פניהם ושמעוּם, למי אכפת היה הדבר? "ברח אז ברח!" חשב בלבו, קרוב לוודאי, כל אדם שעבר בסמוך ושמע את דברי הילד בלא שעצר והמשיך לדרכו. מתי כבר קרה שלא נשמע קולו של ילד בוכה בשכונה, בפרט שעה שמהפרטים שהילד טורח להעלות באוזניהם על אודות סיבת בכיו לא נראה שאירע לילד הבוכה משהו נורא ויוצא דופן שמצריך התערבות איזו שהיא בעבורו, או הגשת עזרה דחופה שתינתן לו. ושנית, אם אין לו, לבכיין, אפילו את מעט התבונה וקמצוץ השכל לברור לו איזו אבן נקייה לישב עליה ולא על הקרקע הלחה והמצחינה, אין כנראה כל סיבה להתעניין ולהתרגש מדי מ"אסונו", ולחקור ולברר את סיבת בכיו.
 
הילד שניצב כל העת לידו, שטרח לספר ולגולל את אשר אירע לו לכל מי שנקרה למקום, חשב לגמרי אחרת. הוא הופתע והובך בכל פעם מחדש על שדבריו על אודות הילד ומראה הילד הבוכה, השרוע על הארץ בחוסר אונים, לא הותירו את רישומם על איש, לא עוררו את תוגת לבם למראהו ולא גרמו למי מהם לִקרַב אליו ולנקוט פעולה איזו שהיא לסייע לו, ולמצער לעצור לרגע קט ולהגניב מבט חטוף לעבר הילד הבוכה. גם מזאת נמנעו הכול, והמשיכו היישר את דרכם בהפנותם פניהם מהם.
 
כשנוכח לדעת והבין שלא תצמח לו הישועה מהעוברים וחולפים במקום, החליט לנסות דרך אחרת, שאולי היא זו שתועיל יותר ותישא פירות, ועזב למענה לזמן מה את עמדתו ליד הילד הבוכה, כשהוא מבטיחו נאמנה שלא יחשוש חלילה שינטשו אותו לנפשו, כי פרידתו ממנו לא תארך, ומיד כשיסיים את משימתו ישוב לשהות לצדו.
 
פנה ממנו והחל לחזר על פתחי בתי השכונה, ותוך כדי שהוא מורה באצבעו לעבר הילד הבוכה גולל בפני האימהות - שהועילו לפתוח לו את דלתות בתיהן - את מה שאירע לילד. כל אימא שניאותה לשומעו שאלה עם סיום דבריו, בנימה מודגשת של ספקנות וקורטוב זלזול: "טוב, אז מה?" שביטאה היטב את מורת רוחה מהטִּרדה ואת רצונה לקצר, ככל שניתן, את המשך העיסוק בזוטות חסרות ערך מעין אלה שהציג והעלה בפניה על אודות הילד הבוכה. וכשהילד נשתהה במתן מענה לה, בנסותו להכיל ולהבין את כוונת שאֵלתה־הֶעָרָתָהּ ואת משמעותה, היא לא ניאותה להמתין עוד, וטרקה בפניו את דלת ביתה.
 
כששב בידיים ריקות אל הילד, נוכח לדעת שבפרק הזמן שנעדר הילד נרגע קמעה מבכיו, ויותר ממשיכות אף וחצאי קולות חלושים שהפיק מגרונו מדי פעם, שנתלוו לנשימותיו, הבכי הרצוף והקולני שהשמיע לפני שנטשו דומה שלא ניכר עוד. הילד, שחזר לעמוד לצדו, נשמע מודאג ומוטרד ממצבו בבקשו לדעת: "למה? למה אתה לא בוכה ממש, כמו שצריך, כמו שבכית קודם?"
 
הילד נותר לשבת במקומו ולמשוך באפו. מדי פעם ניגב בשרוולו וקינח את הלחלוחית שנצטברה מתחת לאפו ועל שפתיו, היטיב את תנוחת ישיבתו, ולא טרח להשיבו דבר. נתעסק בשלו ושיקע עצמו בתהייה והרהור במצב שבו הוא נתון, ושקל איך לכלכל הלאה את דרכו. ונראה שהבשילה בקרבו החלטה. הטה והישיר את ראשו, ומתח מעלה את צווארו ושפשף בכפו את עיניו, והקולות שנלוו לבכי חדלו אף הם. זקף את גוו וסקר את פני הסביבה. שקט שרר סביבו, ורק קול נקישות טפטוף המים הדולפים מהמרזב בפינת גדר חצר בית הכנסת הפר את הדממה. הילד שניצב לידו סירב בתוקף להשלים עם השינוי הניכר לטובה שחל במצב רוחו של הילד, שבכיו פסק עתה לחלוטין, ועם זאת בחר להתעלם במכוון ממראה עיניו, לא לוותר ולא לומר נואש, וחזר וניסה ללא לאות, פעם אחר פעם, לדרבנו ולהמריצו: "תבכה, נו!" וליווה את עתירתו בטפיחה על כתפו והסטתה קלות, כדי להעיר את תשומת לבו לבקשתו. והמתין לשווא לתגובתו או להיענוּת כל שהיא מצדו לדרישתו ותחינתו לו שישוב ויבכה, שחזרו ונשנו ללא הועיל.
 
הילד, שהתעלם כליל מהפצרותיו, תהה והביט נכוחה. ריח עיפוש וצחנה החל לעלות בנחיריו, והוא בחן מסביבו את פני הקרקע השחורה והלחה שעליה ישב, שהייתה רוויה בסחי ובשתן. האזין להמיית הרוח שהחלה לנשוב ולרשרוש עלי העצים שנשרו ונהדפו ונצטברו לצדו, והחליט לעשות סוף לדבר ולהתנער ולהתרומם מהקרקע. "תשב, מה אתה קם?" נזעק לעברו הילד, משתומם כולו, וניסה, בהטותו ידו לעברו, לדחוף קלות בכתפו ולהודפו שישוב וישב. הילד משך בכתפיו והסיר את כף היד שהונחה על שכמו, ולא שעה לבקשתו. התנער וקם בעזוז ובאחת, ניער את לבושו בכפות ידיו, במשיכת כתפיו וברקיעת רגליו, הזדקף מלוא קומתו, וסידר ומשך והעלה למקומם את מכנסיו הקצרים. התבונן וסקר היטב את פני הקרקע, לוודא ולהבטיח שלא שכח או הותיר דְּבר מה, חזר ובדק את הימצאו של הכובע שהטמין בכיס מכנסיו, מישש ובדק ביתר כיסיו, עד שחש בטוח שעשה כל שנדרש והוא ערוך ונכון לצאת לדרכו.
 
הילד שלידו לא שקט ולא נרגע ממראה עיניו, עקב כל העת בחשד ובחרדה אחר כל תזוזה ותנועה שלו ואחר כל פעולה שנקט, והגיב בקריאת הפתעה ובפליאה שניכרו במבע עיניו המשתוממות ובהנעת כפות ידיו במחווה של תהייה וייאוש. "למה, למה קמת ממקומך, בשביל מה ולאיזו מטרה?" נשא קינתו־תחינתו באכזבה ובצער. "אני קמתי מהארץ כי אני הולך כעת לבית שלי," פצה פיו לראשונה, ונשמע נושא את דברו שלם עם מעשיו, רגוע ושליו לחלוטין.
 
"וזה הכול?" "זה הכול!" השיב בנחרצות וביובש, ופנה והלך לדרכו. והותירו במקום המום וחסר אונים, שרוי בתחושה קשה ומדכאה שכל מפעלו עם הילד הבוכה, שכה עמל וטרח והשתדל למענו, לא נשא פרי, נגוז ואבד כלא היה. איש לא היטה אוזן לדבריו ולא קרב לילד הבוכה, והילד עצמו פסק מבכיו, התעלם לחלוטין מדבריו, קם על רגליו והסתלק ונטשו.
 
בהיוותרו לבדו התבונן בעצב בחלקת האדמה שנחשפה, שעדיין נותרו עליה שרטוטי עקבות הילד שישב שם. הניח לזה, והסיט עיניו לעבר הילד מושא מפעלו, שנטשו באחת וללא כל סיבה נראית לעין והלך ורחק ממנו. ולפתע נזכר, ובעודו נצפה על־ידיו קרא בקול רם לעברו: "מה עם הילד שברח לך?"
 
"איזה ילד?" נשמע מפאתי השכונה קולו התוהה של הבכיין.
 
 

דוד ויטנברג (76), נשוי לתמר ואב לבת ולשני בנים, תושב ירושלים, מספר על ההשראה לכתיבת הספר: "תמיד ריתקה  אותי ראיית המציאות בעיניו של ילד. ראייה שהיא בתולית, שגויה או מוגזמת, פנטסטית, ייחודית, לעתים אכזרית ללא מצפון ובאותה עת מלאת חמלה ומשעשעת. ראיית מציאות זאת באה לידי ביטוי בילדי שכונת  ילדותי על המגוון האנושי שחי בה".

עוד על הספר

טירות וספינות מפרש דוד ויטנברג
טירות וספינות מפרש
 
 
עילת צאתו של אורי שלזינגר לחוצות השכונה בלוויית שכיית החמדה שיצאה זה עתה מתחת ידו (דבר שנעשה כמעשה שגרה הנקוט בידו בכלותו את מלאכתו - ספינת מפרשים על תרניה ויריעותיה שגילף מקליפת עץ או ארמון בנוי לתלפיות שפיסל באבן גיר) נותרה בגדר חידה שלא נתבררה. אף אורי עצמו דומה שלא טרח ליתן דעתו לזה, כי מה הדבר שמניעו להתמיד ולנהוג בדרך זו, בנוטלו בנפש חפצה את הסיכון הכרוך בשהייה בשכונה כשידיו אוחזות בתוצרת כפיו ובהכירו היטב את אשר נכון לו - שתוצאת מעשהו זה תהא אחת, כי לא תארך השעה עד שפרי עמלו יוּצא בכוח מידיו ויילקח ממנו. האם רצונו להתהדר במלאכת כפיו הוא הדבר שמניעו ושגובר אצלו על כל שיקול אחר, או שמא איזו גחמה אחרת שולטת ברצונותיו וגורמת לו שלא לחרוג מנוהגו זה? על כל פנים, אין חולק על כך שעשה הכול מתוך תמימות ילדותית העוטפת את כל הליכותיו ופועלו, חוזרת ונשנית ומלווה ונעשית כבהיסח הדעת ובלא מחשבה יתרה. ותעיד על כך חזות פניו המקרינה אושר, שמחה ונהרה באוחזו בידו ובהציגו לעין כול את פרי ההילולים שיצא מתחת ידו.
 
וכל שנותר בידי אורי לעשות לנוכח המצב שאליו הוא נקלע, שעה שהסכנה אורבת לו ונמצאת שרויה על פתחו, מוּצה בעמידתו כל העת על המשמר, בלוטשו עיניו בכל הסובב אותו, ובהקפידו על מרחק סביר שיהווה טווח ביטחון מפני החומדים את מעשה ידיו. בשל כך ניצב הוא על סִפּה של מסגריית סלאוין ונס פנימה כל אימת שחש בסכנה ההולכת וקרבה לעברו, כדי לחסות בצלו ובמחיצתו של משולם אביו שעליו כל מבטחו.
 
בצלאל, הפועל במסגריית סלאוין - שכדרכו עסוק בהתקנת תריס לחנות בפתחה של המסגרייה - מוטרד שוב ושוב בכל פעם שחולף על פניו אורי במנוסה מבוהלת פנימה למסגרייה בהבחינו בילד הפותח צעד לקראתו. בצלאל נעשה קצר רוח וחסר מנוח בגינו, אינו מתאפק עוד וקורא אחריו: "טמבל, ממה וממי אתה ירא כל כך ובורח מפניו? הם הלוא ילדים בדיוק כמוך, המבקשים את קרבתך, ובאותה השעה ישמחו אם תניח להם להזין מעט עיניהם במעשה ידיך. הלוא זו למעשה כל מטרת צאתך לשכונה בלוויית החפץ שבידך, להציגו בפניהם ולהתפאר במה שעמלת ויצרת בכישרונך כי רב!"
 
משולם, האבא של אורי, מקבל בשחוק קל את אורי שמגיע עדיו בריצה, פוגע בו ומתחכך בחיקו. והוא, בתגובה, פושט ידו לעברו במחווה של הבעת חיבה, מלטפו קלות בראשו וחובק את כתפו ומאמצו אליו, ואינו חדל מעיסוקו, ובוחר שלא להשמיע דבר לילדו מטוב ועד רע.
 
עתים, כשלא נמצא עניין אחר לענות בו בשכונה באותה השעה, נִדבּרים ביניהם כמה נערים ותרים אחר דרכי רמייה והטעיה מגוונות שבעזרתן יגיעו אל אורי בנתיבות עקלקלות ובהפתעה, לפני שיעלה בידו לחמוק מפניהם ולברוח פנימה למסגרייה. בצלאל, שחש בכך, משנה מן הקצה את טעמו, מפציר ודוחק בו: "היכנס, היכנס מיד ובמהירות פנימה למסגרייה, הרי לא תארך השעה עד שהם, בעורמתם הרבה, יגיעו אליך וישיגוך, ויניחו ידם על אוצרך." ובצלאל ידע את אשר ניבא, ולא לשווא הזהירוֹ, ובחלוף מספר דקות כך אירע, ובלי שחש בדבר הפתיעוהו והשיגוהו, עטים עליו ואוחזים בחוזקה בזרועו, ומחלצים ממנו את מה שמצוי בידו. הוא עצמו, מתוך דאגה לשלמותם ותקינותם של ספינת המפרשים או הארמון או המצודה שגילף, נמנע מהפעלת כוחו כנגדם, אינו מגלה שמץ של התנגדות כלפי תוקפיו, ומניח לבוזזים ליטול מידיו את שללם.
 
פונים ועושים דרכם, עם שכיית החמדה שנטלו, לישב בנינוחות על שפת רחבת בור המים בשכונה, בוחנים בנחת את הדגם שהוּצא מידיו ומתפעלים מרמת הביצוע, מהגילוף המוקפד ומהדיוק הרב למקור, כשכל אחד שנטלו מזין עיניו בו ומעתיר דברי שבח והלל לדגם שמצוי תחת ידו ומעבירו הלאה. ומקפידים להעיר את תשומת לבו של מי שהדגם מועבר לידיו שייטלו במלוא הזהירות, בעדינות וברכות, כדי להימנע ככל שניתן מהטלת כל דופי ופגם בו. וכל ילד שאוחז בספינה או בארמון שנִתקנו בזעיר אנפין והותאמו בפרטי פרטים למקור - נוסף לביטויי התפעלות והערצה העולים מפיהם לנוכח שלמות היצירה, יופייה והדרה - משייך את הספינה או הארמון שאחז, על כל המתהווה ומתחולל בקִרבּם (כיד הדמיון הטובה השורה עליו באותה שעה), לאחד מספרי ההרפתקאות שקרא, או לסרט קולנוע רב מעללים שבו צפה. המשותף והזהה לכל אותם הנערים, שנתנו דרור ללשונם והפליגו בדמיונם בתיאור המתרחש על אותו הדגם שאחזו בידיהם, התמצה בכך שעל סיפון הספינה שרצו תמיד שודדי ים על כלי זֵינם ושללם, ובארמון, בטירה ובמצודה שכנו וטיילו בחן רב נסיכות ובנות פמלייתן.
 
לא ארכה השעה עד צאתם של משולם האב ולצדו אורי ילדו מפתחה של המסגרייה, בבקשם להשיב את הגזלה. אורי משרך דרכו כשדמעות שליש זולגות מעיניו, ומשולם אביו מתנהל לאִטו בהיסוס ובלא מעט מבוכה מהמטלה שנכפתה עליו, הניכרת היטב בחזות פניו ובדרך הילוכו. מכיר הוא היטב את קבלת הפנים שיזכה בה בחולפו סמוך לבצלאל, ואת נתיב הייסורים המצפה והנכון לו, שבצלאל הוא רק תחנתו הראשונה בו. וכך, ברוח שפופה ובשחוק קל ומהוסס המשוך על שפתיו וניבט מעיניו, קרב וניגש בלוויית אורי ילדו אל חבורת הנערים היושבים על שפת רחבת בור המים המוגבהת, ומחציפים פניהם לקראתו. ואורי יטה ידו ויצביע לעבר הנער שבזז וחילץ מידיו את פרי עמלו, והנער יפרושֹ ברצון ידיו ויגלה את כפיו, ויהא מוכן שיחטטו בכיסיו וימששו על גופו. "תיגע ותבדוק היכן שאתה רק רוצה," יציע לאבא של אורי ברוב נדיבותו. ומשולם יכבוש יצרו ויימנע מלהיכנס בדין ודברים עמם, וינדוד בדממה מילד לילד בחטטו בבגדיהם ובטופחו קלות על כיסיהם בחיפוש ומישוש חסר תכלית ותועלת עודו אובד עצה ודרך.
 
עזורי, שעוקב אחר המתרחש בחרון וזעם ממקום שבתו, לא עוצר בעדו, קם ממקומו ונחלץ לסייע בידו של משולם, בהכירו בכך שיש לעשות סוף לסיוט שעובר האבא לשווא, ולתקן, ככל שניתן הדבר, את העוול שנעשה ולהשיב לבעליו את הנגזל והנבזז ממנו. תחילה יפנה למשולם האב ויבקשו שיניח לנערים הפוחזים, שמהם לא תצמח לו הישועה, ויעשה דרכו בחזרה למסגרייה בלוויית אורי ילדו. והוא מבטיחו נאמנה למצוא עד מהרה את דגם הספינה או הארמון שהוצאו ונלקחו מידיו בזדון ולהשיבם לאורי. ובצלאל, שעֵד לנעשה, יקרא לעבר משולם שייעתר לעזורי, ויסמוך את ידיו על הבטחתו של עזורי לו, ויפציר בו שייענה לו ללא כל חשש והיסוס. ובהזדמנות זו יוסיף ויחמיא לעזורי, ויכרוך זאת בהמלצתו למשולם להיענות לו ולנהוג לפי דרישתו, וכך יאמר: "סמוך על עזורי, הוא ילד חכם וטוב לב שיודע היטב את מלאכתו ויקיים את הבטחתו לך במהרה ובמלואה."
 
שעה שמשולם עושה דרכו בחזרה למסגרייה, כמצוות עזורי, בלִוויית אורי ילדו, נאלצים הנערים שידם הייתה במעל לשמוע בהשפלת ראש, בדממה ובהכרת חטא את עזורי מטיף להם את מוּסרו, בתוקפו את מצפונם ובפותחו את לבם לאורי ולאביו בדברו להם: "לא אסור על אורי, שהוא כזה טמבל, ועל אבא שלו, שהוא כזה בן אדם טוב שצוחק לנו כל הזמן - תגידו לי אתם - לא אסור שככה תשחקו בהם ותרֵעו להם, לאבא ולבן?"
 
ובעודו מייסרם בדבריו, נוטל במנוד ראשו ובהידוק שפתיו בכאב את הדגם שנשלף בעבורו מידיו של זה שהצפינו. וכמה שהיו זהירים בדבר, ומשתדלים ככל יכולתם להקפיד ולאחוז בדגם בעדינות וברכות ולהימנע מלהטיל בו כל פגם, לא נסתייע הדבר בידם למגינת לבם, ולכל ספינת מפרשים שהושבה נמצא תורן אחד סדוק או שבור, ולכל ארמון, מצודה או טירה שנלקחו והוצפנו נתגלה צריח שקצהו קטום או מגדל שראשו שמוט או כרות. עזורי נחפז לצאת מהמסגרייה מהר ככל שניתן הדבר, לפני שאורי יבחין בנזק שנגרם ליצירת כפיו, ויתחילו לעלות ולהישמע מפיו זעקות השבר הנלוות לבכיותיו קורעות הלב.
 
"וכעת אבא שלו ודאי מחליק על שער ראשו, ומוסיף ומלטף את שכמו ברכות, מקרבו ומאמצו אליו," משער ומנחש בפני חבריו אחד הנערים בחבורה, כשקול הבכיות של אורי דועך ונמוג לאטו עד שנדם.
 
 
 
על הילד הבוכה ועל הילד שלידו
 
בפאתי השכונה, סמוך לחלקת הגדר התוחמת את החצר האחורית של בית הכנסת, נִצפּה על ידי החולפים במקום ילד קטן, שֹרוּע בשיכּוּל רגליו על האדמה הלחה והמעופשת ובוכה בקול. בסמוך לו ניצב ילד שנראה בוגר בגילו מהבכיין - על פי הערכה זהירה לא יותר מבן שבע או שמונה שנים - המעיר את תשומת לבם של החולפים במקום אל הילד הבוכה, מגולל בפניהם בקצרה את סיפורו, בהדגישו שסיבת בכיו נובעת מכך שילד נוסף, שגם לו הוא מוכר ומודע, ברח לו!
 
דבריו אלה של הילד נותרו ללא כל תגובה מאותם שחלפו על פניהם ושמעוּם, למי אכפת היה הדבר? "ברח אז ברח!" חשב בלבו, קרוב לוודאי, כל אדם שעבר בסמוך ושמע את דברי הילד בלא שעצר והמשיך לדרכו. מתי כבר קרה שלא נשמע קולו של ילד בוכה בשכונה, בפרט שעה שמהפרטים שהילד טורח להעלות באוזניהם על אודות סיבת בכיו לא נראה שאירע לילד הבוכה משהו נורא ויוצא דופן שמצריך התערבות איזו שהיא בעבורו, או הגשת עזרה דחופה שתינתן לו. ושנית, אם אין לו, לבכיין, אפילו את מעט התבונה וקמצוץ השכל לברור לו איזו אבן נקייה לישב עליה ולא על הקרקע הלחה והמצחינה, אין כנראה כל סיבה להתעניין ולהתרגש מדי מ"אסונו", ולחקור ולברר את סיבת בכיו.
 
הילד שניצב כל העת לידו, שטרח לספר ולגולל את אשר אירע לו לכל מי שנקרה למקום, חשב לגמרי אחרת. הוא הופתע והובך בכל פעם מחדש על שדבריו על אודות הילד ומראה הילד הבוכה, השרוע על הארץ בחוסר אונים, לא הותירו את רישומם על איש, לא עוררו את תוגת לבם למראהו ולא גרמו למי מהם לִקרַב אליו ולנקוט פעולה איזו שהיא לסייע לו, ולמצער לעצור לרגע קט ולהגניב מבט חטוף לעבר הילד הבוכה. גם מזאת נמנעו הכול, והמשיכו היישר את דרכם בהפנותם פניהם מהם.
 
כשנוכח לדעת והבין שלא תצמח לו הישועה מהעוברים וחולפים במקום, החליט לנסות דרך אחרת, שאולי היא זו שתועיל יותר ותישא פירות, ועזב למענה לזמן מה את עמדתו ליד הילד הבוכה, כשהוא מבטיחו נאמנה שלא יחשוש חלילה שינטשו אותו לנפשו, כי פרידתו ממנו לא תארך, ומיד כשיסיים את משימתו ישוב לשהות לצדו.
 
פנה ממנו והחל לחזר על פתחי בתי השכונה, ותוך כדי שהוא מורה באצבעו לעבר הילד הבוכה גולל בפני האימהות - שהועילו לפתוח לו את דלתות בתיהן - את מה שאירע לילד. כל אימא שניאותה לשומעו שאלה עם סיום דבריו, בנימה מודגשת של ספקנות וקורטוב זלזול: "טוב, אז מה?" שביטאה היטב את מורת רוחה מהטִּרדה ואת רצונה לקצר, ככל שניתן, את המשך העיסוק בזוטות חסרות ערך מעין אלה שהציג והעלה בפניה על אודות הילד הבוכה. וכשהילד נשתהה במתן מענה לה, בנסותו להכיל ולהבין את כוונת שאֵלתה־הֶעָרָתָהּ ואת משמעותה, היא לא ניאותה להמתין עוד, וטרקה בפניו את דלת ביתה.
 
כששב בידיים ריקות אל הילד, נוכח לדעת שבפרק הזמן שנעדר הילד נרגע קמעה מבכיו, ויותר ממשיכות אף וחצאי קולות חלושים שהפיק מגרונו מדי פעם, שנתלוו לנשימותיו, הבכי הרצוף והקולני שהשמיע לפני שנטשו דומה שלא ניכר עוד. הילד, שחזר לעמוד לצדו, נשמע מודאג ומוטרד ממצבו בבקשו לדעת: "למה? למה אתה לא בוכה ממש, כמו שצריך, כמו שבכית קודם?"
 
הילד נותר לשבת במקומו ולמשוך באפו. מדי פעם ניגב בשרוולו וקינח את הלחלוחית שנצטברה מתחת לאפו ועל שפתיו, היטיב את תנוחת ישיבתו, ולא טרח להשיבו דבר. נתעסק בשלו ושיקע עצמו בתהייה והרהור במצב שבו הוא נתון, ושקל איך לכלכל הלאה את דרכו. ונראה שהבשילה בקרבו החלטה. הטה והישיר את ראשו, ומתח מעלה את צווארו ושפשף בכפו את עיניו, והקולות שנלוו לבכי חדלו אף הם. זקף את גוו וסקר את פני הסביבה. שקט שרר סביבו, ורק קול נקישות טפטוף המים הדולפים מהמרזב בפינת גדר חצר בית הכנסת הפר את הדממה. הילד שניצב לידו סירב בתוקף להשלים עם השינוי הניכר לטובה שחל במצב רוחו של הילד, שבכיו פסק עתה לחלוטין, ועם זאת בחר להתעלם במכוון ממראה עיניו, לא לוותר ולא לומר נואש, וחזר וניסה ללא לאות, פעם אחר פעם, לדרבנו ולהמריצו: "תבכה, נו!" וליווה את עתירתו בטפיחה על כתפו והסטתה קלות, כדי להעיר את תשומת לבו לבקשתו. והמתין לשווא לתגובתו או להיענוּת כל שהיא מצדו לדרישתו ותחינתו לו שישוב ויבכה, שחזרו ונשנו ללא הועיל.
 
הילד, שהתעלם כליל מהפצרותיו, תהה והביט נכוחה. ריח עיפוש וצחנה החל לעלות בנחיריו, והוא בחן מסביבו את פני הקרקע השחורה והלחה שעליה ישב, שהייתה רוויה בסחי ובשתן. האזין להמיית הרוח שהחלה לנשוב ולרשרוש עלי העצים שנשרו ונהדפו ונצטברו לצדו, והחליט לעשות סוף לדבר ולהתנער ולהתרומם מהקרקע. "תשב, מה אתה קם?" נזעק לעברו הילד, משתומם כולו, וניסה, בהטותו ידו לעברו, לדחוף קלות בכתפו ולהודפו שישוב וישב. הילד משך בכתפיו והסיר את כף היד שהונחה על שכמו, ולא שעה לבקשתו. התנער וקם בעזוז ובאחת, ניער את לבושו בכפות ידיו, במשיכת כתפיו וברקיעת רגליו, הזדקף מלוא קומתו, וסידר ומשך והעלה למקומם את מכנסיו הקצרים. התבונן וסקר היטב את פני הקרקע, לוודא ולהבטיח שלא שכח או הותיר דְּבר מה, חזר ובדק את הימצאו של הכובע שהטמין בכיס מכנסיו, מישש ובדק ביתר כיסיו, עד שחש בטוח שעשה כל שנדרש והוא ערוך ונכון לצאת לדרכו.
 
הילד שלידו לא שקט ולא נרגע ממראה עיניו, עקב כל העת בחשד ובחרדה אחר כל תזוזה ותנועה שלו ואחר כל פעולה שנקט, והגיב בקריאת הפתעה ובפליאה שניכרו במבע עיניו המשתוממות ובהנעת כפות ידיו במחווה של תהייה וייאוש. "למה, למה קמת ממקומך, בשביל מה ולאיזו מטרה?" נשא קינתו־תחינתו באכזבה ובצער. "אני קמתי מהארץ כי אני הולך כעת לבית שלי," פצה פיו לראשונה, ונשמע נושא את דברו שלם עם מעשיו, רגוע ושליו לחלוטין.
 
"וזה הכול?" "זה הכול!" השיב בנחרצות וביובש, ופנה והלך לדרכו. והותירו במקום המום וחסר אונים, שרוי בתחושה קשה ומדכאה שכל מפעלו עם הילד הבוכה, שכה עמל וטרח והשתדל למענו, לא נשא פרי, נגוז ואבד כלא היה. איש לא היטה אוזן לדבריו ולא קרב לילד הבוכה, והילד עצמו פסק מבכיו, התעלם לחלוטין מדבריו, קם על רגליו והסתלק ונטשו.
 
בהיוותרו לבדו התבונן בעצב בחלקת האדמה שנחשפה, שעדיין נותרו עליה שרטוטי עקבות הילד שישב שם. הניח לזה, והסיט עיניו לעבר הילד מושא מפעלו, שנטשו באחת וללא כל סיבה נראית לעין והלך ורחק ממנו. ולפתע נזכר, ובעודו נצפה על־ידיו קרא בקול רם לעברו: "מה עם הילד שברח לך?"
 
"איזה ילד?" נשמע מפאתי השכונה קולו התוהה של הבכיין.