הקדמה
דאו: הדרך של ההקשבה הקוונטית, שפת הלב והיקום
היום נזכרתי ברגע הזה. אני בסין. יושב מחוץ למנזר על כר דשא הצופה מעל לכפר. השעה שש בערב; שקיעה, קצת קריר, אחרי יום אימונים ארוך, הגוף מרגיש חי עם עייפות בריאה.
רגע לפני השינה (אין במנזר חשמל ועם הלילה פשוט בא החושך והולכים לישון) — והבנתי משהו...
הבנתי שבין ה"לא כלום" וה"הכול" החיים מתקיימים; וכי בין הלא כלום והכול קיים המסתורין שהתנועה הזו בין השניים מביאה עמה. אני אוהב מסתורין... וגם קצת מפחד ממנו לפעמים, אבל כשאני אוזר אומץ ונפגש עם הלב והעומקים שבי, עם הפשטות העמוקה שברגע... כשהלב שלי מרגיש בטוח דיו ומראה לי פנימה את הנביעה שלו, וכשהוא נפתח ללב אחר... ברגע שכזה מתרחש מפגש אמיתי, והמסתורין הופך מחידה לא ידועה לחוויה שיש בא המון אנושיות ואהבה...
ברוח דברים אלו מזמין אתכם למפגש עם הלב בנתיב הצמיחה הייחודי לכם. להיפגש עם האהבה, המסתורין, כוחות הריפוי והעוצמה השקטה כמו גם הפראית הקיימים בכם. מאחל לכם שקריאת הספר תהייה תחילתו או המשכו של מסע קסום למפגש אמיתי עם הנביעה הפנימית שלכם.
באהבה, אור קורן
טעימה מתוך הפרק הראשון
אנו עומדים ללמוד כיצד למות
כדי לברוא חיים ולחיותם בבריאות גופנית, ברגשות מאוזנים, במציאות בריאה ובעתיד מתחדש שאינו משחזר את כאבנו, עלינו ללמוד כיצד לפעול בהווה מתוך השראה, ופחות מתוך הפחדים הישנים שלנו. ללמוד כיצד לפעול מתוך חיבור עמוק לבינת הלב ולהדרכה הפנימית ופחות מתוך הזיכרונות שלנו, שאנו מחזיקים בהם מתוך תפיסה כי שימורם ברובד הרגשי, התחושתי או המנטלי מגן עלינו.
הפחד הגדול של האגו (שנותן לנו את תחושת האינדיווידואליות וגם צריך להגן עליה) הוא פחד המוות, הפחד שהוא יחדל מלהתקיים. הרגע של ההרפיה לתוך פחד המוות — כמו למשל בעת מפגש עם זיכרונות בגוף ובנפש הלוכדים טראומה מן העבר — משול בעבור האגו למוות מוחלט.
עם זאת, אם נאפשר לעצמנו לחוות את ההרפיה הזאת, נגלה שברגע ההרפיה האגו שבנו לא רק שאינו מאבד את ידיעת העצמי, שאינו הולך להיעלם ואינו נעלם, הוא אפילו מרוויח תודעת אחדות. במילים אחרות, נגלה שאין אנו צריכים לוותר על כלום ובתמורה לכך נרוויח הכול!
בהבחנה בין מוות וחידלון נוכל לראות כי מוות הוא שינוי צורה — טרנספורמציה (במילה “מת” יש רמז לכך: ת’ היא האות האחרונה באלף בית, וכך המילה “מת” מסתיימת באות האחרונה של האלף–בית, בבחינת סיום מעגל, ומזמינה לפתיחה חדשה. כלומר, הסוף הוא שער להתחלה חדשה). חידלון הוא אשליה — חוקי הפיזיקה מלמדים כי אנרגיה לעולם אינה אובדת היא רק משנה צורה (לדוגמה: מתנועה של אנרגיה קינטית, לאנרגיה של חום ומכאן לאנרגיה של אור וכיוצא בזה). יש תפיסה קולקטיבית (ההולכת ומשתנה בתקופתנו), כי מוות או מותו של הגוף הפיזי כמוהו כחידלון. זאת עקב הבנה לא שלמה של הטבע ושל רעיון ההתחדשות. למעשה התודעה לעולם אינה מתה! אך את זאת עלינו לגלות בעצמנו, אחרת הידע הזה יישאר בגדר תיאוריה בלבד בעבורנו.
מתוך חוויה והתנסות האגו שלנו ילמד על אודות שינוי צורה — אלכימיה, המאפשר התחדשות ופועל בהרמוניה עם חוקי הטבע. כך הוא יקבל מאתנו את המתנה הנפלאה ביותר שאנו יכולים להעניק לו. אנו נלמד אותו את אמנות המיתה, אמנות ההתמסרות. אנו נתוודע אל היכולת למות מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפייה. מכאן נלמד גם את אמנות הלידה וההתחדשות.
האגו ילמד שהוא לעולם אינו מת, רק משנה צורה ומתחדש לנצח בשלל דרכים וצורות. הוא יעשה צעד גדול לעבר חיים של תודעת אחדות. חוויה של חיים בתוך תודעת אחדות, שאין בה סתירה לתפיסת העצמי ולאגו, היא הדרך להארה וגם ההארה בפני עצמה.
הקונפליקט בין ריבוי לאחדות הופך לחוויית הריבוי שבאחדות והאחדות שבריבוי. נוכל לראות את הבסיס המשותף לכל הקיים, על הגיוון האדיר והעשיר שנובע ממנו. כך למשל גאיה — האדמה, העשירה בצורות חיים רבות ושונות זו מזו, אך כולן מהוות חלק מהאורגניזם הענק הזה. צורות חיים אלו נותנות אנרגיה ומקבלות אותה ביחסים הדדיים באופן עמוק, ומכאן גם משפיעות זו על זו. התפיסה החדשה תעניק לאגו ריפוי עמוק ולנו הבנה שלמה יותר על אודות מהות היצירה — ואלו הם ההתחדשות והשינוי.
במקום בו מסתיים פרק, פרק חדש מתחיל. ברגע שאנו יודעים איך למות, נלמד לחיות. זהו הרגע שנקבל בו את החיים בחזרה ונלמד לחיות באמת מתוך שמחה ואהבה. נוכל לחיות בידיעה ובתובנה פנימית כי גם אם לכאורה נאבד משהו, בזירה שמתגוששים בה חוק האשליה עם חוק הזמן תחת חוק המשיכה, הוא יימצא מחדש, באופן חדש ומדויק יותר, וכך נבין שלא איבדנו דבר.
חשבו על הרעיון להישאב באחת לתוך חור שחור בידיעה שבצדו האחר ממתינה בריאה חדשה. משהו חדש ומדויק יותר ייוולד בנו, או שאנו ניוולד אליו. המוות אשר היווה איום גדול ביותר בעבור האגו, יהפוך לבן–ברית המסמל התחדשות, ריפוי ושינוי השופעים חכמה ואהבה.
אנו עומדים ללמוד כיצד למות. למות זו אמנות, ומי שלומד אותה מגלה את סודות החיים. כאשר נפסיק לפחד מן המוות נפסיק לפחד מן החיים. מכאן אנו נפעל יותר עם האגו הגבוה שלנו ומתוך השראה רבה יותר ויותר.
כדי לחיות מתוך השראה ופחות מתוך הפחדים והזיכרונות שלנו, עלינו לחקור את אותן חוויות וטראומות שאנו מחזיקים בגופנו ובתודעתנו ולערוך אתן היכרות מעמיקה. מפגש עם מה שממילא נמצא בפנים, הוא למעשה המפתח לשינוי, היוצר נוכחות עוצמתית בגופנו. מתוך מפגש כן ואמִתי — ריפוי, שינוי, שחרור וגדילה יבואו מעצמם.
מעניין להכיר את התייחסותו של דונלד ויניקוט לנושא קרוב; דונלד ויניקוט הוא רופא ילדים, פסיכיאטר ומן הפסיכואנליטיקאים החשובים והמשפיעים ביותר על החשיבה הפסיכולוגית בימינו. ויניקוט מפריד בין מצב של אנ–אינטגרציה למצב של דיס–אינטגרציה.
כשוויניקוט מתייחס לדיס–אינטגרציה הוא מתכוון למצב הנובע מכשל הסביבה המחזיקה. מצב זה הוא של התפוררות והתפרקות, ומלווה בחוויה פנימית של כאוס ושל אימה. זהו למעשה הפחד משיגעון. כיוון שאין לנו הכלים להכילו (הוספה שלי). לעומת זאת, אנ–אינטגרציה הוא מצב חסר צורה שהכרחי לאדם. הוא מתייחס למצב של רוגע הנובע מהיכולת להתמסר עד הסוף, להפקיר עצמך למה שיש, ללא דריכות, ללא מחויבות וללא פעולה.
לדבריו, יטיב עם אנשים להיות מדי פעם בשקט עמוק, ללא ארגון ובמצב של רוגע. מה שמאפשר את המצב הזה, הוא הזמנה להיפגש עם הפחד מפני התפרקות. פחד מהתפרקות אינו מאפשר לחוויה של הרפיה. אולם כאשר האדם מאפשר לעצמו להיפגש עם הפחד ומכאן להרפות לעומק ולהגיע לאנ-אינטגרציה, היא מהווה בעבורו משאב, מקור שממנו יוצאים מחוזקים, כמו לאחר מנוחה עמוקה מאוד.
לעתים המפגש הראשוני עם מה שנגלה בתוכנו יכול להיחוות ככאוס ואימה. בייחוד אם המפגש מעלה כאבים וטראומות מהעבר שטרם עובדו. אך כאן ברגע מכונן נגלה שדווקא ההתמסרות וההרפיה לתוך התחושות הללו מתוך הקשבה עמוקה לגוף, תביא מזור אמתי והתמרה ממצב כאוטי מאיים, לים של נוכחות שלווה.
