נעולה 1 - נעולה עליך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נעולה 1 - נעולה עליך
מכר
מאות
עותקים
נעולה 1 - נעולה עליך
מכר
מאות
עותקים

נעולה 1 - נעולה עליך

4.7 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

היא טובעת באובססיות שלה.
 
לו יש סודות משלו.
 
המפגש ביניהם עשוי להיות התיקון ששניהם זקוקים לו.
 
הטרדות מאיימות וצווי הרחקה הם דברים בעברה של אליינה וית‘רז. עם תואר שני טרי במִנהל עסקים העתיד שלה מחושב - להתקדם במועדון הלילה שבו היא עובדת ולהתרחק מכל בחור שעלול לעורר את הפרעת האהבה האובססיבית שלה. תוכנית מושלמת, אבל מה שאליינה לא לקחה בחשבון הוא הדסון פירס, הבעלים החדש של מועדון הלילה. הוא חכם, עשיר ומקסים - גבר מהסוג שאליינה יודעת שעליה להתרחק ממנו אם היא רוצה לשלוט בנטיות העבר שלה.
 
 
אלא שהדסון שם אותה על הכוונת שלו.
 
הוא רוצה אותה במיטתו ולא מסתיר זאת. אין לה אפשרות להתחמק ממנו אחרי שהוא מציע לה עסקה שהיא לא יכולה לסרב לה, והיא נשאבת עמוק יותר לתוך עולמו ולא מצליחה לעמוד בכוח המשיכה שלו. כשנודע לה שלהדסון יש עבר אפל משלו, היא מבינה, מאוחר מדי, שהיא נדלקה על אדם הגרוע ביותר שאליו יכלה להיקשר.
 
ואולי העבר הלא אידיאלי של שניהם יעניק להם הזדמנות לרפא זה את זו ולמצוא סוף-סוף את האהבה שהייתה חסרה בחייהם.
 
"התפניות שלורלין מכניסה... עשו שמות ברגשות שלי בכמה נקודות - עברתי מקור לחום ומצחוק לבכי בתוך פרק אחד... נדיר למצוא רומן ביכורים טוב כמו הספר הזה".
אמה הארט, סופרת ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס"

פרק ראשון

פרק 1
 
 
הרגשתי שאני חיה.
 
הבזקי החושך והתאורה הרכה לסירוגין, הפעימות הקצביות ממיקס מועדונים של אלי גולדינג, תנועות הריקוד של גופים מיוזעים שנהנים זה מזה – מועדון הלילה הסקאי לאונץ' נכנס לי לדם והדליק אותי בצורה שלא הרשיתי לאף אדם ולאף דבר לעשות כבר די הרבה זמן. כשהייתי שם – עבדתי בבר, עזרתי למלצרים, דאגתי לדיג'י-ים – הרגשתי יותר חופשיה מאשר בכל זמן אחר ביום. היה במועדון קסם.
 
בשבילי היה בו גם ריפוי.
 
עם כל החיוניות ורוח החיים שבו, המועדון היה חוף המבטחים שלי. הוא היה מקום שאליו יכולתי לקשור את עצמי בלי לחשוש שאסחף. אף אחד לא יתבע אותי על זה שאני מקדישה יותר מדי תשומת לב או זמן לעבודה שלי. אבל על פי השמועה, הסקאי לאונץ', שעמד למכירה כבר די הרבה זמן, עמד להימכר. בעלים חדש יוכל לשנות הכול.
 
"לֵיינִי". סשה, המלצרית שעבדה בקומה העליונה, שלפה אותי מהמחשבות בחזרה לעבודה. "אני צריכה וודקה טוניק, ווייט רשן, ושני באטרבול".
 
"בסדר". שלפתי את הוודקה מהמדף שמאחורי.
 
"לא ייאמן כמה אנחנו עמוסים יחסית ליום חמישי", היא אמרה בזמן שהכנתי לה את ההזמנה.
 
"אלה הלקוחות של הקיץ. חכי עוד שבוע. יהיה פה מפוצץ". חיכיתי לזה בכיליון עיניים. הקיץ במועדון היה אדיר.
 
"אז יתחיל להיות כאן כיף". דיוויד לינדט, מנהל המועדון, הצטרף לשיחה שלנו וניצוץ הופיע בעיניו כשהאור הלבן החזק שהאיר את הבר נפל על פניו.
 
"ממש כיף". שלחתי לדיוויד חיוך רחב וקריצה כשהנחתי את המשקאות על המגש של סשה, והבטן שלי התכווצה בזיק של תשוקה.
 
הוא השיב לי בקריצה משלו ועורר את הזיק בבטן שלי ללהבה נמוכה.
 
דיוויד לא היה אהבת חיי – אפילו לא אהבת הרגע – אבל התשוקה המשותפת שלנו למועדון הציתה בי משהו. נראה שהרצון שלי ללמוד עוד ולהתקדם מעבר למזיגת משקאות עניין גם אותו. יותר מלילה אחד שבו הכניס אותי לעניינים הסתיים בהתמזמזויות כבדות. למרות שלא נמשכתי אליו מיד, התחלתי עם הזמן לחבב את קומתו הקטנה, את השיער הבלונדיני המתולתל ואת העיניים הכחולות. גם החוש העסקי החד וסגנון הניהול יוצא הדופן שלו היו תכונות שדרשתי מגבר. והאמת שחוסר ההשפעה שלו על הרגשות שלי היה חצי מהמשיכה. הייתה לנו כימיה לא רעה, אבל לא התחרפנתי בגללו כמו בגלל בחורים אחרים. הוא היה בטוח ויציב, וזו הייתה ההגדרה שלי לגבר המושלם.
 
הדפסתי את ההזמנה של סשה בזמן שדיוויד מילא כוסיות שוטים – כנראה ההזמנה של טוד, מלצר אחר שעמד ליד סשה. דיוויד כבר כמעט לא נכנס אל מאחורי הבר, אבל היה לנו מחסור בידיים עובדות הלילה ושמחתי על עזרתו. בייחוד בקצב שהמקום התמלא. לקוח קבוע והחברים שלו נשענו על הבר וחיכו לתפוש את תשומת לבי, ומזווית העין ראיתי אדם בחליפה מתמקם בקצה המרוחק של הדלפק.
 
נתתי לסשה את החשבון שלה, אבל דיוויד עצר אותה לפני שהספיקה להסתלק. "חכי. אם כבר כמה מאתנו נמצאים כאן, אני חושב שכדאי שנרים כוסית לכבוד לייני". הוא חילק את השוטים שמזג. טקילה – המשקה האהוב עלי.
 
הבטתי בו בחשדנות. אמנם שוט או שניים בזמן משמרת לא היו משהו חריג, אבל זה תמיד נעשה בהחבא, אף פעם לא בפני המנהל שלנו, ובטח לא בעידודו.
 
"לא לדאוג", אמר דיוויד ונתן לי טפיחת כתף אל כתף. "זה אירוע מיוחד".
 
משכתי בכתפי, חייכתי ולקחתי את השוט שהושיט לי. "אתה הבוס".
 
"אנחנו עמוסים מדי לנאומים, אז בואו רק נגיד שזה לחיי לייני. אנחנו גאים בך, ילדה".
 
הסמקתי והקשתי כוסיות, וכל מי שסביבנו, כולל הלקוח הקבוע וחבריו, צעק: "כן" ו"לחיים".
 
"ווּהוּ!" קראתי גם אני בהתרגשות. עבדתי קשה כדי להשיג את התואר שלי. גם אני הייתי גאה בעצמי. הורדתי את השוט ונהניתי מהצריבה כשהמשקה ציפה את גרוני והתפשט בוורידים שלי. "קיבינימט, זה נחמד!"
 
סשה הייתה מודעת לכך שהקהל נעשה חסר מנוחה והסתלקה עם ההזמנה שלה, ודיוויד הכין את ההזמנה של טוד. הפניתי את תשומת לבי קודם ללקוח הקבוע, בחור ששכחתי את שמו. הוא התקרב וחיבק אותי, ואני חיבקתי אותו בחזרה. אולי לא זכרתי אותו, אבל אני יודעת איך להרוויח טיפים.
 
"מה שיש לכם מהחבית כפול ארבע", הוא אמר כשהוא מרים את קולו מעל למוזיקה, שנדמה שהתגברה בדקות האחרונות. "איפה ליסל?"
 
הושטתי לו את שני הספלים הראשונים והתחלתי למזוג את השניים הבאים. "היא מחליפה אותי בכל המשמרות שלי בשבוע הבא, אז הלילה היא לא עובדת". נכון – זה הבחור שבדרך כלל פלירטט עם ליסל, ברמנית אחרת.
 
"סבבה. אז מה אתה עושה בחופשה?" ליסל לא הייתה בסביבה כך שהקבוע הפנה את קסמו אלי. העיניים שלו ירדו לחזה שלי, ויש להודות שקשה לפספס אותו. במיוחד עם המחשוף העמוק שלי. היו לי עופרים יפים. מי יאשים אותי שאני מציגה אותם לראווה?
 
"ממש שום דבר". קיוויתי שאופן הדיבור שלי נשמע כאילו אני מצפה לחופשה. האמת שלקחתי את החופשה כדי לחזור הביתה ולבלות זמן מה עם אחי הגדול. אבל רק הבוקר, בריאן ביטל את הנסיעה ואמר שהוא עמוס מדי בעבודה. הוא אפילו לא יצליח להגיע לטקס הסיום שלי.
 
בלעתי את הרגשות שאיימו להיראות על פני. בנוסף לאכזבה, הייתי מבועתת. בלי משהו שיעסיק אותי לא הייתי מישהי מושכת במיוחד. כמה פעמים כמעט אמרתי לדיוויד להכניס אותי בכל זאת לסידור העבודה, אבל בכל פעם שהתחלתי, הרגשתי שאני לוזרית גמורה. אולי שבוע חופש יעשה לי טוב. אני יכולה לעמוד בזה. לא?
 
זה לא היה הזמן לדאוג בנוגע לשבוע הבא. סיימתי את העסקה עם הקבוע וגלשתי לאורך הבר לטפל במר חליפה בקצה הדלפק.
 
"עכשיו, מה להביא... לך...?" מילותיי גוועו כשעיני פגשו את עיניו של מר חליפה, והאוויר יצא לי מהריאות, נשאב פתאום בגלל המראה שנגלה לי. האיש... הוא היה... מקסים.
 
מקסים להפליא.
 
לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים, המראה שלו היה ממגנט. מה שאמר שהוא בדיוק מסוג הגברים שממנו אני צריכה להתרחק.
 
אחרי המקרים הרבים של כאב לב שהיו משובצים בעברי, גיליתי שאני יכולה לחלק את הגברים שאליהם אני נמשכת לשני סוגים. את הסוג הראשון אפשר לכנות "דפוק וזרוק". אלה היו גברים שהדליקו אותי בחדר השינה, אבל היה קל להשאיר אותם מאחור במידת הצורך. זו הייתה הקבוצה היחידה שעוד טרחתי להתעסק איתה. הם היו הבטוחים. דיוויד היה שייך לסוג הזה.
 
והיו הגברים שהיו ההיפך הגמור מבטוחים. הם לא היו "דפוק וזרוק" – הם היו "אוי, נדפקתי!" הם משכו אותי אליהם בעוצמה שכילתה אותי, והייתי ממוקדת לגמרי בכל דבר שהם עשו, אמרו והיו. ברחתי מהגברים האלה, רחוק ומהר.
 
שתי שניות אחרי שמבטינו ננעלו זה על זה, ידעתי שאני צריכה לברוח.
 
הוא נראה מוכר – הוא בטח היה במועדון בעבר. אבל אם כן, לא יכולתי לתאר לעצמי שהייתי שוכחת. הוא היה הגבר הכי עוצר הנשימה על כדור הארץ – עצמות הלחיים המסותתות והלסת החזקה שלו ישבו מתחת לשיער חום שנפל בצורה מושלמת ולעיניים האפורות הלוהטות ביותר שראיתי מעודי. זיפי אחר הצהריים שלו גרמו לי לגירוד בעור. השתוקקתי להרגיש אותם צורבים את פניי – את פנים ירכיי. ממה שהצלחתי לראות, חליפת שלושת החלקים הכחולה כהה והיקרה שלו הייתה תפורה בדיוק לפי מידתו והייתה בטעם נהדר. והריח שלו – ניחוח ייחודי של סבון ללא ריח ואפטרשייב וכל טוב גברי טהור – כמעט הביא אותי לרחרח באוויר מולו כמו כלבה מיוחמת.
 
אבל לא רק היופי חסר המתחרים וההופעה המעולה של מיניות גברית גרמו לבעירה בין רגליי ולרצון שלי לחפש את היציאה הקרובה ביותר. זה היה האופן שבו הביט בי, כמו שאף גבר לא הביט בי מעולם. במבטו הייתה רכושנות רעבתנית, כאילו הוא לא רק מפשיט אותי בעיני רוחו, אלא גם תובע עלי חזקה כך שאף אחד לא יביא אותי יותר לסיפוק מלבדו.
 
רציתי אותו מיד, עקצוץ של קיבעון שהשתרש לי בבטן – תחושה ישנה ומוכרת. אבל העובדה שחשקתי בו לא הייתה חשובה. ההבעה על פניו אמרה שהוא יכבוש אותי בין אם ארצה או לא, שזה בלתי נמנע כאילו שזה כבר קרה.
 
זה הפחיד אותי עד מוות. שיערות עורי נעמדו כעדות לפחד שלי.
 
או שאולי הן הזדקרו בעונג.
 
אוי, נדפקתי.
 
"ויסקי סינגל מאלט. נקי, בבקשה".
 
כמעט שכחתי שאני אמורה לשרת אותו. והרעיון של לשרת אותו נראה כל כך סקסי, שכשהוא הזכיר לי את העבודה שלי, כמעט יצאתי מגדרי להביא לו את המשקה. "יש לי מקאלן בן 12".
 
"בסדר". זה כל מה שהוא אמר, אבל האופן שבו אמר את זה בקולו השקט והעבה גרם לי לפרפורים בדופק.
 
כשהגשתי לו את הוויסקי, אצבעותיו הברישו את שלי וצמרמורת עברה בי. באופן נראה לעין. גבותיו התרוממו במקצת למראה התגובה שלי, כאילו שהוא מרוצה.
 
משכתי את ידי לאחור ודחפתי אותה מתחת לחלק העליון של שמלת המעטפת שלי, כאילו שהבד יכול למחות את החמימות שכבר עברה מהמקום שבו נגע בי לליבה הנזקקת שבין רגליי.
 
אני אף פעם לא מברישה אצבעות עם לקוחות – למה עשיתי את זה?
 
כי לא יכולתי שלא לגעת בו. כל כך נמשכתי אליו, כל כך ערגתי למשהו שלא יכולתי להצביע עליו, שהייתי מוכנה לקבל כל מגע שיכולתי להשיג.
 
לא שוב. לא עכשיו.
 
לא אף פעם.
 
התרחקתי ממנו. רחוק ומהר. טוב, רחוק ככל שיכולתי להגיע, במחסה של הפינה הנגדית של הבר. דיוויד יכול לשרת את האיש אם הוא ירצה עוד משהו. אני צריכה לא להיות בקרבתו בכלל.
 
ואז, כאילו לפי התוכנית חסרת המזל של החיים שלי, סשה חזרה. "דיוויד, הקבוצה הזאת בבועה חמש שוב מטרידה את המלצרית".
 
"אני מטפל בזה". הוא פנה אלי. "את יכולה להסתדר לרגע?"
 
"אני לגמרי שולטת במצב". לגמרי לא שלטתי במצב. לא כשמר למשוך-את-לייני-אלי-בכל-מחיר-לשפיות-שלה יושב בקצה הבר.
 
אבל ההצהרה שלי הייתה משכנעת. דיוויד יצא מאחורי הדלפק והשאיר אותי לבד עם מר חליפה. אפילו הקבוע וחבריו הצטרפו לקבוצה של בנות מצחקקות בשולחן סמוך. סרקתי את רחבת הריקודים בתקווה למשוך לקוחות בכך שאנעץ מבט בים הפרצופים. הייתי זקוקה להזמנות של משקאות. אחרת, מר חליפה עלול לחשוב שאני מתחמקת ממנו בכך שאני מתחבאת בפינה שלי, שזה, כמובן, מה שעשיתי. אבל בכנות, המרחק בינינו לא תרם כלום לעמום כדור התשוקה שהתגלגל לו בבטן שלי. ההתחמקות הייתה חסרת תועלת.
 
נאנחתי וניגבתי את הדלפק מולי, למרות שלא נראה שהוא זקוק לזה, רק כדי להעסיק את עצמי. כשהעזתי להציץ לכיוון הבחור המדליק שפלש למרחב האישי שלי, שמתי לב שהוויסקי שלו כמעט נגמר.
 
שמתי לב גם שעיניו היו נעוצות בי. הרגשתי שמבטו החודר הוא יותר ממבט אופייני של לקוח שמנסה למשוך את תשומת הלב של הברמנית, אבל ידעתי שיש לי נטייה להגזים בכוונה מאחורי המעשים של אנשים אחרים, ולכן סילקתי את הרעיון ממוחי. אזרתי אומץ ואילצתי את עצמי לגשת לבדוק מה אתו.
 
על מי אני עובדת? לא היה צורך לאלץ. החלקתי אליו כאילו הוא מושך אותי בחבל בלתי נראה. "עוד אחד?"
 
"לא, זה בסדר". הוא הושיט לי שטר של מאה. כמובן. קיוויתי שהוא ייתן לי כרטיס אשראי כדי שאוכל לגלות את שמו.
 
לא, לא לזה קיוויתי. לא היה אכפת לי מה שמו. וגם לא הבחנתי בכך שידו השמאלית הייתה חפה מכל טבעת. או בכך שהוא עדיין עקב אחרי כל תנועה שלי כשלקחתי את הכסף שנתן לי והדפסתי את ההזמנה בקופה.
 
"אירוע מיוחד?" הוא שאל.
 
קימטתי את מצחי ואז נזכרתי שהוא ראה את הרמת הכוסית שלנו. "אה, כן. סיימתי את הלימודים. ממחר אני בוגרת תואר שני במנהל עסקים".
 
פניו הוארו בהתפעלות כנה. "מזל טוב. לחיי ההצלחה שלך". הוא הרים את המשקה שלו לעברי ובלע את הלגימה האחרונה.
 
"תודה". הייתי מרותקת לפיו, ללשונו שנשלחה לרגע החוצה לנקות את טיפת הנוזל האחרונה משפתיו. המממ.
 
כשהניח את הכוס, שלחתי את היד לתת לו את העודף והכנתי עת עצמי לרטט של המגע הבלתי נמנע כשייקח אותו ממני.
 
אבל המגע לא הגיע. "זה בשבילך".
 
"אני לא יכולה". הוא נתן לי שטר של מאה. עבור כוסית אחת של ויסקי. לא יכולתי לקחת את זה.
 
"את יכולה, ואת תעשי את זה". הציווי בקולו היה אמור להרגיז אותי, אבל במקום זה הוא עורר לי את המיצים. "תראי בזה מתנה לסיום הלימודים".
 
"בסדר". ההתנהגות שלו גזלה ממני את הרצון להתווכח. "תודה". פניתי לדחוף את הכסף לצנצנת הטיפים שלי על הדלפק האחורי, וכעסתי על עצמי בגלל ההשפעה של הזר הזה עלי.
 
"זאת גם מסיבת פרידה?" קולו קרא מאחורי ומשך אותי לפנות אליו. "אני מתאר לעצמי שלא תשתמשי בתואר שני במנהל עסקים כדי להמשיך לעבוד כברמנית".
 
כמובן שזה מה שאיש בחליפה היה מניח. הוא בטח היה איזה איש עסקים עם דיעות כמו של אחי – יש עבודות שוות ועבודות לאנשים אחרים. ברמנים היו האנשים האחרים.
 
אבל אהבתי את העבודה כברמנית. יותר מזה, אהבתי את המועדון. התחלתי את התואר השני רק בגלל שהייתי צריכה עוד משהו לעשות. משהו ש"יעסיק" אותי, זה מה שבריאן אמר כשהציע לשלם את ההוצאות שלי מעבר למה שהמלגה והסיוע הכספי כיסו.
 
זאת הייתה החלטה טובה – ההחלטה הנכונה כי היא מנעה מחיי לצאת מכלל שליטה. בשלוש השנים האחרונות הקדשתי את חיי ללימודים ולמועדון הלילה. הבעיה הייתה שסיום הלימודים לקח ממני את רוב הסחת הדעת. ועכשיו, עם נטל הלוואות הלימודים, היה עלי לחשוב איך לגמור את החודש בלי לעזוב את הסקאי לאונץ'.
 
אבל הייתה לי תכנית. רציתי קידום. עזרתי בעבודות ניהוליות בשנה האחרונה, אבל לא יכולתי לקבל תפקיד רשמי כי מנהלים צריכים לעבוד במשרה מלאה. עכשיו כשנגמרו הלימודים, הייתי זמינה יותר שעות. דיוויד טיפח אותי למשרה. המכשלה היחידה במסלול שלי עלולה להיות בעלים חדש. אבל לא הייתה לי כוונה לדאוג בקשר לזה. עדיין.
 
אבל אף פעם לא היה לי קל להסביר את הכוונות שלי לזרים. כמה חכם היה להשתמש בתואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת סטרן לקריירה בניהול מועדון לילה? כנראה לא חכם בכלל. לכן בלעתי רוק לפני שעניתי למר חליפה. "האמת שהייתי רוצה להתקדם כאן. אני אוהבת את סצנת המועדונים".
 
להפתעתי הוא הנהן ועיניו נצצו כשנשען קדימה לתוך האור הלבן החזק של הבר. "היא מעוררת אותך לחיים".
 
"בדיוק". לא יכולתי להדחיק את החיוך. איך הוא יודע?
 
"רואים".
 
מדליק, עשיר ובראש שלי. הוא היה בדיוק מסוג הגברים שאליהם יכולתי לפתח אובססיה, ולא באופן בריא.
 
"לייני!" הצעקה של הקבוע מקודם שלפה אותי מהמבט העז בעיניו האפורות של הזר. "אני הולך. רציתי להגיד שוב מזל טוב ובהצלחה. ו... היי, הנה המספר שלי. תני לי צלצול מתישהו. אני יכול לעזור לך למלא את החופש".
 
"תודה, אה..." קראתי את השם שהוא כתב על המפית שהושיט לי, "מאט". חיכיתי שהוא יתרחק לפני שזרקתי אותה לפח שמתחת לדלפק, ולכדתי את מבטו של מר חליפה.
 
"את עושה את זה לכל מספר שאת מקבלת?"
 
עצרתי לרגע. לא שלא היו לי סטוצים עם לקוחות בעבר, אבל אף פעם לא עם הקבועים. זה היה הכלל. לא רציתי לראות אותם שוב. הפיתוי להשתגע בגללם היה גדול מדי.
 
אבל לא היה לי עניין לנהל את השיחה הזאת עם מר חליפה. ועם העיניים שלו נעוצות בי כל הזמן, האמנתי לבסוף שהמשיכה שלי אליו לא הייתה חד-צדדית. לא אחרי שנתן לי טיפ כל כך נדיב. "אתה מנסה להבין אם אזרוק את המספר שלך?"
 
הוא צחק. "אולי".
 
תגובתו העלתה בי חיוך ועיבתה את הלחות בין ירכיי. היה כיף לפלרטט אתו. חבל שהייתי חייבת לשים לזה סוף. הנחתי את ידיי על הדלפק ורכנתי לעברו כדי שישמע אותי מעל למוזיקה, וניסיתי לא להנות מהמבט הלוהט שהעיף אל החזה שלי כשרכנתי. "לא אזרוק את שלך. לא אקח אותו בכלל".
 
עיניו הצטמצמו, אבל הצחוק הקודם עדיין ריצד בהן. "לא הטיפוס שלך?"
 
"לאו דווקא". להעמיד פנים שלא נמשכתי אליו היה חסר תועלת. הוא בטח היה מודע למשיכה שלי כלפיו.
 
"אז למה?"
 
"כי אתה מחפש משהו זמני. משהו כייפי להשתעשע בו". רכנתי קרוב עוד יותר כדי להשמיע את שורת המחץ – זו שתרתיע גם את החרמן שבגברים. "ואני נקשרת". הזדקפתי למלוא קומתי כדי שאוכל לצפות בתגובתו. "נכון שזה הורג אותך מפחד?"
 
ציפיתי לראות פאניקה חולפת על פניו. במקום זאת, ראיתי הבזק של שעשוע. "את, אַלֵיינָה וִיתֶ'רְז, לגמרי לא מפחידה אותי". אבל למרות דבריו הוא קם וכיפתר את ז'קט החליפה שלו. "שוב מזל טוב. הישג מכובד".
 
הבטתי בו הרבה יותר מדי זמן כשהתרחק, יותר מאוכזבת מעזיבתו הפתאומית משרציתי להודות.
 
לקח לי חמש דקות ארוכות אחרי שהוא עזב לקלוט שבכלל לא אמרתי לו את שמי.

עוד על הספר

נעולה 1 - נעולה עליך לורלין פייג'
פרק 1
 
 
הרגשתי שאני חיה.
 
הבזקי החושך והתאורה הרכה לסירוגין, הפעימות הקצביות ממיקס מועדונים של אלי גולדינג, תנועות הריקוד של גופים מיוזעים שנהנים זה מזה – מועדון הלילה הסקאי לאונץ' נכנס לי לדם והדליק אותי בצורה שלא הרשיתי לאף אדם ולאף דבר לעשות כבר די הרבה זמן. כשהייתי שם – עבדתי בבר, עזרתי למלצרים, דאגתי לדיג'י-ים – הרגשתי יותר חופשיה מאשר בכל זמן אחר ביום. היה במועדון קסם.
 
בשבילי היה בו גם ריפוי.
 
עם כל החיוניות ורוח החיים שבו, המועדון היה חוף המבטחים שלי. הוא היה מקום שאליו יכולתי לקשור את עצמי בלי לחשוש שאסחף. אף אחד לא יתבע אותי על זה שאני מקדישה יותר מדי תשומת לב או זמן לעבודה שלי. אבל על פי השמועה, הסקאי לאונץ', שעמד למכירה כבר די הרבה זמן, עמד להימכר. בעלים חדש יוכל לשנות הכול.
 
"לֵיינִי". סשה, המלצרית שעבדה בקומה העליונה, שלפה אותי מהמחשבות בחזרה לעבודה. "אני צריכה וודקה טוניק, ווייט רשן, ושני באטרבול".
 
"בסדר". שלפתי את הוודקה מהמדף שמאחורי.
 
"לא ייאמן כמה אנחנו עמוסים יחסית ליום חמישי", היא אמרה בזמן שהכנתי לה את ההזמנה.
 
"אלה הלקוחות של הקיץ. חכי עוד שבוע. יהיה פה מפוצץ". חיכיתי לזה בכיליון עיניים. הקיץ במועדון היה אדיר.
 
"אז יתחיל להיות כאן כיף". דיוויד לינדט, מנהל המועדון, הצטרף לשיחה שלנו וניצוץ הופיע בעיניו כשהאור הלבן החזק שהאיר את הבר נפל על פניו.
 
"ממש כיף". שלחתי לדיוויד חיוך רחב וקריצה כשהנחתי את המשקאות על המגש של סשה, והבטן שלי התכווצה בזיק של תשוקה.
 
הוא השיב לי בקריצה משלו ועורר את הזיק בבטן שלי ללהבה נמוכה.
 
דיוויד לא היה אהבת חיי – אפילו לא אהבת הרגע – אבל התשוקה המשותפת שלנו למועדון הציתה בי משהו. נראה שהרצון שלי ללמוד עוד ולהתקדם מעבר למזיגת משקאות עניין גם אותו. יותר מלילה אחד שבו הכניס אותי לעניינים הסתיים בהתמזמזויות כבדות. למרות שלא נמשכתי אליו מיד, התחלתי עם הזמן לחבב את קומתו הקטנה, את השיער הבלונדיני המתולתל ואת העיניים הכחולות. גם החוש העסקי החד וסגנון הניהול יוצא הדופן שלו היו תכונות שדרשתי מגבר. והאמת שחוסר ההשפעה שלו על הרגשות שלי היה חצי מהמשיכה. הייתה לנו כימיה לא רעה, אבל לא התחרפנתי בגללו כמו בגלל בחורים אחרים. הוא היה בטוח ויציב, וזו הייתה ההגדרה שלי לגבר המושלם.
 
הדפסתי את ההזמנה של סשה בזמן שדיוויד מילא כוסיות שוטים – כנראה ההזמנה של טוד, מלצר אחר שעמד ליד סשה. דיוויד כבר כמעט לא נכנס אל מאחורי הבר, אבל היה לנו מחסור בידיים עובדות הלילה ושמחתי על עזרתו. בייחוד בקצב שהמקום התמלא. לקוח קבוע והחברים שלו נשענו על הבר וחיכו לתפוש את תשומת לבי, ומזווית העין ראיתי אדם בחליפה מתמקם בקצה המרוחק של הדלפק.
 
נתתי לסשה את החשבון שלה, אבל דיוויד עצר אותה לפני שהספיקה להסתלק. "חכי. אם כבר כמה מאתנו נמצאים כאן, אני חושב שכדאי שנרים כוסית לכבוד לייני". הוא חילק את השוטים שמזג. טקילה – המשקה האהוב עלי.
 
הבטתי בו בחשדנות. אמנם שוט או שניים בזמן משמרת לא היו משהו חריג, אבל זה תמיד נעשה בהחבא, אף פעם לא בפני המנהל שלנו, ובטח לא בעידודו.
 
"לא לדאוג", אמר דיוויד ונתן לי טפיחת כתף אל כתף. "זה אירוע מיוחד".
 
משכתי בכתפי, חייכתי ולקחתי את השוט שהושיט לי. "אתה הבוס".
 
"אנחנו עמוסים מדי לנאומים, אז בואו רק נגיד שזה לחיי לייני. אנחנו גאים בך, ילדה".
 
הסמקתי והקשתי כוסיות, וכל מי שסביבנו, כולל הלקוח הקבוע וחבריו, צעק: "כן" ו"לחיים".
 
"ווּהוּ!" קראתי גם אני בהתרגשות. עבדתי קשה כדי להשיג את התואר שלי. גם אני הייתי גאה בעצמי. הורדתי את השוט ונהניתי מהצריבה כשהמשקה ציפה את גרוני והתפשט בוורידים שלי. "קיבינימט, זה נחמד!"
 
סשה הייתה מודעת לכך שהקהל נעשה חסר מנוחה והסתלקה עם ההזמנה שלה, ודיוויד הכין את ההזמנה של טוד. הפניתי את תשומת לבי קודם ללקוח הקבוע, בחור ששכחתי את שמו. הוא התקרב וחיבק אותי, ואני חיבקתי אותו בחזרה. אולי לא זכרתי אותו, אבל אני יודעת איך להרוויח טיפים.
 
"מה שיש לכם מהחבית כפול ארבע", הוא אמר כשהוא מרים את קולו מעל למוזיקה, שנדמה שהתגברה בדקות האחרונות. "איפה ליסל?"
 
הושטתי לו את שני הספלים הראשונים והתחלתי למזוג את השניים הבאים. "היא מחליפה אותי בכל המשמרות שלי בשבוע הבא, אז הלילה היא לא עובדת". נכון – זה הבחור שבדרך כלל פלירטט עם ליסל, ברמנית אחרת.
 
"סבבה. אז מה אתה עושה בחופשה?" ליסל לא הייתה בסביבה כך שהקבוע הפנה את קסמו אלי. העיניים שלו ירדו לחזה שלי, ויש להודות שקשה לפספס אותו. במיוחד עם המחשוף העמוק שלי. היו לי עופרים יפים. מי יאשים אותי שאני מציגה אותם לראווה?
 
"ממש שום דבר". קיוויתי שאופן הדיבור שלי נשמע כאילו אני מצפה לחופשה. האמת שלקחתי את החופשה כדי לחזור הביתה ולבלות זמן מה עם אחי הגדול. אבל רק הבוקר, בריאן ביטל את הנסיעה ואמר שהוא עמוס מדי בעבודה. הוא אפילו לא יצליח להגיע לטקס הסיום שלי.
 
בלעתי את הרגשות שאיימו להיראות על פני. בנוסף לאכזבה, הייתי מבועתת. בלי משהו שיעסיק אותי לא הייתי מישהי מושכת במיוחד. כמה פעמים כמעט אמרתי לדיוויד להכניס אותי בכל זאת לסידור העבודה, אבל בכל פעם שהתחלתי, הרגשתי שאני לוזרית גמורה. אולי שבוע חופש יעשה לי טוב. אני יכולה לעמוד בזה. לא?
 
זה לא היה הזמן לדאוג בנוגע לשבוע הבא. סיימתי את העסקה עם הקבוע וגלשתי לאורך הבר לטפל במר חליפה בקצה הדלפק.
 
"עכשיו, מה להביא... לך...?" מילותיי גוועו כשעיני פגשו את עיניו של מר חליפה, והאוויר יצא לי מהריאות, נשאב פתאום בגלל המראה שנגלה לי. האיש... הוא היה... מקסים.
 
מקסים להפליא.
 
לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים, המראה שלו היה ממגנט. מה שאמר שהוא בדיוק מסוג הגברים שממנו אני צריכה להתרחק.
 
אחרי המקרים הרבים של כאב לב שהיו משובצים בעברי, גיליתי שאני יכולה לחלק את הגברים שאליהם אני נמשכת לשני סוגים. את הסוג הראשון אפשר לכנות "דפוק וזרוק". אלה היו גברים שהדליקו אותי בחדר השינה, אבל היה קל להשאיר אותם מאחור במידת הצורך. זו הייתה הקבוצה היחידה שעוד טרחתי להתעסק איתה. הם היו הבטוחים. דיוויד היה שייך לסוג הזה.
 
והיו הגברים שהיו ההיפך הגמור מבטוחים. הם לא היו "דפוק וזרוק" – הם היו "אוי, נדפקתי!" הם משכו אותי אליהם בעוצמה שכילתה אותי, והייתי ממוקדת לגמרי בכל דבר שהם עשו, אמרו והיו. ברחתי מהגברים האלה, רחוק ומהר.
 
שתי שניות אחרי שמבטינו ננעלו זה על זה, ידעתי שאני צריכה לברוח.
 
הוא נראה מוכר – הוא בטח היה במועדון בעבר. אבל אם כן, לא יכולתי לתאר לעצמי שהייתי שוכחת. הוא היה הגבר הכי עוצר הנשימה על כדור הארץ – עצמות הלחיים המסותתות והלסת החזקה שלו ישבו מתחת לשיער חום שנפל בצורה מושלמת ולעיניים האפורות הלוהטות ביותר שראיתי מעודי. זיפי אחר הצהריים שלו גרמו לי לגירוד בעור. השתוקקתי להרגיש אותם צורבים את פניי – את פנים ירכיי. ממה שהצלחתי לראות, חליפת שלושת החלקים הכחולה כהה והיקרה שלו הייתה תפורה בדיוק לפי מידתו והייתה בטעם נהדר. והריח שלו – ניחוח ייחודי של סבון ללא ריח ואפטרשייב וכל טוב גברי טהור – כמעט הביא אותי לרחרח באוויר מולו כמו כלבה מיוחמת.
 
אבל לא רק היופי חסר המתחרים וההופעה המעולה של מיניות גברית גרמו לבעירה בין רגליי ולרצון שלי לחפש את היציאה הקרובה ביותר. זה היה האופן שבו הביט בי, כמו שאף גבר לא הביט בי מעולם. במבטו הייתה רכושנות רעבתנית, כאילו הוא לא רק מפשיט אותי בעיני רוחו, אלא גם תובע עלי חזקה כך שאף אחד לא יביא אותי יותר לסיפוק מלבדו.
 
רציתי אותו מיד, עקצוץ של קיבעון שהשתרש לי בבטן – תחושה ישנה ומוכרת. אבל העובדה שחשקתי בו לא הייתה חשובה. ההבעה על פניו אמרה שהוא יכבוש אותי בין אם ארצה או לא, שזה בלתי נמנע כאילו שזה כבר קרה.
 
זה הפחיד אותי עד מוות. שיערות עורי נעמדו כעדות לפחד שלי.
 
או שאולי הן הזדקרו בעונג.
 
אוי, נדפקתי.
 
"ויסקי סינגל מאלט. נקי, בבקשה".
 
כמעט שכחתי שאני אמורה לשרת אותו. והרעיון של לשרת אותו נראה כל כך סקסי, שכשהוא הזכיר לי את העבודה שלי, כמעט יצאתי מגדרי להביא לו את המשקה. "יש לי מקאלן בן 12".
 
"בסדר". זה כל מה שהוא אמר, אבל האופן שבו אמר את זה בקולו השקט והעבה גרם לי לפרפורים בדופק.
 
כשהגשתי לו את הוויסקי, אצבעותיו הברישו את שלי וצמרמורת עברה בי. באופן נראה לעין. גבותיו התרוממו במקצת למראה התגובה שלי, כאילו שהוא מרוצה.
 
משכתי את ידי לאחור ודחפתי אותה מתחת לחלק העליון של שמלת המעטפת שלי, כאילו שהבד יכול למחות את החמימות שכבר עברה מהמקום שבו נגע בי לליבה הנזקקת שבין רגליי.
 
אני אף פעם לא מברישה אצבעות עם לקוחות – למה עשיתי את זה?
 
כי לא יכולתי שלא לגעת בו. כל כך נמשכתי אליו, כל כך ערגתי למשהו שלא יכולתי להצביע עליו, שהייתי מוכנה לקבל כל מגע שיכולתי להשיג.
 
לא שוב. לא עכשיו.
 
לא אף פעם.
 
התרחקתי ממנו. רחוק ומהר. טוב, רחוק ככל שיכולתי להגיע, במחסה של הפינה הנגדית של הבר. דיוויד יכול לשרת את האיש אם הוא ירצה עוד משהו. אני צריכה לא להיות בקרבתו בכלל.
 
ואז, כאילו לפי התוכנית חסרת המזל של החיים שלי, סשה חזרה. "דיוויד, הקבוצה הזאת בבועה חמש שוב מטרידה את המלצרית".
 
"אני מטפל בזה". הוא פנה אלי. "את יכולה להסתדר לרגע?"
 
"אני לגמרי שולטת במצב". לגמרי לא שלטתי במצב. לא כשמר למשוך-את-לייני-אלי-בכל-מחיר-לשפיות-שלה יושב בקצה הבר.
 
אבל ההצהרה שלי הייתה משכנעת. דיוויד יצא מאחורי הדלפק והשאיר אותי לבד עם מר חליפה. אפילו הקבוע וחבריו הצטרפו לקבוצה של בנות מצחקקות בשולחן סמוך. סרקתי את רחבת הריקודים בתקווה למשוך לקוחות בכך שאנעץ מבט בים הפרצופים. הייתי זקוקה להזמנות של משקאות. אחרת, מר חליפה עלול לחשוב שאני מתחמקת ממנו בכך שאני מתחבאת בפינה שלי, שזה, כמובן, מה שעשיתי. אבל בכנות, המרחק בינינו לא תרם כלום לעמום כדור התשוקה שהתגלגל לו בבטן שלי. ההתחמקות הייתה חסרת תועלת.
 
נאנחתי וניגבתי את הדלפק מולי, למרות שלא נראה שהוא זקוק לזה, רק כדי להעסיק את עצמי. כשהעזתי להציץ לכיוון הבחור המדליק שפלש למרחב האישי שלי, שמתי לב שהוויסקי שלו כמעט נגמר.
 
שמתי לב גם שעיניו היו נעוצות בי. הרגשתי שמבטו החודר הוא יותר ממבט אופייני של לקוח שמנסה למשוך את תשומת הלב של הברמנית, אבל ידעתי שיש לי נטייה להגזים בכוונה מאחורי המעשים של אנשים אחרים, ולכן סילקתי את הרעיון ממוחי. אזרתי אומץ ואילצתי את עצמי לגשת לבדוק מה אתו.
 
על מי אני עובדת? לא היה צורך לאלץ. החלקתי אליו כאילו הוא מושך אותי בחבל בלתי נראה. "עוד אחד?"
 
"לא, זה בסדר". הוא הושיט לי שטר של מאה. כמובן. קיוויתי שהוא ייתן לי כרטיס אשראי כדי שאוכל לגלות את שמו.
 
לא, לא לזה קיוויתי. לא היה אכפת לי מה שמו. וגם לא הבחנתי בכך שידו השמאלית הייתה חפה מכל טבעת. או בכך שהוא עדיין עקב אחרי כל תנועה שלי כשלקחתי את הכסף שנתן לי והדפסתי את ההזמנה בקופה.
 
"אירוע מיוחד?" הוא שאל.
 
קימטתי את מצחי ואז נזכרתי שהוא ראה את הרמת הכוסית שלנו. "אה, כן. סיימתי את הלימודים. ממחר אני בוגרת תואר שני במנהל עסקים".
 
פניו הוארו בהתפעלות כנה. "מזל טוב. לחיי ההצלחה שלך". הוא הרים את המשקה שלו לעברי ובלע את הלגימה האחרונה.
 
"תודה". הייתי מרותקת לפיו, ללשונו שנשלחה לרגע החוצה לנקות את טיפת הנוזל האחרונה משפתיו. המממ.
 
כשהניח את הכוס, שלחתי את היד לתת לו את העודף והכנתי עת עצמי לרטט של המגע הבלתי נמנע כשייקח אותו ממני.
 
אבל המגע לא הגיע. "זה בשבילך".
 
"אני לא יכולה". הוא נתן לי שטר של מאה. עבור כוסית אחת של ויסקי. לא יכולתי לקחת את זה.
 
"את יכולה, ואת תעשי את זה". הציווי בקולו היה אמור להרגיז אותי, אבל במקום זה הוא עורר לי את המיצים. "תראי בזה מתנה לסיום הלימודים".
 
"בסדר". ההתנהגות שלו גזלה ממני את הרצון להתווכח. "תודה". פניתי לדחוף את הכסף לצנצנת הטיפים שלי על הדלפק האחורי, וכעסתי על עצמי בגלל ההשפעה של הזר הזה עלי.
 
"זאת גם מסיבת פרידה?" קולו קרא מאחורי ומשך אותי לפנות אליו. "אני מתאר לעצמי שלא תשתמשי בתואר שני במנהל עסקים כדי להמשיך לעבוד כברמנית".
 
כמובן שזה מה שאיש בחליפה היה מניח. הוא בטח היה איזה איש עסקים עם דיעות כמו של אחי – יש עבודות שוות ועבודות לאנשים אחרים. ברמנים היו האנשים האחרים.
 
אבל אהבתי את העבודה כברמנית. יותר מזה, אהבתי את המועדון. התחלתי את התואר השני רק בגלל שהייתי צריכה עוד משהו לעשות. משהו ש"יעסיק" אותי, זה מה שבריאן אמר כשהציע לשלם את ההוצאות שלי מעבר למה שהמלגה והסיוע הכספי כיסו.
 
זאת הייתה החלטה טובה – ההחלטה הנכונה כי היא מנעה מחיי לצאת מכלל שליטה. בשלוש השנים האחרונות הקדשתי את חיי ללימודים ולמועדון הלילה. הבעיה הייתה שסיום הלימודים לקח ממני את רוב הסחת הדעת. ועכשיו, עם נטל הלוואות הלימודים, היה עלי לחשוב איך לגמור את החודש בלי לעזוב את הסקאי לאונץ'.
 
אבל הייתה לי תכנית. רציתי קידום. עזרתי בעבודות ניהוליות בשנה האחרונה, אבל לא יכולתי לקבל תפקיד רשמי כי מנהלים צריכים לעבוד במשרה מלאה. עכשיו כשנגמרו הלימודים, הייתי זמינה יותר שעות. דיוויד טיפח אותי למשרה. המכשלה היחידה במסלול שלי עלולה להיות בעלים חדש. אבל לא הייתה לי כוונה לדאוג בקשר לזה. עדיין.
 
אבל אף פעם לא היה לי קל להסביר את הכוונות שלי לזרים. כמה חכם היה להשתמש בתואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת סטרן לקריירה בניהול מועדון לילה? כנראה לא חכם בכלל. לכן בלעתי רוק לפני שעניתי למר חליפה. "האמת שהייתי רוצה להתקדם כאן. אני אוהבת את סצנת המועדונים".
 
להפתעתי הוא הנהן ועיניו נצצו כשנשען קדימה לתוך האור הלבן החזק של הבר. "היא מעוררת אותך לחיים".
 
"בדיוק". לא יכולתי להדחיק את החיוך. איך הוא יודע?
 
"רואים".
 
מדליק, עשיר ובראש שלי. הוא היה בדיוק מסוג הגברים שאליהם יכולתי לפתח אובססיה, ולא באופן בריא.
 
"לייני!" הצעקה של הקבוע מקודם שלפה אותי מהמבט העז בעיניו האפורות של הזר. "אני הולך. רציתי להגיד שוב מזל טוב ובהצלחה. ו... היי, הנה המספר שלי. תני לי צלצול מתישהו. אני יכול לעזור לך למלא את החופש".
 
"תודה, אה..." קראתי את השם שהוא כתב על המפית שהושיט לי, "מאט". חיכיתי שהוא יתרחק לפני שזרקתי אותה לפח שמתחת לדלפק, ולכדתי את מבטו של מר חליפה.
 
"את עושה את זה לכל מספר שאת מקבלת?"
 
עצרתי לרגע. לא שלא היו לי סטוצים עם לקוחות בעבר, אבל אף פעם לא עם הקבועים. זה היה הכלל. לא רציתי לראות אותם שוב. הפיתוי להשתגע בגללם היה גדול מדי.
 
אבל לא היה לי עניין לנהל את השיחה הזאת עם מר חליפה. ועם העיניים שלו נעוצות בי כל הזמן, האמנתי לבסוף שהמשיכה שלי אליו לא הייתה חד-צדדית. לא אחרי שנתן לי טיפ כל כך נדיב. "אתה מנסה להבין אם אזרוק את המספר שלך?"
 
הוא צחק. "אולי".
 
תגובתו העלתה בי חיוך ועיבתה את הלחות בין ירכיי. היה כיף לפלרטט אתו. חבל שהייתי חייבת לשים לזה סוף. הנחתי את ידיי על הדלפק ורכנתי לעברו כדי שישמע אותי מעל למוזיקה, וניסיתי לא להנות מהמבט הלוהט שהעיף אל החזה שלי כשרכנתי. "לא אזרוק את שלך. לא אקח אותו בכלל".
 
עיניו הצטמצמו, אבל הצחוק הקודם עדיין ריצד בהן. "לא הטיפוס שלך?"
 
"לאו דווקא". להעמיד פנים שלא נמשכתי אליו היה חסר תועלת. הוא בטח היה מודע למשיכה שלי כלפיו.
 
"אז למה?"
 
"כי אתה מחפש משהו זמני. משהו כייפי להשתעשע בו". רכנתי קרוב עוד יותר כדי להשמיע את שורת המחץ – זו שתרתיע גם את החרמן שבגברים. "ואני נקשרת". הזדקפתי למלוא קומתי כדי שאוכל לצפות בתגובתו. "נכון שזה הורג אותך מפחד?"
 
ציפיתי לראות פאניקה חולפת על פניו. במקום זאת, ראיתי הבזק של שעשוע. "את, אַלֵיינָה וִיתֶ'רְז, לגמרי לא מפחידה אותי". אבל למרות דבריו הוא קם וכיפתר את ז'קט החליפה שלו. "שוב מזל טוב. הישג מכובד".
 
הבטתי בו הרבה יותר מדי זמן כשהתרחק, יותר מאוכזבת מעזיבתו הפתאומית משרציתי להודות.
 
לקח לי חמש דקות ארוכות אחרי שהוא עזב לקלוט שבכלל לא אמרתי לו את שמי.